הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת יתרו | שיעור 41 | השקפה| קכא-קכג

זוהר חדש יתרו  קכא – קכג  שיעור 41

ונוגה לאש

הלב, המלכות יכולה להיות יפת תואר ויפת מראה, כאשר נוגה מאירה בה.

מלכות לא יכולה לקבל אור בלי חסדים. היא לוקחת את כוח הביקוש מנוגה, כדי לקבל מזעיר אנפין את החסדים, שרק בהם ניתן לקבל את החכמה/השפע.

ונגה זה הוא התנוצצות המתנוצצת כאש, ומאיר האדום שבה במלכות, היינו הארת החכמה שבשמאל הכלול בנגה, ומשום זה בשעה שז"א, נכנס ונוקב תוך אותה האבן, שעושה אותה לבית קבול ומשפיע חסדים, היא יפת מראה, כי אז יש ביטוי לחכמה בחסדים, שהם היופי, כי אז יש לה חכמה וחסדים שמהם היופי.

אפשר שיהיה לה רק פוטנציאל של יפה, ואפשר שתהיה יפה. כלומר שתהיה משפיעה חסדים לכלל, שאז היופי הוא החכמה, יתגלה.

כדי לזכות באור, צריך האדם לבוא בהתמסרות וביטול כלפי ז"א, שאומר לה לכי מעטי את עצמך, אז היא באה במסך דחיריק והאור הלבן מאיר בה. כאן היא כמו בבחינה א' כלומר אור גדול לבן, אור שבאבן הבדולח בה נמצא הכל, אך עדיין לא יכולה לבוא לידי ביטוי, עדיין אין לה מראה של יופי.

עד שבא השמאל וגורם לה למשוך את הצבע האדום, הצד של הנוגה

היופי בא מנוגה, אבל הוא בא באופן שכאשר יש חסדים, אז הנוגה נותן את החכמה, את היופי.

לאחר שהאיר הלבן, החסדים, שאז החכמה נבטת ומתגלה היופי. אז היא יפת מראה ויפת תואר להסתכל.

כאשר באה בזיווג עם הזכר שנותן לה את הלובן.  ומתוך ההתנוצצות ההיא יוצא ברק מברקת, היינו המאיר לפי שעה, ומיד נעלם כמו ברק בא-רק-לפי שעה.

למשפיע, לזכר קוראים ברק, וללב המקבל לשון נקבה, ברקת. וגה גורם לקו שמאל הנקרא אש להוציא ברק. אצל הרשע מאיר ברק זה כדינים. ברקת היא ההארה שהמלכות קבלה בקדושה מהנוגה.

סוד קדוש הוא לצבוע שאר אבנים מהאבן הטובה ההיא הנק ברקת, שמשום שנצבעה מאור הברק, נק' על שמו בָרֶקֶת, כי האבן הטובה, המרגלית העליונה הזו, היינו המלכות.

מלכות צריכה לקבל מהעליון שלה, ז"א, אלא שהיא מקבלת ביקוש מנוגה.

כשמסתכלים בברקת זו, היא אותו אור הנובע מהברק.

הברק יונק מהארת חכמה שהאירה עם החסדים. בחינה זו היא העצם של כל המדרגות של המלכות. היא שורש וכל השאר התכללות.

הבָרֶקֶת היא כל הרעיון של המלכות, לקבל חסדים בהארת חכמה.

מי שרוצה להתחבר ליופי, צריך להתחבר לאור הנוגה שבמלכות. רק ברק של קדושה מוסיף ליופי, העכירות לא מוסיפה ליופי. התנוצצות ברק שלא בקדושה מביאה עונשים.

והחיות רצוא ושוב

והחיות רצוא ושוב פירושו, אורות טמונים נגלים. והנסתרים שבהם עומדים ואין עומדים, כלומר אע"פ שנגלו, לא עברו מהם הנסתרות, ועומדים כמקודם לכן, ופעם יעברו מהם הנסתרות. פעם מאירים ופעם לא מאירים, פעם מאירים בצבע זה ומיד בצבע אחר, עתה מאיר שם, זה ומיד שם אחר, אין מי שיכול לעמוד באלו האורות. מפני שבזמן תיקון, תדירות השינויים יותר מהירה מתפיסת הנברא.

כל מה שאדם תופס מהשיח של הבורא אליו, הוא ראיה של הרבה מאד צורות מבולבלות. פעם מאיר שם הויה, פעם שם אלקים, פעם צבא-אות. רק מי שמסתכל במציאות מעבר להתגלויות המתחלפות הללו, יוכל לראות פנימה כמו הנביאים.

כאשר מסתכלים על כל הפרטים בגשמיות, דרך הראיה של החוקים העליונים, לא מתבלבלים.

כל המצוות לא באו, אלא להכשיר את האדם להתנהל ולהסתכל דרך הסדר הרוחני.

אדם מתבלבל כאשר אינו מכיר את הנקודה הרוחנית שמעבר למקרים. כל פעם רואה את תפיסה אחרת, ומפרש את המציאות החיצונית בצורה אחרת. וזה מבלבל, שאם לא מרכז את כל התפיסות הנפשיות לאחת מרכזית, הוא מפוזר.

שולט הימין שה"ס השם הקדוש: אל, שיש בשם קדוש זה גם בחינה של אֱלֹהִים, שׁוֹפֵט צַדִּיק; וְאֵל, זֹעֵם בְּכָל-יוֹם, ויש בשם קדוש זה את החסד, למי שפועל כראוי דרך קו אמצעי. ופעם שולט השמאל שה"ס השם אלקים. ופעם שולט קו אמצעי שה"ס שם הויה. ולפיכך:

כאן מביא בעל הסולם דוגמא של הארה כפי שהיא מופיע כסדר הראוי המביא לתיקון, ימין שמאל אמצע, אך כשאדם מושך דינים, המתחילים בשמאל, ואז פוגש כל רגע מקרה, במקום לתפוס את המציאות מעל טעם ודעת.

הנכון הוא לתפוס את כל האורות, אך הארה זו מופיעה בכזו מהירות, שלכאורה אין זמן לתפוס. מפני שלא מחזיקים את נקודת הזמן הזו, כלומר עוד לא מביאים את תפיסת הפרט, שהוא זמן, לתוך הקשר והתפקיד שלו בכלל.

וכמו שהן רצוא ושוב, כך המסתכל בהן הוא רצוא ושוב בלבו ודעתו, ולא יודע מה טוב, מה נכון, מה ישר, חוץ מנביאים הנאמנים.

אם אפשר היה להסתכל בסודות שמעבר לכותל, אפשר היה לראות את הדברים במקורם. מי שמסוגל להסתכל ביסוד של הדברים, יכול להבין, ואז לפרש נכון את המציאות תוך ידיעת תפקידו כפרט הכפוף לכלל.