הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת יתרו | שיעור 41 | מתקדמים| קכא-קכג

זוהר חדש יתרו ​​ קכא - קכג ​​ שיעור 41

ונוגה לאש

תז נוגה זה הוא מצד ימין של ז"א, ונכלל בשמאל של ז"א, והשמאל בימין. ואש לוהטת שהיא משמאל הכלול בימין, מנצצת. מנוגה זה מאירה אותה האבן שהיא המלכות, וניתנת בה מראה להסתכל ביופיה.

קצת קשה לראות הקשר בין נוגה הקרובה יותר למלכות, לבין ז"א.

המלכות יכולה להיות יפת תואר ויפת מראה, כאשר נוגה מאירה בה.

מלכות לא יכולה לקבל אור בלי חסדים. היא לוקחת את כוח הביקוש מנוגה, כדי לקבל מז"א את החסדים, שרק בהם ניתן לקבל את החכמה/השפע.

תח ונגה זה הוא התנוצצות המתנוצצת כאש, ומאיר האדום שבה במלכות, היינו הארת החכמה שבשמאל הכלול בנגה, ומשום זה בשעה שז"א, נכנס ונוקב תוך אותה האבן, היינו במצב ב' כאשר בא לעשות מסך דחיריק, שעושה אותה לבית קבול ומשפיע חסדים, היא יפת מראה כי אז יש ביטוי לחכמה בחסדים, שהם היופי, כי אז יש לה חכמה וחסדים שמהם היופי. אפשר שיהיה לה רק פוטנציאל של יפה, ואפשר שתהיה יפה. כלומר שתהיה משפיעה חסדים לכלל, שאז היופי הוא החכמה, יתגלה.

תט בשני צבעים נראית אבן זו ונצבעת, כי מתחילה היתה המלכות בצבע של חושך, היינו במצב א' של המלכות, כשהייתה חכמה בלי חסדים, או בחינת עיגול שיש בו רק השתוקקות בלי כח מסך, היא חשך. כאשר באה בהתמסרות וביטול כלפי ז"א, שאומר לה לכי מעטי את עצמך, אז היא באה במסך דחיריק והאור הלבן מאיר בה. כאן היא כמו בבחינה א' כלומר אור גדול לבן, אור שבאבן הבדולח בה נמצא הכל, אך עדיין לא יכולה לבוא לידי ביטוי, עדיין אין לה מראה של יופי.

עד שבא השמאל וגורם לה למשוך את הצבע האדום, הצד של הנוגה

כיוון שנתקנה לקבל האור, היינו במצב ב' של המלכות, במסך דחיריק בשני ההבחנות של מנעולא ומפתחא, והתעורר אז האור מצד ימין, והאירה בלבן היינו בחסדים.

כיוון שהאירה בלבן כאבן הבדולח, כלומר שבלבן שבאבן הבדולח, עוד אין לה מראה של יופי להסתכל, עד שבא צד השמאל של אותו הנוגה שהוא אדום, ונכנס בתוך המלכות, אותו השמאל שבנגה ההוא, שהוא הארת חכמה, אז היא יפת מראה ויפת תואר להסתכל.

היופי בא מנוגה, אבל הוא בא באופן שכאשר יש חסדים, אז הנוגה נותן את החכמה, את היופי.

לאחר שהאיר הלבן, החסדים, שאז החכמה נבטת ומתגלה היופי. אז היא יפת מראה ויפת תואר להסתכל.

תי היא המלכות נמצאת עתה, אבן יקרה בשלמות בצבעים. כמו אשה יפה במראה לבן ואדום יש לה לבן מצד החסדים, ואדום מצד הגבורה, כך המלכות כשיש לה חסדים וחכמה המכונים לבן ואדום, היא נק' יפת מראה, ואז האותיות היינו הספירות שלה נוצצות בתוכה, כאשר באה בזיווג עם הזכר שנותן לה את הלובן ומתוך ההתנוצצות ההיא יוצא ברק מברקת, היינו המאיר לפי שעה, ומיד נעלם כמו ברק בא-רק-לפי שעה, שהוא לבן ואדום, שהאדום נכלל בלבן, אדום ולבן. שזסו"ה ונגה לאן ומהאש יוצא ברק.

אין הארת החכמה מאירה אלא ביחד עם דינים ועונשים לרשעים, הממשיכים החכמה ממעלה למטה. וזה שיעור הכתוב ונגה לאש, שהארת החכמה שהמלכות מקבלת מנגה מתנוצצת באותיות המלכות כאש, היינו בדינים, ואחר שנגלו הדינים עם החכמה, אז מהאש, היינו מהדינים יוצא ברק, היינו שמתגלית מהם בארת החכמה המאירה בחיפזון כמו ברק, ונעלמת מיד. והארת החכמה שהמלכות קבלה מהנוגה נק' ברקת.

משום שהיא אור נקבה אז לא קוראים לה ברק, אלא לשון נקבה, ברקת, ולא נגלה ממנה כלום עד שאותיות המלכות מתנוצצות כאש, היינו שמתגלים הדינים שעם החכמה. ואחר שנתגלו הדינים נאמר ומן האש יוצא ברק, כי הארת החכמה שקבלה המלכות מהנוגה, נק' ברקת להיותה אור נקבה, ואחר שנגלו הדינים, יוצא ברק מברקת ונגלה לחוץ, אלא כמו ברק הנגלה לפי שעה ונעלם תכף. נוגה גורם לקו שמאל הנקרא אש להוציא ברק. אצל הרשע מאיר ברק זה כדינים. ברקת היא ההארה שהמלכות קבלה בקדושה מהנוגה.

תיא סוד קדוש הוא לצבוע שאר אבנים מהאבן הטובה ההיא הנק ברקת, שמשום שנצבעה מאור הברק, נק' על שמו בָרֶקֶת, כי האבן הטובה, המרגלית העליונה הזו, היינו המלכות, נצבעה בי"ב צבעים מאירים תוך שנים האלו, שהם חסדים וחכמה, ומתוך ההתנוצצות הנוצצת ומוציאה, נצבעות י"ב אבנים של המלכות, אשר בָרֶקֶת היא אחת מהן, כמ"ש אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת האבנים שבחושן. והן ג סדרים

וַיַּעַשׂ אֶת-הַחֹשֶׁן מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב, כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד וגו'

אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת--הַטּוּר, הָאֶחָד וגו'

פִּתּוּחֵי חֹתָם אִישׁ עַל-שְׁמוֹ, לִשְׁנֵים עָשָׂר שָׁבֶט.

וכפי שנצבעו ממנה כך נק על אותו השם ממש.

ד צבעים הם: לבן אדום ירוק כנגד חסד גבורה ת"ת שחור כנגד המלכות שעולה לת"ת.

שהם ג קווים ומלכות המקבלתם, וכשנכללים זה בזה, יש ג' קווים בכל אחד מד' צבעים והם י"ב צבעים.

ולפיכך כשהמלכות מקבלת מד' צבעים אלו של ז"א, מצטבעות בה י"ב אבנים, שה"ס אבני החושן הכתובות בתורה. ג' קווים, ד' צבעים

וברקת היא אחת מי"ב אבנים, שה"ס הארת החכמה שהמלכות מקבלת מנגה, כנ"ל בדבור הסמוך.

כיצד מקבלת המלכות מנוגה, שהרי נוגה היא מתחת המלכות. מלכות צריכה לקבל מהעליון שלה, ז"א, אלא שהיא מקבלת ביקוש מנוגה.

ומתוך שי"ב אבנים כלולות זו מזו, נמצא שכולן נכללות מברקת, כי הברקת מאירה בכולן.

כשמסתכלים בברקת זו, שהיא אותו אור הנובע מהברק.

הברק יונק מהארת חכמה שהאירה עם החסדים. בחינה זו היא העצם של כל המדרגות של המלכות. היא שורש וכל השאר התכללות.  ​​​​ 

הבָרֶקֶת היא כל הרעיון של המלכות, לקבל חסדים בהארת חכמה.

מי שרוצה להתחבר ליופי, צריך להתחבר לאור הנוגה שבמלכות. רק ברק של קדושה מוסיף ליופי, העכירות לא מוסיפה ליופי. התנוצצות ברק שלא בקדושה מביאה עונשים.

והחיות רצוא ושוב

תיב והחיות רצוא ושוב פירושו, אורות טמונים נגלים. והנסתרים שבהם עומדים ואין עומדים, כלומר אע"פ שנגלו, לא עברו מהם הנסתרות, ועומדים כמקודם לכן, ופעם יעברו מהם הנסתרות. פעם מאירים ופעם לא מאירים, פעם מאירים בצבע זה ומיד בצבע אחר, עתה מאיר שם, זה ומיד שם אחר, אין מי שיכול לעמוד באלו האורות. מפני שבזמן תיקון, תדירות השינויים יותר מהירה מתפיסת הנברא.

כל מה שאדם תופס מהשיח של הבורא אליו, הוא ראיה של הרבה מאד צורות מבולבלות. פעם מאיר שם הויה, פעם שם אלקים, פעם צבא-אות. רק מי שמסתכל במציאות מעבר להתגלויות המתחלפות הללו, יוכל לראות פנימה כמו הנביאים.

כאשר מסתכלים על כל הפרטים בגשמיות, דרך הראיה של החוקים העליונים, לא מתבלבלים.

אדם מתבלבל כאשר אינו מכיר את הנקודה הרוחנית שמעבר למקרים.

כל המצוות לא באו, אלא להכשיר את האדם להתנהל ולהסתכל דרך הסדר הרוחני. ​​ 

תיג פעם מאיר השם הויה שהאור העולה בשם הזה כולל כל האורות בשלמות. ומיד יורד חוזר האור להאיר באופן אחר ועולה בשם אחר, אלקים. נגלה ונסתר. ומיד השם אל, ומיד השם צבאות ומיד השם שדי, וכל בכל השמות האלו שהקב"ה נק' בהם. בכל פעם רואה את תפיסה אחרת, ומפרש את המציאות החיצונית בצורה אחרת. וזה מבלבל, שאם לא מרכז את כל התפיסות הנפשיות לאחת מרכזית, הוא מפוזר.

תיד ומשום שיש מקום גנוז שהחיות יוצאות משם, וכפי שהיא נובעת מהמבוע הגנוז שנגנזה בו, כך נראית כל אחת, ואין מי שיעמוד בהן אין מי שיגלה את הסוד הזה. וזה סוד כלי מים ושמש, או בכותל, שפעם מאירה השמש במים שבכלי ופעם אינה מאירה, או בכותל שפעם מאירה השמש במקום זה של הכותל ופעם במקום אחר.

כי דרך הארת החיות הוא כפי מוצאם מג' קווים. וכל קו יוצא עם הסתר המיוחד שבו, ודרכם להופיע המיוחד שבו, ודרכם להופיע בזה אחר זה, בסוד הנסיעה, ופעם שולט הימין שה"ס שם אל שיש בשם קדוש זה גם בחינה של אֱלֹהִים, שׁוֹפֵט צַדִּיק; וְאֵל, זֹעֵם בְּכָל-יוֹם, ויש בשם קדוש זה את החסד, למי שפועל כראוי דרך קו אמצעי. ופעם שולט השמאל שה"ס השם אלקים. ופעם שולט קו אמצעי שה"ס שם הויה ולפיכך:

עם שליטת קו ימין מתגלה שם אל ומיד יורד ומיד מתגלה הקו שמאל והשם אלקים, ומייד יורד קו אמצעי ושולט השם הויה, וכך חוזר חלילה.

כאן מביא בעל הסולם דוגמא של הארה כפי שהיא מופיע כסדר הראוי המביא לתיקון, ימין שמאל אמצע, אך כשאדם מושך דינים, המתחילים בשמאל

​​ וזה דומה להארת השמש בכלי מים, שפעם מאיר בכלי מים זה ופעם בכלי מים זה. ואז פוגש כל רגע מקרה, כאשר עליו לתפוס את המציאות מעל טעם ודעת.

הנכון הוא לתפוס את כל האורות, אך הארה זו מופיעה בכזו מהירות, שלכאורה אין זמן לתפוס. מפני שלא מחזיקים את נקודת הזמן הזו, כלומר עוד לא הבאת את תפיסת הפרט שהוא זמן לתוך הקשר והתפקיד שלו בכלל.

תטו וכמו שהן רצוא ושוב, כך המסתכל בהן הוא רצוא ושוב בלבו ודעתו ולא יודע מה טוב, מה נכון, מה ישר, חוץ מנביאים הנאמנים המסתכלים מתוך החיות שלמטה, שהן בסוד המראה שאינה מאירה שהיא המלכות. ומתוך אלו החיות שבמלכות, היו מסתכלים כמו מאחר הכותל, עד כאן הדמות מאלו הסודות שלמעלה, היינו מהחיות שבז"א והחיות שבמלכות, ועתה מדבר הכתוב מהחיות שלמטה מאצילות.

אם אפשר היה להסתכל בסודות שמעבר לכותל, אפשר היה לראות את הדברים במקורם. מי שמסוגל להסתכל ביסוד של הדברים, יכול להבין, ואז לפרש נכון את המציאות תוך ידיעת תפקידו כפרט הכפוף לכלל.