הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 21 |השקפה|...

הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 21 |השקפה| סא-סג

שיר השירים סא- סג שיעור 21

אסור להניח תפלין בחוה"מ

הפעולות החיצוניות שעושה האדם, צריכות להיות כדי להיות במקום פנימי שמעבר לתפיסה הגשמית. כמו למשל אכילת אוכל בריא, לא באה אלא כדי שתביא לתגובה נכונה מאותה פעולה. לא מניחים תפילין כדי שהזרוע תהיה חזקה יותר, אלא המטרה רוחנית.

בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, א"ל עשה לך חותם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכל יזועו ויפחדו ממך. אחר כך מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו, כיון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב אותה צורת החותם שהוא עשה.

דומה הדבר למי שמתגעגע לחבר ומחזיק תמונה של חבר. לאחר זמן מגיע החבר ואז אומר לו אני לא צריך את הנוכחות שלך כי יש לי תמונה.

אומר הקב"ה לאדם, אתה לא צריך לעשות כמו שיש לך תפילין, אלא ביום טוב הם בתוך הראש שלך.

אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו ביו"ט וחול המועד, משום צורה זו שאנו עושים, דהיינו התפלין שאנו מניחים. דומה הדבר לפנימיות וחיצוניות התורה. חיצוניות באה לרמז על הנקודה הפנימית, וכאשר מגיעים לנקודה הפנימית אין לבחור בסיפורים החיצוניים. אין להעדיף תמונה של החבר על החבר עצמו כאשר נמצא לידך

ביום חול מניחים תפילין, ובשבת ויום טוב לא. האם התורה תלויה חלילה בזמן הגשמי, כמובן שלא, אלא ישנה תנועה של קדושה בעולמות העליונים, תנועה שבאה מלמעלה מהשורשים העליונים, ועל האדם להצטרף לתנועה זו כפי שמורה התורה. כלומר המעשה של האדם בא כדי לעורר את התודעה העליונה, בסנכרון עם התנועה של הקדושה מלמעלה. 

אין לקחת קדושה מועטה כאשר ישנה קודשה עצומה שניתן לפעול אותה. וכך אין להסתפק בחיצוניות התורה כאשר הפנימיות זמינה כיום לכל אחד לבוא וללמוד. כאשר ישנה קדושת תפילין, כלומר בפנימיות ביום טוב, אז אין להעדיף לקחת את התפילין הגשמיים שהם רק כצורת התפילין של הקב"ה

יש כבר הארה כל כך גדולה שהמלך מתייחד איתך בסעודה, אותה מבקש להסתפק בסימן חיצוני. יש לנהל נכון את הסדר של הקדושה שניתן לקבל.

הזמן הרוחני הוא מספר חידושי צורה, והזמן הגשמי המוכר הוא רק סימן לזה. מכאן שעל האדם לשנות את רצונותיו מצורה של קבלה לצורה של השפעה עד לדבקות בהשם. לא הזמן זז כפי שמרגישים, אלא עלינו להפעיל את הדמיון והנפש לפי מה שנראה כאילו הזמן זז. האדם זז בזמן ועליו לעבור תמורות נפשיות שהם כנגד התנועות הקוסמיות העליונות.


שיר השירים סא- סג שיעור 21

אסור להניח תפלין בחוה"מ

הפעולות החיצוניות שעושה האדם, צריכות להיות כדי להיות במקום פנימי שמעבר לתפיסה הגשמית. כמו למשל אכילת אוכל בריא, לא באה אלא כדי שתביא לתגובה נכונה מאותה פעולה. לא מניחים תפילין כדי שהזרוע תהיה חזקה יותר, אלא המטרה רוחנית. 

ביום חול מניחים תפילין, ובשבת ויום טוב לא. האם התורה תלויה חלילה בזמן הגשמי, כמובן שלא, אלא ישנה תנועה של קדושה בעולמות העליונים, תנועה שבאה מלמעלה מהשורשים העליונים, ועל האדם להצטרף לתנועה זו כפי שמורה התורה. כלומר המעשה של האדם בא כדי לעורר את התודעה העליונה, בסנכרון עם התנועה של הקדושה מלמעלה.  

הזמן הרוחני הוא מספר חידושי צורה, והזמן הגשמי המוכר הוא רק סימן לזה. מכאן שעל האדם לשנות את רצונותיו מצורה של קבלה לצורה של השפעה עד לדבקות בהשם. לא הזמן זז כפי שמרגישים, אלא עלינו להפעיל את הדמיון והנפש לפי מה שנראה כאילו הזמן זז. האדם זז בזמן ועליו לעבור תמורות נפשיות שהם כנגד התנועות הקוסמיות העליונות. 

רד) למלכא דבעי לנטרא וכו': בדומה למלך, שרצה לשמור את עבדו, א"ל עשה לך חותם כצורת החותם שלי, כל זמן שצורה זו נראית עליך, הכל יזועו ויפחדו ממך. אחר כך מאהבה עליונה, שהמלך היה אוהב אותו, נתן בידו את החותם העליון של טבעתו, כיון שאחז בידו החותם העליון של המלך, עזב אותה צורת החותם שהוא עשה.

דומה הדבר למי שמתגעגע לחבר ומחזיק תמונה של חבר. לאחר זמן מגיע החבר ואז אומר לו אני לא צריך את הנוכחות שלך כי יש לי תמונה.

אומר הקב"ה לאדם, אתה לא צריך לעשות כמו שיש לך תפילין, אלא ביום טוב הם בתוך הראש שלך. 

רה) אי ההוא עבדא וכו': אם אותו העבד דחה אותו החותם העליון של המלך, בשביל אותו חותם שעשה בעצמו, ודאי בן מות הוא אותו העבד, משום שעשה בזיון בחותם המלך, ולא דאג לכבודו. ומשום זה אסור לעם הקדוש לדחות חותם המלך העליון השורה עלינו ביו"ט וחול המועד, משום צורה זו שאנו עושים, דהיינו התפלין שאנו מניחים. דומה הדבר לפנימיות וחיצוניות התורה. חיצוניות באה לרמז על הנקודה הפנימית, וכאשר מגיעים לנקודה הפנימית אין לבחור בסיפורים החיצוניים. אין להעדיף תמונה של החבר על החבר עצמו כאשר נמצא לידך
ביאור הדברים. כי נתבאר לעיל (אות קצ"ה) שיש ב' מיני ריח, שיש ריח, דהיינו הארת חכמה ע"י עלית מדרגה תחתונה למ"ן אל העליונה. דהיינו ז"א שעולה למ"ן לישסו"ת, ומיחד ימין ושמאל שלהם, ואז יוצא הריח, ולולא עלית ז"א למ"ן לא היה הריח מגולה שם (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ח) ויש ריח עליון הנמשך מהמדרגה העליונה מישסו"ת, דהיינו מאו"א עלאין הממשיכים אליהם הארת חכמה סתימאה דא"א. ונתבאר שם, שזה אמור בג"ר דישסו"ת שהם יכולים לקבל חכמה בלי חסדים. אבל ז"ת דישסו"ת, שהחכמה שבהם אינה יכולה להאיר בלי חסדים, אינם יכולים לקבל מריחא עלאה, מחמת שהיא מחוסרת חסדים. וע"כ יש מחלוקת בז"ת בין ימין ושמאל דישסו"ת ואין החכמה יכולה להאיר שם אלא ע"י עלית מ"ן דז"א, שעם כח המסך דחירק שבו, מיחד ימין ושמאל ועושה קו אמצעי בחינת דעת (כמ"ש בפלפה"ם אות ל"ח). בג"ר אפשר לקבל חכמה בלי חסדים, בז"א אי אפשר גם נתבאר שהמוחין דג"ר דישסו"ת מאירים ביום טוב, ובחולו של מועד בשיעור שמקבלים מיו"ט, שה"ס תפלין דמארי עלמא מניח אותם, שמוחין דיו"ט הם מוחין דז"א מג"ר דישסו"ת, ומוחין דחול המועד, הם מוחין של המלכות שמקבלת מג"ר דישסו"ת. אבל התפלין שאנו מניחים אותם, הם ממוחין דז"ת דישסו"ת, בהם יכולה להאיר חכמה קטנה יותר ורק עם חסדים שאין החכמה מאירה בהם, אלא ע"י עלית ז"א עם המסך דחירק שבו. וכיון שכח הדין הנמצא במסך דחירק ממנעולא ומפתחא, מתעורר רק ע"י מעשה תחתונים שגרמו ליציאתה, ע"כ החכמה המתוקנת על ידו, נבחנת, לבחינת תפלין של מעשה התחתונים. כלומר שמעשה התחתונים גרם ליציאתם.
וז"ש (באות ר"ג) ועמא קדישא אחדין תפלין דמארי עלמא ושריין עלייהו ביום טוב ובחולו של מועד, שביו"ט ובחול המועד ישראל אחוזים במוחין דג"ר דבינה, שהם נבחנים לתפלין דמארי עלמא ז"א מניח אותם. ואסור לאעברא תפלין דמארי עלמא מעל רישיהון, לאנחא תפלין אחרנין דאינון דוגמא ודיוקנא לתתא, דהיינו התפלין שאנו מניחים, שה"ס המוחין הנמשכים מז"ת דישסו"ת, ובחנים שהתחתונים עושים איתם, והם דוגמא ודיוקנא לתתא  הם רק דמיון וצורה  שהוא משום שכח הדין שבמסך דחירק שבקו האמצעי מעוררים התחתונים. וזהו המשל שמביא, בין חותם שהעבד עשה כדוגמת חותם המלך לבין החותם של המלך עצמו. וז"ש (באות ר"ה) ובג"כ אסור לעמא קדישא לדחיא חותמא דמלכא, שה"ס הארת המוחיו דז"א המקבלים מג"ר דישסו"ת המאירים על ישראל ביו"ט ובחול המועד, בגין דיוקנא דא דאנן עבדין, דהיינו המוחין המתעוררים עלינו ע"י הנחת התפלין הנמשכים מהארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת, שאינם מתוקנים זולת ע"י מעשה ידינו, שה"ס כח הדין שבמסך דחירק, המתעורר על ידינו. וע"כ נבחן, שאנו עושים תפלין אלו.

אין לקחת קדושה מועטה כאשר ישנה קודשה עצומה שניתן לפעול אותה. וכך אין להסתפק בחיצוניות התורה כאשר הפנימיות זמינה כיום לכל אחד לבוא וללמוד. כאשר ישנה קדושת תפילין, כלומר בפנימיות ביום טוב, אז אין להעדיף לקחת את התפילין הגשמיים שהם רק כצורת התפילין של הקב"ה

רו) האי במועד ובחולו וכו': זהו במועד ובחול המועד, שאסור להניח תפלין דמעשה ידינו, ולדחות התפלין דמארי עלמא, וכל שכן בשבת שהכל שורה עלינו, שבת של ליל שבת, שהוא בחינת תפלה של יד שהיא מלכות, כי שבת של היום היא תפלין של ראש, שהוא ז"א, וע"כ ודאי הוא שאסור להניח תפלין. יש כבר הארה כל כך גדולה שהמלך מתייחד איתך בסעודה, אותה מבקש להסתפק בסימן חיצוני. יש לנהל נכון את הסדר של הקדושה שניתן לקבל.

רז) והכי קא מסדר וכו': וכך מסדר הקב"ה לעם הקדוש, אוהביו, בחול, מניחים התפלין, שעושים צורת החותם של המלך, להיות שמורים בכל הצדדים. שה"ס הארת המוחין דז"א מז"ת דישסו"ת. בשבת ומועד וחול המועד שמקבל מהמועד, שהם ימים טובים, ותפלין דמארי עלמא ממש, שה"ס הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת המאירים עליהם, אנו מעבירים אותה הצורה דהיינו התפלין שלנו, ומניחים תפלין דמארי עלמא, שממשיכים הארת המוחין דז"א מג"ר דישסו"ת. אשרי הם העם הזה שבידיהם החותם העליון של המלך שנתן להם ימים טובים כדי לפעול ולעשות רצון השם.

רח) מאן דמנח תפלין וכו': מי שמניח תפלין, צריך לשמוח, וע"כ כתוב ושמחת בחגך. שצריכים לשמוח בתפלין דמארי עלמא. ושמחה זו, היא, במועד ובחול המועד, שה"ס תפלין של ראש, ותפלין של הזרוע, דמארי עלמא. שבת מדרגת חכמה, מדרגת או"א, יום טוב מדרגת נשמה, ישסו"ת

רט) ביום טוב מההוא וכו': חוזר לבאר הכתוב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך. ואומר, ביום טוב, מאותו הריח העליון, המאיר בג"ר דישסו"ת, שמניך טובים, שהוא תפלין של ראש. דהיינו המוחין דג"ר דישסו"ת המאירים בז"א. בחולו של מועד, ה"ס שמן תורק שמך, שהוא תפלין של יד, דהיינו המלכות הנקראת שם, שהיא עולה להתאחד בדרך סתום כלומר שהתחתון לא יכול להשיג את זה מצד עצמו אלא רק את ז"ת דשיסו"ת שזה תפילין של יום חול, בתפלין של ראש שהוא ז"א, במוחין דג"ר דבינה. טובים זו הארה של יום טוב

רי) על כן עלמות אהבוך: זהו ביום טוב האחרון של החג. שאז נשלמה התפלה של היד, שהיא המלכות, והאירה בשלמות ומחלקת חלק לכל, לכל אלו המחנות והצבאות שלמעלה, דהיינו הנמשכים מז"א, שהם צריכים חסדים, ולכל אלו המחנות והצבאות של מטה, הנמשכים מן המלכות שהם צריכים הארת חכמה. וע"כ עלמות אהבוך, שהם, המחנות והצבאות שלמעלה, ועולמות ומחנות וצבאות שלמטה.
פירוש. בז' ימי החג, המלכות מחלקת ומשלמת לצבאות שלמטה הצריכים הארת החכמה. כי אז הזמן של המשכת הארת החכמה. ובאחרון של החג, דהיינו בשמיני עצרת, המלכות ממשכת ומשפעת חסדים את אותה הארה בצורה של חסד לתחתונים. ואז נשלמים הצבאות של מעלה הנמשכים מז"א. וז"ש, ביום טוב בתראה דחג, דהיינו בשמיני עצרת, שאז הוא בהמשכת חסדים, דהא תפלה של יד אשתלים, כי בז' ימי החג המשיכה חכמה. ובשמיני עצרת שהמשיכה חסדים, היא נשלמת בכל. וז"ש ולפלגא חולקא לכלא, וכו', הן לצריכים חכמה והן לצריכים חסדים

אין תגובות

להגיב