הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 22 |השקפה|...

הדף היומי בזוהר חדש הסולם – שיר השירים | שיעור 22 |השקפה| סד-סו

שיר השירים סד- סו שיעור 22

ג' ריחות

כתוב, וירח את ריח בגדיו ויברכהו. מה ראה יצחק, שאע"פ שיעקב הביא לו אותו המאכל והמשתה, לא ברכו, עד הזמן שהריח בלבושים האלו.  לכאורה צריך היה לכתוב וירח את ריח בגדי עשיו אתם בא יעקב, אך רשב"י מלמד שבגדיו הם בחינת הרצון לקבל, שכאשר עומד הרצון בפני עצמו הוא בחינת בגידה.

אצל עשיו אותם בגדים, אותו רצון לקבל משמש לתועבה. אין מדובר על סיפור גשמי, אלא יעקב אומר שהוא איש חלק, כלומר אין לו את הכלי לקבל ברכות, אז אומרת לו רבקה שעליו לקחת את הרצון לקבל. יעקב פוחד שאין לו מסך כדי לקבל את הברכות במסגרת הרצון לקבל. כפי שחששה אסתר לבוא אל המלך, שהרי מי שבא אל המלך צריך שחוט של חסד יהיה משוך עליו, היינו שהמלך יגיש לו את השרביט.

אומרת רבקה ליעקב, עלי קללתך בני, שרבקה היא מידת החסד כפי שראינו ששאבה מים לאליעזר ולגמלים. הבאר היא הרצון לקבל, עליה מצא יעקב את אשתו, וכן משה, כלומר באותו רצון לקבל, באותו אגו אפשר להשתמש לטוב או להיפך.

הרצון לקבל לא שייך לאדם פרטי, אלא להשם הארץ (הרצון) ומלואה. כך רואים שבראשית לא מתחיל בהוראה הראשונה לישראל, החודש הזה לכם, אלא מביא רש"י שבראשית ברא, כוח מעשיו הגיד לעמו, שהמעשים הם הבריאה של הרצון לקבל, ברצונו נתנה להם וברצונו לקחה ונתנה לנו. ואם יגידו אומות העולם שיעקב לקח את הרצון לקבל של עשיו, אין הדבר כך, הרצון לא שייך לעשיו.

לכן מי שמשתמש ברצון לקבל, שזה הפיקדון שנותן הבורא באדם, ועושה רצונו של השם, אז השימוש כראוי, אך מי שלוקח את הרצון ועושה בו כבשלו לפרטיות הוא בוגד.

 

כעין זה לבושים אלו, לתועבה היו אצל עשו, כיון שלבש אותם יעקב, התודעו הלבושים לבעלם. בתחילה ניתן הרצון לקבל להם ברצונו נתנה להם וברצונו נתנה לנו. מיום שעשה אותם הקב"ה, לא העלו ריחם עד אותו זמן שלבש אותם יעקב, שה"ס הקו האמצעי, כי הלבושים חזרו לצורתם, שבקו אמצעי משתמשים הרצון משמאל ממטה למעלה. יעקב היה ודאי צורתו של אדם, ויפיו, דהיינו הקו האמצעי, ובשעה שראו הלבושים צורת אדם קו אמצעי, העלו ריח.

 

עלמות אהבוך שבשיר השירים, שגם עלמות אהבוך, פירושם הכלים דאחור. העלמות הם דבר נעלם, הכיסויים שמעלימים לאדם את הקב"ה כשהוא בההשתוקקות הגדולה. בתחילה ההשתוקקות הגדולה באה מצד הגוף, מצד עשיו, אך יש לרתום אותה לקו אמצעי. ההשתוקקות היא מצב של חשך, לאחר מכן עליה למעט עצמה ובאה למצב של נקודה שבה מקבלים אור של חסדים, ואז עולים לבחינת בינה, כלומר מחברים המלכות/הלב לבינה ומקבלים את האור. 

מלמד אותנו הזוהר כיצד לארגן את ההבנה שהתורה באה לגלות את הסוד מכמה כיוונים, מכמה פסוקים. הסוד שבא הקב"ה לספר לנו בתורה, הוא שעלינו להגיע ליתר דבקות, לקבל בעל מנת להשפיע.

משכני אחריך ונרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.

 

משכני אחריך נרוצה: כתוב, ונתתי משכני בתוככם וגו'. בוא וראה הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם, כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים זהו מצב של קטנות בגלות, ובגאולה תיקרא המלכות עומדת ולא רובצת.

 

ומשום זה נתן אותה הקב"ה ערבון בתוך ישראל, שידעו, שלא ישכח אותם, ולא יעזוב אותם לעולם. ישראל בטח בהשם. כדי לקבל ביטחון פנימי יש למצוא אותו באמונה הפנימית. מהו הטעם. הוא משום הערבון שבתוכם. והשכינה אומרת להקב"ה, ערבון הייתי בתחתונים ערבות הדדית, אהיה ערבון אצלך, כדי שלא תשכח את בני, ולעלות כנגדך, ואני ובני אחריך נרוצה. נרוצה לשון רבים, אני ובני, כל מי שדבוק בשכינה ירגיש ריצה, היינו רצון אֳמוּנִי לדבקות דרך השכינה שמקשרת את ישראל לקב"ה

 

משכני אחריך ונרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.

1. מדוע יצחק היה צריך להריח את ריח בגדיו של יעקב לפני שברכו?
2. מדוע כתוב את ריח בגדיו, הרי היו אלו בגדים של עשו?
3. כיצד מקשר את ג' המובאות אישה ריח ניחוח לה' לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך שבשיר השירים ואת המובאה וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר בריחו ה'
4. מהו הערבון שנתן ה' בתחתונים ? ועל מה נכתב אחריך נרוצה.


שיר השירים סד- סו שיעור 22

ג' ריחות

ריא) פתח ר"ש ואמר וכו': פר"ש ואמר, כתוב, וירח את ריח בגדיו ויברכהו. מה ראה יצחק, שאע"פ שיעקב הביא לו אותו המאכל והמשתה, לא ברכו, עד הזמן שהריח בלבושים האלו.  לכאורה צריך היה לכתוב וירח את ריח בגדי עשיו אתם בא יעקב, אך רשב"י מלמד שבגדיו הם בחינת הרצון לקבל, שכאשר עומד הרצון בפני עצמו הוא בחינת בגידה.

אצל עשיו אותם בגדים, אותו רצון לקבל משמש לתועבה. אין מדובר על סיפור גשמי, אלא יעקב אומר שהוא איש חלק, כלומר אין לו את הכלי לקבל ברכות, אז אומרת לו רבקה שעליו לקחת את הרצון לקבל. יעקב פוחד שאין לו מסך כדי לקבל את הברכות במסגרת הרצון לקבל. כפי שחששה אסתר לבוא לא המלך, שהרי מי שבא אל המלך צריך שחוט של חסד יהיה משוך עליו, היינו שהמלך יגיש לו את השרביט.

אומרת רבקה ליעקב, עלי קללתך בני, שרבקה היא מידת החסד כפי שראינו ששאבה מים לאליעזר ולגמלים. הבאר היא הרצון לקבל, עליה מצא יעקב את אשתו, וכן משה, כלומר באותו רצון לקבל, באותו אגו אפשר להשתמש לטוב או להיפך.

הרצון לקבל לא שייך לאדם פרטי, אלא להשם הארץ (הרצון) ומלואה. כך רואים שבראשית לא מתחיל בהוראה הראשונה לישראל, החודש הזה לכם, אלא מביא רש"י שבראשית ברא, כוח מעשיו הגיד לעמו, שהמעשים הם הבריאה של הרצון לקבל, ברצונו נתנה להם וברצונו לקחה ונתנה לנו. ואם יגידו אומות העולם שיעקב לקח את הרצון לקבל של עשיו, אין הדבר כך, הרצון לא שייך לעשיו. 

לכן מי שמשתמש ברצון לקבל, שזה הפיקדון שנותן הבורא באדם, ועושה רצונו של השם, אז השימוש כראוי, אך מי שלוקח את הרצון ועושה בו כבשלו לפרטיות הוא בוגד. 

ריב) הכא אית לאסתכלא וכו': ומשיב. כאן יש להסתכל, הרי הלבושים האלו לא היו שלו, של יעקב, כי התורה מעידה, שכתוב, את בגדי עשו בנה הגדול, וכאן כתוב, את ריח בגדיו. וכי בגדיו היו, ריח הבגדים היה צריך לומר, מהו בגדיו.

הסוד שבא הקב"ה לספר לנו בתורה, הוא שעלינו להגיע ליתר דבקות, לקבל בעל מנת להשפיע

ריג) אלא בגדיו ודאי וכו': ומשיב. אלא בגדיו ממש היו ודאי אלו הלבושים, ולא של עשו, ואע"פ שכתוב, בגדי עשו, לתועבה היו אצלו. כעין זה אותה הבאר שה"ס המלכות, שיעקב ישב עליה, ומשה ישב עליה, לתועבה היתה אצל אחרים, כיון שבא יעקב, התודעה הבאר לבעליה, ועלו אליו המים. וכן אצל משה. בטופסא, פירושו לתועבה, כי על סחבות, מתרגם טפסן, דהיינו בגד מתועב

ריד) כגוונא דא אינון וכו': כעין זה לבושים אלו, לתועבה היו אצל עשו, כיון שלבש אותם יעקב, התודעו הלבושים לבעלם בתחילה ניתן הרצון לקבל להם ברצונו נתנה להם וברצונו נתנה לנו. מיום שעשה אותם הקב"ה, לא העלו ריחם עד אותו זמן שלבש אותם יעקב, שה"ס הקו האמצעי, כי הלבושים חזרו לצורתם שבקו אמצעי משתמשים הרצון משמאל ממטה למעלה. יעקב היה ודאי צורתו של אדם, ויפיו, דהיינו הקו האמצעי, ובשעה שראו הלבושים צורת אדם קו אמצעי, העלו ריח.

רטו) תלת ריחין אסתלקו וכו': ג' ריחות עלו כאן, א', ריח בגדיו ב', ריח בני. ג' ריח שדה אשר ברכו ה'. וכל הג' עלו ליצחק, בשעה שבא אליו יעקב.

רטז) וכלהו כתיב, בהאי וכו': וכל ג' הריחות כתובים במקרא הזה, לריח שמניך טובים וגו'. ריח בגדיו, היינו על כן עלמות אהבוך. ריח בני, היינו שמניך טובים. ריח שדה, היינו שמן תורק שמך. ודאי שהכל הוא קשר אחד. ובו סוד ריח הקרבן שהערנו, כמו שנאמר בכתוב, אשה ריח ניחוח לה'. אשה היינו עלמות אהבוך, והכל הוא סוד אחד. ריח היינו שמן תורק שמך, ניחוח, היינו שמניך טובים, והכל אחד. לה', היינו לריח. והכל הוא דבר אחד, וסוד אחד, בקשר אחד. כמו שאמרנו.
ביאור הדברים. שהזהר משוה ג' המקראות, שהם, הכתוב, אשה ריח ניחוח, שבקרבנות, והכתוב, לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על כן עלמות אהבוך, שבשיר השירים, והכתוב וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'. וכולם הם על דרך שנתבאר הכתוב שבקרבנות. וצריך שתזכור סו"ה שבקרבנות, אשה ריח ניחוח לה', אשר אשה, פירושו הכלים דאחורים הנמשכים מהמצב הא' של המלכות (כמ"ש באות קפ"ט ובאות קצ"ב). ריח, פירושו. הכלים דפנים של המצב הב' (כמ"ש באות קפ"ט ואות קצ"ג) ניחוח, ה"ס האורות דז"א (כמ"ש באות ק"צ ובאות קצ"ד). לה' הוא אורות דבינה (כמ"ש באות ק"צ).
וזהו שאומר כאן, ומשוה אותם יחד, אשר אשה, היינו עלמות אהבוך שבשיר השירים, שגם עלמות אהבוך, פירושם הכלים דאחור, מהמצב הא' של המלכות, הנקראות עלמות (כנ"ל אות קנ"ט). העלמות הם דבר נעלם, הכיסויים שמעלימים לאדם את הקב"ה כשהוא בההשתוקקות הגדולה. בתחילה ההשתוקקות הגדולה באה מצד הגוף, מצד עשיו, אך יש לרתום אותה לקו אמצעי. ההשתוקקות היא מצב של חשך, לאחר מכן עליה למעט עצמה ובאה למצב של נקודה שבה מקבלים אור של חסדים, ואז עולים לבחינת בינה, כלומר מחברים המלכות/הלב לבינה ומקבלים את האור.  

וכן ה"ס ריח בגדיו, כי הכלים דאחורים נקראים בגדים, מלשון בגד בוגדים בגדו. ריח שה"ס נקודה דפנים שבמצב הב', היינו שמן תורק שמך, שפירושו שהורק מכלי אל כלי, וכן הורק האור מנקודה דאחור לנקודה דפנים, ואז העלה ריח, (כנ"ל באות קפ"ט) וכן ה"ס ריח שדה אשר ברכו ה'. כי המלכות נקראת שדה, והמלכות דמצב הב', ברכו ה', לאפוקי מלכות דמצב הא' שלא ברכו ה'. ניחוח, שפירושו אורות דז"א, היינו שמניך טובים, שפירושו ג"כ אורות דז"א, וכן ריח בני הנאמר על יעקב ה"ס אורות דז"א, כי יעקב ה"ס ז"א. לה', שפירושו אורות דבינה, היינו לריח, שפירושו ריחא עלאה, שהוא מאיר בבינה

כאן מלמד כיצד לארגן את ההבנה שהתורה באה לגלות את הסוד מכמה כיוונים, מכמה פסוקים. 

ריז) משכני אחריך נרוצה: כתוב, ונתתי משכני בתוככם וגו'. בוא וראה הקב"ה נתן שכינתו בין ישראל, שתהיה רובצת עליהם, כאם על הבנים, ולהגן עליהם בכל הצדדים זהו מצב של קטנות בגלות, ובגאולה תיקרא המלכות עומדת ולא רובצת.

ריח) וכל זמנא דההיא וכו': וכל זמן שהאם הקדושה, שהיא השכינה, יושבת על ישראל, בא הקב"ה לדור עמהם, משום שהקב"ה אינו עוזב את השכינה לעולם, וכל האהבה שלמעלה היא בה.

ריט) ובגין כך יהב וכו': ומשום זה נתן אותה הקב"ה ערבון בתוך ישראל, שידעו, שלא ישכח אותם, ולא יעזוב אותם לעולם ישראל בטח בהשם. כדי לקבל ביטחון פנימי יש למצוא אותו באמונה הפנימית. מהו הטעם. הוא משום הערבון שבתוכם. והשכינה אומרת להקב"ה, ערבון הייתי בתחתונים ערבות הדדית, אהיה ערבון אצלך, כדי שלא תשכח את בני, ולעלות כנגדך, ואני ובני אחריך נרוצה. נרוצה לשון רבים, אני ובני, כל מי שדבוק בשכינה ירגיש ריצה, היינו רצון אֳמוּנִי לדבקות דרך השכינה שמקשרת את ישראל לקב"ה

רכ) משכני, אהדרנא לקשורא וכו': משכני. נחזור לענין ולקשר הדברים הקודמים, שעל אותו הסוד שבכתוב, אשה ריח ניחוח. כי בשעה שהרצון עולה מלמטה בסוד הקרבן לשון קרבה אל השם. השכינה עולה ואומרת לאוהבה, משכני: הושט לי ימינך לקבלני, ולהעלות אותי בהתעוררות הצד השמאל, שה"ס השפעת החכמה שבשמאל, והימין יחבקני, שה"ס הארת החסד שבימין. וזה הוא פירושו של משכני. דהיינו בשתי ידים, בחכמה וחסדים שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני אך אסור לה לבוא עם בגדי עשיו שהם רצונות לקבלה עצמית.

רכא) ודא אשה אמרה וכו': ואשה זו, שה"ס כלים דאחורים דמלכות מהמצב הא' אומרת אל ריח, שה"ס הכלים דפנים דמלכות מהמצב הב'. וריח אומר לניחוח, שה"ס האורות דע"ב דז"א, וניחוח לה', שה"ס הבינה. (עי' לעיל אות רט"ז בהסולם) כלומר שנקשרות זו בזו. ואם היתה חסרה אחת מהן, לא היתה מתגלה החכמה (כנ"ל אות ק"צ ע"ש) ואז, כשד' מדרגות אלו נקשרות זו בזו, אחריך נרוצה. מהו נרוצה. היינו נהיה ברצון. כש"א ונרצה לו לכפר עליו. וז"ש, ויריצוהו מן הבור. מהו ויריצוהו היינו שהרצו אותו בדברים טובים, בדברים של רצון טוב משום שהיה עצב מן הבור. וכן הוא נרוצה פירושו, נהיה ברצון, ברצון שלם כראוי.

אין תגובות

להגיב