זוהר חדש הסולם – מדרש איכה | שיעור 1 |השקפה| א-ג
מגילת איכה זוהר חדש
איכה ישבה בדד א – ג
בא אדם לעשות תשובה, והוא בודק בנפשו על מה יש להצטער, ואיך ממנפים את הצער על הריחוק מהשם כדי לבנות אהבה שלמה.
שלחו להם בני בבל לבני הארץ הקדושה, לנו ראוי לבכות לנו ראוי לעשות הספד על חורבן בית אלקינו, על שנתפזרנו בין העמים, ויש לנו לפתוח ההספד, ולפרש האלפא ביתא, שרבון העולם שלח להספד חורבן ביתו. דהיינו ספר איכה. אומר לפרש האלפא ביתא מפני שמגילת איכה שכתב ירמיהו כתובה לפי בכל תחילת פסוק בסדר האלף בית.
אותיות הן חסרונות, ושואלים כאן מי יפרש את סדר החסרונות כדי להביא עצמו לתשובה לאחר שחרב הבית. בודקים איזה חיסרון יש לעורר בנפש האם את תפיסת הבורא או את תפיסת הנברא שבנפש
הוויכוח הוא מי צריך לומר לפרש את ספר איכה, מצד היסוד הם בחינת בני בבל, מלכות הם בני ירושלים, השכינה הקדושה. השאלה מי צריך לפרש את מגילת איכה הכתובה לפי סדר אלף בית, ושואלים מי יפרש את החורבן, האם יהיה הפירוש דרך איבוד הקב"ה או איבוד השכינה הקדושה. בני בבל אומרים שלהם ראוי לפרש.
שלחו להם בני הארץ הקדושה, אמת היא שאתם נתפזרתם בין העמים, ואתם מחוץ לארץ הקדושה, וראוי לכם לבכות עליכם ועל עצמכם, שיצאתם מאור לחושך, כעבד היוצא מבית אדונו. אבל אנו, יש לנו לבכות ולעשות הספד, ולנו שלח הקב"ה ספר ההספד שכתב ירמיהו, שאנו בני המלכה, ואני מבני ביתה, ויודעים כבוד אדון העולם. וע"כ לנו ראוי לבכות ולפרש אלו האלפא ביתות, שבספר איכה.
השאלה היא על מי ראוי להיות יותר בצער, האם על אלו שבגולה, או אלו שבירושלים שפחות מרגישים את הגלות.
מאיזו נקודה פנימית יש לעשות את ההספד כדי לחזור בתשובה, לחזור למקום בו יוכל להיות אדם אחר מתוך אמונה שאפשרי הדבר.
ואנו יתומים בלי אב ואם, דהיינו הקב"ה והשכינה, כי השכינה יצאה מארץ ישראל לגלות, והעינים מסתכלות לכותל, ביתה של אמנו, והנה נחרב, ולא מצאנו אותה. שהיתה מינקת אותנו בכל יום בימים הראשונים משפע המבחר שלה. והיתה מנחמת אותנו ומדברת על לבנו כמו אם לבנה. כש"א כאיש אשר אמו תנחמו וגו'.
ועתה העינים מיסתכלות לכל צד, ומקום בית מושבה של אמנו נתבלבל והנה. נחרב. נכה ראשינו בכותלי ביתה ומושבה, מי ינחם אותנו, ומי ידבר על לבנו, ויגן עלינו לפני המלך. מחזיקים בתפיסת המלך אך אין מי שיגן עלינו מתפיסת המלך בלי היחד, המלכה, השכינה שמגינה עלינו
כשהיינו חוטאים לפני אבינו, והרים את השוט להכות אותנו בחינת שונא בנו חוסך שבטו, היא השכינה, הדבר שמאחד אותנו עמדה לפנינו, ומקבלת ההכאה של המלך כדי להגן עלינו. כש"א, והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו וגו'. ובחבורתו נרפא לנו. ועתה אין לנו אם. אוי. אוי לנו, אוי לכם. לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. לנו ראוי לבאר אלו הדברים המרים שבספר איכה, להודיע להם, לאותם היודעים לבכות, את דברי ההספד. אנחנו מרגישים את הריחוק וראוי שנתאר אותו
אנו קרבים בכל יום למטתה של אמנו, ואין אנו מוצאים אותה שמה. אנו שואלים עליה, ואין מי שיביט עלינו. נשאל את מטתה, והנה מתבלבלת. נשאל את כסאה, והנהו נופל. נשאל את היכלותיה, והם נשבעים שאינם יודעים ממנה. נשאל את העפר, ורושם עקבותיה איננו שם. כאשר אתה קרוב זה מאפשר לדעת אותה יותר
אנו שואלים את הגג, והנה הגג משיב לנו, שהיא יושבת שם מבכה ומיללת עלינו, והולכת מגג אל גג, ומבכה וצועקת בקול מר עלינו. כש"א, מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות. נשאל לדרכים ולשבילים, כולם אומרים, ששמעו קול מר של בכיה שבוכה על בניה, ואינם יודעים איפה היא הלכה.
אומרים בני ירושלים לנו ראוי לבכות, לנו ראוי להספיד. ננשק עפר רגליה, ננשק מקום בית מושבה, ננשק כותלי ההיכל, ונבכה מרה. אנו נפתח בהספד מפני שאנו רואים כל כך בכל יום. נבכה תמיד, ומרירות הבכיה לא תשכח ממנו.
פתחו הם, בני בבל בחינת מקום דל המרוחק מהמלכות, ואמרו, איכה ישבה בדד העיר. כתוב, כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה וגו'. כי יום, היינו, כי יום אחד יש להקב"ה, שהוא אהוב נפשו, הכלול מכל שאר הימים, ששה ימים כלולים בו, והוא כלל כולם, דהיינו היסוד שששת ימים, שהם חג"ת נה"י דז"א כלולים בו, ועל שנתרבו העונות נסתלק למעלה. לבית העולם של החיים, דהיינו לז"א הדבוק בבינה. בני ירושלים בוכים על המלכות ובני בבל על היסוד, הצדיק שמייצג את הקב"ה. הנקודה עליה צריכה להיות החרטה שהיא תחילת התשובה, חרטה על איבוד האמונה, והשאלה על מה יש להתחרט על האמונה או על האהבה שאבדה.
איכה שהיתה לוקחת בכל יום כ"ה אותיות היחוד, שבכתוב, שמע ישראל וגו'. שעל שם זה נקראת כה. נקודת האמונה אבדה
אנה הלכת, אנה את פונה ללכת. אנו, בני בבל, השומעים בכל יום הקרקור הזה של אדוננו, לנו ראוי לבכות, לנו ראוי לספוד, לנו ראוי לפתח איכה. איכה ישבה בדד וגו'. הויכוח הוא מי צריך לבכות, להספיד, להרגיש על מה להתחרט, האם תפיסת הקב"ה חסרה או תפיסת השכינה, האם על חוסר האהבה או חוסר היראה. ספר איכה מראה לאדם את נקודת הריחוק שלו מהשם, ועל מה עליו להתחיל בחרטה שהיא הכרחית לתשובה.
איכה ישבה בדד ד – ו
ואיבה אשית
יג) רבי לויטס חוזאה וכו': ר"ל חוזאה פתח, ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך. שנאה גדולה היתה מיום שנברא העולם, מאותה שעה שנתקלל הנחש מסבת עצת הנחש שהחטיא את חווה וקולל בעצמו, הוא נדח מלפני שער המלך והושם בשער בית הסוהר, והוא אורב תמיד בין גדרות העולם, דהייני בין הגדרים האלו שבתורה, שכל אלו הדשים בעקב הגדרים האלו, דהיינו שאינם נזהרים לשמרם, הנחש נושך אותם. מרגע החטא הקדמון ישנה מלחמה פנימית באדם בין הרצון לקבל לעצמו לבין עשיית רצון השם, להיות משפיע ואוהב הכלל. הנחש תופס את האדם בו יש ספק ומתלבט ומתחיל לזיף בגדרות של שמירת ההלכה.
ההבדל בין איבה לאהבה בין אות יוד לאות ה כמו ההבדל בין אויב לאוהב. יוד מראה על השורש שהאור והכלי באים כאחד, כלומר מה שאתה רואה כאויב זה פוטנציאל לאוהב. צריך האדם להפוך את האות יוד לאות ה. אל לו לאדם לומר כולם טובים והכל בסדר, אלא בזמן תיקון יש לתת את היגיעה לתיקון הכלי, לתקן את ההנפשה הנכונה ע"י כך שמגיעים לנקודה פנימית זו.
עץ הדעת שמר שלא לקבל ג"ר דחכמה, כלומר אורות רצונות גדולים שלא ניתן להפכם להשפעה טרם התיקון, בא הנחש והציע כבר להשתמש באורות אלו, שהרי זו מטרת הבריאה, קבלת כל ההטבה. אמר לה שהחיבור לעץ הדעת, לפעול את הרצון הגדול יביא אותך לחיבור, דעת עם הקב"ה.
בין העבודה לבין המטרה, כמו בין השמשות לכניסת השבת, צריך להמתין ל"אור ירוק" מלמעלה לאחר שההכנה תושלם.
הנחש שבנפש הוא אותו הרצון לקבל לעצמו, שרוצה את כל ההנאה עכשיו טרם הזמן. זוהי נקודת האימון של האדם.
מבחן התוצאה החיצוני לא קובע, אלא הפנימי.
יד) ווי דאשכח ווי וכו': אוי שמצא אותם. אוי שנשך אותם. אוי על השנאה הרעה שנוטר. על השנאה הרעה שהיתה לו באשה ההיא, הנקראת, אשה יראת ה', שהיא המלכות, שנאה רעה נטר לה מיום שנברא העולם, עד ששיבר אותה בשבירה לשכב לעפר. שנאה היא פירוד, תפיסה שונה. השאיפה היא לנצח, כלומר לבוא לתפיסת השכינה, היחד כדבר נצחי
טו) איכה ישבה בדד וגו': איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה. הסתכל באותיות שבראש כל מלה ומלה ותמצא נטירה של איבה רעה שנטר הנחש למלכות, עד שנחרב בית המקדש. כי איבה רעה נרשמה באותיות הראשונות של איכה ישבה וגו', שהנחש היה נוטר לה לאותה אשת חיל, שהיא המלכות, בשבירת בית המקדש, שתהיה שוכבת לעפר שעפר זו בחינת הרצון לקבל לעצמו. הנחש אורב תמיד לאדם לשעת כושר. שכיבה היא בחינת עיבור, ביטול שאז השכיבה לעפר אומר שהאני של האדם מקבל את עמדת העפר שזה הרצון לקבל לעצמו, שאז היא בחינת אלמנה שאבדה את בעלה, את הקב"ה. אין שלמות בלי הקשר לבורא. ואהבת לרעך כמוך אני השם. לא העיקר הקשר החיצוני בין אדם לחברו, אלא צריך גם את המצוות בין אדם למקום.
השמים להשם, התכלית נקבעת מלמעלה, והארץ, הרצון ניתן לאדם כדי לתקנו ולהפכו למשפיע ואוהב בהתאם לעול של מלכות שמים. לא הארץ קובעת את התכלית. הנחש מציע תעשה מה שאתה מרגיש שטוב לך, הנחש מביא את האדם לבדידות, בדד ישבה.
טז) הדא הוא דכתיב וכו': זהו שכתוב כאלמנה רבתי בגוים שרתי במדינות היתה למס. תקרא למפרע באותיות הראשונות, לה בשברך. כי בשבירת בית המקדש, בשבירת כנסת ישראל, איבה רעה הדביק הנחש לה, בשברך.
יז) איכה דאתדבקת להאי וכו': איכה נדבק לאיבה הרעה ההיא שהיא קול הנחש, קול מר של הבכיה ברקיעים. אלו, שברקיעים, קוראים איכה, ומהצד האחר קוראים איבה אות כ מתחלפת באות ב. ז"ש, ואיבה אשית בינך ובין האשה. האיבה שבין צד זה של הקדושה, ובין הצד האחר של הקליפות נמצאה בחורבן בית המקדש. ובפסוק הראשון של מגלת איכה נרשם הכל בראשי תיבות, לדעת שכה זה, שהוא המלכות, כי איכה היא אותיות אי כ"ה, הדביק אותה איבה רעה שהנחש נטר לה מיום שנברא העולם. הנחש שומר איבה מפני שהיא לקחה את הנקודה הפנימית והוא נשאר בחוץ. המאבק מי יהיה הבריאה הנחש או השכינה, איבה שנוצרה מאז הבחירה ביתר דבקות, מחלוקת זו יכולה להביא להעצמה או חלילה לפירוד שהאיבה תהפוך איכה, איפה הקב"ה
יח) איכה ישבה בדד: רבי הרכינס פתח, ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן וגו'. ויגרש את, את שבא לרבות, זו היא כנסת ישראל, שהיא המלכות הנקראת, את. והיינו בחורבן בית המקדש, שהיא גורשה בגירושים ונשלחה בשילוחים, הכסא של המלך, שהוא המלכות, נפל ע"י הגירושין שהאשה לא יכולה כבר לשמש כאישה, לכן ישנה מצווה חשובה להשיב את גרושתו.
ויגרש את האדם
יט) ויגרש את דא וכו': ומפרש דבריו ויגרש את, זה הוא כסאו של המלך, דהיינו המלכות הנקראת, את. אוי שגורשה, אוי שנפלה. האדם,כנגד ז"א היינו, אותו השולט על הכסא, שכתוב, בו, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם. שהוא ז"א, שהוא הויה במילוי אלפין, שבגי' אדם. נפל הכסא שהוא המלכות, נפל הכל. על זה בוכים בני בבל שנפל צד האדם, היסוד. בני ארץ ישראל בוכים על השכינה הקדושה.
כ) וישכן, ההוא דתריך וכו': וישכן, היינו אותו שגרש את זו, המלכות וז"א, דהיינו הבינה, השכין והשרה ישוב אחר בהיפך ממה שהיה. כי בשעה שנחרב בית המקדש, עלה ז"א, לכבוד העליון למעלה, שהוא בינה, ומיעט דמותו ממה שהיתה. והכסא שהוא המלכות, נסע ממנו ונפרד. עם החורבן ז"א לא נפל אלא הסתלק, הוא כנגד האור שבאור ישנם ערכים של התפשטות והסתלקות, והכסא כנגד המלכות בו ערכים של עוביות או שבירה ותיקון.
כא) כביכול אשרי לג"ע וכו': כביכול השכין את גן העדן, שהוא המלכות, עם הכרובים למטה, שהם מטטרון וסנדלפון, וז"א נפרד מאותו הכבוד העליון, שהוא המלכות. והשכין אותו להט החרב, שהוא הקליפה, שתעמוד במקומה של הגבירה, לשמור ולשאוב ולהסתיר אותה הדרך הנמשכת מעץ החיים. החרב המתהפכת עומדת כעונש לחוטאים במקום שהרצון יפעיל אותם, במקום הרצון לדבקות, הקליפה מפעילה אותם.
הפחד הרצון השלילי בא רק לשרת את החיוב, אך כשהשפחה הופכת לגבירה אז טועים וגם הרצון של העולם הזה מתגבר במקום רצון פנימי של עולם הבא. ואז ישבה בדד, אנשים המרגישים בודדים במקום להיכנס למחנה בלי כח נפשי לשלם על הצורך ביחד
כב) ושלמה מלכא צווח וכו': ושלמה המלך צווח ואמר, תחת שלש רגזה ארץ וגו' תחת עבד כי ימלוך וגו' ושפחה כי תירש גברתה. השפחה, שהיא הקליפה, בפנים, והגבירה, שהיא המלכות, מבחוץ. וזהו שכתוב, איכה ישבה בדד. מהו בדד. היינו כש"א, בדד ישב מחוץ למחנה מושבו. כלומר, שבדד פירושו, שהמלכות יושבת בצד מבחוץ.