תיקוני הזוהר שיעור 34 – הקדמה -עמוד מב-מג

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 34

ההבחן מאור א״ס ב״ה וכל העולמות אשר מקודם לעולם אצילות אשר כולם נקראים בשם א״ס מפני שהכלי לא עושה סוף, אינו עושה את הסוף של צמצום ב שאומר שאי אפשר לקבל ג"ר דחכמה אלא רק ו"ק.

דברי רבנו האריז״ל: נמצא עתה כלל העולה, כי אצילות מקבל האור מהחכמה לבד כי החכמה נעשית מסך סתום בין א״ס ובין אצילות. ומבינה דאצילות מקבלת הבריאה אחר שנתלבש אור הא״ס וחכמה עליונה בתוכה. ועכ״ז נקרא אור הבינה לפי שנעשית מסך מבדיל גמור.

כל עולם ועולם פחות במדרגה משל חברו, כך שכל אחד משפיע בהתאם לעולם שתחתיו. ובזה תבין כי האצילות נקרא מחשבה ורצון, והבריאה דבור ורצון.

עשר ספירות דאצילות נחלקו לה׳ בחינות וכולם כללות אדם אחד וכל אלו הם מתנענעים ע״י מחשבה אחת כדרך כל אברי האדם שמתנענעים ע״י מחשבתו ואין צריך שום אבר מאברי האדם שיצוה לו ולדבר לו שיעשה אותו מעשה הנוגע לו, המשל בזה כשירצה אדם לילך לאיזה מקום שידבר הוא לרגליו שילכו כי בעלות הדבר על מחשבתו הולכין הרגלים עצמן וכן בשאר פעולת אברים.

באצילות המחשבה עם הפעולה באים ביחד כי כשאדם אוכל אינו צריך שתחילה יחשוב איך ילעוס המאכל בשניו, או איך יגביה רגליו לילך ואח״כ יאכל וילך. כי המחשבה מתפשטת באברים עצמן ואז באים המחשבה והמעשה ביחד וזה פשוט ולכן עולם אצילות נקרא מחשבה.

כי המחשבה מתפשט תוך האצילות ממש ואז המעשה והמחשבה שבאצילות הכל דבר אחד ברגע א׳ מבלי שיקדים זה לזה ואין הוא הנקרא מחשבה מקדים למעשה כי הכל בא כאחד.

אבל הבריאה אינו כמו האדם עם מחשבתו עצמו רק כב׳ אנשים וכמלך עם עבדיו שכאשר ירצה המלך שיעשו עבדיו פעולותיו שהוא רוצה, לא יספיק במה שתתפשט מחשבתו תוך עבדיו, אלא רק צריך שידבר הוא עצמו ודבור זה הוא סוד הכאת הארת האצילות במסך דבריאה.

אצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.

ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 34

סח) דביומי דשבתות ויו״ט וכו': כי בימי השבתות וימים טובים הוא לובש לבושי מלכות שהם עשר ספירות דבריאה, ובימי החול הוא לובש לבוש של עשר כתות המלאכים מן עולם היצירה המשמשים להן לעשר ספירות דבריאה.
פירוש. יש ב׳ מיני זווגים לאו״א דאצילות, זווג א׳ הוא בעת שנעשים פרצוף אחד עם ישסו״ת ועולים לג״ר דא״א ויש להם קומת ע״ב שהיא אור החיה ואז הם משפיעים מוחין דהולדה לזו״ן לאצילות. וזווג ב׳ הוא בעת אשר או״א הם במוחין דס״ג שהם מוחין דנשמה, ומלבישים את א״א מפה ולמטה והזווג נעשה בישסו״ת בסוד הרכנת ראש דאו״א אליהם וזווג זה אינו מספיק למוחין דהולדה הוא זיווג תדיר ולא פסיק אלא רק להחיות העולמות לבד, והטעם הוא מפני שמאיר בחסדים מכוסים כטבע הבינה דאור ישר אשר המוחין שלה הם בסוד כי חפץ חסד הוא ודוחית הארת חכמה, וע״כ אין במוחין אלו הקבועים בחינת הולדה, כי אין מוחין דהולדה לזו״ן רק באור החיה דהיינו בהארת חכמה. ועכ״ז אע״פ שאין המוחין דנשמה מספיקים לבחינת הולדה לזו״ן מ״מ הם מספיקים למוחין דהולדה בשביל עולם הבריאה, והוא מטעם כי עולם הבריאה כולו בחינת בינה הוא בסוד אמא מקננא בכורסייא. כל מדרגה נוהגת לפי מקומה ולכן אפילו אחר חטא דעץ הדעת אשר העולמות ירדו ממדרגתם באצילות ועולם הבריאה הוא מתחת הפרסה דאצילות, מאיר שם אור הישסו״ת דאצילות באור הבינה, כי אין הפרסא מפסקת כלל על אור הבינה, כי אין צמצום נוהג רק על אור החכמה לבד.
ולפיכך יש לאו״א דבריאה מוחין שלימים מישסו״ת דאצילות, דהיינו קומת נשמה שיש בהם מוחין דהולדה, כי מתוך שהם אצל בריאה בחינת ג״ר, הם מספיקים למוחין דהולדה בשביל זו"ן דבריאה, להוליד נשמות חדשות בשביל המלאכים דיצירה, בסוד ועונתה לא יגרע הנאמר בעולם הבריאה.
והנה ההבדל בין המוחין המאירים בשבת, ובין המוחין המאירים ביו״ט, ובין המוחין המאירים בימות החול הוא, כי בשבת כל הזווגים הם באו״א עלאין המאירים במוחין דחיה ממש כלומר או"א עולים ראש דאריך ומשם מאירים את מדרגת החכמה. וביום טוב מאירים ג״ר דישסו״ת אשר גם הם מוחין דחיה אבל חיה דישסו״ת, ובחול מאירים מוחין דנשמה מז״ת דישסו״ת.
ונמצא שבשבתות ויו״ט עיקר העליות הן לע״ס דבריאה, שהן מאירות לנשמות העולות לאצילות לקבל מוחין דחיה, ולכן אומר דביומי דשבתות ויו״ט איהו לבוש לבושי מלכותא דאינון עשר ספירות דבריאה היינו כי ע״ס דבריאה עולות לאצילות ומקבלות מוחין דחיה בשביל נשמות הצדיקים שהן מבריאה בשבת ויום טוב. אבל בימי החול עיקר העליות הן לע״ס דיצירה, המאירות למלאכים נשמות חדשות ממוחין דישסו״ת המאירים בחול ו"ק דנשמה, לכן אומר וביומי דחול לבוש עשר כתות דמלאכיא דמשמשי לון לעשר ספירן דבריאה ומקבלים מהן כל שלימותם.

סט) דעשר ספירות דאצילות וכו': כי בעשר ספירות דאצילות, המלך היינו שמאיר את אור הא״ס ב״ה מלובש בהם. הוא היינו מהותו ית', והגורמים היינו הכלים אחד הם. הוא, והחיות היינו האורות אחד הם. מה שאינו כן בעשר ספירות דבריאה, אשר לא הם היינו עצמותם והחיות היינו האורות שבהם אחד אין בבריאה את האחדות השלמה כמו באצילות. לא הם וגרמיהם שהם הכלים אחד. ועלת על הכל היינו הא״ס ב״ה, הוא מאיר בעשר ספירות דאצילות, ובעשר ספירות דבריאה, ומאיר בעשר כתות המלאכים, היינו בעולם היצירה, ובעשר גלגלי הרקיע היינו עולם העשיה. ובכל מקום אין לו שום השתנות בסוד אני הוי״ה לא שניתי. באצילות נותן המתנה, האור והמקבל כולם אחד
בכדי להבין הדברים צריכים לבאר היטב ההבחן מאור א״ס ב״ה וכל העולמות אשר מקודם לעולם אצילות אשר כולם נקראים בשם א״ס מפני שהכלי לא עושה סוף, אינו עושה את הסוף של צמצום ב שאומר שאי אפשר לקבל ג"ר דחכמה אלא רק ו"ק. סופיות זו אינה בעולם א"ק, לבין עולם אצילות אשר עליו נאמר כאן איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון, אשר הוא כולו אלקות ואחדות פשוטה, ובין ג׳ עולמות בי״ע דפרודא.
ואעתיק דברי רבנו האריז״ל בע״ח שער מ״ז פ״ב וז"ל נמצא עתה כלל העולה, כי אצילות מקבל האור מהחכמה לבד כי החכמה נעשית מסך סתום בין א״ס ובין אצילות. ומבינה דאצילות מקבלת הבריאה אחר שנתלבש אור הא״ס וחכמה עליונה בתוכה. ועכ״ז נקרא אור הבינה לפי שנעשית מסך מבדיל גמור. וכן היצירה מקבלת מז״א דבריאה עצמה מצד היצירה שבבריאה וכן העשיה מקבלת מנוקבא דז״א דיצירה עצמה ולולא כל אלה המסכים והלבושים לא היו יכולים לקבל אור עליון. רק שכל עולם ועולם פחות במדרגה משל חברו ע״ד הנ״ל כל אחד משפיע בהתאם לעולם שתחתיו. ובזה תבין כי האצילות נקרא מחשבה ורצון והבריאה דבור ורצון, והענין כי א״ס כשנתפשט נתהוה כלים של י״ס דאצילות ויצא בפועל מה שהיה בכח כהדין קמצא דלבושיה מניה וביה. ואח״כ חזר למקומו. מחמת היות הכלים עבים וגסים. ומהכאת הכלים דאצילות בפרגוד נעשו י׳ כלים דבריאה, ומהכאת עצמות דאצילות נעשו י״ס דבריאה ועד״ז ביצירה ועשיה שתי בחינות בהכאה. מהכלים נעשו י כלים דבריאה ומהכאת העצמות דאצילות נעשו י ספירות. ואמנם כבר ידעת כי י״ס דאצילות נחלקו לה׳ בחינות שהם א״א או״א זו״ן וכולם כללות אדם א׳ וכל אלו הם מתנענעים ע״י מחשבה אחת כדרך כל אברי האדם שמתנענעים ע״י מחשבתו ואין צריך שום אבר מאברי האדם שיצוה לו ולדבר לו שיעשה אותו מעשה הנוגע לו, המשל בזה כשירצה אדם לילך לאיזה מקום שידבר הוא לרגליו שילכו כי בעלות הדבר על מחשבתו הולכין הרגלים עצמן וכן בשאר פעולת אברים. גם נדקדק הענין בדקות יותר כי הלא באצילות המחשבה עם הפעולה באים ביחד כי כשאדם אוכל אינו צריך שתחילה יחשוב איך ילעוס המאכל בשניו, או איך יגביה רגליו לילך ואח״כ יאכל וילך. כי המחשבה מתפשטת באברים עצמן ואז באים המחשבה והמעשה ביחד וזה פשוט ולכן עולם אצילות נקרא מחשבה לפי שא״ס הוא וגרמוהו וחיוהי חד בהון כי המחשבה מתפשט תוך האצילות ממש ואז המעשה והמחשבה שבאצילות הכל דבר א׳ ברגע א׳ מבלי שיקדים זה לזה וזהו איהו וגרמוי חד בהון כי הוא עמהון ביחד ואין הוא הנקרא מחשבה מקדים למעשה כי הכל בא כאחד. אבל הבריאה אינו כמו האדם עם מחשבתו עצמו רק כב׳ אנשים וכמלך עם עבדיו שכאשר ירצה המלך שיעשו עבדיו פעולותיו שהוא רוצה לא יספיק במה שתתפשט מחשבתו תוך עבדיו רק צריך שידבר הוא עצמו ודבור זה הוא סוד הכאת הארת האצילות במסך דבריאה ובתוך הכאת הכלים דאצילות שם הוא סוד הפה. עכ״ל.
ותמצית דבריו היא אשר אור א״ס ב״ה כולל הכל. ואצילות מקבל מחכמה הכלולה באור א״ס ב״ה אשר ע״י התלבשותו בחכמה מאיר באצילות. ובאצילות יש חמשה פרצופין א״א או״א זו״ן, וע״י התלבשות בינה דאצילות מאירה בבריאה, וכן ז"א דבריאה מאיר ביצירה ומלכות דיצירה בעשיה. ואצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.