תיקוני הזוהר שיעור 35 – הקדמה -עמוד מג-מד
ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 35
אצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.
צד האדם שבאדם שונה משאר האברים הנפשיים שבו. שונה הבריאה מהאדם העליון באצילות, אשר האדם ומחשבתו הם דבר אחד, והבריאה היא כמו שני אנשים, המלך שצריך לדבר אל עבדיו ולא מספיקה מחשבתו. האדם הוא המקום של הבחירה
עצם מחויב המציאות שהאין סוף הוא מהות שאין לנו תפיסה בו כלל כי אפילו במהותים הגשמים ואפילו במהותנו אנו אין לנו תפיסא וכש״כ במחויב המציאות שהאור והכלי באים כאחד. והשם א״ס ב״ה שאנו מזכירים אינו כינוי כלל למהות מחויב המציאות ית׳ וית׳ כי הרי כל מה שלא נשיג איך נגדרהו בשם או מלה, באופן אשר השם א״ס ב״ה אינו כלל למחויב המציאות כשהוא לעצמו, אלא מבחינת מה שכל העולמות וכל הנשמות כלולים בו ית׳ בסוד מחשבת הבריאה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה, שהוא הקשר אשר כל הבריאה עד גמר התקון מקושרת בו ית׳ בשם א״ס ב״ה. אין סוף נקרא כך מפני שהוא מהווה את כל הקשר של הבריאה לבורא, להיות אשר כל הנשמות והעולמות יש להם מציאות בו ית׳ כשהם מלאים ושלמים בתכלית השלמות העתידה אשר יקבלו בגמר התקון סוף המעשה נמצא במחשבת הבריאה.
דומה לאדם הרוצה לבנות בית יפה אשר במחשבה הראשונה ברעיון שלו הוא רואה לפניו בית נהדר בכל חדריו ובכל הפרטים כמו שיהיה בגמר הבנין הכתר הוא הרעיון הראשוני הכולל, לאחריו ישנה המחשבה אותה יש להוציא אל הפועל. ואחר כך הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל את כל הפרטים כל פרט בעתו ובזמנו. ואחר כך מתחילה הבניה בפועל ממש עד שגומר לפי מה שסידר לו במחשבתו הראשונה. והנה בחינת א"ס ב״ה ה"ס המחשבה הראשונה אשר כל הבריאה מצוירת לפניו בשלימות הסופית, אלא שאין המשל דומה לנמשל, כי אצלו ית׳ העתיד וההווה שוים, ואינו צריך לכלי מעשה והמחשבה גומרת הכל, ולפיכך הוא בו ית׳ מציאות ממשית התחתון לא יכול לתפוס את הכלל אלא דרך פרטיו.
ובחינת עולם האצילות ה״ס כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, שיוצרך לגלות בעת ההוצאה לפועל, ותבין שבב' בחינות אלה, היינו במחשבה הראשונה וכן בתכנית המחשבתית של הפרטים, אין שם עדיין שום דבר מבחינות הנבראים. וג' העולמות בי״ע הם בחינת ההוצאה מכח אל הפועל, כאדם הבונה ביתו בפועל ממש. ולכן האור האלקי המאיר בבי״ע דהיינו לפי השעור אשר הנשמות צריכות לקבל כדי שתבאנה אל הגמר, הוא מתלבש בעשרת הכלים כח״ב חג"ת נהי״מ אשר הם כלים ממשיים ביחס לאלקותו ית׳ והיינו שאינם אלקיות, אלא מחודשים לצורך הנשמות.
כאשר מדברים על המציאות המופשטת אז אין צורך כלי מתווך, מאחר והכל נמצא שם שלם, אלא שהתחתון אינו יכול לתפוס את המהות של הדבר. כשאדם פוגש מקרה, הוא מבין שישנו גורם המפעיל מעבר למקרה. מהמהות אותה לא ניתן לתפוס נובעים המקרים.
כל השינויים שנראים לנו נעשים ע"י הכלים של הספירות. האור המאיר בספירות ללא שינוי.
כשאדם רוצה להוות כלי להתפשטות האורות אליו, שהם אין סופיים, ע"י תפילה ומעשים טובים, ע"י שעושה את שם אדני כיסא לשם הויה, מכליל את הדין, את הרצון לקבל ברחמים, בשם הויה, אז יכול לזכות לגילוי.
האדם מעולם הבריאה, ויש באפשרותו להוציא לפועל מחשבה רק ע"י הדיבור, התפילה הוא מתקן, בעיקר כאשר עולה במדרגות לעולם המחשבה כמו בשבתות וימים טובים. עליו ליצור רצף של מקרים רבים, כאשר את כל המקרים הוא מפרש מעבר למקרים עצמם, שהם מסובבים ע"י הסיבה שמעליהם. האדם יכול לחיות באופן חלקי את התפיסה האלוקית, כאשר הוא מייחד את שם אדני לשם הויה, כשאומר ופועל לשם ייחוד קודשה בריך הוא ושכינה, ומייחד עצמו כפרט את הכלל הגדול, כלומר תפקידו של כל פרט הוא לבטא את המהות הכוללת, לגלות שמותיו של הקב"ה בעולם, שהוא הכלל המשפיע הטוב ומטיב.
ארבעה בגדי לבן וארבעה בגדי זהב שיעור 35
אצילות היא באחדות גמורה כמו אדם עם מחשבתו. ובריאה כמלך עם עבדיו עושי דברו ע״י דבורים ופקודות מאת המלך.
צד האדם שבאדם שונה משאר האברים הנפשיים שבו. שונה הבריאה מהאדם העליון באצילות, אשר האדם ומחשבתו הם דבר אחד, והבריאה היא כמו שני אנשים, המלך שצריך לדבר אל עבדיו ולא מספיקה מחשבתו. האדם הוא המקום של הבחירה
ופירוש הדברים הוא, אשר עצם מחויב המציאות ה״ס מהות שאין לנו תפיסה בו כלל כי אפילו במהותים הגשמים ואפילו במהותנו אנו אין לנו תפיסא וכש״כ במחויב המציאות שהאור והכלי באים כאחד. והשם א״ס ב״ה שאנו מזכירים אינו כינוי כלל למהות מחויב המציאות ית׳ וית׳ כי הרי כל מה שלא נשיג איך נגדרהו בשם או מלה, באופן אשר השם א״ס ב״ה אינו כלל למחויב המציאות כשהוא לעצמו, אלא מבחינת מה שכל העולמות וכל הנשמות כלולים בו ית׳ בסוד מחשבת הבריאה בבחינת סוף מעשה במחשבה תחלה שהוא הקשר אשר כל הבריאה עד גמר התקון מקושרת בו ית׳ בשם א״ס ב״ה אין סוף נקרא כך מפני שהוא מהווה את כל הקשר של הבריאה לבורא, להיות אשר כל הנשמות והעולמות יש להם מציאות בו ית׳ כשהם מלאים ושלמים בתכלית השלמות העתידה אשר יקבלו בגמר התקון סוף המעשה נמצא במחשבת הבריאה, ודומה לאדם הרוצה לבנות בית יפה אשר במחשבה הראשונה ברעיון שלו הוא רואה לפניו בית נהדר בכל חדריו ובכל הפרטים כמו שיהיה בגמר הבנין הכתר הוא הרעיון הראשוני הכולל, לאחריו ישנה המחשבה אותה יש להוציא אל הפועל. ואחר כך הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל את כל הפרטים כל פרט בעתו ובזמנו. ואחר כך מתחילה הבניה בפועל ממש עד שגומר לפי מה שסידר לו במחשבתו הראשונה. והנה בחינת א"ס ב״ה ה"ס המחשבה הראשונה אשר כל הבריאה מצוירת לפניו בשלימות הסופית, אלא שאין המשל דומה לנמשל, כי אצלו ית׳ העתיד וההווה שוים, ואינו צריך לכלי מעשה והמחשבה גומרת הכל, ולפיכך הוא בו ית׳ מציאות ממשית התחתון לא יכול לתפוס את הכלל אלא דרך פרטיו. ובחינת עולם האצילות ה״ס כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, שיוצרך לגלות בעת ההוצאה לפועל, ותבין שבב' בחינות אלה, היינו במחשבה הראשונה וכן בתכנית המחשבתית של הפרטים, אין שם עדיין שום דבר מבחינות הנבראים. וג' העולמות בי״ע הם בחינת ההוצאה מכח אל הפועל, כאדם הבונה ביתו בפועל ממש. ולכן האור האלקי המאיר בבי״ע דהיינו לפי השעור אשר הנשמות צריכות לקבל כדי שתבאנה אל הגמר, הוא מתלבש בעשרת הכלים כח״ב חג"ת נהי״מ אשר הם כלים ממשיים ביחס לאלקותו ית׳ והיינו שאינם אלקיות, אלא מחודשים לצורך הנשמות.
כאשר מדברים על המציאות המופשטת אז אין צורך כלי מתווך, מאחר והכל נמצא שם שלם, אלא שהתחתון אינו יכול לתפוס את המהות של הדבר. כשאדם פוגש מקרה, הוא מבין שישנו גורם המפעיל מעבר למקרה. מהמהות אותה לא ניתן לתפוס נובעים המקרים.
וזה אמרו דעשר ספירות דאצילות מלכא בהון איהו וגרמיה חד בהון איהו וחייוי חד בהון. כי כל השנויים המתוארים בעולם האצילות אינם נאמרים באלקיות כשהוא ית׳ לעצמו אלא רק כלפי הנשמות בשעור שמקבלות מאצילות דרך ג׳ עולמות בי״ע. וענין המציאות של העולם ההוא הוא ביחס התכנית המחשבתית אל המחשבה הראשונה שהיא א״ס ב״ה, אבל בשניהם הן בא״ס ב״ה והן בעולם אצילות עוד לא נמצא שם מבחינת נשמות כלום. כמו בתכנית המחשבתית במשל הנ״ל, מהבונה בית שאינו נמצא במוחו משהו מעצים ואבנים ממשיים. ולכן איהו וחיוהי וגרמוהי חד בהון. כאדם עם מחשבתו כל מה שלמעלה מטבור דא"ק עד אין סוף, ניקרא אין סוף ביחס לאצילות, ביחס לכל מה שיש לפני צמצום ב לכן האדם לא מסוגל לתפוס את השלם מאחר והנשמה היא למטה מפרסה ותופסת את המציאות בצורה חלקית, הנשמה היא חלק אלוקה ולא האלוקה מה דלאו הכי בעשר ספירות דבריאה דלאו אינון וחייהון חד לאו אינון וגרמיהון חד כי מציאות הנשמות מתחילה להתגלות בעולם הבריאה, ומשום זה גם הכלים של ע״ס המודדים שעור וקצבה לנשמות בפועל ממש המה בהכרח אינם אלקיות, אלא מחודשים, כי באלקיות לא יתכן כלל שום שנויים ומספר כי אין ח"ו שום חדוש נוהג בו. ולכן יש שנוי צורה בין האורות ובין הכלים דבי״ע, ואינם אחד, אלא כמלך עם עבדיו.
ועלת על כלא הוא נהיר וכו', כי האור המלובש בעשרה כלים שבבי״ע הוא אלקיות ואחדות פשוטה בלי שום שנוי משהו ח"ו, כי האור הוא אחד כשהוא לעצמו, וכל השנויים הנעשים בהארתו ית', נעשו ע״י הכלים של הספירות דבי״ע אשר אינם אלקיות.
כל השינויים שנראים לנו נעשים ע"י הכלים של הספירות. האור המאיר בספירות ללא שינוי.
כשאדם רוצה להוות כלי להתפשטות האורות אליו, שהם אין סופיים, ע"י תפילה ומעשים טובים, ע"י שעושה את שם אדני כיסא לשם הויה, מכליל את הדין, את הרצון לקבל ברחמים, בשם הויה, אז יכול לזכות לגילוי.
האדם מעולם הבריאה, ויש באפשרותו להוציא לפועל מחשבה רק ע"י הדיבור, התפילה הוא מתקן, בעיקר כאשר עולה במדרגות לעולם המחשבה כמו בשבתות וימים טובים. עליו ליצור רצף של מקרים רבים, כאשר את כל המקרים הוא מפרש מעבר למקרים עצמם, שהם מסובבים ע"י הסיבה שמעליהם. האדם יכול לחיות באופן חלקי את התפיסה האלוקית, כאשר הוא מייחד את שם אדני לשם הויה, כשאומר ופועל לשם ייחוד קודשה בריך הוא ושכינה, ומייחד עצמו כפרט את הכלל הגדול, כלומר תפקידו של כל פרט הוא לבטא את המהות הכוללת, לגלות שמותיו של הקב"ה בעולם, שהוא הכלל המשפיע הטוב ומטיב.
