תיקוני הזוהר שיעור 53 – הקדמה -עמוד סה-סו

תיקוני הזוהר שיעור 53 – הקדמה -עמוד סה-סו

דרגא חמשית ביראת ה' שעור 53

 

מדרגה חמישית ביראת ה׳ העמידו בעלי המשנה כל הקודם יראתו לחכמתו חכמתו מתקימת. יראה זה הוויתור על האגו. זו פעולה בזכות החזקת ערך נפשי עליון, וחוק הוא שקטן מתבטל בפני גדול. יראת הרוממות. וכל הקודם חכמתו ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת. כי כל הקודם חכמתו ליראתו למה הוא דומה למי שמסרו לו מפתחות הפנימיים, ולא מסרו לו מפתחות החיצוניים, במה יכנס.

היראה היא הכלי לחכמה. יראת חטא אומר חשש לאבד את החכמה/האור. ללא יראה היה יכול לחשוב שעצם קבלת החכמה היא המטרה וזו החטאה. הוא מחטיא את הנקודה שהמטרה היא הקשר לנותן המתנה ולא למתנה.

המפתות הפנימיים זה בחינת הקב"ה, שם הויה. המלכות היא אדני. כדי להגיע לקשר יש קודם לעשות עבודה חיצונית, שהיא ביטול הגאווה כלומר רכישת יראה. לפני זה אין כלי. וכל הקודם חכמתו כלומר קודם רוצה את החכמה/שפע לפרטיות, ובלי כלי היראה אין חכמתו מתקימת.

אי אפשר להחזיק אהבה, אלא בכלי של יראה.

 

דרגא שתיתאה ביראה ה'

ומשום זה הקדימו בתפילה לומר אדנ״י שפתי תפתח, וחותמים אחר כך את הברכה בשם הוי״ה בא״י מגן אברהם. מתחילים עם שם אדני שתפקידו יראה.

מצוות לא תעשה קודמות למצוות עשה, קודם סור מרע ואחר עשה טוב. אין לבוא לקודש בטומאה, והגאווה היא הטומאה של האדם.

בתחילה האור ישר מגיע מלמעלה ע"י כך שאדם זוכה לקשר עם הנשמה, הכרה עליונה של האידיאה, הבחירה ביתר דבקות.

כפי שהקדים מידת הדין למידת הרחמים, כך צריך האדם להקדים, לרכוש את היראה, שזו לא מטרה, כלומר לא האור הוא הסיבה לפעולה, אלא היראה היא הסיבה.

המחלוקת הפנימית היא האם האדם מוכן להסתכל באופן ישר על המציאות הנפשית שלו ולומר: אם אני לא מוותר על עצמי, אם אני בא לעשות לביתי (ללב) במקום לעשות למען הכלל.

הוא מקדים את הרצון הפרטי שלו וקודם מוותר עליו לגמרי, בכך מתחיל בניית הכלי. להשיגו בחינת כי תשיג ידו, כלומר יוכל להשיג את זה בליבו באהבה.

לגאוותן הלא אין לו כלי, וכלל הוא שאין לנו שום תפיסה באור בלי כלי. קדושה אומר לייחד את הכלי ולהקדיש אותו לקשר. אדם לא יכול לפעול את אהבת השם אם לא מקדיש אותה לאהבת השם. מוכן הוא לקבל תענוג רק מהסיבה שזה רצון הבורא להטיב לנבראיו.  הוא שמח בחלקו, לא במה שהוא מקבל חלק, אלא שמח בחלק שעליו לתקן למען הכלל, מפני שזה רצון הבורא יתברך.

דחייה של המחשבה, שאת האור/תענוג ניתן לקבל בחיצוניות, היא הפועלת לבניית כלי חדש. ללא דחיית הרצון לקבל לפרטיות, הוא מלא באור מזיק בעצת הנחש, ואין בו מקום לרצון הנשמה. הוא גאוותן, אצלו גואות הרצונות הפרטיים. גאוותן לא יכול לבנות כלי.


דרגא חמשאה ביראת ה' שעור 53

 

צט) דרגא חמישאה ביראת וכו': מדרגה חמישית ביראת ה׳ העמידו בעלי המשנה כל הקודם יראתו לחכמתו חכמתו מתקימת. יראה זה הוויתור על האגו. זו פעולה בזכות החזקת ערך נפשי עליון, וקטן מתבטל בפני גדול. יראת הרוממות וכל הקודם חכמתו ליראת חטאו אין חכמתו מתקימת. כי כל הקודם חכמתו ליראתו למה הוא דומה למי שמסרו לו מפתחות הפנימיים, ולא מסרו לו מפתחות החיצוניים, במה יכנס. היראה היא הכלי לחכמה. יראת חטא אומר חשש לאבד את החכמה/האור. ללא יראה היה יכול לחשוב שעצם קבלת החכמה היא המטרה וזו החטאה. הוא מחטיא את הנקודה שהמטרה היא הקשר לנותן המתנה ולא למתנה.

 

ק) ובאורח רזא וכו': ובדרך הסוד, בשם אדנ״י שם י׳ בסוף ורומזת ליראת ה׳ ואלו ד׳ אותיות שבשם אדנ״י הן מפתחות החיצוניים שלה. י׳ מן שם הוי״ה היא חכמה וד' אותיות של שם הזה היינו הוי״ה הן מפתחות פנימיים.

המפתות הפנימיים זה בחינת הקב"ה, ז"א דאצילות, שם הויה. המלכות היא אדני. כדי להגיע לקשר יש קודם לעשות עבודה חיצונית, ביטול הגאווה כלומר רכישת יראה.

 

דרגא שתיתאה ביראה ה'

 

קא) ובגין דא אקדימו וכו': ומשום זה הקדימו בתפילה לומר אדנ״י שפתי תפתח, וחותמים אחר כך את הברכה בשם הוי״ה בא״י מגן אברהם. מתחילים עם שם אדני שתפקידו יראה וכמו כן מקדים ניקוד שבא אשר הוא רומז ליראה בשם הוי״ה המנוקד שבא חולם קמץ ומקדים השבא שהיא יראה לאהבה שהיא מרומזת בקמץ שהוא רחמים. ומפרש שבא היא מצד הגבורה, בסוד הכתוב כי באש ה׳ נשפט אש מצד הגבורה. באש היא אותיות שבא. קמץ מימין בסוד הכתוב וקמץ הכהן. משום שמעלין בקודש ולא מורידין. ומשום זה הקדימו שס״ה מצות לא תעשה אשר הן רומזות ליראה לרמ״ח מצות עשה שהן רומזות לאהבה. זה שנאמר זה שמי לעלם כו'. שמי עם י״ה שס״ה, זכרי עם ו"ה רמ״ח. מצוות לא תעשה קודמות למצוות עשה, קודם סור מרע ואחר עשה טוב. אין לבוא לקודש בטומאה, והגאווה היא הטומאה של האדם.
פירוש. יראה ה״ס מלכות וה״ס י׳ דאדנ״י, ועשר ספירות אור חוזר העולות ממלכות ה״ס ד׳ אותיות שם אדנ״י. וי׳ מן שם הוי״ה ה׳׳ס חכמה, ועשר ספירות דאור ישר הן ד׳ אותיות הוי״ה, וכשיש זווג מאור הישר המתפשט עד למלכות ונעשה זווג דהכאה על המסך עולה אור חוזר ומלביש על עשר ספירות דאור ישר ונעשה השילוב הוי״ה ואדנ״י ועשר ספירות אור הישר מתלבשות בעשר הספירות אור החוזר אשר בחי׳ או״ח נעשה לכלי לאור הישר וזולת אור חוזר אי אפשר להשיג כלום מאור הישר כי הוא אור בלי כלי ואין לנו תפיסה באור בלי כלי.

עולה אור חוזר, בונים ע"י אור חוזר הנדחה אור חוזר המלביש, ולאחר מכן בא אור ישר. בתחילה האור ישר הגיע ע"י האידיאה, הבחירה ביתר דבקות, שאלמלא זו לא ניתן היה לתגבר על העיגול. לכן הקדים מידת הדין למידת הרחמים, וכך צריך האדם להקדים, לעשות את היראה, סיבה לאהבה. כלומר לא האור הוא הסיבה לפעולה, אלא היראה היא הסיבה.
וזה אמרו (באות צ״ט) 
כל הקודם יראתו לחכמתו דהיינו תקון המלכות שתהיה ראויה לזווג ולהעלות אור חוזר חכמתו מתקימת כי האור בא לתוך הכלי שלו וניתן להשיגו.

המחלוקת הפנימית היא האם האדם מוכן להסתכל באופן ישר על המציאות הנפשית שלו ולומר, אם אני לא מוותר על עצמי אז אין לי כלי דקדושה לקבל אור ישר. שאז עלול לקבל אותו בטעות, לפי עצת הקליפה שאומרת תקבל בהשתוקקות הפרטית.

כל הצמצום בא כדי לאפשר קבלה במסגרת של אור חוזר.

הוא מקדים את הרצון שלו בניית הכלי, לפני קבלת האור. להשיגו בחינת כי תשיג ידו, כלומר יוכל להשיג את זה בליבו באהבה.

מה שאינו כן הקודם חכמתו ליראתו וכו'. קבלה לא נכונה משאירה את האדם ריקני.
 במה יכנס, הלא אין לו כלי, וכלל הוא שאין לנו שום תפיסה באור בלי כלי. קדושה אומר לייחד את הכלי ולהקדיש אותו לקשר. אדם לא יכול לפעול את אהבת השם אם לא מקדיש אותה לאהבת השם.

ומפרש (באות ק׳) ובאורח רזא אדנ״י תמן י׳ וכו', היינו המלכות שהיא י׳ מן אדנ״י הנקראת יראת ה׳ היא העבודה שצריך לעשות עם המלכות, עם הרצון העצמי. ואלין ד׳ אתוון אינון מפתחות החיצוניים דילה. שהן עשר ספירות אור החוזר המלבישות על אור הישר ונחשבות לבחינות חיצוניות נגד אור הישר המלובש בפנימיותן. החיצוניות בעולם היא המפגש הראשון, ומוכנות לוותר עליה כסיבה, ויתור על העצמי אותו פוגשים קודם, זהו אור חוזר – ויתור על החיצוניות ככלי לקבלת האור, לכן הדחייה של המחשבה שאת האור ניתן לקבל בחיצוניות, היא הפועלת לבניית כלי חדש.

 י׳ מן הוי״ה איהי חכמה ואור הישר המתפשט לעשר ספירות בתוך עשר ספירות אור החוזר. ועשר ספירות של אור הישר הן מפתחות הפנימיים.

וזה אמרו (באות ק״א) ובג״ד אקדימו בצלותא וכו', היינו שמקדימים את תיקון המלכות שהיא הכלי ולבתר חתמין וכו' דהיינו התלבשות האור בתוך כלי שלו. וכן בנקודות ניקוד השוא מורה על קומת המלכות מלפני הזווג, אשר ב׳ הנקודות של השוא, המורות על כתר חכמה שהם נקודה אחת של השוא. ובינה ותו״מ הם הנקודה השניה של השוא, אינם בקומה אחת ימין ושמאל כמו בצירי רק זה למעלה מזה בקו אחד שהוא גבורה וקו שמאל שהוא יראה. את היראה הזו ניתן לקחת למקום טוב או לא
והנה עצם העולמות והפרצופים והנשמות הנקראים בשם בי״ע, הם בחינת האחוריים של
חלק מגדלות ז״ת דנקודים מטרם שבירת הכלים שנתפשטו למטה מפרסא תוך מקום בי"ע, שנשברו ומתו וגרמו גם לכלים דפנים דהיינו אותם שיצאו בעת קטנות נקודים אשר גם הם מתו מחמת חיבורם עם הכלים דאחוריים כנודע. שבשבירת הכלים נשברו פנים ואחור. בשבירת הכלים בנקודים שיצא אחרי פרצוף ס"ג יצאו קטנות דנקודים.

והנה אם אותם האחוריים דגדלות ז״ת דנקודים לא היו מתפשטים לבי״ע אלא היו יוצאים באצילות ע״ד עליית בי״ע לאצילות שמטרם חטא עצה״ד או בשבתות הנה ודאי שהיו מתקיימים ולא מתו. וכל עבודתנו במשך שתא אלפי שני לברר שוב אלו הכלים דאחוריים דגדלות ז״ת דנקודים לחזור ולהמשיך בהם אורות דגדלות, כמו שהיו להם טרם השבירה, אכן עם תקונים כאלו שלא יתפשטו עוד אל מקום בי״ע כבזמן שבירת הכלים אלא שיעלו למעלה באצילות למעלה מפרסה, מעלה גרא מעלה את הגרות הזו למעלה מפרסה כדי שלא ישברו עוד. ועיקרם הם ב׳ תיקונים לחיזוק הפרסה: א׳ נקרא גניזו דאו"א הפנימיים, שפירושו לא להמשיך את ג״ר דחיה המתפשטים ממעלה למטה, כי אז יתפשטו שוב למקום בי״ע אלא להמשיך ו"ק דחיה שאינם מאירים אלא בבחינת ממטה למעלה, הנקרא גילוי של הנה״י שהם ו״ק של הגוף, אבל ג״ר של הגוף שהם חג״ת נשארו תמיד בחסדים מכוסים דהיינו בלי הארת אור החיה כי ג"ר של הגוף צריכים לקבל מג״ר של הראש, וכיון שג״ר דחיה שהם או״א הפנימיים כמו שהיו בנקודים, זיווג על ג"ר דחכמה פנים בפנים נגנזו שוב לא יוכלו חג״ת לקבל בחינת חיה אלא רק חסדים מכוסים. ומשום זה אין הארת חיה מתפשטת, רק ממטה למעלה כטבע של נה״י, ואינם עוברים עוד על גבול הפרסא אלא שיוצאים באצילות לבד. תיקון א כמו תיקון בלאה שלא תתחתן עם עשיו, לא לקבל ג"ר אלא רק ממטה למעלה
ותיקון ב׳ הוא גניזו של מלכות דצמצום א׳ תוך רדל״א
ראש דעתיק, וכל המוחין דשתא אלפי שני אינם יוצאים אלא על בחינת יסוד דמלכות שליש תחתון של היסוד נהיה מלכות בסוד וכל בשליש בעפר הארץ, ומשום זה אפילו בעת הארת ע״ב המורידה את ה׳ תתאה למלכות אין זה למלכות ממש, רק ליסוד. וזה שומר את המוחין שלא יתפשטו למטה מפרסא כבמקרה של שבירת הכלים. תיקון ראשון מלכות נגנזה ברדלא, השני גניזו דאו"א כלומר לא מקבלים ג"ר, ולא על מדרגת חיה.

אין תגובות

להגיב