תיקוני הזוהר | עמוד קג-קד | שיעור 87

סוד הנקודות שיעור 87

אותיות שם הויה והמילויים שלהם מהווים את השפה הקבלית. חוק ההתכללות מדבר על ספירות על פרצופים.

קעד) ועוד מאן דאוליף וכו': ועוד מי שלומד אלו שמות ההוי״ה, צריך ללמוד אותם בכדי לבנות בהם בנין אל הקב״ה זוהי בחינת חנוך לנער על פי דרכו, כאשר דרכו אומר דר-כו גימטרייה שם הויה. שנאמר בו וירפא את מזבח ה׳ ההרוס. מלכות נקראת מזבח ה' וכשהוא בזווג עם תשע הראשונות שהן יה״ו אז נתרפא הכל והבנין הוא שלם. וסוד הדבר שיכולים ע״י העוונות להרוס באותיות השם, כי ע״י הפגם מהרסים את בנין המלכות ותשע הספירות התחתונות שלה נהרסות ונופלות לקליפות. ז״ש פן יהרסו אל ה'. ומשום זה שמהרסים אותם בעוונותיהם, צריכים לחזור ולבנותם בתפלותיהם כי ע״י התפלה חוזרות לעלות לאצילות ומשלימים בנין המלכות. ההיגיון שלנו בנוי על אמונה, היגיון מכוון מטרה ולא הגיון פתוח, אלא הגיון נכון שבא לבנות בניין לקב"ה. כאשר מקלקלים הבחינות יורדות לקליפות

קעה) דאת י׳ איהי וכו': כי אות י׳ היא אבן היינו מלכות במוחין דפנים היינו קבלת אורות. יסוד הבנין. י׳ י' מן הצרופים יי״ה, מן יי״ו, מן וי״י. שהם צרופים משם ע״ב כמ״ש להלן. (אות ק״פ) בה באלו הצרופים כתוב אבנים שלמות תבנה את מזבח ה׳ אלקיך, זו ה׳, היינו מלכות הנקראת מזבח. וכמ״ש אצל אליהו ויקח אליהו שתים עשרה אבנים למספר בני ישראל. ו׳ זה עמוד וקורה לסמוך עליו את הבית, היינו כשמלכות הנקראת בית היא במוחין דאחוריים וצריכים לסמכה. ומשום זה החבור של שלש אותיות: ב׳ היינו הבנין. י׳ יסוד הבנין. ת׳ תפארת. והם יסוד ותפארת מאירים במלכות. יש גם את בחינת הדעת, הוא האדם שמתיישב בבית

קעו) י׳ יסוד ספירה וכו מהמילה בית אות י׳ יסוד הוא ספירה תשיעית ממעלה למטה מכתר עד יסוד. שהוא היסוד סומך גאולה כי יסוד נקרא גואל כמו בועז, או שלמה המלך. (כמו שכתוב בזהר חדש רות מאמר גואל קרוב וגואל רחוק אות תרי״ז) לתפלה היינו מלכות הנקראת תפלה. ובו סומך ה׳ לכל הנופלים. כי מאיר אל המלכות בחסדים של מוחין דפנים. שבלי החסדים המגיעים דרך היסוד, לא תוכל המלכות להשתפש בהם  ת׳ תפארת ז״א שנאמר בו כתפארת אדם לשבת בית. ובו בתפארת אמרו כל הזוקף זוקף בשם. היינו במוחין דאחוריים שקומת זו״ן הם בשוה ויונקים שניהם מאמא אבל אצל יסוד דהיינו במוחין דפנים, אמרו כל הכורע כורע בברוך, ז״ש ברכות לראש צדיק.

קעז) ואיהו עירוב דישפיל וכו': והוא יסוד מרומז במצות עירוב של שבת שמאירים אורות הפנים, שישפיל בו הקורה אם היא למעלה מעשרים שהיא יו״ד בגימטריא כ׳ הרומזת לכתר, כי למעלה מעשרים עין לא שולטת. עין זו מדרגה של חכמה, וחכמה ניתן לקבל במסגרת של זיווג דהכאה, ולמעלה מעשרים אמה זה למעלה מראש, למעלה מאמונה שהוא כ׳ כתר, הוא עלת העלת על הכל, שאין העין שולטת עליו, ואין בו השגה כלל, ומה שלא נשיג לא נגדרהו בשם.

גם בסוכה שהיא בחינת אמונה ולכן פסולה כאשר הסכך שהוא בחינת אמונה לא ניתן לתפוס מעל עשרים אמה. במסגרת האמונה אפשר להשיג עד עשרים אמה. וככול שאמונת האדם גדולה יותר, כך השגתו גבוהה יותר. יכול אדם לבדוק את חוזק אמונתו, לפי כמה מוכן הוא לשלם לקיום האמונה. אדם יכול להשיג רק במסגרת אמונתו. לא בשכל נבחנת השגה, אלא לפי גודל האמונה.

האמונה היא בגואל, היינו צד הקב"ה שבאדם. וכמה שאדם מחשיב יותר את הקב"ה כגדול, אז אפילו דבר קטן שמקבל ממנו נחשב בעיניו גדול ויקר.

קעח) ובגין דא מבוי וכו': ומשום זה מבוי שהוא רומז לשכינה תחתונה היינו מלכות שהיא י' קטנה, שיעורה הוא עשרה טפחים, הרומזים לע״ס של מלכות, בו במבוי צריך להשפיל הקורה שהוא ו' ולהאירה במוחין דפנים. אבל אצל סוכה שהיא אימא בינה ששיעורה יו״ד שבגימטריא כ׳ הרומזת לכתר, היינו במוחין דאחוריים ששניהם זו״ן יונקים מבינה בשוה, למעלה מכתר אין אדם של המרכבה גר בו תוך סוכה, שאין העין שולטת עליה.
פירוש, כי בכל יום ויום בכוונות התפלה, צריכים להמשיך מוחין ולבנות הנוקבא דז״א, בסוד מ״ש חז״ל שבכל יום חוזרת להיות בתולה ואיש לא ידעה כלומר חוזרת להיות בחינת אמונה. וסדר הבנין הוא שצריכים להמשיך לה ב' מיני מוחין, שהם: עיבור יניקה מוחין דאחור. ועי״מ דפנים. ומתחלה ממשיכים עי״מ דאחוריים מצד הכלים. עיבור פירושו מוחין דנה״י דז״א. יניקה פירושו מוחין דחג״ת. מוחין פירושו ג״ר ובקומה שוה עד הכתר. שה״ס כל הזוקף זוקף בשם כי אין אל מלכות זקיפת קומה בשוה לז״א שיונקת מאותו מקום מאמא שהיא בחינת ת"ת אלא במוחין הללו דאחורי ז״א כמו שהיתה מטרם שנתמעטה.
אח״כ ממשיכים לה בתפלה עי״מ דפנים, ואז היא נבנית ע״י או"א בסו״ה ויבן ה' אלקים את הצלע ויביאה אל האדם שהוא ז״א ואז נאמר כל הכורע כורע בברוך היינו שנתמעטה קומתה ע״י בנין הזה מחדש, כי כריעה מורה כפיפות ראש וקטנות קומה כדי לבוא שוב בעיבור והפעם עיבור של פנים, כי עתה נעשתה הנוקבא טפלה לז״א ואין לה מעצמה כלום אלא מה שבעלה ז״א נותן לה. אמנם מתחלה כשהיתה במוחין דאחוריים, אע״פ שלא היתה צריכה אל הז״א והיתה גדולה כמוהו, מ״מ לא יכלה להיות במצב זה משום חוסר אור החסדים הנקרא ברכה, ואחר הבנין מחדש אע״פ שנתמעטה קומתה בסוד כריעה אמנם נתברכה בקומת חסדים שבה מתלבש גם אור החכמה ​​ וזו הברכה, אור דחסדים שלאחריו ניתן להשיג את אור החכמה. לכן על האדם שבא בתפילה לכרוע כדי לזכות החסדים שיאפשרו קבלת החכמה.

מלמד כאן על השפה של עשר ספירות, אותם ניתן לעבות במילוי, וכך האותיות הופכות גם לתיבות ולצרופים שלהם.