זוהר הסולם: תיקוני הזוהר מעלות הסולם | הקדמה | שיעור 131 | עמוד קמ"ד-קמ"ה

בראשית ירא שבת – 130 - 131

רס) ד״א והמשכילים אלין וכו': פירוש אחר והמשכילים, הם אלו היודעים במצוה חמישית הנרמזת במלת בראשית, והוא ירא שבת, אזהרה שלו שלא לחלל בת המלך היינו מלכות, בט״ל מלאכות שהם מ׳ מלאכות חסר אחת. הנוהגות בימות החול. נגד מ׳ מלקות חסר אחת. היראה היא שמירה. ל"ט מלאכות שאסורות בשבת, הן מלאכות שנועדו לשכלול לא לקיום. ובשבת אין להוסיף ולשכלל, אלא לראות שלמות העשיה. השבת היא מעין התכלית, ואם עדיין רוצים ולהוסיף תיקון בתכלית, זאת עדות לחוסר אמונה שהעולם נברא לתכלית.

שבת היא מתנה ולא צדקה. מתנה ניתנת על דברים עודפים, וכך לשבת אין להוסיף. תפקידו של עם ישראל להוביל את העולם לתכלית, לשלמות, לגמר תיקון, בעוד אומות העולם בזמן תיקון הם רק אמצעי

רסא) רצועה לאלקאה איהי וכו': הרצועה להכות היא שפחה רעה. שעטנז, היינו שט״ן ע״ז כלול משור וחמור. שהם שני מזיקים שאמר יעקב ויהי לי שור וחמור שהם תחת ידו. וכן נאמר על כל דבר פשע על שור על חמור. כי אין לוקים בשבת, מחמת שאין שפחה הרעה שולטת על העולם בשבת. אוי לו למי שמשליט אותה על העולם.

אמר לצד עשיו שבאדם, יש לי שור וחמור, היינו שליטה על המזיקים הנפשיים הללו. כאשר מברכים על רפואה בשבת, אומרים שבת היא מלזעוק, מפני שאין בשבת חסרונות, ובשבת לא לוקים. מי שמחלל שבת מוסיף כח לשפחה הרעה לשלוט בעולם

רסב) ובגין דא את וכו': ומשום זה נאמר את שבתותי תשמורו, זו בת יחידה היינו מלכות שהיא שמירה אחת לשבתות הרבה, כלומר, בה תלויות כל השמירות של עשר הספירות הנקראות שבתות הרבה. כי כל ספירה כלולה מע״ס ויש בה ג״ר וז״ת הנקראים ששת ימי המעשה ושבת. ושמרו בני ישראל את השבת, זו בת יחידה היינו מלכות, שהיא שמירה לישראל בכל שבת ושבת. השבת היא בחינת מלכות, השומרת על שאר הספירות ע"י אור חוזר, שזו הדרך להגיע לתכלית, ליתר דבקות. כשהמלכות דוחה את הרע, מסמלת בכך את דחיית האיסורים, מפני שהתכלית היא המטרה.

אדם שחי לכאורה, כלומר בלי תכלית, נמצא בנפסדות מתוך ידיעה שמעשיו ריקים, ורואה בכך חוסר ברירה, לא יודע לאן הולכים. כל זאת מפני שמחללים את התכלית, את השבת.

חזון גשמי הוא תכלית מזוייפת, אותה מצליח להציג היצר הרע, עד אשר החלום השקרי מתנפץ. כל עוד אדם לא מתייאש מהאני הכוזב, אין באפשרותו להתחבר לאני הפנימי האמיתי שיוביל אותו לתכלית ויתן טעם לחייו.

רסג) ומאן דמחלל לה וכו': ומי שמחלל את השבת, אין הקב״ה שומר אותו, ולא עוד אלא שנאמר בו מחלליה מות יומת, והיינו מי שמכניס ברשותה שפחה חללה זונה. כי רשותה הוא תחום שבת, כמו התחום והגבול של הים שנאמר שמתי חול גבול לים. דהיינו תקון המסך שלא יעבור האור מן המסך של מלכות ולמטה.

רסד) ומאי ניהו והיה וגו': שואל, ומי הוא הגבול של הים. ומשיב, ז״ש והיה מספר בני ישראל כחול הים, כלומר שבני ישראל שומרים את עצמם לא להמשיך המוחין של של שבת ממעלה למטה. ואין ים אלא התורה דהיינו המוחין הנקראים תורה. מי שעובר עליה ורוצה להמשיך האור מן המסך ולמטה, כאלו החזיר העולם לתהו ובהו. ומשום זה כתוב סמוך לו לבראשית שהוא ירא שבת פסוק ​והארץ היתה תהו ובהו.

עיקר שמירת המלכות, שמירת השבת היא לא לקבל אור ממעלה למטה, היינו קבלה לרצון הפרטי. השמירה היא עשיית גבול כמו תחום השבת.

רסה) דאיהו חול לים וכו': תקון זה שהוא חול לים דהיינו לא להמשיך המוחין מן המסך ולמטה, הוא כטבעת של שרשרת לכלב, מי שמוציא אותו מן השרשרת גורם כמה נשוכים מיסורים שהכלב נושך אותו. ובשבילו אמר דוד הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי. וזה הכלב הוא סמא״ל שהוא תפוס בקולר, מצד אלו הקושרים אותו באות של תפילין הנקראים אות ורצועה עם קשר על זרועו, וקשור בשתי רצועות על הקרנים שלו, כי סמא״ל הוא שור מועד. שנאמר עליו והשור יסקל. כמו בשרשרת לכלב, שיחרור טבעת היא שיחרור הכלב, הרצון לקבל לפרטיות.

כאשר אדם עסוק במחשבות של קדושה, הוא מרוצץ את ראשו של ס"מ הרשע.

רסו) ושכינתא שבת יחידה וכו': והשכינה היינו מלכות. בשבת יחידה היא. רשותו דיחידו של עולם, היינו ז״א שהוא גבוה י׳ אותיות של שם המפורש יו״ד ה״א וא״ו ה"א. ורחבו ד׳ אותיות הוי״ה פשוטה בלי מילוי.
פירוש, בזהר ויקהל (אות ק״פ) כתוב מהו שבת וכו' ש׳ בת, רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי. וכלא איהו חד. ודא איהו ש׳ בת למהוי כלא חד. כי מלכות אינה מקבלת חכמה אלא בעלותה למעלה מחזה דז״א, במקום חג״ת שלו. ויש בזה ב׳ מצבים: א', כשהם בסוד ב׳ המאורות הגדולים שקומתם שוה ושניהם ז״א ומלכות מקבלים שפעם מבינה ז״א מקבל חסדים מימין דבינה, ומלכות מקבלת חכמה משמאל דבינה וזה נבחן למצב אחורים כי חכמה בלי חסדים אינה מאירה. מצב ב׳ הוא, אחר שמלכות ירדה למטה מחזה דז״א ומקבלת חסדים מז״א, ואחר שיש לה חסדים, ז״א מעלה אותה לחג״ת שלו והיא מקבלת מהם חכמה, וז״ס ש׳ הרומזת לחג״ת, בת שהיא מלכות, מתחברת ומתאחדת עם חג״ת לאחד, ואיהי מתעטרא בהו שמקבלת מחג״ת חכמה וחסדים, ואינון חג״ת מקבלים ומתאחדים בעלמא דאתי דהיינו שחג״ת דז״א מקבלים מן בינה והם משפיעים למלכות. וע״כ מרומזים האבות שהם חג״ת דז״א בש׳ ומלכות בבת בשם אחד שבת.
וזה אמרו ושכינתא היינו מלכות בעת שנקראת שבת יחידה איהי לא כמצב א׳ דאחורים שזו״ן היו נפרדים זה מזה, אלא מתאחדת עם ז״א לאחד, רשות דיחודא דעלמא היא נקראת רשותו של יחיד העולם שהוא ז״א בגדלות דאיהו גבהו י׳ אתוון וכו' שעולה ומלביש גם את י״ה ג״ר וו״ק שאז נבחן שהוא במלוי אלפין ומזדווגים זו״ן פב״פ במוחין הגדולים של אור החיה המאיר בשבת. ורחבו ד׳ הוי״ה היינו ד׳ קומות המלבישות זו על זו הנקראות הוי״ה. במצב א יש חושך כפי שהיה במצרים, חכמה בלי חסדים. מצב ב אחרי שמלכות ירדה מחזה דז"א, שמסכימה לעשות תיקון של חסדים מכוסים.

לכאורה כאשר מקבלת המלכות חוכמה, מגיעים לתכלית, אלא שבזמן תיקון השבת היא מעין שבת של גמר תיקון. בשבת נק המלכות יחידה מפני שהיא בזיווג עם ז"א, זהו זיווג בו היא כבר יכולה לקבל את החכמה, שיש בשבת את החסדים.

רסז) ענג שבת בהפוכא וכו': ענג שבת בהפוכה נג״ע דהיינו מי שיש לו יכולת לענג את השבת ולא מקיים אותו נתהפך לו לנגע צרעת שמוציאה את האדם מהמחנה, מהיחד, שפחה המחריבה את ביתו, כמ״ש אצל נגע צרעת, ונתץ את הבית את אבניו את עציו וזהו עניות שהיא במקום נגע צרעת. ואם חוזר בתשובה אז נאמר בו וטיהרו הכהן זה מיכאל כהן גדול שהוא ממונה תחת יד ספירת חסד. אם במקום לענג את השבת הוא מענג את עצמו, היינו מנסה למשוך אור ממעלה למטה, הופך העונג לנגע. אך כאשר פועל בחסדים, ממטה למעלה יכול בזכות החסדים לקבל חכמה לשכינה הקדושה.

רסח) ענג איהו נהר וכו': ענג הוא נהר יוצא מעדן להשקות את הגן, כלומר ענג הוא מר״ת עדן נהר גן שהוא עדון הנשמות, ו׳ הוא נהר היוצא מעדן מבין י״ה. שה״ס חכמה. ואין עדן אלא כתר עליון דהיינו עדן העליון שהוא מופלא ומכוסה דהיינו מוחא סתימאה, ומשום זה נאמר בעדן, עין לא ראתה אלקים זולתך. להשקות את הגן זה ה׳ תחתונה, דהיינו מלכות.

נהר היוצא מעדן היא בינה שיצאה מראש דאריך ממוחא סתימאה, ובהיותה ז"ת דבינה דרכה מתקבלת החכמה בסוד ל"ב נתיבות החכמה, שהיא מותרת בעולם אצילות, אזי יש תיקון לקבלת החכמה ובזכות יציאה זו ניתן לקבל חכמה שהיא עדן להשקות הגן, היא הנהר אותו מבטא ז"א שדרך היסוד נותן בזיווג למלכות

רסט) מ' מלקויות חסר וכו': מ' מלקויות פחות אחת, הם כחשבון ט״ל, מי ששומר את השבת מהם דהיינו שאינו עושה מלאכה, יורד עליו ט״ל שהוא יו״ד ה״א וא״ו בגימטריא ט״ל להחיות המתים, ז״ש כי טל אורות טליך ומיד וארץ רפאים תפיל ועליו העמידו חכמי המשנה, כל העוסק בטל תורה טל תורה מחייהו. לכן חשוב בשבת להתעסק בלימוד תורה, שמחייה את האדם, שאז מקבל את האור שנק טל.