תיקוני הזוהר – מעלות הסולם | הקדמה | שיעור 144 | עמודים קס-קסא

תיקוני זוהר  ​​ ​​ ​​ ​​ ​​​​ שיעור 144

קס - קסא

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

שטז) ומאין שואבין מכ״ה וכו': שואל מאיזו מדרגה שואבים זו״ן הקטנים שהם יסוד ומלכות יחודא תתאה. ומשיב מכ״ה אותיות שמע ישראל וכו׳ היינו מיחודא עלאה וסוד הדבר, כה תברכו את בני ישראל את ודאי שהיא מלכות הכוללת כל כ״ב אותיות מא׳ עד ת׳. ושואל במה היא מתברכת ומתמלאת. ומשיב באות ו׳ היינו ז״א שהוא כולל ששת המלים של היחוד העליון שהם: שמע, ישראל, ה׳, אלקינו, ה׳, אחד. ובו נעשית אות. ומפרש כ״ה היא אמא העליונה היינו בינה ים התורה כי ב׳ פעמים כ״ה של שחרית וערבית הם י״ם נ׳ שערי בינה. ו' היא ז״א נהר היוצא משם, מבינה וממנו מתמלאת הכ״ד שהיא השכינה התחתונה היינו מלכות. כמ״ש להשקות את הגן  ​​​​ הנקרא מלכות
ומה שלפעמים קורא את הנהר היוצא מעדן בשם בינה ותו"מ, ולפעמים בשם תפארת שהוא ז״א. ולפעמים בשם יסוד הענין הוא, כי בינה תו״מ אלו הם חצי בינה ותו״מ כי ג״ר דבינה אינם נחשבים ליוצאים מעדן רק ז״ת דבינה, היינו זו״ן הכלולים בבינה, ונמצא שאין כאן בינה אלא תו״מ, ולכן נבחנים כולם לתפארת. ומבחינת הפרצוף שעשר ספירות שלו נחלקות לראש תוך סוף, נבחן כי בינה תו״מ הנופלים מן המדרגה מתחילים מחזה ולמטה, כי חג״ת דגוף נבחנים לג״ר דגוף שהם לא יצאו מעדן מהשלמות שלהם אינם רוצים חכמה, יש להם תיקון של חפץ חסד, אלא נה״י דגוף הם היורדים אל מדרגה התחתונה ויוצאים מעדן שלהם, ועיקרם של נה״י הוא יסוד, שהוא קו האמצעי, ע״כ נקראים בינה ותו״מ אלו ע״ש יסוד והכל הולך למקום אחד.

מלמד כאן על צמצום ב בראש דאריך, בעקבות מלכות שעלתה לניקבי עינים, וז"ת דבינה יצאו מהמדרגה. ​​ 

יש ובינה נקראת בחינת נהר היוצא מעדן, שהיא יצאה מאריך ודרכה מושפע אור דרך ל"ב נתיבות. מצד האור שניתן לגן הוא ניתן ע"י ז"א לכן הוא חלק מהירושה, ונחשב גם הוא לנהר היוצא מעדן, וכן היסוד דרכו מושפע האור.

שיז) ומנה אתשקיא בגלותא וכו': בימי הגלות הוא ז״א הושקה ממנה, מה שהיתה מקודם היא מלכות הושקתה ממנו. הנה בזמן הגלות מושקה ממנה. וסוד הדבר כמ״ש ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ועלה נאמר ותאמר שתה אדוני. כלומר שהוא אדון שלה, הכלול בה.
פירוש, בזהר תרומה (אות תשמ״ב) כתוב ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, היך עביד תולדין. אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר, בגנתא לא עאל ביה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא וכו'. שואל ואם תאמר הרי בגלות נאמר אזלו מים מני ים, שהוא מלכות הנקראת ים, ונהר יחרב ויבש, שהוא יסוד הנקרא נהר יוצא מעדן, וא״כ איך עושה תולדות. ומשיב אלא זרוע כתוב, דהיינו אור זרוע לצדיק, כלומר האור זרוע אך כפוטנציאל וכן וכגנה זרועיה תצמיח, שפירושו שתמיד הוא זרוע, אפילו בזמן הגלות. ובגלות מיום שהפסיק נהר ההיא מלבא בגן, היינו יסוד שנקרא גנן לא נכנס בו הגנן הזה, ואור ההוא שהוא זרוע עושה פירות, כי ממנו ומעצמו הוא נזרע כבתחלה, ותמיד אינו שוקט. בדומה לגן שעושה תולדות ומאותה זריעה הראשונה נופל שוב במקומו, דהיינו בשעת קצירת השדה נופלים גרעינים לאדמה ועושה תולדות מעצמו כבתחלה, ואינו נפסק מלעשות תולדות לעולם.
וביאור הדברים הוא, כי בזמן שבית המקדש היה קיים, היה זווג זו"ן הגדולים בעת עליה לאו"א, הייתה עליה כמו בימים טובים ושבתות, שהלבישו לאו״א עלאין תמיד בשבת ובחול, ויסוד ז״א דגדלות השפיע ג׳ הזריעות של חולם שורוק חירק (כמ״ש בזהר בראשית א׳ אות ל״ח) דלית זרעא דאזדרעא בר ברזא דא, אל המלכות בלי הפסק, אבל בזמן הגלות נפסק זווג דגדלות הזה שזה סוד הכתוב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש, ואע״פ שיש עלית זו״ן לאו״א גם בזמן הגלות כמו בשבת, אין זה נחשב לביאת הגנן אל הגן משום שאין זה בקביעות ולא נחשב למדרגה שלו, אמנם גם בזמן הגלות ישנו זווג עליון בכדי להחיות את העולמות, וזווג זה נחשב לזווג מלכות לבד היינו זו"ן הקטנים שהם ימין ושמאל דמלכות עצמה, וזה אמרו ומנה אתשקיא בגלותא מזה מושקים בגלות שבזמן הגלות כל הזווגים וכל המוחין באים ממלכות לבד, מה דהוה בקדמיתא היא אתשקיא מניה כי כל הזווגים היו מיסוד דגדלות דז״א בעת שזו"ן הלבישו לאו״א עלאין, וזו"ן הקטנים נכללו בזו"ן הגדולים וקבלו את אורות הגדולים של זו"ן הגדולים, ובזמן הגלות הוה מינה שכל המוחין באים מזו״ן הקטנים שהם ימין ושמאל דמלכות לבד.

יש זיווג תדיר ויש זיווג פסיק. התולדות באים מצד הקיום ולא מצד השיכלול שאינו בקביעות בעולמות. צד הקיום תמיד קיים, זה צד המלכות שברא הבורא ממעלה למטה. כך בגלות ממשיכים להוליד מצד הקיום, כאשר השיכלול בשבתות ובימים טובים בהם ניתן לייצר עליה כדי להוליד.