תיקוני הזוהר – מעלות הסולם | הקדמה | שיעור 145 | עמודים קסב-קסג

זוהר חדש שיעור 145

והמשכילים מארי מקרא יזהירו

שיח) ותכל להשקותו ותאמר וגו': ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב, גמליך הם רמ״ח. מלים שבקריאת שמע, שהם שקולים לרמ״ח מצוות שבתורה, שבהם גמולי חלב יונקים. ועתיקי משדים, שנאמר בהם שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה, והם שני לוחות התורה.
פירוש, במלת אחד של שמע ישראל בק״ש של שחרית, עולה ז״א למ"ן לאו״א בבחינת עיבור ג׳ למוחין דהולדה היינו לקבלת אורות בשונה מעיבור א שזה לקטנות. עיבור ב להשלמת כלים, עיבור ג למוחין דהולדה במדרגת חיה, ונעשה הזווג דהולדה באו״א בכל השלימות, אמנם ז״א לא יכול לקבל המוחין ההם בבת אחת, אלא עתה במלת אחד הוא מקבל ו״ק דגדלות אמא מבחינות מוחין דהולדה. וג״ר הוא מקבל אח״כ בתפלת שמונה עשרה, ובברכת שים שלום עושה הוא עצמו הזווג פב״פ, (מאמרי רשב״י אד״ר דף קל״ה).
וזה אמרו ותכל להשקותו ותאמר וגו' אלין רמ״ח תיבין דק״ש וכו' דבהון גמולי חלב ינקין וכו', אשר אחר שזו"ן עלו למ"ן ונעשה הזווג דפב״פ באו״א על ידו, בסוד תלת נפקי מחד, כשחוזרים למקומם הם ולמרות שזו בחינת אמונה מקבלים בק״ש רק ו״ק דגדלות שהם מוחין דיניקה של מוחין דהולדה, ונקראים גמולי חלב ועתיקי משדים. ובשמ״ע הם מקבלים ג״ר גמורים כנ״ל. והנה כשאין במדרגה אלא ו״ק, אז מלובשים חג״ת נה״י דאורות נפש רוח, בתוך חב״ד חג״ת דכלים, לכן אומר דאתמר בהון שני שדיך כשני עפרים תאמי צביה, כי מצד הכלים נשלמים עד חג״ת שהם שדים, ובחג״ת אלו מלובשים נה״י דאורות בראש, בחב"ד דכלים ואינון תרי לוחי אורייתא. שהם נצח הוד.

תחילת היציאה מהגלות, הגעה לגדלות שמהזיווג העליון או"א ישנה שאיבה, כמו שאיבה לגמלים, כלומר גם לרמ"ח תיבות ק"ש יש אב כדי שאפשר יהיה לבוא עם הפרטים לתפוס את כלל האמונה, ואם אין את הכלל, ניתן לקבלו בתפילת שמונה עשרה. כדי לתפוס את זה באופן פרטי נדרשת עבודה, רכישת האמונה ע"י הפרטים של ק"ש

שיט) כ״ה איהו שכינתא וכו׳: כ״ה הוא השכינה העליונה, היינו בינה, מלובשת במוחין דז״א שבה יצאו ישראל ממצרים, כמו שאתה אומר, כה אמר ה׳ כחצות הלילה וכו', היינו כ״ה אותיות מן היחוד של תפלת שחרית. וכ״ה אותיות מן היחוד של תפלת ערבית. היינו כ״ה אותיות שיש בפסוק שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. שביחד הן נ' אותיות רומזות לנ׳ שערי בינה.

שכ) ושמתי כ״ד כ״ד וכו': ושמתי כ״ד כ״ד שמשותיך, זוהי השכינה התחתונה היינו מלכות, שהיא כוללת כ״ד אותיות של היחוד הראשון של תפלת שחרית. וכ״ד אותיות מן היחוד של תפלת ערבית, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. כ״ה כ״ד של תפלת שחרית הם מ״ט פנים. ובשער מאמרי רשב״י בתחלתו כתב מוהרח״ו ז״ל וזה לשונו:
יש לדעת מפני מה עמוד״א נטיל כ״ה תיבין ויסוד כ״ד תיבין לבד. ועוד מ״ש דבצדיק נקט כליל שית תיבין ובעמוד״א קאמר דאינון כ״ה אתוון דשית תיבין וכו' דאיהו עמודא וכו' ול״ק כליל ועוד אמאי בצדיק הקדים ענין התיבות של הפסוק לאותיות ובעמוד״א איפכא. ועוד מאי כוונתו באומרו דאיהו ו' זעירא ועוד שמעיקרא התחיל בענין האותיות דקאמר מ״ט אתוון וסיים במנין התיבות דקאמר שית תיבין ולמה לי מנין התיבות הכא ועוד אמאי נקט עמוד״א וצדיק ולא נקט ת״ת ויסוד כאורחי'.
ואפשר לתרץ דעמודא דאמצעיתא מכריע בין חו״ב בסוד הדעת ונכלל מהם ומש״ה נקט עמוד״א להורות שהוא מכריע מראש הבנין בסוד הדעת והוא באמצעם ומכריע ג״כ בין גדולה חסד לגבורה ונכלל מהם ונמצא נוטל ה׳ חלקים דעת חבג״ג וכל אחת כלולה מה׳ הרי כ״ה ויסוד מקבל מחגת נ״ה ולפיכך נק׳ כל שהוא הכולל הכל ולית ליה מדיליה כלום אלא שכולל העליונים ולהכי קרו ליה וא״ו זעירא לפי שאינו כמו ת״ת שמקבל מחו״ב שהם מעלמא עלאה ולפיכך נק׳ וא״ו גדולה משא״כ ביסוד שאינו מקבל כ״א מז״א מחסד ואילך ולפיכך נק׳ וא״ו זעירא וגם דומה בזה למלכות שהיא עיר קטנה דלית לה מדילה כלום וכל אחת כלולה מה' הרי כ״ה אלא שחסר מכאן נקודת הת״ת כי אלו הם תכשיטי כלה. ואין ראוי למנות עצם החתן בתכשיטי הכלה ולפיכך אין הת״ת נחשב כ״א כ״ד כי הת״ת שבת״ת הוא עצם החתן ונמצא חגנ״ה כל אחת בה׳ הרי עשרים. ות״ת בד׳ כדפי׳ הרי כ״ד ומש״ה קאמר כליל שית תיבין כי בו מתערבין ונכללין הה׳ ספי׳ באופן שהם ששה כי הם ה׳ ספי׳ ובהתחברם בו נעשה יסוד מכללותם ונמצאו שש וכנגדם שש תיבות יש בבשכמל״ו נמצא שע״י כללותו הם ו' תיבות. ועכ״ז אין בהם כלום כ״א כ״ד דיסוד לית מדיליה כלום. וזמ״ש דבהון כ״ד אתוון אמנם דשמע ישראל וכו' הם ו׳ תיבות כנגד חב״ד וחג״ת הרי ו׳ והם כ״ה אותיות בו׳ תיבין כי ת״ת הוא הדעת עצמו ושניהם אחד וזמ״ש דאיהו עמוד״א כי בערך הכרעתו לאמצע נחשב לא׳ כי הוא מכריע למעלה בין חכמה ובינה והוא המכריע בין גדולה לגבורה ואלו היו נחשבים לב׳ היו ראוי להיות לו׳ אותיות כי כל א׳ כלול מו׳ ונמצא דכ״ה אותיות שמע הם מו' תיבות כי ת״ת ודעת הכל א׳ משא״כ מכ״ד אותיות דברוך שם שאינם כ״א מה׳ והוא כולל אותם לבד והכ"ד אתוון הם דצדיק שהוא מקבלם ולפיכך לא אמר כ״ד אתוון דו' תיבין כי תיבה אחת רומזת לצדיק ואין בצדיק שום אות כדפי׳ אלא כ״ד אתוון דצדיק שהוא כוללם בתוכו ולפיכך אמר דבהון כ״ד אתוון ולא אמר דאינון כ״ד אתוון כדקאמר בשמע ולפי שבשמע מנין האותיות הם מהתיבות כ״א שוה לחברתה לפיכך הקדים האותיות עכ״ל.

בתיבות בשכמל"ו הדעת נחלקת לשנים.

שכא) דאית מ״ט אנפין וכו': וישנם מ״ט פנים למטה בבי״ע מבחינת ישראל הקטן ז"א נק ישראל שבקטנותו נמצא בבי"ע שהוא מלאך מטטרו״ן והוא כולל מ״ט פנים. ובהם יזהירו ומאירים בעלי המשנה, כי היא היינו המשנה היא שנית להלכה היינו מלכות, שפחה שלה, ​משום זה נאמר ​כי מרדכי היהודי משנה למלך, כעין זה משנה מלשון משניות משנה למלך, ובה יזהירו בעלי המשנה, כנ״ל (אות שי״א).
פירוש, כמו שיש זכר ונקבה באצילות שהם זו״ן כן יש זו״ן במלכות עצמה מפני שכלולה מעשר ספירות, ובחינת ז״א שבה המאיר ממטה למעלה הוא בחינתה עצמה, ובחינת הזכר שבה המאיר ממעלה למטה לבי״ע הנפרדים נקרא מטטרו״ן בבחינת המלכות, ונודע שיש בגוף כל מה שיש בראש, לזה אומר ואית מ״ט אנפין וכו' כגוונא דא משנה למלך היינו בחינת הגוף המאיר ממעלה למטה, וביה יזהירו מארי מתניתא אלו שהם בבי״ע, ולכן נקראים בעלי משנה שנוטלים הארתם ממטטרו״ן שהוא שני למלכות הוא לא נמצא במלכות עצמה.
ובזה מובן היטב מה שכתוב בזהר חדש שיר השירים (אות ק״ס) משנה איהי שרותא דרישא משנה היא התחלה בראש וכו' ברייתא איהי בתקונא ירכין ורגלין, גופא בתיקונא דאתחזי לה, שמשנה ה״ס קשוטי ג״ר וראש, וברייתא ה״ס קשוטי נה״י, וחלק התורה המיוחס לחג״ת שהוא גוף המלכות חסר, (עי׳ שם בסולם מאמר קשוטי כלה) כי הכונה היא לרישא דגופא שה״ס חג״ת, ולזה מסיק שם גופא בתקונא דאתחזי לה היינו שמחלוקת התנאים של המשנה ה״ס קשוטי ג״ר שה״ס חג״ת ראש הגוף עד החזה. וברייתא ה״ס קשוטי כלה של נה׳׳י שהם ירכיו ורגליו ושניהם חג״ת נה״י הם תיקונים של גוף המלכות אבל בראש המלכות שהוא חב״ד ה״ס אצילות ואין שם מחלוקת בסוד ולא במעשה בראשית בשנים, (עי' לקמן אות של״ו).