תיקוני הזוהר – עמוד קכד-קכה | שיעור 107

י"ב צירופי הויה שיעור 106 107

בטומאה הנקבה משתלטת על הזכר, כלומר הבריאה באה כביכול לפני הבורא, שזה בלתי אפשרי. זהו הצירוף של ה ו ה י, שאות ה היא הנקבה מקדימה לאותיות הזכר ו י תופעה זו מייצרת בעולם דין, מיתה ועוני. זהו דין לנפש, גאווה שמביאה למחשבה שהפרט גדול יותר מהמאציל. כאן מרגיש האדם בודד, ואין לו על מי לסמוך.

ריב) לית הוי״ה דלא וכו': אין שום צרוף משם הוי״ה שאינו מראה על סוד עליון. הוה״י היינו צרוף הפוך הוא כשבחינות הנקבות דהיינו ההי״ן שבשם שולטות על בחינות הזכרים שהם י' ו׳ של השם ואז נראה דין בעולם ומיתה ועוני. וזה הוא הסוד שהפך משה שמו של הוי״ה והרג את המצרי שנאמר בו ואמרו לי מה שמו מה המצרי מזלזל בשם שלו, מחשיב רק את הרצון לקבל לעצמו, ומשה ראה שלא יצא ממנו כלום. התיקון לגאוותן הוא שבירתו. בסדר ישר המורה רחמים ומשה הפך אותו למפרע כעין זה מה שמו מה לי והצרוף הוא הוה״י. ונקוד שלו הוא ה' בקמץ ו׳ בשבא ה׳ בקמץ י׳ בחירק להיות המצרי זלזל בשמו, ואמר מה שמו מה יכול לעשות לי אמר הרוג אותו בו, עיין בזהר אמור (אות שי״ח וז״ל) כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא שאמר קטיל ליה משה. ואם אותיות השם הן בסופי תיבות, הנקודות הן מראשי התיבות.
הנה המפרשים לכתבי האריז"ל הקשו כאן שלכאורה נראה דברי רבינו האריז״ל כסותרים זה את זה ח״ו כי בשער הפסוקים (פרשת שמות סימן ב׳) כתוב על הפסוק מי׳ שמך׳ לאיש׳ שאותיות הסופיות שלו, מצטרפות לשם יכ״ש, שהוא שם אחד משם מ״ב של אנא בכח ויוצא מן המלים יחודך כבבת שמרם. וכתב שם וז״ל, והוא אחד משם בן מ״ב להודיע כי בשם זה של יכ״ש הרג את המצרי וכו' וזה שאמרו רז״ל מלמד שהרגו בשם המפורש וכו' ולעתיד לבוא ישתמש בו וז״ס מה שאמר הכתוב עד כי יבוא שילה בגימטריא משה וישתמש בו בשם הרמוז בר״ת כי יבוא שילה ר״ת יכ״ש ובשער מאמרי רז״ל (מסכת שבת דף ב׳ בד״ה ולהבין) כתוב וז״ל ובשם הזה היכה משה רבינו ע״ה את המצרי וכן אמר משה לדתן למה תכה רעך ר״ל מלת תכה שרמז לשם כה״ת בהפוך אתוון עכ״ל. והוא שם ע״ב.
וכן בשער רוח הקדש (דף מ״א יחוד ד׳) כתוב והנה הוא שם אחד משם בן ע״ב ויוצא מר״ת כל הנשמה תהלל וכו' וזהו השם שהזכיר משה רבינו ע״ה ויאמר לרשע למה תכה רעך וכו' ולכן הכה בהם מרע״ה את המצרי. א״כ בשם כה״ת הרגו ולא בשם יכ״ש.
והנכון הוא היות כי כל קומה שלימה היא כלולה מראש וגוף ושם מ״ב הוא ברישא וע״ב בגופא, והסתלקות האור מן הקומה אינה נעשה בבת אחת, אלא כדרך ביאת האורות שאינם באים בפעם אחת. וגם יש ערך הפוך בין כלים לאורות, כי האורות החשובים יותר נכנסים אחרונים ומצד הכלים הם נגדלים תחילה, ובסדר הפוך כאשר מסתלקים האורות, ואלה שאינם חשובים כל כך נכנסים בתחילה כמ״ש בזהר משפטים שמתחילה נכנס אור הנפש זכה יתיר יהבין ליה רוח וכו'. ובהסתלקות, האורות החשובים יותר מסתלקים תחילה ולכן אורות דראש נסתלקו תחילה ואור הגוף נכנס בראש, וזה נקרא קטנות קטן חושב רק על צרכי הגוף, אח״כ שמסתלק גם אור הגוף מן הראש אז היא הסתלקות גמורה בחינת מיתה. בהקדמה זו יובנו הדברים לפי סדר הכתובים, (שמות ב׳) ויהי בימים ההם וגו' וירא והנה איש מצרי וגו׳ קראו הכתוב איש היינו קומה שלימה של גדלות. ישנם 4 דרגות של אנוש, גבר, איש, אדם ויפן כה וכה כלומר שגילה את ב׳ היחודים: יחודא עלאה היינו כ״ה עשרים וחמש אותיות של שמע ישראל הוי״ה אלקינו הוי״ה אחד. ויחודא תתאה של המלכות, היינו כ״ד אותיות של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שאומרים בלחש מפני שהמלכות עדיין לא יכולה להיות גלויה ויש להישמר מהקליפות. הכולל אומר על העתיד לבוא, ועם הכולל הם כ״ה וביחד הן רומזות לשער הנ׳ שהוא בינה בסוד משה זכה לבינה לאמונה וע״י גילוי יחוד זה, וירא כי אין איש. כי בירר ממנו את ניצוץ נפשו והעלהו לקדושה בשם מ״ב היוצא מצרוף יחודך כבבת שמרם. העלהו לקדושה מהארה של הרשעות שהיתה באדם, ובירר ממנו את הניצוץ. הניצוץ הוא אור העב של הרשימה, היינו הכלי שנשאר לאחר ההסתלקות, ואז מקבל נהירו דקיק, הארה מרחוק ממנו מתקיימות הקליפות. וכאשר מעלים את הניצוץ הקליפה מפסיקה להתקיים מאחר ואינה מקבלת תענוג ועי״ז מת כי היתה הכאה שיש בה מיתה אבל כסדר הסתלקות כל קומת אור שמתחילה על ידי שם כה״ת שהוא שם ע״ב הכה אותו שע״ז נאמר ויך את המצרי ונסתלק אור הראש של נפשו, ונכנס אור הגוף לראשו ונתמעטה קומתו ואח״כ ע״י שם יכ״ש שהוא מ״ב בירר ממנו את נפשו לגמרי ונסתלק הארת הגוף מן הראש ומת, אז ויטמנהו בחול. מוזכרים שני שמות בהם הרג את המצרי. שלב ראשון ויך את המצרי להורידו מגדלות ע"י הכאה בשם תכה שמורידה את אור הג"ר, וע"י שם יכש מוריד גם את הארה המעטה
אחר כך ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, שהוא שם ע״ב מאותיות כה״ת והמעיט קומתו מאור הג"ר ע״י הכאה זו מקומה שלימה לו״ק בלי ג״ר שהוא אור הגוף שנכנס בראש ואור הראש מסתלק לגמרי, אז ויאמר מי שמך לאיש שבסופו תיבות יכ״ש. כלומר כי חשש שיהרוג אותו לגמרי, כמ״ש הלהרגני אתה אומר וגו'. סופי התיבות מראים על תפקיד הפסוק, תחילת התיבה מראה על שורש התיבה, אמצע התיבה מראה על העוביות, סוג הרצון שמשתמשים בתיבה
ונמצא כי בעת שרוצה להודיע לנו באיזה שם הכה את המצרי כלומר התחלת התמעטות קומתו אומר שהיה בשם כה״ת משם ע״ב. ובעת שהמדובר הוא בהריגתו דהיינו גמר הכאתו ולהודיע לנו את השם שהרגו ובירר כל קומת אורו להסתלק לגמרי, אומר שזה היה בשם יכ״ש, משם מ״ב.
בכל אדם ישנם כל הבחינות המדוברות כאן. כאשר מלמד על הריגת המצרי, מלמד על האדם שבא להרוג את צד המצרי שבנפשו, צד הקליפה, הצד החושב רק על הפרטיות במקום לחשוב כיהודי אוהב השם.
שלב ראשון יש להשתמש בגבורה ולהכות את המצרי שבנפש, כלומר לוותר על התענוג שמרגשים בפרטיות, בתפיסת העולם הזה.
הכאה נפשית זו ניתנת רק ע"י האמונה, היא בחינת משה רבינו שבנפש. כלומר ויתור על התענוג בא מכוח הגבורה.
שלב שני להטמין בחול כלומר לומר שהוא כמו חול, לא שייך לקדושה, לא רק להתגבר, אלא לא להחשיב את זה ולא להאמין בתענוגות המצריים לגמרי. שלב ראשון להכות את התפיסה של התענוג החיצוני, שלב שני לבטל את האמונה הכוזבת שיש בתענוג זה משהו, אלא כולו כמו חול, לא מוכן אפילו לחשוב בתפיסה הגשמית המצרית.