056- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קסו-קסח למתקדמים
שיעור שמע:
שאלות חזרה ויחי קסו-קסח
1. מדוע יעקב מתחיל את הברכות בראובן ולא מיהודה? שלכאורה מברך את יהודה וכדאי להתחיל בברכה. ומה גם שיהודה הוא כעין מלך בין האחים ומוביל במסעות הדגלים?
2. איזו ברכה היתה לראובן? הסבר דרך המשל של בן האיש שבא למלך.
3. מדוע כתוב הנבא אל הרוח ולאחר מכן לכאורה כופל ואומר הנבא בן אדם ואמרת אל הרוח?
4. מהו "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא" למה איננו מלא?
5. מדוע הוריד הקב"ה נשמות לעולם ולמה צריך להם שהרי בני אדם ימותו?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְחִי קסו-קסח
וַיְחִי קסו-קסח
אור השם זמין לאדם, ומתקבל כאשר הוא מתקן את רצונותיו.
מלמד הזוהר שהתחיל יעקב בברכות לראובן למרות שבחיצוניות לא נראה שברך אותו, אלא שבזמן הברכות נתן לו את הפוטנציאל לקבל בעתיד את הברכות כאשר יהיה ראוי, דהיינו שיתגבר על הכעס בו חטא.
בעבודת הנפש נדרשת התעוררות ושותפות בחִירית של הנברא בכדי לבוא לקשר האהבה עם הבורא. המהלך בנוי משיתוף התנועה הנפשית ממטה למעלה, דהיינו הבאת ההשתוקקות לקשר ולא לפרטיות.
אחריות אישית של בחירה פנימית בקשר היא הכרח לבניית קשר האהבה, שהרי אין כפיה ברוחניות. לכן גם כאשר זוכים להצדיק את הבורא יש לבחור לבוא באחדות ככלל, לכן ישאל עצמו היהודי: מה אני נותן לכלל?
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. מה ראה יעקב להתחיל הברכות בראובן, ולא התחיל ביהודה, שבנסיעת הדגלים נוסע הראשון לכל המחנות. והוא מלך. והלוא לא בירך את ראובן, ונסתלקו ממנו הברכות, עד שבא משה והתפלל עליו. ולפי זה מוטב היה שיתחיל ביהודה, והיה מתחיל בברכה. לכאורה לא נראה שדבריו לראובן היו ברכה?
אבל ודאי בירך את ראובן, ועלה הברכה למקומו. משל לאדם שהיה לו בן, כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם, בא אליו המלך ואמר, כל כספי יהיה ביד המלך שמור לבני. כשראה המלך שהבן ראוי לקבלו נתן לו. כך יעקב אמר: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, אהוב ליבי, אבל הברכות שלך יהיו בידי המלך הקדוש, עד שראה אותך ראוי להן. אמר לראובן פחז כמים ולא פחז כאש שלכאורה מתאים יותר למידת הכעס שגילה ראובן בשכם, אלא המים מסמלים תאווה, שעלה על משכבי אביו. למעשה נתן לראובן ברכה עתידית, כאשר יהיה ראוי לקבל אותה.
רבי אלעזר פתח: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ, כמה אטומים הם בני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד המלך, והרי התורה מכריז עליהם בכל יום, ואין מי שיטה אוזנו אליה. למה כתוב פעם שנית הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ?
סוד החכמה לומדים משני הציוויים, האחד להעיר ממטה למעלה כמ"ש: הינבא אל הרוח. כי אם אינם מתעוררים מקודם מלמטה, אינם מתעוררים למעלה. ובהתעוררות שלמטה, מתעורר למעלה. וציווי השני הוא להעיר ממעלה למטה כמ"ש: הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח.
כי אפילו למעלה, בהתעוררות של מטה, בהעלאת מ"ן, מקבל העליון מעליון ממנו. אפילו במדרגות העליונות, אין התחתונה מקבלת מעליונה ממנה, אלא רק ע"י התעוררות של מטה כמ"ש: כה אמר ה', מארבע רוחות בואי הרוח, חסד ת"ת גבורה ומלכות. הרוח בא ממערב, המלכות, בהתחברות של אלו האחרים, דרום מזרח צפון, שהם חג"ת. שהמלכות מעלה מ"ן אליהם, והם מתחברים בה. הרי שגם בעליונים נוהג התעוררות של מטה, העלאת מ"ן. התחתון חייב בעצמו לעורר את ההשתוקקות, ובכך להתחיל לבנות את הכלי לקבלת האור.
מהמלכות יוצאים רוחות ונשמות לבני העולם להצטייר בהם, לקבל מהם צורת ג"ר. ופְחי בהרוגים האלה כמ"ש: וייפח באפיו נשמת חיים. מלכות מקבלת מצד זה, ונותנת בצד אחר, וע"כ כמ"ש: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. איננו מלא, משום שמקבל ונותן, מכניס ומוציא. כי אע"פ שהמלכות מקבלת מג' צדדים דז"א, מדרום צפון ומזרח, מ"מ בתחילה מקבלת מקו שמאל, צפון, שאז יש לה ג"ר דחכמה. אמנם בלי חסדים וע"כ קופאים אורותיה בתוכה ואינה יכולה להאיר. ולאחר קו ימין רכישת אמונה, כשמקבלת מקו אמצעי, מזרח, מתייחד צפון עם דרום, והאורות נפתחים, ומאירה לתחתונים. אבל אז מתמעטת מג"ר דג"ר מכוח קו אמצעי, ונשארת בו"ק דג"ר (השפעה). כל הנחלים – ז"א
הולכים אל הנוקבא – הים, ולא מלא שחסר ג"ר דג"ר, חסר לב האבן.
רבי אלעזר שאל: כיוון שגלוי לפני הקב"ה, שבני אדם ימותו, למה הוריד נשמות בעולם? ולמה צריך להן? הקב"ה נותן נשמות היורדות לעוה"ז, להודיע כבודו, ולוקח אותן אח"כ, א"כ למה ירדו? משיב רבי שמעון: זהו סוד שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. בור מקום שאינו נובע מעצמו, באר נובע מעצמו. מים נובעים מעצמם, הנשמה שנשלמה בעוה"ז, ועולה למ"ן למקום שנקשרה בו, למלכות, אז היא שלמה מכל הצדדים, מלמטה ומלמעלה.
כשהנשמה עולה למ"ן למלכות, אז מתעוררת השתוקקות הנוקבא אל הדכר, ואז נובעים מים במלכות ממטה למעלה. ומה שהייתה בור, נעשית באר מים נובעים. ואז נמצא התחברות ייחוד השתוקקות ורצון, כי בנשמות הצדיקים נשלמה המלכות, והתעורר חביבות ורצון למעלה, וז"א והמלכות התחברו כאחד.
ראובן בכורי אתה. הוא טיפה ראשונה של יעקב, כי לא ראה קרי מימיו, ורצונו במקום אחר היה, ברחל. ראובן וכל י"ב השבטים נתאחדו בשכינה, וכשראה יעקב את השכינה עליו, קרא לי"ב בניו שיתחברו בה.
מטה שלמה לא נמצאה מיום שנברא העולם. כבשעה שרצה יעקב להסתלק מן העולם, אברהם מימינו, יצחק משמאלו, יעקב היה שוכב ביניהם, השכינה לפניו. כיוון שראה יעקב כך, קרא את בניו, והאחז אותם סביב השכינה, וסידר אותם בסדר שלם.
מאין לנו שסידר אותם סביב השכינה, כי כתוב היאספו, שיאספו למעלה מסביב השכינה. ואז נמצא שם כל השלמות, וכמה מרכבות עליונות מסביב להם פתחו ואמרו, לך ה' הגדולה והגבורה. אז נאסף השמש, יעקב, ז"א, אל הלבנה, הנוקבא, והתקרב המזרח, ז"א, למערב, הנוקבא. וכמ"ש: ויאסוף את רגליו אל המיטה, שמורה על הזיווג. והאירה ממנו הלבנה, ונמצאה בשלמות. יעקב לא מת, אלא הזדווג עם השכינה, כיוון שראה סדר שלם, שלא נמצא לאדם אחר, שמח ושיבח אל הקב"ה, ובירך את בניו. לא מת אומר שקיבל קו אמצעי, הארה שנשארת לעולם, שהרי אין העדר ברוחני.
אור השם זמין לאדם, ומתקבל כאשר הוא מתקן את רצונותיו.
מלמד הזוהר שהתחיל יעקב בברכות לראובן למרות שבחיצוניות לא נראה שברך אותו, אלא שבזמן הברכות נתן לו את הפוטנציאל לקבל בעתיד את הברכות כאשר יהיה ראוי, דהיינו שיתגבר על הכעס בו חטא.
בעבודת הנפש נדרשת התעוררות ושותפות בחִירית של הנברא בכדי לבוא לקשר האהבה עם הבורא. המהלך בנוי משיתוף התנועה הנפשית ממטה למעלה, דהיינו הבאת ההשתוקקות לקשר ולא לפרטיות.
אחריות אישית של בחירה פנימית בקשר היא הכרח לבניית קשר האהבה, שהרי אין כפיה ברוחניות. לכן גם כאשר זוכים להצדיק את הבורא יש לבחור לבוא באחדות ככלל, לכן ישאל עצמו היהודי: מה אני נותן לכלל?
רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז. מה ראה יעקב להתחיל הברכות בראובן, ולא התחיל ביהודה, שבנסיעת הדגלים נוסע הראשון לכל המחנות. והוא מלך. והלוא לא בירך את ראובן, ונסתלקו ממנו הברכות, עד שבא משה והתפלל עליו. ולפי זה מוטב היה שיתחיל ביהודה, והיה מתחיל בברכה. לכאורה לא נראה שדבריו לראובן היו ברכה?
אבל ודאי בירך את ראובן, ועלה הברכה למקומו. משל לאדם שהיה לו בן, כשהגיע זמנו להסתלק מן העולם, בא אליו המלך ואמר, כל כספי יהיה ביד המלך שמור לבני. כשראה המלך שהבן ראוי לקבלו נתן לו. כך יעקב אמר: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה, אהוב ליבי, אבל הברכות שלך יהיו בידי המלך הקדוש, עד שראה אותך ראוי להן. אמר לראובן פחז כמים ולא פחז כאש שלכאורה מתאים יותר למידת הכעס שגילה ראובן בשכם, אלא המים מסמלים תאווה, שעלה על משכבי אביו. למעשה נתן לראובן ברכה עתידית, כאשר יהיה ראוי לקבל אותה.
רבי אלעזר פתח: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ, כמה אטומים הם בני אדם, שאינם יודעים ואינם משגיחים בכבוד המלך, והרי התורה מכריז עליהם בכל יום, ואין מי שיטה אוזנו אליה. למה כתוב פעם שנית הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ?
סוד החכמה לומדים משני הציוויים, האחד להעיר ממטה למעלה כמ"ש: הינבא אל הרוח. כי אם אינם מתעוררים מקודם מלמטה, אינם מתעוררים למעלה. ובהתעוררות שלמטה, מתעורר למעלה. וציווי השני הוא להעיר ממעלה למטה כמ"ש: הינבא בן אדם ואמרת אל הרוח.
כי אפילו למעלה, בהתעוררות של מטה, בהעלאת מ"ן, מקבל העליון מעליון ממנו. אפילו במדרגות העליונות, אין התחתונה מקבלת מעליונה ממנה, אלא רק ע"י התעוררות של מטה כמ"ש: כה אמר ה', מארבע רוחות בואי הרוח, חסד ת"ת גבורה ומלכות. הרוח בא ממערב, המלכות, בהתחברות של אלו האחרים, דרום מזרח צפון, שהם חג"ת. שהמלכות מעלה מ"ן אליהם, והם מתחברים בה. הרי שגם בעליונים נוהג התעוררות של מטה, העלאת מ"ן. התחתון חייב בעצמו לעורר את ההשתוקקות, ובכך להתחיל לבנות את הכלי לקבלת האור.
מהמלכות יוצאים רוחות ונשמות לבני העולם להצטייר בהם, לקבל מהם צורת ג"ר. ופְחי בהרוגים האלה כמ"ש: וייפח באפיו נשמת חיים. מלכות מקבלת מצד זה, ונותנת בצד אחר, וע"כ כמ"ש: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. איננו מלא, משום שמקבל ונותן, מכניס ומוציא. כי אע"פ שהמלכות מקבלת מג' צדדים דז"א, מדרום צפון ומזרח, מ"מ בתחילה מקבלת מקו שמאל, צפון, שאז יש לה ג"ר דחכמה. אמנם בלי חסדים וע"כ קופאים אורותיה בתוכה ואינה יכולה להאיר. ולאחר קו ימין רכישת אמונה, כשמקבלת מקו אמצעי, מזרח, מתייחד צפון עם דרום, והאורות נפתחים, ומאירה לתחתונים. אבל אז מתמעטת מג"ר דג"ר מכוח קו אמצעי, ונשארת בו"ק דג"ר (השפעה). כל הנחלים – ז"א
הולכים אל הנוקבא – הים, ולא מלא שחסר ג"ר דג"ר, חסר לב האבן.
רבי אלעזר שאל: כיוון שגלוי לפני הקב"ה, שבני אדם ימותו, למה הוריד נשמות בעולם? ולמה צריך להן? הקב"ה נותן נשמות היורדות לעוה"ז, להודיע כבודו, ולוקח אותן אח"כ, א"כ למה ירדו? משיב רבי שמעון: זהו סוד שְׁתֵה מַיִם מִבּוֹרֶךָ וְנֹזְלִים מִתּוֹךְ בְּאֵרֶךָ. בור מקום שאינו נובע מעצמו, באר נובע מעצמו. מים נובעים מעצמם, הנשמה שנשלמה בעוה"ז, ועולה למ"ן למקום שנקשרה בו, למלכות, אז היא שלמה מכל הצדדים, מלמטה ומלמעלה.
כשהנשמה עולה למ"ן למלכות, אז מתעוררת השתוקקות הנוקבא אל הדכר, ואז נובעים מים במלכות ממטה למעלה. ומה שהייתה בור, נעשית באר מים נובעים. ואז נמצא התחברות ייחוד השתוקקות ורצון, כי בנשמות הצדיקים נשלמה המלכות, והתעורר חביבות ורצון למעלה, וז"א והמלכות התחברו כאחד.
ראובן בכורי אתה. הוא טיפה ראשונה של יעקב, כי לא ראה קרי מימיו, ורצונו במקום אחר היה, ברחל. ראובן וכל י"ב השבטים נתאחדו בשכינה, וכשראה יעקב את השכינה עליו, קרא לי"ב בניו שיתחברו בה.
מטה שלמה לא נמצאה מיום שנברא העולם. כבשעה שרצה יעקב להסתלק מן העולם, אברהם מימינו, יצחק משמאלו, יעקב היה שוכב ביניהם, השכינה לפניו. כיוון שראה יעקב כך, קרא את בניו, והאחז אותם סביב השכינה, וסידר אותם בסדר שלם.
מאין לנו שסידר אותם סביב השכינה, כי כתוב היאספו, שיאספו למעלה מסביב השכינה. ואז נמצא שם כל השלמות, וכמה מרכבות עליונות מסביב להם פתחו ואמרו, לך ה' הגדולה והגבורה. אז נאסף השמש, יעקב, ז"א, אל הלבנה, הנוקבא, והתקרב המזרח, ז"א, למערב, הנוקבא. וכמ"ש: ויאסוף את רגליו אל המיטה, שמורה על הזיווג. והאירה ממנו הלבנה, ונמצאה בשלמות. יעקב לא מת, אלא הזדווג עם השכינה, כיוון שראה סדר שלם, שלא נמצא לאדם אחר, שמח ושיבח אל הקב"ה, ובירך את בניו. לא מת אומר שקיבל קו אמצעי, הארה שנשארת לעולם, שהרי אין העדר ברוחני.
