011- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – לז-לט (שיעור השקפה)

011- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – לז-לט (שיעור השקפה)

שיעור שמע:

MP3-הורד6

 זוהר יומי: פ' ויחי, עמ' ל"ז-ל"ט

מאמר: ויחי יעקב ב' – אותיות ק"ה – קי"ז

 

מה זה "ויחי יעקב"?

"ויחי יעקב" מספר לנו שיעקב קיבל את הקשר לשכינה, ולכן נהייתה לו חיות.

כשאנו רוצים לקבל את החיות, היא תמיד באה מהיחד – שזו השכינה הקדושה.

ומהו הכלל?  "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ"

ב' הסברים. ר' חייא מפרש מצד העם, מצד הישות הכללית של עם ישראל. שכשעם ישראל כולם צדיקים, אז הם יורשים את הארץ הקדושה, "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום", דהיינו, אתם מקבלים את החיים מהארץ הקדושה.

ר' יצחק מסביר זאת על האדם באופן פרטי: אם אדם הוא צדיק, אז הוא יורש את הארץ הקדושה, שהם "קוצרי השדה", דהיינו, אלה שמגלים את סודות פנימיות התורה זוכים בארץ הקדושה, ולא אחר.

כרעיון, שניהם מפרשים על אותו הרעיון, שהצדיק יורש את הארץ.

 

בא ושואל הזוה"ק:  למה ישראל נקראים צדיקים? ומה הטעם שהם יורשים את השכינה?
ועונה: בגלל שהם נימולו, הם נקראים צדיקים.

 

"מה הטעם שישראל נקראים צדיקים ומה הטעם שיורשים את השכינה, הוא משום שנמולו, כמו שלמדנו…" מה זה נימולו? קיבלו על עצמם את הברית. אם מקבל ומקיים את הברית, נקרא צדיק, ואם נקרא צדיק, יורש את הארץ, דהיינו את ארץ החיים שהיא השכינה הקדושה, ובה אפשר לקבל חיות.

 

וכעת מעלה הזוה"ק שאלה: למה פרשה זו סתומה? כלומר שמתחילה באמצע השורה, ולא מתחילת פסוק? מפרשים שונים מסבירים זאת שעם מות יעקב, נסתמו עיניהם של ישראל, או פירוש אחר שאז ירדו לגלות במצרים.

 

ר' שמעון אומר: שכשירדו בני ישראל מצרים, ירדו ממש כבני מלכים, כאחים של יוסף, וקיבלו "מעדני מלכים". לא נראה הגיוני, שדווקא בארץ מצרים, ארץ טמאה מאד, פתאום השכינה מתגלית.

 

יעקב אבינו 17 שנה לא ראה את יוסף. יוסף הוא הנקרא צדיק, והרי צדיק מקבל את השכינה הקדושה. אז אם בחינת יעקב, שנקודת הצדיקות בו מסתלקת, אז אינו יכול להתקשר לשכינה.

הרי ליעקב היה צער, "לא שלותי, ולא שקטתי, ולא נחתי ויבא רגז". לא שלותי – בבית לבן. ולא שקטתי – מעשיו. ולא נחתי – מן דינה ושכם. ויבוא רוגז – של מכירת יוסף. הכל יכולתי לסבול, אך כשלוקחים ממני את נקודת הצדיק שלי, שהיא נקודת הברית – כשאני מרגיש שאני לא רוצה ולא עומד בברית, זה גורם לרוגז ולהסתלקות השכינה הקדושה.

 

יוצא שכאשר יעקב לא ראה את יוסף, שהיה בדיוקנה של רחל, הכוונה היא שדרך הצדיק מתגלית השכינה. לכן הצדיק היא בדיוקנה של רחל שהיא השכינה. שמירת הברית היא בדיוקנה של רחל. כששומרים על הברית, אז יש את היחד, ושם שורה השכינה.

 

לכן, כשנפרד יוסף מיעקב, לא זכה לשכינה הקדושה, ואילו כשירד למצרים זכה.

 

נותרה לנו השאלה, איך אפשר כך בארץ מצרים, בארץ טמאה?

והתשובה לזה היא שהצדיק יכול להיות גם בארץ טמאה, ברצון טמא. השכינה הקדושה גם יכולה להיות בארץ טמאה. הקב"ה – שזה אור ישר אינו יכול. האור של מטרת הבריאה והשכינה הקדושה, את תיקון הבריאה.

 

ודווקא שם צריכים שם לשמור על הברית. פעמים רבות בודקים אותנו בשמירה על הברית דווקא כשבאים לארץ מצרים ורוצים לקחת מאתנו את היחד. כשאנו רוצים להיות כמו כל הגויים. כששם שומרים על הברית, אז זוכים לשכינה הקדושה.

 

אחד הדברים ששומרים על הברית, היא לעבוד את ה' מתוך שמחה, ולהראות שעבודה זו חשובה לך. עבודה מתוך עצב, רוגז או מרירות משקפת תפיסה שרוצים את המנוחה

אומר הזוה"ק שבמקום העצבות לא שורה השכינה, והצדיק צריך להיות שמח, כי הוא מצדיק את הבורא.

 

לסיכום: ויחי יעקב, שהחיים של יעקב באים על-ידי זה שהוא מעורר את נקודת הצדיק, אפילו אם זה במצרים, כי המצב לא קובע. אפילו במצב קשה, מתוך ברית ונאמנות, וודאי שיכולה לשרות שם שמחה וצדיקות.

 

שכל אחד יראה שמצד אחד שומר על הברית, משיג נאמנו ושמח מהברית, אז יכולה לשרות השכינה הקדושה ואז מגלה את בחינת רחל אמנו.

 

וַיְחִי  לז-לט

וַיְחִי יַעֲקֹב

 בכדי להשיג את הסודות, יש להתקשר לכלל.

לכן כתוב וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ – שהן העם הוא כלל, והן הצדיק שהוא בחינת כל, וכל מקרה פרטי המשויך לכלל מעבר לזמן ומקום.

אדם מרגיש באופן טבעי את הרצונות החיצוניים, מחפש תענוג נפשי – ורץ לאכול שוקולד גשמי. לכן שום עבד לא יכל לברוח ממצרים, ממיצרי הנפש, ואז נופלים לבינוניות ושוקעים ברצונות קטנים.

בעולם זה אין תענוג או שכר, שכר יש רק בפנימיות, שהיא בחינת עולם הבא. לכן כאשר אדם מבקש לאכול בדרך מסתכן בנפשו, דהיינו לקבל תענוג בזמן תיקון. זה אפשרי בתנאי שמבין שאין זו המטרה, ובדרך יש רק לעבוד בשמחה, כאמצעי להמשיך הלאה. בפנימיות יש השוואת צורה בין האור לכלי, בחיצוניות אין, שהיא בחינת נפרדות. ומי שדבק במלך – חי.

כשאדם בדרך ופועל כדי להשיג את המטרה, גם כשנאלץ לפעול שלא לשמה, אך אם כוונה והשתוקקות להגיע לשמה – כבר השכינה שורה עליו. גם בשלמות שבדרך שורה שכינה.

השמחה היא אמצעי לעבודת השם. אך לא השמחה מטרה, אלא עבודת השם, עבודה אליה צריך להביא את השמחה. עבודה בעצבות אינה עבודה, בעבודת השם האמיתית אין טרחה, שכתוב: וְלֹא-אֹתִי קָרָאתָ, יַעֲקֹב:  כִּי-יָגַעְתָּ בִּי, יִשְׂרָאֵל.

החיוּת באה מהחיוּת מהכלל, מהיחד. הצדיקות קונה את הקשר לשכינה, שָּם האור, ובנוסף אין עבודה אלא בשמחה. מכנה את צדיקים – אלו שנימלו. אין מדובר על מי שעבר ברית בגיל שמונה ימים, אלא על מי שמקפיד לשמור על הברית, על השאיפה לקשר, הוא יורש ארץ, את ארץ החיים.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה רבי חייא פתח: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ; נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר. אשריהם ישראל מכל העמים עכו"ם (שעובדים לכוחות המשנה, לאמצעי, ולא לכוח העליון) שהקב"ה קרא אותם צדיקים, להוריש להם ירושת עולם בעולם הבא, ולהתענג בעולם ההוא שכתוב: אָז תִּתְעַנַּג עַל-יְהוָה, משום שישראל מתדבקים בגוף (תחתון יכול להתדבק רק בגוף של העליון) המלך דהיינו בקו אמצעי שכתוב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים  בַּיהוָה  אֱלֹהֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם.

רבי יצחק אמר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ מקרא זה סוד עליון הוא בין קוצרי השדה, דהיינו אותם שזכו לקבל פירות מעבודתם בשדה העליון (הם אלו המשיגים את הסודות). כי למדנו בסודות האגדה מרבי שמעון, נחלת ירושה העליונה של ארץ ההיא (הנוקבה), אין מי שירש אותה חוץ מאותו שנק' צדיק, כי הנוקבא מתדבקת בו להתמתק מן הדינים המרים שבה, ועל כן הדציק יורש ודאי את השכינה.

באהבת הקב"ה את ישראל, אמר וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים,  ומשום זה לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ (השכינה הקדושה), כי ראויים לרשת את השכינה, משום שנמולו, וכל מי שנמול ונכנס בנחלה הזו ושומר את הברית (של היחד), נכנס ומתדבק בגוף המלך, ונכנס הצדיק שנעשה מרכבה לז"א ונכנס בצדיק הזה שנעשה מרכבה ליסוד.

נֵצֶר מטעו (מַטָּעַי) מַעֲשֵׂה יָדַי, לְהִתְפָּאֵר – היינו ענף מאלו הענפים שנטע הקב"ה כשברא העולם שכתוב: ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם, וארץ הזו היא אחת מאלו הנטיעות. נטע שורש בנפש שמאפשר להתקשר למקור החיים.

וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים זהו יעקב ובניו שירדו למצרים בין עם קשה עורף, ונמצאו כולם צדיקים. משום זה כתוב עליהם לעולם ירשו ארץ, כי משם ממצרים עלו לרשת את הארץ הקדושה, משם העלו רצונות גדולים מניצוצות שנפלו מאדם ראשון, ואותם ביררו מהקליפה, ופדו את הרצונות מהשבי, בזכות שמירת הברית.

וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם שואל למה פרשה זו סתומה (הפרשה מתחילה באמצע שורה), שאין ריוח כלל בספר התורה בין סיום פרשת ויגש לתחלת פרשת ויחי? רבי יעקב אמר, בשעה שמת יעקב נסתמו עיניהם של ישראל, רבי יהודה אמר: כי אחר מיתת יעקב ירדו לגלות והמצרים העבידו אותם.

רבי שמעון אמר: וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן; וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד. פירוש שהיו שם  במעדני מלכים, ואין הפסקה בפרשות לומר שגם יעקב היה נמצא במעדני מלכים בתענוג ומחמדים לעצמו. לכן לא נפרדו הפסוקים.

ובמצרים נקרא, ויחי, שנחשב לו חיים, שהרי כל ימיו לא נקרא ויחי, משום שכל ימיו היו בצער, ובצער היו נמצאים. שכתוב: לא שָלַוותי, בביתו של לבן. ולא שקטתי מן עשיו. ולא נָחתי  מן דינה ושכם – ויבוא רוגז, הרוגז של מכירת יוסף. ואחר שירד למצרים, נקרא, ויחי: ראה את בנו מלך, ראה לכל בניו טהורים וצדיקים, כולם בתענוגים ומעדני עולם, והוא יושב ביניהם, כיין טוב השוקט על שמריו. ואז נקרא, ויחי יעקב. וע"כ אינו מפריד, שלא משאיר רווח בין, ויפרו וירבו מאוד, לבין ויחי יעקב, כי כן ראוי להיות, להיותם המשך אחד. אפשר היה לחשוב שטוב לרדת למצרים, אך דבר זה נכון רק למי שמסוגל לרדת למצרים, לברר רצונות גדולים ולהישאר צדיק. מי שחס ושלום מתכלל עם המצרים, נופל.

 

שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה – אמר רבי שמעון: כל ימיו של יעקב היו בצער, כיוון שראה את יוסף הייתה נפשו נשלמת כאלו ראה את אמו של יוסף, כי יפיו של יוסף היה דומה ליופייה של רחל, ונדמה לו כמו שלא עבר עליו צער מימיו.

כאשר יוסף נפרד ממנו נתקיים לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי וַיָּבֹא רֹגֶז, כי צרה זו היתה קשה ליעקב מכל מה שעבר עליו. כי צרה זו היתה קשה ליעקב מכל מה שעבר עליו. ובשעה שנפרד ממנו יוסף מה כתוב: יוֹסֵף בֶּן-שְׁבַע-עֶשְׂרֵה שָׁנָה וכל ימיו של יעקב לא היו לו צער כזה כל יום לאלו שבע עשרה שנה של יוסף.

מה ענו לו ליעקב מהשמים? וְיוֹסֵף, יָשִׁית יָדוֹ עַל-עֵינֶיךָ, הנה לך שבע עשרה שנה אחרות, בתענוגים בהנאות ומחמדים. כל אלו השנים שכינת כבודו של הקב"ה הייתה נמצאת עמו, ומשום זה, אותם השנים שבמצרים נק' חיים. לא בגלל שקיבל תענוגים גשמיים, אל זכה לשכינת כבודו של הקב"ה, היא רחל שהייתה נמצאת איתו כאשר היה רואה את יוסף בנה, הוא ממשיך השכינה, שנמצאת גם במקום שמחפשים ומבקשים חוכמה.

וַתְּחִי, רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם, משמע שמתחילה היה מת הרוח שלו, גם לא היה מתכוון להמשיך ולקבל רוח אחר. אמר רבי יוסי: השכינה אינה שורה אלא במקום שלם. כי רוח עליון אינו שורה אלא במקום שלם ולא במקום חסר, פגום או עצב, אלא במקום שמחה. ומשום זה כל אלו השנים שיעקב היה ללא יוסף והיה עצב, לא שרתה עליו השכינה.

אמר רבי אלעזר: עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה; בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה, בא להוציא שאין עבודת הקב"ה אלא מתוך שמחה, שאין השכינה שורה מתוך עצבות שכתוב בשאול: וְעַתָּה, קְחוּ-לִי מְנַגֵּן; וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן, וַתְּהִי עָלָיו יַד-יְהוָה. שואל למה כתוב: כאן מנגן ג' פעמים? ומשיב כדי לעורר הרוח ממקר השלמות שהוא ז"א הכולל ג' קווים שהוא רוח שלם.

אמר רבי אבא: מארבע רוחות נמצא הכל, שהם ג' קווים שבז"א, דרום צפון מזרח, והשכינה, המקבלת ג' הקווים, רוח מערב. שמהם יוצאים ג' העולמות בי"ע וכל מלואם. וכל השורשים שבעולמות העליונים ותחתונים נאחזים בהם. נכנס ומאיר קו ימין, דרום. יוצא ואינו מאיר קו שמאל, צפון, שאינו מאיר בלי קו ימין. סותם קו אמצעי, מזרח, המאיר רק בחסדים מכוסים, מטרם הזיווג שלו עם הנוקבא. פורש נוקבא, המאירה בחסדים מגולים בעת הזיווג עם ז"א, הנ' רוח מערב (מפתחה). מתייחדות הרוחות כל אחת בחברתה, נכללות זו מזו, ואז הן אבות הכל, שכל המציאות, בי"ע, נמשכים ונולדים מהם.

רבי שמעון אמר: רַק בַּאֲבֹתֶיךָ חָשַׁק יְהוָה.  כתוב: באבותיך שהם שלשה ממש אברהם יצחק ויעקב, ומהם מסתעפים ומתאחזים כל שאר האחרים. כל המדרגות שבבי"ע, שעולים למ"ן לזו"ן, לעטר את השם, להמשיך מוחין חדשים לנוקבא, הנקראת שֵם.

אין תגובות

להגיב