044- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי קל-קלב למתקדמים

044- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי קל-קלב למתקדמים

שיעור שמע:

bmp3 (1)

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה

וַיְחִי קל-קלב

עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה

במקום בו ישנה טרחה, שם שוכן הס"א.
אומר הזוהר: באתר דאית טרחא, תמן אית ס"א. אדם שעבודת השם היא סבל וטורח בשבילו ואינו מראה שהוא מקבל תענוג מהבייחד, סימן שאין הקשר חשוב לו. להראות שמחה זהו חלק מהנתינה וההודיה לקב"ה. זוהי עבודה קבועה רציפה ותמידית. הקליפות תוקפות את האדם במקום של חיסרון, שהוא החומר גלם עבורם. לכן במקום שאדם מרגיש חיסרון – יבין שהוא במקום סכנה. דווקא כאן בזמן הדין יש להעלות קטורת, דהיינו פירוש רוחני למציאות ולא התייחסות למקרה כשלעצמו. דווקא בזמן מבחן יש להציף את האידיאה שהקב"ה טוב ומטיב, את ההשקפה העליונה אותה רכשנו בזמן עליה, ועליה אנו שומרים בברית. זו הזדמנות להתעלות ולהגדיל את האידיאה מעבר למקרה ולהרגשה הפרטית, לא לפחד ובוודאי לא להתלונן.
גם במצב של גילוי – כשטוב ונעים ובמיוחד במצב הסתרה, יש לעבוד בשמחה, אחרת זו לא עבודה אמיתית. אפילו יקיים את כל המצוות ללא שמחה, יבואו הקללות כפי שכתוב: תַּחַת, אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בְּשִׂמְחָה, וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.
מעבודה אמיתית צריך להוציא תוצרים, והעיקר הוא שינוי ויישור בכוונת הלב, לכן תפילה נק' עבודה שבלב. אין מדובר בהתרגשות שבאה להגמיש את הלב, אלא בהכוונה למטרה – לאהוב מה שנכון.

רבי יוסי פתח: עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּיִרְאָה וְגִילוּ בִּרְעָדָה. וכתוב: עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו, בִּרְנָנָה. כל אדם הבא לעבוד את הקב"ה, בבוקר ובערב צריך לעבוד את הקב"ה, בבוקר כשעולה האור, והתעוררות צד הימין התעוררה בעולם, חסד, אז צריך האדם להתקשר בימינו של הקב"ה, ולעבוד לפניו בעבודת תפילה, משום שהתפילה מביאה כוח ועוצמה למעלה, וממשיכה ברכות מעומק העליון, בינה, לכל העולמות העליונים. ומשם (מלכות דאצילות) ממשיך ברכות לתחתונים. ונמצאים העליונים ותחתונים מתברכים בעבודת התפילה.
עבודת התפילה, שצריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה וברננה, בחסד ובגבורה, כדי לכלול לכנסת ישראל, הנוקבא, ביניהם (היא הכלל הנותנת לכל הפרטים להתכלל). ואח"כ לייחד הייחוד בז"א שכתוב: דְּעוּ כִּי יְהוָה, הוּא אֱלֹהִים. זה הייחוד בעבודה. חסד וגבורה הם שמחה ורננה אותם יש לכלול בכנסת ישראל, ולהגיע לדעת – חיבור.
ועכ"ז צריך האדם לעבוד לפני הקב"ה בשמחה, ולהראות שמחה בעבודתו. ואלו השתיים, שמחה ורננה, כנגד שתי תפילות, שני קרבנות ליום, שמחה בבוקר, ורננה בערב וע"ז כתוב: את הכבש האחד תעשה בבוקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערביים.
וע"כ תפילת ערבית היא רשות, כי בשעה שמחלקת טרף לכל הצבאות (יציאה לפרטיות כדי להביא את הפרט לבייחד) , ואין השעה אז להתברך, אלא לתת מזונות, ביום היא מתברכת משני צדדים חו"ג, בבוקר ובערב מתוך שמחה ורננה, ובלילה מחלקת הברכות לכל כראוי כמ"ש: ותקם בעוד לילה ותיתן טרף לביתה. בעבודת הלילה יש ערך עצום ללימוד, בו רוכשים בכוח הנסתר את האמונה. על האדם להראות שהוא רוצה ושמח בקשר, ביחד עם הקב"ה.

תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת
פתח רבי חזקיה: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. שואל מה אומר מנחת ערב ולא תפילת הבקר, שלא כתוב תכן תפילתי בוקר? ומשיב קטורת לא בא, אלא על שמחה כמ"ש: שמן וקטורת ישַמח לב. וע"כ הכהן, כשהדליק הנרות, היה מקטיר קטורת, כמ"ש: בהטיבו את הנרות יקטירֶנה, ובהעלות אהרון את הנרות בין הערביים, יקטירֶנה. בבוקר מקטיר קטורת על שמחה, כי השעה גרמה, כי בבוקר זמן שמחה. בערב מקטיר קטורת, לשמח צד השמאל. וכן ראוי לעשות. לעולם לא בא הקטורת אלא על שמחה. צריך שהשמחה תהיה מהכלל, מהיחד.

קטורת מקשר קשרים, קשרי הספירות זה בזה (אחרת עלול להינתק הקשר בין הרצונות), ואחוז למעלה ולמטה, ומעביר מוות וקטרוג וכעס, שלא יוכלו לשלוט בעולם, כמ"ש: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-הַמַּחְתָּה וְתֶן-עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. כי כל בחינות הרעות וכל מקטרגים אינם יכולים לעמוד לפני הקטורת. וע"כ הוא שמחת הכל וקשר הכל. בין החיים למתים עומד כח הרציפות, כוח הקשר, וזוהי ההבחנה בין הפרט לכלל, בין ראש לגוף אותם מחבר כוח הנשמה בקשר רציף. הגם שאדם נהנה מכל מיני רצונות גופניים, הם בעצמם מתנגדים זה לזה. וכאשר כל רצון פרטי מחובר לכלל, ישנה הרמוניה נפשית.

בשעת המנחה, שהדין שורה בעולם, נתכוון דוד בתפילה של קטורת, כמ"ש: תיכּון תפילתי קטורת לפניך. ותפילה זו שהעלה, יעביר הרוגז של דין הקשה, השולט בערב, בכוח הקטורת, הדוחה ומעביר כל רוגז וכל קטרוג שבעולם. מנחת ערב, מנחה שהדין שולט בעולם. הקטורת – הרוחניות היא הקובעת ולא המקרה.
בעת שנשרף ביהמ"ק, זמן מנחה היה. ע"כ כתוב: אוֹי לנו כי פנה היום כי יינָטו צִללֵי עָרֶב. צִללֵי עָרֶב, הם מקטרגי העולם ורוגז הדינים, המוכנים בעת ההוא. וע"כ צריך האדם לכוון דעתו בתפילת המנחה. בכל התפילות צריך האדם לכוון דעתו בתפילת המנחה, ובתפילה זו יותר מכולן, משום שהדין שורה בעולם, וע"כ זמן תפילת המנחה יצחק תיקן אותה. צללים כנגד או"א, וצל הוא גם הסתר וגם אמונה.

שאלות חזרה בזהר ויחי קל-קלב

1. מדוע צריך לעבוד את ה' ביראה וברעדה?
2. מהי תפילה ומדוע אינה רק התרגשות?
3. מדוע לא די שהאדם יהיה שמח אלא צריך גם להראות שמחה בעבודתו?
4. מתי צריכה להתבטא שמחה ומתי רננה ומדוע?
5. מדוע אומר תכון תפילתי במנחת ערב ואינו אומר ביום?
6. מה תפקיד הקטורת? מתי היא תהיה אמיתית ומתי היא תהיה בבחינת אש זרה? ומדוע היא עוצרת את המגיפה?
7. מתי בית המקדש נשרף? כיצד זה קשור לבחינת הקטורת?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

אין תגובות

להגיב