055- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קסג-קסה שיעור השקפה

055- הדף היומי בזוהר הסולם – ויחי – קסג-קסה שיעור השקפה

שיעור שמע:

MP3-הורד

וַיְחִי קסג-קסה
הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם
תפילת יחיד: תפילה ובקשות לפרטיות.
גם כשאדם מתפלל לבריאותו, בלי לבקש את הבריאות אגב הרצון המרכזי לקבל כוח ללמוד תורה למען הכלל, זו תפילת יחיד. התפילה נבדקת ונמדדת בהתאם לכוונה והרצונות של המבקש. תפילה ראויה היא בקשה לרצון להשפיע. בתפילת רבים, דהיינו כשמבקש עבור הכלל, אין השגחה מדוקדקת בעוונותיו.

מלמד הרב"ש שיצר הרע חזק, ובכדי להתגבר עליו יש לאחד את הרצונות ולפעול בקבוצה של אהבת חברים בכוח משותף. אִלְמָלֵא הַקָּדְוֹשׁ בָּרוּך הוּא עוֹזְרוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לוֹ, ואין הקב"ה עוזר אלא דרך השכינה, דרך היחד. תפילת רבים אומר שאדם מתפלל בכוח הכלל שבתוכו, בכוח הרצון להשפיע ולא בכוח פרטיותו.
ולמרות שאדם בהתבודדות יכול להגיע לנקודות פנימיות עמוקות, החוק הוא כשמעלים מ"ן (ביקוש) – מעלים אותו מטעם הכלל. כאשר אדם מקבל על עצמו עבודה ויגיעה, לוקח הוא מטעם הפרט – ביקוש מטעם הכלל, עבודה מטעם הפרט.
אומר הרשב"י במילה אַגִּידָה יש את סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם. ג'- גומל חסד, צדיק, יסוד – ד' מלכות שהיא דלה (חוסר אמונה), והשלמות היא באחדות בין הבורא המשפיע לבין הבריאה שהיא דלה, בין המח ללב וכדומה. כאשר אומר הנברא בגאוותו שאין הוא צריך את המשפיע, ניתק הקשר.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל-בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. רבי אבא פתח: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם. היה צריך לומר הקשיב, או שמע. מהו פָּנָה?
אלא כל תפילות העולם תפילות רבים, הן תפילות. אבל תפילת יחיד אינה נכנסת לפני המלך הקדוש, אלא בכוח חזק. כי מטרם שהתפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב"ה, ומסתכל בה, ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של אותו אדם, מה שאינו עושה כן בתפילת רבים, שכמה הן התפילות שאינם מן הצדיקים, ונכנסות כולן לפני הקב"ה, ואינו משגיח בעוונותיהם.
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר – פירושו שמהפך התפילה ומסתכל בה מכל צד, ומסתכל באיזה רצון נעשה התפילה, ומי הוא האדם שהתפלל תפילה הזו, ומה הם מעשיו. לפיכך צריך האדם, שיתפלל תפילתו בציבור, משום שלֹא בָזָה, אֶת תְּפִלָּתָם, אע"פ שאינם כולם בכוונה ורצון הלב וכמ"ש: פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, שרק לתפילת יחיד פונה להסתכל בה, אבל את תפילת רבים, לא בָזה את תפילתם, אע"פ שאינם רצויים.
פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר הוא כפשוטו שמקבל תפילתו, אלא שזה יחיד שנכלל ברבים, ע"כ תפילתו כתפילת רבים. ומי הוא יחיד שנכלל ברבים? יעקב, שכלול בב' צדדים, ימין ושמאל, אברהם ויצחק, וקרא אל בניו, והתפלל תפילתו עליהם. ומי היא התפילה, המתקבלת בשלמות למעלה? היא התפילה (של קו אמצעי הכולל ימין ושמאל), שלא יכַּלו בני ישראל בגלות. שכל תפילה, שהיא בעד השכינה (כלל ישראל), היא מתקבלת בשלמות. וכשישראל בגלות, שכינה עימהם, ע"כ נחשב התפילה כמו בעד השכינה, ומתקבלת בשלמות. יש להתפלל בשביל השכינה.

באותה שעה שיעקב קרא אל בניו, הסתלקה ממנו השכינה. כשיעקב קרא לבניו, נזדמנו שם אברהם ויצחק, והשכינה עליהם. והשכינה שמחה ביעקב, להתחבר עם האבות, להתקשר עם נפשם יחד להיות מרכבה.
בשעה שפתח: וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. באחרית זו השכינה, שהיא סוף הספירות. שאמר, אשר יקרא אתכם באחרית הימים, שהזכיר את הגלות, נתן עצבות בשכינה והסתלקה (שאין השכינה שורה במקום עצבות). ואח"כ החזירו אותה בניו ע"י הייחוד שעשו בדיבורם, שפתחו ואמרו, שמע ישראל (סוד האמונה). באותה שעה העמיד אותה יעקב ואמר: ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, והתיישבה השכינה במקומה.

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אל בניו – מהו וַיִּקְרָא? אלא כדי לקיים את מקומה שהיא המלכות הנק' מקום, שעם הקריאה שקרא להם, קשר אותם בשורשם, לקיים אותם למעלה בשורשם, ולמטה בעוה"ז כמ"ש: ויקרא שמו יעקב, קריאה, היא כדי לקיים המקום, המלכות, במקום שצריך, ולקשור אותו בה, וכן כתוב: ויקרא לו אל אלקי ישראל, שקיים מקום הזה, בשם הזה שקרא לו, כי קריאה היא לקיום ולחיזוק.
וְיִקְרְאוּ אֶל אֱלֹהִים. קָרָאתִי מִצָּרָה לִי אֶל יְהוָה. איזה קיום יש כאן? גם הקריאה שכאן, לקשור ולקיים קיום למעלה, סידור השבח לאדונו וכל הדברים שמתפללים לפני אדונו, נותנים קיום ותוקף לאדונו, שמראה בזה, שהכל תלוי בו, ולא במקום אחר. הרי שגם הקריאה שכאן קיים קיום. כעין זה, ויקרא יעקב אל בניו, שקיים אותם בקיום שלם. כעין זה, ויקרא אל משה, שהתקיים ע"י זה בקיומו.
שאל רבי יצחק: במילה ויקרא אל משה, למה האות א קטנה? אם ויקרא מורה קיום וחיזוק. ענה לו כי משה התקיים בשלמות, מחמת הקריאה, ולא בכולו, כי פרש מחמת זה מאשתו, ומשום זה כתוב א' קטנה. פרישתו מאשתו הוא שבח ולא גירעון, אבל מה שנסתלק מאשתו ונתדבק למעלה, צריך שיתקשר למעלה ולמטה, גם באשתו, ואז הוא שלם. והפרישה מאשתו הוא גירעון לו. וע"ז רומזת א' זעירא. א' קטנה רומזת שהקריאה ממקום קטן, מלכות, קטן שהוא גדול בהתחברותו למעלה, בז"א, משה. וע"כ, ויקרא אל משה, כדי שתהיה גדולה.
וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו, וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ – שואל משמע שעוד לא היו שם אצלו, אם כן למה אומר ויאמר? אמר, היאספו, אל שורשיהם העליונים שבמלכות, שיתאספו בקשר שלם בייחוד אחד. ואגידה לכם, הוא החכמה, ומורה שימשיך להם החכמה. וְאַגִּידָה לָכֶם – הוא סוד החכמה, כלומר שימשיך להם סוד החכמה.
שאל רבי יוסי את רבי שמעון: למה במילה וְאַגִּידָה יש סודות? אמר לו כל מקום שנאמר, הגדה, הוא סוד החכמה, משום שמילה הבאה באותיות ג' ד' בלי פירוד ביניהן, רומז על ייחוד השלם, כי ג' יסוד, ד' מלכות, שזה החכמה. כי המילה הבאה בשלמות באותיות ג' ד' היא של החכמה. אבל ד' בלי ג' אין שלמות, וכן ג' בלי ד'. כי ג'ד' נתקשרו זה בזה בלי פירוד, ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה, וזה החטא של אדם, שהמשיך אור המלכות ממעלה למטה, והפריד אותה מיסוד ז"א, והפריד הד' מן הג'. משום זה, הגדה, היא מילה של החכמה. ואע"פ שיש פעם י' בין ג' לד', כגון ואגידה, אינו פירוד, והכל קשר אחד. כי י' רומזת ג"כ ליסוד. אף כאן, ואגידה לכם, הוא החכמה, רצה לגלות את סוף כל מעשיהם של ישראל, את סוד הקץ.
ואם תאמר שלא גילה מה שרצה לגלות, א"כ למה כתוב בתורה הדבר של יעקב השלם, בעת שהתקלקל אח"כ ולא נשלם הדבר? אלא ודאי שנשלם, וכל מה שצריך לגלות, גילה וסתם. אמר דבר, וגילה לחוץ, וסתם בפנים. ודבר שבתורה אינו מתקלקל לעולם.
הכל סתום בתורה, משום שהתורה היא שלמות הכל, שלמות של מעלה ושל מטה, ואין מילה או אות בתורה שתהיה פגומה. ויעקב, כל מה שהיה צריך לומר, אמר. אבל גילה וסתם. ולא פגם מכל מה שרצה לגלות, אפילו אות אחת. גילוי הוא חוכמה, ואמונה היא הסתרה. חוכמה לא מתגלה כשאין חסדים.
רבי יהודה ורבי יוסי היום יושבים (מצב קטנות) יום אחד בפתחה של לוד (מוחין דהולדה). אמר רבי יוסי, זה שאנו רואים שיעקב בירך את בניו כמ"ש: ויברך אותם. אבל איפה הן הברכות שלהם? הכל הן ברכות שבירך אותם כמ"ש: יהודה, אתה יוֹדוּךָ אחֶיך. דן, ידין עמו. מאשר שמֵנה לחמו. וכן כולן.
אבל מה שרצה לגלות, לא גילה. כי רצה לגלות להם את הקץ. ויש קץ לימין ויש קץ לשמאל, והוא רצה לגלות להם את הקץ הימין, כדי להישמר ולהיטהר מעורלה, שבקץ השמאל. ומה שגילה להם, נודע ונגלה עד שבאו לארץ הקדושה. אבל דברים אחרים לא גילה בגילוי, והם סתומים בתורה, באלו הברכות.

אין תגובות

להגיב