דווקא לאחר קבלת האור, יש ללמוד להודות ולהמשיך להחזיק בביטול, להמשיך ולהרבות בתשבחות להשם. בנפש האדם יש יראה ואהבה, וכאשר משיגים אהבה, שהיא המטרה, לכאורה היראה כבר לא נחשבת, שהרי כתוב: וְעַל כָּל-פְּשָׁעִים, תְּכַסֶּה אַהֲבָה. וכך גם לאחר שתופסים את הכלל, לכאורה הפרטים כבר לא חשובים.
אין הכסף נחשב מפני שקטן מתבטל בפני גדול, ובזמן שלמה היה דבר חשוב מכסף – שכתוב: וְעַפְרֹת זָהָב לוֹ. שלמה הגיע ללב חכם, שהוא בחינת זהב, של"ב נתיבות חוכמה התפשטו כבר בליבו, וטעה שהתחיל לזלזל בבחינת החסדים – ונענש, הקב"ה שלח אותו לחזר כעני על הפתחים ולהשיג חסדים בהם זִלזֵל.
כעת התיקון הנדרש הוא התפילה שבזמן הגלות יש להרבות תשבחות להשם – עבודה בקו ימין יש להרגיש כך באמת שהשם מחזיק עבורו את העולם ונותן לו את החיוּת. יש לשמוח ממה שהשם מנהל את העולם ולהישמר כִּי-מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ.
על מה מצטער אדם כשצדיק נפטר? על זה שלא יהיה מי שיברך אותו?
אמנם בזכות הצדיק מתברכים גם דברים חיצוניים, עליהם מתאבל המצרי שבנפש ולכן נק' אַבֶל מִצְרַיִם. ישראל שבנפש אינו מתאבל על דברים חיצוניים, אלא מייחס חשיבות לפנימיות ולקשר להשם שזכה בו בזכות הצדיק.
הדינים אותם מנע יעקב מהמצרים היו קשים מאד, וחכמי מצרים ראו שכל זמן שיעקב בעולם, אין מי שימשול על בניו. עם פטירת יעקב הם שמחו, שכעת יוכלו לשעבד את ישראל. הדבר מלמד כיצד מוכן המצרי שבנפש לאבד הכול, רק לזכות לשליטה וגאווה. זהו כוחו של היצר הרע, שאדם מתמכר לדברים שיודע שיזיקו אותו.
הָרְשָׁעִים מְסוּרִים בְּיַד לִיבָּם לכן ישנם מצבים בהם יבחר הצדיק בשב ואל תעשה, כלומר לא ינקוט פעולה להציל את הרשע, אלא ישב בשקט ליתן לגאוותנים לטבוע בים.
מה פתאום מייחס האבל למצרים בפטירת יעקב? אלא שמצרים נתברכה שבזכותו פסק הרעב. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. מה נוגע לנו, שהם באו עד גורן האטד? ומהו הטעם, שמכונה אבלות זו למצרים כמ"ש: האֵבֶל בגורן האטד, אֵבֶל כבד זה למצרים? הרי אָבֵל ישראל היה צריך לומר, ומהו הטעם למצרים?
כל אותו זמן שהיה יעקב במצרים, התברכה הארץ בשבילו, ונהר נילוס היה יוצא ומשקה הארץ, ונפסק הרעב בשביל יעקב. ע"כ עשו המצרים אבלות, ומכונה על שמם.
פתח ואמר: מִי יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מי ימלל כמ"ש: וקטפת מלִילוֹת, לשון הפרדה וניתוק. גבורות ה', משום שהם רבים, כי כל גזרי דין באים מגבורות ה', קו שמאל. וע"כ אומר, מי ימלל גבורות ה', מי הוא שיבטל ויעבר גזירה אחת, מאלו הגבורות שעשהץ
הקב"ה.
מי ימלל ומי ידבר, הכל אחד. ימלל פירושו ידבר. כי כמה גבורות שאין להן חשבון. כמה בעלי הדין, כמה בעלי מגן, כמה מענישים למפרי חוקים, והדיבור לא יוכל לפרט אותם. וע"כ כתוב: מי ימלל גבורות ה'.
ובמה ידועות כל גבורות ה'? בהגדה, שיש בה חכמה, ובחכמה הן ידועות. כי במלל ובדיבור אין מי שיכול לדבר אותן, ולדעת אותן. אבל בהגדה ידועות כמ"ש: דור לדור ישבַח מעשיך וגבורותיך יגידו. שבהגדה, בחכמה, ידועות. אבל גבורתך, גבורה תתאה, גבורה שבנוקבא, ידברו, אפשר לדבר אותם כמ"ש: וגבורתך ידבֵרו.
ישמיע כל תהילתו. כי רבים הם הדינים, הניכרים והמתחברים בתהילה. וכמה מחנות מתחברים בה. וע"כ, מי יכול להשמיע כל תהילתו.
המצרים, כולם חכמים היו. ומצד הגבורה, קו שמאל, יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, וכמה מדרגות, עד שמגיעות אל מדרגות התחתונות. והמצרים היו מכשפים, והיו חכמים בהם, וידעו דברים הסתומים שבעולם. והסתכלו, שבזמן שיעקב היה חי בעולם, אין עם שימשול על בניו. וידעו, שהם ישעבדו את ישראל ימים רבים.
כיוון שמת יעקב, שמחו, כי עתה יוכלו לשעבד את ישראל. הסתכלו מה שיהיה בסוף, עד שהגיעו לגזר דין השולט, ראו הגבורות שיצאו עליהם, המכות וקריעת ים סוף, קוצים לצד זה ולצד זה. כן היא היד, שיוצאות ממנה אצבעות לצד זה ולצד זה, וכל אצבע ואצבע עולה בכמה גבורות, בכמה דינים, בכמה חוקים. אז, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד כמ"ש: על כן קרא שמה אָבֵל מצרים, אֵבֶל כבד זה למצרים, ולא לאחר.
רבי שמעון כשפירש מקראות הפרשה, יצאו אז מן המערה, שהיו יושבים בתוכה. אמר, רואה אני שיום הזה יפול בית בעיר, וימותו שם שני רומאים מקטרגים על ישראל. אם אני אהיה בעיר, לא יפול הבית. כי זכותי יגן עליהם. חזרו לתוך המערה, ולא רצה ללכת לעירו, כדי שלא יגן זכותו עליהם, ויפול הבית ויהרגו המקטרגים שם. ישבו.
על מה מצטער אדם כשצדיק נפטר? על זה שלא יהיה מי שיברך אותו?
אמנם בזכות הצדיק מתברכים גם דברים חיצוניים, עליהם מתאבל המצרי שבנפש ולכן נק' אַבֶל מִצְרַיִם. ישראל שבנפש אינו מתאבל על דברים חיצוניים, אלא מייחס חשיבות לפנימיות ולקשר להשם שזכה בו בזכות הצדיק.
הדינים אותם מנע יעקב מהמצרים היו קשים מאד, וחכמי מצרים ראו שכל זמן שיעקב בעולם, אין מי שימשול על בניו. עם פטירת יעקב הם שמחו, שכעת יוכלו לשעבד את ישראל. הדבר מלמד כיצד מוכן המצרי שבנפש לאבד הכול, רק לזכות לשליטה וגאווה. זהו כוחו של היצר הרע, שאדם מתמכר לדברים שיודע שיזיקו אותו.
הָרְשָׁעִים מְסוּרִים בְּיַד לִיבָּם לכן ישנם מצבים בהם יבחר הצדיק בשב ואל תעשה, כלומר לא ינקוט פעולה להציל את הרשע, אלא ישב בשקט ליתן לגאוותנים לטבוע בים.
מה פתאום מייחס האבל למצרים בפטירת יעקב? אלא שמצרים נתברכה שבזכותו פסק הרעב. וַיָּבֹאוּ עַד גֹּרֶן הָאָטָד אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וַיִּסְפְּדוּ שָׁם, מִסְפֵּד גָּדוֹל וְכָבֵד מְאֹד וַיַּעַשׂ לְאָבִיו אֵבֶל, שִׁבְעַת יָמִים. מה נוגע לנו, שהם באו עד גורן האטד? ומהו הטעם, שמכונה אבלות זו למצרים כמ"ש: האֵבֶל בגורן האטד, אֵבֶל כבד זה למצרים? הרי אָבֵל ישראל היה צריך לומר, ומהו הטעם למצרים?
כל אותו זמן שהיה יעקב במצרים, התברכה הארץ בשבילו, ונהר נילוס היה יוצא ומשקה הארץ, ונפסק הרעב בשביל יעקב. ע"כ עשו המצרים אבלות, ומכונה על שמם.
פתח ואמר: מִי יְמַלֵּל, גְּבוּרוֹת יְהוָה יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ. מי ימלל כמ"ש: וקטפת מלִילוֹת, לשון הפרדה וניתוק. גבורות ה', משום שהם רבים, כי כל גזרי דין באים מגבורות ה', קו שמאל. וע"כ אומר, מי ימלל גבורות ה', מי הוא שיבטל ויעבר גזירה אחת, מאלו הגבורות שעשהץ
הקב"ה.
מי ימלל ומי ידבר, הכל אחד. ימלל פירושו ידבר. כי כמה גבורות שאין להן חשבון. כמה בעלי הדין, כמה בעלי מגן, כמה מענישים למפרי חוקים, והדיבור לא יוכל לפרט אותם. וע"כ כתוב: מי ימלל גבורות ה'.
ובמה ידועות כל גבורות ה'? בהגדה, שיש בה חכמה, ובחכמה הן ידועות. כי במלל ובדיבור אין מי שיכול לדבר אותן, ולדעת אותן. אבל בהגדה ידועות כמ"ש: דור לדור ישבַח מעשיך וגבורותיך יגידו. שבהגדה, בחכמה, ידועות. אבל גבורתך, גבורה תתאה, גבורה שבנוקבא, ידברו, אפשר לדבר אותם כמ"ש: וגבורתך ידבֵרו.
ישמיע כל תהילתו. כי רבים הם הדינים, הניכרים והמתחברים בתהילה. וכמה מחנות מתחברים בה. וע"כ, מי יכול להשמיע כל תהילתו.
המצרים, כולם חכמים היו. ומצד הגבורה, קו שמאל, יוצאים כמה צבאות וכמה מחנות, וכמה מדרגות, עד שמגיעות אל מדרגות התחתונות. והמצרים היו מכשפים, והיו חכמים בהם, וידעו דברים הסתומים שבעולם. והסתכלו, שבזמן שיעקב היה חי בעולם, אין עם שימשול על בניו. וידעו, שהם ישעבדו את ישראל ימים רבים.
כיוון שמת יעקב, שמחו, כי עתה יוכלו לשעבד את ישראל. הסתכלו מה שיהיה בסוף, עד שהגיעו לגזר דין השולט, ראו הגבורות שיצאו עליהם, המכות וקריעת ים סוף, קוצים לצד זה ולצד זה. כן היא היד, שיוצאות ממנה אצבעות לצד זה ולצד זה, וכל אצבע ואצבע עולה בכמה גבורות, בכמה דינים, בכמה חוקים. אז, ויספדו שם מספד גדול וכבד מאוד כמ"ש: על כן קרא שמה אָבֵל מצרים, אֵבֶל כבד זה למצרים, ולא לאחר.
רבי שמעון כשפירש מקראות הפרשה, יצאו אז מן המערה, שהיו יושבים בתוכה. אמר, רואה אני שיום הזה יפול בית בעיר, וימותו שם שני רומאים מקטרגים על ישראל. אם אני אהיה בעיר, לא יפול הבית. כי זכותי יגן עליהם. חזרו לתוך המערה, ולא רצה ללכת לעירו, כדי שלא יגן זכותו עליהם, ויפול הבית ויהרגו המקטרגים שם. ישבו.
שאלות חזרה ויחי רסב-רסד
1. מה נוגע לנו שבאו עד גורן האטד? וכי סיפורים באה התורה לספר לנו?
2. מדוע מכונה אבלות זו למצרים ולא לישראל? הבא ב' תשובות.
3. מדוע כותב "ימלל" ולא "ידבר" בפסוק "מי ימלל גבורות ה'"?
4. מה ראו המצרים בחכמתם לגבי היחס בין יעקב למצרים? מדוע למרות זאת שעבדו את ישראל?
5. מה זה אומר מבחינה פנימית שרשב"י לא רצה לבוא לעיר כדי להציל את הרומאים מחורבן ביתם?
שאלות חזרה ויחי רסה-רסז
1. מדוע נאמר לנוקבה: צהלי קולך?
2. מדוע הלויים יוצאים מעבודה לאחר גיל 50?
3. מדוע מתחיל המקרא בבחינת צהי קולך ולאחר מכן מכן אומר הקשיבי: האם היא צריכה להשמיע את קולה או לשתוק ולהקשיב?
4. מהו שמשווה את ענתות לכפר ולנוקבה עניה
5. מדוע אביתר נקרא איש מוות? על איזו מדרה זה בא להצביע? כיצד מזה לומדים את הקשר בין דוד לשלמה?
6. מהו התיקון של דוד המלך? מהו התיקון של שלמה? תיקונו של מי גדול יותר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שאלות חזרה ויחי רנט-רסא
1. ממה אנו למדים שיעקב לא מת ומה פירושו שאינו מת?
2. מהו ההבדל בין מדורים עליונים למדורים תחתונים והיכן שורות הנשמות?
3. היכן הם חצרות ה'?
4. במה מדמה את יעקב לשמש, ואיזו הבנה מוליד דימוי זה?
5. מהו השם "למואל"?
מסכת תענית ה: אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. כשמסתלקת השמש, ממשיכה היא להאיר ללבנה, ולא מתבטל אורה. בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, נאסף אל הלבנה – דהיינו העלה ביקוש לעולמות העליונים ועשה בם פירות, שגרם זיווג להולדת נשמות, הנקראות פירות. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב
בבחינת יעקב בנפשו של כל יהודי, ישנו הכוח להולדת נשמות חדשות. כוח זה נצחי, ופירות רוחניים אלו אינם מתים. לשם כך יש להסכים לקבל חוויות רק מקו אמצעי, דהיינו שנהנה רק מהאמת. לכן ראוי לחפש את הנקודה הנפשית הזו, בה יש לפעול ולפרש כל דבר מעבר לזמן ומקום ולזכות בנצחיות.
וכך יכול לזכות להבטחה: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי – שנשלם גם למטה, שה' יורד למטה לעזור לאדם שרוצה בדרך השם.
וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה. משום שישב במקום החיים, שהיה מרכבה לז"א, עה"ח. וע"כ כשרצה יעקב להסתלק מן העולם, הוריד רגליו אל המיטה, הנוקבא. ונאסף והסתלק מן העולם, שעלה למ"ן ונכלל בזיווג דזו"ן כמ"ש: ויגווע וייאסף אל עמיו. ולא כתוב בו מיתה. כי עלה ונכלל בחיים העליונים.
כתוב: נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה, נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת יְהוָה. למה לא נכסף לבית ה', אלא לחצרות ה'? יש מדורים תחתונים בבי"ע, ויש מדורים עליונים באצילות. בעליונים, אין הנשמות שורות. כי הנשמות שורות בבי"ע. המדורים אלו הם בתים הפנימיים שבאצילות, ובתים חיצוניים שבבי"ע. החיצוניים שבבי"ע נקראים חצרות ה', משום שנמצאים באהבה ותשוקה אל הנוקבא. ולפיכך אמר דוד, נכספה לחצרות ה'. כי אין אחיזה לנשמות יותר מבבי"ע, הנקראים חצרות ה'. אלא בשעה שבי"ע עולים לאצילות, עולים עימהם גם נשמות הצדיקים. כשהנשמה עולה, מתעוררים כל צבאות בי"ע ועולים אל הנוקבא, כי הנוקבא מתאחדת ע"י עלייתם אליה, בתשוקה שלמה לז"א, ונקשרת בו
יעקב לא מת. וע"כ לא נאמר בו מוות, אלא, ויגווע וייאסף אל עמיו. ויאסוף רגליו אל המיטה, הנוקבא, כמו שנאסף השמש, יעקב, אל הלבנה, הנוקבא, שהשמש לא מת אלא נאסף מן העולם והולך אל הלבנה. כמו בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, עלה למ"ן לזו"ן, והאיר בנוקבא דז"א, ואורו לא מתבטל, וע"כ נבחן שלא מת.
בשעה שנאסף יעקב, האירה הלבנה, ותשוקת שמש העליון, ז"א, התעוררה אליה. משום כשעולה השמש, יעקב, התעורר שמש אחר, ז"א, ומתדבקים ז"א בנוקבא, והלבנה, הנוקבא, האירה מז"א.
אמר רבי שמעון: למדנו העליון, עולם הזכר, בינה, נקשר בתחתון, עולם הנקבה, הנוקבא דז"א. והתחתון נקשר בעליון. ע"י עליית יעקב למ"ן בעת פטירתו, נתקשרו הבינה ונוקבא, שזו"ן עלו לאו"א, ואז נעשה זיווג הגדול להוליד נשמות. ע"י הסתלכות יעקב שהעלה מ"ן, גרם לחיים ע"י זיווג להולדת נשמות.
ב' עולמות הם כמ"ש: מן העולם ועד העולם, בינה ונוקבא. ואע"פ שהן ב' נקבות. אחד, בינה, מתתקן בזכר, הנחשבת בגדלותה כזכר. ואחד בנוקבא, הנוקבא דז"א. זה נקרא שבע, בינה. וזה נקרא בת שבע, הנוקבא. זו אם וזו אם.
אֵם הבנים, בינה כמ"ש: צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה, שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ, וּבְיוֹם, שִׂמְחַת לִבּוֹ. במלך שלמה, במלך שכל השלום שלו, ז"א, שאימו, בינה, אם הבנים. אֵם שלמה, הנוקבא כמ"ש: בת שבע אֵם שלמה, הנוקבא, כי כאן לא כתוב המלך שלמה.
וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה, מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם, וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם. חכמת שלמה היא אֵם שלמה, הנוקבא כמ"ש: דִּבְרֵי, לְמוּאֵל מֶלֶךְ מַשָּׂא, אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ. דברי למוּאל מלך הם דברים שנאמרו אֶל אֵל, מלך, שכתוב בו, ואֵל זועם בכל יום, וכן, ואֵל שדי, הנוקבא.
למוּאל פירושו, אֶל אֵל. למואל מלך, בת שבע, הנוקבא. מַשָּׂא אֲשֶׁר יִסְּרַתּוּ אִמּוֹ, כשנגלה עליו בגבעון בחלום הלילה.
יעקב נאסף אל הלבנה, הנוקבא, שעלה למ"ן לזו"ן בעת פטירתו. ועשה בה פירות, שגרם זיווג זו"ן בגדלות להולדת נשמות, הנקראות פירות דזו"ן. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב, כלומר, הנשמות הגדולות, הנולדות מזיווג זו"ן דגדלות, שגרם יעקב בעלותו למ"ן, משום שהוא עורר התעוררות עליון, לזיווג זו"ן כמ"ש: ויאסוף רגליו אל המיטה, שהוא ודאי מיטתו של יעקב, הנוקבא.
אשרי חלקו של יעקב, שנשלם למעלה ולמטה כמ"ש: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי. כי איתי אתה, לא נאמר, אלא, כי איתך אני. שנשלם גם למטה להשראת השכינה.
מסכת תענית ה: אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת. כשמסתלקת השמש, ממשיכה היא להאיר ללבנה, ולא מתבטל אורה. בערב אין אור השמש מסתלק מן העולם, אלא נותן אורו אח"כ בלבנה, כך יעקב כשהסתלק, נאסף אל הלבנה – דהיינו העלה ביקוש לעולמות העליונים ועשה בם פירות, שגרם זיווג להולדת נשמות, הנקראות פירות. ואין לך דור בעולם, שאין בו הפירות של יעקב
בבחינת יעקב בנפשו של כל יהודי, ישנו הכוח להולדת נשמות חדשות. כוח זה נצחי, ופירות רוחניים אלו אינם מתים. לשם כך יש להסכים לקבל חוויות רק מקו אמצעי, דהיינו שנהנה רק מהאמת. לכן ראוי לחפש את הנקודה הנפשית הזו, בה יש לפעול ולפרש כל דבר מעבר לזמן ומקום ולזכות בנצחיות.
וכך יכול לזכות להבטחה: אַתָּה אַל תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, נְאֻם יְהוָה כִּי אִתְּךָ, אָנִי – שנשלם גם למטה, שה' יורד למטה לעזור לאדם שרוצה בדרך השם.
שאלות חזרה ויחי רנו-רנח
1. מדוע כתוב כל אלה שבטי ישראל ולא די ב"אלה שבטי ישראל"?
2. מהי ברכה שלמה, וכיצד רואים אותה בפסוק "איש אשר כברכתו ברך אותם"?
3. איזה ב' בחינות יש בנוקבה וכיצד זה מסביר שהברכה צריכה להיות מזכר ונקבה?
4. מדוע כתוב ויכל יעקב לצוות את בניו ולא לב5D7ך 5D7ת בניו?
5. מדוע מקום מערת המכפלה נקרא קרית ארבע?
6. אם מרכבה חייבת להיות כלולה מארבע והאבות הם שלוש, מיהו המשלים לבחי' הרביעית? הסבר ונמק.
7. מדוע נקרב דוד המלך דווקא בציון?
שלימות של ברכה אפשרית רק בחיבור בחינת זכר ונקבה, פנימיות וחיצוניות, זָכוֹר וּשְׁמוֹר בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – זו שלמות, וכתוב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם. ובעבודת הנפש צריכים את שתי הבחינות: חלוקה וחיבור, גם של זכירה – מצוות עשה, וגם שמירה – מצוות לא תעשה.
בנפש האדם ישנם י"ב קשרים המחברים לישות המרכזית שבה – השכינה הקדושה שבנפש, שזה האני האמיתי שאוהב את הקב"ה.
יעקב מברך את הבנים: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ. כברכתו, היא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה, שניהם זכר ונקבה כלולים יחד. לכאורה נראה שהשבטים הם רק זכרים, אך מלמד כאן שישנן שתי הבחנות, גם של פנימיות וגם חיצוניות, גם זכרים וגם נקבות אשר כל אחד צריך לקבל את הבכרות מהמקור שלו.
פתח רבי אבא: כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל, שְׁנֵים עָשָׂר. כל אלה נאמר, כדי לחבר את השבטים, במקום שכל הברכות יוצאות משם, בנוקבא (השכינה הקדושה, המקום שמחבר את כולם, לכן אומר כָּל ). שנים עשר, הם שנים עשר קשרים של תיקוני הנוקבא. והיא עצמה התחברה עימהם. ע"כ כתוב: כל אלה שבטי ישראל שנים עשר, וזאת אש%Q8 דיבר להם אביהם ויברך אותם. כי הנוקבא מכונה זאת, והתחברה עם שנים עשר השבטים, כי במקום הזה, בנוקבא שורה הדיבור. כי ז"א נקרא קול, והנוקבא דיבור.
הגדרה של פרט היא הקשר שלו לכלל, למשל רגל היא פרט בגוף, אך הקשר הוא תפקידה להוליך את כל כלל הגוף. וכך הגדרת כל שבט הוא בקשר שלו לכלל שלמות העם, ולכן מגדיר אותם כ-י"ב קשרים.
וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. כאן קשר אחד, לחבר ממטה למעלה וממעלה למטה. ממטה למעלה בי"ב השבטים. וממעלה למטה, וזאת, הנוקבא, שהתחברה עימהם מלמעלה. אשר דיבר, הרי החיבור של זכר ונוקבא, כי אין דיבור בלי קול, ז"א, קשור לשני צדדים: ממטה, י"ב, ומלמעלה, וזאת. ולסוף קשר אותם במקום העליון, בזו"ן שמחזה ולמעלה, ששם זכר ונוקבא יחד, שהנוקבא כלולה בז"א, בחסדים שבו כמ"ש: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם. כברכתו, הוא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה. איש אשר 59Bברכתו, שניהם כאחד. שז"א ונוקבא כלולים יחד.
פתח ואמר: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן וּרְאֵה, בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל, יְמֵי חַיֶּיךָ. יברכ59Aָ ה' מציון, כי ממנו יוצאות ברכות להשקות את הגן, והוא כולל כל הברכות ונותן לה. ואח"כ, וראה 591טוב ירושלים, שכל הברכות באות מזכר ונוקבא. כעין זה כתוב: יברכךָ ה' וישמרךָ. אשר, יברכךָ ה', מהזכר, וישמרךָ, מהנוקבא, כי השמירה נמשכת מנוקבא. יברכךָ ה', ז"א, וישמרךָ, משמור הנוקבא. והכל דבר אחד הוא, כי משניהם הברכות יוצאות לעולם. וע"כ כתוב: איש אשר בברכתו בירך אותם.
ב' בחינות בנוקבא: החיצוניות, בחינתה עצמה, הפנימיות, מה שמקבלת מז"א. וע"כ יש לה ב' בחינות יסוד: יסוד הפנימי ציון, זכר שביסודה. יסוד החיצוני ירושלים, נוקבא שביסודה. יברכךָ ה' מציון, כי כל הברכות מפנימיות היסוד באות, מז"א. ואחר שהפנימי השפיע ליסוד החיצוני, ירושלים, כתוב: וראֵה בטוּב ירושלים. ויש מהשבטים, שנמשכים מפנימיות הנוקבא, ויש שנמשכים מחיצוניות הנוקבא. ובירך לכל אחד כראוי לו.
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו
וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו, וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה; וַיִּגְוַע, וַיֵּאָס5D6ף אֶל-עַמָּיו. למה כתוב לצוות את בניו, הלוא לברך היה צריך לומר? אלא שציווה אותם על השכינה, שיתקשרו עימה. עוד, שציווה אותם על דבר המערה, שקרובה לגן עדן, ושם אדה"ר קבור.
מקום זה נקרא קריית ארבע, משום ששם נקברו ארבעה זוגות: אדם וחווה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. אלא לומדים, שהאבות הם מרכבה קדושה. ומרכבה אינה פחותה מארבע. הקב"ה חיבר את המלך דוד עם האבות, ונעשו מרכבה שלמה במספר ארבע כמ"ש: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. כי דוד המלך התחבר להיות מרכבה שלמה עימהם. וא"כ, דוד היה צריך להיקבר עם האבות, ויהיה עימו, קריית ארבע. מהו הטעם שלא נקבר עימהם?
אלא דוד המלך, מקום מתוקן היה לו, והוא ציון, יסוד דז"א, שיתחבר בו כאחד. ואדם שנקבר עם האבות, המה נקברו עימו, משום שהיה מלך הראשון, שנעבר ממנו המלכות וניתנה לדוד המלך, שמימיו של אדם נתקיים דוד המלך. כי אדה"ר נגזר עליו שיחיה אלף שנים. והועברו ממנו ע' שנים לימיו של דוד המלך. ע"כ נחשב אדה"ר למלכות, והוא השלים המרכבה דאבות למספר ארבעה. שאם לא כן, איך יקומו האבות במרכבה שלמה במספר ארבעה, מטרם שיבוא דוד המלך. אלא בהכרח שאדה"ר השלים אותם. ודוד לא נקבר עימהם, אלא זכה למקומו כראוי לו, ציון, וע"כ לא נקבר עם האבות.
עוד יש לתרץ, כי האבות שורים במקום זכר, חג"ת דז"א, זכרים. ודוד, מרכבה למלכות, במקום נוקבא. וע"כ הנקבות של האבות נקברו עימהם, ודוד נקבר והתחבר במקום זכר, ציון, כל אחד כראוי לו.
ציווה יעקב לקבור אותו במערת המכפלה, בכדי להשלים את המרכבה.
שלימות של ברכה אפשרית רק בחיבור בחינת זכר ונקבה, פנימיות וחיצוניות, זָכוֹר וּשְׁמוֹר בְּדִיבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ – זו שלמות, וכתוב: זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם. ובעבודת הנפש צריכים את שתי הבחינות: חלוקה וחיבור, גם של זכירה – מצוות עשה, וגם שמירה – מצוות לא תעשה.
בנפש האדם ישנם י"ב קשרים המחברים לישות המרכזית שבה – השכינה הקדושה שבנפש, שזה האני האמיתי שאוהב את הקב"ה.
יעקב מברך את הבנים: וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ. כברכתו, היא בת זוגו, הנוקבא, הנקראת ברכה, שניהם זכר ונקבה כלולים יחד. לכאורה נראה שהשבטים הם רק זכרים, אך מלמד כאן שישנן שתי הבחנות, גם של פנימיות וגם חיצוניות, גם זכרים וגם נקבות אשר כל אחד צריך לקבל את הבכרות מהמקור שלו.
שאלות חזרה ויחי רנג-רנה
1. למה בנימין נקרא זאב? ב' פירושים.
2. מהו הזמן שנקרא בוקר שעליו כתוב "בבוקר יאכל עד"? אגב כך הסבר מיהו "עד" ולמה צריך להיות הקדם ל"עד"?
3. כיצד קשור "בבוקר יאכל עד" והפסוק "וישכם אברהם בבוקר"?
4. כיצד הקרבן בבוקר, שניתן לה', גורם לאחדות ברצון?
5. מה ההבדל ומה משותף בתוספת רשב"י לדברי בנו ר"א?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
מדמה את בנימין לזאב מפני שבשטחו המזבח שטורף את הקורבנות, פירוש נוסף בנימין מפרנס את המקטרגים שיאכלו את קורבנות הבשר ויניחו לישראל לעשות עבודתם.
קורבן הוא ויתור על צד הדומם צומח חי שבאדם, בתמורה לצד האדם שבו, ועצם ההקרבה של הצדדים הללו באדם, מקרבת אותו להשם יתברך.
במדרגת החסד של הבוקר, שאז הקורבן כולו בקומת חסדים, ישנו ייחוד בשלמות בזיווג של זכר ונקבה, החסדים עם החוכמה – וזו בחינת היין המשמח. יין הוא בחינת חוכמה, אך ללא חסדים הופך ליין המשכר. כאן יש להקדים ולברך להשם יתברך, ורק לאחר מכן לברך אחרים שכתוב: בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (לכולם).
יש בנפש האדם מקום בו הוא יכול לעקוד ולהקריב את התאוות שלו להשם, ובכוח זה יוכל לפרנס את שאר הרצונות שלו לאחר מכן.
כאשר אדם בונה עצמו בנקודת הקשר בין האני שלו לבין הקב"ה, במדרגת החסד, שמקדים ומברך להשם שהוא מקור הברכה, אז יוכל להצליח בחיבור והדבקות הנדרשת להגיע למטרה. קודם מברך את שם השם, ואז יוכל לחלק בעצמו ברכות לאחרים, כלומר לאחר שחיבר עצמו למקור הברכות. זו התפיסה האמונית שהשם הוא גדול, הוא הכלל היא האמונה הבסיסית הראשונית – ולו יתברך נותנים את הקורבן.
פתח רבי אלעזר: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף, בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. למה נקרא זאב? משום שנרשם בכיסא, הנוקבא, בצורת זאב. כי כל חיות קטנות וגדולות נרשמים בכיסא כמ"ש: חיות קטנות עם גדולות. והכיסא שעשה שלמה, נרשם ג"כ כעין הכיסא של מעלה.
זאב יטרָף, כי המזבח בחלקו של בנימין היה, והמזבח הוא זאב. בנימין הוא לא זאב, אלא המזבח שהיה בחלקו הוא זאב, משום שהיה אוכל בשר כל יום, הקרבנות שהיו מקריבים עליו. ובנימין היה מזין אותו בקרבנות. משום שהיה בחלקו, היה נחשב שהוא מפרנס וזן לזאב הזה. ויטרָף פרושו יזוּן וכתוב: בנימין זאב יטרָף, שבנימין יזוּן הזאב, המזבח. זאב יטרָף, זאב יזוּן. הזאב הם המלאכים, בעלי השנאה, העומדים למעלה לקטרג על ישראל, וכולם נהנים ומתתקנים מהקרבנות ומתעוררים התעוררות של מעלה. נמצא שבנימין שברשותו המזבח, הוא מזין למקטרגים הללו, המכונים זאב, כדי שלא יקטרגו על ישראל.
בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל. בבוקר, שאברהם, חסד, מתעורר בעולם, ושעת רצון נמצאת, הקרבן עושה התעוררות ונחת ועולה עד עַד, לאותו מקום כמ"ש: ושבתָ עַד ה' אלקיך, ז"א מחזה שלו ולמעלה.
בוקר זה אברהם, חסד כמ"ש: וישכם אברהם בבוקר, בזמן שרצון נמצא. בשעה ההיא המקום, שנקרא עַד, כיסא העליון, חג"ת, מחזה ולמעלה דז"א, כיסא אל הבינה, היה אוכל את הקרבן. ואכילה פירושו, זיווג.
וזמן אכילה הוא בבוקר של עַד, זמן שליטת החסד דז"א. ועַד הזה הוא למעלה מחזה דז"א, ששם כולו חסדים כמ"ש: בטחו בה' עַדֵי עַד. משמע שעַד הוא מקום גבוה למעלה. ובבוקר, שהוא זמן שליטת החסד דז"א, הוא קרבן לה', הנוקבא, הנקראת קרבן, מתייחדת אז עם ה'. וע"כ יאכל עַד, ז"א, ימין, חסד, ולא מדרגה אחרת. קורבן הבוקר מאפשר חסדים מכוסים, וכך הזיווג במדרגת החסד.
ההתעוררות מלמטה, והתעוררות האהבה נקשרת ומתעוררת למעלה, בין ז"א ונוקבא, ועומדים זה כנגד זה פב"פ (שכל אחד נותן את כוחו לזיווג – הנק' את ההשתוקקות והזכר את האור). והנר, הנוקבא, דולק ומאיר ע"י התעוררות שלמטה הזו, שמקבלת השפע מז"א. והכהן מתעורר, והלויים משבחים ומראים שמחה. ואז מתנסך היין, שמצד שמאל וגבורה, להתקשר במים, ימין וחסד, והיין מאיר ומראה שמחה. כי כשהגבורות מתלבשות בחסדים, נקראות הגבורות יין המשמח. משום זה צריכים להביא יין טוב למטה, כדי להראות שמחה ליין אחר שמלמעלה, והכל מתעוררים לקשר השמאל בימין.
והלחם שהיא סולת, היא המלכות, הנוקבא, שההתעוררות שלמטה העירה אותה, כי הנוקבא מכונה לחם. לוקחים אותה שמאל בימין, ומקשרים אותה בגוף, בז"א. ואז נמשך שמן העליון, מז"א, ומקבלת אותו ע"י הצדיק, יסוד דז"א. וע"כ צריכים לעשות התעוררות של מטה עם סולת בשמן. ונקשר הכל יחד. ואז נמצא עידון ונחת של ייחוד האחד, והעידון ונחת של ייחוד מקבלים כל אלו הכתרים, הספירות של הנוקבא, ונקשרים זה בזה ז"א בנוקבא, והלבנה, הנוקבא, מאירה, ונקשרת בשמש, והכל יושבים בעידון.
ואז הוא קרבן לה', שהנוקבא מתקרבת לה', ולא לאחר. וע"כ כתוב: בבוקר יאכל עַד, ז"א, הנקרא עַד. ולא לאחר. וכתוב: יאכל עַד, ויתעדן בחיבורו בתחילה, בבוקר, שאז שולטים החסדים, שהשם הקדוש צריך להתברך מתחילה. ואח"כ יתברכו אחרים כמ"ש: ולערב יחלק שלל.
וע"כ אסור לברך לחברו בבוקר, מטרם שיברך להקב"ה, כי צריך להתברך מתחילה כמ"ש: בבוקר יאכל עַד, ז"א. ואח"כ יתברכו אחרים כמ"ש: ולערב יחלק שלל. כי הקרבנות שהיה בתחילה הכל נקרב אל הקב"ה, וההתעוררות שמלמטה עלתה שם. ומשום שהוא התברך היה מקשר קשרים לכל שאר צבאות העליונים, ומחלק להם ברכות לכל אחד ואחד כראוי לו, ונמתקים העולמות, ומתברכים העליונים ותחתונים.
כמ"ש מתחילה, אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי. ולאח"כ מחלק לכולם ואמר: אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. שהשפיע ברכות לכולם, ומחלק להם לכל אחד ואחד כראוי לו. וע"כ כתוב: ולערב יחלק שלל. כי השם הקדוש התברך תחילה. ועתה מחלק ברכות לכל העולמות. ואין לומר, שהקרבן נקרב להם או לכוח אחר, אלא הכל נקרב להקב"ה, והוא משפיע ברכות ומחלק ברכות לכל העולמות. ומשום זה, קרבן לה' ולא למדרגה אחרת.
אמר רבי שמעון: יש התעוררות אחרת של הקרבן, שכולו להמשיך ברכות ולעורר ברכות, שיתברכו כל העולמות. אלא מתחילה כתוב: קרבן לה', לקרב הנוקבא למדרגת ז"א, ולא לאחר. ועתה, אחר שנעשה הייחוד בז"א, כתוב: תקריבו את קרבנכם, שיתקשרו כל העולמות יחד, ויתחברו ויתברכו עליונים ותחתונים. לאחר שיש יראה צריך את האהבה, קודם הכלל (הימין) ואז הפרטים במסגרת הכלל.
כי הנוקבא שמאל, שהחכמה שלה בלי חסדים. ואז נמשכים ממנה דינים, כי אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים. והתחתונים שבג' עולמות בי"ע מקבלים מהנוקבא כמ"ש: בבוקר יאכל עַד. שמתחילה צריכים לזיווג הנוקבא בז"א. ואז נכללת הנוקבא בימין, חסדים. והיא קרבן לה', לימין, ולא לאחר, לשמאל. אלא אחר שנכללה הנוקבא בימין, יכולה להאיר לתחתונים מהארתה. ע"כ כתוב: ולערב יחלק שלל, שמשפיעה לכל העולמות.
יש בנפש האדם מקום בו הוא יכול לעקוד ולהקריב את התאוות שלו להשם, ובכוח זה יוכל לפרנס את שאר רצונותיו לאחר מכן.
מדמה את בנימין לזאב מפני שבשטחו המזבח שטורף את הקורבנות, פירוש נוסף בנימין מפרנס את המקטרגים שיאכלו את קורבנות הבשר ויניחו לישראל לעשות עבודתם.
קורבן הוא ויתור על צד הדומם צומח חי שבאדם, בתמורה לצד האדם שבו, ועצם ההקרבה של הצדדים הללו באדם, מקרבת אותו להשם יתברך.
במדרגת החסד של הבוקר, ישנו ייחוד בשלמות בזיווג של זכר ונקבה, החסדים עם החוכמה – וזו בחינת היין המשמח, אשר ללא חסדים הופך ליין המשכר. כאן יש להקדים ולברך להשם יתברך, ורק לאחר מכן לברך אחרים שכתוב: בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל (לכולם).
כאשר אדם בונה עצמו בנקודת הקשר בין האני שלו לבין הקב"ה, במדרגת החסד, שמקדים ומברך להשם שהוא מקור הברכה, אז יוכל לחלק בעצמו ברכות לאחרים. זו התפיסה האמונית שהשם הוא גדול, הוא הכלל היא האמונה הבסיסית הראשונית – ולו יתברך נותנים את הקורבן.
שאלות חזרה ויחי רנ-רנב
1. למה אינו אומר "וקל שדי", אלא "ואת שדי" בברכת יוסף?
2. מדוע כתוב "ויברכך" עם ו'? על מה זה בא להראות?
3. מדוע ברכת יעקב גוברת על ברכות אבותיו שהם אברהם ויצחק?
4. מה פירוש של המילה מעדן?
5. מדוע משבח את הצדיקים, וכיצד הם קשורים לאות ברית קודש?
6.מהי מצד המדרגה יציאת רשב"י והחברים מהמערה בלוד?
ליוסף הצדיק, ולבחינת הצדיק שבאדם – מתנקזים כל הברכות, ומכאן משפיע לכל. בזמן תיקון העיקר סובב סביב הנקודה הזו, ההתחייבות להחזיק מסגרות, לעמוד בהחלטות.
אי אפשר לפעול ולעבוד רק מרגש, אלא יש לעבוד מתוך הברית, שמחברת מהדעת עד למטה – לכן על האדם לפגוש נקודה זו שבנפשו, ולהשקיע בנקודה מרכזית זו כדי להצליח בדרך. עד שיגיע משיח בן דוד, עד שהלב יתוקן כל העבודה נעשית דרך הצדיק, דהיינו הברית, שהיא החלטה ועמידה ללכת בדרך השם.
עַד תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם – ויוסף יורש את התשוקה של כולם, כל התאוות יתנקזו אליו, הוא הצדיק מקבל את כל השפע עבור המון העם.
שאלות חזרה ויחי קמז-קמט
1. למה כתוב "בן פורת" פעמיים?
2. מדוע יוסף לא מצטרף ולא מוזכר בי"ב השבטים? אגב כך, מדוע כתוב "רבות בנות עשו חיל", והרי השבטים הם זכרים?
3. באיזה תנאי מקבלת המלכות קדושה שלמה?
4. מהו "רבות בנות", והלא היו י"ב שבטים. על מה מצביע "רבות בנות" ומהיכן נלמדת המלה "רבות"?
5. מיהן "בנות עלי שור"?
6. במה סומכת הנקבה על הזכר, דהיינו על היסוד?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְחִי רמז-רמט
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן. למה כותב פעמים בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, אלא שהמדרגה מתחלקת למנעולא ומפתחא. יוסף הצדיק, הוא יסוד, המשפיע, הזכר – בריח תיכון המחבר שמים וארץ, אשר בארץ נמצאת בחינת המקבלים – בָּנות צָעדָה עלֵי שוּר. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל, הן י"ב השבטים וכן כתוב: וְאַתְּ, עָלִית עַל כֻּלָּנָה.
הברית היא המחברת מקום של השפעה, הצד האמוני למקום של קבלה. הצד האמוני אינו טבעי באדם, אלא יש לפתח אותו, דרך קו אמצעי, הברית.
ותֵשֶב באיתן קשתו – היא בת זוגו של יוסף שהחזיקה אותו שלא יחלש והחזיק בקו אמצעי למרות שהיא מושכת לשמאל, שתפקידה לגלות את ההשתוקקות. ותפקידו לשמור שלא יתפזרו הרצונות מחוץ למסגרת הכלל בקו אמצעי, שזו הדרך לאהבה.
סיום הגוף, יסוד, הוא כמ"ש: בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי-עָיִן בָּנוֹת, צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר. כתוב בן פורת שתי פעמים, בן פורת למעלה, יסוד שלמעלה מחזה, ובן פורת למטה, יסוד שלמטה מחזה. ולמה אין בן פורת למטה בתיקוני המטרוניתא, בין י"ב השבטים, י"ב בָקר, שהמטרוניתא מתתקנת עליהם מלמעלה? כי כמ"ש: בָנות צָעדָה עלֵי שוּר, צריכים בנות לתיקונים שלה, נקבות שהם י"ב השבטים, ולא בנים. ויוסף, יסוד, בן, זכר כמ"ש: רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל הן י"ב השבטים, המתוקנים לכיסא תחת הנוקבא כמ"ש: ואת עלית על כולָנָה.
מלכות לא קיבלה מלכות קדושה ושלמה, עד שנתחברה באבות, חג"ת שמחזה ולמעלה דז"א. וכשנתחברה באבות, נבנתה בניין שלם מעולם העליון, עולם הזכר, בינה, כי אז מקבלים חג"ת דז"א מצד ימין של הבינה. והמלכות מקבלת מצד שמאל של הבינה. ועולם העליון נקרא ז' שנים, משום שכל הז' שנים בו, כי הבינה כוללת בתוכה כל ז"ס חג"ת נהי"מ המכונים ז' שנים. בכדי שהמלכות תקבל מדרגה שלמה, לא מספיק שתקבל רק מנצח הוד יסוד, מחזה ולמטה – אלא עליה לקבל מחזה ולמעלה של ז"א, ולשם כך עליה לקבל סיוע מלאה, ולאחר מכן רחל יורשת את חלקה.
עולם העליון, בינה, כולל ז' שנים. וע"כ כתוב: וַיִבנֵהו שבע שנים, ולא כתוב: בשבע שנים כמ"ש: כי ששת ימים עשה ה', ולא כתוב בששת, משום שששת הימים חג"ת נה"י דז"א עשו את השמים וארץ. אף כאן, ששבע השנים בנו אותו, בינה. וכתוב: אלה תולדות השמים והארץ בהִבָראם, שפירושו, באברהם, כי אברהם, חסד, נקרא שבעת ימים. ובו נבנה עולם העליון בינה. והם נקראים עולם הזכר. כי חסד כולל כל ז"ס ומקומו מחזה ולמעלה דז"א, ששם ד' רגלי הכיסא: חגת"מ, אל הבינה שעליהם מלמעלה. וע"כ נחשב כאילו הם בונים את הבינה, כי הבינה נסמכת עליהם.
כעין זה למטה יש ז' שנים, חג"ת נהי"מ, המחולקות לי"ב שבטים, שהם עולם התחתון, הנוקבא וכמ"ש: שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. מאחר שאמר שבעת ימים ושבעת ימים, הרי הם ארבעה עשר, ולמה אומר ארבעה עשר יום? להראות את עולם העליון ועולם התחתון, שבעת ימים ושבעת ימים, ע"כ מרמז עליהם ארבעה עשר יום. אלו שבעולם העליון הם זכרים, ואלו שבעולם התחתון הן נקבות. אלו הנקבות, חג"ת נה"י המחולקים לי"ב, עוה"ז, הנוקבא, הוא עליהם. ע"כ כתוב: רבות בנות עשו חָיִל, י"ב השבטים עשו חָיִל כמ"ש: כל הפקודים למחנה יהודה. וכן כולם נתרבו מאוד. וסוף הכתוב: ואת עלית על כולָנָה, שהנוקבא היא למעלה מכולם.
ואם תאמר, הכתוב אומר רבות בנות עשו חָיל. והרי אינם אלא י"ב ולא יותר, חוץ מחָיִל הזה שעבדו, שכל אחד מהם נתרבה, שזה כבר מרומז במילים, עשו חָיִל. ולמה אומר רבות בנות? אלא כמ"ש: זעקת סדום ועמורה, כי רבה, שפירושו כמו גָדלה. וכן רבות, פירושו גדולות, עליונות וגדולות על כל, ואלו נקראות חיות גדולות. עשו חָיִל, שכל שבט ושבט נתרבה מאוד. והחונים עליהם, הם יששכר זבולון על דגל יהודה, שמעון וגד על דגל ראובן, מנשה ובנימין על דגל אפרים, אשר ונפתלי על דגל דן. ונקראים חיות קטנות, המתחברים כאחד עם חיות גדולות, יהודה ראובן אפרים ודן, שיתתקן בהם המטרוניתא, הנוקבא, לשמח בהם עליונים ותחתונים כמ"ש: לוויתן זה יצרת לשחק בו. לוויתן, לשון חיבור, חיבור חיות קטנות עם גדולות. משום זה כתוב: רבות (גדולות – יהודה ראובן אפרים ודן) בנות עשו חָיִל. כך בנפש האדם ישנם כללים גדולים, וישנם כללים קטנים יותר, הם י"ב כללים מהם עושים חיל.
בן פורת עלֵי עין, בָנות צָעדָה עלֵי שוּר. הלוא צועדות, היה צריך לומר, לשון רבות, כמו בנות? אלא, בן פורת עלֵי עין, עין הוא עין משפט, הנוקבא, המקבלת ממשפט, ת"ת. ויוסף, יסוד, עומד ומשפיע, עלֵי עין, הנוקבא, והיא העין, הצועדת ופוסעת לקחת בנות לתיקונה. בָנות צָעדָה, שהנוקבא צועדת עם בנות. ולא בנים. עם בנות צעדה, הנוקבא, שהן ראויות לתיקונה, ולא בנים, שאינם ראויים לתיקונה.
וימררוהו ורוֹבּוּ וישׂטמוהו בעלי חיצים. ע"י הסתכלות של אהבה אליו כמ"ש: הָסֵבִּי עינייך מנגדי שהם הרהיבוני, שהן שורפות אותי בשלהבת האהבה שלך. אף כאן לא היה יכול לסבול חיצי האהבה של הנוקבא. וע"כ נאמר ע"ז, וימררוהו ורוֹבּוּ. וע"כ אומר, וישׂטמוהו בעלי חיצים. שלא היה יכול לסבול. כי הנוקבא, בניינה משמאל, וע"כ עיניה מטות את הז"א לדינים דשמאל. ולהיותו מקו אמצעי, אינו יכול לסבול. וגם יוסף, יסוד, קו אמצעי שאינו נוטה לא לימין ולא לשמאל. ע"כ גם הוא אינו יכול לסבול חיצי האהבה של הנוקבא, שהם התעוררות השמאל.
ותֵשֶב באיתן קשתו. קשת, הנוקבא. למה כתוב קשתו, ולא קשת? זהו בת זוגו של יוסף, ע"כ אומר קשתו. באיתן, שהלבישה אותו כוח וגבורה, שלא נחלש כוחו מחמת זיווגו עימה, כי ידעה, שיוסף לא יטה דרכו במדרגה ההוא, שלא יטה מחמת הזיווג למדרגת השמאל, למקום הדינים, כי אות ברית שלו הוא לימין ושמאל ביחד.
ויפוזו זרוֹעֵי ידיו. מה פירושו של ויפוזו? כתוב: הנחמדים מזהב ומפז רב. וכתוב: ותמורתה כלי פז. ויפוזו, לשון פז ויקר, כי נתיקרו זרוֹעֵי ידיו במרגליות העליונה, הנוקבא העליונה שמחזה ולמעלה, מתוך שקיבל השפע מזיווג שלה. וקיבל זה כמ"ש: מידי אביר יעקב, מאלו ב' הצדדים, קו ימין ושמאל, שיעקב נתחזק בהם. משָם ניזון אותה אבן היקרה, הנוקבא כמ"ש: משָם רועה אבן ישראל. אותה אבן היקרה ניזון מאלו י"ב צדדים, צפון ודרום, ידי יעקב, כי יש חג"ת נה"י בצפון וחג"ת נה"י בדרום, שהם י"ב. ונוקבא ניתנת ביניהם ומתברכת מהם, וניזונה מהם ע"י צדיק, יוסף.
שנתווסף ליוסף ברכה אחרת כמ"ש: מֵאֵל אביך ויעזרךָ ואת שדי ויבָרכֶךָ. היה צריך לומר, אל אביך יעזרך ואל שדי יברכך. מהו שאומר מאל אביך, ואח"כ יעזרך? כמו שכתוב: וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ. יברכך היה צריך לומר?
אלא שיָרש למעלה, בז"א, ולמטה, בנוקבא. ירש למעלה כמ"ש: מאל אביך, נחלה העליונה, המקום שנקרא שמים, ז"א, שיעקב היה מרכבה לו. ויעזרך, שלא יחליף מקום זה במקום אחר, ועזרתו תהיה ממקום זה ולא מאחר.
מהו ואת שדי, היה צריך לומר אל שדי? אלא היא מדרגה אחרת, תחתונה. בכל מקום, את ה', זו היא השכינה. כמו, וארא את ה'. את, לרבות השכינה. ואת, עם ו', רומזת לז"א, לכלול, יום, ז"א, בלילה, הנוקבא, ולילה ביום כמ"ש: ואת שדי, עם ו', כי משם יוצאות ברכות לעולם.
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן. למה כותב פעמים בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, אלא שהמדרגה מתחלקת למנעולא ומפתחא. יוסף הצדיק, הוא יסוד, המשפיע, הזכר – בריח תיכון המחבר שמים וארץ, אשר בארץ נמצאת בחינת המקבלים – בָּנות צָעדָה עלֵי שוּר. רַבּוֹת בָּנוֹת, עָשׂוּ חָיִל, הן י"ב השבטים וכן כתוב: וְאַתְּ, עָלִית עַל כֻּלָּנָה.
הברית היא המחברת מקום של השפעה, הצד האמוני למקום של קבלה. הצד האמוני אינו טבעי באדם, אלא יש לפתח אותו, דרך קו אמצעי, הברית.
ותֵשֶב באיתן קשתו – היא בת זוגו של יוסף שהחזיקה אותו שלא יחלש והחזיק בקו אמצעי למרות שהיא מושכת לשמאל, שתפקידה לגלות את ההשתוקקות. ותפקידו לשמור שלא יתפזרו הרצונות מחוץ למסגרת הכלל בקו אמצעי, שזו הדרך לאהבה.
שאלות חזרה ויחי רמד-רמו
1. מהי ראשית המחשבה? הן מצד החכמה והן מצד נפש האדם.
2. מה התפקיד של בינה בהעברת החכמה?
3. מדוע הקול כלול מאש, מים ורוח?
4. כיצד מנהיג הקול את הדיבור?
5. מהו הסדר הנכון כדי לחבר בין מחשבה, קול ודיבור עד לבחינת "ה' אחד ושמו אחד"?
6. הסבר בהרחבה מהו "נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר"?
וַיְחִי רמד-רמו
מַחְשָׁבָה קוֹל דִיבּוּר
מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן
על האדם לשמור על דיבור נקי וענייני שמקורו בחוכמה. דיבור שאינו עובר בתהליך עם קבלת חסדים, הוא דיבור סרק במקרה הטוב, ובד"כ דיבור רכיל. הפיתרון הטוב ביותר הוא לדבר בדברי תורה, שוודאי לנו שהם ממקור החוכמה. מאחר וכוח הדיבור שניתן בנברא, הוא כוח עצום שבורא והורס עולמות, יש להקפיד על כל מילה שיוצאת מהפה.
שורש המחשבה כה גבוה, עד כדי שלנו אין אפשרות להתחבר אליו, אלא ע"י שנאמץ את המחשבה שבדברי חז"ל, שלהם בודאי הייתה השֹגה למקור. אך גם בדברים פשוטים יותר, ברור שמחשבה שקופצת לאדם בצורה של מה יצא לו מזה בפרטיות, היא מחשבה משובשת.
מאחר ודיבור בורא עולמות, לכן אדם המדבר דיבור זך ואמיתי, בונה את עולמו הפנימי ונפשו, עומד בדיבורו ומשפיע בחיוב על סביבתו.
הקול מנהיג את הדיבור, דהיינו נותן בו תנועה וחיוּת. הדיבור הוא ההוצאה לפועל של המחשבה, אשר שורשה גבוה וכמוס ונק' חוכמא סתימאה. את החוכמה ניתן לגלות רק בתנאים ובדרך מיוחדים. הדרך להתפשטות החוכמה, עוברת דרך ל"ב נתיבות מהבינה, כאשר יצאה מראש דאריך אנפין הפכה לחסדים מכוסים, וכשחזרה לראש, שוב קיבלה חוכמה. ואז יכולה לרדת לקו אמצעי, לז"א, למקום שהרוח שורה. כאן מתחיל הגילוי בהוצאת קול, הכלול מאש מים ורוח, ומשם למלכות.
על המחשבה מחפה מסך – קרומה דאיתכפיא, בראש דאריך אנפין, ראש הבריח התיכון של עולם אצילות.
השורש לחוכמה גבוה, מתחיל בכתר – באמונה, דרך הבינה, יורד לרוח – לקול, ורק לבסוף הגילוי באני, במלכות של האדם. חיבור כזה שמתחיל באמונה, מאפשר לתת אמרי שפר כמו נפתלי, דיבורים נשגבים וישרים. גילוי החוכמה לא אפשרי רק מבחינת הזכר, האמונה, אלא יש לצרף חסדים ולהביא לגילוי דרך הנקבה – זוהי השלמות, ייחוד של קול ודיבור, של קשר בין כל המדרגות, ודיבור אמיתי ולא דיבורי סרק של כאן ועכשיו.
מחשבה הוא ראשית הכל, נסתמה בראש א"א ואינה מאירה למטה. כשנתפשטה ע"י בינה דא"א, שיצאה מראש דא"א וחזרה לראש, שע"י זה מתפשטת הארת החכמה מראש א"א אל הבינה שלו, היא באה למקום שהרוח שורה, שקו אמצעי, רוח, ז"א, עולה ומכריע בין ב' קווים דבינה, הדעת המכריע בין חכמה ובינה. ונקראת בינה ולא ח"ס כבתחילה, כי עתה מאירה ע"י בינה שחזרה לראש ונעשתה לחכמה.
ואע"פ שחכמה עוד סתומה בבינה, הרוח, הדעת, המכריע בין ימין ושמאל דבינה, התפשט מבינה למקומו עצמו, והוציא קול, הכלול מאש מים ורוח, ג' קווים, צפון ודרום ומזרח. כי אחר שז"א עלה והכריע בין ב' קווים ימין ושמאל דבינה, ומתפשט בעצמו ג"כ לג' קווים, וקול הזה כולל כל הכוחות, כל המוחין שבבינה, וקול זה מנהיג את הדיבור, והוא נותן המילה, הנוקבא, בתיקון שלה, שמלביש חכמה שלה בחסדים ונתקנה החכמה שבה ויכולה להאיר, משום שהקול נשלח ממקום הרוח שבבינה, החסדים שבדעת, ובא להנהיג המילה, להוציא מילים ישרות, ע"י הלבשת חכמתה בחסדים. ואז מתגלה בה החכמה, הנעלמת בראש א"א.
וכאשר תסתכל במדרגות הללו, תמצא, שמחשבה הוא בינה, קול, דיבור, הכל אחד. והמחשבה בראשית הכל, ולא היה פירוד, אלא הכל אחד וקשר אחד. והמחשבה נקשרה באין, בכתר, ולא פרשה לעולם. וזהו, ה' אחד ושמו אחד. וע"ז כתוב: הנותן אִמרֵי שָפֶר, הגוף, ז"א, שמלביש חכמה דנוקבא בחסדים, ומוציא מילים יפות וישרות.
כל המדרגות עד הנוקבא באו לגלות החכמה שבראשית הכל, החכמה שבראש א"א, שאינה יכולה להאיר לתחתונים מחמת שנסתמה שם. ולפיכך כולם הם מדרגה אחת, חכמה בלבדה. מחשבה הוא בינה, כי המחשבה, חכמה דא"א, מתגלה בתחילה בבינה. מחשבה הוא קול, כי החכמה נסתמה בקו שמאל דבינה, והקול, ז"א, קו אמצעי, הכריע בין ב' קווים שבבינה, ופתח החכמה שבה. מחשבה הוא דיבור, ובז"א עצמו שקיבל ג' הקווים מבינה, עוד אין החכמה מאירה, להיותו קו ימין, אלא בנוקבא, קו שמאל, מתגלה אור החכמה. והכל אחד, והמחשבה בראשית הכל, שכל המדרגות הן מדרגה אחת, רק הארת המחשבה שבראשית הכל, שכולם ממשיכים אותה עד שבאה בגילוי בנוקבא. וזהו, ה' אחד ושמו אחד, שהנוקבא, שנקראת שמו, מדרגה אחת עם הויה, ז"א, שהוא אחד עם המחשבה ראשונה, שהוא אחת עם כתר א"א. ועל זה כתוב: הנותן אִמרֵי שָפֶר, כי בהיותה אחת עם כל המדרגות עד חכמה דא"א, הקשורה בכתר דא"א, המכונה אין, אז ז"א נותן ומתקן ומוציא בנוקבא, אִמרֵי שָפֶר, בייחוד קול ודיבור.
על האדם לשמור על דיבור נקי וענייני שמקורו בחוכמה. דיבור שאינו עובר בתהליך עם קבלת חסדים, הוא דיבור סרק במקרה הטוב, ובד"כ דיבור רכיל. הפיתרון הטוב ביותר הוא לדבר בדברי תורה, שוודאי לנו שהם ממקור החוכמה. מאחר וכוח הדיבור שניתן בנברא, הוא כוח עצום שבורא והורס עולמות, יש להקפיד על כל מילה שיוצאת מהפה.
שורש המחשבה כה גבוה, עד כדי שלנו אין אפשרות להתחבר אליו, אלא ע"י שנאמץ את המחשבה שבדברי חז"ל, שלהם בודאי הייתה השֹגה למקור. אך גם בדברים פשוטים יותר, ברור שמחשבה שקופצת לאדם בצורה של מה יצא לו מזה בפרטיות, היא מחשבה משובשת.
מאחר ודיבור בורא עולמות, לכן אדם המדבר דיבור זך ואמיתי, בונה את עולמו הפנימי ונפשו, עומד בדיבורו ומשפיע בחיוב על סביבתו.
1. מה קשה לזוהר במה שכתוב איילה שלוחה הנותן אמרי שפר?
2. מאין לנו שדבר שעלה מכנסת ישראל, דהיינו מהנוקבא ולמעלה הוא זכר?
3. מה עושה את הזכר תמים? ומה עושה את הנקבה תמימה? ועל מי בא בעיקר התמימות?
4. מדוע הבינה שהיא נקבה נחשבת לזכר?
5. מדוע יוסף לא נחשב ולא נספר בין הדגלים ובמקומו יש את אפרים?
6. כיצד מסביר את החילוק בין המילה איילה למילה נותן שהם נקבה וזכר ביחס בין קול לדיבור
אין קול (בחינת זכר) בלי דיבור (נקבה) אין דיבור בלי קול – רוצה לומר שקול אינו מובן בלי דיבור. קול הוא בחינת חסד הבא מבינה, ודיבור בא ממלכות, ודבר שלם נמצא כאשר באים שניהם יחד, כמו פרט (נוקבא) הצריך את הכלל (זכר), הצריכים זה לזה, וכך גם האמונה והידיעה.
בנקודת הברית, שאדם מאמין ומקבל על עצמו את מלכות בורא העולם – אמונה זו היא שלימה ללא שום חלוקה. לא משנה מה קורה, לא משנה באיזה זמן – האמונה והמחייבות לברית שלמים. זהו הסוד של יוסף, ולכן משה מעלה את עצמותיו.
שמתחיל בנקבה, איילה שלוּחה, ומסיים הנותן אִמרֵי שָפֶר, בלשון זכר. שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן, אִמְרֵי שָׁפֶר. כיוון שאומר איילה שלוחה, היה לו לסיים, הנותנת אִמרֵי שָפֶר, ולא הנותן, לשון זכר. אלא עולם העליון, בינה הוא עולם הזכר, כיוון שהדבר עלה מכנסת ישראל, הנוקבא, ולמעלה, כבר הכל הוא זכר. כי קרבן עולָה, נקרא עולָה, משום שעולֶה למעלה מהנוקבא, משום זה כתוב: אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר, זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ. הרי שלמעלה מנוקבא זכר. ולפיכך נבחן עולם העליון, בינה, לעולם הזכר.
זכר תמים כמ"ש: התהלך לפניי וֶהיֵה תמים. תמים, שנימול, כי זכר ניכר במקום שנקרא תמים, באות הברית, שבו ניכר הזכר מנקבה כמ"ש: איש צדיק תמים היה. שצדיק יסוד. זכר תמים, שלא יסרסו אותו. הרי כתוב: נקבה תמימה. משום שמקבלת ממנו הכל, וע"כ נקראת תמימה כמוהו. אמנם עיקר השם תמים הוא בזכר. משום זה, קרבן עולָה, העולֶה מהנוקבא לזכר, הוא זכר, שמנוקבא ולמעלה הכל הוא זכר, ומנוקבא ולמטה הכל הוא נקבה.
ואם תאמר הרי יש ג"כ נוקבא למעלה, בינה. אלא, סיום הגוף מראה על כל הגוף, שהוא זכר. הראש וגוף של הבינה, חב"ד חג"ת, נקבה, עד שיורדת לסיום, נה"י, המתלבשים בראש ז"א, ונעשו לבחינת זכר כמוהו. וכאשר הסיום נראה בבחינת זכר, נעשה הכל זכר ואפילו חב"ד חג"ת שלה, שאינם מלובשים בז"א, נחשבים אז ג"כ לזכר. אבל בנוקבא דז"א, הראש והסוף הם בחינת נקבה, כי כל תיקון גופה הוא בבחינת נקבה, שאין בה בחינת זכרות בנה"י שלה.
יעקב בירך את יוסף בין אֶחיו, כיוון שציווה הקב"ה ד' דגלים בשכינה, בי"ב שבטים, שהשכינה תתתקן בהם, החסיר מהם את יוסף, ושם את אפרים תחתיו. מהו הטעם שיוסף חסר מהם?
משיב, יוסף רושם הזכר כמ"ש: בן פורת יוסף. יסוד מכונה בן פורת. ומשום שיוסף רושם הזכר, נקרא יוסף הצדיק, יסוד, ע"כ כתוב: משם רועה אבן ישראל, שמשפיע לנוקבא. אבן זהו כנסת ישראל, הנוקבא. עליה אמר דוד, אבן מאסו הבונים. ע"כ מיושב השאלה, שמתחיל בנקבה, איילה שלוּחה, ומסיים הנותן אִמרֵי שָפֶר, בלשון זכר. שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.
ומשום שכל תיקוני השכינה נקבות, כי מהנוקבא ולמטה הכל נקבה, הסתלק יוסף משם, זכר, ונתמנה תחתיו אפרים, בחינת נוקבא, אל י"ב התיקונים. ומשום שהוא בחינת הנוקבא, נתמנה לצד מערב, מקום שהנוקבא שורה בו, כי השכינה במערב, ורושם הזכר, יוסף, הסתלק מהתיקונים, משום שהם מעולם הנקבה, ולא מעולם הזכר, וכל התיקונים צריכים להיות בחינת נקבות. בחינת הברית באדם היא שלמות, יסוד
ומשום זה, יוסף, צדיק, יסוד, זכר, הסתלק מתיקונים, ונתמנה אפרים תחתיו. ע"כ כל י"ב השבטים, שהם בחינת נקבה, הם תיקוני השכינה, וכולם צריכים להיות בבחינת נקבה כמו השכינה, חוץ ממדרגת הצדיק שבשבטים, יסוד, העושה כל איברי הגוף לזכר, אינו צריך להיות בין י"ב תיקונים, שלא צריכים לגרוע אותו.
נפתלי איילה שלוחה הנותן אִמרֵי שָׁפֶר. כתוב: ומדברך נאווה, משום שהקול, ז"א, מנהיג את הדיבור, הנוקבא, ואין קול בלי דיבור. וקול הזה נשלח ממקום עמוק שלמעלה, מבינה, להנהיג את הדיבור. כי אין קול בלי דיבור, ואין דיבור בלי קול. שאין פעולה לז"א בלי הנוקבא, ואין פעולה לנוקבא בלי ז"א. כי הדיבור, הנוקבא מבחינת קו שמאל, חכמה בלי חסדים שאינה יכולה להאיר בלי חסדים. וע"כ צריכה לקול, אור החסד, ואז יכולה להאיר. והקול, ז"א, הוא ו"ק בלי הדיבור. והדיבור משלימו לג"ר. וע"כ צריך לה.
וזהו, כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל. כלל ז"א, פרט הנוקבא. וצריכים זה לזה, שאינם יכולים להאיר, אלא ביחד. וקול זה, ז"א, יוצא מדרום, קו ימין, אור חסדים, ומנהיג את המערב, הנוקבא, והיא יורשת ב' הצדדים, אור החסדים מדרום ואור החכמה ממערב. וכמ"ש: ולנפתלי אמר, ים ודרום ירָשה. ומשום זה כתוב: נפתלי איילה שלוּחה, הנוקבא למטה. וכעין זה מאיר עימה יחד הזכר של מעלה, שאינם מאירים זה בלי זה. ע"כ כתוב: הנותן אִמרֵי שָפֶר, הנותן כתוב לשון זכר, ז"א.
נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן, אִמְרֵי שָׁפֶר. כיוון שאומר איילה שלוחה, היה לו לסיים, הנותנת אִמרֵי שָפֶר, ולא הנותן, לשון זכר. אלא מלמד שנפתלי הוא הנותן לה את ההשפעה.
אין קול (בחינת זכר) בלי דיבור (נקבה) אין דיבור בלי קול – רוצה לומר שקול אינו מובן בלי דיבור. קול הוא בחינת חסד הבא מבינה, ודיבור בא ממלכות, ודבר שלם נמצא כאשר באים שניהם יחד, כמו פרט (נוקבא) הצריך את הכלל (זכר), הצריכים זה לזה, וכך גם האמונה והידיעה.
בנקודת הברית, שאדם מאמין ומקבל על עצמו את מלכות בורא העולם – אמונה זו היא שלימה ללא שום חלוקה. לא משנה מה קורה, לא משנה באיזה זמן – האמונה והמחייבות לברית שלמים. זהו הסוד של יוסף, ולכן משה מעלה את עצמותיו.
שאלות חזרה ויחי רלח-רמ
1. מה תשובת רשב"י על כך שאין מדרך הנוקבא לרדוף אלרי הזכר, ואילו כאן ראינו שהיא רודפת אחרי הזכר?
2. איזו מדרגה היא בחינת אשר?
3. באר את המושגים הבאים: לחם מן השמים, לחם מן הארץ, לחם עוני, לחם פנג (שני פירושים).
4. האם לחם הוא בחינת זכר או נקבה? הסבר את המחלוקת ואת יישובה.
5. האם אשר הוא בינה או מלכות? מה גילה לנו משה בעניין זה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְחִי רלה-רלז
שָׁלוֹש נְשָׁמוֹת [תלת נשמתין]
המקרה לא קובע!
לנשמה מזומנים מקרים חיצוניים, המהווים ככלים חד פעמיים שבאים להכשירה ולהשלימה באותו נושא. לכן מוזרה לכאורה התופעה של החשַּבָת המקרים, או הצער על הסתלקות הנשמה, אשר חוזרת בשמחה לשורשה לאחר כל הגלגולים והתיקונים. וכך אל לו לאדם לפחד, אלא ילמד למות ולהיפרד מהמצבים הזמניים – המקרים שלא באים אלא בכדי לאתגרו ולהביאו לתיקון.
וא"כ למה יורדת הנשמה לעוה"ז, ולמה מסתלקת ממנו? זה דומה למלך (הקב"ה) שנולד לו בן (ישראל), ושלחו לכפר אחד (לעולם הזה) לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך, ויחזור מוכן להתענג על המלך. ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָדור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
שלוש נשמות הן. והן עולות במדרגות עליונות. ועל שהן שלוש, הן ארבע. נשמה א', היא נשמה העליונה שאינה נתפסת, ולא העיר בה גזבר העליון (יסוד דראש) ומכש"כ התחתון. וזו היא נשמה לכל הנשמות, והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, ואינה נודעת, וכולם תלויים בה. הנשמה נק' אור הבינה, זה החלק הרוחני, התלבשות אור בכלי שבכל עולם, לכן בינה נק' נשמה, כמו בריח התיכון שהכל ניזונים ממנה. הבינה מחולקת בגדול ל – 2 ג"ר וז"ת.
וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות. ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה. היא והן אחת, ואין ביניהם פירוד. זו היא נשמה העליונה הנסתרת מכל. נשמה, פירושה, אור הבינה. ט"ס דא"א הן שורשים לכל הספירות שבעולמות. ונמצא ששורש כל הנשמות הוא אור ספירת הבינה דא"א. וע"כ היא נקראת נשמה עליונה. והנה מחמת עליית המלכות לראש דא"א, יצאה בינה דא"א מראש דא"א, ונעשתה לו"ק בלי ראש, שפירושו אור חסדים בלי חכמה. ונשארו בראש דא"א ב' ספירות כתר וחכמה, כי המלכות שעלתה, נעשה בה מקום הזיווג, המכונה יסוד, לראש דא"א, ונסתיימה בה ספירת הראש.
ומסיבת יציאת הבינה מראש דא"א, נחלקה הבינה לב' בחינות נבדלות. ג"ר שלה או"א עילאין. ו"ק שלה ישסו"ת. מטעם, כי הפגם של יציאת הבינה מראש, אינו נוגע כלום בג"ר דבינה, להיותה בעצם רק אור חסדים, כי ח"ח הוא ואינה מקבלת חכמה לעולם. וע"כ אין שום שינוי באור הזה מעת היותו בראש א"א לעת יציאתו מראש א"א. וע"כ נבחנות ג"ר דבינה כמו שלא יצאו מראש דא"א. ואפילו אחר יציאת הבינה לחוץ, עוד מאירה ח"ס דא"א בהן, אלא בהעלם גדול, מטעם שאינם מקבלים חכמה אלא אור חסדים בלבד. וג"ר דבינה הללו נתקנו לפרצוף או"א עילאין, שהם בזיווג שלא נפסק לעולם, כי הם תמיד ג"ר ואין בהם מיעוט לעולם. אבל ז"ת דבינה הוא התכללות זו"ן בבינה, ע"כ צריכים לחכמה. וכיוון שאחר יציאת הבינה מראש, נשארו חסדים בלי חכמה, נבחן שנפגמו, מחמת עליית המלכות לראש א"א, ונשארו חסרי ראש. ולעת גדלות המלכות יורדת מראש דא"א למקומה, והבינה דא"א חוזרת לראש, ומשיגה שוב הג"ר שלה מחכמה דראש א"א. וסדר יציאת הג"ר הוא בג' נקודות חולם שורוק חיריק. וז"ת דבינה הללו נתקנו לפרצוף ישסו"ת. הנשמה העליונה שאינה נתפסת היא, ג"ר דבינה דא"א, או"א עילאין, שחכמה דא"א מאירה בהם בהעלם גדול, משום שאינם מקבלים חכמה. וע"כ לא העיר בה גזבר העליון, היסוד, מקום הזיווג, שכל האורות מתקבצים שם. המלכות שעלתה לראש דא"א, ונעשתה למקום זיווג בראש, מכונה גזבר העליון, שמטעם זה נעשתה לסיום ראש דא"א והבינה יצאה לחוץ.
הגזבר העליון לא העיר כלום בנשמה זו, שלא פגם אותה, מחמת הוצאת הבינה לחוץ, מטעם שאפילו בהיותה בראש אינה מקבלת חכמה. וכש"כ הגזבר התחתון, בעת גדלות, שיוצא קו אמצעי על מסך דחיריק, ששוב ממעט הקומה מג"ר דג"ר לו"ק דג"ר. כלומר, שגם גזבר התחתון אינו נוגע במשהו לג"ר דבינה אלו, או"א, מטעם שאינה מקבלת חכמה לעולם, וע"כ אינה נגדלת מהארתה, ואינה מתמעטת מצמצומה. יש כאן כוח עצום, אך לא משתמשים בו לצורך התכלית. עם ישראל כן רוצים להשתמש ברצון.
ונאמר, וזו היא נשמה לכל הנשמות, כי בינה דא"א היא שורש לכל הבינות שבעולמות. וע"כ האור שבה הוא שורש לכל הנשמות. והיא סתומה ואינה נגלית לעולם, שהחכמה דא"א, המאירה בה, היא סתומה ונעלמת בה, ואינה מתגלה לעולם. ולא נודעת, שהי' אינה יוצאת מאויר שלה. וכל הנשמות תלויים בה, להיותה שורש כל הנשמות.
וזו נתעטפה במלבוש מזוהר הכרמל. ג"ר דבינה, או"א, מתלבשים במלבוש של זוהר הכרמל, ז"ת דבינה, ישסו"ת. ומכונים זוהר הכרמל כמ"ש: ראשךְ עלייך כַכרמל. כי ישסו"ת ראש של הנוקבא, ומכונה כרמל מלשון כר מלא, מכל טוב. בתוך הזוהר הנוטף טיפות מרגליות, בגדלות ישסו"ת המוחין שלו ג' טיפות, חולם שורוק חיריק. ובתוך זוהר הזה של ג' טיפות מתלבשים או"א עילאין, ונקשרות כולן כאחת, כקישרי איברים מגוף אחד, שג' טיפות מתקשרים זה בזה, שכל אחת אינה יכולה להאיר בלי חברתה. והנשמה העליונה נכנסת בהן, ומגלה על ידיהן את מעשיה, כמו גוף המגלה מעשי הנשמה, או"א עילאין מתלבשים בישסו"ת, ופועלים ע"י ישסו"ת המלבישם. או"א וישסו"ת הם אחד ואין בהם פירוד.
אע"פ שאו"א באור חסדים וישסו"ת באור חכמה, מ"מ הם אחד ואין בהם פירוד. כי אפילו ישסו"ת אינם מקבלים החכמה לצרכם עצמם, רק להשפיע לנוקבא דז"א, ועצמם מאירים בחסדים מכוסים, כמו או"א עילאין. וע"כ הנשמה העליונה נסתרת מכל, שג"ר דבינה, או"א, והז"ת דבינה, ישסו"ת, שניהם נסתרים מכל, כי אפילו ישסו"ת מאיר לצורך עצמו רק בחסדים מכוסים.
נשמה ב' היא הנוקבא, המסתתרת תוך צבאותיה, והיא נשמה אֲליהם, ומהם מקבלת גוף, שמתלבשת בהם כמו נשמה בגוף, לגלות מעשיה על ידיהם לכל העולם, כמו גוף שהוא כלי לנשמה, שעושה על ידו כל פעולותיה, והם קשורים ומיוחדים זה בזה, כמו שקשורים הנסתרים של מעלה או"א וישסו"ת.
נשמה ג' היא נשמותיהם של הצדיקים למטה. נשמות הצדיקים באות מאלו נשמות העליונות, מנשמת הנוקבא, ומנשמת הזכר ז"א. ומשום זה נשמות הצדיקים הן עליונות על כל אלו צבאות ומחנות המלאכים של מעלה, כי המלאכים באים מחיצוניות הנוקבא, אבל הנשמות באות מפנימיות הנוקבא ומפנימיות ז"א, כלומר, מנשמות שלהם. רואים כאן שדרגת האדם גבוהה מהמלאכים.
והנה נתבארו שלוש הנשמות:
א. בינה דא"א, או"א וישסו"ת.
ב. נוקבא דז"א.
ג. נשמות הצדיקים.
אמנם הן ארבע נשמות, כי בינה דא"א נחלקת על ב' נשמות, שיש ביניהם הפרש, כי או"א מקור החסדים וישסו"ת מקור החכמה, וא"כ הן ארבע: או"א, ישסו"ת, נוקבא, נשמות הצדיקים. אלא משום שגם ישסו"ת לצורך עצמם הם בחסדים מכוסים כמו או"א, ע"כ נחשבים לנשמה אחת. ואינו מחשיב נשמות ז"א, להיותו חסדים מכוסים, כמו או"א עילאין, וע"כ אין בו חידוש.
הרי עליונות הן הנשמות מב' צדדים, מז"א ומנוקבא, ובאים מפנימיותם, וא"כ למה יורדות לעוה"ז, ולמה מסתלקות ממנו? זה דומה למלך (הקב"ה) שנולד לו בן (ישראל), ושלחו לכפר אחד (לעולם הזה) לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך. שמע המלך שבנו נגדל, מתוך אהבתו אל בנו שלח את אימו, והביאה אותו להיכלו, ושמח עם בנו.
כך הקב"ה הוליד בן עם אימו, שהיא הנשמה העליונה הקדושה, שהן תולדות זו"ן, שלח אותו לכפר, לעוה"ז, שיתגדל בו וילמדוהו דרכי היכל המלך. כיוון שהמלך ידע שבנו נגדל בכפר הזה, והגיע העת להביאו להיכלו, מתוך אהבתו, שולח אימו, ומביאה אותו להיכלו. הנשמה אינה מסתלקת מעוה"ז עד שבאה אימו בשבילה ומביאה אותו בהיכל המלך, ויושבת שם לעולם.
ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָדור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
לאדם רצון מובנה להיות מאושר, אך עליו לבדוק מהו מקור האושר. כאשר יורד האור מבינה עליונה, דרך היסוד, כלומר האדם המתעקש לשמור על הברית, ומוכן לקבל את האור, רק מטעם שזה רצון המלך, אז זוכה באושר אמיתי.
לצורך כך יש להקדיש את הנקודה הפרטית, את הלב, את ההשתוקקות לקשר ליחד. כלומר זהו אושר הנמשך על צד הנקבה, אז הלב מביא אותו, ובתנאי שהוא קשור לבינה היציבה שלמעלה.
לנשמה מזומנים מקרים חיצוניים, המהווים ככלים חד פעמיים שבאים להכשירה ולהשלימה באותו נושא. לכן מוזרה לכאורה התופעה של החשַּבָת המקרים, או הצער על הסתלקות הנשמה, אשר חוזרת בשמח%T7 לשורשה לאחר כל הגלגולים והתיקונים. וכך אל לו לאדם לפחד, אלא ילמד למות ולהיפרד מהמצבים הזמניים – המקרים שלא באים אלא בכדי לא5AAגרו ולהביאו לתיקון.
וא"כ למה יורדת הנשמה לעוה"ז, ולמה מסתלקת ממנו? זה דומה למלך (הקב"ה) שנולד לו בן (ישראל), ושלחו לכפר אחד (לעולם הזה) לגדלו. ולגדל אותו עד שיגדל, וילמדו אותו דרכי היכל המלך, ויחזור מוכן להתענג על המלך. ועכ"ז, דרך העולם הוא, שבני הכפר בוכים על פרידת בן המלך מהם. חכם אחד היה שם, אמר להם, על מה אתם בוכים, האם אינו בן המלך, שאינו ראוי שיָ5D7ור ביניכם יותר, אלא בהיכל אביו? כך משה, שהיה חכם, ראה בני הכפר שהם בוכים, ע"כ אמר, בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם: לֹא תִתְגֹּדְדוּ, וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת.
הקודם