שיעור שמע:

וַיְחִי ריד-רטז

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם

בה במידה שאדם מרגיש לא טוב, הוא למעשה כופר.

אומר בעל הסולם: "אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של ה' יתברך, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו כנ"ל. וכן להפך חס ושלום.

חמור אינו מתבכיין,  אדם היודע שהוא בא מצד החומר, אין בו גאווה. התורה משמרתו לא ללכת בדרכי הגוף, ע"י כך שהתורה מסדרת את הנפש באופן מיטבי לעבודת השם.

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם. שהחמור מקבל עליו משא, ואינו בועט באדונו כשאר בהמות, ואין בו גבהות הרוח, ואינו דואג לשכב במקום מתוקן. אף יששכר, שעיסקו בתורה, מקבל עליו המשא של התורה, ואינו בועט בהקב"ה, ואין בו גבהות הרוח, כחמור שאינו דואג לכבודו, אלא לכבוד אדונו. ע"כ רובץ בין המִשפּתָיים כמ"ש: וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. מלמד בעל הסולם שכיום כבר לא נוהגת בחינה זו של חיי צער.

הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם.

יש לאדם בחירה וכאשר נשמה יורדת לעולם, משביעה אותה כנסת ישראל שתפעל לבקש שלום.

השכינה הקדושה משביעה את נשמות הצדיקים, הם בנות ירושלים, הם קרובים אל המלך וקל להם להכניס בקשות ותפילות לחיבור למלך.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זוהר "ויחי" ריא ריג
1. מהו היחס בין זבולון ליששכר, הן מבחינת דרכי ההשכלה, הן מבחינת נפש האדם והן מבחינת דרך העבודה?
2. מהו בחינת "מלח" ומדוע הוא חשוב כל כך להיות ממרק ומבשם את המר להטעימו?
3. מדוע נקרא הים "ימים"? הבא ב' טעמים.
4. מה ביקשה רחב ומדוע קיבלה דבר אחר?
5. מדוע הקדים בברכות את זבולון ליששכר, והרי יששכר הוא בחינת תורה, שהתורה חשובה יותר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי ריא-ריג

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

אמר רבי יהודה זבולון ויששכר עשו ביניהם תנאי, יששכר ישב ויהגה בתורה, זבולון יצא ויעסוק במסחר ויתמוך ביששכר כמ"ש: ותומכיה מאושר. והיה יורד בימים לעשות מסחר. וחלקו היה כן, כי הים היה נחלתו. משום זה קורא לו ירך כמ"ש: וְיַרְכָתוֹ עַל-צִידֹן, כי דרכו של ירך לצאת ולבוא כמ"ש: שמַח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך. זבולון לחוף ימים ישכון, באלו יורדי הים, לעשות מסחר. אע"פ שרק ים הגדול היה בנחלתו, מ"מ כתוב: ימים, משום שבין שני ימים היה שורה, בין ים הגדול לים כנרת (בין טבור למלכות). אלא שנחלתו לא הייתה מתפשטת עד כנרת.

רבי יוסי אמר: כל סוחרי שאר הימים, היו מחַזרים אחר סחורות בים שלו. ע"כ כתוב: לחוף ימים, לשון רבים. וירכתו על צידון, הלוא גבול צידון היה רחוק מגבול זבולון? הירך שלו מגיע על גבול צידון, רצועה צרה של קרקע, כעין ירך, היה נמשך מחלקו של זבולון, ומגיע עד הגבול של צידון, ובדרך זה הגבול של זבולון נמשך לגבול צידון. ומקום מסחר היה שם, כי כל הסוחרים הולכים ושבים עם סחורותיהם למקום ההוא.

רבי אחא אמר: וְכָל-קָרְבַּן מִנְחָתְךָ, בַּמֶּלַח תִּמְלָח, וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ, מֵעַל מִנְחָתֶךָ; עַל כָּל-קָרְבָּנְךָ, תַּקְרִיב מֶלַח. למה מלח חשוב כל כך? משום שהוא ממָרֵק ומבַשׂם את המר להטעים אותו. כי מלח דינים, אשר במסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, המייחד ימין ושמאל, והוא ממרק ומבשם וממתיק הדינים דשמאל, שהם מרים, עם החסדים שבקו ימין. ואם לא היה מלח, לא היה נמשך קו אמצעי, ולא היה יכול העולם לסבול את המרירות כמ"ש: כי כאשר משפטיך לָאָרץ צדק למדו יושבי תבל. משפט ת"ת, קו אמצעי שמחזה ולמעלה, שהדינים שבמסך שבו נקראים מלח. צדק דינים המרים שבמלכות. כשהמשפט, מלח, הוא לארץ, הנוקבא, אז צדק למדו, שיוכלו לקבל המרירות שבצדק. וכמ"ש: צדק ומשפט מכון כיסאך, שהצדק נשלם ע"י המשפט, המלח.

ומלח הוא ברית, יסוד, קו אמצעי, שמחזה ולמטה, שהעולם, הנוקבא, מתקיים עליו כמ"ש: אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ומשום שעליו יוצא קו האמצעי, יסוד, נקרא המלח ברית אלקיך, כי היסוד ברית, וקוראים אנו ים המלח, שהים, הנוקבא, נקראת ע"ש המלח הממתק אותו. כמ"ש: כי צדיק ה' צדקות אָהֵב. זהו מלח, יסוד, בים, במלכות. כי צדיק הוא יסוד, צדקות הוא מלכות. ומי שמפריד אותם, גורם לעצמו מיתה. וע"כ כתוב: לא תשבית מלח ברית אלקיך מעל מנחתך. שלא תפריד את היסוד, מלח, מעל המנחה, הנוקבא. וזה בלא זה אינם הולכים.

אמר רבי אחא: הים אחד ונקרא ימים בכתוב: זבולון לחוף ימים ישכון, משום שמקום יש בים, שהוא מים זכים, ומקום שיש בו מים מתוקים, ומקום שיש בו מים מרים. ומשום שיש מקומות משונים, נקרא ימים. וע"כ כתוב: לחוף ימים. כל שבט, כל אחד הוא קשר אחד מאלו הקשרים שמתחברים בגוף הנוקבא. משום זה יש מקומות משונים בנוקבא, שנקראת ים, לפי השבט המיוחס שַמה. וע"כ נקראת הנוקבא ימים, לשון רבים.

רבי אבא היה יושב לילה אחד וקם לעסוק בתורה. בעוד שהיה יושב, בא רבי יוסי ודפק על הדלת, אמר בתיבת השרים תכשיטים נמצאים, כלומר שרוצה לשמוע ממנו פניני התורה שנמצאים עמו.

ישבו ועסקו בתורה, בתוך כך קם בנו של בעל המלון וישב לפניהם, שאל מהו שכתוב וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי, וְאֶת-אַחַי וְאֶת-אחותי (אַחְיוֹתַי), וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם, וכתוב וּנְתַתֶּם לִי, אוֹת אֱמֶת, מה רצתה מהם. אמר רבי אבא, יפה שאלת, אבל אם שמעת משהו אמור בני. אמר יש לי עוד שאלה, כי הם נתנו מה שלא בקשה מהם, שכתוב אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי, בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ והיא בקשה מהם אות אמת שרומז על תפארת. ומשיב, אלא כך למדתי, היא  רצתה סימן החיים כמ"ש: והַחייתם את אבי ואת אימי. ואמרה, שסימן החיים אינו שורה אלא באות אמת, שזהו אות ו' של הויה, ת"ת, משום שבו שורים חיים. סימן של משה רצתה, ת"ת, ולמה נתנו לה תקוות חוט השָני כמ"ש: את תקוות חוט השָני הזה תקשרי, שהוא סימן של יהושע, מלכות?

אלא הם אמרו, משה הרי נפטר מן העולם, כי נאסף השמש, ת"ת, משה. והרי הגיע זמנה של הלבנה למשול. ע"כ סימן הלבנה, מלכות, הוא תקוות חוט השָני, סימן של יהושע, מלכות, יהיה אצלך, משום שממשלת הלבנה עתה.

עוד שאל: כל בניו של יעקב י"ב שבטים היו, ונסתדרו למטה כעין של מעלה, כי"ב קשרים שבחו"ג נו"ה דנוקבא. ולמה הקדים תמיד בברכות את זבולון לפני יששכר, והרי יששכר עסק בתורה, והתורה מקדימים בכל מקום, לכל דבר, ולמה בברכות הקדים את זבולון?

תרעה) זבולון זכה שיקדימוהו ליששכר בברכות, משום שהוציא לחם מפיו ונתן לפיו של יששכר. מכאן, מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה. ולא עוד אלא שזוכה לשני שולחנות, מה שאינו זוכה אדם אחר. זוכה לעושר שיתברך בעוה"ז, וזוכה שיהיה לו חלק בעוה"ב כמ"ש: זבולון לחוף ימים ישכון, והוא לחוף אוניות. כיוון שכתוב לחוף ימים, למה כתוב עוד, לחוף אוניות? אלא לחוף ימים, בעוה"ז, לחוף אוניות בעוה"ב כמ"ש: שם אוניות יהלכון, שנאמר על ים גדול ורחב ידיים, הבינה, עוה"ב, כי שם השפע של עוה"ב.

 שיעור שמע:

וַיְחִי ריא-ריג

וַיְחִי ריא-ריג

זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

מי שמפרנס לבעל תורה, מקבל ברכות ממעלה ומלמטה.

בזמן תיקון מסחר חשוב יותר מתורה, זבולון מיששכר, לב חשוב ממוח, אישה מאיש – זהו מסחר המאפשר המרה של רצונות לקבל – להשפעה. כמובן שבגמר תיקון התכלית היא דבקות ואהבה, אך בסדר העבודה הנפשית עולם הזה הוא קודם – שמור ולאחר מכן זכור, לכן יש לנצל את הפרוזדור החשוב בכדי להגיע מוכנים לטרקלין.

בים ישנם דגים – לשון דאגות, הם הרצונות השונים שבנפש, הם חומרי הגלם לעבודה ובהם עושים מסחר – דהיינו החלפת הרצונות אותם דוֹלֵה זבולון, בכדי לתקנם ע"י כך שיששכר שבאדם, אשר ימיר אותם ליראת הרוממות בדרכי התורה. זבולון שבנפש מביא את החומר, ויששכר נותן ברצונות צורה ראויה.

מלח הוא בחינת הרצון לקבל שנמצא במקום הנמוך ביותר, הוא דין שאין בו שום חיוּת ולכן הוא משמר. הדין שומר בעצם הידיעה מהו הגבול, עד היכן מותר לפעול רצון מסוים. הדינים משמשים לבניית היראה לעבודת "סור מרע" – ע"י המלח שבכוחו לדחות, להוציא את הדם הבלוע, את הדינים, ולשטוף אותם החוצה. הכרת הרע ודחייתו היא פעולת היראה, שתאפשר להגיע לאמונה ואהבה.

אדם הבורח מתפקידו, מעבודה נפשית, מחפש סוכר ומתיקות מזויפת. "הזייפנים" מתעסקים ברדידות בדגים קטנים – בדאגות ורצונות קטנים, אך האדם הרציני מחפש את הרצונות הגדולים, את הדגים במעמקי הים הנפשי בכדי לתקן ולהשתכלל – עד גמר תיקון באכילת הלוויתן הגדול.

כאשר מזמנים תענוג לאדם, ע"י המלחה יוכל לזהות את הרע, את גבולות המותר, ויפעל בהתאם. ללא הכרת הרע לא ניתן לשמור על ברית המלח. מוכרח קשר רציף בין יראה לאהבה. הגוף מעורר חסרונות, דאגות, שאלות – הראש צריך לתת להם צורה של יראת השם. רק כאשר לומד אדם לוותר, למסור ולעקוד את הרצון לקבל – שזוהי היראה, יוכל לזכות באהבה.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זהר ויחי רח-רי
1. מי הם 7 עיני העדה?
2. מי הם כל הפיקודים למחנות ישראל?
3. מה תשובת ר' אבא לר' אלעזר על קושיותו על הפירוד בבינה?
4. מה תשובת ר' אלעזר לשאלה של עצמו?
5. מה ההבדל בין הסתכלות על הפרטים מצד הקשר, מהסתכלות מצד הדין ומדוע?
6. כיצד שערות הזקן, מחד הם גבורות, ומאידך נחשבים להתפשטות החסדים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רח-רי

מִתְתַּקֶן ב-י"ב בְּשִׁנֵּי עוֹלָמוֹת   [מתקנא בי"ב בתרין עלמין]

את הלב – האני של האדם יש לתקן לפי הבינה העליונה.

גם הבינה היא נדרשת לתיקון, אך לא לעצמה, אלא כשירות לצורך התחתון. התיקון של בינה לקבל את החלוקה, הפרטים ממלכות, ושל המלכות להתנהג ולהתנהל לפי תיקוני הבינה העליונה.

דין שבא מאמונה הוא למעשה רחמים, אך כאשר עומד הוא לעצמו, יוצר כאוס ומלחמות. לכן כשאדם פוגש בדין עליו לעצור ולשאול איזו אמונה זה מייצר אצלו.

חג"ת נהי"מ דראש הנוקבא, הם שבעה עיני העדה כמ"ש: שבעה עיני ה'. ולהיותם מוחין דחכמה מכונים עיניים. והם שבעים סנהדרין, שכל אחד מחג"ת נהי"מ האלו כלול מע"ס, והם ע'. השערות הנמשכות מן הראש הזה, הם כמ"ש: כל הפקודים למחנה יהודה מְאַת אלף ושמונים אלף וששת אלפים וארבע מאות לצבאותם. וכמ"ש: כל הפקודים למחנה ראובן, וכן לכולם, שכל המספרים האלו הם בחינות שערות של הנוקבא. אין מספר דהיינו חסדים.

ואם תאמר במצרים, בשעת הסתלקותו של יעקב מן העולם, שהשלמות הייתה נמצאת באותה שעה, איפה היו כל אלו הפקודים של המחנות, בחינות שערותיה של הנוקבא? אם לא היו שם, הרי הנוקבא הייתה מחוסרת אז משלמותה, שהם השערות? ודאי ע' נפש היו, בביאתם למצרים, כנגד המוחין דע' סנהדרין. וכל אלו שהולידו בי"ז שנים, שיעקב חי בארץ מצרים, לא היה להם חשבון מחמת ריבויים כמ"ש: ובני ישראל פרו וישרצו ויעצמו במאוד מאוד. והם היו בחינות שערות של הנוקבא. והם היו בשעת הסתלקות יעקב מן העולם. וע"כ לא היה חסר כלום מן השלמות, אשרי חלקו של יעקב השלם, שנשלם למעלה ולמטה. כל זמן היגיעה אומר שהחסדים לא היו מפורדים.

פתח רבי אלעזר: וְהוּא בְאֶחָד, וּמִי יְשִׁיבֶנּוּ וְנַפְשׁוֹ אִוְּתָה וַיָּעַשׂ. תיקון העליון שבבינה כולו אחד, לא היה בו פירוד, כמו בתיקון דתחתון, שבנוקבא כמ"ש בנוקבא, ומשם ייפרד והיה לארבעה ראשים. כי בנוקבא יש פירוד. ואע"פ שיש בה פירוד, כשמסתכלים בדברים, הכל עולה לאחד, כי גם הפירוד שבה חוזר ומתתקן ע"י התיקון של י"ב, ואז גם היא כולה אחד. משא"כ הבינה, שלא היה בה פירוד מעולם, אינה צריכה לתיקון י"ב, שיתקן אותה. אבל תיקון של העליון, של היובל, בינה, עומד ג"כ על י"ב, כמו התחתון, הנוקבא. ואע"פ שהוא אחד, שלא היה בו פירוד מעולם, הנה אחד הזה משלים לכל צד, שהאחד שבספירות של צד ימין משלים לצד שמאל, והאחד שבספירות שבצד שמאל משלים לצד ימין. ונמצא, שאֵלו ו"ק עליונות חג"ת נה"י שבבינה, הם י"ב. כי כל אחד מחג"ת נה"י מַלווה לחברו מאורותיו, ונכלל מאורות חברו, ונמצאו שהם י"ב, וגוף של הבינה עליהם.

ועניין הלוואה פירושו, כי אחר שהימין, חסדים, נשלם מהתכללות החכמה שבשמאל, מחזיר לו הארתו, ונשאר באור חסדים. וכן השמאל מחזיר החסדים לימין אחר שנשלם על ידיהם, ונשאר בחכמה. ונמצא מה שנתנו זה לזה, אינו אלא הלוואה על מנת להחזיר. וע"כ כל עומד על י"ב, ואפילו הבינה. כי שש הספירות חג"ת נה"י שבה נכללים זה מזה, ויש חג"ת נה"י בצד ימין, וחג"ת נה"י מצד שמאל. ולא משום תיקון הפירוד כמו בנוקבא. הגוף הוא יעקב, ת"ת, ולא בינה, שהוא ראש ולא גוף. ואיך יתכן שהבינה, שהוא מעל י"ב, הוא גוף? אלא ראש וגוף עומדים ביחד, שנכללים זה מזה, וע"כ יש בחינת ת"ת גם בראש בבינה.

יש ג' קשרים שבזרוע הימנית, חסד חסדים, שכל הג' הם חסד. וג' קשרים שבזרוע השמאלית, גבורה גבורות, ג' גבורות. וג' קשרים בירך הימנית, נצח נצחים, ג' נצחים. וג' קשרים בירך השמאלית, הוד הודות. הרי ביחד י"ב, והגוף, ת"ת, עומד עליהם, הרי י"ג. כי בי"ג מידות מתבאר התורה, י"ג מידות של רחמים, הנמשכים מי"ג תי"ד דא"א. והכל אחד, שאין שָם פירוד. ונמשכים ממעלה למטה בייחוד, מי"ג תי"ד דא"א, ומשָם לי"ג דבינה, ומשָם לי"ג דז"א, עד אותו מקום העומד על פירוד, הנוקבא.

ז' עיניים עליונות, ז"ס חג"ת נהי"ם דמוחין דחכמה כמ"ש: עיני ה' המה משוטטים. הם זכרים, דז"א. כי מקום הזכר הוא. ושכתוב: ה' עיניו משוטטות, הם בתיקוני השכינה למטה, מקום הנוקבא. שבע העיניים העליונות, בין של הזכר ובין של הנוקבא, הן כנגד הכתוב: לך ה' הגדוּלה, חסד, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד, כי כל, יסוד, בשמים וארץ. וכמ"ש: לך ה' הממלכה, מלכות, משלים לכל קצה מו"ק חג"ת נה"י.

השערות שבזו"ן הן גבוּרות כמ"ש: מי ימלל גבורות ה'. אע"פ שהשערות גבורות, מ"מ נמשכים על ידיהם החסדים, שאין להם מספר, שעליהם כתוב: חסדֵי ה' כי לא תָמנוּ. ותיקונים אלו עולים למקום אחר, למוחין שאין להם חשבון.

ואעפ"י שבמוחין דחשבון, שהם שבעה עיני ה', נאמר בו יותר, ועלה במשקל, כלומר, בקו אמצעי, המכריע בין ב' כפות המאזניים, ימנית ושמאלית, בעליונה, בינה, ובתחתונה, הנוקבא. ושלמה המלך ביאר אותן ב' הנוקבאות בשה"ש. משא"כ במוחין דשערות, שאין צריכים לפרש אותן, כי אין מספר. עכ"ז שניהם צריכים, שע"י ב' מיני מוחין האלו באה השלמות. אשרי חלקם של הצדיקים, שיודעים דרכי הקב"ה, ובמוחין דמספר נתגלה הכל ליודעי דין ומשפט

שיעור שמע:

ויחי רח-רי

מִתְתַּקֶן ב-י"ב בְּשִׁנֵּי עוֹלָמוֹת   [מתקנא בי"ב בתרין עלמין]

את הלב – האני של האדם יש לתקן לפי הבינה העליונה.

גם הבינה היא נדרשת לתיקון, אך לא לעצמה, אלא כשירות לצורך התחתון. התיקון של בינה לקבל את החלוקה, הפרטים ממלכות, ושל המלכות להתנהג ולהתנהל לפי תיקוני הבינה העליונה.

דין שבא מאמונה הוא למעשה רחמים, אך כאשר עומד הוא לעצמו, יוצר כאוס ומלחמות. לכן כשאדם פוגש בדין עליו לעצור ולשאול איזו אמונה זה מייצר אצלו.

שיעור שמע:

זוהר "ויחי" עמודים רה-רז :
1. אילו ב' נוקבין משתתפים בתיקון?
2. מדוע התורה מתחילה בב' ומהי ההשלכה לכך?
3. מהו המחזה בגינו אמר יעקב לבניו "האספו"?
4. מדוע תיקון העליון הנו סתום ומגולה?
5. מהו החשבון של החלוקה לי"ב דווקא?
6. מדוע הים על י"ב התיקונים? מה מורה עניין זה מבחינת הנפש?

וַיְחִי רה-רז

שְׁנֵי תִּיקוּנִים שֶׁל שְׁתֵּי הַנוּקְבוֹת

התיקון של האדם: אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.

יש לעבוד עם הדמיון לעשות את רצונו יתברך, כאילו כבר זכינו לרכוש את רצון המשפיע. כפי שאומר רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, ולאחר מכן ניתן להגיע ל – בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ.

הנברא חסר שלמות, ועליו להתחבר לעליון לשלמות. בכדי לעשות זאת עליו ליישר את ליבו לפי חוקי העליון, כלומר להפנים ולהביא למורגש ולקבל את כל התיקונים של הבינה העליונה, שאומרת לך: שיש להשפיע, אין העדר בחיצוניות, המצב לא קובע, הפנימיות חשובה מהחיצוניות וכדומה – ומי שמוכן לחיות בעולם הזה לפי חוקי העליון, אז כל פעולה תקרבו לשלמות, כל פעולה בחיצוניות תשפיע על הפנימיות.

וכך התורה שבאה לתקן את הרצון לקבל, מתחילה באות ב' להראות שמלכות התכללה בבינה, שהרי הקשר בין הנברא לבורא, בין חוסר השלמות לשלמות הוא דרך הבינה.  בנפש ישנה תודעה של שלמות, הכרה המנותקת ואמיתית. כעת עליו לתקן את הלב שירגיש כמו האמת העליונה, והשבות אל לבבך. בהתכללות זו זוכה התחתון לתרגל מופשטות ושחרור ממגבלות הזמן והמקום, כפי שהנשמה מפרשת את המציאות. על האדם לבחור באמונה בחוקי העליון ולפעול לפיהם.

שני תיקונים של הנוקבאות, אמר שלמה בשה"ש, אחד לרועָה העליונה, יובֵל מדרגת בינה. ואחד לכלה, שנת השמיטה, הנוקבא. תיקון למעלה, בבינה, ותיקון למטה, בנוקבא. מעשה בראשית ג"כ באלו ב' מקומות, שבכל דבר הייתה עשייה אחת למעלה בבינה, ועשייה אחת למטה בנוקבא. וע"כ מתחילה התורה באות ב', שרומזת על ב' נוקבאות הללו. והעשייה שלמטה דומה בשלמותה לעשייה של מעלה. אבא עשה עולם העליון, בינה, וז"א עשה עולם התחתון, הנוקבא. שני תיקונים של הנוקבאות שאמר שלמה, למעלה ולמטה, בתיקון העליון של השם הקדוש, בינה, ולמטה בתיקון התחתונה, הנוקבא, כעין התיקון של מעלה, שבבינה. כלומר, שכל התיקונים שעשה בנוקבא עליונה, המשיכם אל נוקבא התחתונה, שבזה נשלמה ונעשתה נוקבא תחתונה, מלכות, כמו הנוקבא העליונה, בינה.

אשרי חלקו של יעקב הקדוש שזכה לזה (לשלמות כאן כפי שישנה בעליון). כי מיום שנברא העולם, לא הייתה נמצאת מיטה שלמה, כמו מיטתו של יעקב. הנוקבא, מיטה, שכל שלמותה לקבל כל התיקונים שבנוקבא העליונה, וזה נשלם בי"ב שבטים של יעקב, כי בתיקון י"ב נעשתה הנוקבא התחתונה בכל השלמות, כמו נוקבא העליונה. ובשעה שרצה להסתלק מן העולם, היה שלם בכל צדדיו. אברהם, חסד, מימינו. יצחק, גבורה, משמאלו. הוא, ת"ת, באמצע. השכינה הייתה לפניו, השלמות של ד' רגלי הכיסא העליון, שכל אחד מחו"ג תו"מ הללו כלול מג', והם י"ב. והבינה עליהם מלמעלה. כיוון שראה יעקב את זה, קרא לבניו ואמר להם, היאספו, כדי שיימצא התיקון למעלה ולמטה, כי י"ב בניו היו התיקון של נוקבא תתאה, כמו הי"ב של יעקב לנוקבא עילאה. ונמצא עתה, שנשלמו ב' הכיסאות, העליון והתחתון.

שני תיקונים נמצאים שם, עליון ותחתון, כדי שיהיה הכל שלם, כדי שהנוקבא תהיה שלמה כבינה. תיקון העליון סתום ומגולה, כי הוא תיקון של יובֵל, בינה, שאמר שלמה בשה"ש. הראש, ג"ר דז"א, סתום ולא נתגלה, ואינו צריך להתגלות, כי ראש דז"א בחב"ד נתקנו. הזרועות והגוף, חג"ת, המה נתגלו. השוקיים, נו"ה, סתומים ואינם מגולים, משום שהנבואה, השפע של נו"ה, אינה שורה אלא בא"י, הנוקבא. כלומר, ששִפעם מתגלה בנוקבא, הארת חכמה, השייכת לה ולא לז"א. ותיקון זה הוא סתום ומגולה. תיקון העליון דבינה, הוא ע"י התיקון של ד' רגלי הכיסא, חו"ג תו"מ דז"א שמחזה ולמעלה, שכל אחד נחלק על ג' קווים והם י"ב. למה מחשבים רק ד' הספירות חו"ג תו"מ שמחזה ולמעלה דז"א? כי ג"ר, חב"ד דז"א, סתומות, ונו"ה שמחזה ולמטה, ג"כ סתומות, מטעם שכל הארתם חכמה, ואינה בז"א, כי בז"א מאירים רק חסדים. ולפיכך אנו מחשבים בז"א רק חג"ת, עם המלכות המחוברת בהם. ותיקון זה סתום, שאין בו חכמה, מ"מ הוא מגולה, שהחסדים נמשכים מאוירא דכיא שבאו"א עילאין, שהם חשובים מחכמה.

תיקון אחר תחתון של הכלה, הנוקבא, שאמר שלמה בשה"ש, נתגלה יותר, כי כאן מאירה הארת החכמה, תיקון בי"ב שבטים שתחתיה ותיקון הגוף שלה, ד' הספירות חו"ג ונו"ה, שבכל אחת ג' קשרים והם י"ב, והנוקבא, הת"ת שבהם, עליהם מלמעלה. יש תיקון של המלכות ותיקון של הבינה. תיקון העליון הוא סתום שאין שם אהרת חוכמה, ופתוח שיש שם חסדים דג"ר.

שיעור שמע:

וַיְחִי רה-רז

שְׁנֵי תִּיקוּנִים שֶׁל שְׁתֵּי הַנוּקְבוֹת

התיקון של האדם: אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן.

יש לעבוד עם הדמיון לעשות את רצונו יתברך, כאילו כבר זכינו לרכוש את רצון המשפיע. כפי שאומר רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, ולאחר מכן ניתן להגיע ל – בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ.

הנברא חסר שלמות, ועליו להתחבר לעליון לשלמות. בכדי לעשות זאת עליו ליישר את ליבו לפי חוקי העליון, כלומר להפנים ולהביא למורגש ולקבל את כל התיקונים של הבינה העליונה, שאומרת לך: שיש להשפיע, אין העדר בחיצוניות, המצב לא קובע, הפנימיות חשובה מהחיצוניות וכדומה – ומי שמוכן לחיות בעולם הזה לפי חוקי העליון, אז כל פעולה תקרבו לשלמות, כל פעולה בחיצוניות תשפיע על הפנימיות.

וכך התורה שבאה לתקן את הרצון לקבל, מתחילה באות ב' להראות שמלכות התכללה בבינה, שהרי הקשר בין הנברא לבורא, בין חוסר השלמות לשלמות הוא דרך הבינה.  בנפש ישנה תודעה של שלמות, הכרה המנותקת ואמיתית. כעת עליו לתקן את הלב שירגיש כמו האמת העליונה, והשבות אל לבבך. בהתכללות זו זוכה התחתון לתרגל מופשטות ושחרור ממגבלות הזמן והמקום, כפי שהנשמה מפרשת את המציאות. על האדם לבחור באמונה בחוקי העליון ולפעול לפיהם.

שיעור שמע:

שאלות חזרה בזהר ויחי רב-רד
1. מדוע אין הילד פוחד לאמר דברי תורה וסודות עליונים?
2. מהו הפירוש הראשון תר"מ לפסוק: "מהאוכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק"?
3. הדבש שהוא נוקבה נחשב לתורה שבעל פה עפ"י זה מהו "ומתוקים מדבש ונופת צופים"?
4. מדוע עפ"י הפנימיות הלכו ר' יצחק ור' יהודה הלכו לר' שמעון לספר לו דברים ולקבל אישור על נכונותם?
5. מהו חגור חרבך על ירך גיבור… וכי באיש מלחמה רגיל מדובר, אם לא פרט והסבר מדוע דווקא על זבולון ולא על יהודה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי רב-רד

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

צדיק מקבל דברי תורה, ומוציא מפיו דברי אמונה.

כשמגיעה מחשבה פרטית לראש, יש לעצור ולבדוק את אותה ביחס שלה לכלל. וכאשר בוחנים את המחשבה דרך האבות הקדושים, אין צורך להתיירא גם מחוכמה גבוהה, בזכות החיבור לשורשים שהם ג' האמונות.

כאן רואים איזו ענווה והתבטלות יש לגדולי עולם חכמי הזוהר, שמבקשים מהילד שמחובר לדרכי אביו, רב המנונא סבא – שהוא יפרש דברי תורה עבורם.

המלחמה האמיתית של האדם היא בדרכי התורה, היא מלחמת היצר כדי להגיע לדבקות בהשם, ועל מי ששומר בגבורה על הברית שלא תיפגם, נאמר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.

אמר רבי יצחק: אם לא נקרה לנו דרך זה, אלא לשמוע דברים אלו די לנו. אמר רבי יהודה, טוב היה לאותו ילד שלא ידע כל כך, ואני מתירא עליו שלא יתקים בעולם בשביל זה. שאל רבי יצחק למה? אמר לו משום שילד הזה יכול להסתכל במקום שאין רשות לאדם להסתכל בו, ואני מתירא עליו, שמטרם יגיע לפרקו, דהיינו מטרם שיגדל ויהיה לאיש, ישגיח ויסתכל שם ויענישו אותו.

שמע אותו הילד, אמר איני מתירא מעונש לעולם, כי בשעה שנפטר אבי מהעולם, ברך אותי והתפלל עלי, ואני יודע שזכות אבי יגן עלי. אמרו לו מי אביך, אמר בנו של רב המנונא סבא אני, לקחוהו והרכיבוהו על כתפיהם שלשה מילין. קראו עליו, מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק, אמר להם הילד, מלה באה לידכם, דהיינו המקרא מהאוכל יצא וגו', פרשו אותו, אמרו לו הקב"ה הקרה לפנינו דרך של חיים, אמור אתה.

מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל

פתח ואמר: מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל, וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק. מהאוכל, מצדיק כמ"ש: צַדִּיק אֹכֵל, לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ  וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר. צדיק – יסוד, אוכל, השפע מכל ספירות דז"א. לשובע נפשו, לתת שובע לאותו מקום שנקרא נפשו של דוד, הנוקבא. מהאוכל יצא מאכל, כי לולא אותו צדיק, לא היה יוצא מזונות לעולם. והעולם, הנוקבא, לא היה יכול להתקיים. ומעַז יצא מתוק זהו יצחק שבירך את יעקב כמ"ש: מטל השמים ומשמני הארץ.

אע"פ שכל הספירות הן אחד, לולא דין הקשה שבשמאל דז"א, לא היה יוצא דבש, שפע הארת השמאל שבנוקבא, המקובל משמאל דז"א. דבש זה תשבע"פ, הנוקבא, שכתוב עליה, ומתוקים מדבש ונופת צופים. לפי זה, מעַז, זהו תושב"כ כמ"ש: ה' עוז לעמו ייתן, ז"א. יצא מתוק, זהו תשבע"פ, הנוקבא, שבה הדבש.

הלכו ביחד שלשה ימים עד שהגיעו לרחוב הכפר שאמו של הילד דרה שם, כיון שראתה אותם התקינה הבית, וישבו שם שלשה ימים אחרים, ברכו אותו והלכו. וספרו הדברים לפני רבי שמעון, אמר ודאי ירושת התורה ירש , ולולא זכות אבות דרב המנונא סבא היה נענש מלמעלה , אבל הקב"ה הוא עם ההולכים אחר התורה, יורשים אותה, הם ובניהם לעולם כמ"ש: ואני זאת בריתי.

זְבוּלֻן, לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת, וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן. רבי אבא פתח: חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ. האם זהו הוד והדר לחגור כלי זיין ולהתאזר בזה, הרי מי שעוסק בתורה, ועורך מלחמתה של תורה, ומתאזר בה, זהו שבח, זהו הוד והדר, ואתה אומר חגור חרבך הוא הוד והדר? אלא עיקר אות ברית קודש נתן הקב"ה ורשם אותו בבני אדם, כדי שישמרו אותו, ולא יפגמו את רושם של המלך. ומי שפוגם אותו, עומד לנגדו חרב נקמת נקם ברית, לנקום נקמת ברית קודש, שנרשם בו, והוא פגם אותו.

ומי שרוצה לשמור ברית קודש, יתאזר ויתקן עצמו וישֵׂם כנגדו, שהיצה"ר יתקיף אותו, את חרב הזו הנמצאת על ירך, להיפרע ממי שפוגם מקום המכונה ירך. וזהו, חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ גִּבּוֹר, שמנצח את יצה"ר, ועל זה נאמר הוֹדְך והדרֶךָ.

חגוֹר חרבך על ירך גיבור. מי שיוצא לדרך יתקן את עצמו בתפילה לאדונו, ויתאזר בצדק, מלכות, חרב עליונה, בתפילות ובקשות, מטרם שיוצא לדרך, ככתוב: צדק לפניו יהלך וישֵׂם לדרך פעמיו.

זבולון יצא תמיד לשבילים, שהם בחינת למנעולא, ואורָחות, מפתחא. וערך מלחמות, והתאזר בחרב העליונה, הנוקבא מבחינת הדינים שבהארת השמאל שלה. בתפילות ובקשות, מטרם שיצא לדרך. ואז ניצח העמים והתגבר עליהם. הרי יהודה התתקן בחרב הזו, לערוך מלחמות ותיקונים, כי הוא מלכות, ולמה זבולון? י"ב שבטים כולם תיקון מלכות, שגם זבולון בחינת מלכות.

 שיעור שמע:

וַיְחִי רב-רד

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

צדיק מקבל דברי תורה, ומוציא מפיו דברי אמונה.

כשמגיעה מחשבה פרטית לראש, יש לעצור ולבדוק את אותה ביחס שלה לכלל. וכאשר בוחנים את המחשבה דרך האבות הקדושים, אין צורך להתיירא גם מחוכמה גבוהה, בזכות החיבור לשורשים שהם ג' האמונות.

כאן רואים איזו ענווה והתבטלות יש לגדולי עולם חכמי הזוהר, שמבקשים מהילד שמחובר לדרכי אביו, רב המנונא סבא – שהוא יפרש דברי תורה עבורם.

המלחמה האמיתית של האדם היא בדרכי התורה, היא מלחמת היצר כדי להגיע לדבקות בהשם, ועל מי ששומר בגבורה על הברית שלא תיפגם, נאמר הוֹדְךָ וַהֲדָרֶךָ.

יסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

שאלות חזרה-זהר וישב- עמ' קצט- רא
1. על מה מרמז התוספת של "י" ו "ה" באוסרי לגפן עירה?
2. מה מרמז התוספת של "ה" ו "י" בולשרקה בני אתונו? ומדוע הם באים בפסוק אחד?
3. מהו גפן ולמה נקראת כך? ומה הכח שלה כנגד עיר וחמור?
4. מדוע כתוב כיבס ולא כובס בכתוב :"כיבס ביין לבושו"? ומדוע ביין?
5. מדוע משולה התורה ליין וחלב?
6. מדוע צריך בסעודה גם לחם וגם יין ואסור להפרידם? וכן עדיף שלא להפרידם גם בברכת המזון?

וַיְחִי קצט-רא

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

השמירה מהקליפה נובעת מכוח ההתבטלות וקניית האמונה.

בעל אמונה זוכה שבחינת הדין תופיע אצלו כרחמים, ואותה מציאות תופיע כדין אצל מחוסר אמונה. היהודי שבנפש מוכן לקבל ביקורת לגילוי חסרונותיו כרחמים שבאים לכוון ולעורר אותו לעבודה, והגוי שבנפש רואה את הביקורת כעונש.

הקליפות באות לאמן את האדם להתגברות, ובכך לשכלל בהשפעה את הקשר עם הבורא יתברך. לצורך תכלית האדם – לשון אֲדָמָה לָעֶלְיוֹן, יש להגיע לגדלות אך בלי גאווה, דהיינו יראה וביטול בדרך להשוואת צורה של אהבה.

האדם נזקק לצורך הקיום בחסדים שזהו הלחם. אך לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, שבא לעולם לצורך שיכלול, לצורך תיקון והתקדמות, לכן צריך את היין – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם, להגיע לגדלות והשוואת צורה.

כאן מלמד על שני תיקונים של המוח ושל הלב, כמו קטן שפועל מעל טעם ודעת . במצב קטנות ניתן כוח שמירה מיוחדים לחיבור מוח ללב כראוי, בכך שהקטן מתבטל ומכבד את הגדול, ופועל הן מבחינת מוח והן מבחינת לב למעלה מדעתו. בכוח האחדות נכנעים כוחות הגאווה והאנוכיות הפועלים בנפש, באחדות של כנסת ישראל, כפי שגפן אינה מתערבת בגויים.

עיקר המאמר הוא החובה לחבר חסדים לדין, לחם ליין, נקבה בזכר, כנסת ישראל והקב"ה. פתח אותו הילד ואמר: אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ. כתוב: אוסרי עירׂה, הלוא אסר עַיר צריך לומר? אלא שיש לתינוקות של בית רבן להישמר מהחץ של הקליפה עַיר, והשם הקדוש י"ה נכלל שם, כדי להכניעו, כלומר, הי' של אוסרי והה' של עירׂה.

וכמו שכאן נרמז השם הקדוש, נרמז בכתוב: ולשׂורֵקה בנִי אתונו. ולשׂורֵק בן צריך לומר. שׂורֵק כמ"ש: ואנוכי נטעתיך שׂורֵק, בלי ה'. בן כמ"ש: בן אתונות, בלי י'. למה אומר כאן, שורֵקה, ולמה, בנִי?

אלא כמו שיש שֵם הקדוש להכניע לקליפה עַיר, יש ג"כ שֵם הקדוש להכניע כוח קליפה חמור, אתון, שהוא הי' של בנִי והה' של ולשׂורֵקה. כי לולא השֵם הקדוש שנרמז כאן, היו ב' הקליפות האלו מחריבים העולם. וע"כ ניתן י"ה בכוח זה וי"ה בכוח זה, לשמור את העולם מהם, ולשמור את האדם, שלא ישלטו עליו בעולם.

גפן, זה כנסת ישראל. ונקראת גפן, כמו שגפן אינה מקבלת עליה נטיעה אחרת, כן כנסת ישראל אינה מקבלת עליה אלא את הקב"ה, ובשביל כנסת ישראל נכנעים לפניה כל כוחות אחרים, עַיר וחמור, ואינם יכולים להרע ולשלוט בעולם. וע"כ הטיל הכתוב את השם הקדוש י"ה ביניהם, בעַיר, ובחמור. שבעַיר כתוב י"ה, אוסרי לגפן עירׂה, ובחמור כתוב י"ה, ולשׂורֵקה בנִי אתונו. בנִי אתונו, שנעקר בשביל שׂורֵק הזה, כנסת ישראל. כי אינו אומר כאן, ולשׂורֵקה אוסרי בנִי אתונו כמ"ש: אוסרי לגפן עירׂה. שבנִי אתונו נעקר לגמרי מכוח שׂורֵקה. ולא רק נאסר, כמו גפן. כי נאסר היא רק להכנעה, אבל כאן נעקרה הקליפה לגמרי.

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה. כובֵס צריך לומר, כי כיבס לשון עבר. אלא כיבס, מיום שנברא העולם, זהו מלך המשיח, הנוקבא, שע"י הדין, הנעשה ברשעים, הממשיכים הארת השמאל ממעלה למטה, הייתה מכבסת את הלבוש שלה, שהם הצדיקים המלבישים את הנוקבא, שרואים הדינים ומטיבים מעשיהם. וזהו מיום שנברא העולם. ע"כ אומר, כיבס, לשון עבר. ביין, שמאל, גבורה דז"א. ובדם ענבים, שמאל למטה, השמאל דנוקבא. שע"י ב' גבורות הללו, של ז"א ושל הנוקבא, היא מכבסת לבושה. ועתיד מלך המשיח, הנוקבא, לשלוט למעלה על כל כוחות אחרים של העמים עובדי עבודה זרה. ולשבור מעוזם מלמעלה ומלמטה.

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ. כמו יין המורה שמחה כמ"ש: יין המשמח אלקים ואנשים, וכולו דין. כן מלך המשיח, הנוקבא, המראה שמחה לישראל, שממשיכים אותו בשיעור הקדושה, וכולו דין לעמים עכו"ם, הממשיכים יותר מכשיעור כמ"ש: ורוח אלקים מרחפת על פני המים, זהו רוחו של מלך המשיח, שמרחפת הנה והנה, לדין ולרחמים. ומיום שנברא העולם מכבס לבושו ביין העליון.

כתוב אח"ז: חַכְלִילִי עֵינַיִם, מִיָּיִן; וּלְבֶן-שִׁנַּיִם, מֵחָלָב. חכלילי עיניים מיין, יין העליון, הארת השמאל מבינה, אשר התורה, הנוקבא, כשהיא משכרת, כלומר, משפיעה דינים לאותם הממשיכים אותו ממעלה למטה, היא שותה ממנו, שמטעם זה נבחנת הבינה שדינים מתעוררים ממנה. ולבֶן שיניים מחָלָב, תושב"כ, ז"א, שמקבל חסדים, חלב. כי התורה נקרא יין וחלב. תושב"כ, ז"א, חלב, ותשבע"פ, הנוקבא, יין. יין מקובל מבינה, חלב מקובל מאבא.

ויין ישַׂמח לבַב אֶנוש להצהיל פנים משָמֶן (לקבל חוכמה בחסדים). ממקום שנקרא שמן, אבא. ההתחלה של היין הוא שמחה, מקום שכל השמחות יוצאות משם, הבינה. וסופו, כשהוא מתפשט אל הנוקבא, דין, משום שהסוף שלו מקום הקיבוץ של כל הספירות, הנוקבא, שמשום זה היא נקראת כנסת ישראל, מקום כינוס דז"א, דין, ובו נידון העולם. כי הדין שבנוקבא הוא סיבה שיתקבצו בה כל הספירות דז"א, כי מתוך כך היא צמאה לחסדים. וע"כ, כיוון שההתחלה של היין הוא שמחה, וסופו דין, משום זה, להצהיל פנים משָמֶן, ממקום שכל השמחות יוצאות משם. כי כדי להמשיך השמחה ביין, כמו שהיה בבינה, היא ממשיכה חסדים מאבא, הנקרא שמן. וע"י זה מתבטלים כל הדינים שבה, ומשיגה ג"ר, הנקראות פנים כמ"ש: להצהיל פנים משמן.

ולחם לבב אֶנוש יסעד. לחם שאומר כאן, לחם מסעיד את העולם, החסדים הנמשכים מחג"ת דז"א. ואם תאמר, שבו לבדו תלוי סעד העולם, אינו כן, אלא צריכים גם ליין, הארת חכמה, כי לילה בלי יום אינו נמצא, אלא יום, ז"א, ולילה, נוקבא, צריכים להיות מחוברים יחד. וע"כ צריכים ללחם, מז"א, וליין, מנוקבא, ששניהם יחד מסעידים את העולם. ואינו צריך להפריד אותם, ולהמשיך לחם לבד מז"א בלי הנוקבא. ומי שמפריד אותם, ייפרד מחיים כמ"ש: למען הודיעך, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, משום שאין צריכים להפריד ביניהם.

ואם תאמר איך דוד אומר, ולחם לבב אנוש יסעד. ולחם, ו' נוסף בו, כמו והויה, שתוספות ו' מרבה את הנוקבא, כי כל מקום שכתוב: והויה, פירושו, הוא ובית דינו, הנוקבא. אף כאן, הו' שבמילה, ולחם, מרבה את הנוקבא. וע"כ הכל נמצא ביחד בזיווג.

מי שמברך על המזון, לא יברך על שולחן ריק. וצריך הלחם, שפע ז"א, ימין, להימצא על השולחן, הנוקבא, שמאל. וכוס יין, שפע הנוקבא בימין, הרומז על ז"א, כדי לקשר שמאל בימין, שיכללו יחד, והלחם, ימין, יתברך מהם מזיווג עם שמאל, ויתקשר בהם, ויהיה הכל קשר אחד, לברך את השם הקדוש כראוי. כי לחם, ימין, מז"א, נקשר ביין, משמאל, מנוקבא, ויין, משמאל, יתקשר בימין, ביד ימין הרומז אל ז"א, שבזה נכללה החכמה בחסדים והחסדים בחכמה. ואז הברכות שורות בעולם, והשולחן, הנוקבא, נשלם כראוי.

שיעור שמע:

וַיְחִי קצט-רא

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

השמירה מהקליפה נובעת מכוח ההתבטלות וקניית האמונה.

בעל אמונה זוכה שבחינת הדין תופיע אצלו כרחמים, ואותה מציאות תופיע כדין אצל מחוסר אמונה. היהודי שבנפש מוכן לקבל ביקורת לגילוי חסרונותיו כרחמים שבאים לכוון ולעורר אותו לעבודה, והגוי שבנפש רואה את הביקורת כעונש.

הקליפות באות לאמן את האדם להתגברות, ובכך לשכלל בהשפעה את הקשר עם הבורא יתברך. לצורך תכלית האדם – לשון אֲדָמָה לָעֶלְיוֹן, יש להגיע לגדלות אך בלי גאווה, דהיינו יראה וביטול בדרך להשוואת צורה של אהבה.

האדם נזקק לצורך הקיום בחסדים שזהו הלחם. אך לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, שבא לעולם לצורך שיכלול, לצורך תיקון והתקדמות, לכן צריך את היין – כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם, להגיע לגדלות והשוואת צורה.

כאן מלמד על שני תיקונים של המוח ושל הלב, כמו קטן שפועל מעל טעם ודעת . במצב קטנות ניתן כוח שמירה מיוחדים לחיבור מוח ללב כראוי, בכך שהקטן מתבטל ומכבד את הגדול, ופועל הן מבחינת מוח והן מבחינת לב למעלה מדעתו, ובכוח האחדות נכנעים כוחות הגאווה והאנוכיות הפועלים בנפש.

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קצו-קצח
1. מה הפירוש שהמשכן בא אל משה?
2. כיצד מופיעות מדרגות בינה, ז"א ומלכות בפסוק "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר"?
3. מה הן ב' המדרגות הנקראות מלמעלה למטה וממטה למעלה? כיצד הם מופיעים בפסוקים ומדוע שתיהן נצרכות?
4. כאשר יורדת מתנה ממעלה, דהיינו מהמלך, למטה, דהיינו לנבראים, יש דרך לדעת שאכן מתנה זו מהמלך? מה הוא המקדים ההכרחי כדי לדעת שאכן כך הוא הדבר?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קצו-קצח

א זְעִירָא

רק וויתור על כל הרצון לקבל נק' קורבן להשם.

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן – על האדם הבא להקריב להשם, להקדים ולוותר על עצמו לגמרי, בלי לצפות לתמורה כל שהיא. בשלב הבא הוא מבין שלמעשה הקריב רק את האני הכוזב, ומגלה שהאני הכוזב הוא אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.

ואם הוא לא מוכן לוותר על עצמו, לא יוכל כלל לגלות אם הוא ירא השם, אלא רק לאחר שיעלה על המוקד את הרצון לקבל, יוכל לגלות בעצמו כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. כפי שהידיעה התגלתה בתפיסת הבורא אצל אברהם.

רק כך ניתן להגיע לאחדות פנימית, ויתור על האני הפרטי, על הרצון לקבל. תפיסת האני של יצחק אצל אברהם הייתה כוזבת, אומר לו השם: אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ – שנדרש ויתור מוחלט.

קודם תן הודיה וקורבן לקשר להשם. קודם מניעת התגובה, עקדת הרצון לקבל שבך, ורק לאחר מכן יורד השפע הראוי. העלייה היא במדרגות של וויתור עצמי באמונה גמורה, מפני שאלו מדרגות שאינן גלויות לאדם. כאשר אדם מוכן להקשיב לילד שבו, לוותר על עצות היצר המלך זקן וכסיל, יגיע לאמונה, קודם יראה ולאחר מכן אהבה.

ממשיך הילד ללמד על האות א הזעירא המסמלת את המלכות.

אבל לפי זה עוד קשה, למה, ויביאו את המשכן אל משה, ולמה לא הלך משה אל המשכן? אלא בדומה למלך, שרצה לבנות ארמון למטרוניתא, ציווה אל האומנים, היכל זה במקום פלוני, והיכל זה במקום פלוני, מקום אל המיטה, ומקום למנוחה. כיוון שעשו האומנים אותו, הראו אותו אל המלך. כך, ויביאו את המשכן אל משה, אדון הבית איש האלקים. וע"כ לא הלך משה אל המשכן, אלא הביאו את המשכן אליו. כיוון שנגמר ההיכל, הזמינה המטרוניתא את המלך אל ההיכל, שהזמינה את בעלה המלך להיות עימה. משום זה, ויקרא אל משה, עם א' קטנה, הנוקבא, קראה אל משה, ז"א בעלה, להיות עימה.

ומשום שמשה אדון הבית, ז"א, בעלה דמטרוניתא כתוב: ומשה ייקח את האוהל, הנוקבא, ונטה לו מחוץ למחנה, מה שאין רשות לאדם אחר לעשות כן. לאחר חטא העגל הוציא משה את המשכן מחוץ למחנה, ללמד כשישנם רצונות שאינם ראויים, מזיזים את הקדושה, ומי שמחפש את הקדושה יבוא אליה.

וידבר ה' אליו זהו מדרגה אחרת עליונה, בינה. כי, ויקרא, הנוקבא. אל משה, ת"ת. וידבר ה' – בינה. ואז שנזדמן משה להיכנס אל הנוקבא, פָתח הבינה ואמר: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן, כי בינה המדַבר. מהו אדם כאן? היה די שיאמר, כי יקריב מכם קרבן, או איש כי יקריב? אלא כשנתחברו השמש והלבנה, תו"מ, פתח הבינה ואמר להם, אדם. ונקראו אז שניהם אדם, בלשון יחיד כמ"ש: שמש ירח עמד, ואינו אומר עמדו, לשון רבים, מפני שהכתוב מדבר בשעה שהם בזיווג. שאומר אדם מתכוון שבחינת הזכר והנקבא הם באחדות כאחד, לבוא בשלמות. ומי שמקריב את צד האדם שבו, הצד הבהמי נרקב ממילא. שני סוגי קורבנות קורבן להשם, שהכל להשם תוך ויתור מוחלט על האגו, בלי שימוש בעצמי. קורבנם זו בחינת ממטה למעלה, גם את הרצון לקבל יש להקריב.

כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה. כל מי שיעשה עבודה להקריב קרבן תמים, יהיה נמצא זכר ונוקבא, שיהיה נשוי אישה. זה משמע שכתוב: מכם, שיהיה נמצא במראה שלכם. כלומר, בינה אמרה לתו"מ, משה, שנקרא אדם, כי יקריב מכם, מי קרבן יהיה מכם, זכר ונוקבא, כמותכם. שיקריב להתייחד כאחד למעלה ולמטה. וע"כ אומר תחילה, קרבן לה', להתייחד ממטה למעלה. ואח"כ אומר, את קרבנכם, להתייחד ממעלה למטה.

מִן הַבְּהֵמָה  מִן הַבָּקָר (שמאל) וּמִן הַצֹּאן (ימין) תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. מן הבהמה, להראות הייחוד של אדם ובהמה. קרבן לה' הוא אדם, הייחוד ממטה למעלה. וממנו נמשך למטה, שהוא קרבנכם מן הבהמה. וב' ייחודים אלו מאירים ביחד. מן הבקר ומן הצאן, אלו מרכבות הטהורות. שאומר, מן הבהמה, יכולים לחשוב שמכל הבהמות, טהורות וטמאות. ע"כ חזר ואמר: מן הבקר ומן הצאן.

תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם. הלוא את קרבנו היה צריך לומר? אלא בתחילה צריך להיות קרבן לה', ועתה קרבנכם. קרבן לה', הייחוד שנקרא אדם, שצריכים להעלות הנוקבא לזיווג שמחזה דז"א ולמעלה, הנקרא אדם. קרבנכם מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, להמשיך הארת הזיווג שמחזה ולמעלה, אל התחתונים שמחזה ולמטה, כדי להראות הייחוד ממטה למעלה, וממעלה למטה. ממטה למעלה קרבן לה', וממעלה למטה קרבנכם.

בדומה למלך, שיושב בהר גבוה עליון למעלה למעלה, והכיסא נתקן על אותו ההר. והמלך היושב על הכיסא, עליון על כל. אדם המקריב מתנה אל המלך, צריך להעלותה ממדרגה למדרגה, עד שמעלה אותה ממטה למעלה, אל המקום שהמלך יושב למעלה על כל. ואז יודעים שמעלים מתנה אל המלך, ואותה מתנה היא של המלך. וכאשר יורדת מתנה ממעלה למטה, יודעים שאותה מתנה של המלך יורדת מלמעלה לאוהבו של המלך למטה. קורבן להשם ממטה למעלה. וכשיורדת מתנה ממעלה למטה, אל הנברא, משמע שהתחתון הקדים להקריב עצמו, יוכל לקבל.

כך בתחילה, אדם עולה במדרגותיו ממטה למעלה, ואז נקרא, קרבן לה'. מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן, יורד במדרגותיו ממעלה למטה, ואז נקרא קרבנכם. ובשביל זה כתוב: אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי; אִכְלוּ רֵעִים, שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים. כלומר, אדם וקרבן לה', כי הקב"ה אומר, אכלתי יערי עם דיבשי, שתיתי ייני עם חלָבי. איכלו רֵעים, מן הבהמה, מן הבקר ומן הצאן. ואז, תקריבו את קרבנכם. דבש הוא הרצון לקבל.

באו רבי יצחק ורבי יהודה נשקו לילד אמרו ברוך הרחמן ששמענו דברים אלו, ולא שמע זו המלך זקן וכסיל, שממילא לא היה מבין, ועוד היה עלול לקחת את התורה הזו להגביר את גאוותו, והדברים היו נאבדים. הילד הוא יצר הטוב. ורואים כאן כיצד חכמים גדולים, בענווה גדולה, מקשיבים ליצר הטוב, שהוא הקטן. כשמקשיבים טוב וכך מתחברים נכון לדברי תורה.

שיעור שמע:

וַיְחִי קצו-קצח

א זְעִירָא

רק וויתור על כל הרצון לקבל נק' קורבן להשם.

אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן קרבן – על האדם הבא להקריב להשם, להקדים ולוותר על עצמו לגמרי, בלי לצפות לתמורה כל שהיא. בשלב הבא הוא מבין שלמעשה הקריב רק את האני הכוזב, ומגלה שהאני הכוזב הוא אַיִל, אַחַר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.

ואם הוא לא מוכן לוותר על עצמו, לא יוכל כלל לגלות אם הוא ירא השם, אלא רק לאחר שיעלה על המוקד את הרצון לקבל, יוכל לגלות בעצמו כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי, כִּי-יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה. כפי שהידיעה התגלתה בתפיסת הבורא אצל אברהם.

רק כך ניתן להגיע לאחדות פנימית, ויתור על האני הפרטי, על הרצון לקבל. תפיסת האני של יצחק אצל אברהם הייתה כוזבת, אומר לו השם: אֶת-בִּנְךָ אֶת-יְחִידְךָ אֲשֶׁר-אָהַבְתָּ – שנדרש ויתור מוחלט.

קודם תן הודיה וקורבן לקשר להשם. קודם מניעת התגובה, עקדת הרצון לקבל שבך, ורק לאחר מכן יורד השפע הראוי. העלייה היא במדרגות של וויתור עצמי באמונה גמורה, מפני שאלו מדרגות שאינן גלויות לאדם. כאשר אדם מוכן להקשיב לילד שבו, לוותר על עצות היצר המלך זקן וכסיל, יגיע לאמונה, קודם יראה ולאחר מכן אהב

 שיעור שמע:

יְחִי קצג-קצה

אַל-תִּ%QAְחַר בַּמְּרֵעִים 

יש להיפרד מהיצר הרע ולא ללכת איתו בדרך.

אל לו לאדם להסתכל במעשה הרשעים, כדי שלא ירצה כמותם את ההצלחה הגשמית, או את עוצמתם. קנאה ברשע, מערערת על הצדק בהשגחה. הקשר והקִרבה להשם אמוניים, ומי שמחפש גדלות חיצונית ועוצמה לעצמו עובר של שלושה לאווים. לכן יש לנתב כל רצון לקשר ודבקות.

אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים – אל תחפש תחרות בתוכך לראות שהכוח האמוני שלך חזק ממעשיהם, פשוט אל תתעסק איתם ואל תזמין על עצמך ניסיונות, אל תזמין לעצמך דין, אלא פעל בסביבה שתוכל להצליח בה.

שאלות חזרה ויחי קצג-קצה
1. מהי הבינה היציבה שגילה הינוקא בהפרדו מהזקן? עפ"י הנאמר באות תרו.
2. 5D7ל מה מרמז שנאמר לדוד "אל תתחר במרעים" ולא מזמור לדוד?
3. מהו "אל תתחר במרעים" וצריך להיות אל תתחבר?
4. מהו אל תתקנא בעושי עוולה?
5. כיצד הא' הקטנה במילה ויקרא מתארת חיבור חלקי ולא שלם עם הקב"ה ומהו התנאי לחיבור השלם?

"

וַיְחִי קצג-קצה

אַל-תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים 

יש להיפרד מהיצר הרע ולא ללכת איתו בדרך.

אל לו לאדם להסתכל במעשה הרשעים, כדי שלא ירצה כמותם את ההצלחה הגשמית, או את עוצמתם. קנאה ברשע, מערערת על הצדק בהשגחה. הקשר והקִרבה להשם אמוניים, ומי שמחפש גדלות חיצונית ועוצמה לעצמו עובר של שלושה לאווים. לכן יש לנתב כל רצון לקשר ודבקות.

אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים – אל תחפש תחרות בתוכך לראות שהכוח האמוני שלך חזק ממעשיהם, פשוט אל תתעסק איתם ואל תזמין על עצמך ניסיונות, אל תזמין לעצמך דין, אלא פעל בסביבה שתוכל להצליח בה.

בעוד שהיו הולכים פגעו בילד (בחינת יצר הטוב), שהיה הולך לקפוטקיא באחורי חמור, וזקן (כאן מדבר על היצר הרע – מלך זקן וכסיל) אחד היה רוכב עליו. אמר הזקן להילד: בני, הגד לי פסוקיך. אמר לו הילד: מקראות הרבה לי ולא אחד, אלא רד למטה (מגאוותך), או ארכב עימך לפניך ואומר לך. אמר לו הזקן, אני זקן ואתה ילד, איני רוצה להשוות עצמי עימך (אך ללא השוואת צורה אין אפשרות לקבל את האור). אמר לו הילד: אם כן, למה שאלת ממני מקראות? אמר לו, כדי שנלך יחד בדרך. אמר הילד: תִּפַּח רוחו של אותו זקן, שהוא רוכב ואינו יודע דבר, ואומר, שאינו רוצה להשתוות עימי. נ%T7רד מאותו זקן והלך לו בדרך.

כשהגיעו ר' יהודה ורבי יצחק, קרב הילד אליהם, שאלו לו, וסיפר להם המעשה. יפה עשית, לך עימנו ונשב פה, ונשמע דבר ממך. אמר להם עייף אנכי שלא אכלתי היום, הוציאו לחם ונתנו לו. קרה להם נס, ומצאו מעיין אחד קטן תחת אילן. שתה מהם, והם שתו, וישבו.

פתח אותו הילד ואמר: לדוד אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים. כתוב לדוד, אם שירה הוא, למה אינו אומר לדוד מזמור שיר? ואם תפילה, למה אינו אומר תפילה לדוד? אלא בכל מקום שכתוב דוד סתם, רוח הקודש אמרו.

אַל תִּתְחַר בַּמְּרֵעִים אַל תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. הלוא היה צריך לומר, אל תתחבר במרֵעים? (כפי שהילד לא התחבר בזקן) אלא, אל תעשה מדָנים (דינים)במרֵעים, משום שאינך יודע היסוד של עצמך, בחינת גלגול נשמתך, ויכול להיות שלא תוכל לו, אם הוא אילן שאינו נעקר לעולם, כלומר, נשמה בלתי מגולגלת לעולם, שהיא חזקה מאוד, אז תדחה לפניו.

אַל תְּקַנֵּא, בְּעֹשֵׂי עַוְלָה. לא תסתכל במעשיהם, ולא תבוא לקַנא אותם. כי כל מי שרואה מעשיהם ואינו מקנא לכבוד הקב"ה, עובר על שלושה לאווין כמ"ש: לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל תְּמוּנָה. וכתוב: לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם, וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֵל קַנָּא.

משום זה, צריך האדם להיפרד מהם, ולהטות דרכו מהם. ע"כ נפרדתי והטיתי דרכי ממנו. מכאן ולהלאה שמצאתי אתכם, אומר מקראות אלו לפניכם ואמר: ויקרא אל משה. במילה ויקרא, אות א' קטנה, להורות, שקריאה זו לא הייתה בשלמות, משום שלא הייתה אלא במשכן, שאינו מקום קבוע, ובארץ אחרת, כי לא נמצא שלמות אלא בא"י.

סביבת העובדה מלמדת האם הרצון הוא של ארץ ישראל או לא, האם הרצון הוא לשמה או לא.

א זְעִירָא

עוד אמר, כי בקריאה אל משה, א' קטנה היא השכינה, ובכתוב: אדם שֵׂת אֶנוש, אדם עם א' גדולה, רומזת על השלמות של זכר ונוקבא יחד. ושכתוב א' קטנה, רומזת על הנוקבא לבדה, השכינה.

עוד, וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. ואוהל מועד הוא הנוקבא, הרי שהדיבור היה מנוקבא לבדה, וע"כ כתוב א' קטנה. כי אותיות קטנות רומזות על הנוקבא, ורגילות על ז"א, גדולות על אמא, או על שלמות זכר ונוקבא ביחד, שהוא רק ע"י אמא.

עוד יש לפרש מה 5A9כתוב א' קטנה, משל למלך שהיה יושב בכיסאו, וכתר מלכות עליו, הוא נקרא מלך עליון. וכשיורד והולך לבית עבדו, מלך קטן נקרא. כך הקב"ה, כל זמן שהוא למעלה על כל, מלך עליון נקרא, כיוון שהוריד בית דירתו למטה, למשכן, הוא מלך אבל אינו עוד עליון כבתחילה. משום זה כתוב א' קטנה.

ויקרא, פירושו, שקרא והזמינו להיכלו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אוהל שבו תלויים לִמנות מועד וחג ושבת כמ"ש: והיו לאותות (שבתות) ולמועדים (חגים), בה שורה החשבון לִמנות. והיא הלבנה, הנוקבא, שכל השינויים מחול ומועד וחג ושבת, באים משנויים בשיעור קומה של מוחותיה. הנוקבא נקראת אוהל.

שוא59C מהו לֵאמֹר? ועונה פירושו, לגלות מה שהיה סתום בפנים. בכל מקום שכתוב: לאמור, פירושו שניתן רשות לגלות. אבל הגילוי נמסר ללבנה, הנוקבא, ממקום שמשה עומד, מז"א.

וידבר ה', למעלה, בינה. אל משה, באמצע, ז"א, שמבינה מושפע אל ז"א. לאמור, האחרונה, הנוקבא, המקבלת מז"א, המקום שיש שם רשות לגלות, עולם הנגלה, ע"ש החכמה שמתגלה בה לבדה ולא בשום ספירה שלמעלה ממנה. וע"כ המילה, לאמור, סובב על (המלכות). פירושו, לגלות מה שהיה סתום בפנים, שמגלה מה שסתום למעלה ממנה, הנבחן לפנימיות כלפי הנוקבא. לאמור – שהוריד את המוחין עם לבושים כאלו שניתן לגלות הלאה, שניתן להוריד ללב.

וכתוב: ויביאו את המשכן אל משה. אל משה, משום שמשה ראה אותו בהר, שהקב"ה הראה לו למראה העין כמ"ש: כאשר הֶראָה אותך בהר. וכתוב: כמראה אשר הֶראָה ה' את משה. לכן עתה הביאו לו את המשכן, כדי שיראה, אם הוא כמשכן ההוא, שראה.

co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שיעור שמע:

שאלות חזרה ויחי קצ-קצב
1. מה ההבדל בין נבואה, בת קול וחלום?
2. מהיכן הוא החלום ומהי הספירה שהיא מדרגה שישית לנבואה?
3. היות וגם הרשעים מקבלים חלום והמלאכים מודיעים גם לרשעים, מה יהיה ההבדל בין חלום של רשע לחלום של צדיק?
4. כיצד ידע יוסף שחלומו של שר המשקים מגלה דבר אמת?
5. מדוע פרש יוסף פירוש טוב לשר המשקים?
6. איזה סוגי גפן יש ומה ההבדל ביניהם?
7. מהו המצב שבו אומרים תחילה וה (האח) ואח"כ ווי (אוי)?
8. מדוע השכינה הקדושה שהיא גפן יהודית, אמיתית, אינה יראה משלג? והרי זה בחינת גיהנם.
9. מה פירושו של ר"י על כל ביתה לבוש שנים?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

וַיְחִי קצ-קצב

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

חלום מתגשם לפי הפירוש.

יש לאדם כוח לפרש טוב וכך יהיה, כפי שמספר שר המשקים: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה. לכן כאשר אדם סופג ביקורת, ופועל באופן אוטומאטי בתגובה שלילית במקום להבין שהמחשבה היא כלי עזר לאדם, ואין היא האדם עצמו. וכך מלמדים חז"ל ללמד זכות על כל האדם, ולא לשפוט בגאוותו שיפוט שבוודאי לקוי ואינו מקדם. המחשבה היא כלי עזר אותו יש לנתב, כפי שיש לכוון את הלב להרגיש נכון. המחשבה עצמה היא סוג של נטיית לב.

ממילא פירוש בני האדם את המציאות אינו נכון, כפי שאומרים חז"ל שכאן עלמא דשיקרא. זמן תיקון הוא מעין חלום, שהרי לעתיד לבוא בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. לכן כדאי לפרש את המציאות בפירוש שמקדם את האדם לתכלית, דהיינו דבקות בהשם.

הצדיקים מכבסים כל שמץ של חטא בראיית הדין שנעשה ברשעים. מלמד כאן על דרכי פיתרון החלומות, וההבדל בין המידע שמקבל צדיק למי שאינו צדיק, שהרי רואים שחלומות ניתנים גם לעובדי כוכבים, אשר אצלם חלק מהחלום אמת וחלק שקר, לכן מי שאינו יודע אל לו להתיחס כלל לחלום.

בזמן הראשון הייתה הנבואה שורה על בני אדם, והיו יודעים ומסתכלים לדעת בכבוד העליון. כיוון שנפסק מהם הנבואה, היו משתמשים בבת קול. עתה נפסקה הנבואה ונפסקה הבת קול, ואנשים אינם משתמשים, אלא בחלום.

והחלום מדרגה תחתונה מבחוץ, כי החלום הוא אחד משישים לנבואה, משום שבאה ממדרגה השישית למטה. כי בא מהוד דנוקבא, מדרגה שישית לנו"ה דז"א, שמשם הנבואה. החלום נראה לכל, משום שהחלום מצד שמאל, מהוד דנוקבא, ויורד הרבה מדרגות, עד המלאך גבריאל, שממנו מקבלים החלום. ונראה החלום אפילו לרשעים, ואפילו לעכו"ם. החלום הוא צד חיצוני בא מהנקבא.

משום שלפעמים אֵלו מיני מלאכים הרעים מקבלים החלום, ושומעים ומודיעים לבני אדם, ומהם יש שמצחקים בבני אדם, ומודיעים להם דברי שקר, ולפעמים דברי אמת ששומעים. ולפעמים הם שלוחים לרשעים, ומודיעים להם דברים עליונים.

רשע הזה מה כתוב בו שראה חלום אמת שכתוב ובגפן שלשה שריגים. מהו גפן, זהו כנסת ישראל כנסת ישראל, הנוקבא כמ"ש: הבט משמים ורְאה, ופקוד גפן זאת. משמים, כי ממקום זה נשלכה כמ"ש: השליך משמים ארץ. ופקוד גפן זאת. גפן, זאת, הנוקבא. וע"כ גפן שם הנוקבא, כמו זאת.

וּבַגֶּפֶן, שְׁלֹשָׁה שָׂרִיגִם; וְהִוא כְפֹרַחַת עָלְתָה נִצָּהּ, הִבְשִׁילוּ אַשְׁכְּלֹתֶיהָ עֲנָבִים. מכאן הבין יוסף שהם שלושה קווים ולכן בחלום זה יש דבר אמת. שלושה שריגים כמ"ש: שלושה עדרי צאן רובצים עליה, ג' קווים. והיא כפורחת כמ"ש: ותֵרֶב חכמת שלמה, שהאירה הלבנה, הנוקבא.

עלתה ניצה, ירושלים שלמטה, הנוקבא. עלתה ניצה, למעלה אותו המדרגה העומדת על הנוקבא ומניק אותה, יסוד כמ"ש: אשר זרעו בו על הארץ. יסוד, המשפיע לנוקבא, ארץ. הבשילו אשכולותיה ענבים, לשמור בהם יין המשומר, שלא יהיה בו אחיזה לשום קליפה שבעולם.

כמה ראה רשע הזה? כתוב: וְכוֹס פַּרְעֹה, בְּיָדִי; וָאֶקַּח אֶת-הָעֲנָבִים, וָאֶשְׂחַט אֹתָם אֶל-כּוֹס פַּרְעֹה, וָאֶתֵּן אֶת-הַכּוֹס, עַל-כַּף פַּרְעֹה. כאן ראה את כוס התרעלה, יניקת הבי"ד, שיוצא מענבים האֵלו, שניתן לפרעה ושתה אותו, כמו שהייתה ביציאת מצרים בשביל ישראל. כיוון ששמע יוסף זה, שמח וידע דבר האמת שבחלום הזה. ומשום זה פתר לו החלום לטוב, בשביל שבישׂר את יוסף בזה.

אוסרי לגפן עירׂה. כי נכנעו תחת גפן הזה כל החזקים של עמים עובדי עבודה זרה, משום שמכוח גפן הזה, הנוקבא, נקשר ונכנע הכוח שלהם.

רבי שמעון אמר: יש גפן ויש גפן. יש גפן עליון הקדוש, הנוקבא. ויש גפן סדום, קליפה רעה. וכן יש גפן נוכריה בת אל נכר. משום זה כתוב: גפן זאת, לרמוז שהיא הנוקבא, הנקראת זאת, אותה שנקראת כולׂה זרע אמת כמ"ש: ואנוכי נטעתיךְ שׂוֹרֵק, כולׂה זרע אמת. שׂוֹרֵק, אֵלו הם ישראל, שיוצאים מגפן הזה. כשחטאו ישראל ועזבו את גפן הזה, כתוב: כי מגפן סדום גפנם (גפן בחינת תאווה).

אמר רבי יהודה לרבי יצחק נלך בשדה הזה שהוא דרך ישר יותר, הלכו. בעוד שהיו הולכים, אמר רבי יהודה כתוב: לא תירא לבֵיתה משָלֶג כי כל בֵּיתה לבוש שָנים. דין הרשעים בגיהינום י"ב חודשים. מחצית מהם בחום של אש שורף, ומחצית מהם בשלג.

בשעה שנכנסים באש, הם אומרים, זהו ודאי גיהינום. וכשנכנסים לשלג, אומרים, זה קרירות חזק של החורף של הקב"ה. ומתחילים ואומרים הֶאָח, כי שמחים על שנפטרו מהגיהינום. ואח"כ, כשמכירים שהוא גיהינום של שלג, אומרים, אוי. ודוד אמר, ויעלני מבור שָאוֹן מטיט היָוֵן וַיָקֶם, ממקום שאומרים תחילה, הֶאָח, ואח"כ, אוי. כי היָוֵן אותיות וה וי: וה, פירושם הֶאָח. וי, פירושם אוי.

ונשלמים נפשותיהם בגיהינום של שלג כמ"ש: בְּפָרֵשׂ שַׁדַּי מְלָכִים בָּהּ תַּשְׁלֵג בְּצַלְמוֹן. יכולים לחשוב שגם ישראל כן, שנידונים בשלג. לזה כתוב: לא תירא לבֵיתה משָלֶג. משום, שכל בֵיתה לבוש שָנִים. אל תקרא שָנים, בשין קמוצה, אלא שְנַיִם, בשין שוואית, ובנון פתוחה, וביוד חרוקה. כלומר, מילה ופריעה, ציצית ותפילין, מזוזה ונר חנוכה. כלומר, שזריזים במצוות ויש להם מצוות כפולות. כי במילה, יש להם מילה ופריעה. בתפילה, יש להם ציצית ותפילין. בדַלְתֵי ביתם, יש להם מצוות מזוזה ונר חנוכה. ומשום זה אינם יראים מגיהינום של שלג, הבא על עצלות ורפיון מהמצוות.

עצלות בא מיסוד העפר, דהיינו רצון לקבל. מרפיון קשה יותר לצאת מהעצלות

לא תירא לבֵיתה משָלֶג. כנסת ישראל, כל בֵּיתה לבוש שנים, לבוש של דין קשה, להיפרע מעמים עובדי עבודה זרה. ועתיד הקב"ה ללבוש לבוש אדום, וחרב אדום, ולהיפרע מהאדום, עשיו. לבוש אדום כמ"ש: חמוץ בגדים. חרב אדום כמ"ש: חרב לה' מָלאה דם. ולהיפרע מהאדום כמ"ש: כי זֶבח לה' בּבָצרָה. ועוד יש לפרש, כי כל בֵּיתה לבוש שנים, משום שהנוקבא באה מדין קשה, וע"כ לא תירא משלג. כי שלג הוא דינים דדכר, ודינים דנוקבא הם הפוכים לדינים דדכר ומבטלים אותו.

אמר רבי יצחק: ודאי כן הוא, אלא שיש לפרש כל בֵיתה לבוש שנים. שָנים, הן שָנים קדמוניות, ז"ס חג"ת נהי"מ, כי היא נכללת מכולן, ויונקת מכל הצדדים כמ"ש: כל הנחלים הולכים אל הים. וע"כ, לא תירא מפני הדינים, שהם שלג.

שיעור שמע:

וַיְחִי קצ-קצב

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

חלום מתגשם לפי הפירוש.

יש לאדם כוח לפרש טוב וכך יהיה, כפי שמספר שר המשקים: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר פָּתַר-לָנוּ, כֵּן הָיָה. לכן כאשר אדם סופג ביקורת, ופועל באופן אוטומאטי בתגובה שלילית במקום להבין שהמחשבה היא כלי עזר לאדם, ואין היא האדם עצמו. וכך מלמדים חז"ל ללמד זכות על כל האדם, ולא לשפוט בגאוותו שיפוט שבוודאי לקוי ואינו מקדם. המחשבה היא כלי עזר אותו יש לנתב, כפי שיש לכוון את הלב להרגיש נכון. המחשבה עצמה היא סוג של נטיית לב.

ממילא פירוש בני האדם את המציאות אינו נכון, כפי שאומרים חז"ל שכאן עלמא דשיקרא. זמן תיקון הוא מעין חלום, שהרי לעתיד לבוא בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן – הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. לכן כדאי לפרש את המציאות בפירוש שמקדם את האדם לתכלית, דהיינו דבקות בהשם.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זוהר "ויחי" עמודים קפ"ז-קפט"
1. כיוון שנאמר "ה' ישמרך מכל רע" מדוע צריך לומר גם "ישמור את נפשך"?
2. מהם הסדרים של גהינום בעולם האמת, וכיצד זה מסביר את הצורך המוסבר על ידי "ישמור את נפשך"?
3. מהו גפן ומדוע היא משמשת לקדושה?
4. מדוע מלך המשיח משול לגפן ומדוע נקרא עני?
5. על מה מצביעה העובדה שהמשיח רוכב על חמור ועל עיר, שהרי אין כוחות דרכם שולטים עמי עכו"ם?

וַיְחִי קפז-קפט

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

ראיית הדין שנעשה ברשעים, מחזקת את הצדיק בדרך האמת.

בפנימיות, בעולם האמת רואים ברור שאין רשע וטוב לו. הצדיק מכבס את לבושו ע"י הכרת הרע.

ישנו חלק באדם שהוא העולם הזה, הרצון לקבל, עליו כתוב יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע – ויש חלק פנימי, עולם הבא, השפעה, עליו כתוב יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.

יין הוא בחינת חוכמה, וכאן נבדק האדם כיצד הוא מבקש לקבל את אותו אור. האם כיין המשמח, דהיינו בקדושה של חיבור הרצון לקבל בהשפעה, או כיין המשכֶּר לפרטיות. באותו דבר שניתן להגיע לקדושה, אפשר חלילה ליפול לס"א. מי שזוכה להבנה נפשית כמה רע ללכת לפרטיות, בכל מראה רע כזה של המציאות של הליכה בחושך בלי קשר לבורא, עצם הראיה הזו מכבסת ומתקנת את הנפש, ומוריד את כתמי הרע שהצטברו.

בעולם הזה ישנם קליפות שמנסות להכשיל, אך מדוע צריך שמירה בעולם האמת? אלא כשאדם נפטר מתפיסת העולם הזה, עדיין אינו מתוקן ונמסר למלאך דוּמה, וכאן צריך שמירה מפניו.

בנפש האדם נקודת ההשפעה הנק' עולם הבא צריכה אף היא שמירה מעולה, מפני שכאן בקל ניתן להתבלבל בצורות המופשטות, בקיפאון הרגשי, וכעסים פנימיים חבויים.

המקור למלך המשיח (יהודה) הוא צד הנקבה, צד אותו כל נברא צריך לתקן, את הרצון לקבל שבו. המשיח בא מצד המלכות שהיא ענייה ודלה, לכן אומר שבא רכוב על חמור.

יין מסמל דינים, ומביא זאת בהקשר למלחמות הקשות שיהיו בזמן גילוי המשיח. יין יכול להיות משמח כאשר הוא בא לקדושה, לקשר, ובגמר תיקון הצדיקים רואים את הדין הקשה שבא על הרשעים, עצם הראיה תכבס את לבושם מהדין שיעשה בעמים שהצרו לישראל.

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ  וּבְדַם עֲנָבִים סוּתֹה. רבי חייא פתח: יְהוָה שֹׁמְרֶךָ יְהוָה צִלְּךָ, עַל-יַד יְמִינֶךָ. כיוון שאמר, יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע, למה נאמר עוד, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ? אלא, יְהוָה, יִשְׁמָרְךָ מִכָּל-רָע, בעוה"ז, יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ, בעולם האמת.

השמירה שבעוה"ז, שהאדם יהיה נשמר מכמה מינים רעים מקטרגים, ההולכים לקטרג בני אדם בעולם ולהידבק בהם. השמירה בעולם האמת, כשהאדם נפטר מעוה"ז, אם זוכה, עולה הנשמה שלו ומתעטרת במקומה. ואם לא זוכה, כמה מחנות מחבלים מזדמנים לו למושכו לגיהינום, ולמסור אותו ביד דוּמה, ונמסר על ידו לממונה על הגיהינום. ושלושה עשר אלף ריבוא ממונים עימו, וכולם מזדמנים על נפשות הרשעים. (13 מצד שפגמו על מוחין דחוכמה, ודומה אחראי על הגיהינום והפגם של גילוי עריות).

ז' חדרים וז' פתחים יש בגיהינום. הנשמה של הרשעים נכנסת, וכמה מלאכי חבלה, רוחות, שומרים השערים, ועליהם ממונה אחד בכל שער, ונשמות הרשעים נמסרים לאֵלו הממונים, ע"י דוּמה. כיוון שנמסרו בידיהם, הם סוגרים השערים של האש הלוהט.

כי הם שערים אחר שערים, כפולים, והשערים פתוחים וסגורים כולם, אותם שמבחוץ פתוחים ושמבפנים סגורים. בכל שבת פתוחים, ויוצאים הרשעים עד הפתחים שמבחוץ, ופוגשים שם נשמות אחרות, שמתעכבות בפתחים שמבחוץ, ואינן נכנסות אל הגיהינום. ובצאת השבת, הכרוז יוצא בכל פתח, ואומר, ישובו רשעים לשאוֹלה (מדרגה שישית שעדיין ניתן לעלות ממנה). נשמות הצדיקים הקב"ה שומר, שלא יהיו נמסרות ביד דוּמה הממונה כמ"ש: יְהוָה יִשְׁמָר צֵאתְךָ וּבוֹאֶךָ. וכתוב:יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה. שאול מהו גפן? ואומר  זהו כנסת ישראל, הנוקבא כמ"ש: אֶשתך כגפן פורייה. אשתך כגפן הזה הקדוש, הנוקבא העליונה. גפן שאנו מברכים עליו, בורא פרי הגפן. בורא כמ"ש: עץ עושה פרי. הגפן, עץ פרי. עושה פרי, זכר, ז"א. עץ פרי, נוקבא, נוקבא דז"א. משום זה בורא פרי הגפן זכר ונקבה ביחד, זו"ן. גפן בחינת כנסת ישראל היא קדושה של חיבור זכר ונקבה, עליה מברכים בורא פרי הגפן.

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, זהו מלך המשיח, שעתיד למשול על כל צבאות העמים, ועל הצבאות הממונים על עמים עכו"ם, שהם מעוזם להתחזק, ועתיד מלך המשיח להתגבר עליהם.

משום שגפן, הנוקבא, שולט על כל הכתרים התחתונים, ששולטים על ידם כל העמים עכו"ם, והוא נצח למעלה. ישראל הנקראים שׂורֵקה כמ"ש: ולשׂורֵקה בנִי אתונו, ישמידו וינצחו צבאות אחרים למטה. ועל כולם יתגבר מלך המשיח כמ"ש: הנה מלכֵך יבוא לך, עני ורוכב על חמור ועל עַיר. עַיר וחמור, הם שני כתרים, שהעמים עכו"ם שולטים בהם. והם מצד שמאל, חול. ומלך המשיח מתגבר עליהם.

מלך המשיח ייקרא עני, אמר רבי שמעון: משום שאין לו מעצמו כלום, כי היא הנוקבא דז"א, וקוראים לה מלך המשיח. אבל זו היא הלבנה הקדושה למעלה, הנוקבא דז"א, שאין לה אור מעצמה, אלא מה שמקבלת מן השמש, ז"א. וע"כ נקראת עני.

מלך המשיח, הנוקבא, ישלוט בשליטתו, יתייחד במקומו למעלה. ואז כמ"ש: הנה מלכֵך יבוא לך, מלכך סתם, להיותו כולל את הנוקבא למעלה ומלך המשיח למטה. אם למטה, עני הוא, בחינת הלבנה, הנוקבא העליונה, כי מלך המשיח למטה נמשך מן הנוקבא, וע"כ נקרא עני כמוה. ואם למעלה, הנוקבא עצמה, היא עני, כי היא מראָה שאינה מאירה מעצמה, אלא מז"א, ונקראת משום זה, לחם עוני. ועכ"ז, המשיח רוכב על חמור ועל עַיר, מעוזם של עמים עכו"ם, להכניעם תחתיו. ויתחזק הקב"ה, הנוקבא, במקומו למעלה כמ"ש: הנה מלכך יבוא לך, כולל את שניהם.

כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם-עֲנָבִים סוּתֹה כמ"ש: מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבָּצרָה. וכתוב: פּוּרָה דָרכתי לבדי. כיבס ביין, זה צד גבורה דז"א, דין הקשה, להיות על העמים עובדי עכו"ם. ובדם ענבים סוּתוֹ, זהו אילן התחתון, הנוקבא, בי"ד הנקרא ענבים. והיין נמסר בדם ענבים, כדי להתלבש בשניהם, בדין הקשה דז"א ובדין דנוקבא, לשבור תחתיו כל שאר העמים עכו"ם והמלכים שבעולם.

הארת השמאל מכונה יין. ואם ממשיך בשיעור הקדושה, כלומר, רק ממטה למעלה, אז הוא יין המשמח אלקים ואנשים. ואם ממשיך יותר משיעור, גם ממעלה למטה, אז נעשה ליין המשכר, ומתגלה בו דין קשה, המכלה ומשמיד את הממשיכים אותו. ויש בו ב' בחינות, אם מצד שמאל דז"א היא דין קשה, ואם מצד שמאל דנוקבא היא דין רפה.

וכשהצדיקים רואים את הדין הקשה מצד ז"א ומצד הנוקבא, הנעשה ברשעים, הממשיכים אותו בבחינת יין המשכר, אז מתחזקים בעבודתם. ונבחן זה כמו שמכבסים את לבושיהם ומנקים אותם מכל שמץ חטא כמ"ש: כיבס ביין, שמכבס לבושו ע"י דין הקשה, הנעשה בעמים עכו"ם. ויין זה הוא צד גבורה דז"א, דין קשה, להיותו דכר. ובדם ענבים סוּתוֹ, זהו אילן התחתון, הנוקבא, בי"ד הנקרא ענבים, הצד שמאל דנוקבא, שהיא דין רפה. היין דז"א ניתן בדם ענבים דנוקבא, כדי שיתחברו ב' מיני דינים שלהם, ואז נשברים כל העמים עכו"ם ומלכי עולם, הממשיכים את יין המשכר הזה.

שיעור שמע:

וַיְחִי קפז-קפט

אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה

ראיית הדין שנעשה ברשעים, מחזקת את הצדיק בדרך האמת.

בפנימיות, בעולם האמת רואים ברור שאין רשע וטוב לו, והצדיק מכבס את לבושו ע"י הכרת הרע.

ישנו חלק באדם שהוא העולם הזה, הרצון לקבל, עליו כתוב יְהוָה יִשְׁמָרְךָ מִכָּל רָע – ויש חלק פנימי, עולם הבא, השפעה, עליו כתוב יִשְׁמֹר אֶת נַפְשֶׁךָ.

יין הוא בחינת חוכמה, וכאן נבדק האדם כיצד הוא מבקש לקבל את אותו אור. האם כיין המשמח, דהיינו בקדושה של חיבור הרצון לקבל בהשפעה, או כיין המשכֶּר לפרטיות. באותו דבר שניתן להגיע לקדושה, אפשר חלילה ליפול לס"א. מי שזוכה להבנה נפשית כמה רע ללכת לפרטיות, בכל מראה רע כזה של המציאות של הליכה בחושך בלי קשר לבורא, עצם הראיה הזו מכבסת ומתקנת את הנפש, ומוריד את כתמי הרע שהצטברו.

שיעור שמע:

שאלות חזרה עמ' קפד-קפו
1. מהי ההוראה שכתוב השתחוו ולא וישתחוו עם "ו"? ומה אנו לומדים שיהיה בגמר תיקון היות בבחינת מלך המשיח כתוב עם "ו" וישתחוו?
2. מהו שכתוב גור אריה, האם הוא גור או אריה?
3. מהו שכתוב מטרף בני עלית, מהו הטרף? ומדוע עליה זו משולה לרביצת אריה?
4. למי משויכת השכינה הקדושה ומה הפירוש נפלה ולא תוסיף קום בתולת ישראל?
5. מה הוראת הכתוב שילה עם אותיות "י" , "ה" ומה עם הם חסרים?

וַיְחִי קפד-קפו

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ

נָפְלָה לֹא תוֹסִיף – קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.

מלאך המוות הנק' טֶּרֶף מתגבר על אדם שנמצא בגלות נפשית ומחפש תענוג ברצונות גויים שבנפשו, במקום לחפש את אהבת השם במקום הקדושה. מצב הגלות אינו קבוע ובא בכדי לבוא לגאולה לאחר מכן. הנותן את ליבו לקשר עם ה' – יהפוך כל משבר למנוף לעליה.

מִבֶּטֶן מִי, יָצָא הַקָּרַח. "מי" אינה שאלה אלא מדרגת בינה, עולם הבא, היא תקים את העם בכוח שיכול להקפיא עצמו מלקבל חוכמה ללא חסדים. צד הקדושה יודע למנוע קבלת האור ללא חסדים, בכדי לקבלו כראוי, בדרך של חסדים.

יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ כתוב: ולא  וישתחוו, שאם היה כתוב עם האות וו, היה בא לרבות שאר העמים, שכל אוה"ע ישתחוו לו. אלא כשיבוא מלך המשיח, כתוב: שרים וישתחוו. ישתחוו לך, בא להראות, שכל ישראל בלבד ישתעבדו לראש הגולה שבבבל, ולא עמים אחרים. מכאן מלמד שבגמר תיקון, לא רק ישראל, אלא כל העמים ישתחוו למלך המשיח, שכתוב: יוֹדוּךָ, עַמִּים כֻּלָּם.

גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מתחילה היה גור (כמו ז"א דאצילות), ואח"כ אריה. כפל. כשז"א במוחין דקטנות נקרא נער, ואחר כך במוחין דגדלות נקרא איש כמ"ש: ה' איש מלחמה. ואף יהודה במוחין דקטנות נקרא גור, ובמוחין דגדלות נקרא אריה. מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ. מטֶרף, כולל את מלאך המוות, שעומד על טֶרף להכרית את בני העולם, ואין מציל כמ"ש: וטָרַף ואין מציל. ומטֶרף ההוא נסתלקה השכינה. ועליו נאמר, מטֶרף בני עלית, שיהודה ניצל ממלאך המוות, השטן, יצה"ר. ולא נכשל בו. יהודה לא נכשל במלאך המוות לפגום ביוסף, ולעתיד הוא מייצג את נצח ישראל שלא ישקר, דהיינו למרות שיהיה בגלות לא יבגוד בתורת ישראל למרות לחץ אומות העולם.

כָּרע, נאמר על גלות בבל. רָבץ, בגלות אדום. כאריה, שהוא גיבור. וכלביא, שהוא יותר חזק מאריה. כך ישראל גיבורים הם, שבני העולם, עובדי עכו"ם, מפתים ולוחצים אותם, והם עומדים בדתם ובמנהגיהם כאריה וכלביא. כמו אריה שלכאורה רובץ סתם, אך זו ירידה לצורך עליה.

אף השכינה כך, אע"פ שכתוב: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. היא חזקה כאריה וכלביא בנפילה זה. כמו שאריה ולביא אינם נופלים, אלא בשביל לטרוף טֶרף ולמשול, כי מרחוק מריח טרפו. ומשעה שמריח נופל, שרובץ לארץ כדי לדלג בכוח על טרפו, ואינו קם עד שמדלג על טרפו ואוכלו. כך השכינה אינה נופלת אלא כאריה וכלביא, כדי לנקום מעמים עכו"ם, ולדלג עליהם כמ"ש: צועֶה בּרוֹב כּוֹחו.

כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא  מִי יְקִימֶנּוּ. הוא לא יקום לנקום מהם נקמה קטנה, אלא מי יקימנו. מי, פירושו כמ"ש: מי ירפָּא לָך, עולם העליון, בינה, הנקראת מי, שבו הממשלה להתקיף את הכל. וכתוב: מִבֶּטֶן מִי, יָצָא הַקָּרַח, שע"י דין הזה, שנקרא קרח, הוא מכניע לכל הקליפות.

לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה, וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו, עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים. שילׂה כתוב: עם ה , ובשאר מקומות כתוב: שילו עם ו', להורות שם הקדוש י"ה. כי במקום אחר כתוב: שילו, בלא ה, ובמקום אחר, שִלׂה, בלי י'. וכאן כתוב: שילׂה, בי' וה', שהוא שם הקדוש העליון, ושהשכינה תקום מנפילתה בגלות, בשם הזה י"ה, שהוא מ"י. כי י"ה שם הבינה, הנקראת גם מ"י.

שיעור שמע:

וַיְחִי קפד-קפו

יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ

נָפְלָה לֹא תוֹסִיף – קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.

מלאך המוות הנק' טֶּרֶף מתגבר על אדם שנמצא בגלות נפשית ומחפש תענוג ברצונות גויים שבנפשו, במקום לחפש את אהבת השם במקום הקדושה. מצב הגלות אינו קבוע ובא בכדי לבוא לגאולה לאחר מכן. הנותן את ליבו לקשר עם ה' – יהפוך כל משבר למנוף לעליה.

מִבֶּטֶן מִי, יָצָא הַקָּרַח. "מי" אינה שאלה אלא מדרגת בינה, עולם הבא, היא תקים את העם בכוח שיכול להקפיא עצמו מלקבל חוכמה ללא חסדים. צד הקדושה יודע למנוע קבלת האור ללא חסדים, בכדי לקבלו כראוי, בדרך של חסדים.