שיעור  שמע:

שְׁמוֹת צא-צג

עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ

המלך מסובב הסיבות נותן ממשלה לגויים למען שכלול ישראל שישמרו את אמונתם.

רבי יצחק פתח: עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. עד שהמלך, זהו הקב"ה  כמ"ש, כה אמר ה' מלך ישראל. וכתוב, ויהי בישורון מלך. במסיבו, בין כנפי הכרובים, שעל ארון העדות. נרדי נתן ריחו, שגרמו שיסתלק הקב"ה מביניהם. ונתן ריחו, פירושו ריחם הרע. ריח טוב זה ז"א, רוחניות המבוססת על אמונה בג' האבות, בחינת ההדס, זהו הריח שמקשר לנשמה.

בעוד שהקב"ה היה נותן התורה לישראל. שכתוב: וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה, בעוד שהיה כותב התורה לישראל, עזבו את ריחם הטוב (אותה רוחניות שכבר זכו לקנות במעמד ההר) ואמרו, אלה אלוהיך ישראל. נתן, פירושו, עזב.

עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. בעוד שהיה הקב"ה יורד על הר סיני, לתת תורה לישראל. נרדי נתן ריחו, נתן ריחו הטוב, שכתוב, שאמרו נעשה ונשמע.

שנתן ריח גן עדן במעמד הר סיני טרם החטא.

יִשְׂרָאֵל מוּל שְׁאָר אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

צָרוּת בָּאוֹת לְאָדָם, בִּכְדִי לַהֲבִיאוֹ לֶצָייר אֶת נַפְשׁוֹ בֶּצוּרַת הַשְׁפָּעָה.

סנהדרין קד: אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש. הגויים הם שליחים שגורמים ויוצרים לישראל צורה שבאה כדין, ולעיתים של רחמים כאשר הולכים ישראל בדרך תורה, בחינת אדם הכובש את יצרו, והכל בכדי להביאם בדרך אמונית לצורה של השפעה. ואם חלילה אינם רוכשים צורת השפעה, יביא להם מלך כהמן. אדם השולט  על תכונת ישר-אל שבתוכו, הוא שולט על כל עולמו. לכן תפקיד האדם להיות יצרן, לצייר צורת בדמיון שיביאו אותו לרכישת אמונה. להפוך את כל הצורות שבעל מנת לקבל, להשפעה.

לכל אומה יש שר למעלה, וכשהקב"ה נותן ממשלה לזה, משפיל לזה. וכשנתן ממשלה לשר ההוא של מצרים, אין לו הממשלה אלא בשביל ישראל  כמ"ש: היו צָרֶיהָ לראש.

ישראל הם כנגד כל שאר אומות העולם. מה שאר העמים הם שִבעים, אף ישראל הם שבעים  כמ"ש, כל הנפש לבית יעקב הבאים מצריימה שבעים. ומי שמושל על ישראל, הוא כאילו מושל על כל העולם. שהם הכלל.

מכאן נשמע שישראל הם שבעים. שכתוב, ובני ישראל, פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאוד, מאוד. הרי כאן שבע מדרגות, וכל מדרגה כוללת

עשרה, הרי שבעים. כתוב אחר זה, ויקם מלך חדש על מצרים. שמחמת שליטתו על ישראל, שהם כנגד שבעים אומות, נבחן כמלך חדש.

שאל רב הונא: למה נשתעבדו ישראל בכל האומות? אלא כדי שיתעלה על ידם העולם. כי הם כנגד כל העולם. וכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומה הקב"ה הוא אחד, אף ישראל הם אחד, שכתוב, גוי אחד בארץ. מה שמו של הקב"ה הוא אחד ונתפרשׁ בשבעים שמות, אף ישראל אחד ונתפרשו בשבעים.

תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ

תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. אין לך אומה שפלה ונקלה ונִבְזֶה לפני הקב"ה, כמו המצרים. ונתן להם הקב"ה ממשלה בשביל ישראל. וְשִׁפְחָה, כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, זו הגר, שהולידה את ישמעאל. ישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ומשל בהם, ועינה אותם בכל מיני עינויים, וגזר עליהם כמה שְׂמָדות, ועד היום הם משתלטים עליהם, ואינם מניחים אותם לעמוד בדתם. ואין לך גלות קשה לישראל, כמו גלות ישמעאל (מפני שהוא דומה לישראל, והגלות אצלו קשה בגלל הקרבה, שבטעות אפשר לחשוב שהם בסדר, וחושבים שהם בני המלך).

רבי יהושע היה עולה לירושלים, ובדרך ראה ערבי אחד, שהיה הולך בדרך ובנו עימו. פגעו ביהודי אחד. אמר הערבי לבנו, יהודי מגואל זה שמאס בו אדונו. לַכְלֵך אותו וּרְקק בזקנו שבע פעמים, שהוא מזרע עליונים, מאברהם יצחק ויעקב. ואני יודע ששבעים אומות משועבדים בהם. הלך בנו ואחז בזקנו של היהודי. אמר רבי יהושע עליונים עליונים, דהיינו שהתפלל בזכות אבות, גוזר אני על העליונים, על הערבי ובנו, שמחזיקים עצמם עליונים על היהודים, שירדו למטה. עד לא גמר רבי יהושע דבריו, נבלעו במקומם בתוך האדמה. הזוהר מדבר רק מצד נשמת האדם, הכל בגוף אחד, וכאן מלמד שיש לקבור באדמה את בחינת הרצונות הערביים הכופרים הללו שבנפש, כפי שמשה קבר את הרצון המצרי בחול.

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים. עד שיפוח היום, נאמר על גלות ישראל, שהם יהיו משועבדים בגלות עד שיגמר יום ההיא של ממשלת האומות. למדנו, אלף שנים ממשלת כל האומות ביחד על ישראל. ואין לך אומה שלא תשתעבד בהם. ויום אחד (גמר תיקון), הוא כנגד מה שכתוב: והיה יום אחד הוא יודע לה'.

עד שיפוח היום. קודם שיפוח יום ההוא של האומות. ונסו הצללים, הם הממשלות ששלטו עליהם. אלך לי אל הר המור, אמר הקב"ה, אלך לי לנַעֵר האומות מירושלים, שהוא הר המור, כמ"ש, בהר המוריה אשר בירושלים. ואל גבעת הלבונה, זהו בית המקדש אשר בציון, שכתוב בו, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון. כדי לנַעֵר משם את הרשעים  כמ"ש: לאחוז בכנפות הארץ, וְיִנָעֲרוּ רשעים ממנה, כמי שאוחז בשמלה לנער את הטינופת ממנה.

אמר רבי יוסי: עתיד הקב"ה להתגלות בירושלים של מטה ולטהר אותה מטינופת העמים, עד שלא נשלם יום ההוא של האומות. אין ממשלת האומות על ישראל, אלא יום אחד בלבד. והוא יומו של הקב"ה, שהוא אלף שנים (דהיינו שליטה על מדרגת החוכמה, וכאן נצרכת זהירות)  כמ"ש, נְתָנַנִי שוממה כל היום דווה. יום אחד לבד, ולא יותר.

אמר רבי יוסי: אם ישתעבדו יותר מאלף שנים, הוא אינו על פי גזרת המלך, אלא על שאינם רוצים (ישראל) לשוב בתשובה לפניו. וכתוב: וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו', וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ. וכתוב: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָָ.

על האדם לעשות את התנועה הרוחנית מצידו.

תגיות: שליטת האומות על ישראל

שיעור שמע:

שְׁמוֹת צא-צג

יִשְׂרָאֵל מוּל שְׁאָר אוּמּוֹת הָעוֹלָם.

צָרוּת בָּאוֹת לְאָדָם, בִּכְדִי לַהֲבִיאוֹ לֶצָייר אֶת נַפְשׁוֹ בֶּצוּרַת הַשְׁפָּעָה.

סנהדרין קד: אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש. הגויים הם שליחים שגורמים ויוצרים לישראל צורה שבאה כדין, ולעיתים של רחמים כאשר הולכים ישראל בדרך תורה, בחינת אדם הכובש את יצרו, והכל בכדי להביאם בדרך אמונית לצורה של השפעה. ואם חלילה אינם רוכשים צורת השפעה, יביא להם מלך כהמן. אדם השולט  על תכונת ישר-אל שבתוכו, הוא שולט על כל עולמו. לכן תפקיד האדם להיות יצרן, לצייר צורת בדמיון שיביאו אותו לרכישת אמונה. להפוך את כל הצורות שבעל מנת לקבל, להשפעה.

שיעור שמע

שְׁמוֹת פח-צ

אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ

תַּת הָמּוּדָע שֶׁל הָאָדָם, מֶנָהֵל אוֹתוֹ יִוֹתֶר מֶהָמּוּדַע.

בעולם זה האדם נמצא בחשכות, תחת שליטת הגוי שבנפשו כמו בגלות מצרים. הקליפה היא תפיסת עולם מדוּמה, שכובשות את האדם, ומעבידה אותו. כאן כל ההבנות שלו משתעבדות למצבים הכי קשים, לתפיסת העולם הזה.

הנשמות שיורדות לתודעת העולם הזה, מהתפיסה הרוחנית לגשמיות,  נמצאות למעשה בגלות, וכאשר מתעורר אדם לעבודה רוחנית, הופכים הכוחות העליונים להיות זמינים עבורו.

חייב אדם לרדת למצרים, לתודעת העולם הזה בכדי ללקט את הניצוצות הקדושות. יש תנועה בעולם של עליה וירידה, גלות וגאולה שהן שתי תנועות שקורות כאן וגם בעולמות העליונים. וכך למשל מספר הזוהר על אותו מת שלא יכול להיכנס לגן עדן מפני שהוא בעצבות, כמו מצבו של עם ישראל היה בשעבוד.

הקשר עם הכוחות העליונים, היציבות ושמירת הברית. הם המאפשרים חיים לתחתונים וכוח להתמודד בתנודות.  

רבי יוסי ורבי אלעזר אמרו, פרשה זו דברים עליונים יש בה. בשעה שירדו אלו המרכבות ומחנות הקדושים, שהם צורת י"ב השבטים החקוקים למעלה, בשכינה, כולם באו לגור עימהם  כמ"ש: איש וביתו באו, שסובב על המלאכים שבאו לגור במצרים, עם בני ישראל. ראובן, שמעון, לוי וכל השאר, שרומזים על צורות י"ב השבטים שבשכינה.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב,   פתח, בבני ישראל, וסיים, באֵת יעקב. ואומר, שהוחזרה פרשה זו מבני ישראל אל יעקב, שבני ישראל ירדו למדרגת בני יעקב. והכל היה, כלומר שכל הפשטים הם אמת. מצד הסתכלות התחתון, במצב של גלות הירידה היא בחינת יעקב, ומצד הסתכלות העליון כבר רואים בירידה את העליה שתובא – ומופיע שם ישראל.

בשעה שהלכו ישראל בגלות, נתאספו כל הנשמות של השבטים למערת המכפלה. צעקו ואמרו: סבא סבא, הכאב של הבנים אין בעמל עולם הזה מָשְׂלוּ. בניך, כולם משתעבדים בעבודה קשה על ידי אחרים, עושים בהם כל נקמות שבעולם.

בשעה ההיא, נתעורר רוחו של סבא ההיא, יעקב, ביקש רשות וירד למצרים. קרא הקב"ה לכל מרכבותיו והמחנות שלו, ומלכם, והשכינה בראשם וירדו כולם עם יעקב ועם השבטים שלו. השבטים ירדו חיים עם אביהם למצרים. וכן ירדו מתים עם אביהם למצרים  כמ"ש: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה. וכתוב, ראובן שמעון לוי. עתה מתים היו וירדו למצרים. וכתוב, ויוסף היה במצרים. כי רוחו לא נפרד ממצרים לאחר מיתתו, שיהיה צריך לחזור ולרדת, כמו שאר השבטים. יוסף, כרַחם אב על בנים, לא נפרד מהם גם לאחר פטירתו. יוסף הרגיש אחריות כלפיהם, הוא עצם הברית.

רעו רבי יהודה בר שלום היה הולך בדרך ורבי אבא היה עמו. נכנסו למקום אחד ללון שם, אכלו, וכשרצו לשכב, הניחו ראשם על תל של עפר, שהיה שם קבר. טרם ישנו, קרא קול אחד מן הקבר, אמר זרע שלי הולך לארץ, כלומר שהולך לאבוד. כבר שתים עשרה שנים שלא נערתי לבד עתה, שפני בני אדם אני רואה כאן.

שאל רבי יהודה: מי אתה? אמר לו יהודי אני ויושב בבדידות כמו מוחרם, כי איני יכול לכנוס לגן עדן בשביל צער מבני, שגנבו עכו"ם בעוד היותו קטן, ומכהו בכל יום, והצער שלו דוחה אותי מלהכנס במקומי, ובמקום הזה לא נערתי רק עתה.

אמר לו: ואתם יודעים בצער של החיים? אמר לו נשבע אני בשֹר של קברי, אם לא התפלה שלנו על החיים, לא היו מתקיימים בעולם אפילו חצי יום. ועתה נערתי כאן, שהיו אומרים לי כל יום שבני יבא כאן במהרה, ואיני יודע אם בחיו או לאחר מיתו.

שאל רבי יהודה: מה אתם עושים בעולם ההוא? נרעש הקבר ואמר לכו קומו, כי עתה מכים את בני. תמהו וברחו משם כחצי מיל. ישבו עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו אדם אחד שהיה רץ ובורח מפני רבו, כי ניצל ממנו בתפלת אביו המת, והיה נוזל דם מכתיפיו. אחזו בו וסיפר להם המעשה שהנכרי שגנבו בהיותו קטן, הכהו עד זוב דם. אמר לו מה שמך, אמר להם לחמא בר ליואי. אמרו ומה היה שמו של אותו המת, אנו יראים לדבר עמו יותר. לא חזרו אליו. אמר רבי אבא, זה שאמרו, שתפלות המתים מגינות על החיים. מאין לנו, כי כתוב ויעלו בנגב ויבא עד חברות, דהיינו להתפלל על קברם של האבות שיתפללו בעדם.

הַמֵּתִים יָדְעוּ בֶּצְעָרַם שֶׁל הַחַיִּים

אמר רבי יהודה: שני נדרים נדר הקב"ה ליעקב. שירד עימו לגור עימו בגלות, ושיעלה אותו מקברו, לראות השמחה של המחנה הקדושה של המרכבות והמלאכים, שגרו עם בניו בגלות, בשעת הגאולה  כמ"ש, אנוכי ארד עמך מצרימה, בגלות, ואנוכי אעלך גם עלה בשעת הגאולה. כי עלייה לשון גאולה, כמ"ש: והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי. וכתוב, ששם עלו שבטים. יעקב צריך להיות בגאולה עם כל כוחות עם ישראל.

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף. ביום ההוא ניתנה רשות לשרו של מצרים, שיתחזק על כל שאר העמים. כי עד שלא מת יוסף, לא ניתנה שליטה לממשלת מצרים על ישראל. כיוון שמת יוסף, אז, ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם, כמי שהיה שפל וקם. כי ביום ההוא נתגדל שָרו של מצרים.

ויחי

שְׁמוֹת פח-צ

אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ

תַּת הָמּוּדָע שֶׁל הָאָדָם, מֶנָהֵל אוֹתוֹ יִוֹתֶר מֶהָמּוּדַע.

בעולם זה האדם נמצא בחשכות, תחת שליטת הגוי שבנפשו כמו בגלות מצרים. הקליפה היא תפיסת עולם מדוּמה, שכובשות את האדם, ומעבידה אותו. כאן כל ההבנות שלו משתעבדות למצבים הכי קשים, לתפיסת העולם הזה.

הנשמות שיורדות לתודעת העולם הזה, מהתפיסה הרוחנית לגשמיות,  נמצאות למעשה בגלות, וכאשר מתעורר אדם לעבודה רוחנית, הופכים הכוחות העליונים להיות זמינים עבורו.

חייב אדם לרדת למצרים, לתודעת העולם הזה בכדי ללקט את הניצוצות הקדושות. יש תנועה בעולם של עליה וירידה, גלות וגאולה שהן שתי תנועות שקורות כאן וגם בעולמות העליונים. וכך למשל מספר הזוהר על אותו מת שלא יכול להיכנס לגן עדן מפני שהוא בעצבות, כמו מצבו של עם ישראל היה בשעבוד.

הקשר עם הכוחות העליונים, היציבות ושמירת הברית. הם המאפשרים חיים לתחתונים וכוח להתמודד בתנודות.  

שיעור שמע

שאלות חזרה בזהר שמות פה-פז
1. מה היחס בין הכוחות העליונים לכוחות התחתונים ומדוע זה היחס?
2. מה הבדל בין אילן המראה על צדיק לאילן שמראה על הס"א? מהו האילן היוצא דופן בין האילנות?
3. מהו השיח הגדול לשיח הקטן שבין שיחי הסרק שיוצא דופן, דהיינו שמצביע על קדושה?
4. לשם מה צריך את עצי הסרק בעולם והאם מותר לגדוע אותם?
5. מה הבדל בין הירידה בויגש לבין הירידה המדוברת בפרשת שמות?
6. כיצד רואים בפסוק א' בפרשת שמות ב' בחינות: א. המשוייכת בירידה הראשונה (ויגש), והשני הירידה עצמו (שמות)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שְׁמוֹת פה-פז

גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה

חָיַיב אָדָם לֶהִתְּיָשֶר בְּהֶתְאֵם לָחוּקִים הָעֶלְיוֹנִים, בִּכְדִי לְמַלֵּא תָּפְקִידוֹ.

חז"ל מלמדים שאֵין לְךָ עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין מֶמּוּנֶה עָלָיו מִלְמָעְלָה וְשׁוֹמֵר אוֹתוֹ וּמַכֵּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדָל. הקב"ה עשה הפרדה בין הממונים על כל סוג צמחיה, ודרכם הוא מנהל את העולם. אין אפשרות לחבר בין הפרטים אלא בנפשו של האדם. על האדם ללמוד להכיר את הכוחות המאחדים ואת הכוחות הנפרדים שבו, מפני שבלי הפרטים לא יוכל לתפוס את הכלל. ובכדי שיסכים לעבוד גם על הפרטים הלא מורגשים, עליו להחליט וליישם בברית אמונית לעבוד על הפרטים מצד הכלל אליהם הם שייכים.

למרות שבעולמות העליונים ישנו סדר מופתי בין כל הכוחות, כאן למטה ישנה הסתרה. פנימיות האדם היא כנגד העולמות העליונים, וגוף האדם כנגד העולם הזה. החיצוניות באה בכדי לגרות ולהפעים את התיקון הפנימי הנדרש. מכאן החשיבות ההכרחית בלימוד הקבלה, בהבנת הסדר העליון שלפיו יש ליישר את הלב.

במצב של גלות נפשית, שוכח האדם בכלל למה בא לו המקרה (עולם הזה) לפניו. אך כאשר פוגש הוא מציאות, תוך שהוא שומר על ההחלטה האמונית לשמירת הברית, להבנה שכל המקרה החיצוני אינו עומד כשלעצמו, אלא בהשגחה הוא חלק מהכלל – אזי כל ההתמודדות שלו תיצלח בזכות הכלל, בזכות השכינה הקדושה. ירידה למצרים כשלעצמה אינה גלות, כל עוד שומרים על הקשר עם השכינה. המדד לבדיקת טיב הירידה הוא השמחה. עצבות אומר שאדם נפל שבי ביד המקרה החיצוני. כל שיש לעשות זה לפקוח עינים ולראות שהיחד, השכינה נמצאים תמיד לעזור.

אמר רבי יהודה: גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹהִים,  כעין שיש ברקיע, עשה הקב"ה בארץ (ישנה הקבלה אך עם השינויים הנדרשים). וכל מה שיש בארץ, כולם רומזים למה שיש למעלה ברקיע. כי כשראה רבי אבא אילן אחד, שפִרְיוֹ נעשה עוף הפורח ממנו, היה בוכה ואמר: אם אנשים היו יודעים למה הם רומזים, היו קורעים לבושיהם עד הטבור (אפילו במקום שכן נתקבל ההארה) שלהם, על מה שנשכחה החכמה מהם. כל שכן בשאר דברים, מה שעשה הקב"ה בארץ. אם כך למה לא מגלים לנו, ולמה אנו רואים את המציאות בעיוות תודעה של זמן ומקום, ונראה לכאורה כאוס בעולם? התשובה היא שגם אם יראו לנו נכוחה את הסדר העליון – לא נרצה אותו, לא נסכים כל כך מהר לוותר על הרצון לקבל. וכך רואים פער בין תפיסת השכל, לבין המימוש שתלוי בתאוות הלב.

כמו שאמר רבי יוסי: האילנות, חרוב, דקל ופיסטוק, שחכמה נראית מהם, הם מין עץ אגוז, כולם ברכב אחד נרכבו. כי כל אלו האילנות שעושים פירות, חוץ מתפוחים, שהם (מגלים את כוח הנה"י להגיע לגדלות, והם כנגד ג' האבות), אחד הם, שרומזים לת"ת. חוץ השבילים שבהם הם נפרדים, כי לכל אילן יש שביל מיוחד שמאיר בו.

כל אלו האילנות שאינם עושים פירות, והם גדולים, חוץ מערבי נחל, שיש להם סוד בפני עצמם כעין של מעלה, שהם נו"ה, מִיְניקה אחת הם יונקים. שיונקים מחיצוניות בסוד אל אחר, שאינו עושה פירות. וכל אחד מן האילנות הקטנים, חוץ מאזוב, הרומז על יסוד, מאם אחת נולדו, מנוקבא. אם כך מה תפקידם של עצי הסרק? אלא שהם מחזיקים את הסביבה שבה אפשר יהיה לגדל את עצי הפרי. הם נצרכים לעולם, שאף הוא חיצוני לאדם, אך ישנם הבאים ישירות לצד האדם והם מצד הקדושה, ואלו שבאים לצד העולם – באים מטומאה.

בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי יַעֲקֹב

כל עשב הארץ, שנתמנו עליהם שרים חזקים בשמים. שאין לך כל עשב ועשב בארץ, שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. ולכל אחד יש לו סוד בפני עצמו. כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ואין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאיים, מעָרֵב שליטתם זה בזה  כמ"ש: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ. וכתוב, לכולם בשם יקרא. ולכל מה שבעולם יש סוד בפני עצמו. ולא רצה הקב"ה לגלותו ממקומו ולערבו באחר. וקראם בשמות לכל אחד מבני יעקב, שהם שבטים קדושים, שהם קיומו של עולם, על אחת כמה וכמה  כמ"ש: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

רבי יוסי אמר: אילו נאמר אֵלֶּה שְׁמוֹת, היה משמע שכן הוא. אשר, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוא על חשיבותם של השבטים מקיימי העולם. עתה שכתוב, ואלה שמות, עם ו' נוספת, משמע שעל הראשונים מוסיף.

כי השם ישראל יורה על עלייה וחשיבות. והשם יעקב יורה על ירידה. וכיוון שכתוב כאן, בני ישראל, נאמר על חשיבות השבטים. אבל מטעם תוספת הו', שנאמר, ואלה, זה יורה שמחובר לכתובים הקודמים. ועומד כבר אחר מיתת יעקב ויוסף והשבטים, שאז באו לירידת המדרגה, ונקראים בני יעקב. ואע"פ שהכתוב אומר, בני ישראל, אין זה משום חשיבות, כי מבחינת המדרגה כבר נפלו למדרגת בני יעקב. אלא מטעם אחר, לכבודו של יעקב.

אמר רבי יהודה: חס ושלום לומר שבשעה שאמר הקב"ה: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, היעלה על דעתך, שהשכינה ירדה עימו בשעה ההיא ממש, שמיד בבואם מצריימה, היו בבחינת בני יעקב, בירידה? אלא בשעה שהייתה ירידה לבניו, ירדה השכינה  כמ"ש: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, שכל זמן שתהיה לך עלייה, יש גם לי עלייה. ובשעה שתהיה לך ירידה, אנוכי ארד עימך. ואחר שמת יוסף וכל אחיו, והייתה להם ירידה, עמדה השכינה וירדה עימהם, כמו שירדו בני ישראל, כך ירדו השכינה ומרכבותיה.

אמר רבי יוסי: וימות יוסף בן מאה ועשר שנים וג. באותה שעה שמת יוסף וכל השבטים, והייתה להם ירידה, ירדו בני ישראל בגלות, והשכינה ומלאכים העליונים ירדו עימהם. וכמ"ש: ואלה שמות בני ישראל, שהו' של ואלה, מוסיף על הראשונים. שלאחר מיתת יוסף ואחיו, לרדת בגלות. וע"כ הם בהכרח בני יעקב, בירידה.

רע) אמר לו רבי יהודה: אם כן, יעקב היה מת או לא? כתוב, הבאים מצריימה את יעקב. הוצא משם את יעקב, שהרי כבר מת. מטעם שהו' מוסיף על הראשונים. אלא לא אמר הכתוב, היורדים מצריימה את יעקב, כי עד עתה לא הייתה ירידה ליעקב, אלא כתוב: הבאים. ולמדנו שהשכינה וי"ב השבטים שבה באו עם יעקב למצרים. והלכו משם, עד שירדו לגלות, אחר מיתת יעקב והשבטים, ואז ירדו אלו עימהם, השכינה וי"ב השבטים שבה. וע"כ הכתוב, ואלה שמות בני ישראל, נאמר על גודל מעלתם וחשיבותם, להיותו סובב על ימי העלייה ולא על ימי הירידה.

בכל יום ויום היו באים השכינה וי"ב השבטים שבה והלכו להם. זהו שכתוב, הבאים מצריימה, לשון הווה. ולא כתוב, אשר באו, לשון עבר. שכתוב מתחילה, הבאים מצריימה את יעקב, שמדבר מטרם הירידה. ואח"כ כשהייתה להם ירידה, כתוב, איש וביתו באו. שהוא לשון עבר. בני יעקב כולם כבר מתו באותו זמן, וירדו אלו ואלו לגלות. מלמד שהיו שני שלבים: הכן באו יעקב ובניו כדי להעלות ניצוצות קדושים, ולאחר מכן שהייתה להם ירידה שהתנתקו מאותו כוח הכלל, השכינה שהיה להם, כתוב איש וביתו באו, כלומר באו ובהווה לא, שהם בגלות מאחר והתפיסה האמונית נחלשה.

תגיות: גלות, השגחה פרטית

 שיעור שמע:

שְׁמוֹת פה-פז

גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה

חָיַיב אָדָם לֶהִתְּיָשֶר בְּהֶתְאֵם לָחוּקִים הָעֶלְיוֹנִים, בִּכְדִי לְמַלֵּא תָּפְקִידוֹ.

חז"ל מלמדים שאֵין לְךָ עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין מֶמּוּנֶה עָלָיו מִלְמָעְלָה וְשׁוֹמֵר אוֹתוֹ וּמַכֵּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדָל. הקב"ה עשה הפרדה בין הממונים על כל סוג צמחיה, ודרכם הוא מנהל את העולם. אין אפשרות לחבר בין הפרטים אלא בנפשו של האדם. על האדם ללמוד להכיר את הכוחות המאחדים ואת הכוחות הנפרדים שבו, מפני שבלי הפרטים לא יוכל לתפוס את הכלל. ובכדי שיסכים לעבוד גם על הפרטים הלא מורגשים, עליו להחליט וליישם בברית אמונית לעבוד על הפרטים מצד הכלל אליהם הם שייכים.

למרות שבעולמות העליונים ישנו סדר מופתי בין כל הכוחות, כאן למטה ישנה הסתרה. פנימיות האדם היא כנגד העולמות העליונים, וגוף האדם כנגד העולם הזה. החיצוניות באה בכדי לגרות ולהפעים את התיקון הפנימי הנדרש. מכאן החשיבות ההכרחית בלימוד הקבלה, בהבנת הסדר העליון שלפיו יש ליישר את הלב.

במצב של גלות נפשית, שוכח האדם בכלל למה בא לו המקרה (עולם הזה) לפניו. אך כאשר פוגש הוא מציאות, תוך שהוא שומר על ההחלטה האמונית לשמירת הברית, להבנה שכל המקרה החיצוני אינו עומד כשלעצמו, אלא בהשגחה הוא חלק מהכלל – אזי כל ההתמודדות שלו תיצלח בזכות הכלל, בזכות השכינה הקדושה.

ירידה למצרים כשלעצמה אינה גלות, כל עוד שומרים על הקשר עם השכינה. המדד לבדיקת טיב הירידה הוא השמחה. עצבות אומר שאדם נפל שבי ביד המקרה החיצוני. כל שיש לעשות זה לפקוח עינים ולראות שהיחד, השכינה נמצאים תמיד לעזור.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זהר שמות פב-פד
1. מדוע רבי אליעזר מתעקש להסביר לרבי עקיבא את העובדה שהוא גדול ממנו? וודאי שלא לכבדו עושה זה.
2. כיצד ניתן להבין את חלומו של רבי אליעזר כהסבר מצד השורשים לגדולת רבי אליעזר על רבי עקיבא? ומה שרש העבודה בכך?
3. מהו אגוז ומדוע כתוב אל גנת אגוז ירדתי ולא רק אל אגוז ירדתי?
4. מדוע באגוז מדברים מצד הטוב ובשקד מדברים דווקא מצד השלילה? והרי יש גם שקדים מתוקים והרי יש גם קליפות לאגוז.
5. מה הוסיף רבי אלעזר בסוף אות רס"ב לכל ענין ר' אליעזר ורבי עקיבא שהוא בכלל לא היה בפלוגתא הזאת?

שְׁמוֹת פב-פד

י"ב הָרֵי אֲפַרְסְמוֹן [י"ב טורי אפרסמונא]

כְּלָל רוּחָנִי: הָיגִיעָה בַּמָּקוֹם אֶחָד וֶהָשׂכָר בֶּמָּקוֹם אַחֵר.

אין זה מחייב שהדבר המגולה חשוב יותר מהנסתר, או הדבר שגורם להנאה גדולה יותר חשוב מדבר בו נהנים פחות, ואל לו לאדם לחשוב שמקום השכר גדול יותר, או לחשוב שרבי עקיבא גדול מרבו.

לאדם יש הבחנה שלכאורה במקום גבוה יותר יוכל להתפלל ולקבל אור גדול יותר. אך יש להבחין שמקום הבקשה, ההשתוקקות אינו מקום קבלת האור, ולא הגילוי מוכיח על גודל המדרגה.

גם לאחר המעשה בו לא הצליח רבי אליעזר הגדול להוריד גשמים בתפילה, ורבי עקיבא הצליח, חלשה דעתו של רבי אליעזר, אי אפשר בכלל לחשוב שרבי אליעזר חושש על כבוד עצמו, אלא חושש על תפיסת החיצוניות בעם וחס הוא על כבוד התורה. יש ומונעים דווקא מהצדיק לבקש עבור העם בגין העוונות שלהם, וישנה סכנה שתלמיד יחשוב שהוא גדול מרבו – בניגוד למה שמלמד האר"י הקדוש: כְּלָל גָּדוֹל שְׁתָּבִין בּוֹ הַכֹּל: כָּל תַּחְתּוֹן הוּא מַחֲצִית מֶהָעֶלְיוֹן.

אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בוא ואמור לך דבר, שנראה לי בחלום פסוק הזה שכתוב: וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה, וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה- וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי:  כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, אֹתָךְ. הרי, שמסיבת עוונם של הדור, אין התפילה מתקבלת בעדם. ומ"מ נאמר, ואתה אל תתפלל עליהם, שמשמע שאחרים יכולים להתפלל. וע"כ אני לא נעניתי, ואתה נענית. ויותר מזה, יש בחינות שאין צדיק בעולם, שיוכל להתפלל עליהן.

בוא וראה, י"ב הרי אפרסמון (בינה), שהם חגת"ם דבינה, הנקראת אפרסמון, הכלולים זה מזה, שכל אחד מהם כלול מן חג"ת, והם י"ב. אבל המלכות, אינה מאירה אפילו במלכות. מטרם גמר התיקון, נכנס והעלה מ"ן אותו הלובש חושן ואפוד (גימטרייה פה), ז"א, שת"ת שלו נקרא חושן (עניין נחש) והמלכות נקראת אפוד. שי"ב אבנים שבחושן מקבלים מי"ב אורות דבינה. וי"ב של האפוד מקבלים מי"ב של החושן. וגם בהם אין עצם המלכות מאירה כמו בבינה.

והתפלל אל הקב"ה, העלה מ"ן לבינה, לרחם על העולם, לגמור התיקון גם במלכות עצמה, שתהא מאירה כמו חג"ת. ועד עתה עדיין תפילתו לא נתקבלה, הרי שיש בחינות, שאין התפילה נשמעת עליהן. אם כן, למה חלשה דעתו של רבי אליעזר? כיוון שראה בחלומו, ואתה אל תתפלל, שמתוכו נשמע, שאחר יכול להתפלל? משום האנשים שאינם יודעים מזה. וחשבו שמעלתו קטנה ממעלת רבי עקיבא.

י"ח הָרֵי אֲפַרְסְמוֹן [י"ח טורי אפרסמונא]

אמר רבי אליעזר: שמונה עשר הרי אפרסמון עליון, יסוד דבינה, שיש בו ט"ס של אור ישר וט"ס של אור חוזר, י"ח הרים. נכנסים, מעלים מ"ן, נשמות הצדיקים, המרכבה ליסוד. וארבעים ותשעה ריחות, נ' שערי בינה חסר אחד, עולים בכל יום מבינה עד מקום שנקרא עדן, חכמה. שכנגד זה ניתנה התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור. שמחמת חיסרון שער הנ', יצאו מ"ט פנים טמא, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים, וכן מ"ט אותיות שבשמות השבטים. וכן מ"ט ימים של הספירה כדי לקבל התורה, שבהם מ"ט הימים העליונים של זו"ן, עומדים לקבל רשות, להתתקן בכל יום ממ"ט ימים אלו, מאבנים המזהירים הממולאים בחקיקות של אותו החושן. שי"ב הללו מקבלים מי"ב הרים של אפרסמון, שבזה מתוקנות ז"ת של זו"ן, הכלולים מז', ע"י ספירות העומר.

ואותו הלובש את החושן, ז"א, במוחין דגדלות, יושב בכיסא הקדוש היקר, שמאיר במלכות, הנקראת כיסא. ד' עמודים של כיסא, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, עומדים ומסתכלים בחושן, שמקבלים מי"ב אבנים מאירים בו. על פיו של לובש החושן, יבואו ועל פיו יצאו. שכל האורות והתיקונים נמשכים מי"ב האורות שבחושן, הנמשכים מי"ב אורות שבבינה. נושאים עיניהם ומסתכלים למעלה, רואים את הציץ שלוהט בשש מאות ועשרים צדדים. רומז לכתר, בגי' תר"כ, כי הוא קשור על המצח ועל הגלגלת. ושם הקדוש העליון חקוק עליו. והם מזדעזעים ומתחלחלים, קשורים העמודים בצד ימין, ז"א. והשמאל, המלכות, לוקחת בידיה עמודי השמים, ג' קווים שבז"א, מברר אותם ומגלה אותם  כמ"ש, ונגולו כספר השמים. ז"א יושב על הכיסא של ד' עמודים, על המלכות, שיש לה ד' עמודים חו"ג תו"מ. ואלו ד' עמודים קשורים בז"א, שהוא נוטה לימין, שמאיר להם בחסדים מכוסים, שאינם מגולים בהארת החכמה. אמנם המלכות, השמאל, מבררת אותם ע"י המשכת החכמה, ומגלית אותם ע"י התלבשות החכמה בחסדים. ואז נעשים ד' העמודים חו"ג תו"מ, לד' עמודים שבכל אחת חג"ת, המאירים בחסדים מגולים  כמ"ש, ונגולו כספר השמים. ועל שם זה נקראת המלכות, עולם הנגלה.

רבי אלעזר מלמד שבמדרגת מחזה ולמעלה, חסדים מכוסים שלא ניתן להבין בהם את הסודות. אך הכוהן הגדול (כפי שמביא רבי אליעזר עצמו כדוגמא) הוא רק בחסדים מכוסים שבהם ניתן לקבל רק באמונה, ואין הדבר גלוי לתחתונים. לכן בשלב זה לא ניתן לרבי אליעזר לגלות, אלא רק באמונת התלמיד, מעל טעם ודעת, שהכן רבו גדול ואצלו החוכמה מכוסה.

אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי

אמר רבי עקיבא: אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. גינה זו יוצאת מעדן, וזו היא השכינה. אגוז, היא מרכבה העליונה הקדושה, ד' ראשים של הנהרות הנפרדים מן הגן, ד' הפנים, פני אריה שור נשר אדם. כאגוז הזה, שיש לו ד' ראשים קדושים בפנים, בהפרי שלו, ויש לו ג"כ ד' קליפות החופפים על הפרי, הרומזים על ד' קליפות, רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת ונוגה, כמו המרכבה העליונה. ומה שאמר ירדתי, אל גינת אגוז ירדתי, הוא כמו, ירד פלוני למרכבה.

אם כן, היה לו לומר, לאגוז ירדתי, שהיא המרכבה. מהו שאומר, אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי? משום שהגינה, המלכות, היא כל השבח שבאגוז, שצומחים ויוצאים מן הגינה הזו, וע"כ מזכיר את הגינה בעיקר. ולמה נרמזה המרכבה באגוז? מה אגוז צפון וסתום מכל צדדיו בתוך קליפתו, אף המרכבה היוצאת מן הגן, מהמלכות, סתומה מכל צדדיה (החסדים מכוסים ולא מגולים). מה אלו ארבעה ראשים שבאגוז מתחברים במרכזם, ומתפרדים כלפי חוץ, כך ד' פנים של המרכבה מתחברים באחדות בחדווה ובשלמות, ונפרדים כל אחד לבחינתו, על מה שנתמנה. במרכזם נמצאים ד' הפנים, מיוחדים זה בזה. והארת ג' הקווים, האחדות שמקו ימין, והשמחה שבקו שמאל (שבימין), והשלמות שבקו אמצעי, נמצאים בכל אחד ואחד מהם בלי הפרש משהו. ומבחינה זו הם מחוברים. אבל מבחינת תפקידם להשפיע לתחתונים, הם נפרדים. שכל אחד מגביר את בחינתו. פני אריה, ימין, משפיע חסדים. פני שור, שמאל, משפיע חכמה. פני נשר, אמצעי, משפיע שפע ממוזג. פני אדם, תפקידו לגלות החסדים בהארת החכמה. ומבחינה זו, כל אחד נפרד מחברו.

האגוז בא מצד המחשבה, שעליה להיות מאוחדת כולה על כל פרטיה. אך כאשר באים להסביר את העניין לתחתון, חייבים לפרוט לו את הרעיון. לכן תפיסת התחתון היא מהפרטים לכלל, כאשר העליון רואה דבר שלם באחדות גמורה, תמונה שלמה.

שאל רבי עקיבא: לכלוך זה בקליפת האגוז, בד' קליפות הסובבים עליו, למה הם רומזים? אמר לו: אע"פ שהתורה לא גילתה אותו, כי מדברת רק בבחינת הטוב שבאגוז. גילתה אותו בשקדים, שהתורה מדברת מד' קליפות שבשקדים, דווקא הרומזות על דין (על הלב) ולא מטוב שבהם. מוח מצד החסדים שבימין, ושקד מצד הדין.

שקדים, יש מהם מרים מחמת קליפותיהם, ויש מהם מתוקים. רמז, שיש בעלי דין הקשה, שעליהם רומזים שקדים המרים. ויש בעלי שׂרות, המשרתים לקדושה, שעליהם רומזים שקדים המתוקים. אבל כל רמז המגולה עליהם בתורה, אנו רואים שהוא דין, ואינה מדברת מהטוב שבהם, שהם המתוקים. וכן הוא בירמיהו, שהראו לו הדין שבהם, שכתוב מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.

מהו שקד? שקדים ממש. ונאמר לו, כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ, לנטוש ולנתוץ ולהאביד. וכן במטה אהרון כתוב, ויגמול שקדים, שנעשה לאות לבני מרי. הרי שהתורה מדברת מבחינת הדין שבהם בלבד. ומהמילה עצמה, שנקראים שקדים, נשמע, שהוא דין קשה, שכתוב, וישקוד ה' על הרעה. וכן, שוקד אני על דברי. הרי שהמילה שקד יורה על דין קשה. משמע שכל מה שעושה הקב"ה, הוא ללמוד ממנו חכמה רבה. שכתוב, כל פעל ה' למענהו. וכתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד. מאוד הוא, שטוב ללמוד ממנו חכמה עליונה.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זהר שמות עט-פא
1. אילו ב' שאלות שאל ר' אלעזר את אביו ומה ענה לו אביו?
2. מה התועלת בכך שהאדם מגה סודות בעולם מבחינתו שלו ומה הדרך האמצעית בכך שמגלה סודות דרך רבו?
3. מהו היחס בין עם ישראל לאומות העולם בקרה לה', העזר בפסוק "שישים מלאכות וגו"?
4. מהו שהעולם נברא רק בששביל ישראל, הרי גם אומות העולם באו מאד"ר?
5. מהו התיקון כדי לייצר נבדלות שכל אחד יקבל את תפקידו בכלל, וכיצד זה עונה על ב' שאלותיו של ר' אלעזר?
6. על מה אמר רשב"ג על רשב"י ור' אלעזר שהם אריות?
7. מדוע הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים?
8. מה ענה רבי עקיבא לר' אליעזר על כך שתפילתו שלו נעתנה במהרה בעוד שתענית של ר' אליעזר לא נענתה מדוע תשובה זו פייסה דעתו?

שְׁמוֹת עט-פא

גָּלוּת לָמָּה, וְלַמִּצְרִים לָמָּה?

 בכדי להגיע לתכלית, על כל פרט למלא תפקידו ביחס לכלל. עם ישראל נבחר להוביל את האנושות, ולשם כך עליו להבדיל עצמו כדי להגיע לבסוף לאחדות.

כאשר לוחצים עליך מלמעלה, נעשה הדבר בכדי שתשמור על הנבדלות שלך וכך תגלה את תפקידך. ההשגחה החיצוניות לוחצת על האדם להיכנס לשינוי בפנימיות, וכך לוחצים אומות העולם את ישראל למלא תפקידם. אתה חייב להיות אתה!

אומות העולם מגלים את החלק שלא לשמה, את הפרטים שהם רק בחינת סיוע – פילגשים. אך כוח גילוי השכינה, היחד שבא לגלות את השם הוא יעקב. מבחינה נפשית מלמד ישנם כוחות של זריזות, נקיות, דמיון מפותח וכדומה, אבל אחת שכולן יְאַשְּׁרוּה – היא האהבה, ואת עלית על כוּלָנה.

בכדי למנוע התערבבות ישראל בעמים, יצר השם פירוד כדי שישראל יתמקדו בכלל, באהבה ולא יתפסו ויחשיבו רק את הפרטים. עשה בכוונה שישנאו ולא ירצו אותנו כדי שלא נתכלל איתם. שנאת הגויים הזו, מכריחה את ישראל לקבל עצמו כעם נפרד המהווה חלוץ לכולם למען התכלית. לכן הגלה אותם למצרים שהיו בעלי גאווה, ומאסו בישראל.

שואל רבי אלעזר את אביו, שעונה לו לומר בעצמו את התשובה כפי שהיא מובנת במדרגתו של רבי אלעזר.

בעוד שהיו יושבים שאל רבי אלעזר לאביו: מה ראה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים? אמר לו: שאלה אחת אתה שואל או שתי שאלות? אמר לו שתים, הגלות למה דווקא מצרים? אמר לו רבי שמעון: קום בקיום שלך, דהיינו במדרגתך, בשבילך יתקיים הדבר למעלה על שמך – אמור בני אמור. יש ואדם זוכה לתשובה מהעולמות העליונים, תשובה הנרשמת על שמו, ואם זוכה לקיים בעצמו את הלימוד, קונה הוא את המדרגה. כאשר החידוש בא מאדם בעצמו, נקודת החידוש היא קניין שלו לעולם הבא.

פתח: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים; וַעֲלָמוֹת, אֵין מִסְפָּר. הם גיבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים בחקיקות, בחיצוניות של החיה הקדושה של ישראל, המלכות. וע"כ נקראים על שמה שישים מְלָכוֹת. והם מלאכים הממונים על האומות (מצד היגיעה). שמונים פילגשים, הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות, שמתחתיהן של השישים מְלכות. וע"כ נקראים פילגשים ולא מְלָכוֹת  כמ"ש ועלָמות אין מספר, הוא כמ"ש: היש מספר לגדודיו ועכ"ז כתוב: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, זו היא השכינה הקדושה, היוצאת משנים עשר אורות והיא זוהר המאיר לכל, וע"כ היא נקראת אמא, כמ"ש: אחת היא לאימָה. (לחסדים אין מספר, הם ברצף בלי גבול)

כעין זה עשה הקב"ה בארץ. זרק כל העמים לכל צד, ומינה עליהם ממונים  כמ"ש, אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים. והקב"ה לקח לחלקו את כנסת ישראל  כמ"ש: כי חֵלֶק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (אותו חלק שיכול לגלות את שם השם בעולם). וקרא לה, אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. זו היא שכינת כבודו, שהשרה ביניהם, אחת היא ומיוחדת לו. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ  כמ"ש, רבּות בנות עשו חיל ואת עלית על כוּלָנה. מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ, אלו הם שרי העמים שנתמנו עליהם.

בעשרה מאמרות נברא העולם. וכשתסתכל, הם רק שלושה, שהעולם נברא בהם: בחכמה, בתבונה ודעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה לאברהם (שהעלה אותו למדרגת החסד) בחכמה, ליצחק בתבונה (העלה אותו מגבורה לבינה), ליעקב (מתפארת) בדעת, שבזה נקרא, ובדעת חדרים ימלאו. שחג"ת, שהם אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד. ובאותה שעה נשתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, י"ב גבולי אלכסון, נשתכלל הכל בעולם הזה, כעין של מעלה באצילות. מכאן ניתן לעבוד עם כל אחד מהפרטים, שהם כבר כלולים בקדושה, בכלל.

כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של עולם הזה, כשנשתכלל כעין של מעלה (ונוצר חשש שבן האמה שמצחק יתכלל עם עם ישראל), אמר: פן ח"ו יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, וישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים. הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שנשתכלל הכל בזרע קדוש בלי תערובת עם נכר. ובינתיים נִשלם עוונם של העמים, כמ"ש: כי לא שלם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ובזה מיושבות ב' השאלות ששאל: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מוקירים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששָׁלֵם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים. בא רבי שמעון נשקו ואמר לו: עמוד בני על קיומך.

לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה

ישב רבי שמעון. ורבי אלעזר בנו עומד ומפרש דברי סודות החכמה, והיו פניו מאירות כשמש, והמילות מתפזרות ומעופפות ברקיע. ישבו שני ימים, שלא אכלו, ולא שתו, ולא היו יודעים אם היה יום או לילה. כשיצאו, ידעו שכבר חלפו שני ימים שלא אכלו כלום. קרא על זה רבי שמעון (שהוא גלגול של משה רבינו): וַיְהִי שָׁם עִם ְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים. ומה אם אנו, שזכינו לדבקות עם ה' שעה אחת, היה כך, שחלפו עלינו באור ה' ב' ימים, שלא ידענו היכן אנו. משה, שהכתוב מעיד עליו, ויהי שם עם ה' ארבעים יום.

כשרבי חייא סיפר המעשה לאביו, רבי שמעון בן גמליאל, תמה ואמר, רבי שמעון בן יוחאי הוא אריה (עולם אצילות), ורבי אלעזר בנו אריה. ואין רבי שמעון כשאר אריות. עליו כתוב, אריה שאג מי לא יירא? ומה העולמות של מעלה מזדעזעים ממנו, אנו על אחת כמה וכמה. הוא איש, שלא גזר תענית מעולם על מה ששאל והתפלל, אלא הוא גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה גוזר, והוא מבטל  כמ"ש, מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים. כי הקב"ה מושל באדם, וצדיק מושל בהקב"ה. שהוא גוזר גזרה, והצדיק מבטלה.

י"ב הָרֵי אֲפַרְסְמוֹן [י"ב טורי אפרסמונא]

אמר רבי יהודה: אין לך דבר שיהיה אהוב לפני הקב"ה, כמו תפילתם של צדיקים (מפני שתפילה מחברת, וכאשר צדיק מבקש,ממילא מעורר הוא את ההשתוקקות לקשר ודבקות) . ואע"פ שרצוי לו, פעם עושה בקשתם ופעם אינו עושה.

תנו רבנן: פעם אחת היה העולם צריך מָטר. בא רבי אליעזר וגזר ארבעים תעניות, ומטר לא בא. התפלל תפילה ולא בא מטר. בא רבי עקיבא, עמד והתפלל. אמר: משיב הרוח, ונשב רוח עז וקשה. אמר, ומוריד הגשם, ובא מטר. חלש דעתו של רבי אליעזר. הסתכל רבי עקיבא בפניו והרגיש חולשת דעתו (נחלש הקשר עם ה').

עמד רבי עקיבא לפני העם ואמר, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה. רבי אליעזר דומה לאוהבו של מלך, שאוהב אותו ביותר. וכשבא לפני המלך, הוא רצוי לו, ואינו רוצה לתת לו בקשתו במהרה, כדי שלא ייפרד ממנו, כי רצוי לו שידבר עימו. ואני דומה לעבדו של המלך, שמבקש לפניו בקשה, והמלך אינו רוצה שיכנס לשערי ההיכל, ומכל שכן לדבר עימו. אמר המלך, תנו לו בקשתו מיד ולא יכנס כאן. כך רבי אליעזר הוא אוהבו של המלך, ואני עבד, ורוצה המלך לדבר עימו כל יום ולא ייפרד ממנו. ואני, אין המלך רוצה, שאבוא לשערי ההיכל. ע"כ נתן לי בקשתי מיד. נח דעתו של רבי אליעזר. רבי עקיבא הרגיש את המצב שלעיתים אדם הנמצא במדרגה נמוכה יותר, מרגיש את הקשר להשם חזק יותר. בזמן תיקון החשבון והמדרגה הרוחנית איננה עוצמה וקבלת האור, אלא בניית הכלים.

שיעור שמע:

שאלות חזרה שמות עו-עח
1. מדוע חשש או לא רצה ר"א לצאת לרבי חייא?
2. מהי המדרגה הראשונה שמקבל רבי חייא ומדוע אין היא מספיקה והיא נראית על פניו לכאורה שהיא קטנה ממה שהיה לו קודם?
3. ברגע שהמדרגה מקבלת מסך דחירק נמצא למרות זאת שאינה יכולה לקבל את האור, מדוע?
4. מהו אלם מאלוקים והיכן זה נוהג?
5. מדוע שמח כל כך רבי חייא לקבל הארה קטנה מאד ממסך דחירק לעומת האור העצום והגדול שהיה לו קודם?
6. לפי איזה חשבון אור הקליטה בכל ניצוץ וניצוץ עולה בחשבון 370 מרכבות. אגב כך הסבר מה זה 400 והיכן פוגשים זה?
7. תאר את דמות של רשב"י עפ"י הכתוב באות רמ"א והלאה.

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שְׁמוֹת עו-עח

בְּרַח דּוֹדִי

קָבַּלְתָּ דָּבָר קָטָן לִכְאוֹרָה בָּפְּנִימּיוּת, גָּדוֹל וְחַשּׁוּב מִדַבָּר הַנִּרְאֶה גָּדוֹל בָּחִיצוֹנִיות.

עדיף אור ושפע המתקבלים ויורדים ללב, מאשר חיפוש אור גדול שלא ניתן לקבל כלל, לכן יש להיכנס לנקודה הפנימית, גם אם נראה שמקבלים בה מעט. אדם שלא מיואש מהחיצוניות לא יוכל לגדול ברוחניות. יש לעזוב את המצבים החיצוניים, לדחות את האור הנראה גדול, מאחר ואת השינוי יש לעשות בפנימיות.

כאן יש שני שלבים: מי שהולך בקדושה מבין שאסור לו, ומפסיק לרצות את האסור, את ההשתוקקות יש לנווט לקשר, לנקודה הפנימית, שזו בחינת העולם הבא. שלב ראשון מנעולא – נועל את השערים שממילא לא ניתן בה לקבל, ביטול עצמי מוחלט. וממדרגה זו מקבלים חסדים שסומכים את האדם שלא יפול. לאחר מכן יוכל להגיע לדרגת מפתחא, קבלת תענוג מהאמת בלבד.

חוויית דבר אמיתי בפנימיות גדולה בהרבה מכל החיצוניות הנוצצת, כלומר יחד קטן טוב מלבד גדול. לכן צריך לכוון שכל השתוקקות תהיה לכיוון הקשר עם השם יתברך.

להודיע לרבי חייא מעלת רבי שמעון, שאעפ"י שמשתמש בקו האמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה. אלא מבחינת ו"ק דחכמה. אבל רבי חייא, הגם שנאחז בקו שמאל בלי מסך, שהוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה, בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה היא בהסתלקות מן השכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.

שעתה הכיר רבי חייא, שהעליונים, רבי שמעון וחבריו, הם בבית, שהוא חכמה. והוא יושב בחיצוניות החכמה, כי אינה מאירה לו. וע"כ בכה. שמע רבי שמעון ואמר, שרבי חייא מרגיש כבר, שהשכינה בחיצוניות מסיבתו. וע"כ ניתן להמשיך לו מוחין דפנים. אמר רבי אלעזר בנו, להשמיע לרבי חייא, שע"י המסך דחיריק שבקו אמצעי, שנסתלקו ממני הג"ר דג"ר. איני מחשיב את זה לשריפה, שהרי השכינה הייתה מחוץ ממנו, שהייתה בחיצוניות. אלא לפנים בפנים עם ז"א, ע"י שקיבלתי את המסך דחיריק שבקו אמצעי. ותהיה האש של המסך שלמה, מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו חשב רבי אלעזר לפעול אצל רבי חייא, שיפרוש מקו שמאל, ויקבל את קו אמצעי.

עוד לא נסמכו אצל רבי חייא הקווים דימין ושמאל עם המסך דחיריק, ושערים עוד לא נתקנו במסך דצ"א. ומשום זה לא יקבל רבי חייא ממנו. כי הבין שרבי חייא לא יוכל לקבל דבריו. יציאה פירושו, להתדבק במדרגתו של רבי חייא, שהיא חיצוניות, כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם ירד ישתווה עם מדרגתו. וע"כ היה רבי אלעזר צריך לצאת מפנימיות לחיצוניות.

רבי חייא הרבה בתפילה לזכות למוחין של פנימיות. פתח ואמר, סוב דְּמֵה לך דודי לצבי. זה רומז שזכה להשיג את מסך דחיריק, הממעט את הג"ר דקו שמאל, ונשאר בו"ק בלי ראש. וע"כ ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי. שעוד לא זכה למסך עצמו, שעליו יוצא קו האמצעי, אלא שזכה רק לשער שלו בלבד. כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצ"א, שבכוחו מכניע הקו שמאל תחת קו הימין (מנעולא יוצא תחילה). ובבחינה זו עוד אינו ראוי לזיווג עליון להמשיך אור הפנים. כי המסך דצ"א אינו מקבל לתוכו אור (ויש לקבל חסדים בקו אמצעי). ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצ"ב. ואז ראוי להמשיך ולקבל אור הפנים. וע"כ המסך דצ"א אינו נחשב למסך ממש, אלא לשער המסך (כי מי שהולך בקדושה, ופועל בצמצום א' הוא פשוט מפסיק לרצות, נעילה עצמית). כלומר, שהוא סיבה למסך הממותק דצ"ב. וזולתו לא היה נכנע הקו שמאל. משום שמסך דצ"א אינו ראוי להמשיך אור הפנימית, וע"כ עוד לא יכול להיכנס לפנימיות.

רבי שמעון הרגיש בו שכבר זכה במסך דחיריק מצ"א (במנעולא), שהוא רק שער המסך, ונחשב לנתינת רשות לכנוס לפנים (המנעולא רק נותנים רשות להיכנס למדרגת הפנים, שאפשר כבר לשבת בשער המלך). ולא נעזור לו להיכנס. קם רבי שמעון, והלך אש המסך, ממקומו של רבי שמעון, שהוא מסך הממותק דצ"ב, וקיבל רבי חייא בזה מרבי שמעון את המתקת המסך דצ"ב. וניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל רבי חייא, שכבר קיבל קטנות דמוחין, ע"י זיווג על המסך דצ"ב, שאע"פ שהיא עוד בקטנות כמו ניצוץ, אמנם היא אור הקליטה, שכבר הפנימיות קולט אותו ויכול לכנוס לשם. והוא ראוי לקלוט אח"כ המוחין דגדלות. כי קטנות זה בהיותה מאמא, מכשירתו לקבל הגדלות דאמא. רשאי למפתחא

כי קטנות שקיבל, מכונה אילם דאלקים, הרומז שחסר לו י"ה דאלקים, ג"ר. שכמ"ש מי שָׂם פֶּה לאדם. שהבינה, הנקראת מי, משים פה לאדם, שהוא גילוי ג"ר ע"י שמאפשר לו לא לקבל אור. או מי יָשׂוּם אילם. מ"י, בינה, משפעת מוחין דקטנות, שהפה מתאלם בסוד אילם דאלקים, שחסר ג"ר, י"ה דאלקים. משום שהיה לו משם רק מוחין דקטנות, והיה חסר ראש. יד, פירושו כוח וחיל. ואמר רבי שמעון לרבי אלעזר שיעביר ידו על פיו של רבי חייא, ויעזור לו להעלות מ"ן להמשכת הג"ר, ויתגלה לו המוחין דג"ר, שגילויים מכונה פה.

קם רבי אלעזר העביר ידו ופתח פיו של רבי חייא. שהשיג המוחין דג"ר של פנימיות, שגילויים מכונה פתיחת פה. ראייה, שפע החכמה, כי עיניים, הם חכמה. ועתה שהשיג המוחין דג"ר של פנימיות, הוא ראה, שעתה השיג אור החכמה, מה שלא ראה. כי מקודם לכן היה בחיצוניות (וחשב שהוא גדול יותר מהפנימיות). ואע"פ שהיה יונק מג"ר דג"ר שבקו שמאל, אכן החכמה זו לא האירה לו כלל, מטעם חיסרון לבוש החסדים. אבל אלו ג"ר של הפנימיות שהשיג עתה, מאירה בהם החכמה בשלמות (בפנימיות עם חסדים), כי יש לה חסדים להתלבשות, אלא שמאירה בו"ק דג"ר. שהשיג ג"ר, הנקראים ראש שלא חשבתי שעוד אשיגם פעם. הסתלקות ג"ר דג"ר מחמת המסך דחיריק שקיבל, מכונה מיתה. בינה מכונה זהב טוב. ואמר שכדי להשיג הג"ר של זהב הטוב, הבוער, מחמת המסך דחיריק, כדאי למות, להפסיד הג"ר דג"ר. למרות שזה נראה אור גדול מאד בכדי לזכות בפינמיות

במקום של רבי שמעון, שזורק ניצוצין לכל צד, המוחין דקטנות, שהוא ניצוץ אור הקליטה. וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות (לא אומר 400 מפני שבחוכמה אין את הג"ר שהם 30). שכל ניצוץ מקבל הגדלות מבינה שספירותיה בסוד מאות, וד' הספירות חו"ב תו"מ עולות ארבע מאות. ומשום שחסרים מג"ר דג"ר, חסרים שלושים ספירות מן החכמה, והם רק ש"ע מרכבות. וחסר שלושים לארבע מאות. ואח"כ כשזוכים יותר, עולים לאו"א עילאין ולא"א, שספירותיו בסוד מאה אלף, וע"ס שלו הם אלף אלפים. ואז כל מרכבה ומרכבה מפורשת לאלף אלפים, מצד שכל אחת מהן משגת מוחין דא"א. ולעתיק יומין ספירותיו בסוד רבבות והן ריבוא רבבן, שהוא יושב על כיסא, ז"ת דעתיק, שהג"ר יושבות עליהם. והכיסא מזדעזע ממנו למאתיים ושישים עולמות. שהכיסא מזדעזע מלקבל מג"ר עשר הויות, שהם בגי' ר"ס, שהוא ס"ר לראות. וכל מדרגות האלו ישנן ברבי שמעון (שהשיג מדרגת יחידה).

עד שרבי שמעון מגיע למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רבי שמעון. וכל העליונים ותחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים, הזה הוא רבי שמעון בן יוחאי, שהכל היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו. זה הוא רבי שמעון, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכיסאות (מלכות, כל מדרגות הבינה), וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו שמשבחים לאדונם.

אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו (כולם שותקים). כלומר אותם שעומדים באמצע השירה, אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים, להקשיב לקולו של רבי שמעון. עד שלא נשמע בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה. כשגמר רבי שמעון לעסוק בתורה, מי ראה שירים, מי ראה שמחה, של המשבחים לאדונם, ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים. ובשביל רבי שמעון, באים כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן, הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל רבי שמעון. אז למה ניתקן העולם בזמנו? אלא ניתן לעשות רק תיקון של קיום בזכות הצדיק, ושיכלול צריך לעשות כל אחד בעצמו.

פתח רבי שמעון פיו ואמר, שש מדרגות ירדו עם יעקב למצרים, חג"ת נה"י, וכל אחת ואחת מתפשטת עד עשרה, כשהם בהארת ז"א לבד. ואז הן שישים. והן אלף כשמקבלות הארת חכמה, שהיא בסוד אלפים. והן שישים אלף. ועד ריבוא כשמקבלות הארת החסדים מעתיק, והן שישים ריבוא. וכנגדן שש מדרגות לישראל. כי מישראל יורדות ליעקב. וכנגדן שש מדרגות לכיסא העליון, חג"ת דז"א הכלול מנה"י. וכנגדן שש מדרגות לכיסא התחתון, המלכות, חג"ת נה"י, שש מעלות לכיסא.

רבבה כצמח השדה נתתיך מדרגה א'. ותרבי היא ב'. ותגדלי היא ג'. ותבואי בעדי עדיים היא ד'. שדַיים נכונו היא ה'. ושערך צימח היא ו'. וכנגדן כתוב, ובני ישראל פרו היא א'. וישרצו היא ב'. וירבו היא ג'. ויעצמו היא ד'. במאוד היא ה'. מאוד היא ו'.

כל אחת שבו"ק עולה לעשרה מהארת ז"א עצמו, שספירותיו בסוד עשרות, ונעשו הו"ק שישים. ואז הם שישים גיבורים שמסביב השכינה  כמ"ש, הנה מיטתו שלשלמה, שהיא השכינה, הנקראת מיטה. שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל. והם שישים ריבוא, כשמקבלת הארת החסדים מעתיק, שיצאו עם ישראל מן הגלות, ושבאו עם יעקב אל הגלות.

והרי שבעה הם, חג"ת נהי"מ. וכשכל אחת נעשית לעשרה, הן עולות לשבעים, ולא שישים. שבעים אינם שייכים לכאן. כי כאן המדובר ממדרגות המאירות, ומדרגת המלכות אינה מאירה מעצמה. כתוב, ושישה קנים יוצאים מצידיה שלושה קני מנורה, שהם כנגד חג"ת נה"י. וקנה האחד האמצעי, המלכות, אינה באה בחשבון, שכתוב אל מול פני המנורה יאירו. כי המלכות אינה מאירה מעצמה, רק מקבלת מששת הנרות.

לכן צריך לכוון שכל האורות יהיו לכיוון הקשר עם השם יתברך.

שיעור שמע::

שְׁמוֹת עו-עח

בְּרַח דּוֹדִי

קָבַּלְתָּ דָּבָר קָטָן לִכְאוֹרָה בָּפְּנִימּיוּת, גָּדוֹל וְחַשּׁוּב מִדַבָּר הַנִּרְאֶה גָּדוֹל בָּחִיצוֹנִיות.

עדיף אור ושפע המתקבלים ויורדים ללב, מאשר חיפוש אור גדול שלא ניתן לקבל כלל, לכן יש להיכנס לנקודה הפנימית, גם אם נראה שמקבלים בה מעט. אדם שלא מיואש מהחיצוניות לא יוכל לגדול ברוחניות. יש לעזוב את המצבים החיצוניים, לדחות את האור הנראה גדול, מאחר ואת השינוי יש לעשות בפנימיות.

כאן יש שני שלבים: מי שהולך בקדושה מבין שאסור לו, ומפסיק לרצות את האסור, את ההשתוקקות יש לנווט לקשר, לנקודה הפנימית, שזו בחינת העולם הבא. שלב ראשון מנעולא – נועל את השערים שממילא לא ניתן בה לקבל, ביטול עצמי מוחלט. וממדרגה זו מקבלים חסדים שסומכים את האדם שלא יפול. לאחר מכן יוכל להגיע לדרגת מפתחא, קבלת תענוג מהאמת בלבד.

חוויית דבר אמיתי בפנימיות גדולה בהרבה מכל החיצוניות הנוצצת, כלומר יחד קטן טוב מלבד גדול. לכן צריך לכוון שכל השתוקקות תהיה לכיוון הקשר עם השם יתברך.

שְׁמוֹת עב-עד

בְּרַח דּוֹדִי

עָדִיף לִפעוֹל בְּצִמְצוּם עִם הַאֲנִי הָאַמִּיתִּי, מֵאֲשֶׁר עִם הַאֲנִי הָכּוֹזֶב.

יש הבדל בין מקום ההשתוקקות לבין מקום קבלת האור. אדם מרגיש בדברים החיצוניים הנאה גדולה ולהם הוא משתוקק, אך שם התענוג רגעי כמו שריפת חציר, שאינו מחזיק מעמד. במקומות הפנימיים נראה שהתענוג קטן יותר, אך הוא האני האמיתי ולכן מחזיק מעמד. הנאות פרטיות הולכות לאיבוד למרות שהן גדולות, אך הקבלה הנכונה בקו אמצעי – היא האמת.

הוויתור על התענוג החיצוני הגדול, נראה כירידה, אך נכון להפנות את ההשתוקקות פנימה, ליחד לקשר. בדומה לצבי, עין ימין של הקב"ה פתוחה ואין ה' נפרד מהאדם, ולמרות הרגשת הירידה.

כשהצבי ישן עין שמאל סגורה וימין פתוחה לשמור. עין שמאל היא עצם החוכמה, עץ הדעת שלא ניתן לקבל, עין ימין, ו"ק דחוכמה אותה ניתן לקבל. הכל תלוי בהתייחסות הנברא ובהרגשה שכאשר מסתלקת ההטבה, זה לטובתו, לצורך בניית הפרטיות אותה יוכל להקדיש לקשר.

רבי חייא מייצג את מקום ההשתוקקות בנפש, שלכאורה יש בו רצון גדול יותר מהקדושה. וכך כאשר אדם, אפילו נהנה ללמוד תורה, ורואה בחוץ הנאה גדולה וזמינה יותר – יוותר ויבחר בהנאה מהאמת.

השיטה היא להסתכל עם עיניים פקוחות ולשאול, במקום בו אני משתוקק, אם אקבל את הרצונות הגדולים, האם אוכל לשרוד אותם, האם זה יעשה לי טוב בסופו של תהליך. אם כך מה הטעם לקחת הנאות מזויפים. וכך כל אנוכי וגאוותן, נשאר בסוף ערירי, הרי אין לו אפשרות להגיע כך לאהבה.

רשב"י מסביר שתאוות ישראל שה' יברח בזמן הרגשת ההשתוקקות, דהיינו בריחה לשם התחברות גדולה, בריחה עם העיניים אחורה. המטרה בבריחה היא היחד.

ואיך אפשר לומר לקב"ה ברח, אלא אם האדם רוצה להגיע לאהבה עליו להגיע להרגש הפרטיות שלו, להיפרד, ירידה לצורך עליה. על האדם לחוש את ההשתוקקות שלו, שזהו מצב דין, ולמרות הסכנה שיש לו ברגשה שהוא יכול להסתדר לבד, ומעניין אותו הסיפוק האישי. בדבר האמיתי מקבלים פחות אך ההנאה שלמה, ביחד.

רבי חייא הגדול היה הולך לבעלי המשנה ללמוד מהם. הלך לרבי שמעון בן יוחאי וראה מסך של אש שהיה פוסק בבית, ורבי שמעון ותלמידיו היו מהמסך ולפנים. תמה רבי חייא ואמר: אשמע דבר מפיו מכאן מאחורי מסך האש.

שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון שהיה אומר: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, הוא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעֹפֶר הָאַיָּלִים. הצבי בורח כאשר ראשו מופנה לאחור לעקוב על הרודף.

אמר רבי שמעון: אין חיה בעולם שעושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כעֹפֶר הָאַיָּלִים. שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שעזב אותו, למקום שהיה בו מקודם ועזבו וברח משם. זהו שכתוב: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם. דבר אחר, הצבי ישן בעין אחת, והאחרת הוא נעור. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.

שמע רבי חייא ואמר: הם העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שמע רבי שמעון, ואמר ודאי שהשכינה מבחוץ, עם רבי חייא. מי יצא ויכניסנו? אמר רבי אלעזר בנו, אם אשרף, ביציאתי דרך המסך של אש, לא אהיה נשרף, כי השכינה היא מחוץ ממנו, אצל רבי חייא. תיכנס השכינה ותהיה האש של המסך בשלמות. שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, ג' קווים, ועוד לא ניתקנו השערים, נ' שערי בינה, ומקטני הבשׂמים שבעדן הוא עתה. מקטני הנשמות, המכונות בשׂמים. כלומר, שעוד לא זכה רבי חייא למדרגות שבעולם התיקון, שהם תיקון ג' קווים ונ' שערי בינה. וע"כ אינו ראוי להיכנס מבפנים למסך. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניסו.

ישב רבי חייא בכה ונאנח. פתח ואמר: סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. ע"פ הפירוש ששמע מרבי שמעון, שאע"פ שבורח, הוא מחזיר ראשו לאחוריו, ואינו מתרחק, אז נפתח שער המסך (מפני שהתפלל על השכינה). אבל רבי חייא לא נכנס. נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למי שהוא מבחוץ, ואנחנו לפנים, ולא נכניסו? קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו עד מקומו של רבי חייא. אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר נתפשט לחוץ, לרבי חייא, ואני כאן מבפנים, ולא אכניסנו. נאלם פיו של רבי חייא, מחמת האש שנתפשט אליו. נבהל מהתפשטות השכינה אליו.

כיוון שנכנס רבי חייא לפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העביר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו, ואינו יודע לשית עצה בנפשו. קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו ואמר: עיני ראה, מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי הזדקף, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש זהב הטוב הבוער.

כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הנמשכים מקו שמאל בלי ימין. בסוד יציאת נקודת השורוק, בינה שחזרה לראש א"א. והראש דא"א, יש בו אור חכמה בלי חסדים. וחכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר ולא בזו"ן ובי"ע. וע"כ גם החכמה אינה מאירה בהם, בהיותם שמאל בלי ימין. ונבחנים משום זה למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין, אלא ביציאת קו אמצעי במסך דחיריק. שבכוח המסך וקומת החסדים, הוא מכניע את קו השמאל ומחברהו בימין. ומתלבשת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. ואז יכולה החכמה להאיר בשלמות (דהיינו גם לגוף).

וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ומוחין הללו, הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, נקראים מוחין (של קו אמצעי) דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל שאינה בקו אמצעי. כי הקו שמאל מושך חכמה מן הראש דא"א, ג"ר דג"ר, אע"פ שאינם מאירים בו. ויש מעלה בקו אמצעי שאינה בקו שמאל. כי קו אמצעי מאיר בכל השלמות, מחמת התלבשות החכמה בחסדים, אמנם אין בו אלא ו"ק דג"ר, כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר דג"ר. יתרון של קו שמאל שלמות ג"ר אך חסרונו שאינו יכול להאיר ממטה.

ורבי חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, הבאים מקו שמאל, מטרם הכרעת קו האמצעי. שהיה דרכו תמיד ללמוד, איך הולכים במדרגות מחיל אל חיל. שהרגיש ברבי שמעון את המסך דחיריק שבקו אמצעי, שממנו מקבל רבי שמעון המוחין דפנים שלו. אשר מסך זה פוסק את המוחין דחכמה, המכונה בית, שמסלק ממנו הג"ר דג"ר, ואינו מאיר אלא בו"ק דג"ר. ונדמה לרבי חייא, שהוא קטן ממנה. כי רבי חייא, אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר, כדרך קו שמאל. ורבי שמעון אין לו אלא ו"ק דג"ר, מסיבה שמשתמש בקו אמצעי. וע"כ חשב רבי חייא את המוחין של עצמו יותר פנימיים מן המוחין של רבי שמעון, ו"ק דג"ר.

תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים, שהוא מחזיר את ראשו לאחוריו. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל (חוכמה בלי חסדים – חושך), בורח הקב"ה מהם, ואינו מאיר להם. אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, חכמה. כך בגלות כשנראה שהשם בורח, ידע שכצבי מביט אחוריו ומשגיח, אלא משום שחסר להם חסדים, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים. ע"כ בורח מהם, עד שמקבלים המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי. ואז מאיר הראש שלו באחוריו, בקו שמאל, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, אלא בו"ק דג"ר. וזהו נבחן, שבורח כצבי, שמחזיר ראשו לאחוריו. וזהו שהתפללו ישראל, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו. משום שנאחזנו בקו שמאל, שהחכמה אינה מאירה מחמת חיסרון חסדים, וע"כ גרמנו שהקב"ה הסתלק מבינינו. יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, כן הבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו, הג"ר, למקום שהניח, קו שמאל, שמשם נסתלק.

אדם מתבלבל כאשר חושב הוא שאת האור מקבלים במקום ההשתוקקות. על האדם לוותר על ההשתוקקות שממילא לא יצא לו מזה כלום, הוויתור על האור הגדול הוא ויתור על דבר שממילא לא ניתן לקבל – ג"ר, אלא רק ו"ק דרך קו אמצעי. על האדם לפרוש מחוכמה מפני שבקו שמאל אין לו כלום.

מנועלא מגלה את המלכות של צמצום א', רצון שלא ניתן לקבלו.

וזה שכתוב, שהצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת והאחרת הוא נעור, כך אמרו ישראל. עיניים, חכמה, ויש בהם ע"ס, שהג"ר באחת, ובאחרת ז"ת. ושינה הוא הסתלקות המוחין. והתפללו ישראל, שהסתלקות זו לא תשלוט אלא בעין אחת, ג"ר דחכמה, ולא בשנייה, ו"ק דחכמה, שהם צריכים להתקיים אח"כ ע"י קו האמצעי. וכמ"ש: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא עינו פתוחה ומאירה חכמה לישראל.

תגיות: ירידה לצורך עליה

שְׁמוֹת עב-עד

בְּרַח דּוֹדִי

עָדִיף לִפעוֹל בְּצִמְצוּם עִם הַאֲנִי הָאַמִּיתִּי, מֵאֲשֶׁר עִם הַאֲנִי הָכּוֹזֶב.

יש הבדל בין מקום ההשתוקקות לבין מקום קבלת האור. אדם מרגיש בדברים החיצוניים הנאה גדולה ולהם הוא משתוקק, אך שם התענוג רגעי כמו שריפת חציר, שאינו מחזיק מעמד. במקומות הפנימיים נראה שהתענוג קטן יותר, אך הוא האני האמיתי ולכן מחזיק מעמד. הנאות פרטיות הולכות לאיבוד למרות שהן גדולות, אך הקבלה הנכונה בקו אמצעי – היא האמת.

הוויתור על התענוג החיצוני הגדול, נראה כירידה, אך נכון להפנות את ההשתוקקות פנימה, ליחד לקשר. בדומה לצבי, עין ימין של הקב"ה פתוחה ואין ה' נפרד מהאדם, ולמרות הרגשת הירידה.

כשהצבי ישן עין שמאל סגורה וימין פתוחה לשמור. עין שמאל היא עצם החוכמה, עץ הדעת שלא ניתן לקבל, עין ימין, ו"ק דחוכמה אותה ניתן לקבל. הכל תלוי בהתייחסות הנברא ובהרגשה שכאשר מסתלקת ההטבה, זה לטובתו, לצורך בניית הפרטיות אותה יוכל להקדיש לקשר.

רבי חייא מייצג את מקום ההשתוקקות בנפש, שלכאורה יש בו רצון גדול יותר מהקדושה. וכך כאשר אדם, אפילו נהנה ללמוד תורה, ורואה בחוץ הנאה גדולה וזמינה יותר – יוותר ויבחר בהנאה מהאמת.

השיטה היא להסתכל עם עיניים פקוחות ולשאול, במקום בו אני משתוקק, אם אקבל את הרצונות הגדולים, האם אוכל לשרוד אותם, האם זה יעשה לי טוב בסופו של תהליך. אם כך מה הטעם לקחת הנאות מזויפים. וכך כל אנוכי וגאוותן, נשאר בסוף ערירי, הרי אין לו אפשרות להגיע כך לאהבה.

רשב"י מסביר שתאוות ישראל שה' יברח בזמן הרגשת ההשתוקקות, דהיינו בריחה לשם התחברות גדולה, בריחה עם העיניים אחורה. המטרה בבריחה היא היחד.

ואיך אפשר לומר לקב"ה ברח, אלא אם האדם רוצה להגיע לאהבה עליו להגיע להרגש הפרטיות שלו, להיפרד, ירידה לצורך עליה. על האדם לחוש את ההשתוקקות שלו, שזהו מצב דין, ולמרות הסכנה שיש לו ברגשה שהוא יכול להסתדר לבד, ומעניין אותו הסיפוק האישי. בדבר האמיתי מקבלים פחות אך ההנאה שלמה, ביחד.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זהר שמות ע-עב
1. מה הדומה ומה השונה בין סיפור יעקב ומשה בעניין מציאת הנוקבא?
2. מה אתה לומד לעניין שידוכין מאות רכ"ט?
3. מדוע הרועים היו מגרשים את בנות יתרו?
4. מהו שאמרו בנות יתרו "איש מצרי הצילנו" מה זה מלמדנו על ראיית התורה הקדושה?
5. מדוע כנסת ישראל נקראת "שחורה ונאוה" שהם לכאורה ב' הפכים?
6. מהם המעשים הטובים שצדיקים עושים בגלות?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

שְׁמוֹת ע-עב

בְּאֵר שֶל מֹשֶׁה ויַעֲקֹב

בֶּשִׁידוּך לֹא מְחַפְּשִׂים מַה יַעֲשֶׂה לִי טוֹב, אֶלָּא אֶת מֶקוֹם הָיַחַד.

מה יעשה לי טוב אינה דרך לחפש שידוך, אלא לבדוק כיצד ניתן ליצור ביקוש פנימי לקבלת התענוג מהאמת, מעצם היחד, ולא מסיפוק אישי. ובעבודת הנפש כיצד מוצאים את הנקודה שבלב, את האני האמיתי של האדם הנק' באר. וכאשר אדם הולך לקראת השכינה, אז המים שהם בחינת החיוּת מצד היחד, מצד התורה עולים מעצמם ושם יוכל למצוא את בת זוגו.

קינאה בחומר היא שלילית, וקנאה בצורה טובה. דהיינו לא מקנאים במה שיש למישהו, אלא בתכונה הטובה שלו, שמקדיש את כל הכּישרון לדבקות בהשם. הצדיק בוחן מה רוצה, ואז מקיים עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ (אבות ב'), כלומר מעצב את רצון עצמו לפי רצון השם – להשפיע.

אמר רבי אלעזר: אשרי חלקם של הצדיקים. יעקב ברח מפני אחיו, ונזדמנה לו באר, הנוקבא. כיוון שהבאר ראתה אותו, המים הוכרו לבעליהם (לאחר שראו שיש לו שייכות למי התורה), ועלו אליו בסוד מ"ן, ושמחו עימו, ושם נתחברה עימו בת זוגו רחל. משה ברח מפני פרעה, ונזדמן לו באר. והמים ראו אותו, והוכרו לבעליהם ועלו אליו בסוד מ"ן, ושם נתחברה עימו בת זוגו צפורה.

מה בין משה ליעקב? יעקב, כתוב בו: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וגו' וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. משה כתוב בו: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים  וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. בודאי היה יודע משה, אחר שראה את המים עולים אליו, ששם תזדמן לו בת זוגו. ועוד, שהרי רוח הקודש לא פסק ממנו לעולם. ובו היה יודע, שצפורה תהיה בת זוגו. אמר משה, ודאי כשיעקב בא לכאן והמים עלו לקראתו, נזדמן לו אדם שאָסָפו לביתו, ונתן לו כל מה שצריך, גם לי יהיה כן. חוקים חוזרים על עצמם, וידע משה שאם בעליית המים מעצמם מצא יעקב את זיווגו, גם הוא עומד למצוא.

אם החוק הוא כזה שכאשר ישנה עליית מ"ן, מגיעים לסוד אחים בכורים, דהיינו עם עליית האח"פ יעלו גם גלגלתא ועיניים. ידע משה שמישהו יעלה אותו לביתו ויתן לו את בת זוגו.

אמר אותו האיש: יתרו כומר לעבודה זרה היה. כיוון שראה שאין ממש בעבודה זרה, נפרד מעבודתה, קם העם והחרים אותו. כיוון שראו שבנותיו באו להשקות את צאנו, היו מגרשים אותן. כי מתחילה היו הם עצמם רועים את צאנו, להיותו כומר שלהם. כיוון שראה משה ברוח הקודש, שעל דבר עבודה זרה היו עושים לו את זה, מיד: וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. ונעשה הכל מחמת קנאה אל הקב"ה. רלא אמר לו רבי אלעזר: אתה אצלנו ואין אנו יודעים את שמך. אמר אני יועזר בן יעקב. באו החברים ונשקוהו, אמרו, ומה אתה אצלנו ולא היינו יודעים אותך, הלכו יחד כל אותו היום, למחר ליוו אות ג' מילין והלך לדרכו. כאן רואים איזו הכרת הטוב הגדולה יש לחכמים שמקבלים חידושי תורה.

וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים. אמר רבי חייא: הרי בארוהו החברים, שנצנץ בהן רוח הקודש. במה שאמרו, איש מצרי הצילנו, אמרו ולא ידעו מה שאמרו. משל לאדם, שהיה יושב במדבר, ועברו ימים שלא אכל בשר. יום אחד בא דוב לחטוף כבש אחד, וברח הכבש והדוב רדף אחריו, עד שהגיעו לאותו האדם שבמדבר. ראה את הכבש, והחזיק בו ושחטו, ואכל בשר. נמצא, שהדוב גרם שאותו אדם יאכל בשר. אף כאן, המצרי שנהרג ע"י משה, גרם שמשה יברח ויבוא למדיין אל הבאר. וע"כ אמרו, איש מצרי הצילנו ברוח הקודש. המצרי שמשה הרגו.

שחורה אני ונאוה

וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה:  אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. הוקשה לו, הלא ישראל הוא שם הגדלות. א"כ, למה נזכר שם זה בבואם לגלות מצרים? ולמה חוזר אח"כ, את יעקב, שהוא שם הקטנות? רבי יהודה פתח: שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, זו כנסת ישראל, השכינה. שהיא שחורה מן הגלות, ונאוה, שהיא נאוה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים שישראל עושים. בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם הן הנשמות, שעוסקים בתורה ובמצוות, שבשביל כך הן זוכות לרשת את ירושלים של מעלה, שהיא השכינה. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, אע"פ שהיא קודרת בגלות, עכ"ז במעשים היא כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, האורות של המלך שהשלום שלו, שהוא ז"א. כיוון שב' בחינות הן בגלות. שמצד עצם הגלות יש דינים וקטנות, ומצד המעשים טובים, שהצדיקים עושים בגלות, הם נאים ומעלים את השכינה ליריעות שלמה. וע"כ מבחינת המעשים טובים, נאמר, בני ישראל הבאים מצריימה, השם של גדלות. ומבחינת עצם הגלות, נאמר, את יעקב איש וּבֵיתוֹ באו, השם של קטנות.

שיעור שמע:

שאלות חזרה זהר שמות סז-סט
1. מה ההבדל בין באר שעמד עליה יעקב לבאר שעמד עליה משה, שיעקב היה צריך לגול את האבן מעל פי הבאר ואילו בנות יתרו אינן צריכות כן?
2. מדוע אדם אינו יכול למשול על רוח העולם הזה?
3. מהם ד' רוחות של הכסא וכיצד הם קשורים לד' היסודות אש, מים, רוח ועפר?
4. ספר בקצרה את סיפור היהודי שסיפר ר"א לחבריו.
5. ספר את הנשמל של סיפור היהודי.
6. מדוע הכתבים שנתן היהודי לר"א – הצרור פרח מידיו?

שְׁמוֹת סז-סט

וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר

עַל הָאָדָם לְסַדֵּר אֶת תְּפִיסַת עוֹלָמוֹ הָרוּחָנִי כָּאן בָּעוֹלָם הַזֶּה.

מלמד כאן סוד שגם העולם הרוחני מורכב מ-ד' בחינות שאינם מתגלים, ויש בו חלוקה, סדר וחוקים. כאן עושים את העבודה כדי שבעולם הרוחני אליו נגיע, שֵם הויה יהיה בצירוף נכון, ומי שלא בא לכאן מוכן, יחזור בגלגול.

הבאר היא נקודת החיוּת הנצרכת לאדם, כאשר התורה היא המקשרת בין המקור העליון לעולם הזה. חיות אמיתית ניתן לקחת מהתורה למי שתיקן עצמו בביטול הגאווה, וקבלת עול מלכות שמים אשר מאפשרת הסרת האבן הגלולה על פי הבאר.

תפיסה הרוחנית לא ניתן לכבול בדבר הגשמי, ולכן ניתנה לנו תורת הסוד, היא החוכמה הנמצאת מעבר לאותיות, מעבר לחומר. לכן על האדם לפרש כל דבר במציאות מעבר לגדרים של זמן ומקום, זו ההכנה לעולם הרוחני בו אין נוהגים גדרים אלו. עולם הרוח אינו מיסטיקה נזילה ומתנדנדת, אלא מסגרת ברורה המורכבת נכון על פי חוקים עליונים.

וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. שאל רבי יהודה: אם באר הזו היא באר של יעקב? הרי כתוב ביעקב, וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וכאן, בנות יתרו לא נצרכו לזה, אלא וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה בלי טרחה אחרת, לגול את האבן מעל פי הבאר. על הבאר של יעקב הייתה אבן וכאן לא. היינו מצפים שזו תהיה אותה באר/מלכות שמשה הוא פנימיות יעקב.

אמר רבי חייא: יעקב הסיר את האבן מן הבאר. כי כתוב, כשנאספו שם העדרים, והשיבו את האבן על פי הבאר. אבל ביעקב לא כתוב, ויָשֵב את האבן. כי לאחר (תיקון יעקב את יראת הרוממות, את צורת המלכות שהייתה בעל מנת לקבל, ועתה כבר יכולה הבאר לתת חוכמה והמים עולים מעליהם. עד תיקון יראת הרוממות, הייתה אבן סותמת את הבאר, כי יש קודם לקבל חסדים מכוסים) מכאן לא היו צריכים עוד אל האבן, כי מתחילה המים לא היו עולים. כיוון שבא יעקב, עלו לקראתו המים, כי נתרבו המים. וע"כ אבן ההוא לא היה על פי הבאר, שלא היו צריכים לשמירה. וע"כ נאמר בבנות יתרו, ותבאנה ותדלנה. בלי טרחה לגול את האבן. מכאן מוכיח שזו אותה באר, אלא כאן הבאר, מלכות, רחל שמחזה ולמטה – לפני התיקון וכאן לאחריו, ומעתה נק' ציפורה שבה אפשר לקבל חוכמה.

מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ

רבי אלעזר ורבי אבא (שהיו במדרגת חוכמה) היו הולכים מטבריה (טבורה של עיר – מקום יעקב) לציפורי (ציפורה של משה, מדרגת ג"ר. דהיינו ממדרגת יראה למדרגת חוכמה). בעוד שהיו הולכים פגש בהם יהודי אחד והתחבר עימהם.  אמר רבי אלעזר: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ. ממקרא הזה ידוע המקום שהרוח יוצא ממנו. כי איך היה יכול יחזקאל לנבא על הרוח? והרי כתוב: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ. אלא, אדם אינו יכול למשול על הרוח , אבל הקב"ה הוא שולט על הכל. ועל פיו היה מתנבא יחזקאל. כי הרוח כבר היה בגוף בעולם הזה, כי מתים היו שם במערה, שהחיה אותם. וע"כ התנבא עליו, מארבע רוחות בואי הרוח, ממקום ההוא שנגבל בעמודיו בארבע רוחות העולם, כיסא התחתון, מלכות, כיסא לז"א. ויש לה ד' עמודים בסוד ד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ. ששם עומד הרוח, מטרם שחוזר אל הגוף בעולם הזה. אדם אינו יכול לשלוט ברוח. הרוח הוא בחינת הצורה, מקום ההרגשה מקום הלב, שנשלט למעלה. כיצד יוכל לשלוט, הרי הרוח זה דבר נפשי.

קפץ לפניו אותו יהודי שנתחבר עמהם, אמר לו רבי אלעזר: מה ראית? אמר לו: הרוח של בני אדם, אם התלבש בגן עדן בלבוש צורת הגוף שבעולם הזה ונמצא שם, היה לו לכתוב, כה אמר ה' מגן עדן בואי הרוח. מהו מארבע רוחות? בגן עדן יש רוח אחד, אז למה אומר ארבע רוחות? כאשר אדם פועל בכמה צורות, אלו צורות המתראות אליו כנפרדות, למרות שהמקור אחד.

אמר לו: הרוח אינו יורד לעולם הזה, עד שעולה מגן עדן הארץ אל הכיסא, המלכות, העומד על ארבעה עמודים חו"ג תו"מ. כיוון שהרוח עלה שם, שואב לתוכו מתוך כיסא ההוא של המלך, ויורד לעולם הזה. הגוף לוקח מארבע רוחות העולם, שהם ד' יסודות אש רוח מים עפר. הרוח לוקח (בהתכללות) גם כן מארבע רוחות של הכיסא, שהם חו"ג תו"מ, שהוא מתתקן עליהם.

אמר לו האיש ההוא: יום אחד הייתי הולך במדבר, וראיתי אילן אחד נחמד למראה, ומערה אחת תחתיו. קרבתי אליו, וראיתי מערה ההיא  שהיא מעלה ריחות מכל מיני ריחות שבעולם. התחזקתי ונכנסתי באותה המערה, וירדתי במדרגות ידועות במקום אחד, שהיו בו הרבה אילנות וריחות ובשמים, שלא יכולתי לסבול.

ושם ראיתי איש אחד ושרביט בידו, והיה עומד בפתח אחד. כיוון שראה אותי, תמה, ועמד אצלי. אמר לי: מה אתה עושה כאן, ומי אתה? אני פחדתי מאד. אמרתי לו, מורי, מן החברים אני, כך וכך ראיתי במדבר, ונכנסתי במערה הזו, וירדתי כאן.

אמר לי: מאחר שאתה מן החברים, קבל צרור הזה של כתבים, ותן אותו לחברים, לאותם שיודעים הסודות של רוחות הצדיקים. היכה אותי באותו השרביט שבידו, ונרדמתי. בתוך זה, ראיתי בשנתי, הרבה צבאות ומחנות שהיו באים בדרך למקום ההוא, ואותו האיש היכה בשרביט ואמר להם, בדרך האילנות לכו. בעוד שהיו הולכים, פרחו באוויר ועלו, ולא ידעתי לאיזה מקום. ושמעתי קולות של מחנות רבות, ולא ידעתי מי המה. הקיצותי ולא ראיתי כלום. ופחדתי במקום ההוא.

בינתיים ראיתי לאותו האיש, אמר לי, ראית משהו. אמרתי לו, ראיתי בשנתי כך וכך. אמר, בדרך ההוא הולכים רוחות הצדיקים אל גן העדן, להיכנס שם. ומה ששמעת מהם הקולות של מחנות רבות, הוא להיותם עומדים בגן בצורות שלהם מעולם הזה, והם שמחים ברוחות הצדיקים הבאים שם.

וכמו שהגוף נבנה בעולם הזה מקשר של ארבעה יסודות, אש רוח מים עפר, ומצטייר מהם בעולם הזה, כך הרוח מצטייר בגן העדן, מד' רוחות העומדים בגן, שהם חו"ג תו"מ. והרוח מתלבש שם ומצטייר מהם בצורת דמות הגוף שנצטייר בעולם הזה. ואלמלא ד' רוחות אלו, שהם אווירים שבגן, חו"ג תו"מ מאור החסדים שנקרא אוויר, לא היו מצטיירים בציור כלל, ולא התלבש שם הרוח. דווקא בעולם הזה הגוף וכל דבר גשמי נראה בעיוות של זמן ומקום. בלי פרטים לא ניתן לזהות ציור/כלל. דווקא בעולם הזה הגוף וכל דבר גשמי נראה בעיוות של זמן ומקום.

אלו ד' הרוחות קשורות זו בזו יחד. והרוח הצטייר והתלבש בהן, כמו שהגוף הצטייר בקשר של ד' יסודות העולם: ארמ"ע. ומשום זה אמר יחזקאל, מד' רוחות בואי הרוח, מאלו ד' רוחות שבגן עדן, שהתלבש והצטייר בהם. ועתה קבל צרור זה של כתבים, ולך לדרכך ותן אותו לחברים.

בא רבי אלעזר והחברים ונשקו אותו בראשו, אמר רבי אלעזר: ברוך הרחמן ששלחך כאן. זה הוא ודאי בירור של הדבר, והקב"ה הזמין לְפִי את מקרא הזה, מארבע רוחות, כדי שתגלה סודו. נתן האיש להם צרור הכתבים. כיוון שלְקָחו רבי אלעזר ופתח אותו (הביא אותו לתפיסת העולם הזה), יצא בית של אש וסבב אותו. ראה בצרור הכתבים מה שראה, והצרור פרח מידיו.נבכה רבי אלעזר ואמר: מי יכול לעמוד בסודות המלך כמ"ש, ה', מי יגור באוהלך, ישכון בהר קודשך. אשרי הדרך הזה, ואותה השעה שפגשנו בך. ומיום ההוא היה רבי אלעזר שמח, ולא אמר כלום לחברים. מה שראה בצרור הכתבים. בעוד שהיו הולכים, פגעו בבאר אחת של מים (תורה), עמדו עליו, ושתו מן המים.

שיעור שמע:

שְׁמוֹת סז-סט

וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר

עַל הָאָדָם לְסַדֵּר אֶת תְּפִיסַת עוֹלָמוֹ הָרוּחָנִי כָּאן בָּעוֹלָם הַזֶּה.

מלמד כאן סוד שגם העולם הרוחני מורכב מ-ד' בחינות שאינם מתגלים, ויש בו חלוקה, סדר וחוקים. כאן עושים את העבודה כדי שבעולם הרוחני אליו נגיע, שֵם הויה יהיה בצירוף נכון, ומי שלא בא לכאן מוכן, יחזור בגלגול.

הבאר היא נקודת החיוּת הנצרכת לאדם, כאשר התורה היא המקשרת בין המקור העליון לעולם הזה. חיות אמיתית ניתן לקחת מהתורה למי שתיקן עצמו בביטול הגאווה, וקבלת עול מלכות שמים אשר מאפשרת הסרת האבן הגלולה על פי הבאר.

תפיסה הרוחנית לא ניתן לכבול בדבר הגשמי, ולכן ניתנה לנו תורת הסוד, היא החוכמה הנמצאת מעבר לאותיות, מעבר לחומר. לכן על האדם לפרש כל דבר במציאות מעבר לגדרים של זמן ומקום, זו ההכנה לעולם הרוחני בו אין נוהגים גדרים אלו. עולם הרוח אינו מיסטיקה נזילה

שיעור שמע

שְׁמוֹת סד-סו

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה

יֵשׁ לִבְדּוֹק מָתַי נִיתָן לְתַקֵּן רָצוֹן, ומַתִּי צָרִיך לֶהוֹרְגוֹ.

חיפש משה האם נקודת הרשעות שבנפש הנק' מצרי יכולה להתקיים או לא. כך צריך כל אחד לבדוק בנפשו, האם ברצון שלילי חזק יש פוטנציאל לתיקון או שיש להורגו, כפי שמשה לא ראה במצרי שבו – אמונה. יש ומשאירים רשע בעולם שעתיד לחזור בתשובה, או שעתיד לצאת ממנו בן צדיק, ויש בו עניין של רשע שיקבל כמעשי הצדיקים.

כאשר יוצא צדיק מצדיק דהיינו צורה של השפעה מהשפעה, זו בחינת רצון להשפיע על מנת להשפיע. וכאשר יש רשע שניתן לתיקון, שזה רצון לקבל בעל מנת להשפיע – הוא גדול יותר. לוּ היה רואה משה שברצון לקבל המצרי היה עתיד לצאת ממנו רצון להשפיע, בוודאי היה משאיר אותו. אך רצון שאין בו פוטנציאל להפוך להשפעה, יש להורגו כדי שיתגלגל שוב, או לפצל אותו למספר רצונות שניתן יהיה לעבוד עליו.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, היא בדיקה נפשית המכוונת לקריאת שמע – בה על האדם לבדוק האם רצון כזה מאפשר לי לחזור בתשובה, ובדיקה נוספת האם ניתן יהיה בעתיד לתת לו צורה של השפעה.

וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. (הסתכל משה על קריאת שמע – על האמונה) כי ראה באלו נ' אותיות שישראל מייחדים בכל יום, שמע ישראל, שיש בהם פעמים כ"ה, וכ"ה אותיות בב' פעמים. ולא ראה בו במצרי שיאמר אותם. ויפן כה וכה. כה ראשון הוא, שראה, אם היה בו מעשים טובים. וכה השני הוא, שראה, אם עתיד לצאת ממנו בן צדיק. מיד, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. ראה ברוח הקודש שלא עתיד לצאת ממנו בן צדיק.

שאמר רבי אבא: כמה רשעים הם בעולם, שמולידים בנים טובים, יותר מהצדיקים. ואותו בן הטוב שיוצא מהרשע, הוא טוב ביותר, להיותו טהור מטמא, אור מתוך החושך, חכמה מתוך הטיפשות, וזה טוב יותר מכל.

וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר

וירא וירא. מהו רומז שתי פעמים וירא, שאומר וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ? הכל ברוח הקודש הסתכל וראה. ומשום זה הסתכל בו והרג אותו (זיווג דהכאה), כלומר שהרגו בהסתכלותו בו. וע"כ נאמר פעם שני, וירא. והקב"ה סבב הכל, כדי שמשה ילך אל אותו באר, כמו שהלך יעקב אל אותו הבאר, שכתוב, וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בלב מתפשט אור הרוח, והוא מלביש על המוחין,יעקב בחינת הלב ומשה הנשמה, שנמצאת בתוך הלב. לכן במקום הלב משה מבפנים ויעקב מבחוץ, ואצל משה זו כבר בחינת ישיבה – וישב על הבאר.

ביעקב כתוב: וירא והנה באר. במשה כתוב: וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. וביעקב לא אמר, וישב, אלא, וירא? משום שאע"פ שמשה ויעקב היו במדרגה אחת, בקו אמצעי, מ"מ נתעלה משה בזה יותר ממנו. כי יעקב הוא בחינת ת"ת, ומשה היא בחינת הדעת שבפנימיות ת"ת. המלכות בת זוגו של הת"ת. וכיוון שמשה פנימיות ת"ת, ע"כ נאמר בו, וישב, וביעקב רק וירא בלבד.

רבי יוסי ורבי יצחק היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי: אותה הבאר שראה יעקב וראה משה, אם זו היא הבאר שחפרו אותה אברהם ויצחק, שהם ב' הקווים ימין ושמאל דז"א?

המלכות נקראת באר. ומתחילה, מקודם בריאת העולם, הייתה במידת הדין ולא הייתה ראויה לקבל שום אור, עד שחפרוה אברהם ויצחק. פירושו, שהעלוה לבינה, למידת הרחמים, ונתקנה שם. ותיקון זה נעשה בעת בריאת העולם, הוא החפירה, לעשותה בית קיבול  כמ"ש באר חפרוה שרים. ואם זה הוא מצב הבאר, שראו יעקב ומשה, למה לא נאמר בהם, שחפרו אותו או תיקון אחר, אלא וישב על הבאר, בלי תיקון מוקדם?

אלא, אין הבאר של יעקב ומשה כמצב הבאר שחפרוה אברהם ויצחק. אלא משעה שנברא העולם, נבראה באר הזו. כלומר שכבר הייתה במצב שלאחר התיקון. ובערב שבת בין השמשות נברא פי הבאר, היסוד שלה, ע"י עלייתה אז לבינה. ובמצב הזה אינה צריכה עוד לתיקון. וזו היא הבאר שראו יעקב ומשה. וע"כ נאמר בו, וישב על הבאר בלי שום תיקון מוקדם.

תוספתא

אלו רודפי צדק. שרודפים לתיקון המלכות, שנקראת צדק, ע"י ג' קווים שבז"א. הם התובעים בזרוע סוד האמונה, שהיא המשכת קו שמאל למלכות, שנקראת אמונה. הם שהתדבקו בקשר האמונה, שהוא הקשר שבקו ימין. הם שיודעים דרכי מלך העליון, ז"א, קו האמצעי. קירבו שימעו, אותם הרודפים לתקן את המלכות ולהאירה בג' קווים, שימעו סדר הייחוד הזה, כיצד נעשה.

וירא והנה באר בשדה ושלושה עדרי צאן רובצים עליה. באר הוא שם המלכות. בעת שמקבלת ג"ר, וג"ר אלו אינה מקבלת מג"ר דג"ר, אלא מנה"י דג"ר. מטעם, שחו"ב דג"ר נעלמים עם הכרעת קו אמצעי ביניהם. ויורדים ונעשים לב' זרועות חסד וגבורה וקו אמצעי ת"ת, שהם מכונים ו"ק דג"ר. אמנם גם מחג"ת לא תוכל המלכות לקבל חכמה, כי בהם שולטים רק החסדים. אלא אחר שב' הקווים יורדים לנצח והוד, שבהם מקום גילוי החכמה, אז תוכל המלכות לקבל מהם הג"ר, שהיא רק נה"י דג"ר בלבד. ועל שם קבלת הג"ר מנה"י הללו, נקראת המלכות בשם באר  כמ"ש והנה באר בשדה וג' עדרי צאן, שהם נה"י, רובצים עליה. ונקראת ג"כ, שדה תפוחים הקדושים, כי נה"י נקראת שדה תפוחים, והמוחין דחו"ב שבהם נקראים קדושים.

כשעולים ויוצאים שני הקווים חו"ב לקראת קו האחד האמצעי, הם מקבלים אותו בין שתי הזרועות, שהן חסד וגבורה. שמחמת קבלתם את קו האמצעי ירדו חו"ב ונעשו חסד וגבורה, כי נסתלקו מהם ג"ר דג"ר. אמנם עוד המלכות אינה יכולה לקבל חכמה מהם, כי שם שליטת אור החסדים, והחכמה מכוסה שמה. עד שהשניים חו"ג יורדים למטה, שנעשים נצח והוד. עיקר המוחין הם שניים ימין ושמאל, שנעשים לנצח והוד. ואחד ביניהם, שצריכים בהכרח לקו האמצעי, יסוד, שיכריע ביניהם. כי המכריע בין חו"ג נקרא ת"ת, והמכריע בין נו"ה נקרא יסוד.

שניים הללו שירדו למטה, הם מושב שהנביאים נצח והוד יונקים מהם. אחד שביניהם, יסוד, המתחבר בכל, הן בקו ימין והן בקו שמאל, לוקח מכולם חכמה וחסדים. כי להיותו קו האמצעי המקיים הארתם, ע"כ מקבל הארתם גם לעצמו. כי זה הכלל, כל האורות שהתחתון גורם להתקיים בעליונים, זוכה בהם בשלמותו גם הוא.

באר ההוא הקדוש, המלכות, במוחין דג"ר עומדת תחתיהם, תחת נצח הוד יסוד. והיא שדה תפוחים הקדושים. מבאר ההיא ישקו העדרים, שהם כל אלו המרכבות של מלאכים, וכל אלו המלאכים בעלי כנפיים. ג' נמצאים רובצים על באר הזו, שהם ג' ספירות נה"י. ובאר הזו מתמלא באור הג"ר, והיא נקראת אדנ"י.

על זה כתוב, אדוני ה' אתה הַחִילוֹתָ. וכתוב, והאר פניך על מקדשך השָמֵם למען אדוני, אדון כל הארץ. כי כשיש לה ג"ר נקראת בלשון זכר אדון כמ"ש, הנה ארון הברית אדון כל הארץ. בה גנוז מקור אחד קדוש, יסוד, הנובע בה תמיד וממלא אותה, שנקרא ה' צבאות.

 שיעור שמע:

שְׁמוֹת נח-ס

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי

אֱמוּנָה מוֹלִידִים רַק מִתּוֹך הִתְמַסְּרוּת לַשְּׁכִינָה.

לא ניתן להוליד אמונה, שהיא בחינת משה שבנפש, מתוך רצון לסיפוק אישי, אלא רק בשמחה מהיחד, מהשכינה. לכן הרוצה להיות צדיק צריך להרגיש טוב ולפעול מתוך שמחה ולא להתלונן, שהשמחה עצמה מוסיפה כוח לפעולה. וכך מלמד בעל הסולם: בָּהּ בָּמִידַה שׁאָדַם מַרְגִּישׁ לֹא טוֹב הוּא לְמָעֲשֶׂה כּוֹפֵר.

הבנה אמיתית טובה ומאירה, דהיינו יורדת ללב. זו הבנה אמונית המחוברת ל-ג' האמונות של ג' האבות, חסד מימין אברהם, גבורה שמאל יצחק, וקו אמצעי יעקב – הנאה מהאמת בלבד.

לכאורה אין לאדם מה להתאמץ שממילא כולם יגיעו לתכלית להטבה המלאה שהרי הקב"ה טוב ומטיב, אלא השאלה כיצד יגיעו – בדרך תורה או בדרך ייסורים? התורה אומרת: ובחרת בחיים.

גם אדם שלא הגיע לקדושה מחויב לקיים מצוות, אך אלו מצוות שהאור לא מופקד בהם. מלמד הזוהר שיש תרי"ג עיטין – עצות שיש לקיים, ורק לאחר שזוכים לרצון האמיתי, הם תרי"ג פיקודין, דהיינו שהאור מופקד במצווה.  משה לכאורה כבר נולד מהול/מתוקן, אז למה בא לעולם? אלא עוד תיקון אחד של הכלל, שבא למען כלל ישראל.

ברגעי סכנה שהדין מתוח, על האדם לוותר על הגאווה ולהוריד את הראש, ואפילו צדיקים לא יוצאים לשוק.

וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. אמר רבי יוסי שנולד מהול. כי סוד הברית נקרא טוב, שכתוב, אִמְרוּ צַדִּיק, כִּי טוֹב, וצדיק הוא הברית.

רבי יוסי אמר: אור השכינה שהאיר בו, ראתה. שבשעה שנולד, נתמלא כל הבית אור, שכתוב: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וכתוב: וירא אלקים את האור כי טוב. וכמו שטוב ההוא סובב על אור, כן הטוב שכאן סובב על אור. ועל זה כתוב כי טוב הוא. והכל היה בו, שהיה בו אור השכינה, וכן שנולד מהול

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים

ותצפנהו שלושה ירחים. רומז, שלא הוכר מעלת משה בזוהר העליון עד ג' ירחים. כי אז ניתנה התורה על ידו, והשכינה נתגלתה ושרתה עליו לעיני כל. שכתוב, ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה'. וכמ"ש: ולא יכלה עוד הצפינו, כי עד אותה שעה לא נודע דיבורו עם הקב"ה. ואז כתוב, משה ידבר והאלקים יעננו בקול.

וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא. רמז על הארון, שלוחות הברית באו בתוכו. תיבת גומא, הוא ארון הברית. וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת, כי הארון היה מחופה מבפנים ומבחוץ. רבי יהודה אמר: זו התורה, שהחמירה (לשון חימר)  הקב"ה במצוות עשה ובמצוות לא תעשה. מצוות עשה הם בחינת ימין ומצוות לא תעשה שמאל שהוא זפת שחור, החימר לבן, חסדים. בכל מדרגה ישנם כל הפרטים. כך בחינת משה רבינו שהוא תורה, יש לו ארון.

וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד. הוא ישראל, כמ"ש: כי נער ישראל ואהבהו. ותשם בסוף, שלא היה חיוב לעשות את מצוות התורה עד סוף, שבאו ישראל לארץ (לרצון לקדושה), לסוף ארבעים שנה. על שפת היאור, על פי הדיבור של המורים תורה וחוקה לישראל. ששפת הוא כמו שפה ודיבור, והיאור, הוא לשון מורה.

פירוש אחר, וילך איש זהו הקב"ה, שכתוב בו: יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, שְׁמוֹ. מבית לוי, זהו הקב"ה שהלך מן המקום ששם חכמה עליונה, אבא עילאה, ואותו הנהר שהיא אמא עילאה, מתחברים יחד ואינם נפרדים לעולם. שהלך ממקום היסוד דאו"א עילאין, מבית לוי, מלשון לוויתן, יסוד. שהשרה הלוויתן לשמחה בעולם, שהוא השכינה, כמ"ש: לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. ויקח את בת לוי, זהו הקב"ה, המקום שאור הלבנה מאיר, שהוא השכינה.

על האדם לדעת שעבודת נפש מתגלית רק לאחר שפעל בהסתר בפנימיות.

דרך האדם חייבת להיות פנימית עד אשר תהיה ראויה לצאת מהכח אל הפועל.

וַתַּהַר הָאִשָּׁה, כלומר השכינה כמ"ש: לזאת יקרא אישה. וזאת, הוא שם השכינה. בתחילה הייתה בת לוי, שהוא יסוד דאו"א, הנקרא לוויתן. וכן הוא ודאי, כי או"א בָּנוּ את הנוקבא. ולפי זה שואל, וכי מתחילה היא בת לוי, ועתה אישה? כן הוא ודאי, אישה מטרם שנישאת נקראת בת פלוני, על שם אבא ואמא שלה. ואחר שנישאת נקראת אישה על שמה עצמה. בת, אישה וכלה מדרגה אחת היא, השכינה.

וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. אלו הם שלושה ירחים, שדין קשה שורה בעולם, תמוז אב וטבת, שאין בהם גילוי השכינה, מחמת הדינים שבעולם. שמטרם שירד משה לעולם, היה נמצא למעלה עם השכינה, וע"כ נתחברה עימו השכינה מיום שנולד. מכאן אמר רבי שמעון: הרוחות של הצדיקים נמצאים למעלה בגן עדן, מטרם שירדו לעולם.

מהו, וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא? שציפתה אותו בסימנים, שיהיה נשמר מאלו דגי הים השטים בים הגדול, הקליפות והמזיקים  כמ"ש: שָׁם רֶמֶשׂ ואין מספר. והיא ציפתה אותו, להיות נשמר מהם, ע"י ציפוי יקר של שני צבעים, לבן ושחור. לבן ימין, והזפת שחור שמאל, המעורב במלכות דמידת הדין, שאז נהפך האדום שבו לשחור. והניחה את משה, הקו האמצעי, ביניהם, שיהיה נודע עימהם, בסוד הדעת, קו אמצעי, כי עתיד לעלות ביניהם בזמן אחר לקבל התורה. הציפוי ששומר על האדם היא התורה. החימר לבן, סוד קו ימין, והזפת שמאל, שמלכות עלתה לבינה והשחירה אותה. על האדם עוברים הדברים שממילא צריכים לעבור עליו, כל פעם בלבושים/מקרים אחרים.

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה (מצד הדין הקשה) לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. בת פרעה באה מצד שמאל של דין הקשה  כמ"ש: לרחוץ על היאור, על היאור הוא בדיוק, ולא על הים. כי הים רומז על המלכות דקדושה, אבל היאור הוא דין הקשה שמצד שמאל, שהמצרים עשו אותו לעבודה זרה שלהם. וכיוון שבת פרעה רחצה שם, נמצאת גם היא מדין הקשה ההוא.

הרי כתוב: וּמַטְךָ אשר הכית בו את היאור. ומשה לא היכה רק את הים. והכתוב קוראו גם יאור? אלא יאור, הוא שהיכה אהרן על ידי משה, והשווה הכתוב כמו שהוא עצמו עשה זה. משה עשה זאת ע"י שליח.

קצז) וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים, אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה, אֶת הַיְאֹר. אע"פ שאהרון היכהו. אלא על שבא מצד הקב"ה, קראו הכתוב, אחרי הַכּוֹת ה'. אח"כ קראו על שם משה, משום שאהרון עשה על פיו. ונערותיה הולכות על יד היאור, הם שאר המחנות הבאים מצד ההוא של היאור.

וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד. כתוב ותראהו. ותֵרֶא, היה צריך לומר? אין לך דבר בתורה שאין בו סודות עליונים ויקרים. רושם של המלך והמלכה, ת"ת ומלכות, ו' ה', נמצא בו. וע"כ נאמר ותראהו, עם ה' ו' יתרות. ומיד שראתה את זה ותחמול עליו. עד כאן מדבר הכתוב למעלה בעולמות עליונים, מכאן והלאה מדבר למטה, חוץ מכתוב הזה.

כאן הייתה הצטרפות של תפארת ומלכות לעזור לה לראות. כך עוזרים לאדם מלמעלה לעשות מעשי קדושה, ולאחר מכן עליו לפעול בהתאם. כפי שבת שבע אמרה: כי מן המים משיתיהו, כך על האדם למשות את רצונותיו מהמים שהם בחינת התורה.

שיעור שמע:

שְׁמוֹת נח-ס

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי

אֱמוּנָה מוֹלִידִים רַק מִתּוֹך הִתְמַסְּרוּת לַשְּׁכִינָה.

לא ניתן להוליד אמונה, שהיא בחינת משה שבנפש, מתוך רצון לסיפוק אישי, אלא רק בשמחה מהיחד, מהשכינה. לכן הרוצה להיות צדיק צריך להרגיש טוב ולפעול מתוך שמחה ולא להתלונן, שהשמחה עצמה מוסיפה כוח לפעולה. וכך מלמד בעל הסולם: בָּהּ בָּמִידַה שׁאָדַם מַרְגִּישׁ לֹא טוֹב הוּא לְמָעֲשֶׂה כּוֹפֵר.

הבנה אמיתית טובה ומאירה, דהיינו יורדת ללב. זו הבנה אמונית המחוברת ל-ג' האמונות של ג' האבות, חסד מימין אברהם, גבורה שמאל יצחק, וקו אמצעי יעקב – הנאה מהאמת בלבד.

לכאורה אין לאדם מה להתאמץ שממילא כולם יגיעו לתכלית להטבה המלאה שהרי הקב"ה טוב ומטיב, אלא השאלה כיצד יגיעו – בדרך תורה או בדרך ייסורים? התורה אומרת: ובחרת בחיים.

גם אדם שלא הגיע עדיין לקדושה מחויב לקיים מצוות, אך אלו מצוות שהאור לא מופקד בהם. מלמד הזוהר שיש תרי"ג עיטין – עצות שיש לקיים, ורק לאחר שזוכים לרצון האמיתי, הם תרי"ג פיקודין, דהיינו שהאור מופקד במצווה.  משה לכאורה כבר נולד מהול/מתוקן, אז למה בא לעולם? אלא עוד תיקון אחד של הכלל, שבא למען כלל ישראל.

שיעור שמע:

1. בכתוב ותתעצב אחותו מרחוק: מיהי האחות ומהו מרחוק, ואחותו של מי זה ועל מה צריך לשמור?
2. מה הטעות שיכולה לנבוע מידיעה שיש אב ואם לנשמה ושנשמת אדה"ר נולדה מהשכינה הקדושה והקב"ה?
3. מהו בפירוש השני באור ר"א ל-"ותתעצב אחותו מרחוק"?
4. עם מה מתרחצת בת פרעה שיורדת ליאור וכיצד נוצרה אפשרות זו?
5. מהו ילד לעומת גור? מהי לידה לעומת המלטה? ומהו ילד שעשועים?
6. הסבר את הכתוב באות ר"ג שכל הדברים שבעולם תלוים בתשובה ובתפילה.
7. מדוע ומה המובן שילדי העברים הם רכי לבב, ואילו ילדי עכו"ם הם קשי עורף וקשי לבב? מה הם הבחינות הללו באדם אחד?
8. מהו שכתוב שגאולת ישראל אינה תלוייה אלא בתפילה? אגב כך הסבר מהו בכי הדמעות שבכה עשיו שגרמה לגלות של ישראל, אם כך מה ההבדל בין בכי עשיו לבכי ישראל ו/או בכי של השכינה הקדושה?

שְׁמוֹת סא-סג

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק

שִׂמְחָה אָמִּיתִּית בָּאָה דָוְוקַא מֶוִויתּוּר עַל הָרָצוֹן הָעַצמִי.

על האדם לעזוב קצת את עצמו, לֶדָמֵּעָה, דהיינו לְעָרוֹת  את הרצון בהשפעה, להתפלל ולבקש קשר וחיבור עם הכלל. הקטנה ומיעוט החשיבות העצמית יאפשרו לאדם לפעול בשמחה, שהיא הכוח לשמור על האמונה. כאשר מוכנים לפעול בחסדים ולוותר על הרצון לקבל,  התענוג/החוכמה יגיעו אחר כך כלוואי, אך תחילה יש לפעול ביראה – ויתור שיביא לשמחה.

כאשר אדם מקבל אור לא אמיתי הוא נפגע, וכאשר יהודי חלילה חוטא, הוא מזין את הקליפות. לכן צריך לשוב בתשובה תמידית, דהיינו להכליל את הרצון במידת ההשפעה, לשם כך עליו להיות רך לבב, להסכים לשנות וליישר את הלב לפי החוקים העליונים.

במקום שיהודי חוטא, הס"א לוקחת ונהנית מהשמחה שבחטא, כמו חתולה השמחה מהזבל, לכן ראוי לו לאדם שיפסיק לילל, שהיללה באה על המצבים, היא בחינת עשיו שבוכה על מחסור הגוף בעולם הזה, ולאחר שיפסיק, יוכל לבכות, דהיינו להעלות ביקוש על הקשר האמיתי. לכן יבדוק האדם האם הדמעות שלו אמיתיות או דמעות של שקר. בכי של עשיו -בקשה של מילוי הרצון והתאוות העצמיים, לא יביא לגאולה.

נקודת (משה), האמונה שבנפש בסכנה מהס"א שרוצה לחמוס אותה, לכן יש להצפינה בארון, בתוך מסגרת ימין ושמאל, בציפוי חימר לבן וזפת שחור, ומשה קו אמצעי, כמו שאת ארון הברית ציפו מזהב מבית ומחוץ. וכעת את התורה, את משה, נקודת האמונה יש לשמור מרחוק בחסדים.

וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. אחותו של מי שקרא את כנסת ישראל, אחותי, ז"א  כמ"ש: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי. כלומר השכינה ניצבה על משה לשמרו, ומה שאומר מרחוק, הוא כמ"ש: מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי. כלומר, שאין השמירה בגלוי (מדרגת חוכמה), אלא בסתר מרחוק, בחינת חסדים. מרים היא בחינת מלכות/השכינה שלא עמדה במרחק ראיית עיניים, אלא שמירה בבחינת חסדים.

משמע שהצדיקים, מטרם ירידתם לעולם, הם נודעים למעלה. וזהו לכל הצדיקים. וכל שכן משה, שע"כ נאמר עליו, ותראה"ו עם ה"ו, שהוא הרושם של המלך והמטרונית. וכן משמע, שנשמות הצדיקים נמשכו ממקום עליון  כמ"ש, וילך איש מבית לוי, יסוד דחו"ב, המקום העליון. ונשמע מכאן, שיש אב ואם לנשמה, שהם ז"א ונוקבא. כי איש זה ז"א. ובת לוי היא הנוקבא. כמו שיש אב ואם לגוף בארץ. ונשמע, שבכל הבחינות, בין למעלה ובין למטה, באים הכל ונמצאים מזכר ונקבה.

ותוֹצֵא הארץ נפש חיה. הארץ, כנסת ישראל, הנוקבא נפש חיה, הנפש של אדם הראשון. כי ז"א ונוקבא הם אב ואם של אדם הראשון. אשרי חלקו של משה נביא הנאמן, מכל שאר נביאי העולם.

וַתֵתַצַב אחותו. זו היא חכמה (על שם זה שמלכות מושכת חוכמה), הנוקבא, שנקראת חכמה התחתונה  כמ"ש: אֱמֹר לַחָכְמָה, אֲחֹתִי אָתְּ. מעולם לא הוסרה גזרת הדין (של צמצום א') מן העולם. כי בכל שעה שהיו חוטאים ישראל, היה הדין מקטרג עליהם. ואז, ותתצב אחותו מרחוק, שנתרחקה השכינה מהם, כמ"ש, מרחוק ה' נראה לי. מרחוק מפני שעדיין לא ניתן לקבל את אור מטרת הבריאה, שמלכות נגנזה ברדל"א. ( פרט למעמד הר סיני שהתגלה אור ג"ר מלמעלה).

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה

וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. בשעה שפסקו ישראל מן התורה, מיד ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. שמידת הדין, שנקראת בת פרעה, הייתה יורדת להתרחץ, מן הדם של ישראל, מפגם שלהם על עלבונה של התורה. כי יאור פירושו תורה. ונערותיה הולכות על יד היאור, הן האומות שהולכים ורודפים את ישראל, על יד היאור. על סיבת עלבונה של התורה, שאלו שלומדים בה הרפו את ידיהם ממנה. היאור הוא בחינת הס"א, שהמים נותנים את התענוג, והמצרים סגדו לאור זה, הפכו את התענוג לאלוה שלהם.

אמר רבי יהודה: כל הדברים שבעולם תלויים בתשובה ובתפילה שהאדם מתפלל להקב"ה. וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שאלו הדמעות לא תבאנה בו. כתוב, וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, ותפתח, זו היא השכינה, העומדת על ישראל כאם על הבנים. והיא פותחת תמיד בזכותם של ישראל. שאול הרבי מקוצק: אם שערי דמעה לא ננעלו, מדוע בכלל צריך מנעולים? אלא המנעולים הם לטיפשים שמתפללים על שטויות. דמעות אמיתיות נועדו לבקשות אמיתיות של קשר דבקות, ותשובה.

כיוון שפתחה ותראהו את הילד, ילד שעשועים, ישראל, שמתחטאים לפני מלכם תמיד. ומיד שמתחננים לפני הקב"ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו, כבן הבוכה לפני אביו. כתוב: וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה. כיוון שבכה הוסרו ממנו כל הגזרות הקשות שבעולם. כתוב: וַתַּחְמֹל עָלָיו, שנתעוררה עליו ברחמים, ותחמול עליו.

וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה (שעשו מעבר ממלכות לבינה), שהם רכי לב ולא מילדי העכו"ם, שהם קשי עורף וקשי לב (מפני שאין להם התכללות עם בינה, עם השפעה שמרככת את הלב). מילדי העברים, שהם רכי לב בזכותם של האבות והאימהות לשוב לפני אדונם. וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד, היינו רחל אימנו, שהייתה בוכה  כמ"ש קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה. בוכה, ישראל, ואֵם הילד בוכה, רחל.

לעתיד לבוא, בבכי יבואו ובתחנונים  בזכות בִכִיה של אם הילד, אימם של ישראל, רחל, יביאו ויתקבצו מהגלות. אמר רבי יצחק: גאולת ישראל אינה תלויה אלא בבכיה, כשתשלמנה ותכְלֶינה בכי הדמעות שבכה עֵשָו לפני אביו, אז יגאלו. שכתוב, וישא עֵשו את קולו וַיֵבְך. ואלו הדמעות הורידו את ישראל לגלות. לכן, כיוון שתכְלֵינה אלו הדמעות על ידי הבכיה של ישראל, יצאו מן הגלות  כמ"ש, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.