פיקודי עד-עו

נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים

עדיין לא הועלה השקפה ולא נשלח

רכד וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו, רבי יוסי פתח: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים גמר תיקון, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. והיה באחרית הימים, כשיפקוד הקב"ה את בת יעקב המלכות, ויקים אותה מעפר מהתפיסה של הרצון בעל מנת לקבל, ויתחבר השמש עם הלבנה, ז"א עם מלכות. אז, נכון יהיה הר בית ה', ירושלים שלמעלה, המלכות, שתהיה מתוקנת בתיקוניה להאיר באור העליון. כי כל אורותיה אינם מיתקנים אלא באור העליון דז"א שאור חוכמה לא יכול להתקבל ללא חסדים. ובזמן ההוא יאיר עליה אור העליון, פי שבעה ממה שהיה מקודם לכן. כמ"ש: והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים. אור החמה ז"א, ואור הלבנה מלכות יאירו גם ז"ת באור מלא ויהיו בחינת ג"ר.

רכה בראש ההרים, הלא בראשי ההרים היה צריך לומר, אלא אור שיהיה לה אז, הוא בראש ההרים. ראש ההרים, כוהן גדול, חסד דז"א. כי חג"ת נקראים הרים, וחסד ראש שלהם. שכולו צד ימין, חסד, והוא שמתקן את הבית, מלכות, ומברך אותה להאיר פניה. וע"ז כתוב: נכון יהיה. אור זה הוא חסד, הכוהן המתקן את האפשרות להאיר בבית, עם חסדים לטובת היחד.

רכו ובמה יתקן אותה, בלבושים, שהם כעין של מעלה, כז"א. והלבושים עומדים בשש, כנגד מידת ההשפעה חג"ת נה"י או כנגד 6 שהיא בחינת זמן היגיעה, הכלולים בחסד, כוהן גדול. כמ"ש: ויעשו את הכותנות שֵׁשׁ, ואת המצנפת שש ואת פַּארֵי המגבעות שש. והבית הזה, כשיהיה מתוקן בראש ההרים, שהוא כוהן גדול, חסד דז"א, אז מתקשר הבית ומתעלה למעלה בקיום העליון, בינה, ויאיר העולם מאור העליון שבבינה. וזהו, ונישא מגבעות, מכל שאר צבאות ומחנות עליונים. ואז כמ"ש: ונהרו אליו כל הגויים.

רכז בשעה שהכוהן למטה, בעוה"ז, פורש ידיו, אז רוח עליון, בינה, מאיר ויוצא. וכל הנרות, כל הספירות דז"א, מאירים. ואורות נמשכים ומאירים ומתקשרים אלו באלו, עד שיאירו פניה של כנ"י, המלכות, והכול הוא ע"י אור הראשון, הכוהן, חסד. וכשהכוהן מתעורר למטה, מתעורר למעלה, ובמעשים שלמטה מתעורר התעוררות שלמעלה. אמנם הכוונה הכרחית, אך לא ניתן להגיע להנפשה פנימית בלי המעשה החיצוני. את המעשה החיצוני כמו כיסוי ראש, או לקום בלילה ללמוד אין לעשות מתוך כורח אלא מתוך רצון.

רכח וע"כ, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים אור החסדים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. כי עתה, כל שאר עמים עכו"ם, יש להם ממונה ברקיע עליהם. ובעת ההיא, יבעֵר אותם ויפיל אותם הקב"ה מממשלתם. כמ"ש: יפקוד ה' על צבא המרום במרום. וכיוון שכולם יעברו מממשלתם, אז ישגב הקב"ה לבדו, כמ"ש: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. כמובן שהקב"ה תמיד נשגב, אך כאן מדבר על החידוש בתפיסת הנברא ואז, ונהרו אליו כל הגויים. כמ"ש: והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית יעקב. קשה לגוי שבנפש לוותר על "השליטה" אך אז הרצונות הגויים הללו יקבלו את צד ישראל שבנפש שבא כחלוץ לפני המחנה להוביל את כל העולם.

רכט והכול הוא בשעה שהכוהן, ראש ההרים, חסד, יאיר למלכות, והכול בשש, שבכל הו"ק יאיר לה זהו הכוח הגדול של החסד, מידת המרחב הנפשי של האדם.

לִפְעָמִים מְשַׁבֵּחַ עַצְמוֹ ולפעמים מַשְׁפִּיל

רל רבי אלעזר ורבי יצחק היו הולכים בדרך. אמר רבי אלעזר: עת היא ללכת עם השכינה, כי השכינה לא תשרה עלינו, אלא מתוך דברי תורה, אמר רבי יהודה, מי שהוא בראש יפתח בראש. אדם הרוצה ללכת בדרך השם צריך ללכת עם השכינה דהיינו מתוך דברי תורה

רלא פתח רבי אלעזר שהוא מדרגת חוכמה: צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי. דוד המלך לפעמים היה משבח את עצמו, כמ"ש: ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם, וכתוב: נאום דוד בן ישי, ונאום הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב. ולפעמים עשה עצמו עני, כמ"ש: כי עני ואביון אני. וכתוב: צעיר אנוכי ונבזה. והוא אמר: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. דוד המלך מייצג את בחינת היסוד דמלכות, הזכר שבשכינה, המשיח. מתי הוא מייצג שבח לעצמו ומתי שיפלות

רלב כשהיה עולה במדרגת השלום, ומתעלה בדין אמת, והיה שולט על שונאיו, היה משבח את עצמו. וכשראה את עצמו בצרה ושונאיו היו מצֵרים לו, אז השפיל עצמו, והיה קורא את עצמו, עני, צעיר מכל, משום שלפעמים היה מושל, ולפעמים היה בצרה משונאיו. דוד המלך היה בענווה שמוכן היה לקבל כל ביקורת או לחץ מהשונאים, שהיה ברור לו שהם שליחי השם ועליו לתקן משהו.

רלג  ועכ"ז היה שולט עליהם תמיד ולא יכלו לו דהיינו לא הצליחו להסיטו מדרך השם. ודוד המלך תמיד היה משפיל עצמו אל הקב"ה כלומר כל מה שעשה, ביקש את התוצאה לכבוד הקב"ה, שכל מי שמשפיל עצמו לפני הקב"ה, הקב"ה מגביה אותו על הכול. ומשום זה הקב"ה רצה בדוד בעוה"ז ובעוה"ב. בעוה"ז, כמ"ש: וגַנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. בעוה"ב, כמ"ש: וביקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדוּ אל ה' ואל טובו באחרית הימים. דוד הוא מלך בעוה"ז, ודוד יהיה מלך לעוה"ב. וע"כ אמר, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

רלד בשעה שהשמש, ז"א, מחזיר פניו ואינו מאיר אל הלבנה, מלכות, עובר האור מהלבנה, ואינה מאירה. אז היא בעניות מכל הצדדים, ונחשכת, ואין לה אור כלל. וכשהשמש חוזר כנגדה ומאיר לה, אז פניה מאירות ומתקשטת לשמש, כמו נוקבא שמתקשטת לזכר. ואז היא בממשלה בעולם ואין היא יכולה לקבל את האור אלא כאשר ממעטת עצמה.

רלה  דוד היה מעטר את עצמו כמו הלבנה, כי דוד הוא מלכות. לפעמים עני, ולפעמים בעשירות על הכול כמו הלבנה שחסרה או מלאה, תלוי בקשר שלה עם המשפיע שלה, השמש. ומשום זה היה אומר, צעיר אנוכי ונבזה. ועכ"ז, פיקודיך לא שכחתי. כעין זה יש לאדם להיות נבזה בעיניו, ולהשפיל עצמו בכל דהיינו ענווה, שיהיה כלי, שהקב"ה רוצה בו.

פיקודי סב-סד

חוֹשֵן ואֵפֹד

תפילה שבלב ללא ביטוי בפה אינה עולה.

גם תפילת הלחש חייבת להיות בהוצאה בפה אך ישמיע רק לאוזניו. כשמתפללים או קוראים בתורה את שם הויה, אומרים א-ד-נ-י שזה השם המבטא את המלכות עם הדינים שבא, למרות בפנימיות זה שם הרחמים. וכך כל דברי התורה, יש בהם גלוי ופנימי. וכך האפוד הוא בחינת המלכות והחושן הוא הפנימי, בחינת זעיר אנפין.

הבחינות של גלוי ונסתר משלמים זה את זה כמו קול ודיבור. קול פנימי בלי לומר אותו אינו מועיל מפני שאינו מבטא את ההוצאה מהכוח אל הפועל. וכך התפילה היא עבודה שבלב, אך יש לבטא אותה בפה כדי להשלים התפילה.

היחס בין חושן לאפוד הוא כיחס בין ז"א למלכות. החושן מחולק ל י"ב אבנים המתארים את י"ב שבטי ישראל. בשעה שהכוהן הגדול היה שם אלו י"ב אבנים, ולבש אותם בחושן ואפוד, אז שרתה עליו השכינה. ואלו י"ב אבנים מפותחות בשמות כל השבטים. וכשהאבנים האירו, היו האותיות בולטות לחוץ, והאירו על מה שהיו צריכים. רבנו בחיי אומר שאלו עיקרי כל האבנים והכל נובע מהם, כמו יסודות. בגדי הכהן הגדול מביאים את החסדים השלמים המכוסים שאין בהם חיסרון וכשלובש אותם שורה עליו השכינה הקדושה לכל שבט הייתה אבן מיוחדת על החושן, דהיינו הבנה מיוחד המאפיינת אותו.

ע"י האורים והתומים שהם כעין מדרגת חוכמה יכול היה הכהן הגדול לקבל מסרים מלמעלה. דומה הדבר לתפילין בהם יכלו חכמים לראות אהרה ובקשר שלהם היה אור שאינו גלוי.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

קצ וע"כ שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. על שכתוב בו ביוסף: באשר אַת אשתו, ורמזו לו במילה, באשר, אם מזרע ההוא של יוסף אתה בא, התפלל שישתוק הים מאתנו. ושכתוב: למי הרעה הזאת לנו. במילה, למי, רמזו לו, ואם מזרע של יעקב אתה בא, כמ"ש: למי אתה ואנה תלך, והם, אלו, שיעקב אמר להם את זה, היו מלאכים הקדושים ששלח לעשיו בשליחותו, וניצל מהצרה ההיא, התפלל גם אתה לאדונך וישלח מלאכיו ונינצל מהצרה ההיא. יש כוח ליעקב ואפילו לעצמות יוסף, ולכן בקשו שבזכות כוח זה יעזור להם יונה

קצא ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים.

קצב מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה שהוא יתברך מעל כל האלילים. הם לא שאלו אותו, אלא דבר שבגילוי ושבמכוסה, לדעת בו. שרמזו לו במילה באשר ובמילה למי, שהוא במכוסה, והשאר שאלו לו בגילוי. ויונה השיב להם הכול בגילוי.

קצג וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. כיוון ששמעו שם הקב"ה, מיד יראו, משום שכולם היו יודעים הניסים והגבורות שעשה הקב"ה בים. עוד אמר להם, שהוא בורח לפני הקב"ה. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו?

מה הם נסערים, גם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלאכים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

קצד כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. וכולם ראו אותו, כשנופל בים, ואותו הדג שעלה ובלע אותו, וכשבא אותו הדג הגדול לעיני כולם, והקיא אותו ליבשה. באו אליו והתגיירו כולם. כמ"ש: משמרים הַבְלֵי שווא חסדם יעזובו.

קצה כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו. כי כשמקדשים שמו בגלוי, שמו הנסתר, הוי"ה, מתעלה על כיסא כבודו, אדנ"י, שנעשה ייחוד הוי"ה אדנ"י כמ"ש: ונקדשתי בתוך בני ישראל כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, וזו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

קצו וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. למה בפתיל תכלת? להראות שתכלת, המלכות מבחינת הדין שבה, הקשורה עם החסד, מתקשרת בכל. וע"כ, הכול הוא בעליון. שתכלת מקשרת החושן, ז"א, עם האפוד, המלכות. תפקיד התכלת לקשר בין ז"א למלכות, בין חושן לאפוד, בין פנימי לחיצוני

קצז ויעשו פעמוני זהב טהור, וייתנו את הפעמונים בתוך הרימונים. כתוב: ונשמע קולו שקול זו הבחינה הפנימית בבואו אל הקודש לפני ה'. משום שצריך לקול הנשמע, ז"א, וברכות תשרינה על העולם בזכות הכוהן, שמברך הכול ועושה הכול. פעמון זהב, הוא קול הנשמע, ז"א. רימון, המלכות, שמתמלאה מכל, שמקבלת מכל העליונים. רימון בחינת יראת הרוממות, מצד העבודה של המלכות שתפקידה  לדחות האור ממטה למעלה, ופעמון, פעימת הלב של התפשטות ממעלה למטה.

קצח ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג, כלִיל תכלת. מעיל האפוד כמו מלכות. כליל תכלת, תכלת היא אור הכיסא, ממלכות, שהיא אור השחור שבנר השורף והמכלה כל מה שמתחתיו, והיא תכלת כשהיא נקשרת באור הלבן שבנר, חסד. וע"כ התכלת היא לאפוד, להיותו אור המלכות.

קצט אלו כלי לבושים של הכוהן בסוד עליון, שיהיו הלבושים שלמטה כעין שלמעלה. וכיוון שמיכאל הוא כוהן גדול, ובא מצד ימין, למה כתוב בגבריאל, האיש לבוש הבדים? הרי לבושים הם לכוהן גדול, ומיכאל כוהן ובא מימין? אלא שהשמאל נכלל תמיד בימין, ע"כ התלבש גבריאל, שמאל, בלבושים שמימין. אדם המעורר כראוי מעשיו למטה, מפעיל כראוי את העולמות העליונים

ר  גבריאל התמנה שליח לעוה"ז. וכל שליח שהתמנה לעוה"ז, צריך להתלבש בלבושים של העוה"ז. וכן כשהנשמה עולה למעלה, היא מתלבשת בלבוש של מעלה, כדי להיות שם. וכן כשיורדת מלמעלה למטה, היא מתלבשת בלבוש. כל לבוש כעין המקום שהולכת שם. כעין זה, כל השליחים שהתמנו בשליחות בעוה"ז, צריכים ללבוש מעוה"ז. כפי הנראה בגשמיות משתמשים בלבוש המייצג תפקיד מסוים, כך כדי לגלות את הפנימי צריך את הלבוש הראוי בעולמות העליונים. כך אנחנו כשליחים בעולם הזה צריכים את הלבוש המתאים המבטא את פנימיותו, זו השלמות.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

קצ וע"כ שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. על שכתוב בו ביוסף: באשר אַת אשתו, ורמזו לו במילה, באשר, אם מזרע ההוא של יוסף אתה בא, התפלל שישתוק הים מאתנו. ושכתוב: למי הרעה הזאת לנו. במילה, למי, רמזו לו, ואם מזרע של יעקב אתה בא, כמ"ש: למי אתה ואנה תלך, והם, אלו, שיעקב אמר להם את זה, היו מלאכים הקדושים ששלח לעשיו בשליחותו, וניצל מהצרה ההיא, התפלל גם אתה לאדונך וישלח מלאכיו ונינצל מהצרה ההיא. יש כוח ליעקב ואפילו לעצמות יוסף, ולכן בקשו שבזכות כוח זה יעזור להם יונה

קצא ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים.

קצב מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה שהוא יתברך מעל כל האלילים. הם לא שאלו אותו, אלא דבר שבגילוי ושבמכוסה, לדעת בו. שרמזו לו במילה באשר ובמילה למי, שהוא במכוסה, והשאר שאלו לו בגילוי. ויונה השיב להם הכול בגילוי.

קצג וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. כיוון ששמעו שם הקב"ה, מיד יראו, משום שכולם היו יודעים הניסים והגבורות שעשה הקב"ה בים. עוד אמר להם, שהוא בורח לפני הקב"ה. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו?

מה הם נסערים, גם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלאכים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

קצד כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. וכולם ראו אותו, כשנופל בים, ואותו הדג שעלה ובלע אותו, וכשבא אותו הדג הגדול לעיני כולם, והקיא אותו ליבשה. באו אליו והתגיירו כולם. כמ"ש: משמרים הַבְלֵי שווא חסדם יעזובו.

קצה כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו. כי כשמקדשים שמו בגלוי, שמו הנסתר, הוי"ה, מתעלה על כיסא כבודו, אדנ"י, שנעשה ייחוד הוי"ה אדנ"י כמ"ש: ונקדשתי בתוך בני ישראל כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, וזו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

קצו וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. למה בפתיל תכלת? להראות שתכלת, המלכות מבחינת הדין שבה, הקשורה עם החסד, מתקשרת בכל. וע"כ, הכול הוא בעליון. שתכלת מקשרת החושן, ז"א, עם האפוד, המלכות. תפקיד התכלת לקשר בין ז"א למלכות, בין חושן לאפוד, בין פנימי לחיצוני

קצז ויעשו פעמוני זהב טהור, וייתנו את הפעמונים בתוך הרימונים. כתוב: ונשמע קולו שקול זו הבחינה הפנימית בבואו אל הקודש לפני ה'. משום שצריך לקול הנשמע, ז"א, וברכות תשרינה על העולם בזכות הכוהן, שמברך הכול ועושה הכול. פעמון זהב, הוא קול הנשמע, ז"א. רימון, המלכות, שמתמלאה מכל, שמקבלת מכל העליונים. רימון בחינת יראת הרוממות, מצד העבודה של המלכות שתפקידה  לדחות האור ממטה למעלה, ופעמון, פעימת הלב של התפשטות ממעלה למטה.

קצח ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג, כלִיל תכלת. מעיל האפוד כמו מלכות. כליל תכלת, תכלת היא אור הכיסא, ממלכות, שהיא אור השחור שבנר השורף והמכלה כל מה שמתחתיו, והיא תכלת כשהיא נקשרת באור הלבן שבנר, חסד. וע"כ התכלת היא לאפוד, להיותו אור המלכות.

קצט אלו כלי לבושים של הכוהן בסוד עליון, שיהיו הלבושים שלמטה כעין שלמעלה. וכיוון שמיכאל הוא כוהן גדול, ובא מצד ימין, למה כתוב בגבריאל, האיש לבוש הבדים? הרי לבושים הם לכוהן גדול, ומיכאל כוהן ובא מימין? אלא שהשמאל נכלל תמיד בימין, ע"כ התלבש גבריאל, שמאל, בלבושים שמימין. אדם המעורר כראוי מעשיו למטה, מפעיל כראוי את העולמות העליונים

ר  גבריאל התמנה שליח לעוה"ז. וכל שליח שהתמנה לעוה"ז, צריך להתלבש בלבושים של העוה"ז. וכן כשהנשמה עולה למעלה, היא מתלבשת בלבוש של מעלה, כדי להיות שם. וכן כשיורדת מלמעלה למטה, היא מתלבשת בלבוש. כל לבוש כעין המקום שהולכת שם. כעין זה, כל השליחים שהתמנו בשליחות בעוה"ז, צריכים ללבוש מעוה"ז. כפי הנראה בגשמיות משתמשים בלבוש המייצג תפקיד מסוים, כך כדי לגלות את הפנימי צריך את הלבוש הראוי בעולמות העליונים. כך אנחנו כשליחים בעולם הזה צריכים את הלבוש המתאים המבטא את פנימיותו, זו השלמות.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום, דייהנו כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים. מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁהשהוא יתברך מעל כל האלילים.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו? אלא שגם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלחים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו.

כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, זו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

פיקודי סב-סד

חוֹשֵן ואֵפֹד

היחס בין חושן לאפוד הוא כיחס בין ז"א למלכות. החושן מחולק ל י"ב אבנים המתארים את י"ב שבטי ישראל.

קעט בשעה שהכוהן הגדול היה שם אלו י"ב אבנים, ולבש אותם בחושן ואפוד, אז שרתה עליו השכינה. ואלו י"ב אבנים מפותחות בשמות כל השבטים. וכל שבט ושבט נחקק על אבן אחת, והאותיות היו משוקעות באבנים, וכשהאבנים האירו, היו האותיות בולטות לחוץ, והאירו על מה שהיו צריכים. רבנו בחיי אומר שאלו עיקרי כל האבנים והכל נובע מהם, כמו יסודות. בגדי הכהן הגדול מביאים את החסדים השלמים המכוסים שאין בהם חיסרון וכשלובש אותם שורה עליו השכינה הקדושה לכל שבט הייתה אבן מיוחדת על החושן, דהיינו הבנה מיוחד המאפיינת אותו.

האות ט לא נכתבה בשמות השבטים למרות שהיא מבטאת את המילה טוב, מפני שהיא צמודה לאות ח.

ע"י האורים והתומים שהם כעין מדרגת חוכמה יכול היה הכהן הגדול לקבל מסרים מלמעלה. דומה הדבר לתפילין בהם יכלו חכמים לראות אהרה ובקשר שלהם היה אור שאינו גלוי.

הבחינות של גלוי ונסתר משלמים זה את זה כמו קול ודיבור. קול פנימי בלי לומר אותו אינו מועיל מפני שאינו מבטא את ההוצאה מהכוח אל הפועל. וכך התפילה היא עבודה שבלב, אך יש לבטא אותה בפה כדי להשלים התפילה. תפילה שבלב ללא ביטוי בפה אינה עולה. גם תפילת הלחש חייבת להיות בהוצאה בפה אך ישמיע רק לאוזניו. כשמתפללים או קוראים בתורה את שם הויה, אומרים א-ד-נ-י שזה השם המבטא את המלכות עם הדינים שבא, למרות בפנימיות זה שם הרחמים. וכך כל דברי התורה, יש בהם גלוי ופנימי. וכך האפוד הוא בחינת המלכות והחושן הוא הפנימי, בחינת זעיר אנפין.

קפ בכל שמות השבטים לא היו ב' האותיות ח' ט', אותיות חטא, משום שבכולם לא היה נמצא חטא. ח' שהשם גרם, כי השם חת פירושו ירידה, או נחיתה. יפה הוא שאינו בשמות השבטים. אבל ט', היא אות טובה. ומי שרואה אות ט' בחלומו, טוב לו, משום שבה פתח התורה, כי טוב, כמ"ש: וירא אלקים את האור כי טוב. והרי היא אות טובה, א"כ למה לא נכתב בשבטים?

קפא משום שב' אותיות אלו סמוכות זו לזו, שהסמיכות שלה מורה חטא. ע"כ לא היו בשבטים. ועוד, כי אות ט' גנוזה ונסתרת, שהיא מורה על יסוד הבינה, והיא מאירה הארת כולן, ואין אור נמצא חוץ מהאות הזו, כי כל האורות יוצאים מיסוד הבינה, כמ"ש: וירא אלקים את האור כי טוב, שהוא הארת האור ההוא שבאות ט', הגנוזה והנסתרת. ועל האות הזאת כתוב: לא ימנע טוב להולכים בתמים, וזהו האור של כל השבטים. וכיוון שהיא גנוזה כל כך, אינה נמצאת בשבטים. ועוד, שכל י"ב שבטים יוצאים מהמסדרון הזה, יסוד דבינה, הנסתר, שהוא אות ט', וע"כ היא נסתרת וגנוזה ואינה נראית בשבטים. האותיות מתחלקות למלכות ז"א ובינה. אומר שאות ט  היא יסוד דבינה ממנה בא כל האור דרך היסוד שהוא קו אמצעי דנה"י שלה. היות וכל האור בא דרך היסוד באות זו שהיא נסתרת, האור גנוז

קפב כל האבנים שהיו בחושן, עומדות בדרך אות ונס, כשהיו מאירות, היו מאירות פניו של הכוהן הגדול, והאותיות היו מאירות ובולטות, שיהיו ניכרות מהאבנים ולחוץ. וכשהיו מאירות פניו של כוהן גדול, אז היה ניכר בליטת האותיות שהוא לטוב. ובזה ניכר הכוהן, אם הוא צדיק או לא, וע"כ הכול היה באות ובנס. לפי אחד הפירושים בתוך כפל שבחושן היה פתק של אורים ותומים עם השם המפורש

קפג רבי אבא היה מצוי לפני רבי שמעון, אמר לו זה שכתוב: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה. אורים מאירים מה ששואלים. תומים משלימים דבריהם. אבל הפירוש אינו מספיק עוד אנו צריכים לדעת.

קפד אמר לו ודאי כך הוא: חושן ואפוד כנגד אורים ותומים. וזה תפילין וקשר של תפילין, שהם כנגד ב' אלו. כתוב: וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. וראית את אחוריי, שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין שיש בשמים. ופניי, תפילין ממש, סוד עליון, שם הקדוש. אחוריי, קשר של תפילין. תפילין הם מראה המאירה, ז"א. קשר של תפילין מראה שאינה מאירה, המלכות. הראה למשה רק את בחינת המלכות, האחוריים ולא את בחינת ז"א, האור

קפה כנגד זה, אורים מאירים בדבריהם, ז"א, מראה המאירה. תומים משלימים בדבריהם, המלכות, המאירה בהארת חכמה, כמ"ש: וראית את אחוריי, שבה כל השלמות. פנים האורים. אחור התומים. וזה קול ודיבור: קול, ז"א, מאיר לדיבור, המלכות, לדבֵּר. כי הדיבור משלים הדבר. כלומר, שהקול הוא עיקר הממשות, והדיבור משלימו. ועולים תמיד זה בזה, ואינם נפרדים זה מזה לעולם. כי אין להפריד בין הקול לדיבור. וע"כ חושן ואפוד, פנים ואחור. והכול אחד. כך החושן כנגד הקול והאפוד כנגד הדיבור

קפו חושן ואפוד אינם נפרדים לעולם. ומי שמפריד אותם, כתוב עליו, מפריד אלוף, כי הם רומזים לז"א ולמלכות. ושכתוב: ויהי בברוֹח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילָה, אפוד ירד בידו. ואילו חושן אינו אומר. נמצא שהפרידם זה מזה.

קפז אמר לו רבי שמעון: כל מה שחשוב הוא נסתר וגנוז ואינו נזכר. כתוב: נושאי אפוד בד, ולא נזכר החושן שידוע שהיה שם מפני חשיבותו. מה שיותר בגלוי נזכר, כדי שיתכסה מה שבגניזה ובמכוסה, וע"כ נזכר מה שבגלוי יותר, שהוא האפוד.

קפח משום זה, שם העליון הוא סוד שבמכוסה ובגניזה, ואינו נזכר אלא בשם שבגלוי. זה נזכר וזה נגנז. השם הנגנז הוא הוי"ה, השם בגלוי הוא אדנ"י. ע"כ נכתב באותיות נסתרות הוי"ה, ונקרא באותיות אדנ"י. והתכסה זה בזה, השם אדנ"י מכסה את השם הוי"ה, כדי שיהיה כבוד העליון מכוסה וגנוז לעולם. שכל דרכי התורה גלוי וסתום. וכל דברי העולם, בין של עוה"ז ובין של עולם העליון, הם מכוסים וגלויים. כלומר, שבכל דבר יש פנימיות.

פיקודי מו-מח

כָּל מַעֲרָכָה בְּשָׁלוֹשׁ [כל סדרא בתלת]

קלא וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, שִׁבְעִים כִּכָּר, וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת, שָׁקֶל. אמר רבי יהודה: כל זה ירד למטה, בצורה עליונה של האמונה, מלכות. כעין זה עשה נבוכדנצר הרשע צלם ההוא שהתקין. כי זה לעומת זה עשה אלקים. אמר רבי יוסי: אלא שנבוכדנצר לא עשה כן, אבל בחלומו ראה צלם, אשר ראשו של זהב, ואח"כ כסף, ואח"כ נחושת. ברזל וחרס שהיו בצלם, למה אינם במשכן? משום שאינם חשובים להכניסם לקודש. ואלו, זהב כסף ונחושת, שהם חג"ת, נכנסו. כל זמן שהמלכות עדיין מצומצמת אי אפשר להכניס אותה למשכן שבו הכל היה בקדושה. בצלם של נבוכדנצר היו גם סיגים כפי שנראה בשבירת הכלים שבכל רצון היו גם סיגים

קלב סוד המשכן הוא בשלושה במתכות האלו, זהב כסף ונחושת כנגד ג קווים. ובשאר דברים היה ארבע, כנגד חו"ג תו"מ, כגון תכלת מלכות, ארגמן ת"ת, תולעת שָׁני גבורה, ושֵׁשׁ חסד. וכגון ארבעה טורי אבן, כנגד חו"ג תו"מ.

קלג אמר רבי יהודה: מהם בשלושה, מהם בארבע, מהם בשניים, מהם באחד. אבל כל מערכה בשלוש. ג' מערכות הן, המתחלקות לכל רוח, לארבע רוחות העולם, ובכל מערכה שבכל רוח יש שלוש מערכות אחרות.

ד' רוחות העולם הם חו"ב תו"מ. בז"א ומלכות הם חו"ג תו"מ. ואע"פ שנכללים זה מזה אינם ד"פ ד', אלא ג"פ ד', שהם י"ב (12). מטעם כי חו"ג תו"מ אלו הם ג' קווים חג"ת, ומלכות המקבלת ג' הקווים, כי המלכות מבחינתה אין לה, אלא רק ג' הקווים שמקבלת מז"א בעלה. וע"כ יש רק ג' קווים בכל רוח, שהם י"ב, ואינם ט"ז (16). כל מערכה בשלוש, ג' קווים, ג' מערכות הן, המתחלקות לכל רוח, שבכל רוח מד' רוחות חו"ג תו"מ, יש ג' קווים. ובכל מערכה שבכל רוח, בכל קו וקו, יש שלוש מערכות אחרות, כי ג' הקווים שבכל רוח נכללים זה מזה, ויש בכל קו ג' קווים. נמצא שיש תשעה קווים לכל רוח. מאחר והמלכות מצומצת אין אפשרות שהיא תגיע להתכללות ולכן יש רק ארבע כפול שלוש. המלכות כאן היא רק נספח מאחר ועצם המלכות נגנזה ברדל"א.

קלד הסדר הראשון בצד מזרח, ת"ת. ג' סדרים, ג' קווים, משום שכלולים זה מזה, נמצא ט' קווים. וכמה אלף ורבבות מדרגות נמצאות תחתיהם. אלו ט' סדרים, שהם ג' קווים, שכל קו כלול מג', כולם מונהגים באותיות רשומות, כ"ז (27) אותיות שבא"ב, כ"ב (22) אותיות ומנצפ"ך הכפולים. וכל סדר, כל קו, מסתכל, כדי לקבל שִפעו, לאלו האותיות הרשומות, מכ"ז האותיות המיוחסות אליו. וכן לכל סדר וסדר, לכל קו וקו, הקו צריך לקבל את שפעו לצורך החיסרון, האות שנמצאת שם.  שכולם נוסעים באותיות הרשומות, ואלו למעלה מאלו, ועומדים אלו על אלו. שורש ג' קווים הם ג' הפעולות, הנעשים בג' נקודות חולם שורוק חיריק שבבינה. שביאת האות י' באור הבינה ונעשית אויר, המחלקת המדרגה, היא נקודת החולם. ויציאת הי' מאויר, החוזר ומשלים המדרגה, אלא שסותם האור, היא נקודת השורוק. ועליית ז"א במ"ן ומסך דחיריק, לייחד ב' נקודות אלו זו בזו ולפתוח הארתם, היא נקודת החיריק. נקודות בבינה, אותיות בזו"ן. ג' פעולות שמהם נמשכים ג' קווים, הם ג' אותיות העומדות במערכה של ימין שמאל ואמצע. באופן, ששורשי ט' קווים שבכל צד מג' צדדים דרום צפון מזרח, הם כ"ז אותיות, ט' אותיות לכל צד. ורוח מערב, מלכות, מקבלת לתוכה את כולם.

קלה וכשאלו אותיות פורחות באוויר של הרוח הממונה על הכול, ביאת י' באור ונעשה אויר שבאות הימנית, ויציאת הי' מאויר, שחזר ונעשה אור, שבאות השמאלית, אשר האוויר הזה ממונה על כל סדר יציאת המוחין, שכולם יוצאים ע"פ סדר של ג' קווים, הנמשכים מהשינויים הנעשים באוויר הזה. אז כל האותיות נוסעות. ואות אחת בוטשת מלמטה, האות האמצעית מנקודת החיריק, ז"א העולה למ"ן, ונעשה זיווג על מסך דחיריק שלו, המוציא קומת החסדים, המאחדת הימין והשמאל. והאות ההיא עולה באו"י, ויורדת באו"ח. ושתי אותיות, ימנית מנקודת החולם, ושמאלית מנקודת השורוק, פורחות על האות האמצעית. ואות מלמטה, האמצעית, עולה מלמטה למעלה, שהוא ז"א העולה לבינה ומייחד ב' קווים ימין ושמאל שבבינה. ומתחברת בהם ונעשו ג' אותיות, כולן לפי האותיות יה"ו, שהם ג' תוך מראה המאירה, ז"א, אשר י' ימין, ה' שמאל, ו' האמצעי. מאלו מתחלקים שלושה סדרים, ג' קווים, והם ב' אותיות, שנמשכות מחולם שורוק, ימין ושמאל דבינה. ואות אחת העולה, ז"א העולה מלמטה אל הבינה, מתחברת עימהן, והן שלושה.

קלו אלו ב' האותיות העליונות העולות באוויר, הימנית והשמאלית, כלולות זו בזו, חסד ודין. ומשום זה הן שתיים. והן מעולם העליון, ימין ושמאל שבבינה, הזכר. שנבחנות לזכרים, כי בינה זכר. והאות האמצעית, העולה ומייחדת אותן זו בזו, נקבה. כי להיותה ז"א, העולה למ"ן לבינה, ע"כ נחשב בערך ב' אותיות של הבינה, נקבה. והיא נכללת בשתיהן.

קלז כמו שהנוקבא מלכות, נכללת מב' צדדים, מימין ושמאל דז"א, ומתחברת בהם, כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, אף כך האות האמצעית, הנקבה שעלתה למ"ן מהתחתון ויוצרת חיסרון בכל אחד מהם, מתחברת בשתי האותיות האחרות שבב' הצדדים ימין ושמאל. אלו ב' האותיות העליונות, מבינה, ואלו האמצעיות המייחדות כל ב' האותיות העליונות, הם תחתונים, מז"א. והכול הוא אחד, זכר ונקבה. שכל ב' אותיות עליונות הן זכרים, וכל אות המייחדת אותן, העולה מהתחתון, היא נקבה.

פיקודי נט-סא

חוֹשֵן ואֵפֹד

לבוש מכסה אך גם בא לגלות מהחלק המופשט שהוא החלק החיצוני. וכך החלוקה בעבודה הנפשית מתחלקת לי"ב כפי שבנויים העולמות העליונים עליהם לומדים מעבודת הכוהן, על החיבור בין המוח ללב.

החושן שהוא צד הזכר משפיע לאפוד שהוא צד הנקבה ע"י י"ב צירופי הוי"ה שבו .

פיקודי נב-נד

מ"ה (45) מִינֵי גַּוְנֵי אוֹרוֹת

כדי להיפתח לתודעה אמונית, על האדם לקחת סיכון מחושב ולפתוח את ליבו לתשוקות הפרטיות, אך בתוך גדר ברורה של אי קבלה ישירה של מלוא התענוג לפרטיות, אלא לוותר ולדחות את השפע לאחר שהרצונות מתכללים בהשפעה תחת צד הימין, דהיינו ויתור על עצם הרצון ומוכנות לקבל בשמחה את מילוי הרצונות בכלולים באמונה ובהשפעה. האלטרנטיבה דהיינו הרצון לקבל לפרטיות את כל האור, תביא לחסימה מוחלטת ואי קבלה.

כאן יש מסך הדוחה בהתגברות והתאפקות את האור/שפע שלא ניתן לקבלו כראוי, ואז לאחר מכן יכול לקבלו על מנת לשפיע. כאן לאחר הדחיה נבנה הלב של המחשבה, דהיינו התודעה, ואז יכולה להתפשט ללב.

המפגש עם המציאות, כפי שנתפסת אצל האדם, הוא מקור החומר גלם לבניה נפשית פנימית. השכל לבד לא יכול לבנות את הלב בלי לצאת מעצמנו ולרכוש שכל גבוה יותר, בחינת אמונה מעל טעם ודעת.

פיקודי נב-נד

מ"ה (45) מִינֵי גַּוְנֵי אוֹרוֹת [מ"ה זיני גווני נהורין]

כדי להיפתח לתודעה אמונית, על האדם לקחת סיכון מחושב ולפתוח את ליבו לתשוקות הפרטיות, אך בתוך גדר ברורה של אי קבלה ישירה של מלוא התענוג לפרטיות, אלא לוותר ולדחות את השפע לאחר שהרצונות מתכללים בהשפעה תחת צד הימין, דהיינו ויתור על עצם הרצון ומוכנות לקבל בשמחה את מילוי הרצונות בכלולים באמונה ובהשפעה. האלטרנטיבה דהיינו הרצון לקבל לפרטיות את כל האור, תביא לחסימה מוחלטת ואי קבלה.

כאן יש מסך הדוחה בהתגברות והתאפקות את האור/שפע שלא ניתן לקבלו כראוי, ואז לאחר מכן יכול לקבלו על מנת לשפיע. כאן לאחר הדחיה נבנה הלב של המחשבה, דהיינו התודעה, ואז יכולה להתפשט ללב.

המפגש עם המציאות, כפי שנתפסת אצל האדם, הוא מקור החומר גלם לבניה נפשית פנימית. השכל לבד לא יכול לבנות את הלב בלי לצאת מעצמנו ולרכוש שכל גבוה יותר, בחינת אמונה מעל טעם ודעת.  

מלמד כאן על התפתחות הנוקבה, המלכות כדי שתהיה ראויה והצורה שז"א מזין אותה. בעבודת הנפש מלמד על התהליך של הלדת המחשבה שלאחריה תפיסת הלב במורגש ממחשבה זו.

אין תפיסה באור ללא כלי, וכשמדבר על גוונים, אומר על 45 מיני רצונות. וכך יש קשר בין מידת השפעה הגבוהה ממנה האור מגיע  לבין האני המורגש.

כשבאים להאיר למלכות, אין היא יכולה להתפשט במלואה, שיש עדיין את החלל השמאלי, יש רק 4.5 פרצופים שיש לבנות.

קמה במ"ה מיני גווני אורות נחלק העולם, המלכות. כי הבינה נקראת מ"י בסוד מי ברא אלה, וליתר דיוק ישסו"ת – ז"ת דבינה, ע"ש חמישים שערים שבה. שבכל אחת מחמש ספירות כח"ב תו"מ שבה, יש ע"ס, והם חמישים. והמלכות נקראת מ"ה, משום שחסרות לה חמש ספירות של פרצוף המלכות שבה. ואין לה אלא ארבעה פרצופים ומחצה. בד"כ הזכר נק' מ"ה, אך יש והנקבה נק' כך כאשר היא מבטאת אותו.

קמו שבע ספירות חג"ת נהי"מ דז"א מתחלקות לשבעה תהומות, מלכויות, שכל ספירה מחג"ת נהי"מ דז"א מתפשטת לעשר. ויש בהן שבע מלכויות, מלכות לכל ספירה. כל אחת מכה בתהום שלה, שמזדווגת בזיווג דהכאה במסך שבמלכות שבה, הנקראת תהום. ומעלות ע"ס דאו"ח המלבישים לע"ס דאו"י, ואלו נקראות ע"ס דראש. והאבנים, המסכים, מתגלגלים בתוך התהום, שמתהפכים להאיר ממסך דמלכות דראש ולמטה, עד המלכות דמלכות. ונמצא שנכנס האור מע"ס דראש, באבנים, במסכים, ונוקב אותם המים, האורות, שיוצאים בנקבי המסך עד ששוקעים כל אחד על התהום, מלכות דמלכות, ע"ס דגוף עד החזה. והמים מכסים לב' בחינות התהום, מסך דמפתחא ומסך דמנעולא. ובזה התבאר סדר אצילות של פרצוף ז"א, ראש וגוף.

קמז   סדר אצילות הנוקבא, שהיה רק על מסך דמפתחא, שמטעם זה אין לה אלא מ"ה מיני גווני אורות שאם תרצה חמישים, מלכות שמתעסקת עם המנעולא, רוצה את האור לעצמה. מנעולא אומרת במלכות לא מתעסקים עם הרצון הזה, אלא רק בקבלת הארת חוכמה לפי שהתכללה בבינה – זו המפתחא. ויוצאים מים דרך נקבים שבאבנים דז"א, ואור נכנס דרכם ומכה לד' בחינות התהום, ומוציא ד' פרצופי המלכות כח"ב ות"ת, ונכללו כל אור בחברו ונפגשים באחד, בפרצוף החמישי שלה, מלכות דמלכות. אין תפקיד המסך לעצור את האור, אלא לבנות אותו כך ע"י לבוש מיוחד שיוכל להתקבל לבניה ראויה ומתחלקים המים, כי נמשכים בו רק עד החזה, רק עד היסוד דמלכות, מסך דמפתחא, שעל החזה. ושם נפסק האור, כי מחזה ולמטה של מלכות דמלכות הוא התפשטות המסך דמנעולא וזה חסר לה. וע"כ אין לה אלא ד' פרצופים וחצי, שהם מ"ה מיני גווני אורות.

קמח סדר המוחין שמשפיע ז"א אל המלכות. תחילה השמאל, כמ"ש: שמאלו תחת לראשי. ואח"כ בחיבוק הימין, כמ"ש: וימינו תחבקני. ואוחזים כל שבע ספירות דז"א בשבע תהומות, בשבע מלכויות שלהן, הנחשבות לקו שמאל דז"א, וכורים בחושך התהומות שעושים בה חסרון, ומקבלים מבינה חושך, אור חוכמה שמעורר את התשוקה, המלכויות של המלכות, כלומר, שממשיכים בה קו שמאל מבינה, שהם חושך. ובזה נחקקה המלכות בחושך דאמא, וחשכות אלו התערבו בספירות המלכות וקבלה את כל הרצונות הגדולים. ועולים מים, חסדים מקו ימין דז"א, ויורדים ומתגלגלים באלו האורות דקו שמאל החשוכים, ומתערבים יחד: משמאל, אורות החכמה והחשכות הדבוקות באורות החכמה, ומימין, מים, חסדים. ונעשה מהם האורות שאינם נראים, והחשוכים, כלומר מוחין של המלכות, שנקראת מראה שאינה מאירה. התנאי לבניה הנכונה, שמחבקים את החושך, את ההשתוקקות למען הקשר. מי שלא מוכן לקבל את החושך, ורץ לקבל את האור נק' רשע. יש לוותר על האור, ואז בקשר פנימי להרגיש את החסדים הנדרשים, ואז ימינו תחבקני. המלכות ננסרת ומקבלת את אור החוכמה המייצר בה את הכרייה, החיסרון והרצון לקשר. החושך הוא אור שבא להאיר את השתוקקות הנקבה.

קמנ אחר שביאר השפעת השמאל, מבאר המוחין דימין, שז"א משפיע אל המלכות. כל בחינה שבז"א בוטש ומשפיע לבחינה שכנגדה במלכות, ובחינות ז"א מתחלקות ל-75 צינורות תהומות, ובהם נמשכים מים. שבע ספירות חג"ת נהי"מ דז"א, שבכל אחת עשר והם שבעים, ובחינת חצי פרצוף המלכות דמלכות החסרה במלכות, שהוא חמש ספירות שמחזה ולמטה שלה, גם זו התווספה על שבע ספירות דז"א, שיש בו ב' בחינות תהום. וע"כ יש בו 75 בחינות, שהם צינורות תהומות המשפיעים מים, אור החסדים, למלכות. עלינו לקחת כל מפגש שלנו עם המציאות בחיים לפירוש ובנייה נפשית נכונה.

קנ כל צינור וצינור שבז"א עולה בקולו, ומזדעזעים התהומות, המלכויות של המלכות, המקבלות מהצינורות דז"א. וכשהקול נשמע, כל תהום מלכות קורא לחברו ואומר, חלוק את מימיך ואכנס בך חלוקה מפני שמסוכן להיכנס גם למנעולא וגם למפתחא כמ"ש: תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ. יש ב' מלכויות בז"א, דמפתחא ודמנעולא. וע"כ נבחן מחמת זה לב' קולות, ב' מיני השפעות של ז"א הנקרא קול. קול דמפתחא, שיש לו בחינה שכנגדו במלכות. וקול דמנעולא, שאין לו בחינה שכנגדו במלכות. כי במלכות אין מנעולא, וע"כ חסר בה חצי פרצוף של מלכות דמלכות. כל צינור וצינור שבז"א עולה בקולו, וע"כ מזדעזעים תהומות דמלכות, כי אין להם בית קיבול, להשפעת הקולות דמנעולא, מדה"ד, ומזדעזעים מפניהם שאין למלכות כלי להכיל את המנעולא, הכלים שיש לה הם לב האבן שאינה יכולה להשתמש בהם. כשנשמע הקול דמדה"ד ממנעולא, המלכויות דז"א קוראות למלכויות שבנוקבא, חלוק את מימיך, כלומר שלא תקבלי בכל פרצופך, אלא רק עד החזה, ומחזה למטה לא תקבלי במפתחא, ואז אכנס בך. שאשפיע לך הסכנה היא שתרצה את כל האור, גם מחזה ולמעלה. אבל אם תרצי לקבל לכל הפרצוף, גם מחזה ולמטה, אז לא אכנס בך, כי חסר לך שם התיקון של מלכות דמנעולא. כי אין לה אלא מ"ה מיני גווני אורות. חסרים לך חמשה גוונים.

קנא מבאר תיקון היסוד של המלכות, שנעשה ע"י השפעת ז"א. תחת השפעת הצינורות יש שס"ה (365) גידים, לבנים שחורים אדומים, נכללים זה בזה, ונעשו גוון אחד. גידים אלו נרקמו בי"ז (17) רשתות, וכל רשת נקראת גידים. נרקמו זו בזו ויורדות בסוף התהום, ביסוד שבמלכות, הנקרא תהום. תחת אלו עומדות ב' רשתות במראֶה ברזל, וב' רשתות אחרות במראה נחושת. שס"ה גידים הם הארת חכמה שבשמאל דבינה גידים צד שמאל, איברים ימין, שנמשכה למלכות ונתנה לה את ההשתוקקות שלה נקראים גידים, משום שהם מבינה לא בינה בחינת השפעה, אלא שדינים מטערין ממנה שנותנת צד של דינים המנסרים את המלכות. כי כח"ב נקרא מוחא עצמות גידים. והם שס"ה, משום שכל קו שמאל מבינה ותו"מ, שנפלו מהמדרגה בנקודת החולם קו ימין, וחזרו אליה בנקודת השורוק, שאז נעשו בינה ותו"מ הללו לקו שמאל של המדרגה. ומבחינת הפרצוף נבחנים הכלים שמחזה ולמטה, לבינה ותו"מ, כי ת"ת הוא בינה ונו"ה הם תו"מ. ונמצא כי קו שמאל דבינה הוא חצי ת"ת ונה"י שלה מחזה ולמטה, שהם ג"ס וחצי. וספירות דבינה מאות, וע"כ הם שלוש מאות וחצי מאה, והארת י"ה מבינה רוכב עליהן, ע"כ הם שס"ה. וזה שס"ה גידים. ובהם ג' גוונים, לבן אדום שחור, שהם חו"ג מלכות. ולא נזכר גוון ירוק, משום שהוא המשפיע את הגוונים. וגידים אלו נרקמו בי"ז רשתות. כי מטרם שהשמאל נמתק בחסדים מז"א, שאז הייתה המלכות בשמאל בלי ימין, ונהפכה לחושך ולקיפאון, ונבחן לה אז הארת השמאל כמו רשת. ועתה ע"י הארת ז"א את החסדים, נמתקו לרשתות, ונעשו י"ז רשתות, שהיא הארת היסוד דמלכות מבחינת יוסף, כמ"ש: יוסף בן שבע עשרה. וכן נרקמו ד' רשתות מבחינת בנימין, ב' בפנימיות, שהן כמראה נחושת, וב' בחיצוניות, שהן כמראה ברזל.

קנב שני כיסאות עומדים עליהן, על כל הבחינות, מימין ומשמאל. כל אלו הרשתות מתחברות יחד, והמים, האורות, יורדים מהצינורות ונכנסים באלו הרשתות. אלו ב' כיסאות, כיסא של הרקיע השחור וכיסא של הרקיע כעין תחש, כשעולים, עולים בכיסא של הרקיע השחור, וכשיורדים, יורדים בכיסא של הרקיע כעין תחש. עניין ייחוד ארבע רוחות השמיים למעלה ולמטה. ד' רוחות השמיים, חו"ג תו"מ, ולמעלה ולמטה הם נו"ה, שהארת הנצח מאירה את כל ד' הרוחות חו"ג תו"מ מלמטה למעלה, והארת ההוד מאירה כל ארבע הרוחות מלמעלה למטה. וזה נוהג בכל מדרגה. וזה ב' כיסאות, כיסא הימין הארת הנצח המאירה מלמטה למעלה, כיסא השמאל הארת ההוד המאירה מלמעלה למטה. כשעולים, עולים בכיסא של הרקיע השחור, וכשיורדים, יורדים בכיסא של הרקיע כעין תחש. הרקיע השחור, מסך דמנעולא, עצמותה של המלכות, שהיא גוון שחור. ורקיע כעין תחש, מסך דמפתחא, שהוא ממותק בבינה. והכיסא של הארת נצח, המאירה מלמטה למעלה, עומד על הרקיע השחור, דמנעולא. והכיסא של הארת הוד, עומד על רקיע כעין תחש, דמפתחא.

קנג אלו ב' כיסאות הם אחד מימין ואחד משמאל. כיסא של הרקיע השחור, נצח, מימין. כיסא של רקיע כעין תחש, הוד, משמאל. כשעולים האורות בכיסא של הרקיע השחור, יורד הכיסא של רקיע השמאל, והאורות יורדים בו מלמעלה למטה.

פיקודי מג-מה

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים

שואל האם האלף על העמודים, האם זה חול או קודש.

חול אומר שהפעולה היא בצד הגשמי מחוץ לקדושה וזו טואמה, רק חול המצטרף לקודשה ראוי. וכך קליפת נוגה טוב ורע השייכת ביהודי ונמצאת באמצע היא הנפש הבהמית שבו, והיא בחינת המידות שבאדם, לתלוי למה מצרפים אותה, לצד הפנימי הקדוש, או לחוץ לקליפות הטמאות.

העמודים בחינת נצח והוד, שעומדים מחוץ לת"ת הגוף, לכן שואל האם הם חול או קודש.

קיט אמר רבי יצחק: האם זה מלאכת הקודש או חול? משום שכתוב: ואת האלף. וכתוב שם, כרמי שלי לפניי, הָאֶלף לך שלמה. שם האלף חול, האם אף כאן האלף חול?

קכ אינו כן, כי אם היה חול, לא היה נעשה מהם ווים. ועוד, כי שם כתוב: האלף, ולא יותר, אבל כאן כתוב: את האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים. וא"כ אין להשוותם זה לזה. האלף שם חול, שכתוב: האלף לך שלמה. זה חול, משום שכל חול אינו בצד הקדושה כלל, חול מצד הטומאה, וע"כ יש הבדלה בין קודש לחול, משום שצריכים להבדיל בין קודש לחול. כמ"ש: ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור. חול זה חומר גלם, מקום העבודה, וקודש זה כבר שימוש בחול לצורך קדושה, כמו שימוש בשמאל לצורך קו אמצעי.

קכא ועכ"ז, אע"פ שיש הבדלה לקודש מחול, יש לחול חלק אחד מהקדושה, משמאל דקדושה. כמ"ש: האלף לך שלמה, שהם אלף ימים של חול. והם הימים של הגלות. כמו שיש אלף ימים בקדושה. כך יש אלף ימים לצד האחר. וע"כ העירו החברים, שימי הגלות אלף שנה הם.

ד' קליפות, רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה. המובאים ביחזקאל. הנוגה, מחזה ולמעלה היא קודש, ומחזה ולמטה חול. הנוגה כולה משמאל, שממשיכה החכמה שבשמאל, וע"כ כשממשיכה מלמטה למעלה היא קודש, וכשממשיכה מלמעלה למטה היא חול. וכשהיא דבוקה בקדושה, ששמורה שלא להמשיך חכמה מלמעלה למטה, אז נעשית כולה קודש. וכשהיא דבוקה בטומאה, שממשיכה מלמעלה למטה, אז כולה טומאה, שאפילו החלק שמחזה ולמעלה נופל לטומאה.

יש לחול חלק אחד מהקדושה, משמאל דקדושה, החלק שמחזה ולמעלה דנוגה, שהיא מצד שמאל, קדושה. והם הימים של הגלות. כשחטאו ישראל גרמו שהנוגה התדבקה בטומאה, אשר אז גם חצי פרצופה שמחזה ולמעלה נופלת בטומאה, ויש לטומאה כל אלף ימים דנוגה, כל הע"ס שלה, שהם החכמה, הנקראת אלף.

ושלמה, אחר שתיקן הנוגה והדביק אותה בקדושה, כתוב עליו, האלף לך שלמה, כי הוציא מהטומאה גם חצי הפרצוף דנוגה שמחזה ולמטה והחזיר אותה לקדושה. ונמצא שתיקן את אלף הימים של ימי החול, שהוא כל הע"ס דנוגה. וע"כ כתוב: האלף, של חול, לך שלמה. כי החזירם לקדושה.

כמו שיש אלף ימים בקדושה, המשכת החכמה שנקראת אלף, כך יש אלף ימים לצד האחר, שהם ע"ס דנוגה. שגם הם ממשיכים חכמה משמאל. ואע"פ שמחציתה קודש, אמנם המדובר הוא מימי הגלות, שאז נפלה כולה לטומאה. האלף לך שלמה אומר האלף הם ימי החול שהחזיר אותם לקדושה, שהיה לו לב חכם. באופן רגיל אדם לא יכול לעשות זאת, ולא יכול לקבל חוכמה ללא קו אמצעי.

קכב וע"כ יש אלף ויש אלף. יש אלף דקדושה ויש אלף דטומאה. והם אלף שנים של הגלות, שכל ע"ס דנוגה נפלו לטומאה, ואע"פ שישראל יהיו בגלות וימשכו יותר מאלף שנים, נבחן שבאלף שנים ממשיכים, שאינם מתקנים אותם, שהם אלף ימים דנוגה. ומשום זה ביארו, כל שלמה האמור בשיר השירים הוא קודש, חוץ מזה, האלף לך שלמה. אבל האלף שבווי העמודים הוא קודש, וכל מעשהו קודש, וע"כ עשה מהם ווים לעמודים. כאשר מדובר על אלף שזו בחינת חוכמה, יש לעשות הבדלה האם זה קודש או טומאה, אצל האדם זה בחינת המידות, ולכן עליו לתקן מידותיו שיהיו כלי ראוי לנפש השכלית כדי שיוכל לתקן את קליפת נוגה. גם מידות טובות שאינן קשורות לעבודת השם, יכלו לקליפות הטמאות. המידות הטובות באות מצד ההשפעה, מימין, ועל האדם לשייך אותם לעבודת השם. מידות כמו השפעה, שמחה שהן טובות, גם אותן ניתן לצרף לקליפות כאשר לא מצרפים אותן לקדושה.

גם את המידות הרעות ניתן לצרף לקדושה ביגיעה ראויה. גם את החול ברא הקב"ה, את ההנהות הגשמיות, האדם נבחן למה הוא קושר אותן, דהיינו האם הוא מקפיד לבחור להינות רק מהאמת, מהמותר. והתעסקות רבה מידי לצד הקדושה תקשה על האדם לפעול ולצרף את ההנאות הגשמיות לקדושה.

קכג בכל מקום שבא ו' בשם הקדוש, הוא רחמים. כגון, והוי"ה המטיר על סדום. והוי"ה אמר אל אברהם. שמורה על רחמים ודין ביחד. ומהו השינוי, שבכל מקום במבול כתוב: אלקים, למה לא כתוב: והוי"ה? בכל מקום שכתוב: והוי"ה, מורה, הוא ז"א, ובית דינו, מלכות. ואם כתוב: אלקים סתם, הוא דין בלבד.

קכד אלא בסדום נעשה דין ולא כדי לכלות העולם. ומשום זה התערב ז"א עם הדין, שכלול ברחמים. אבל במבול כלה כל העולם, וכל אלו שנמצאים בעולם. וע"כ כתוב שָם אלקים, שמורה על דין לבד, שאינו כלול ברחמים. א"כ, למה נוח ואשר עימו ניצלו? הוא משום, שהיה נסתר מעין, שלא היה נראה בעולם, כי היה בתיבה. אבל כל מה שהיה נמצא בעולם, השחית אותו לכן כשהדין בעולם יש למצוא מסתור

קכה וע"כ אם כתוב: והוי"ה, הוא בגלוי ואינו מכלה הכול. ואם כתוב: אלקים, הוא סתום, וצריכים להישמר, כי מכלה הכול. וע"כ במבול, אלקים בלבד היה. כמ"ש: ה' למבול ישב. ישב, פירושו, ישב לבדו, בפני עצמו, ולא היה נכלל עם הדין של המבול.

קכו הקב"ה סתום ומגולה. סתום מהארת חכמה, שמאיר בחסדים בלבד. ומגולה בהארת חכמה. גלוי, הוא הב"ד שלמטה, מלכות, שבה מאירה החכמה. סתום, הוא המקום שכל הברכות יוצאות משם, ז"א. משום זה, כל דבריו של אדם, שהם בהסתר, ברכות שורות עליו, וכל שהם בגלוי, מקום של ב"ד שורה עליו, משום שהוא מקום הגילוי, מלכות.

קכז עד שהמלך במסיבו שסובב ג קווים כדי להאיר את החוכמה לתחתונים. בהתחברות והעונג של עדן העליון, חכמה עליונה, הנמשכת לבינה, בשביל הסתום והגנוז שלא נודע, יסוד דאבא, ומתמלאת ממנו ויוצאת בנחלים ידועים, נה"י דבינה לבושי מוחין. נרדי נתן ריחו, ים האחרון, מלכות, שברא עולם התחתון של מלכות שהתכללה בבינה, על כן ברא עולם זה כעין העליון כעין של מעלה, בינה, והעלה ריח טוב עליון, הארת חכמה, לשלוט ולעשות, והוא יכול ושולט ומאיר באור העליון. כאשר יש התחברות של העונג העליון, החוכמה, אין החוכמה יכולה להתפשט ללא לבוש הבינה, שאז מתלבשת היא בסוד ל"ב נתיבות החוכמה.

יכול, ע"י קו ימין, שממתיק המלכות בבינה, והשיגה בזה יכולת לקבל אור. ושולט, ע"י קו שמאל, שמקבלת ממנו הארת חכמה, שמשם השליטה. ומאיר, ע"י קו האמצעי, המלביש חכמה דשמאל בחסדים דימין, ואז מאירה החכמה. שמטרם שבא קו האמצעי, היה השמאל חושך ולא אור.

קכח בשעה שהנֵרְד הזה, מעלה ריח למעלה, הארת חכמה, אז האהבה מתקשרת, אהבת דודים הבאה משמאל, ועולה הנרד הזה להתאחד למעלה שעלו אח"פ לעליון במצב הגדלות, להאיר מלמטה למעלה. וכל המרכבות הקדושות, מקבלות מנרד הזה. וכולן מעלות ריחות להתעטר למעלה, להאיר מלמטה למעלה כטבע הריח. אלו המרכבות כולן נקראות עֲלָמות שיר, כמ"ש: על עלמות שיר. וכתוב: ועלמות אין מספר. מספר שזה חסדים, הארת חכמה. ומשום שאין להם חשבון, חכמה, ע"כ כתוב: ועלמות אין מספר. שאין בהם הארת חכמה. וע"כ נקראות עלמות, לשון העלם. וע"כ הן צריכות לקבל הארת חכמה מנרד. כשמאירים  חסדים ללא חוכמה, דהיינו אין מספר, אין חוכמה, אזי צריך להעלות האח"פ הנפולים כדי שיהיה מ"ן שבעזרתו מושכים חוכמה, שזהוא בחינת האלף, הנרד. וכאשר הוא בא בקו אמצעי יחד עם הימין שהיה תחילה בחינת עלמות אין מספר, אזי אפשרי להמשיך דרך קו אמצעי אור לתחתונים.

קכט ווים לעמודים. כולם זכרים שנמשכים מז"א, זכר. העולים בכבוד השמן למעלה, בז"א, כולם עומדים בעניין זכרים. ולא נקרא זכר אלא ו', שהוא שמיים, ז"א, זכרים. וכל אלו שלמטה, במלכות, נקראות נקבות. משום זה כל אלו הבאים מצד שמאל, מצד הנוקבא, המלכות, מתמנות על השיר, ואומרות שירה תמיד. וע"כ כתוב: על עלמות שיר. וכולן יוצאות באות ה', המלכות. ה' הוציאה כמה צבאות ומיניהם בו', שהם זכרים. ו' הזכר, העומד לתת מזון אל הנוקבא, מלכות.

קל ומשום זה כל אלו הווים שעשה בצלאל, היו כדי לתת להם לשרות על הנוקבא, מלכות. ויוצאים באלף, חשבון שלם, חכמה הנקראת חשבון. ו-700, שהם שלם, שבע ספירות חג"ת נהי"מ דבינה שספירותיה מאות. וחמישה גם שלם, חג"ת נ"ה דמלכות, שספירותיה יחידות. ושבעים, הם חג"ת נהי"מ דז"א שספירותיו עשרות. והכול אחד, כי הם בינה ותו"מ דז"א, שנפלו ממדרגתו וחזרו, וע"כ מהחשבון הזה עשה ווים. וכולם בו', שנמשכו מז"א, ו', ובצורת ו' נעשו, מקו האמצעי, והכול בעליון ובחשבון היו.

תגיות: קליפת נוגה, חיבור לקדושה

פיקודי מג-מה

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים

מידות טובות שאינן קשורות לעבודת השם, ילכו לקליפות הטמאות.

המידות הטובות באות מצד ההשפעה, מימין, ועל האדם לשייך אותם לעבודת השם. מידות כמו השפעה, שמחה שהן טובות, גם אותן עלולים לצרף לקליפות כאשר לא מצרפים אותן לקדושה.

גם את המידות הרעות ניתן לצרף לקדושה ביגיעה ראויה. שהרי גם את החול ברא הקב"ה, את ההנאות הגשמיות, האדם נבחן למה הוא קושר אותן, דהיינו האם הוא מקפיד לבחור להינות רק מהאמת, מהמותר. התעסקות רבה מידי בגשמיות תקשה על האדם לפעול ולצרף את ההנאות הגשמיות לקדושה.

כך קליפת נוגה טוב ורע השייכת ביהודי ונמצאת באמצע, היא הנפש הבהמית שבו, והיא בחינת המידות שבאדם, לתלוי למה מצרפים אותה, לצד הפנימי הקדוש, או לחוץ לקליפות הטמאות.

פיקודי מ-מב

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים

כשאמרו במעמד סיני נעשה ונשמע, הקדימו נעשה שזו בחינת האמונה הקב"ה לפני השמיעה שהיא דעתו הקטנה של האדם.

קיב ו' עליונה, הקול הנשמע, ז"א, שעומד בו התורה, משום שהתורה, ז"א, יוצאת מהקול הפנימי, בבינה, הנקרא קול גדול. בד"כ קול הוא ז"א אך הוא נובע מקול גדול ממידת החסד שמבטאת את בינה וקול גדול שבבינה הוא התורה, שיוצאת ממנו. וע"כ כתוב: קול גדול ולא יָסָף. כי התורה יוצאת ממנו.

קיג קול גדול זה, הוא עיקר הכול וסוד השם הקדוש, שהוא הדעת שבבינה, ע"כ אסור לאדם להקדים שלום לחברו מטרם שהתפלל תפילתו. כמ"ש: מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם לפני שמתפלל, קללה תיחשב לו. ואינו אסור עד שמברך אותו בקול גדול, שהוא עיקר השם הקדוש, כגון שאמר לו, יברכך ה'. אבל כשאינו מזכיר השם, אינו אסור.

קיד ע"כ התורה יוצאת מקול גדול בבינה. וזהו מלך כמ"ש: עד שהמלך במסיבו, זהו מעמד הר סיני, ששם נגלו ג' הקווים דז"א. נרדי נתן ריחו, זה כנ"י, המלכות. כי 1775 ווים המכונים נרדי, ע"ש שנפלו וירדו ממדרגת ז"א, הם נתנו ריח, הארת חכמה, אל כנ"י, המלכות. וכל זה היה, משום שאמרו ישראל, כל אשר דיבר ה', נעשה ונשמע. שע"י זה זכו לכל הגילוי של מלך עליון, בינה. גילוי בג' קווים בחינת הכנעה הבדלה והמתקה שהיא קו אמצעי. הזכיה של עם ישראל במעמד סיני הייתה ששמעו את הקול הגדול, שהוא בינה. זכו לזה מאחר שהקדימו ואמרו בלב אחד: נעשה – דהיינו קו ימין, אמונה, והנשמע כפוף לנעשה מעל טעם ודעת. עם ישראל הלכו בדרך אמונה הגדולה מהתפיסה השכלית המדעית.

קטו כשהקב"ה הביא מבול על העולם, כדי להשחית הכול, אמר הקב"ה לנוח, אתה צריך להישמר, שלא להראות עצמך לפני המשחית, מלאך המוות, שלא ישלוט עליך. משום שאין מי שיגן עליו. כיוון שהוקרב הקורבן שהקריב נוח, אז התבשם העולם דהיינו תוקן ולא התבשם כל כך, עד שעמדו ישראל על הר סיני, אז התבשם העולם, והמשחית לא נמצא עוד בעולם. מה שמציל את האדם זה קורבן, אך עליו גם לקבל על עצמו את התורה בחינת נעשה ונשמע, כפי שאמר עם ישראל, והציל בכך את העולם כולו, והמשחית לא נמצא עוד בעולם. כך האדם בעולמו הפרטי צריך לקבל על עצמו את בחינת נעשה ונשמע את התורה הקדושה.

קטז ורצה הקב"ה בזמן ההוא להעביר המשחית מהעולם, שיבולע המוות לנצח בעקבות חטא אדם הראשון. אבל ישראל חטאו לימים מועטים בזמן ההוא, ועשו את העגל היו צריכים לחכות יום נוסף כמו שאדם ראשון צריך היה להמתין לכניסת השבת. ואז, ויתנצלו בני ישראל את עֶדְיָים קישוטי התורה מהר חורב. ועדיים, הוא השם הקדוש, שהעטיר אותם הקב"ה במתן תורה, ונלקח מהם. אז שלט המשחית על העולם, וחזר כמקודם, כזמן שהיה שולט בעולם, ועושה דין בבני אדם. ואלמלא חטא העגל היה העולם נגאל.

קיז אמר רבי יוסי: בימיו של המבול, מי נתן שָם משחית, הרי המים התגברו, ומחו את כל היקום? ומה היה לנוח להישמר מפני משחית? אין לך דין בעולם, או כשהעולם מוכה בדין, שלא יהיה נמצא ביניהם המשחית ההוא, שהוא הולך בתוך אלו הדינים שנעשים בעולם. אף כאן, מבול היה והמשחית הלך בתוך המבול, והוא נקרא מבול. וע"כ אמר הקב"ה לנוח, שיסתיר עצמו ולא ייראה בעולם.

קיח ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים. למה ווים? אלא כמין ו' היו, שנמשכו מקו אמצעי, שנקרא ו'. וראשיהם ציפה בזהב, הם עצמם היו של כסף, אור החסדים, וראשיהם, הג"ר, מצופים זהב, הארת חכמה. משום שכל ו' בצד הרחמים באה, ז"א, קו האמצעי, וכולם היו נודעים למעלה בחשבון, בהארת חכמה ראש שפועל ממעלה למטה. ומשום שבאו מצד הרחמים, קו אמצעי, ע"כ נקראים ווים.

וכל שאר הספירות שבהם, תלויות בהם, ואין ו' אלא כסף וזהב ביחד, שכולל ב' קווים ימין ושמאל, חסדים והארת חכמה. משום זה נקראים, ווים של העמודים. כמ"ש: העמודים שניים, נו"ה. משום שאלו היו עומדים לחוץ מהגוף, מת"ת, למטה מחזה דז"א, ששם מקום גילוי של הארת חכמה.

פיקודי מ-מב

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים

כשאמרו במעמד סיני נעשה ונשמע, הקדימו נעשה שזו בחינת האמונה הקב"ה לפני השמיעה שהיא דעתו הקטנה של האדם.

הקול הנשמע שעומד בו התורה, משום שהתורה יוצאת מהקול הפנימי, הנקרא קול גדול ממידת החסד שמבטאת את בינה.

הזכיה של עם ישראל במעמד סיני הייתה ששמעו את הקול הגדול, שהוא בינה. זכו לזה מאחר שהקדימו ואמרו בלב אחד: נעשה – דהיינו קו ימין, אמונה, והנשמע כפוף לנעשה מעל טעם ודעת. עם ישראל הלכו בדרך אמונה הגדולה מהתפיסה השכלית המדעית.

מה שמציל את האדם זה קורבן, אך עליו גם לקבל על עצמו את התורה בחינת נעשה ונשמע, כפי שאמר עם ישראל, והציל בכך את העולם כולו, והמשחית לא נמצא עוד בעולם. כך האדם בעולמו הפרטי צריך לקבל על עצמו את בחינת נעשה ונשמע את התורה הקדושה.

פיקודי לז-לט

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים

חיבור הרצון העצמי במידת ההשפעה, הוא בחינת נס

ישנה מציאות שאדם נמצא בדעת כה גבוהה, ופתאום משהו נשכח ממנו, וכדי לצאת מהחושך הזה עליו לבוא למקום נפשי שנק' קו אמצעי הכולל גם זכירה ולא רק שמירה. במצב שמירה בלבד אין האור מאיר וזו השכחה.

במצב הקטנות משתמש האדם רק בחלק מהתכונות והיכולות שבו וחלק לא מודע אלא השימוש הוא באמונה במה שנותן העליון, את הרצונות דוחקים. קו אמצעי משלב את הרצונות העצמיים שהיו חשוכים עם האמונה.

יש לאדם תודעה גובהה אמונית בבורא, ויש תודעה גופנית מוחשית. כאשר הוא זוכה לחבר את המוחש למופשט, אז הוא מחובר.

משה הוא בחינת הדעת שבאדם, ויש ובחינה זו שוכחת מה נעשה עם השקלים, שיקולי הדעת של ווי העמודים שעומדים על נס, דהיינו הנס שבהתכללות של הרצון העצמי עם מידת ההשפעה.  

קח וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים; וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם. אלו השקלים, שכח אותם משה, ולא ידע מה שנעשה מהם כלומר כשבא לתת דין חשבון על מחצית השקל שאסף לבניית המשכן, לא זכר את הווים שהיו טמונים באדני המשכן, עד שיצא קול ואמר, ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשָה ווים לעמודים. מחצית השקלים, שנתנו כל אחד מישראל כופר נפשו, הם בבחינת ישסו"ת, שעליהם כתוב: וכסף פקודי העדה, מאת כיכר ואלף ושבע מאות וחמישה ושבעים שקל בשקל הקודש.

כיכרים ושקלים הם ב' מדרגות, פנים ואחוריים דישסו"ת. מאת הכיכר הם פנים דישסו"ת ו-1775 שקלים הם אחוריים דישסו"ת, בינה ותו"מ שנפלו מישסו"ת בעת הקטנות שמלכות עלתה לבינה ואז אחוריים של בינה ותו"מ ירדו למטה, כשהיו בבחינת נקודת החולם. בעיקרם הם 775 שקלים. אשר 700 הן שבע ספירות בינה שספירותיה מאות. ושבעים הן שבע ספירות ת"ת, שספירותיו עשרות. וחמישה הן חג"ת נ"ה דמלכות, שספירותיה יחידות. אמנם אחר שחזרו והתחברו למדרגתם לכו"ח דישסו"ת, שהם הפנים שנשארו במדרגה, אז נכללו בינה ותו"מ אלו גם מספירת החכמה דישסו"ת, שהיא אלף, ונעשה המספר 1775.

ולפיכך שכח אותם משה. כי בעת שנפלו ממדרגת ישסו"ת ולא נראו שם, נבחנים שהם שכוחים, ולא נודע מה שנעשה מהם. אלא אח"כ, כשבאה נקודת השורוק, והחזירה אותם למדרגתם בישסו"ת בבחינת סתומים שאינם מאירים, ואח"כ ע"י נקודת החיריק, קו אמצעי, שייחד הימין והשמאל, חזרו הבינה ותו"מ דישסו"ת והאירו, ונעשו ווים לעמודים.

אלו השקלים, שכח אותם משה, בעת יציאת קו ימין מנקודת החולם, שאז נפלו ממדרגת ישסו"ת ונשכחו. וגם אח"כ בנקודת השורוק, קו שמאל, שהחזירה אותם למדרגת ישסו"ת, עוד היו בשכחה, מפני שהיו סתומים בלי אור חוכמה בלי חסדים. עד שיצא קול שהוא ז"א שעולה לישסו"ת וגורם לקו אמצעי בסוד תלת מחד נפקי, אז חזרו והתגלו. ונזכר בהם משה, כמ"ש: ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשה ווים לעמודים. שכחה היא מדרגת ישסו"ת במצב אחוריים.

קט כתוב: עד שהמלך במְסיבּוֹ נִרדי נתן ריחו. עד שהמלך במסיבו, זהו הקב"ה, בינה, כשנתן התורה לישראל ובא לסיני. המלך מסובב כך שימין שמאל ואמצעי, נרדי, אותם רצונות שירדו. כלומר, כשהבינה גילתה המוחין דיחידה דז"א, שהאירו בשעת מתן תורה לישראל. וכמה מרכבות היו עימו. כולן מרכבות קדושות, קו שמאל. וכל קדושות העליונות מקדושה של התורה, קו ימין. כולם היו שם. והתורה, קו אמצעי, ניתנה בלהבות אש, והכול היה מאש, וכתובה באש לבן, מצד החסד, על אש שחור, שמצד הגבורה. כי קו אמצעי כלול מחו"ג, ימין ושמאל, והאותיות היו פורחות ועולות באוויר. שבאוויר היו המדרגות התחתונות פורחות ועולות לעליונות.

קי  והאות ראשונה של התורה, נחלקה ל-775 לכל צד, וכולם נראו באוויר הרקיע באות ו', ו' לצד זה, ו' לצד זה, וכן לכל הצדדים.

התורה ז"א. אות ראשונה של התורה, אות א', שהיא אות ראשונה שבמתן תורה, א' של אנוכי. וזהו אלף שבמספר 1775. ספירה ראשונה של ז"א, חכמה, כי ז"א מתחיל בחכמה, וחכמה נקרא אלף, כמ"ש: ואאַלֶפך חכמה. והיא כלי דפנים שלו, שנשאר במדרגה בעת יציאת החולם. אבל ג"ס בינה ותו"מ שבו, נפלו אז ממדרגתם למדרגה שמתחתיה.

ואות ראשונה של התורה, אלף, חכמה, נחלקה ל- 775. נחלקה, שנפלו ממנו, בינה ותו"מ. כי שבע ספירות דבינה הם 700. ושבע ספירות דת"ת הם שבעים. וחמש ספירות חג"ת נ"ה של המלכות הם חמישה. ונפילת בינה ותו"מ אלו היו לכל צד מד' צדדים חו"ג תו"מ.

ואח"כ, ע"י יציאת הנקודות שורוק וחיריק, קו שמאל וקו אמצעי, חזרו ועלו בינה ותו"מ הנפולים, למדרגתם לז"א, שעלו למעלה מפרסא דז"א, שנקרא רקיע, והתחברו עם האלף דז"א, שמרקיע ולמעלה, ונכללו גם הם מאלף זה, ונעשו 1775. שנכללה בהם החכמה, שהיא אלף.

וכולם נראו באוויר הרקיע באות ו', כלומר, שחזרו ועלו למדרגתם. ונראו, פירושו, שנכללו מהארת החכמה שנקראת ראייה. ונכללו בקו אמצעי, אות ו'. ומטעם התכללות הזאת שבקו האמצעי נקראים 1775 האורות האלו, בשם ווים. נק' ווים על שם שהתכללו בקו אמצעי שהוא וו.

קיא ואלו הווים היו עומדים על עמודים, נו"ה דז"א, ואלו העמודים עומדים על הנס, שמאירים אל המלכות, הנקראת נס, וכל הווים עליהם. שמאירים כולם אל המלכות, משום שתורה עומדת על ו', קו האמצעי, ע"כ 1775 האורות הנכללים בהם, נקראים ווים. הווים הם אמונת התורה, כולם עומדים על עמודים, נו"ה דז"א, שמהם יוצאים נביאים, כלומר, שמשם מקבלים הנביאים, המאירים בד' רוחות חו"ג תו"מ. ועל אלו העמודים עומדים הווים.

אחר ש-775 אורות, שהם בינה ותו"מ דז"א, שנפלו וירדו מז"א, חזרו ועלו למעלה מרקיע דז"א, למעלה מחזה שלו, הם נכללו שם מהחכמה שבו, ונעשו 1775 אורות, מחמת שנכללו מהארת החכמה, שנקראת אלף. אמנם הארת החכמה שבהם אינה יכולה להאיר שם למעלה מחזה דז"א, כי שם החסדים מכוסים מהארת חכמה, אלא שיורדים מחזה ולמטה דז"א, לב"ס נו"ה שלו, הנקראים עמודים, ושם מתגלה הארת החכמה שבהם.

ונאמר, שאלו הווים היו עומדים על עמודים, כי אלו 1775 אורות המכונים ווים, אינם עומדים לגלות החכמה שבהם, אלא רק בעמודים, שהם נו"ה דז"א, ולא למעלה מחזה. אמנם מקום גילוי החכמה הוא רק במלכות. ואלו העמודים עומדים על הנס, שהנו"ה משפיע הארת החכמה שבווים אל המלכות, הנקראת נס.

ומתבאר הכתוב: עד שהמלך במסיבו נִרדי נתן ריחו. ז"א אומר, עד שהמלך, בינה, במסיבו, שהיה מסבב תיקון ג' קווים דז"א ממוחין דיחידה על הר סיני, אז, נרדי, בינה ותו"מ הירודים והנפולים שלי, שהם 1775 ווים, נתן ריחו, הארת חכמה, אל המלכות, הנקראת נס. במסיבו, כי מסיבו פירושו בסיבוב של ג' קווים, משום שאין הארת החכמה מתגלה אלא בעת הסיבוב של ג' הקווים. וכיוון שפסק הסיבוב, פסקה הארת החכמה להאיר. משום זה, כשהזוהר מתחיל לפרש הכתוב: הוא מפרש ג' קווים דז"א, להורות שגילוי המוחין בהר סיני היו עם סיבובם של ג' הקווים.

דעת העליון שהוא בחינת משה, לא יכול היה להתגלות אלא רק לאחר שנעשה למעלה תיקן של ג קווים שנתן אפשרות לגלות למטה את הארת עמודי המשכן, ביסודות הבית.

לעיתים האהרה נעלמת ורק ע"י סדר נפשי מדויק יש אפשרות לגלות את צפוני הנפש.

פיקודי לז-לט

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים

חיבור הרצון העצמי במידת ההשפעה, הוא בחינת נס

וְאֶת-הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת, וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, עָשָׂה וָוִים, לָעַמּוּדִים; וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם, וְחִשַּׁק אֹתָם. אלו השקלים,שכח אותם משה, ולא ידע מה שנעשה מהם כלומר כשבא לתת דין חשבון על מחצית השקל שאסף לבניית המשכן, לא זכר את הווים שהיו טמונים באדני המשכן, עד שיצא קול ואמר, ואת האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים עשָה ווים לעמודים.

ישנה מציאות שאדם נמצא בדעת כה גבוהה, ופתאום משהו נשכח ממנו, וכדי לצאת מהחושך הזה עליו לבוא למקום נפשי שנק' קו אמצעי הכולל גם זכירה ולא רק שמירה. במצב שמירה בלבד אין האור מאיר וזו השכחה.

במצב הקטנות משתמש האדם רק בחלק מהתכונות והיכולות שבו וחלק לא מודע אלא השימוש הוא באמונה במה שנותן העליון, את הרצונות דוחקים. קו אמצעי משלב את הרצונות העצמיים שהיו חשוכים עם האמונה.

יש לאדם תודעה גובהה אמונית בבורא, ויש תודעה גופנית מוחשית. כאשר הוא זוכה לחבר את המוחש למופשט, אז הוא מחובר.

משה הוא בחינת הדעת שבאדם, ויש ובחינה זו שוכחת מה נעשה עם השקלים, שיקולי הדעת של ווי העמודים שעומדים על נס, דהיינו הנס שבהתכללות של הרצון העצמי עם מידת ההשפעה.

דעת העליון שהוא בחינת משה, לא יכול היה להתגלות אלא רק לאחר שנעשה למעלה תיקן של ג קווים שנתן אפשרות לגלות למטה את הארת עמודי המשכן, ביסודות הבית.

לעיתים האהרה נעלמת ורק ע"י סדר נפשי מדויק יש אפשרות לגלות את צפוני הנפש.

פיקודי לא-לג

חֶשְׁבּוֹן וּמִסְפַּר

צדיק זוכה להשגחה שהס"א לא יסיט אותו מדרכו הישרה.

אמר רבי אלעזר כתוב: עֵינֵי יְהוָה, אֶל-צַדִּיקִים; וְאָזְנָיו, אֶל-שַׁוְעָתָם. ולמה אנו רואים כמה צדיקים בעוה"ז, שאפילו מזונות כעורבי השדה אינם יכולים להשיג? אם כן מהו עיני ה' אל צדיקים? איך יכול להיות צדיק רעב. כאן השאלה היא על היחס בין השגחת הבורא לבין הברכה של מזונות, חיים ובנים.

משיב כאן שעיני השם משגיחים, אך לא לעיניני פרסים ומתנות בעולם הזה, אלא משגיח על הצדיקים שהס"א לא יוכל להסיט את הצדיק מדרך הישר. גם הצדיק מעצמו, שהוא בקדושה, אין הוא נתון לפיתויי הס"א לתחליפים שאינם ראויים.

פתח רבי אלעזר ואמר: והיה מספר בני ישראל כחול הים, אשר לא יימַד ולא ייספר. מהו כחול הים?

כחול הים, פירושו, כי כשהים מעלה גליו ברוגז, והגלים עולים לשטוף העולם, כשמגיעים ורואים את חול הים, מיד נשברים וחוזרים לאחוריהם, ושוקטים, ואינם יכולים לשלוט ולשטוף העולם. יש כוח לחול הים לעצור את הדינים, ולכן כשאומר והיה מספר בני ישראל כחול הים, אומר שיש בהם כוח לעצור את הס"א, את נגף הגלים שבאים לשטוף את העולם.

כעין זה, ישראל, חול הים, וכששאר העמים, שהם גלי הים, בעלי הרוגז, בעלי הדינים קשים, רואים שישראל מתקשרים בהקב"ה, חוזרים לאחוריהם ונשברים לפניהם, ואינם יכולים לשלוט בעולם. ייתכן שזהו המפתח להפסקת האנטישמיות, ישראל יתקשרו בדבקות לקב"ה ואומות העולם נשברים לפניהם.

פיקודי לו-לח

אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת  

צח. שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לִשְׁלֹמֹה: אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת  שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ. מקרא זה אמר שלמה המלך, בשעה שבנה ביהמ"ק. שהתחיל לבנות, והיה רואה שהמלאכה נשלמת בידיהם, והיה נבנה מאליו, אז התחיל ואמר, אם ה' לא יבנה בית כמ"ש: בראשית ברא אלקים, כי הקב"ה ברא והתקין עוה"ז, המלכות, בית, בכל מה שצריך. הכל נבנה בפוטנציאל כבר בראשית, והוצאתו לפועל על זה נאמר שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו

מדבר הוא על האדם שרוצה לבנות בית, דהיינו לדעת כיצד לבנות את האני האמיתי שלו. אי אפשר לבנות את הנפש סתם אלא על פי המחשבה והשכל של העליון. כוח השלמות של הבינה מאפשר בניית רגש נכון להכרה העליונה. כל בניה שלא בדרך זו, העבודה היא לשווא, אשר שווא היא קליפת הגאווה, דהיינו שאינו מוכן לקבל את חוקי העליון.

מחשבה היא התפיסה פראקטית שאדם יכול להבין ע"י קודם ונמשך. ישנה חשבה אמונית שהיא כנגד הבינה. המחשבה המנותקת מהתפיסה האמונית, לא תועיל בשום בניה נפשית. כאשר המחשבה מתקשרת באמונה מעל טעם ודעת, ניתן לבנות את המשכן הפנימי, את לב האדם. דהיינו הלימוד הוא מדרכי העליונים כדי להקיש לתחתונים, לכן כתוב: שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה. מִי גימ' חמישים היא הבינה, בראה את אֵלֶּה – המלכות, האני המורגש, לכן אין מנוס אלא לעשות רצוננו כרצונו יתברך.

צט. וכתוב: שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ. בוניו הם הנהרות, הספירות דז"א, היוצאים ונכנסים כולם בתוך הבית הזה, המלכות, לתקן אותו בכל מה שצריך. ואע"פ שכולם באים לתקן ולעשות תיקונו, אם ה', שהוא עולם העליון, בינה, שהתקין ועשה הבית כראוי, היו אלו הבונים לשווא, אלא שהעיקר מה שבינה עשה והתקין. אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקַד שומר. כמ"ש: תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, ובהשגחה זו היא נשמרת מכל הצדדים.

ק. ואע"פ שכתוב: הִנֵּה, מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים, סָבִיב לָהּ:  מִגִּבֹּרֵי, יִשְׂרָאֵל. מיטתו שלשלמה המלכות. למה כולם שומרים אותה? כמ"ש: מפַּחַד בלילות, פחד הגיהינום העומד כנגדה, כדי שתדחה אותו. ומשום זה כולם מסבבים אותה כמגן בחינת ז"א וע"כ הם שש פעמים עשר, הם שליחי הבינה וכולם חסד מבחינת ה חסדים והיסוד הכוללם. אלאמא כוחו אלו, שמלכות לא התכללה בבינה והיא דין.

קא. ואע"פ שכולם עומדים בהארת המחשבה שלא נודע, ראש דעתיק, הנקרא רדל"א, ואז אור של המחשבה שלא נודע היכה באור הפרסא, המפסיקה בֵינה ובין ג' ראשים דא"א, והתבטלה ההפסקה, ומאירים יחד. שג' ראשים דא"א עלו לרדל"א, על ידי אותה הכאה אחר שהתבטל הפרסא, ומאירים יחד עם רדל"א, וג' ראשים דא"א נכללו זה בזה, ונכלל כל אחד משלושתם, ונעשו תשעה היכלות. ע"י עליית המלכות לבינה שבכל מדרגה, שסיימה המדרגה מתחת המלכות, נעשה שם פרסא, סיום המדרגה, באופן, שבינה ותו"מ של כל מדרגה נפלו מכל מדרגה למדרגה שמתחתיה. ונפלו בינה ותו"מ דראש עתיק לג' ראשים דא"א, והופרס פרסא מתחת החכמה דעתיק. וכן נפלו בינה ותו"מ של כל ראש מג' ראשים דא"א, כל אחד לראש שמתחתיו. וכן בינה ותו"מ של ראש הג' דא"א נפלו לאו"א. ואח"כ לעת גדלות, שנמשך הארה מע"ב ס"ג דא"ק, החוזרת ומורידה המלכות מבינה למקומה, ומבטלת גבול וסיום של הפרסא שבאמצע המדרגה, אז הבינה ותו"מ, שנפלו מכל מדרגה, חוזרים ועולים למדרגתם כבתחילה מטרם שנפלו. ולוקחים עימהם גם המדרגה התחתונה, שהיו נפולים שמה. ונמצא אז, אשר בינה ותו"מ של ראש דעתיק, שנפלו לג' ראשים דא"א, חוזרים ועולים למקומם לראש דעתיק, הנקרא רדל"א, ומעלים עימהם גם הג' ראשים דא"א, לראש דעתיק. וג' ראשים דא"א נקראים, כתרא, אוירא, וחו"ס. ואע"פ שכולם עומדים בהארת המחשבה שלא נודע, אחר שהופרס הפרסא בין רדל"א לבין ג' ראשים דא"א, שמחמת זה נעשה גם בג' ראשים אותם המיעוטים כמו ברדל"א, שהסתיים כל אחד מתחת החכמה, ובינה ותו"מ נפלו למדרגה שמתחתיהם. אבל אחר זה, אור של המחשבה שלא נודע, של רדל"א, היכה באור הפרסא, שהמשיך הארה מע"ב ס"ג דא"ק וביטל הסיום של הפרסא המבדילה בינו לבין ג' ראשים דא"א. וחזרו בינה ותו"מ דרדל"א עם ג' ראשים דא"א ועלו למקום רדל"א, מחמת הביטול של הפרסא, ומאירים יחד עם רדל"א.

הג' ראשים דא"א אחר שעלו לרדל"א, נכללו שם זה מזה, עד שכל אחד מהם כלול מג', ונעשו מהם תשעה היכלות ברדל"א. אמנם גם בא"א מאירים אלו ט' היכלות, אלא ששם נקראים אורות.

קב. והיכלות אינם אורות, ואינם רוחות, ואינם נשמות, ואין מי שיעמוד בהם. הרצון של כל ט' אורות, העומדים כולם במחשבה, שהיא אחת מהם בחשבון, כלומר, התכללות ג' ראשים דא"א זה בזה במקום חו"ס דא"א, הנקרא מחשבה, שהוא אחד מג' ראשים דא"א. הרצון של כולם לרדוף אחרי ט' היכלות ברדל"א להשיגם, בעוד שעומדים במחשבה, בחו"ס. כלומר ט' אורות, שהם התכללות ג' ראשים דא"א בחו"ס, ובעוד שהם מצויים בחו"ס מחוץ לרדל"א, הם רוצים להשיג ט' היכלות שבמקום רדל"א.

והטעם הוא מפני שכל המוחין שלהם הם מקבלים מט' היכלות אלו. אבל אינם משיגים ואינם נודעים. כי אינם נמצאים לא ברצון ולא במחשבה עליונה. תופשים בהם, שמקבלים מהם מוחין. ואינם תופשים בהם שאין מגיעים אורות, אלא יש לתפוס אותם באמונה. הכוונה שאין כלי שיכול לעלות למחשבה העליונה, אבל ידוע שמשם מקבלים את הארה, כי אינם מושגים. באלו עומדים כל האמונה. וכל אלו האורות מהמחשבה העליונה, חו"ס שלמטה מרדל"א, כולם נקראים א"ס. כי עד כאן האורות מגיעים ואינם מגיעים, ולא נודעו, אין כאן רצון ולא מחשבה. כי חו"ס זו נסתמה, ואינה מאירה כלום לתחתונים.

המחשבה נק' מוחא סתימאה, הבנויה מתשע בחינות שהם ג ראשין דא"א. והרצון של כולם להשיג מחשבה זו, בנוסף כשרדלא ומוחא סתימאה לא התאחדו, כולם רוצים להשיג את הבחינה שנמצאת ברדלא ואת ההיכלות האלו ניתן להשיג רק בסוד האמונה.  

קג. כשמאיר הראש דא"א, הנקרא מחשבה, בעת ביטול כוח הפרסא, שמחזיר אליו בינה ותו"מ שלו, שמעלים עימהם גם התחתון, שהוא או"א וישסו"ת, ולא נודע ממי מאיר, כי המחשבה דא"א בלתי מושגת, אז מתלבש אורו ונסתם תוך הבינה, משום שהבינה אינה יכולה לקבל חכמה בלי חסדים, ע"כ נסתם בה האור. ואח"כ האירו החסדים, וחכמה וחסדים נכללו זה בזה, עד שנכללו הכול יחד, אז מאירים לכל פרצופי אצילות.

בקורבן, כשעולה הכול, שבינה ותו"מ של כל מדרגה עולים למדרגתה ומעלים עימהם גם התחתון שהיו נפולים בו, נקשר זה בזה ומאיר זה בזה, כי כל תחתון עולה לעליון ונקשר בו, וע"י זה מקבל המוחין דעליון. הרי שכל תחתון נקשר בעליון, וכל עליון מאיר לתחתון. אז עומדים כל המדרגות בעלייה לעליון. והמחשבה, א"א, עלה והתעטר בא"ס, רדל"א, שנקשר ברדל"א בעלייה, וע"כ מאיר בו. אותו האור שהמחשבה העליונה, א"א, מאיר ממנו, רדל"א, נקרא א"ס.

קד כיוון שהמחשבה, ראש דא"א, האירה והתפשטו ממנה כוחות, כלומר, הבינה שעלתה אליו וקיבלה ממנו חכמה והתפשטה למטה, אז המחשבה ההיא נסתמה ונגנזה ולא ידועה, כי היא מבחינת עצמה סתומה ואינה מאירה לתחתונים כלום. ומראש דא"א, התפשטה התפשטות לכל הצדדים. והתפשטה ממנו התפשטות אחת, שהיא עולם העליון, בינה.

קה עולם העליון עומד בשאלה, והוא מאמר עליון, בינה, שנקרא מ"י מדרגת השפעה כמ"ש: שׂאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה. השאלה שבראה אלה. מ"י, ז"ת בינה דהיינו ישסו"ת, בראה אל"ה, שהם ו"ק דז"א. ואח"כ התפשט מ"י ונעשה ים, סוף כל המדרגות למטה, המלכות. ומבינה התחיל לבנות למטה במלכות, והכול עשה במלכות, באותו אופן ממש שלמעלה בבינה, זה כנגד זה. משום זה בינה היא שמירת הכול למעלה ולמטה. כי אלמלא הבינה שוא עמלו בוניו בו, שאז המלכות שהיא המלכות אין לה בסיס בלי המלכות שעולה לבינה

כי כל ספירה ומדרגה מקבלת מוחין שלה מעליון, ע"י עליות תחתון לעליון. אבל עכ"ז יש לכל אחת בחינתה עצמה ג"כ, חוץ ממה שלקחה מעליון. משא"כ המלכות. כי המלכות מצד עצמה אינה ראויה לאור העליון, כי הצמצום רוכב עליה. אלא ע"י עלייתה לבינה, היא מקבלת ממנו הכלים והאורות שלה, וכל מה שיש בבינה יש במלכות, באותו אופן ממש מז"א ע"י הנסירה, כמו חווה מאדם ראשון כך המלכות התנסרה מהעליון שלה. וע"כ אותיות המלכות הן כאותיות הבינה. כי הבינה נקראת מ"י והמלכות י"ם. ועד"ז בשם הוי"ה, ה"ר בינה וה"ת מלכות. וע"כ נבחנת הבינה שמירת הכול, כי היא שומרת המלכות, שלא ייאחזו בה החיצוניים, מחמת שנותנת לה הכלים והאורות שלה ע"י השאלת הכלים היא יכולה להישמר ע"י הכוחות המאפשרים בחינת חפץ חסד.

קו והתפשטות עולם העליון מהמחשבה, מחו"ס דא"א, היא בינה זו הנקראת עולם העליון רק לאחר שבינה שהם או"א עלו לראש דאריך, אז מוחא סתימאה מאיר דרך ז"ת דבינה, ל"ב נתיבות חוכמה  כמ"ש: אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקַד שומר, שהוא שומר ישראל, ז"א, כי השמירה אינה עומדת בז"א, אלא בעולם העליון, בינה. השם הוא בינה בסוד השמירה של חפץ חסד

קז התכלת של המשכן בעליון עומד. תכלת מלכות וארגמן ת"ת, שאחד יתקשר באחד, שיתייחדו ז"א ומלכות. כי ה' אלקיך אש אוכְלָה אש הוא. שיש אש אוכלה אש, שאוכל אותו ומכלה אותו, משום שיש אש החזק יותר מאש.

פיקודי לו-לח

אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת  

ללא מחשבה אמונית, לא תועיל בשום בניה נפשית.

כאשר המחשבה מתקשרת באמונה מעל טעם ודעת, ניתן לבנות את המשכן הפנימי, את לב האדם. דהיינו הלימוד הוא מדרכי העליונים כדי להקיש לתחתונים, לכן כתוב: שְׂאוּ-מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי-בָרָא אֵלֶּה. מִי גימ' חמישים היא הבינה, בראה את אֵלֶּה – המלכות, האני המורגש, לכן אין מנוס אלא לעשות רצוננו כרצונו יתברך.

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, לִשְׁלֹמֹה: אִם יְהוָה לֹא יִבְנֶה בַיִת  שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ.

מדבר הוא על האדם שרוצה לבנות בית, דהיינו לדעת כיצד לבנות את האני האמיתי שלו. לא ניתן לבנות את הנפש סתם, אלא על פי המחשבה והשכל של העליון. כוח השלמות של הבינה מאפשר בניית רגש נכון להכרה העליונה. כל בניה שלא בדרך זו, העבודה היא לשווא, אשר שווא היא קליפת הגאווה, דהיינו שאינו מוכן לקבל את חוקי העליון.

מחשבה היא התפיסה פראקטית שאדם יכול להבין ע"י קודם ונמשך. ישנה חשבה אמונית שהיא כנגד הבינה.

פיקודי כח-ל

זָהָב מִמַּטַה לְמַעְלָה וְכֶסֶף מִמַּעֲלֵה לְמַּטַה

היחד הוא מקור כל הברכות.

השכינה היא המקור, האמא ממנה מתברכים כול הנשמות.

לכל אדם יש את צד הכוהן שבו, ועליו לפעול צד זה כדי ליצור קשר עם העליון, זהו הימין המבטא אמונה השפעה, טוב ויכולת לשים את הנקודה הפרטית בצד ולהתחשב באמת ברצון הפנימי ליחד.

לכן הכהן מגביה קצת את יד ימין להראות חשיבותו, את חשיבות האמונה על הפרטיות. להראות שהיחד חשוב וגדול מהפרט, שהאמונה גדולה מהמדע. כל הברכות עוברות דרך היסוד, הצדיק ולכן בחסידות החשיבות הקשר לברכת הצדיק, שהוא מעביר את הברכה מהמקור, הקב"ה.

הכוהן הוא בחינת בינה, כסף ולכן ממנו באות הברכות והוא יכול להתפשט ממעלה למטה והוא לבוש החסדים לאור החוכמה. לכן אין לבקש את הזהב שהוא חוכמה/שפע המבטאים את הפרטיות הבאה ממעלה למטה בלי חסדים ישר לפרטיות. אל תרצה זהב, בקש כסף.

אין ברכה את בסמוי מן העין, שעין היא חוכמה/שפע, כאשר הדבר סמוי מהרצון הפרטי יש ברכה, ואין להסתכל על הכוהן בשעה שמברך. הברכה באה מהניסתר. יש להיזהר בבקשת ברכות פרטיות מצדיק, אלא אם כן הן באות כדי להשיג רווחה שתאפשר עבודת השם, שהיא העיקר.

כדי להיפתר מעין הרע, יש לפעול מתוך היחד, לכן כשהציע אלישע הנביא לבקש ברכה ממלכו של עולם עבור השונמית ושאל: מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת.

פיקודי כח-ל

זָהָב מִמַּטַה לְמַעְלָה וְכֶסֶף מִמַּעֲלֵה לְמַּטַה

עט. וע"כ לא צריך האור הראשון להתעלות מלמטה למעלה ולהניף אותו, אלא להתפשט ולהתגלות, ולא להתעלות כשמאל, זהב. וע"כ נקרא זהב תנופה ולא כסף. ומשום זה כתוב: וכסף פקודי העדה. ולא כתוב כסף תנופה. את הזהב שבא מהשמאל מניפים ממטה למעלה ואת הכסף אין צורך להניף, שהחסד מתפשט. כל השתוקקות עצמית צריך להפעול ממטה למעלה.

פ. צד ימין האמונה עומד תמיד לקיים כל העולם ולהאיר ולברך אותו. וע"כ הכוהן, צד ימין, חסד, מזדמן תמיד לברך את העם, כי מצד ימין באות כל ברכות העולם, והכוהן לוקח בראש, וע"כ התמנה הכוהן לברך למעלה ולמטה. החסד למעלה והכוהן למטה. לכל אדם יש את צד הכוהן שבו, ועליו לפעול צד זה כדי ליצור קשר עם העליון, זהו הימין המבטא אמונה השפעה, טוב ויכולת לשים את הנקודה הפרטית בצד ולהתחשב באמת ברצון הפנימי ליחד.

פא. בשעה שהכוהן פורש ידיו לברך העם, אז באה השכינה ושורה עליו וממלאת את ידיו, ומגביה יד ימין למעלה על יד שמאל, כדי להעלות הימין ולהגבירו על השמאל. ואז כל המדרגות שהכוהן פורש בהן ידיו, כולן מתברכות ממקור הכול. מקור הבאר, זהו צדיק, יסוד. מקור הכול, עוה"ב, בינה, שכל הפנים, כל המוחין, מאירים משם, כי הוא המעיין והמקור של הכול, וכל הנרות והאורות נדלקים משם. היחד הוא מקור כל הברכות. השכינה היא המקור, האמא ממנה מתברכים כול הנשמות, לכן מגביה קצת את יד ימין להראות חשיבותו, את סוד האמונה על הפרטיות. להראות שהיחד חשוב וגדול מהפרט, שהאמונה גדולה מהמדע. כל הברכות עוברות דרך היסוד, הצדיק ולכן בחסידות החשיבות הקשר לברכת הצדיק, שהוא מעביר את הברכה מהמקור, הקב"ה.

אין ברכה את בסמוי מן העין, שעין היא חוכמה/שפע, כאשר הדבר סמוי מהרצון הפרטי יש ברכה, ואין להסתכל על הכוהן בשעה שמברך. הברכה באה מהניסתר. יש להיזהר בבקשת ברכות פרטיות מצדיק, אלא אם כן הן באות כדי להשיג רווחה שתאפשר עבודת השם, שהיא העיקר.

פב. כעין זה נאמר בבינה, גם המקור והמעיין של הבאר, שהוא יסוד, כל אלו הנרות שלמטה, הספירות של המלכות, כולן מוארות ומתמלאות אורות ממנו. בינה מקור המשפיע לכל, כן יסוד הוא מקור המשפיע למלכות. משום זה, בשעה שהכוהן פורש ידיו ומתחיל לברך את העם, אז שורות ברכות עליונות ממקור העליון, בינה, להדליק הנרות, וכל הפנים מאירים, וכנ"י, המלכות, מתעטרת בעטרות עליונות, וכל הברכות יורדות ונמשכות מלמעלה למטה. הכוהן הוא בחינת בינה, כסף ולכן ממנו באות הברכות והוא יכול להתפשט ממעלה למטה והוא לבוש החסדים לאור החוכמה. לכן אין לבקש את הזהב שהוא חוכמה/שפע המבטאים את הפרטיות הבאה ממעלה למטה בלי חסדים ישר לפרטיות. אל תרצה זהב, בקש כסף.

חֶשְׁבּוֹן וּמִסְפַּר

פג. משה ציווה ובצלאל עשה יש תפקיד למעלה ויש תפקיד למטה, כדי שיהיה הכול בגוף, משה, ת"ת, וסיום הגוף, ברית קודש, בצלאל, כדי להרבות אהבה וקשר הייחוד במשכן, במלכות, והכול נעשה בימין. ע"כ בכל מקום שנמצא צד ימין, אינה שולטת בו עין הרע. משום זה כתוב: וכסף פקודי העדה. שנמנה בחשבון, שהוא הארת חכמה. ולא כתוב בו כסף התנופה, משום שכסף הזה בא מימין, חסד, וע"כ נמנה הכול במספר, התכללות בשמאל, ועכ"ז מושפע מלמעלה למטה.

פד. רבי יצחק שאל את רבי שמעון: הרי הברכה אינה שורה בדבר העומד במידה ובחשבון. למה במשכן היה הכול בחשבון? בכל מקום שצד הקדושה שורה עליו, שנמשך מקו אמצעי, המייחד ימין ושמאל, אם החשבון בא מצד הקדושה, שורה עליו ברכה תמיד, ואינה עוברת ממנו. מאין לנו? ממעשר, משום שבא החשבון לקודש, נמצאת בו הברכה. כש"כ המשכן, שהוא קודש, ובא מצד הקודש.

פה. אבל כל שאר דברי העולם כל מה שאדם פוגש בעולם מבטא משהו בתוכו, היות ותופס פרטים בעולם, זה מבטא פרט בתוכו. אם הדבר לא קשור לקדושה, אזי הוא צד של טומאה, שהוא שמאל ללא ימין. דבר הרשות הוא מותר כאשר מיוחס לקדושה, שאינם באים מצד הקדושה, אין הברכה שורה עליהם כשהם בחשבון דהיינו מבטאים את הנקודה הפרטית. משום שס"א, שהוא רע עין, יכול לשלוט עליו. וכיוון שיכול לשלוט עליו, לא נמצאת בו ברכה, כדי שלא תַגענה ברכות לרע עין ההוא. כדי להיפתר מעין הרע, יש לפעול מתוך היחד, לכן כשהציע אלישע הנביא לבקש ברכה עבור השונמית ושאל: מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא; וַתֹּאמֶר, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת.

פו. ומדידה של קדושה, וחשבון של קדושה, תמיד התווספו בו ברכות ע"כ כתוב: וכסף פקודי העדה. כלומר, בחשבון. פקודי העדה, ואין יראה מעין הרע ומכל חשבון, כי הברכות שורות בכל מלמעלה.

פז. בזרעו של יוסף אינה שולטת עין הרע, משום שבא מצד ימין. ע"כ נעשה המשכן ע"י בצלאל, כי הוא שורה בצד יוסף, ברית קודש, יסוד. וע"כ, משה מצווה ובצלאל עושה, שיהיה הכול בגוף, משה, ת"ת. וסיום הגוף, בצלאל, יסוד, אות ברית קודש, להרבות אהבה וקשר הייחוד במשכן, המלכות. והכול נעשה בימין. ומשום זה כתוב: וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה, מְאַת כִּכָּר; וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים, שֶׁקֶל–בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ, שחשבון הוא חשבון מדרגות גדולות ממונות, ג"ר, המתאחדות מימין. וע"כ כתוב: מאַת כיכר, שמורה על ע"ס, שבכל אחת עשר, כי יש בהן ג"ר.