אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

פיקודי פט-צא

שֵׁם מ"ב וע"ב

עיקר השמחה באה מקיום הברית.

אדם הראשון נתן לדוד המלך שבעים שנה ממנו, דהיינו נתן לו את המשך התיקון שהוא לא השלים. לכן זכה דוד לאריכות ימים בעולם הזה ובבא, הכוונה גילוי של חוכמה. כלומר נתן לו את מדרגת החכמה שיקבל את הגילוי בחייו.

בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. האות א שהיא בחינת הזכר המשפיע, הוציאה את כ"ב האותיות, שברא את השמים. האות ה מהמילה השמים היא הבינה שמשפיע לתחתונים. האות ו מהמילה ואת מורה על כ"ב האותיות שהם צינורות השפע לעולם.

לדעת לצרף אותיות אומר לדעת לצרף חסרונות, את צינורות השפע. העולם נברא מהשם מ"ב שהוא שלמות, וכך המשכן שהוא תעתיק של הבנייה למעלה. גם בצלאל ידע את צירופי האותיות כפי שהותקן המשכן למעלה, כך ידע לצרף את האותיות משם מ"ב לבניית כלי המשכן. את הקמת המשכן עצמו יכול היה רק משה.

פיקודי פט-צא

שֵׁם מ"ב וע"ב

האות א שהיא בחינת הזכר המשפיע, הוציאה את כ"ב האותיות, שברא את השמים. האות ה מהמילה השמים היא הבינה שמשפיע לתחתונים. האות ו מהמילה ואת מורה על כ"ב האותיות שהם צינורות השפע לעולם.

רע כמ"ש: בראשית ברא אלקים את השמיים ואת הארץ. אות ב' שהתורה מתחילה בה, ב' דבראשית, בראה בכוח העליון, בכוח אלו האותיות שבשם מ"ב. ב' נקבה, מלכות. א' דכורא, ז"א. כמו שהב' בראה, כך א' הוציאה כלל של כ"ב (22) אותיות, שהיא אֵת, הכוללת כ"ב אותיות מא' עד ת'.

רעא אות ה' של השמיים, מורה על זיווג אחד עם שמיים, בינה המשפיעה לשמיים, לז"א, לתת לו חיים ולהשרות עליו המוחין. ו' של ואת הארץ, ז"א, היא לתת מזון למלכות, לארץ, ולתקן לה הספקה הראויה לה. ו' של ואת, מורה על כ"ב אותיות, כי אֵת מורה על כ"ב אותיות מא' עד ת', שמהם ניזונה הארץ, המלכות. והארץ כוללת אותן לתוכה, כמ"ש: כל הנחלים האותיות הולכים אל הים, שכל צינורות השפע של ז"א הולכים אל המלכות. ואת הארץ, מורה שמלכות מקבצת לתוכה הכול ומקבלת אותם. הארץ לקחה הו' וקיבלה אותה, להיות ניזונה ממנה. מכאן גם למדים שהאותיות נק' גם צינורות של שפע

רעב וזהו, שהמשכן לא הוקם אלא ע"י משה, משום שמצד משה, ז"א, התעוררה מדרגה עליונה, בינה, לקיים את המשכן, מלכות, שיהיה קיום הכול. כמ"ש: ויָקֶם משה את המשכן. שהקימה שלו הייתה באלו האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ, בשם מ"ב.

רעג משום זה כל עבודות שבמשכן, בצלאל עשה בחקיקת האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ, השם מ"ב. וע"כ נקרא, בצלאל, משום שהיה יודע בצלאל חקיקת האותיות שנבראו בהן שמיים וארץ. ואם לא היה יודע אותן בצלאל, לא היה יכול לעשות אלו עבודות שבמשכן. אלא כמו שמשכן העליון לא היה ולא התקינו כל מעשיו אלא באותיות השם מ"ב, אף המשכן שלמטה לא היה ולא ניתקן אלא באלו האותיות וכל מה שקורה למעלה קורה למטה.

רעד בצלאל היה מצרף האותיות של השם מ"ב, ובכל צירוף היה עושה המלאכה. ובכל עבודה שבמשכן, בכל צירוף היה עושה מלאכה אחת, וכל מה שראוי לה. וכך בכל עבודות המשכן. וכל אלו החלקים והתיקונים שבמשכן, הכול היה בצירוף האותיות של השם הקדוש ע"ב. לדעת לצרף אותיות אומר לדעת לצרף חסרונות, את צינורות השפע. החיסרון יכול להוות צינור שפע גדול. העולם נברא מהשם מ"ב שהוא שלמות, וכך המשכן שהוא תעתיק של הבנייה למעלה. גם בצלאל ידע את צירופי האותיות כפי שהותקן המשכן למעלה, כך ידע לצרף את האותיות משם מ"ב לבניית כלי המשכן. את הקמת המשכן עצמו יכול היה רק משה.

רעה כשבא בצלאל להקים את המשכן, לא היה יכול להקים אותו, משום שהרצון והכוונה, העולה על אותיות השם מ"ב, נמסר למשה בלבד, והוא ידע את הרצון העולה לאלו האותיות. וע"כ הוקם המשכן על ידי משה, כמ"ש: ויקם משה, וייתן משה, ויָשֶם משה. ובצלאל לא היה יודע, ולא היה יכול להקים אותו.

חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ  

רעו פתח רבי יצחק: יְהוָה, בְּעָזְּךָ יִשְׂמַח מֶלֶךְ וּבִישׁוּעָתְךָ, מַה יגיל (יָּגֶל) מְאֹד. חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ  נָתַתָּה לּוֹ;    אֹרֶךְ יָמִים, עוֹלָם וָעֶד. שירה זו אמר דוד על שבחה של כנ"י, המלכות, שהקב"ה משמח אותה בשמחת התורה, שנקראת עוז כמ"ש: ה' עוז לעמו ייתן. וזהו, ה' בעוזך. ישמח מלך, זהו הקב"ה, שנקרא מלך, כמ"ש: ויהי בישורון מלך.

רעז ובישועתך מה יגיל מאוד. זהו ישועת הימין, חסדים כמ"ש: הושיעה ימינך וענני. ותושיע לו ימינו. מה יגיל מאוד. היה צריך לומר יָגֶל ולא יגיל, י' יתרה היא אות ברית קודש, שמחת כל, היסוד. והכול על מלך נאמר, ז"א. עוז הוא אור החוכמה של גמר התיקון. עיקר השמחה באה מקיום הברית. אדם הראשון נתן לדוד המלך שבעים שנה ממנו, דהיינו נתן לו את המשך התיקון שהוא לא השלים. לכן זכה דוד לאריכות ימים בעולם הזה ובבא, הכוונה גילוי של חוכמה.

רעח חיים שאל ממך נתת לו אורך חיים לעולם ועד. דוד המלך לא היה לו חיים כלל, חוץ ממה שאדה"ר נתן לו משלו. דוד המלך חי שבעים שנה, ואלו שבעים שנה נתן לו הקב"ה, מאלו השנים של אדה"ר, שהיה לו לחיות אלף שנים, כמ"ש: ביום אֲכוֹלך ממנו, שהוא יומו של הקב"ה אלף שנים, ולא חי אלא 930 שנה, כלומר חסר 70, שנתן לדוד המלך. ובהם התקיים דוד, וניתנה לו אריכות ימים בעוה"ז ובעוה"ב. וע"ז אומר, חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים כלומר נתן לו את מדרגת החכמה שיקבל את הגילוי בחייו.

רעט כתוב: גדול כבודו בישועתֶךָ. משום שהוא גדול, כמ"ש: גדול אדונינו ורב כוח. ז"א נקרא גדול. וכתוב: ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים. שאפילו המלכות, הלבנה, הייתה ג"כ גדולה כז"א, שמש. ועכ"ז ז"א נקרא גדול, כמ"ש: גדול אדונינו ורב כוח. אבל המלכות לא נקראת גדול, משום שחזרה והתמעטה לאחר שקטרגה. והקב"ה לא נקרא גדול, אלא בזה שכתוב: גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלקינו הר קודשו וכמובן שמדובר מצד הסתקלות התחתון. במה ז"א גדול? רק בעיר אלקינו הר קודשו, במלכות. ז"א עצמו תמיד בחסדים מכוסים מחכמה, ורק בעת הזיווג עם המלכות מופיעה בו החכמה, כדי להשפיע אל המלכות. ואין גדול אלא באור החכמה. נמצא שז"א נבחן לגדול, רק בעיר אלקינו, בעת הזיווג עם המלכות שאז רואים את השפעת אורו יתברך.

רפ כי תשיתהו ברכות לעד. כי תשיתהו ברכות, משום שמלכות ברכה של כל העולם, וכל הברכות שבכל העולם יוצאות מכאן. וזוהי ברכה. כמ"ש:ואעשךָ לגוי גדול ואברכךָ ואֲגַדְלָה שמֶךָ, והיֵה ברכה. כי במלכות שורות כל הברכות שלמעלה, ומכאן יוצאות לכל העולם. וע"כ נקראת ברכה. בד"כ לומדים שבינה נק' ברכה, ויש והמלכות נק' כך, אלא מדבר על מלכות שהתכללה בבינה ויש בה את מידת ההשפעה לתחתונים.

רפא כתוב כאן, תחַדֵהו בשמחה. וכתוב שם, וייחַד יתרו. כמו ששם הייתה השמחה על גאולת ישראל ממצרים, אף כאן היא על גאולה, כי עתיד הקב"ה להקים את כנ"י, המלכות, מעפר מהאגואיזם, מהרצון לקבל, ולהחזיק אותה בימין, ולחדש אותה חידוש הלבנה בשמש.

רפב תחדהו בשמחה את פניך. את פניך, שיהיה לפניך. ויהיה בשמחה מול פניך, באותה השלמות שנשלם לעתיד. כי בזמן שנחרב ביהמ"ק, התרוקנה המלכות מכל מה שהתמלא, כמ"ש: אומללה יולדת השׁבעה. וכתוב: אימָלאה החורָבה. ולעתיד תחזור ותתחדש ותתמלא.

פיקודי פו-פח

שֵׁם מ"ב וע"ב

שם הוא בחינת מלכות, הרצון. שם מ"ב הוא השם המלא באותיות המסוגלות לגלות את הסודות. סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו, מכאן שרק למי שיש יראת הרוממות יכול לגלות הסודות. וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם היא הדרך בה מתגלה האור, דהיינו דרך היסוד, הצדיק, להוריד למלכות, אל הלב. ישנם כאלו המרגישים דברים פנימיים ונוצר בהם פחד לבטא אותם החוצה מפני שאין ההשגה שלמה. כאשר אין בהם יראה, הם כמו המיסיקאנים והשרלטנים המדברים באופן כללי ולא שלם.

האורים והתומים היו מגלים דרך אותיות השבטים את החכמה באופן הראוי, רק כאשר הכהן היה צדיק. אין דרך לגלות את האמת אלא דרך התורה.

רסב פתח אחריו רבי יהודה: סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם. סוד העליון, העומד בגניזה, אינו עומד אלא ליראיו. שהם יראים את הקב"ה תמיד, והם ראויים לאלו סודות עליונים, ושיהיו בהם אלו סודות עליונים בגניזה ובסתימה כראוי, משום שהם סודות עליונים. אבל, ובריתו להודיעם, הסוד, שעומד בברית קודש, להודיעם, משום שהוא מקום העומד לגלות ולדעת. כי היסוד מגלה הארת החכמה במלכות. להודיעם, ע"י המלכות.

רסג סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו. אלו הסודות עומדים ביראה. ואלו יראי חטא, הם ביראה באלו סודות העליונים, שלא לעסוק בהם לגלותם. אבל, ובריתו להודיעם, לדעת ולפרש הדברים, משום שהם דברים העומדים לפרש אותם. כי ע"י היסוד מתפרשים הסודות. ואין פחד לעסוק בהם כשבאים דרך הצדיק.

רסד במ"ב (42) אותיות נחקק העולם, המלכות, ומתקיים. כיסוי האורות והעלמתם מכונה חקיקה. וגילוי האורות מכונה קיום, המוחין המקיימים המדרגה. וכולן הן עטרה של השם הקדוש. כי שם מ"ב הוא ג"ר כח"ב, שנעשים עטרה למלכות, הנקראת שם. כאשר מתחברות מ"ב אותיות להיות משפיעות, עולים באותיותיו למעלה, בבינה, ששם מתגלים בראשונה, ויורדים למטה, לז"א, ומתעטרים עטרות בו, לד' רוחות העולם, שהם חו"ג תו"מ עד החזה, ג' קווים ומלכות המקבלת אותם. ויכול להתקיים, כלומר, לקבל המוחין האלו מבינה, שמתקיים על ידיהם.

ג' בחינות בשם מ"ב:

א.עיקר צורתו, המוחין כח"ב שבאו"א עילאין, שהם חכמה. והם ד' אותיות הוי"ה פשוטה, כתר. ועשר אותיות שיש בהוי"ה מלאה, חכמה. וכ"ח (28) אותיות שבמילוי המילוי של שם הוי"ה, בינה. וביחד הם מ"ב אותיות. מ"ב מבטא את השלמות של העליון

ב.צורת מלך החקוק על חותם, ג' הקווים שיצאו בישסו"ת, בינה, שבאלו ג' קווים דבינה נחתמו כל העולמות, שדומים להם. כמו הצורות בנחתם הדומות אל הצורות שבחותם. אבל או"א עילאין, אע"פ שהם עיקר המוחין דג"ר, מ"מ אינם נחשבים לחותם את המוחין של העולמות, משום שבהם אין הי' יוצאת מאויר שלהם. ושם מ"ב, הוא ב' שמות אהי"ה, שיש באהי"ה אשר אהי"ה, שהם בגי' מ"ב.

ג. שם מ"ב בצורת חותם של שעווה. והוא ג' הקווים של ז"א, שמורה שיש בו ב' פעולות:

א.שהוא נחתם ע"י החותם המקורי, בינה.

ב.שהוא חותם את צורות המוחין שבמלכות. כמו שעווה, שאחר שנחתמת, יכולה להיות גם חותם לחתום על דבר אחר.

וכאן מתחיל בשם מ"ב שבבינה, שהוא החותם המקורי, ואחריה בשם מ"ב שבז"א. ומבאר איך האותיות של שם מ"ב שבז"א יוצאות וחותמות את המלכות, ואח"כ מרמז על שם מ"ב שבאו"א. היוד היא בחינת המלכות שעלתה לבינה וסותמת את האפשרות לקבל את החוכמה, וניתן לקבל רק חסדים מכוסים. שם מ"ב אחד באו"א שני בישסות, ושלישי בחינת חותם של שעווה בסוד ג קווים של ז"א. בארבעים ושתים אותיות נחקק העולם שהוא המלכות.

רסה ואח"כ יוצאות האותיות משם מ"ב שבז"א, עשרה מאמרות ול"ב אלקים שבמעשה בראשית, שביחד מ"ב, המאירים בז"א, ובוראים העולם, המלכות, למעלה ולמטה, שהיא נקודת החולם, החוצה את המלכות לשניים, כו"ח נשארו למעלה, בינה ותו"מ ירדו למטה לעולם הבריאה. כו"ח נשארו בעולם הייחוד, אצילות. בינה ותו"מ ירדו לעולם הבריאה, עולם הפירוד. ואח"ז חזרו ועלו בינה ותו"מ מבריאה לאצילות בנקודת השורוק, ואז נקראים הרי בָתֶר.

כי בינה ותו"מ אחר עלייתם לאצילות נפרדו מהימין, מכו"ח, שנעשתה ביניהם מחלוקת, ודומים כמו שבותרו זה מזה מאחר ובשורוק כשעלו האח"פ שימשו כקו שמאל וכתר וחוכמה קו ימין. והם הרי הפירוד המושקים, כאשר צד דרום, קו ימין, מתחיל להתקרב לקו השמאל, ואז נוזלים מים, והרי הפירוד, קו השמאל, מושקים. ובכוח זה שלמעלה שבז"א נמשכים המים. והכול הוא בשמחה. כאן לימד על שם מ"ב בז"א, דהיינו בחינת התורה שהם ל"ב שמות אלקים ועשר מאמרות.

רסו כשהמחשבה, החכמה, עולה ברצון בחדווה ממכוסה מכל המכוסים, כתר, מגיע ונוזל ממנו אור אחד, בינה, ומתקרבים זה לזה, שהחכמה מתייחדת עם הבינה. וזהו עיקר צורתו של שם מ"ב, המוחין דכח"ב. ד' אותיות הוי"ה פשוטה ועשר אותיות הוי"ה במילוי. וכ"ח אותיות מילוי המילוי, שהם כח"ב, והם ביחד מ"ב אותיות.

רסז ואלו מ"ב אותיות הן סוד עליון, ובהן נברא עולם העליון, ז"א, ועולם התחתון, המלכות. והן קיום כל העולמות כיסוי האורות נק חקיקה וגילוי האורות נק' קיום דהינו גילוי אהרת חכמה  כמ"ש: סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד אותיות החקוקות שבשם מ"ב, בחקיקותיו הוא בגילוי. חקיקה מורה העלם וסוד. ואותיות השם מ"ב חקוקות ושקועות, כי החכמה אינה מתגלה בהן. ע"כ כתוב עליהן, סוד ה' ליראיו. אבל לפי מידת חקיקתן בשם מ"ב, הן מתגלות בשם ע"ב במלכות. סוד ה' ליראיו, בשם מ"ב. ובריתו להודיעם, בשם ע"ב שבמלכות. בדומה לחקיקה, אות היא חיסרון כמו השחור שעל הלבן ולכן דרוש תיקון. אותיות אלו כן מתגלות כאשר ז"א מקבל ומעביר אותם למלכות.

רסח כתוב: וְנָתַתָּ אֶל-חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת-הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-מִשְׁפַּט בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-לִבּוֹ, לִפְנֵי יְהוָה תָּמִיד. את האורים, שמאירים, מראה המאירה, ז"א, חקיקות האותיות של השם הקדוש מ"ב, שבהם נבראו העולמות, והאותיות היו שקועות בהעלם החכמה. ואת התומים, האותיות הכלולות במקום המראה שאינה מאירה, המלכות, שהיא מאירה בע"ב (72) אותיות חקוקות, בשם הקדוש. שהשם ע"ב הוא גילוי אור החכמה שבמלכות. וכולם נקראים יחד, אורים ותומים. כדי לגלות את החוכמה צריך זיווג בין האורים לתומים. שאם הייתה רק בחינת התומים, המלכות אשר כשהיא עומדת לבדה זה בסוד חקיקות שאין בהם אהרה. את הסודות בעולם ניתן לגלות רק ע"י התורה. וכך באדם שיש בו תורה, יכולים להתגלות לו רזי העולם. ומי שאין בו תורה יכול להמציא לעצמו תיאוריות אך למעשה אין הוא מבין כלום. גם בתורות אחרות ישנם חלקי אמיתות, אך גם שקרים.

רסט כאשר אותיות השם מ"ב שקועות בחושן המשפט, באותו כוח מאירות אותיות אחרות שבשבטים. מאירות או שחושכות, הכול באותיות של השמות הקדושים, השם מ"ב. ואלו אותיות באות על התורה, שמתגלות בז"א, הנקרא תורה. וכל העולמות נבראו באלו האותיות. אלו השמות דמ"ב, היו גנוזים ושקועים בחושן, ואותיותיהם של שמות השבטים היו בולטות למעלה. וע"כ הכול הוא מאלו האותיות.

פיקודי פו-פח

שֵׁם מ"ב וע"ב

את סודות העולם ניתן לגלות רק ע"י התורה.

וכך באדם שיש בו תורה, יכולים להתגלות לו רזי העולם. ומי שאין בו תורה יכול להמציא לעצמו תיאוריות אך למעשה אין הוא מבין כלום. גם בתורות אחרות ישנם חלקי אמיתות, אך גם שקרים.

שם הוא בחינת מלכות, הרצון. שם מ"ב הוא השם המלא באותיות המסוגלות לגלות את הסודות. סוֹד יְהוָה לִירֵאָיו, מכאן שרק למי שיש יראת הרוממות יכול לגלות הסודות. וּבְרִיתוֹ, לְהוֹדִיעָם היא הדרך בה מתגלה האור, דהיינו דרך היסוד, הצדיק, להוריד למלכות, אל הלב. ישנם כאלו המרגישים דברים פנימיים ונוצר בהם פחד לבטא אותם החוצה מפני שאין ההשגה שלמה. כאשר אין בהם יראה, הם כמו המיסיקאנים והשרלטנים המדברים באופן כללי ולא שלם.

האורים והתומים היו מגלים דרך אותיות השבטים את החכמה באופן הראוי, רק כאשר הכהן היה צדיק. אין דרך לגלות את האמת אלא דרך התורה.

פיקודי עז-עט

קַו הַמִּדָּה וְקָנֶה הַמִּדָּה

אלו שני סוגי מסכים וצורות מחשבה שבנפש. המידה היא המסך, וכשמגיע אור על המלכות/הלב ולבלום את התגובה המיידית, דהיינו לדחות את האור ולעבד את התגובה. ישנה מלכות, דהיינו תכונה נפשית הנק' מנעולא וישנה מפתחא. לשני סוגי הרצון באים שני סוגי מסך. המסך על המנעולה הוא קנה המידה, ועל המפתחא הוא קו המידה. במפתחא ישנם תבניות ההיגיון האמוניות והמוכרות, במנעולא ישנם את ההגבלות הברורות של רצונות שאסור להשתמש בהם כדי להישמר. כאן אדם מקבל הדבר כחוק אמוני גם אם לא מבין את ההגיון וכן אמונות הנובעות מניסיון.

בקו המידה מחפשים היגיון שנמשך מנקודה ברורה.

קו המידה מאפשר למדוד את כוח המסך של האדם, כמה מסוגל הוא לעשות את ההתגברות. כשאדם מרגיש שאין לו כוח התגברות מספיק, עליו לנסות להתחבר לכוח עליון יותר, לבינה. חוכמה/שפע ניתן לקבל ממלכות/רצון שמתכללים בהשפעה.

פיקודי פ-פב

קַו הַמִּדָּה וְקָנֶה הַמִּדָּה

קנה המידה אומר עם מה מתעסקים, וקו המידה אומר כמה חוכמה ניתן לקבל. האור על קנה המידה נק' חסדים מכוסים, מנעולא, אמונה, כוח היראה, אך בלי אור מטרת הבריאה. כוח החוכמה במפתחא מאפשר למלכות לקבל בתנאי שהתכללה בבינה ומסתפקת בחצי מהאור. המדידה היא איך להאיר חוכמה במסגרת חסדים. במפתחא מודדים באמה על פי קו המידה שהיא מלכות שהתכללה בבינה, חוכמה המאירה בחסדים. לכן בלי יראה, התבטלות לא ניתן לקבל את השפע, אלא רק בהתכללות בהשפעה בצורה מדודה

ישנה מדידה דהיינו צורת מחשבה בה אינני רוצה לחשוב אלא לקבל באמונה מעל טעם ודעת, למשל להתייחס למחקר שמצא שבשר וחלב לא בריא וזה כביכול אמור לחזק אצלי את האמונה. דברים כאלו יש לדחות, וישנה מחשבה בה עלי דווקא להפעיל את השכל ולחשוב.

רמד וכאשר נעשתה מידת האורך במדידה הזו, הם ארבעה צדדים באותו האורך, כנגד חו"ג תו"מ, וכל צד הוא שבע אמות, שהם חג"ת נהי"מ, וע"כ עולים אלו שבע אמות לארבעה צדדים, בעניין שבע, שהם כ"ח שבאורך, משום ששבע הוא עליון בכל. כי שבע הוא המלכות, חכמה תתאה. וכל ל"ב נתיבות החכמה כלולים בשבע, בשם הקדוש, במלכות הנקראת, שם קדוש.

רמה והרי כתוב: מידה אחת לכל היריעות. הלוא משמע שיש בכל יריעה הרבה אמות, וצריך הכתוב לומר שמידה אחת לכולן? ודאי מידה אחת, אמה אחת. אע"פ שהתפשט קו המידה, אמה אחר אמה, וזה אחר זה, אינו מוסיף כלום על האמה הראשונה, כי כולן מאירות רק בחסדים. ונמצא, כי אותה האמה חוזרת ונכפלת, וזה שמשמיענו הכתוב. והכול בא במוחין של המאור שלמעלה, בינה. שיהיה למעלה ולמטה, בבינה ובמלכות, מידה אחת.

רמו והמידה הזו יותר בקדושה, כי יש מידה אחרת, לכסות על עשר היריעות שבפנים, כלומר, המכסה של יריעות עיזים. המידה האחרת המכסה, היא עולה בחשבון ד"ל (34). ואלו היריעות שבפנים הן בחשבון ל"ב. וזה מכסים על זה, ל"ב בפנים ל"ד בחוץ. דל זה רק מה שמכסה למנוע את החיצונים. מנעולא בחוץ כנגד החיצונים ובפנימיות ניתן לקבל דרך ל"ב נתיבות החוכמה.

רמז המידה הראשונה קדושה בצבעים קדושים: שֵׁש מוֹשזָר ותכלת וארגמן ותולעת שָׁני. הרומזים על חג"ת ומלכות: שש חסד, תולעת שני גבורה, ארגמן ת"ת, תכלת מלכות. וכל החשבון עולה ל"ב, כ"ח באורך וד' ברוחב. והמידה השנייה של יריעות עיזים, שבחוץ, המכסה על זו, עולה לחשבון ד"ל, שלושים אמה אורך וד' רוחב. כמ"ש: אשרי משכיל אֶל דל ביום רעה ימלטהו ה'. ביום רעה ממש, עם הדינים בעצמם, ימלטהו ה'. כי יריעות עיזים, שרומזות על דלות ודינים, הן מכסות ומגנות על הקדושה, שהיא יריעות שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, שלא יינקו מהן החיצוניים. י"א נחשב כדין, שכל המוסיף גורע, וכאן ההגנה היא בדין מול הדין

רמח החשבון בפנים, ביריעות שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני, הוא ל"ב נתיבות החכמה. ובחשבון שמבחוץ, כתוב: ועשית יריעות עיזים. השם עיזים מורה על דינים עזים וקשים הייתי מצפה שבמשכן תהיה הגנה עם משהו קדוש. הגוון שלו הוא לתת לו שיכסה על הקדושה, ומשום זה צריכים יריעות עיזים. הדינים שבהן שומרים על הקדושה, שלא יוכלו החיצוניים להידבק בקדושה, במשכן יריעות שש מושזר ותכלת וארגמן ותולעת שני. כמ"ש: אל גינת אגוז ירדתי. אגוז, יש לו קליפה המכסה על המוח שבו, אף כך בכל דבר דקדושה, הקדושה בפנים והס"א בחוץ. כמ"ש: רשע מכתיר את הצדיק. וע"כ נקרא אגוז. גינת אגוז היא מקום בו הקדושה בפנים ומבחוץ שומרת הקליפה. מותר להשתמש בדין קשה לשמירה

רמט באותו שמבחוץ, ביריעות עיזים, כל המוסיף גורע. כמו פרֵי החג, שמתמעטים והולכים, משום שמקריבים אותם על אוה"ע, החיצוניים. אף כאן, במה שבפנים כתוב: ואת המשכן תעשה עשר יריעות, ובמה שמבחוץ כתוב: עַשְׁתֵי עשרה (11) יריעות. מוסיף אות ע' על שתי עשרה, וגורע מחשבון, שנגרע אחד מחשבון שתי עשרה, מחמת הוספת ע' על שתי עשרה. זה סימן שבטומאה כל המוסיף גורע ובפנימיות כל המוסיף, מוסיפים לו. כך צריכה הייתה חווה בכלל להימנע מדברים עם הנחש, ולאחר שהוסיפה ואמרה פן, גרעה. וכך אין בכלל לקבל הוכחות מדעיות על אמיתות התורה, מקבלים את הכל באמונה. הייצר תמיד מנסה להפעיל את השכל במקום שנדרשת אמונה.

מוסיף חשבון, וגורע. מוסיף חשבון, כמ"ש: אורך היריעה האחת שלושים באמה ורוחב ארבע באמה, ויריעות הפנימיות לא היו אלא כ"ח אורך, וכשעולה לחשבון, נגרע, שעולה לחשבון ד"ל. שאין קשה בכל מיני השמות של עניות, כאותו שנקרא דל. ומשום זה, כשעולה יותר בחשבון, הוא עולה בגירעון. על האדם להיזהר מדלות זו, שהרי דל היא בחינת חסרון באמונה. המנעולא שומרת על האדם לפעול מעל טעם ודעת ולא לבוא בכלל במשא ומתן עם היצר.

רנ החשבון של החיצוני נק' דל, חשבון הפנימי נק' לב וכשגורע בחשבון, הוא עולה בהתעלות, כי עולה לל"ב נתיבות החכמה, שהוא כל האמונה, המלכות, השם הקדוש. וע"כ הגורע עולה, והמוסיף גורע. זה עולה וגורע, וזה גורע ועולה. זה בפנים, יריעות שש מושזר, שהוא גורע ועולה. וזה מבחוץ, יריעות עיזים, שעולה וגורע.

כל חשבון במסגרת האמונה, בל"ב נתיבות החוכמה, במפתחא, בקדושה, כל המוסיף מוסיפים לו. בדברים החיצוניים ההיפך.

רנא קו המידה הזה התחיל להתפשט ומדד מידה לקרשים. כמ"ש: ויעש את הקרשים לַמִשכן עצי שיטים עומדים. ואלו הקרשים הם השׂרפים שבעולם הבריאה. כמ"ש: עצי שיטים עומדים, וכתוב: שרפים עומדים.

רנב מדידת מידה זו, היא עשר אמות אורך הקרש ואמה וחצי אמה רוחב. כאן כתוב: עשר אמות ולא כתוב עשר באמה כמו ביריעות. אלו עשר אמה, הן שלוש שלוש שלוש, שהן תשע, חב"ד חג"ת נה"י דשרפים, ואחת השורה עליהן, רוח אחד השורה עליהם, האחוריים של מלכות דאצילות, שליטת החכמה. וכיוון שיש כאן ב' שליטות, שליטת החסדים ושליטת החכמה, ע"כ נקראות אמות, לשון רבים. משא"כ ביריעות, שלא היה שם אלא שליטה אחת של חסדים בלבד, וע"כ נקראות אמה.

רנג שיעור אמה כוללת כ"ח אורך וד' רוחב, הן ל"ב. וכאן שיעור י"א (11) וחצי, עשר אורך, ואמה וחצי אמה רוחב, שהן ביחד י"א אמה וחצי אמה, שהן עולות לשיעור י"ב (12). ואינן עולות, כי חסר להן חצי, משום שחסרות מאופנים, חסרות המלכות, הנקראת אופנים. כי הן רק ג"פ שלוש, שהן תשע חב"ד חג"ת נה"י, וחסרות המלכות שלהן.

במרכבה הקדושה כ' (20) קרשים, לצד ימין עשרה, ולצד שמאל עשרה, עד שעולים לשרפים עליונים, ב' קווים ימין ושמאל דשרפים, הנבחנים לעליונים, וקו אמצעי נבחן לתחתון. ואח"כ עולה הקדושה עד שמתעוררים כולם בבריח התיכון, שמקבלים קו האמצעי. ואלו ג' קווים ברת"ס, חב"ד חג"ת נה"י. אבל חסרה בהם המלכות. וע"כ יש בהם חצי אחד בלי שלמות. והם רק י"א וחצי ולא י"ב שלמים.

המלכות החסרה היא מלכות דמנעולא, שיש רק מלכות דמפתחא, יסוד, וע"כ נחשבת המלכות שחסרה חצי פרצוף שלה שמחזה ולמטה, מ"ה (45) אורות. י"ב הם ג' קווים, שבכל קו חו"ג תו"מ. וכיוון שהמלכות, פרצוף הי"ב שבהם, היא רק חצי פרצוף עד החזה, נמצא שאין בהם אלא י"א פרצופים וחצי פרצוף. משום שחסרים מבחינת עצם המלכות, אין בהם אלא רק חצי פרצוף המלכות שעד החזה שלה, שעד שם נחשבת לט"ר שבה עד היסוד, וחצי פרצוף שמחזה ולמטה חסר, וע"כ אינם אלא י"א וחצי. וע"כ הקרשים הם ג' קווים, שהם עשרה לימין ועשרה לשמאל, ובריח התיכון, והמלכות לא נזכר בהם, כי חסרה מהם.

א. מי הוא שכתוב עליו איש בפסוק ויבא אותי שמה והנה איש מראהו כמראה נחושת?
ב. מתי נחשב גבריאל לבוש בדים ומתי לא?
ג. באיזה אופן המלאך היורד לשליחות משנה את לבושיו, ואלו דברים קבועים יש בלבושי המלאכים?
ד. מה ההבדל בין קו המידה לקנה המידה? במה השתמשו במשכן ומדוע?
ה. מהו השיעור של אלף חמש מאות ומהו השיעור של שלושים ושתים

פיקודי עז-עט

קַו הַמִּדָּה וְקָנֶה הַמִּדָּה

אלו שני סוגי מסכים וצורות מחשבה שבנפש. המידה היא המסך, וכשמגיע אור על המלכות/הלב ולבלום את התגובה המיידית, דהיינו לדחות את האור ולעבד את התגובה. ישנה מלכות, דהיינו תכונה נפשית הנק' מנעולא וישנה מפתחא. לשני סוגי הרצון באים שני סוגי מסך. המסך על המנעולה הוא קנה המידה, ועל המפתחא הוא קו המידה. במפתחא ישנם תבניות ההיגיון האמוניות והמוכרות, במנעולא ישנם את ההגבלות הברורות של רצונות שאסור להשתמש בהם כדי להישמר. כאן אדם מקבל הדבר כחוק אמוני גם אם לא מבין את ההגיון וכן אמונות הנובעות מניסיון.

בקו המידה מחפשים היגיון שנמשך מנקודה ברורה.  

קו המידה מאפשר למדוד את כוח המסך של האדם, כמה מסוגל הוא לעשות את ההתגברות. כשאדם מרגיש שאין לו כוח התגברות מספיק, עליו לנסות להתחבר לכוח עליון יותר, לבינה. חוכמה/שפע ניתן לקבל ממלכות/רצון שמתכללים בהשפעה.

רלו פתח ואמר: ויָבֵא אותי שמה והנה איש, מראהו כמראה נחושת ופתיל פישתים בידו, וקנה המידה, והוא עומד בשער. זה ראה יחזקאל בנבואה, והאיש הוא השליח בלבושים, בד"כ איש הכוונה גבריאל. לבושים הם הצורה שבה מתלבש גבריאל כדי להופיע בעולם וגם בלבוש המתאים לשליחות שלו.

רלז כאן אומר, איש, ואינו אומר, איש לבוש הבדים. אלא בשעה שעושה שליחות לעשות דין, או להראות דין בחיזיון, נקרא לבוש הבדים. כפי השליחות כך משתנה המראה שלו ומשתנה בלבושים. אמנם הוא תמיד בצד שמאל, שגבריאל וכל אלו הבאים מצידו, הם בשמאל המרכבה. אמנם גבריאל תמיד בשמאל המרכבה אך במסגרת לבושי השמאל יש כה לבושים בהתאם לשליחות. וכך כשגבריאל נשלח לעשות דין, בא הוא בלבוש הבדים.

רלח כאן התלבש בלבוש הרי נחושת, הנוגה שמצד הקדושה. וגבריאל הביא מידה לעשות מדידה.

רלט המידה אינו ניצוץ הקשה הנעלם והגנוז, אלא מניצוץ הקשה יוצא קנה המידה למטה, שהגליד מהאור שנעזב מניצוץ הקדוש בעת שהסתלק למעלה, וגולף שם בתוך הספיריוּת, הנוצץ שאינו נודע, רדל"א. וע"כ נמצא קנה המידה ההוא במדידות המידה הנמצאת למטה בעוה"ז.

מידה זה המסך שתפקידו לייצר כלים, שמתוך ההכאה שלו בהתפשטות אור העליון, יוצאים כל שיעורי קומה הנמצאים בא"ק ואבי"ע. ומסך הזה ניתקן בכלי מלכות. אמנם יש ב' בחינות מלכות: מנעולא ומפתחא המאפשרת התפשטות בו"ק בלבד. ע"כ יש ג"כ ב' מיני מסכים: מסך דמפתחא ומסך דמנעולא. מסך דמפתחא נקרא קו המידה. מסך דמנעולא נקרא קנה המידה או ניצוץ הקשה.

מסך דמנעולא נגנז ברדל"א, ושימש רק בפרצופי א"ק ולא באבי"ע. ואיך אפשר שהמסך הזה היה ביד גבריאל וישמשו עימו בעוה"ז לבניין הבית? הלוא הוא נגנז ברדל"א, ואינו אפילו בעולם אצילות? אלא קנה המידה אינו ניצוץ הקשה, אינו המסך דמנעולא עצמו, שגנוז ברדל"א, אלא שמניצוץ הקשה יוצא קנה המידה, שהגליד מהאור שנעזב מניצוץ הקדוש בעת שהסתלק למעלה. קנה המידה זה מנעולא הנק' גם בוצינא דכרדינותא (שחרות האור שדוחק ואינו מאפשר כניסת האור) וקו המידה מפתחא. כאן הוא משמש המסך דמנעולא לדחייה אך לא לזיווג, והמלכות שנגנזה ברדלא זה רק לצורך הזווג.

כי בשעה שהמסך דמנעולא הסתלק למעלה לרדל"א ונגנז, עזב והשאיר למטה במקומו את הארתו, והארה זו שעזב היא הנקראת קנה המידה. וכיוון שמלכות זו ששימשה בפרצופי א"ק, היה מקומה בנקודה דעוה"ז, נמצא שההארה הזו שהמלכות דמנעולא עזבה, נמצאת בעוה"ז למטה, וע"כ נמצא קנה המידה ההוא במדידות המידה הנמצאת למטה בעוה"ז, ואפשר למדוד עימה את ביהמ"ק בעוה"ז. קנה המידה בעולם הזה הוא לב האבן, והמלכות מצד הרשימות לצורך זיווג נגנזה ברדלא.

רמ לפעמים משתמשים בקנה המידה, ולפעמים בקו המידה. וע"כ פתיל פישתים, קו המידה. וקנה המידה הוא מידה לעשות מדידה. כל המדידות של יחזקאל היו בקנה המידה, ולא בפתיל פישתים, קו המידה. ובמעשה המשכן הכול היה בקו המידה, מסך דמפתחא.

רמא במשכן, במדידה שלמטה, שהוא קו המידה, פתיל פישתים, כשהתחיל להתפשט, היה בכל אמה קשר אחד, שעד הקשר היה שיעור אמה. ובמידת אמה ההיא היה מודד עם אותה מידת אמה היה סופר ומודד. וע"כ אפילו כשמודד כמה אמות, נקרא אמה ולא אמות. משום זה כתוב: אורך היריעה האחת שמונה ועשרים באמה, והרוחב ארבע באמה. ולא כתוב ארבע אמות, משום שהיה מודד אמה לכל צד. כלומר, שאין כאן אמה חדשה, אלא אותה האמה היה הולך וכופל לכל צד שצריך.

רמב וקו המידה הזו יוצא מהמאור שלמעלה, בינה, שהמדידה שלמטה במלכות נמצאת מהמדידה שלמעלה, בבינה. המדידה שלמטה היא אלף וחמש מאות בחינות, וכל בחינה 12,000 אמות, וע"כ אמה אחת הולכת בכולם, שכל אמה תופסת שיעור זה, ואותה אמה שבקו המידה, שזה מדד אותה, הולך עוד ומתפשט קו המידה ונגלית בו אמה שנייה, ומודד עוד אמה. וכן בכל אלו המידות.

קנה המידה, מסך דמנעולא, נמשך ממלכות עצמה. קו המידה הוא מסך דמפתחא, שפירושו שהמלכות ממותקת בבינה, וקיבלה צורת בינה. והמדידה הנמצאת למטה במלכות אינה מכוח עצמה, כמו קנה המידה, אלא נמצאת מהמדידה שלמעלה. שמכוח עליית המלכות לבינה, קיבלה ממנה הקטנות והגדלות, וכל המדידות שבמדרגותיה. כל אמה פירושה שיעור מידת המוחין, שאפשר להמשיך מלמעלה למטה. והנה המוחין באים בג' קווים, שקו ימין חסדים, וקו שמאל חכמה, וקו אמצעי כלול משניהם מחסדים ומחכמה. היריעות הן שמיים, ז"א, וחכמה מכוסה בו, ורק החסדים לבדם מאירים בו. המוחין דהארת חכמה ספירותיהם אלפים. המדידה שלמטה, מדידה הנמשכת מלמעלה למטה, היא אלף וחמש מאות בחינות, קו וחצי קו, קו ימין שלם, אלף, וחצי קו אמצעי מחסדים שבו, חצי אלף, חמש מאות. אבל האלף וחמש מאות, שמקו שמאל ומחצי קו האמצעי מחכמה שבו, אינן מתגלות בו.

אמנם אע"פ שרק אלף וחמש מאות הימנים נמשכים, שהם רק החסדים, אל תטעה שהם חסדים בלבד בלי התכללות מקו שמאל, חכמה, ע"כ נאמר, וכל בחינה 12,000 אמות, כי 12 הוא ד"ס חו"ג תו"מ, שבכל אחת ג' קווים, שכל בחינה מאלף וחמש מאות כלולה מ-12,000 אלו, שיש בהם בהכרח הארת השמאל. אמנם מה שנבחנים לקו וחצי של ימין, משום השליטה לימין, והשמאל רק בהתכללות.

רמג שמונה ועשרים באמה, אורכה של אמה אחת. ורוחבה ארבע באמה, הוא באותה האמה. אין בהם שינוי מאמה לאמה, כי כל אחת מאירה רק בחסדים. וע"כ נבחנים לאמה אחת. נמצא שאמה אחת היא ל"ב (32) שלישים, כמ"ש: וכל בשָליש עפר הארץ כל זה היסוד שנמצא בשליש התחתון שנק' עפר. שליש פירושו, הארת החכמה שבשמאל. מידת האורך והרוחב היא הארת השמאל המלובש בחסדים. כי אור החכמה מכונה אורך, ואור החסדים מכונה רוחב. ע"כ מכנה אותם ל"ב שלישים, שהם כ"ח (28) וד'. והם ל"ב כנגד ל"ב שבילים של החכמה היוצאים מלמעלה. אבל השליטה היא להארת חסדים בלבד.

פיקודי עד-עו

נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים

עדיין לא הועלה השקפה ולא נשלח

רכד וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַכָּתְנֹת שֵׁשׁ, מַעֲשֵׂה אֹרֵג, לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו, רבי יוסי פתח: וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים גמר תיקון, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית-יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים, וְנִשָּׂא, מִגְּבָעוֹת; וְנָהֲרוּ אֵלָיו, כָּל-הַגּוֹיִם. והיה באחרית הימים, כשיפקוד הקב"ה את בת יעקב המלכות, ויקים אותה מעפר מהתפיסה של הרצון בעל מנת לקבל, ויתחבר השמש עם הלבנה, ז"א עם מלכות. אז, נכון יהיה הר בית ה', ירושלים שלמעלה, המלכות, שתהיה מתוקנת בתיקוניה להאיר באור העליון. כי כל אורותיה אינם מיתקנים אלא באור העליון דז"א שאור חוכמה לא יכול להתקבל ללא חסדים. ובזמן ההוא יאיר עליה אור העליון, פי שבעה ממה שהיה מקודם לכן. כמ"ש: והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים. אור החמה ז"א, ואור הלבנה מלכות יאירו גם ז"ת באור מלא ויהיו בחינת ג"ר.

רכה בראש ההרים, הלא בראשי ההרים היה צריך לומר, אלא אור שיהיה לה אז, הוא בראש ההרים. ראש ההרים, כוהן גדול, חסד דז"א. כי חג"ת נקראים הרים, וחסד ראש שלהם. שכולו צד ימין, חסד, והוא שמתקן את הבית, מלכות, ומברך אותה להאיר פניה. וע"ז כתוב: נכון יהיה. אור זה הוא חסד, הכוהן המתקן את האפשרות להאיר בבית, עם חסדים לטובת היחד.

רכו ובמה יתקן אותה, בלבושים, שהם כעין של מעלה, כז"א. והלבושים עומדים בשש, כנגד מידת ההשפעה חג"ת נה"י או כנגד 6 שהיא בחינת זמן היגיעה, הכלולים בחסד, כוהן גדול. כמ"ש: ויעשו את הכותנות שֵׁשׁ, ואת המצנפת שש ואת פַּארֵי המגבעות שש. והבית הזה, כשיהיה מתוקן בראש ההרים, שהוא כוהן גדול, חסד דז"א, אז מתקשר הבית ומתעלה למעלה בקיום העליון, בינה, ויאיר העולם מאור העליון שבבינה. וזהו, ונישא מגבעות, מכל שאר צבאות ומחנות עליונים. ואז כמ"ש: ונהרו אליו כל הגויים.

רכז בשעה שהכוהן למטה, בעוה"ז, פורש ידיו, אז רוח עליון, בינה, מאיר ויוצא. וכל הנרות, כל הספירות דז"א, מאירים. ואורות נמשכים ומאירים ומתקשרים אלו באלו, עד שיאירו פניה של כנ"י, המלכות, והכול הוא ע"י אור הראשון, הכוהן, חסד. וכשהכוהן מתעורר למטה, מתעורר למעלה, ובמעשים שלמטה מתעורר התעוררות שלמעלה. אמנם הכוונה הכרחית, אך לא ניתן להגיע להנפשה פנימית בלי המעשה החיצוני. את המעשה החיצוני כמו כיסוי ראש, או לקום בלילה ללמוד אין לעשות מתוך כורח אלא מתוך רצון.

רכח וע"כ, נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים אור החסדים, ונישא מגבעות, ונהרו אליו כל הגויים. כי עתה, כל שאר עמים עכו"ם, יש להם ממונה ברקיע עליהם. ובעת ההיא, יבעֵר אותם ויפיל אותם הקב"ה מממשלתם. כמ"ש: יפקוד ה' על צבא המרום במרום. וכיוון שכולם יעברו מממשלתם, אז ישגב הקב"ה לבדו, כמ"ש: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא. כמובן שהקב"ה תמיד נשגב, אך כאן מדבר על החידוש בתפיסת הנברא ואז, ונהרו אליו כל הגויים. כמ"ש: והלכו עמים רבים ואמרו, לכו ונעלה אל הר ה', אל בית יעקב. קשה לגוי שבנפש לוותר על "השליטה" אך אז הרצונות הגויים הללו יקבלו את צד ישראל שבנפש שבא כחלוץ לפני המחנה להוביל את כל העולם.

רכט והכול הוא בשעה שהכוהן, ראש ההרים, חסד, יאיר למלכות, והכול בשש, שבכל הו"ק יאיר לה זהו הכוח הגדול של החסד, מידת המרחב הנפשי של האדם.

לִפְעָמִים מְשַׁבֵּחַ עַצְמוֹ ולפעמים מַשְׁפִּיל

רל רבי אלעזר ורבי יצחק היו הולכים בדרך. אמר רבי אלעזר: עת היא ללכת עם השכינה, כי השכינה לא תשרה עלינו, אלא מתוך דברי תורה, אמר רבי יהודה, מי שהוא בראש יפתח בראש. אדם הרוצה ללכת בדרך השם צריך ללכת עם השכינה דהיינו מתוך דברי תורה

רלא פתח רבי אלעזר שהוא מדרגת חוכמה: צָעִיר אָנֹכִי וְנִבְזֶה פִּקֻּדֶיךָ, לֹא שָׁכָחְתִּי. דוד המלך לפעמים היה משבח את עצמו, כמ"ש: ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם, וכתוב: נאום דוד בן ישי, ונאום הגבר הוקם על משיח אלקי יעקב. ולפעמים עשה עצמו עני, כמ"ש: כי עני ואביון אני. וכתוב: צעיר אנוכי ונבזה. והוא אמר: אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה. דוד המלך מייצג את בחינת היסוד דמלכות, הזכר שבשכינה, המשיח. מתי הוא מייצג שבח לעצמו ומתי שיפלות

רלב כשהיה עולה במדרגת השלום, ומתעלה בדין אמת, והיה שולט על שונאיו, היה משבח את עצמו. וכשראה את עצמו בצרה ושונאיו היו מצֵרים לו, אז השפיל עצמו, והיה קורא את עצמו, עני, צעיר מכל, משום שלפעמים היה מושל, ולפעמים היה בצרה משונאיו. דוד המלך היה בענווה שמוכן היה לקבל כל ביקורת או לחץ מהשונאים, שהיה ברור לו שהם שליחי השם ועליו לתקן משהו.

רלג  ועכ"ז היה שולט עליהם תמיד ולא יכלו לו דהיינו לא הצליחו להסיטו מדרך השם. ודוד המלך תמיד היה משפיל עצמו אל הקב"ה כלומר כל מה שעשה, ביקש את התוצאה לכבוד הקב"ה, שכל מי שמשפיל עצמו לפני הקב"ה, הקב"ה מגביה אותו על הכול. ומשום זה הקב"ה רצה בדוד בעוה"ז ובעוה"ב. בעוה"ז, כמ"ש: וגַנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדי. בעוה"ב, כמ"ש: וביקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם, ופחדוּ אל ה' ואל טובו באחרית הימים. דוד הוא מלך בעוה"ז, ודוד יהיה מלך לעוה"ב. וע"כ אמר, אבן מאסו הבונים הייתה לראש פינה.

רלד בשעה שהשמש, ז"א, מחזיר פניו ואינו מאיר אל הלבנה, מלכות, עובר האור מהלבנה, ואינה מאירה. אז היא בעניות מכל הצדדים, ונחשכת, ואין לה אור כלל. וכשהשמש חוזר כנגדה ומאיר לה, אז פניה מאירות ומתקשטת לשמש, כמו נוקבא שמתקשטת לזכר. ואז היא בממשלה בעולם ואין היא יכולה לקבל את האור אלא כאשר ממעטת עצמה.

רלה  דוד היה מעטר את עצמו כמו הלבנה, כי דוד הוא מלכות. לפעמים עני, ולפעמים בעשירות על הכול כמו הלבנה שחסרה או מלאה, תלוי בקשר שלה עם המשפיע שלה, השמש. ומשום זה היה אומר, צעיר אנוכי ונבזה. ועכ"ז, פיקודיך לא שכחתי. כעין זה יש לאדם להיות נבזה בעיניו, ולהשפיל עצמו בכל דהיינו ענווה, שיהיה כלי, שהקב"ה רוצה בו.

פיקודי סב-סד

חוֹשֵן ואֵפֹד

תפילה שבלב ללא ביטוי בפה אינה עולה.

גם תפילת הלחש חייבת להיות בהוצאה בפה אך ישמיע רק לאוזניו. כשמתפללים או קוראים בתורה את שם הויה, אומרים א-ד-נ-י שזה השם המבטא את המלכות עם הדינים שבא, למרות בפנימיות זה שם הרחמים. וכך כל דברי התורה, יש בהם גלוי ופנימי. וכך האפוד הוא בחינת המלכות והחושן הוא הפנימי, בחינת זעיר אנפין.

הבחינות של גלוי ונסתר משלמים זה את זה כמו קול ודיבור. קול פנימי בלי לומר אותו אינו מועיל מפני שאינו מבטא את ההוצאה מהכוח אל הפועל. וכך התפילה היא עבודה שבלב, אך יש לבטא אותה בפה כדי להשלים התפילה.

היחס בין חושן לאפוד הוא כיחס בין ז"א למלכות. החושן מחולק ל י"ב אבנים המתארים את י"ב שבטי ישראל. בשעה שהכוהן הגדול היה שם אלו י"ב אבנים, ולבש אותם בחושן ואפוד, אז שרתה עליו השכינה. ואלו י"ב אבנים מפותחות בשמות כל השבטים. וכשהאבנים האירו, היו האותיות בולטות לחוץ, והאירו על מה שהיו צריכים. רבנו בחיי אומר שאלו עיקרי כל האבנים והכל נובע מהם, כמו יסודות. בגדי הכהן הגדול מביאים את החסדים השלמים המכוסים שאין בהם חיסרון וכשלובש אותם שורה עליו השכינה הקדושה לכל שבט הייתה אבן מיוחדת על החושן, דהיינו הבנה מיוחד המאפיינת אותו.

ע"י האורים והתומים שהם כעין מדרגת חוכמה יכול היה הכהן הגדול לקבל מסרים מלמעלה. דומה הדבר לתפילין בהם יכלו חכמים לראות אהרה ובקשר שלהם היה אור שאינו גלוי.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

קצ וע"כ שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. על שכתוב בו ביוסף: באשר אַת אשתו, ורמזו לו במילה, באשר, אם מזרע ההוא של יוסף אתה בא, התפלל שישתוק הים מאתנו. ושכתוב: למי הרעה הזאת לנו. במילה, למי, רמזו לו, ואם מזרע של יעקב אתה בא, כמ"ש: למי אתה ואנה תלך, והם, אלו, שיעקב אמר להם את זה, היו מלאכים הקדושים ששלח לעשיו בשליחותו, וניצל מהצרה ההיא, התפלל גם אתה לאדונך וישלח מלאכיו ונינצל מהצרה ההיא. יש כוח ליעקב ואפילו לעצמות יוסף, ולכן בקשו שבזכות כוח זה יעזור להם יונה

קצא ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים.

קצב מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה שהוא יתברך מעל כל האלילים. הם לא שאלו אותו, אלא דבר שבגילוי ושבמכוסה, לדעת בו. שרמזו לו במילה באשר ובמילה למי, שהוא במכוסה, והשאר שאלו לו בגילוי. ויונה השיב להם הכול בגילוי.

קצג וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. כיוון ששמעו שם הקב"ה, מיד יראו, משום שכולם היו יודעים הניסים והגבורות שעשה הקב"ה בים. עוד אמר להם, שהוא בורח לפני הקב"ה. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו?

מה הם נסערים, גם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלאכים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

קצד כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. וכולם ראו אותו, כשנופל בים, ואותו הדג שעלה ובלע אותו, וכשבא אותו הדג הגדול לעיני כולם, והקיא אותו ליבשה. באו אליו והתגיירו כולם. כמ"ש: משמרים הַבְלֵי שווא חסדם יעזובו.

קצה כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו. כי כשמקדשים שמו בגלוי, שמו הנסתר, הוי"ה, מתעלה על כיסא כבודו, אדנ"י, שנעשה ייחוד הוי"ה אדנ"י כמ"ש: ונקדשתי בתוך בני ישראל כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, וזו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

קצו וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. למה בפתיל תכלת? להראות שתכלת, המלכות מבחינת הדין שבה, הקשורה עם החסד, מתקשרת בכל. וע"כ, הכול הוא בעליון. שתכלת מקשרת החושן, ז"א, עם האפוד, המלכות. תפקיד התכלת לקשר בין ז"א למלכות, בין חושן לאפוד, בין פנימי לחיצוני

קצז ויעשו פעמוני זהב טהור, וייתנו את הפעמונים בתוך הרימונים. כתוב: ונשמע קולו שקול זו הבחינה הפנימית בבואו אל הקודש לפני ה'. משום שצריך לקול הנשמע, ז"א, וברכות תשרינה על העולם בזכות הכוהן, שמברך הכול ועושה הכול. פעמון זהב, הוא קול הנשמע, ז"א. רימון, המלכות, שמתמלאה מכל, שמקבלת מכל העליונים. רימון בחינת יראת הרוממות, מצד העבודה של המלכות שתפקידה  לדחות האור ממטה למעלה, ופעמון, פעימת הלב של התפשטות ממעלה למטה.

קצח ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג, כלִיל תכלת. מעיל האפוד כמו מלכות. כליל תכלת, תכלת היא אור הכיסא, ממלכות, שהיא אור השחור שבנר השורף והמכלה כל מה שמתחתיו, והיא תכלת כשהיא נקשרת באור הלבן שבנר, חסד. וע"כ התכלת היא לאפוד, להיותו אור המלכות.

קצט אלו כלי לבושים של הכוהן בסוד עליון, שיהיו הלבושים שלמטה כעין שלמעלה. וכיוון שמיכאל הוא כוהן גדול, ובא מצד ימין, למה כתוב בגבריאל, האיש לבוש הבדים? הרי לבושים הם לכוהן גדול, ומיכאל כוהן ובא מימין? אלא שהשמאל נכלל תמיד בימין, ע"כ התלבש גבריאל, שמאל, בלבושים שמימין. אדם המעורר כראוי מעשיו למטה, מפעיל כראוי את העולמות העליונים

ר  גבריאל התמנה שליח לעוה"ז. וכל שליח שהתמנה לעוה"ז, צריך להתלבש בלבושים של העוה"ז. וכן כשהנשמה עולה למעלה, היא מתלבשת בלבוש של מעלה, כדי להיות שם. וכן כשיורדת מלמעלה למטה, היא מתלבשת בלבוש. כל לבוש כעין המקום שהולכת שם. כעין זה, כל השליחים שהתמנו בשליחות בעוה"ז, צריכים ללבוש מעוה"ז. כפי הנראה בגשמיות משתמשים בלבוש המייצג תפקיד מסוים, כך כדי לגלות את הפנימי צריך את הלבוש הראוי בעולמות העליונים. כך אנחנו כשליחים בעולם הזה צריכים את הלבוש המתאים המבטא את פנימיותו, זו השלמות.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

קצ וע"כ שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. על שכתוב בו ביוסף: באשר אַת אשתו, ורמזו לו במילה, באשר, אם מזרע ההוא של יוסף אתה בא, התפלל שישתוק הים מאתנו. ושכתוב: למי הרעה הזאת לנו. במילה, למי, רמזו לו, ואם מזרע של יעקב אתה בא, כמ"ש: למי אתה ואנה תלך, והם, אלו, שיעקב אמר להם את זה, היו מלאכים הקדושים ששלח לעשיו בשליחותו, וניצל מהצרה ההיא, התפלל גם אתה לאדונך וישלח מלאכיו ונינצל מהצרה ההיא. יש כוח ליעקב ואפילו לעצמות יוסף, ולכן בקשו שבזכות כוח זה יעזור להם יונה

קצא ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים.

קצב מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁה שהוא יתברך מעל כל האלילים. הם לא שאלו אותו, אלא דבר שבגילוי ושבמכוסה, לדעת בו. שרמזו לו במילה באשר ובמילה למי, שהוא במכוסה, והשאר שאלו לו בגילוי. ויונה השיב להם הכול בגילוי.

קצג וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. כיוון ששמעו שם הקב"ה, מיד יראו, משום שכולם היו יודעים הניסים והגבורות שעשה הקב"ה בים. עוד אמר להם, שהוא בורח לפני הקב"ה. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו?

מה הם נסערים, גם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלאכים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

קצד כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. וכולם ראו אותו, כשנופל בים, ואותו הדג שעלה ובלע אותו, וכשבא אותו הדג הגדול לעיני כולם, והקיא אותו ליבשה. באו אליו והתגיירו כולם. כמ"ש: משמרים הַבְלֵי שווא חסדם יעזובו.

קצה כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו. כי כשמקדשים שמו בגלוי, שמו הנסתר, הוי"ה, מתעלה על כיסא כבודו, אדנ"י, שנעשה ייחוד הוי"ה אדנ"י כמ"ש: ונקדשתי בתוך בני ישראל כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, וזו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

קצו וירכסו את החושן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת. למה בפתיל תכלת? להראות שתכלת, המלכות מבחינת הדין שבה, הקשורה עם החסד, מתקשרת בכל. וע"כ, הכול הוא בעליון. שתכלת מקשרת החושן, ז"א, עם האפוד, המלכות. תפקיד התכלת לקשר בין ז"א למלכות, בין חושן לאפוד, בין פנימי לחיצוני

קצז ויעשו פעמוני זהב טהור, וייתנו את הפעמונים בתוך הרימונים. כתוב: ונשמע קולו שקול זו הבחינה הפנימית בבואו אל הקודש לפני ה'. משום שצריך לקול הנשמע, ז"א, וברכות תשרינה על העולם בזכות הכוהן, שמברך הכול ועושה הכול. פעמון זהב, הוא קול הנשמע, ז"א. רימון, המלכות, שמתמלאה מכל, שמקבלת מכל העליונים. רימון בחינת יראת הרוממות, מצד העבודה של המלכות שתפקידה  לדחות האור ממטה למעלה, ופעמון, פעימת הלב של התפשטות ממעלה למטה.

קצח ויעש את מעיל האפוד מעשה אורג, כלִיל תכלת. מעיל האפוד כמו מלכות. כליל תכלת, תכלת היא אור הכיסא, ממלכות, שהיא אור השחור שבנר השורף והמכלה כל מה שמתחתיו, והיא תכלת כשהיא נקשרת באור הלבן שבנר, חסד. וע"כ התכלת היא לאפוד, להיותו אור המלכות.

קצט אלו כלי לבושים של הכוהן בסוד עליון, שיהיו הלבושים שלמטה כעין שלמעלה. וכיוון שמיכאל הוא כוהן גדול, ובא מצד ימין, למה כתוב בגבריאל, האיש לבוש הבדים? הרי לבושים הם לכוהן גדול, ומיכאל כוהן ובא מימין? אלא שהשמאל נכלל תמיד בימין, ע"כ התלבש גבריאל, שמאל, בלבושים שמימין. אדם המעורר כראוי מעשיו למטה, מפעיל כראוי את העולמות העליונים

ר  גבריאל התמנה שליח לעוה"ז. וכל שליח שהתמנה לעוה"ז, צריך להתלבש בלבושים של העוה"ז. וכן כשהנשמה עולה למעלה, היא מתלבשת בלבוש של מעלה, כדי להיות שם. וכן כשיורדת מלמעלה למטה, היא מתלבשת בלבוש. כל לבוש כעין המקום שהולכת שם. כעין זה, כל השליחים שהתמנו בשליחות בעוה"ז, צריכים ללבוש מעוה"ז. כפי הנראה בגשמיות משתמשים בלבוש המייצג תפקיד מסוים, כך כדי לגלות את הפנימי צריך את הלבוש הראוי בעולמות העליונים. כך אנחנו כשליחים בעולם הזה צריכים את הלבוש המתאים המבטא את פנימיותו, זו השלמות.

פיקודי סה-סז

חוֹשֵן ואֵפֹד

לכל דבר גלוי יש רובד פנימי

השאלות ששאלו המלאכים את יונה היו לפי החוכמה העליונה, שאלות פנימיות ושאלות חיצוניות.

שאלו את יונה, הגידה נא לנו, באשר למי הרעה. ואם לא, אמור לנו, מַה-מְּלַאכְתְּךָ, במה עיסוקך בכל יום, דייהנו כשיש לך גילוי כיצד אתה פועל אותו. ומאין תבוא, מה אהבתך. מה ארצך, אם היא ארץ הראויה לעונש. ואֵי מִזה עם אתה, אם הוא עמלק, או אחד משבעה אומות הראויות לעונש. כשרוצים לבדוק מישהו בודקים האם הוא מצד הקדושה, מה המלאכה, מיהם אבותיו ומאיזה עם. יש לכל אדם סוג של מלאכה בה הוא עוסק בכל מערכת, בין בעבודה, בין בזוגיות או בלימוד.  האבות מורישים את הטבעיים ואז שואלים מאיזו ארץ, דהיינו איזה רצונות מוליכים אותך. עם זה נפש ושואל מהי ההנפשה שלך.

כפי שבאפוד ובחושן יש גלוי וניסתר, כך עונה יונה למלאכים בשני הרבדים. מה השיב להם יונה? וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם, עִבְרִי אָנֹכִי, כלומר מזרע אברהם העברי, עונה שזו מלאכתו שהקדיש שם ריבונו בעולם בכל יום. ולמרות שלא שאלו אמר על הנסתר, ובניגוד לעובדי עכו"ם וְאֶת-יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם, אֲנִי יָרֵא, אֲשֶׁר-עָשָׂה אֶת-הַיָּם, וְאֶת-הַיַּבָּשָׁהשהוא יתברך מעל כל האלילים.

וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה יראה קטנה אומר על קטנות בה על האדם להסתפק במועט ובמצב גדולה יש להקדיש את הכל להשם. וע"כ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה-זֹּאת עָשִׂיתָ, שאתה בורח מלפניו, ואינך עושה מצוותיו? אלא שגם גוי "מקשיב" למצב הכוכבים ולהבלים אחרים. המלחים מקשרים בהחלט בין מעשי בני האדם לבין הקורה בסערה שבים.

כל אלו התגיירו אח"כ, כשראו הניסים והגבורות שעשה הקב"ה ליונה בים. כולם היו גרי צדק והחכימו בתורה, והיו חכמים עליונים. משום שהקב"ה רצה בהם, ובכל אלו המתקרבים אליו, ומקדשים שמו בגלוי לא מספיק שיאמר אדם העיקר שאני מאמין בלב, אלא זה צריך להתגלות החוצה, תוכו כברו.

כשיש את הגילוי שבא לגלות את הנסתר, זו הקדושה מפני שהגלוי זה צד האישה והנסתר צד הזכר, ושבא הגילוי לפנימיות זו קדושה. גילוי הזכר דרך האישה, גילוי הנשמה דרך מעשה הגוף, או גילוי האפוד דרך החושן, התומים – השלמות דרך האורים הגלויים.

פיקודי סב-סד

חוֹשֵן ואֵפֹד

היחס בין חושן לאפוד הוא כיחס בין ז"א למלכות. החושן מחולק ל י"ב אבנים המתארים את י"ב שבטי ישראל.

קעט בשעה שהכוהן הגדול היה שם אלו י"ב אבנים, ולבש אותם בחושן ואפוד, אז שרתה עליו השכינה. ואלו י"ב אבנים מפותחות בשמות כל השבטים. וכל שבט ושבט נחקק על אבן אחת, והאותיות היו משוקעות באבנים, וכשהאבנים האירו, היו האותיות בולטות לחוץ, והאירו על מה שהיו צריכים. רבנו בחיי אומר שאלו עיקרי כל האבנים והכל נובע מהם, כמו יסודות. בגדי הכהן הגדול מביאים את החסדים השלמים המכוסים שאין בהם חיסרון וכשלובש אותם שורה עליו השכינה הקדושה לכל שבט הייתה אבן מיוחדת על החושן, דהיינו הבנה מיוחד המאפיינת אותו.

האות ט לא נכתבה בשמות השבטים למרות שהיא מבטאת את המילה טוב, מפני שהיא צמודה לאות ח.

ע"י האורים והתומים שהם כעין מדרגת חוכמה יכול היה הכהן הגדול לקבל מסרים מלמעלה. דומה הדבר לתפילין בהם יכלו חכמים לראות אהרה ובקשר שלהם היה אור שאינו גלוי.

הבחינות של גלוי ונסתר משלמים זה את זה כמו קול ודיבור. קול פנימי בלי לומר אותו אינו מועיל מפני שאינו מבטא את ההוצאה מהכוח אל הפועל. וכך התפילה היא עבודה שבלב, אך יש לבטא אותה בפה כדי להשלים התפילה. תפילה שבלב ללא ביטוי בפה אינה עולה. גם תפילת הלחש חייבת להיות בהוצאה בפה אך ישמיע רק לאוזניו. כשמתפללים או קוראים בתורה את שם הויה, אומרים א-ד-נ-י שזה השם המבטא את המלכות עם הדינים שבא, למרות בפנימיות זה שם הרחמים. וכך כל דברי התורה, יש בהם גלוי ופנימי. וכך האפוד הוא בחינת המלכות והחושן הוא הפנימי, בחינת זעיר אנפין.

קפ בכל שמות השבטים לא היו ב' האותיות ח' ט', אותיות חטא, משום שבכולם לא היה נמצא חטא. ח' שהשם גרם, כי השם חת פירושו ירידה, או נחיתה. יפה הוא שאינו בשמות השבטים. אבל ט', היא אות טובה. ומי שרואה אות ט' בחלומו, טוב לו, משום שבה פתח התורה, כי טוב, כמ"ש: וירא אלקים את האור כי טוב. והרי היא אות טובה, א"כ למה לא נכתב בשבטים?

קפא משום שב' אותיות אלו סמוכות זו לזו, שהסמיכות שלה מורה חטא. ע"כ לא היו בשבטים. ועוד, כי אות ט' גנוזה ונסתרת, שהיא מורה על יסוד הבינה, והיא מאירה הארת כולן, ואין אור נמצא חוץ מהאות הזו, כי כל האורות יוצאים מיסוד הבינה, כמ"ש: וירא אלקים את האור כי טוב, שהוא הארת האור ההוא שבאות ט', הגנוזה והנסתרת. ועל האות הזאת כתוב: לא ימנע טוב להולכים בתמים, וזהו האור של כל השבטים. וכיוון שהיא גנוזה כל כך, אינה נמצאת בשבטים. ועוד, שכל י"ב שבטים יוצאים מהמסדרון הזה, יסוד דבינה, הנסתר, שהוא אות ט', וע"כ היא נסתרת וגנוזה ואינה נראית בשבטים. האותיות מתחלקות למלכות ז"א ובינה. אומר שאות ט  היא יסוד דבינה ממנה בא כל האור דרך היסוד שהוא קו אמצעי דנה"י שלה. היות וכל האור בא דרך היסוד באות זו שהיא נסתרת, האור גנוז

קפב כל האבנים שהיו בחושן, עומדות בדרך אות ונס, כשהיו מאירות, היו מאירות פניו של הכוהן הגדול, והאותיות היו מאירות ובולטות, שיהיו ניכרות מהאבנים ולחוץ. וכשהיו מאירות פניו של כוהן גדול, אז היה ניכר בליטת האותיות שהוא לטוב. ובזה ניכר הכוהן, אם הוא צדיק או לא, וע"כ הכול היה באות ובנס. לפי אחד הפירושים בתוך כפל שבחושן היה פתק של אורים ותומים עם השם המפורש

קפג רבי אבא היה מצוי לפני רבי שמעון, אמר לו זה שכתוב: וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט, אֶת הָאוּרִים וְאֶת-הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל-לֵב אַהֲרֹן, בְּבֹאוֹ לִפְנֵי יְהוָה. אורים מאירים מה ששואלים. תומים משלימים דבריהם. אבל הפירוש אינו מספיק עוד אנו צריכים לדעת.

קפד אמר לו ודאי כך הוא: חושן ואפוד כנגד אורים ותומים. וזה תפילין וקשר של תפילין, שהם כנגד ב' אלו. כתוב: וַהֲסִרֹתִי, אֶת-כַּפִּי, וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ. וראית את אחוריי, שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין שיש בשמים. ופניי, תפילין ממש, סוד עליון, שם הקדוש. אחוריי, קשר של תפילין. תפילין הם מראה המאירה, ז"א. קשר של תפילין מראה שאינה מאירה, המלכות. הראה למשה רק את בחינת המלכות, האחוריים ולא את בחינת ז"א, האור

קפה כנגד זה, אורים מאירים בדבריהם, ז"א, מראה המאירה. תומים משלימים בדבריהם, המלכות, המאירה בהארת חכמה, כמ"ש: וראית את אחוריי, שבה כל השלמות. פנים האורים. אחור התומים. וזה קול ודיבור: קול, ז"א, מאיר לדיבור, המלכות, לדבֵּר. כי הדיבור משלים הדבר. כלומר, שהקול הוא עיקר הממשות, והדיבור משלימו. ועולים תמיד זה בזה, ואינם נפרדים זה מזה לעולם. כי אין להפריד בין הקול לדיבור. וע"כ חושן ואפוד, פנים ואחור. והכול אחד. כך החושן כנגד הקול והאפוד כנגד הדיבור

קפו חושן ואפוד אינם נפרדים לעולם. ומי שמפריד אותם, כתוב עליו, מפריד אלוף, כי הם רומזים לז"א ולמלכות. ושכתוב: ויהי בברוֹח אביתר בן אחימלך אל דוד קעילָה, אפוד ירד בידו. ואילו חושן אינו אומר. נמצא שהפרידם זה מזה.

קפז אמר לו רבי שמעון: כל מה שחשוב הוא נסתר וגנוז ואינו נזכר. כתוב: נושאי אפוד בד, ולא נזכר החושן שידוע שהיה שם מפני חשיבותו. מה שיותר בגלוי נזכר, כדי שיתכסה מה שבגניזה ובמכוסה, וע"כ נזכר מה שבגלוי יותר, שהוא האפוד.

קפח משום זה, שם העליון הוא סוד שבמכוסה ובגניזה, ואינו נזכר אלא בשם שבגלוי. זה נזכר וזה נגנז. השם הנגנז הוא הוי"ה, השם בגלוי הוא אדנ"י. ע"כ נכתב באותיות נסתרות הוי"ה, ונקרא באותיות אדנ"י. והתכסה זה בזה, השם אדנ"י מכסה את השם הוי"ה, כדי שיהיה כבוד העליון מכוסה וגנוז לעולם. שכל דרכי התורה גלוי וסתום. וכל דברי העולם, בין של עוה"ז ובין של עולם העליון, הם מכוסים וגלויים. כלומר, שבכל דבר יש פנימיות.

פיקודי מו-מח

כָּל מַעֲרָכָה בְּשָׁלוֹשׁ [כל סדרא בתלת]

קלא וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה, שִׁבְעִים כִּכָּר, וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע-מֵאוֹת, שָׁקֶל. אמר רבי יהודה: כל זה ירד למטה, בצורה עליונה של האמונה, מלכות. כעין זה עשה נבוכדנצר הרשע צלם ההוא שהתקין. כי זה לעומת זה עשה אלקים. אמר רבי יוסי: אלא שנבוכדנצר לא עשה כן, אבל בחלומו ראה צלם, אשר ראשו של זהב, ואח"כ כסף, ואח"כ נחושת. ברזל וחרס שהיו בצלם, למה אינם במשכן? משום שאינם חשובים להכניסם לקודש. ואלו, זהב כסף ונחושת, שהם חג"ת, נכנסו. כל זמן שהמלכות עדיין מצומצמת אי אפשר להכניס אותה למשכן שבו הכל היה בקדושה. בצלם של נבוכדנצר היו גם סיגים כפי שנראה בשבירת הכלים שבכל רצון היו גם סיגים

קלב סוד המשכן הוא בשלושה במתכות האלו, זהב כסף ונחושת כנגד ג קווים. ובשאר דברים היה ארבע, כנגד חו"ג תו"מ, כגון תכלת מלכות, ארגמן ת"ת, תולעת שָׁני גבורה, ושֵׁשׁ חסד. וכגון ארבעה טורי אבן, כנגד חו"ג תו"מ.

קלג אמר רבי יהודה: מהם בשלושה, מהם בארבע, מהם בשניים, מהם באחד. אבל כל מערכה בשלוש. ג' מערכות הן, המתחלקות לכל רוח, לארבע רוחות העולם, ובכל מערכה שבכל רוח יש שלוש מערכות אחרות.

ד' רוחות העולם הם חו"ב תו"מ. בז"א ומלכות הם חו"ג תו"מ. ואע"פ שנכללים זה מזה אינם ד"פ ד', אלא ג"פ ד', שהם י"ב (12). מטעם כי חו"ג תו"מ אלו הם ג' קווים חג"ת, ומלכות המקבלת ג' הקווים, כי המלכות מבחינתה אין לה, אלא רק ג' הקווים שמקבלת מז"א בעלה. וע"כ יש רק ג' קווים בכל רוח, שהם י"ב, ואינם ט"ז (16). כל מערכה בשלוש, ג' קווים, ג' מערכות הן, המתחלקות לכל רוח, שבכל רוח מד' רוחות חו"ג תו"מ, יש ג' קווים. ובכל מערכה שבכל רוח, בכל קו וקו, יש שלוש מערכות אחרות, כי ג' הקווים שבכל רוח נכללים זה מזה, ויש בכל קו ג' קווים. נמצא שיש תשעה קווים לכל רוח. מאחר והמלכות מצומצת אין אפשרות שהיא תגיע להתכללות ולכן יש רק ארבע כפול שלוש. המלכות כאן היא רק נספח מאחר ועצם המלכות נגנזה ברדל"א.

קלד הסדר הראשון בצד מזרח, ת"ת. ג' סדרים, ג' קווים, משום שכלולים זה מזה, נמצא ט' קווים. וכמה אלף ורבבות מדרגות נמצאות תחתיהם. אלו ט' סדרים, שהם ג' קווים, שכל קו כלול מג', כולם מונהגים באותיות רשומות, כ"ז (27) אותיות שבא"ב, כ"ב (22) אותיות ומנצפ"ך הכפולים. וכל סדר, כל קו, מסתכל, כדי לקבל שִפעו, לאלו האותיות הרשומות, מכ"ז האותיות המיוחסות אליו. וכן לכל סדר וסדר, לכל קו וקו, הקו צריך לקבל את שפעו לצורך החיסרון, האות שנמצאת שם.  שכולם נוסעים באותיות הרשומות, ואלו למעלה מאלו, ועומדים אלו על אלו. שורש ג' קווים הם ג' הפעולות, הנעשים בג' נקודות חולם שורוק חיריק שבבינה. שביאת האות י' באור הבינה ונעשית אויר, המחלקת המדרגה, היא נקודת החולם. ויציאת הי' מאויר, החוזר ומשלים המדרגה, אלא שסותם האור, היא נקודת השורוק. ועליית ז"א במ"ן ומסך דחיריק, לייחד ב' נקודות אלו זו בזו ולפתוח הארתם, היא נקודת החיריק. נקודות בבינה, אותיות בזו"ן. ג' פעולות שמהם נמשכים ג' קווים, הם ג' אותיות העומדות במערכה של ימין שמאל ואמצע. באופן, ששורשי ט' קווים שבכל צד מג' צדדים דרום צפון מזרח, הם כ"ז אותיות, ט' אותיות לכל צד. ורוח מערב, מלכות, מקבלת לתוכה את כולם.

קלה וכשאלו אותיות פורחות באוויר של הרוח הממונה על הכול, ביאת י' באור ונעשה אויר שבאות הימנית, ויציאת הי' מאויר, שחזר ונעשה אור, שבאות השמאלית, אשר האוויר הזה ממונה על כל סדר יציאת המוחין, שכולם יוצאים ע"פ סדר של ג' קווים, הנמשכים מהשינויים הנעשים באוויר הזה. אז כל האותיות נוסעות. ואות אחת בוטשת מלמטה, האות האמצעית מנקודת החיריק, ז"א העולה למ"ן, ונעשה זיווג על מסך דחיריק שלו, המוציא קומת החסדים, המאחדת הימין והשמאל. והאות ההיא עולה באו"י, ויורדת באו"ח. ושתי אותיות, ימנית מנקודת החולם, ושמאלית מנקודת השורוק, פורחות על האות האמצעית. ואות מלמטה, האמצעית, עולה מלמטה למעלה, שהוא ז"א העולה לבינה ומייחד ב' קווים ימין ושמאל שבבינה. ומתחברת בהם ונעשו ג' אותיות, כולן לפי האותיות יה"ו, שהם ג' תוך מראה המאירה, ז"א, אשר י' ימין, ה' שמאל, ו' האמצעי. מאלו מתחלקים שלושה סדרים, ג' קווים, והם ב' אותיות, שנמשכות מחולם שורוק, ימין ושמאל דבינה. ואות אחת העולה, ז"א העולה מלמטה אל הבינה, מתחברת עימהן, והן שלושה.

קלו אלו ב' האותיות העליונות העולות באוויר, הימנית והשמאלית, כלולות זו בזו, חסד ודין. ומשום זה הן שתיים. והן מעולם העליון, ימין ושמאל שבבינה, הזכר. שנבחנות לזכרים, כי בינה זכר. והאות האמצעית, העולה ומייחדת אותן זו בזו, נקבה. כי להיותה ז"א, העולה למ"ן לבינה, ע"כ נחשב בערך ב' אותיות של הבינה, נקבה. והיא נכללת בשתיהן.

קלז כמו שהנוקבא מלכות, נכללת מב' צדדים, מימין ושמאל דז"א, ומתחברת בהם, כמ"ש: שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, אף כך האות האמצעית, הנקבה שעלתה למ"ן מהתחתון ויוצרת חיסרון בכל אחד מהם, מתחברת בשתי האותיות האחרות שבב' הצדדים ימין ושמאל. אלו ב' האותיות העליונות, מבינה, ואלו האמצעיות המייחדות כל ב' האותיות העליונות, הם תחתונים, מז"א. והכול הוא אחד, זכר ונקבה. שכל ב' אותיות עליונות הן זכרים, וכל אות המייחדת אותן, העולה מהתחתון, היא נקבה.

פיקודי נט-סא

חוֹשֵן ואֵפֹד

לבוש מכסה אך גם בא לגלות מהחלק המופשט שהוא החלק החיצוני. וכך החלוקה בעבודה הנפשית מתחלקת לי"ב כפי שבנויים העולמות העליונים עליהם לומדים מעבודת הכוהן, על החיבור בין המוח ללב.

החושן שהוא צד הזכר משפיע לאפוד שהוא צד הנקבה ע"י י"ב צירופי הוי"ה שבו .

פיקודי נב-נד

מ"ה (45) מִינֵי גַּוְנֵי אוֹרוֹת

כדי להיפתח לתודעה אמונית, על האדם לקחת סיכון מחושב ולפתוח את ליבו לתשוקות הפרטיות, אך בתוך גדר ברורה של אי קבלה ישירה של מלוא התענוג לפרטיות, אלא לוותר ולדחות את השפע לאחר שהרצונות מתכללים בהשפעה תחת צד הימין, דהיינו ויתור על עצם הרצון ומוכנות לקבל בשמחה את מילוי הרצונות בכלולים באמונה ובהשפעה. האלטרנטיבה דהיינו הרצון לקבל לפרטיות את כל האור, תביא לחסימה מוחלטת ואי קבלה.

כאן יש מסך הדוחה בהתגברות והתאפקות את האור/שפע שלא ניתן לקבלו כראוי, ואז לאחר מכן יכול לקבלו על מנת לשפיע. כאן לאחר הדחיה נבנה הלב של המחשבה, דהיינו התודעה, ואז יכולה להתפשט ללב.

המפגש עם המציאות, כפי שנתפסת אצל האדם, הוא מקור החומר גלם לבניה נפשית פנימית. השכל לבד לא יכול לבנות את הלב בלי לצאת מעצמנו ולרכוש שכל גבוה יותר, בחינת אמונה מעל טעם ודעת.

פיקודי נב-נד

מ"ה (45) מִינֵי גַּוְנֵי אוֹרוֹת [מ"ה זיני גווני נהורין]

כדי להיפתח לתודעה אמונית, על האדם לקחת סיכון מחושב ולפתוח את ליבו לתשוקות הפרטיות, אך בתוך גדר ברורה של אי קבלה ישירה של מלוא התענוג לפרטיות, אלא לוותר ולדחות את השפע לאחר שהרצונות מתכללים בהשפעה תחת צד הימין, דהיינו ויתור על עצם הרצון ומוכנות לקבל בשמחה את מילוי הרצונות בכלולים באמונה ובהשפעה. האלטרנטיבה דהיינו הרצון לקבל לפרטיות את כל האור, תביא לחסימה מוחלטת ואי קבלה.

כאן יש מסך הדוחה בהתגברות והתאפקות את האור/שפע שלא ניתן לקבלו כראוי, ואז לאחר מכן יכול לקבלו על מנת לשפיע. כאן לאחר הדחיה נבנה הלב של המחשבה, דהיינו התודעה, ואז יכולה להתפשט ללב.

המפגש עם המציאות, כפי שנתפסת אצל האדם, הוא מקור החומר גלם לבניה נפשית פנימית. השכל לבד לא יכול לבנות את הלב בלי לצאת מעצמנו ולרכוש שכל גבוה יותר, בחינת אמונה מעל טעם ודעת.  

מלמד כאן על התפתחות הנוקבה, המלכות כדי שתהיה ראויה והצורה שז"א מזין אותה. בעבודת הנפש מלמד על התהליך של הלדת המחשבה שלאחריה תפיסת הלב במורגש ממחשבה זו.

אין תפיסה באור ללא כלי, וכשמדבר על גוונים, אומר על 45 מיני רצונות. וכך יש קשר בין מידת השפעה הגבוהה ממנה האור מגיע  לבין האני המורגש.

כשבאים להאיר למלכות, אין היא יכולה להתפשט במלואה, שיש עדיין את החלל השמאלי, יש רק 4.5 פרצופים שיש לבנות.

קמה במ"ה מיני גווני אורות נחלק העולם, המלכות. כי הבינה נקראת מ"י בסוד מי ברא אלה, וליתר דיוק ישסו"ת – ז"ת דבינה, ע"ש חמישים שערים שבה. שבכל אחת מחמש ספירות כח"ב תו"מ שבה, יש ע"ס, והם חמישים. והמלכות נקראת מ"ה, משום שחסרות לה חמש ספירות של פרצוף המלכות שבה. ואין לה אלא ארבעה פרצופים ומחצה. בד"כ הזכר נק' מ"ה, אך יש והנקבה נק' כך כאשר היא מבטאת אותו.

קמו שבע ספירות חג"ת נהי"מ דז"א מתחלקות לשבעה תהומות, מלכויות, שכל ספירה מחג"ת נהי"מ דז"א מתפשטת לעשר. ויש בהן שבע מלכויות, מלכות לכל ספירה. כל אחת מכה בתהום שלה, שמזדווגת בזיווג דהכאה במסך שבמלכות שבה, הנקראת תהום. ומעלות ע"ס דאו"ח המלבישים לע"ס דאו"י, ואלו נקראות ע"ס דראש. והאבנים, המסכים, מתגלגלים בתוך התהום, שמתהפכים להאיר ממסך דמלכות דראש ולמטה, עד המלכות דמלכות. ונמצא שנכנס האור מע"ס דראש, באבנים, במסכים, ונוקב אותם המים, האורות, שיוצאים בנקבי המסך עד ששוקעים כל אחד על התהום, מלכות דמלכות, ע"ס דגוף עד החזה. והמים מכסים לב' בחינות התהום, מסך דמפתחא ומסך דמנעולא. ובזה התבאר סדר אצילות של פרצוף ז"א, ראש וגוף.

קמז   סדר אצילות הנוקבא, שהיה רק על מסך דמפתחא, שמטעם זה אין לה אלא מ"ה מיני גווני אורות שאם תרצה חמישים, מלכות שמתעסקת עם המנעולא, רוצה את האור לעצמה. מנעולא אומרת במלכות לא מתעסקים עם הרצון הזה, אלא רק בקבלת הארת חוכמה לפי שהתכללה בבינה – זו המפתחא. ויוצאים מים דרך נקבים שבאבנים דז"א, ואור נכנס דרכם ומכה לד' בחינות התהום, ומוציא ד' פרצופי המלכות כח"ב ות"ת, ונכללו כל אור בחברו ונפגשים באחד, בפרצוף החמישי שלה, מלכות דמלכות. אין תפקיד המסך לעצור את האור, אלא לבנות אותו כך ע"י לבוש מיוחד שיוכל להתקבל לבניה ראויה ומתחלקים המים, כי נמשכים בו רק עד החזה, רק עד היסוד דמלכות, מסך דמפתחא, שעל החזה. ושם נפסק האור, כי מחזה ולמטה של מלכות דמלכות הוא התפשטות המסך דמנעולא וזה חסר לה. וע"כ אין לה אלא ד' פרצופים וחצי, שהם מ"ה מיני גווני אורות.

קמח סדר המוחין שמשפיע ז"א אל המלכות. תחילה השמאל, כמ"ש: שמאלו תחת לראשי. ואח"כ בחיבוק הימין, כמ"ש: וימינו תחבקני. ואוחזים כל שבע ספירות דז"א בשבע תהומות, בשבע מלכויות שלהן, הנחשבות לקו שמאל דז"א, וכורים בחושך התהומות שעושים בה חסרון, ומקבלים מבינה חושך, אור חוכמה שמעורר את התשוקה, המלכויות של המלכות, כלומר, שממשיכים בה קו שמאל מבינה, שהם חושך. ובזה נחקקה המלכות בחושך דאמא, וחשכות אלו התערבו בספירות המלכות וקבלה את כל הרצונות הגדולים. ועולים מים, חסדים מקו ימין דז"א, ויורדים ומתגלגלים באלו האורות דקו שמאל החשוכים, ומתערבים יחד: משמאל, אורות החכמה והחשכות הדבוקות באורות החכמה, ומימין, מים, חסדים. ונעשה מהם האורות שאינם נראים, והחשוכים, כלומר מוחין של המלכות, שנקראת מראה שאינה מאירה. התנאי לבניה הנכונה, שמחבקים את החושך, את ההשתוקקות למען הקשר. מי שלא מוכן לקבל את החושך, ורץ לקבל את האור נק' רשע. יש לוותר על האור, ואז בקשר פנימי להרגיש את החסדים הנדרשים, ואז ימינו תחבקני. המלכות ננסרת ומקבלת את אור החוכמה המייצר בה את הכרייה, החיסרון והרצון לקשר. החושך הוא אור שבא להאיר את השתוקקות הנקבה.

קמנ אחר שביאר השפעת השמאל, מבאר המוחין דימין, שז"א משפיע אל המלכות. כל בחינה שבז"א בוטש ומשפיע לבחינה שכנגדה במלכות, ובחינות ז"א מתחלקות ל-75 צינורות תהומות, ובהם נמשכים מים. שבע ספירות חג"ת נהי"מ דז"א, שבכל אחת עשר והם שבעים, ובחינת חצי פרצוף המלכות דמלכות החסרה במלכות, שהוא חמש ספירות שמחזה ולמטה שלה, גם זו התווספה על שבע ספירות דז"א, שיש בו ב' בחינות תהום. וע"כ יש בו 75 בחינות, שהם צינורות תהומות המשפיעים מים, אור החסדים, למלכות. עלינו לקחת כל מפגש שלנו עם המציאות בחיים לפירוש ובנייה נפשית נכונה.

קנ כל צינור וצינור שבז"א עולה בקולו, ומזדעזעים התהומות, המלכויות של המלכות, המקבלות מהצינורות דז"א. וכשהקול נשמע, כל תהום מלכות קורא לחברו ואומר, חלוק את מימיך ואכנס בך חלוקה מפני שמסוכן להיכנס גם למנעולא וגם למפתחא כמ"ש: תְּהוֹם-אֶל-תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ. יש ב' מלכויות בז"א, דמפתחא ודמנעולא. וע"כ נבחן מחמת זה לב' קולות, ב' מיני השפעות של ז"א הנקרא קול. קול דמפתחא, שיש לו בחינה שכנגדו במלכות. וקול דמנעולא, שאין לו בחינה שכנגדו במלכות. כי במלכות אין מנעולא, וע"כ חסר בה חצי פרצוף של מלכות דמלכות. כל צינור וצינור שבז"א עולה בקולו, וע"כ מזדעזעים תהומות דמלכות, כי אין להם בית קיבול, להשפעת הקולות דמנעולא, מדה"ד, ומזדעזעים מפניהם שאין למלכות כלי להכיל את המנעולא, הכלים שיש לה הם לב האבן שאינה יכולה להשתמש בהם. כשנשמע הקול דמדה"ד ממנעולא, המלכויות דז"א קוראות למלכויות שבנוקבא, חלוק את מימיך, כלומר שלא תקבלי בכל פרצופך, אלא רק עד החזה, ומחזה למטה לא תקבלי במפתחא, ואז אכנס בך. שאשפיע לך הסכנה היא שתרצה את כל האור, גם מחזה ולמעלה. אבל אם תרצי לקבל לכל הפרצוף, גם מחזה ולמטה, אז לא אכנס בך, כי חסר לך שם התיקון של מלכות דמנעולא. כי אין לה אלא מ"ה מיני גווני אורות. חסרים לך חמשה גוונים.

קנא מבאר תיקון היסוד של המלכות, שנעשה ע"י השפעת ז"א. תחת השפעת הצינורות יש שס"ה (365) גידים, לבנים שחורים אדומים, נכללים זה בזה, ונעשו גוון אחד. גידים אלו נרקמו בי"ז (17) רשתות, וכל רשת נקראת גידים. נרקמו זו בזו ויורדות בסוף התהום, ביסוד שבמלכות, הנקרא תהום. תחת אלו עומדות ב' רשתות במראֶה ברזל, וב' רשתות אחרות במראה נחושת. שס"ה גידים הם הארת חכמה שבשמאל דבינה גידים צד שמאל, איברים ימין, שנמשכה למלכות ונתנה לה את ההשתוקקות שלה נקראים גידים, משום שהם מבינה לא בינה בחינת השפעה, אלא שדינים מטערין ממנה שנותנת צד של דינים המנסרים את המלכות. כי כח"ב נקרא מוחא עצמות גידים. והם שס"ה, משום שכל קו שמאל מבינה ותו"מ, שנפלו מהמדרגה בנקודת החולם קו ימין, וחזרו אליה בנקודת השורוק, שאז נעשו בינה ותו"מ הללו לקו שמאל של המדרגה. ומבחינת הפרצוף נבחנים הכלים שמחזה ולמטה, לבינה ותו"מ, כי ת"ת הוא בינה ונו"ה הם תו"מ. ונמצא כי קו שמאל דבינה הוא חצי ת"ת ונה"י שלה מחזה ולמטה, שהם ג"ס וחצי. וספירות דבינה מאות, וע"כ הם שלוש מאות וחצי מאה, והארת י"ה מבינה רוכב עליהן, ע"כ הם שס"ה. וזה שס"ה גידים. ובהם ג' גוונים, לבן אדום שחור, שהם חו"ג מלכות. ולא נזכר גוון ירוק, משום שהוא המשפיע את הגוונים. וגידים אלו נרקמו בי"ז רשתות. כי מטרם שהשמאל נמתק בחסדים מז"א, שאז הייתה המלכות בשמאל בלי ימין, ונהפכה לחושך ולקיפאון, ונבחן לה אז הארת השמאל כמו רשת. ועתה ע"י הארת ז"א את החסדים, נמתקו לרשתות, ונעשו י"ז רשתות, שהיא הארת היסוד דמלכות מבחינת יוסף, כמ"ש: יוסף בן שבע עשרה. וכן נרקמו ד' רשתות מבחינת בנימין, ב' בפנימיות, שהן כמראה נחושת, וב' בחיצוניות, שהן כמראה ברזל.

קנב שני כיסאות עומדים עליהן, על כל הבחינות, מימין ומשמאל. כל אלו הרשתות מתחברות יחד, והמים, האורות, יורדים מהצינורות ונכנסים באלו הרשתות. אלו ב' כיסאות, כיסא של הרקיע השחור וכיסא של הרקיע כעין תחש, כשעולים, עולים בכיסא של הרקיע השחור, וכשיורדים, יורדים בכיסא של הרקיע כעין תחש. עניין ייחוד ארבע רוחות השמיים למעלה ולמטה. ד' רוחות השמיים, חו"ג תו"מ, ולמעלה ולמטה הם נו"ה, שהארת הנצח מאירה את כל ד' הרוחות חו"ג תו"מ מלמטה למעלה, והארת ההוד מאירה כל ארבע הרוחות מלמעלה למטה. וזה נוהג בכל מדרגה. וזה ב' כיסאות, כיסא הימין הארת הנצח המאירה מלמטה למעלה, כיסא השמאל הארת ההוד המאירה מלמעלה למטה. כשעולים, עולים בכיסא של הרקיע השחור, וכשיורדים, יורדים בכיסא של הרקיע כעין תחש. הרקיע השחור, מסך דמנעולא, עצמותה של המלכות, שהיא גוון שחור. ורקיע כעין תחש, מסך דמפתחא, שהוא ממותק בבינה. והכיסא של הארת נצח, המאירה מלמטה למעלה, עומד על הרקיע השחור, דמנעולא. והכיסא של הארת הוד, עומד על רקיע כעין תחש, דמפתחא.

קנג אלו ב' כיסאות הם אחד מימין ואחד משמאל. כיסא של הרקיע השחור, נצח, מימין. כיסא של רקיע כעין תחש, הוד, משמאל. כשעולים האורות בכיסא של הרקיע השחור, יורד הכיסא של רקיע השמאל, והאורות יורדים בו מלמעלה למטה.

פיקודי מג-מה

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים

שואל האם האלף על העמודים, האם זה חול או קודש.

חול אומר שהפעולה היא בצד הגשמי מחוץ לקדושה וזו טואמה, רק חול המצטרף לקודשה ראוי. וכך קליפת נוגה טוב ורע השייכת ביהודי ונמצאת באמצע היא הנפש הבהמית שבו, והיא בחינת המידות שבאדם, לתלוי למה מצרפים אותה, לצד הפנימי הקדוש, או לחוץ לקליפות הטמאות.

העמודים בחינת נצח והוד, שעומדים מחוץ לת"ת הגוף, לכן שואל האם הם חול או קודש.

קיט אמר רבי יצחק: האם זה מלאכת הקודש או חול? משום שכתוב: ואת האלף. וכתוב שם, כרמי שלי לפניי, הָאֶלף לך שלמה. שם האלף חול, האם אף כאן האלף חול?

קכ אינו כן, כי אם היה חול, לא היה נעשה מהם ווים. ועוד, כי שם כתוב: האלף, ולא יותר, אבל כאן כתוב: את האלף ושבע המאות וחמישה ושבעים. וא"כ אין להשוותם זה לזה. האלף שם חול, שכתוב: האלף לך שלמה. זה חול, משום שכל חול אינו בצד הקדושה כלל, חול מצד הטומאה, וע"כ יש הבדלה בין קודש לחול, משום שצריכים להבדיל בין קודש לחול. כמ"ש: ולהבדיל בין הקודש ובין החול, ובין הטמא ובין הטהור. חול זה חומר גלם, מקום העבודה, וקודש זה כבר שימוש בחול לצורך קדושה, כמו שימוש בשמאל לצורך קו אמצעי.

קכא ועכ"ז, אע"פ שיש הבדלה לקודש מחול, יש לחול חלק אחד מהקדושה, משמאל דקדושה. כמ"ש: האלף לך שלמה, שהם אלף ימים של חול. והם הימים של הגלות. כמו שיש אלף ימים בקדושה. כך יש אלף ימים לצד האחר. וע"כ העירו החברים, שימי הגלות אלף שנה הם.

ד' קליפות, רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת, ונוגה. המובאים ביחזקאל. הנוגה, מחזה ולמעלה היא קודש, ומחזה ולמטה חול. הנוגה כולה משמאל, שממשיכה החכמה שבשמאל, וע"כ כשממשיכה מלמטה למעלה היא קודש, וכשממשיכה מלמעלה למטה היא חול. וכשהיא דבוקה בקדושה, ששמורה שלא להמשיך חכמה מלמעלה למטה, אז נעשית כולה קודש. וכשהיא דבוקה בטומאה, שממשיכה מלמעלה למטה, אז כולה טומאה, שאפילו החלק שמחזה ולמעלה נופל לטומאה.

יש לחול חלק אחד מהקדושה, משמאל דקדושה, החלק שמחזה ולמעלה דנוגה, שהיא מצד שמאל, קדושה. והם הימים של הגלות. כשחטאו ישראל גרמו שהנוגה התדבקה בטומאה, אשר אז גם חצי פרצופה שמחזה ולמעלה נופלת בטומאה, ויש לטומאה כל אלף ימים דנוגה, כל הע"ס שלה, שהם החכמה, הנקראת אלף.

ושלמה, אחר שתיקן הנוגה והדביק אותה בקדושה, כתוב עליו, האלף לך שלמה, כי הוציא מהטומאה גם חצי הפרצוף דנוגה שמחזה ולמטה והחזיר אותה לקדושה. ונמצא שתיקן את אלף הימים של ימי החול, שהוא כל הע"ס דנוגה. וע"כ כתוב: האלף, של חול, לך שלמה. כי החזירם לקדושה.

כמו שיש אלף ימים בקדושה, המשכת החכמה שנקראת אלף, כך יש אלף ימים לצד האחר, שהם ע"ס דנוגה. שגם הם ממשיכים חכמה משמאל. ואע"פ שמחציתה קודש, אמנם המדובר הוא מימי הגלות, שאז נפלה כולה לטומאה. האלף לך שלמה אומר האלף הם ימי החול שהחזיר אותם לקדושה, שהיה לו לב חכם. באופן רגיל אדם לא יכול לעשות זאת, ולא יכול לקבל חוכמה ללא קו אמצעי.

קכב וע"כ יש אלף ויש אלף. יש אלף דקדושה ויש אלף דטומאה. והם אלף שנים של הגלות, שכל ע"ס דנוגה נפלו לטומאה, ואע"פ שישראל יהיו בגלות וימשכו יותר מאלף שנים, נבחן שבאלף שנים ממשיכים, שאינם מתקנים אותם, שהם אלף ימים דנוגה. ומשום זה ביארו, כל שלמה האמור בשיר השירים הוא קודש, חוץ מזה, האלף לך שלמה. אבל האלף שבווי העמודים הוא קודש, וכל מעשהו קודש, וע"כ עשה מהם ווים לעמודים. כאשר מדובר על אלף שזו בחינת חוכמה, יש לעשות הבדלה האם זה קודש או טומאה, אצל האדם זה בחינת המידות, ולכן עליו לתקן מידותיו שיהיו כלי ראוי לנפש השכלית כדי שיוכל לתקן את קליפת נוגה. גם מידות טובות שאינן קשורות לעבודת השם, יכלו לקליפות הטמאות. המידות הטובות באות מצד ההשפעה, מימין, ועל האדם לשייך אותם לעבודת השם. מידות כמו השפעה, שמחה שהן טובות, גם אותן ניתן לצרף לקליפות כאשר לא מצרפים אותן לקדושה.

גם את המידות הרעות ניתן לצרף לקדושה ביגיעה ראויה. גם את החול ברא הקב"ה, את ההנהות הגשמיות, האדם נבחן למה הוא קושר אותן, דהיינו האם הוא מקפיד לבחור להינות רק מהאמת, מהמותר. והתעסקות רבה מידי לצד הקדושה תקשה על האדם לפעול ולצרף את ההנאות הגשמיות לקדושה.

קכג בכל מקום שבא ו' בשם הקדוש, הוא רחמים. כגון, והוי"ה המטיר על סדום. והוי"ה אמר אל אברהם. שמורה על רחמים ודין ביחד. ומהו השינוי, שבכל מקום במבול כתוב: אלקים, למה לא כתוב: והוי"ה? בכל מקום שכתוב: והוי"ה, מורה, הוא ז"א, ובית דינו, מלכות. ואם כתוב: אלקים סתם, הוא דין בלבד.

קכד אלא בסדום נעשה דין ולא כדי לכלות העולם. ומשום זה התערב ז"א עם הדין, שכלול ברחמים. אבל במבול כלה כל העולם, וכל אלו שנמצאים בעולם. וע"כ כתוב שָם אלקים, שמורה על דין לבד, שאינו כלול ברחמים. א"כ, למה נוח ואשר עימו ניצלו? הוא משום, שהיה נסתר מעין, שלא היה נראה בעולם, כי היה בתיבה. אבל כל מה שהיה נמצא בעולם, השחית אותו לכן כשהדין בעולם יש למצוא מסתור

קכה וע"כ אם כתוב: והוי"ה, הוא בגלוי ואינו מכלה הכול. ואם כתוב: אלקים, הוא סתום, וצריכים להישמר, כי מכלה הכול. וע"כ במבול, אלקים בלבד היה. כמ"ש: ה' למבול ישב. ישב, פירושו, ישב לבדו, בפני עצמו, ולא היה נכלל עם הדין של המבול.

קכו הקב"ה סתום ומגולה. סתום מהארת חכמה, שמאיר בחסדים בלבד. ומגולה בהארת חכמה. גלוי, הוא הב"ד שלמטה, מלכות, שבה מאירה החכמה. סתום, הוא המקום שכל הברכות יוצאות משם, ז"א. משום זה, כל דבריו של אדם, שהם בהסתר, ברכות שורות עליו, וכל שהם בגלוי, מקום של ב"ד שורה עליו, משום שהוא מקום הגילוי, מלכות.

קכז עד שהמלך במסיבו שסובב ג קווים כדי להאיר את החוכמה לתחתונים. בהתחברות והעונג של עדן העליון, חכמה עליונה, הנמשכת לבינה, בשביל הסתום והגנוז שלא נודע, יסוד דאבא, ומתמלאת ממנו ויוצאת בנחלים ידועים, נה"י דבינה לבושי מוחין. נרדי נתן ריחו, ים האחרון, מלכות, שברא עולם התחתון של מלכות שהתכללה בבינה, על כן ברא עולם זה כעין העליון כעין של מעלה, בינה, והעלה ריח טוב עליון, הארת חכמה, לשלוט ולעשות, והוא יכול ושולט ומאיר באור העליון. כאשר יש התחברות של העונג העליון, החוכמה, אין החוכמה יכולה להתפשט ללא לבוש הבינה, שאז מתלבשת היא בסוד ל"ב נתיבות החוכמה.

יכול, ע"י קו ימין, שממתיק המלכות בבינה, והשיגה בזה יכולת לקבל אור. ושולט, ע"י קו שמאל, שמקבלת ממנו הארת חכמה, שמשם השליטה. ומאיר, ע"י קו האמצעי, המלביש חכמה דשמאל בחסדים דימין, ואז מאירה החכמה. שמטרם שבא קו האמצעי, היה השמאל חושך ולא אור.

קכח בשעה שהנֵרְד הזה, מעלה ריח למעלה, הארת חכמה, אז האהבה מתקשרת, אהבת דודים הבאה משמאל, ועולה הנרד הזה להתאחד למעלה שעלו אח"פ לעליון במצב הגדלות, להאיר מלמטה למעלה. וכל המרכבות הקדושות, מקבלות מנרד הזה. וכולן מעלות ריחות להתעטר למעלה, להאיר מלמטה למעלה כטבע הריח. אלו המרכבות כולן נקראות עֲלָמות שיר, כמ"ש: על עלמות שיר. וכתוב: ועלמות אין מספר. מספר שזה חסדים, הארת חכמה. ומשום שאין להם חשבון, חכמה, ע"כ כתוב: ועלמות אין מספר. שאין בהם הארת חכמה. וע"כ נקראות עלמות, לשון העלם. וע"כ הן צריכות לקבל הארת חכמה מנרד. כשמאירים  חסדים ללא חוכמה, דהיינו אין מספר, אין חוכמה, אזי צריך להעלות האח"פ הנפולים כדי שיהיה מ"ן שבעזרתו מושכים חוכמה, שזהוא בחינת האלף, הנרד. וכאשר הוא בא בקו אמצעי יחד עם הימין שהיה תחילה בחינת עלמות אין מספר, אזי אפשרי להמשיך דרך קו אמצעי אור לתחתונים.

קכט ווים לעמודים. כולם זכרים שנמשכים מז"א, זכר. העולים בכבוד השמן למעלה, בז"א, כולם עומדים בעניין זכרים. ולא נקרא זכר אלא ו', שהוא שמיים, ז"א, זכרים. וכל אלו שלמטה, במלכות, נקראות נקבות. משום זה כל אלו הבאים מצד שמאל, מצד הנוקבא, המלכות, מתמנות על השיר, ואומרות שירה תמיד. וע"כ כתוב: על עלמות שיר. וכולן יוצאות באות ה', המלכות. ה' הוציאה כמה צבאות ומיניהם בו', שהם זכרים. ו' הזכר, העומד לתת מזון אל הנוקבא, מלכות.

קל ומשום זה כל אלו הווים שעשה בצלאל, היו כדי לתת להם לשרות על הנוקבא, מלכות. ויוצאים באלף, חשבון שלם, חכמה הנקראת חשבון. ו-700, שהם שלם, שבע ספירות חג"ת נהי"מ דבינה שספירותיה מאות. וחמישה גם שלם, חג"ת נ"ה דמלכות, שספירותיה יחידות. ושבעים, הם חג"ת נהי"מ דז"א שספירותיו עשרות. והכול אחד, כי הם בינה ותו"מ דז"א, שנפלו ממדרגתו וחזרו, וע"כ מהחשבון הזה עשה ווים. וכולם בו', שנמשכו מז"א, ו', ובצורת ו' נעשו, מקו האמצעי, והכול בעליון ובחשבון היו.

תגיות: קליפת נוגה, חיבור לקדושה

פיקודי מג-מה

וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים

מידות טובות שאינן קשורות לעבודת השם, ילכו לקליפות הטמאות.

המידות הטובות באות מצד ההשפעה, מימין, ועל האדם לשייך אותם לעבודת השם. מידות כמו השפעה, שמחה שהן טובות, גם אותן עלולים לצרף לקליפות כאשר לא מצרפים אותן לקדושה.

גם את המידות הרעות ניתן לצרף לקדושה ביגיעה ראויה. שהרי גם את החול ברא הקב"ה, את ההנאות הגשמיות, האדם נבחן למה הוא קושר אותן, דהיינו האם הוא מקפיד לבחור להינות רק מהאמת, מהמותר. התעסקות רבה מידי בגשמיות תקשה על האדם לפעול ולצרף את ההנאות הגשמיות לקדושה.

כך קליפת נוגה טוב ורע השייכת ביהודי ונמצאת באמצע, היא הנפש הבהמית שבו, והיא בחינת המידות שבאדם, לתלוי למה מצרפים אותה, לצד הפנימי הקדוש, או לחוץ לקליפות הטמאות.