012- הדף היומי בזהר הסולם – צו לז-לט למתקדמים

צַו  לז- לט

בָּמַעֲשֵׂה שֶׁלֵמָּטַה מִתְעוֹרֵר מַעֲשֵׂה לְמַעְלָה  [בעובדא דלתתא אתער דלעילא]

קד) פתח רבי יוסי: והתקדשתם והייתם קדושים. מי שמקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מי שמטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מקדשים מלמעלה, יפה הוא, שקדושת אדונו שורה עליו. אבל מאיזה מקום מטמאים אותו? והאם יש טומאה למעלה?

קה) אמר רבי חייא: במעשה שלמטה מתעורר מעשה למעלה. אם המעשה שלמטה בקדושה, מתעוררת קדושה מלמעלה, ובאה ושורה על האדם, ומתקדש בו. ואם הוא מטמא עצמו מלמטה, מתעורר רוח הטומאה מלמעלה, ובא ושורה עליו, ונטמא בו. כי במעשה של האדם תלוי הדבר.

קו) כי אין לך טוב ורע, קדושה וטומאה, שלא יהיה לו עיקר ושורש למעלה. ובמעשה של מטה מתעורר מעשה שלמעלה. מה שתלוי במעשה, מתעורר למעלה ונעשה מעשה. ומה שתלוי בדיבור, הוא בדיבור. כי כשנגזר דיבור למטה, מתעורר כך למעלה. מעשה למטה הוא גם מעשה חיצוני, גורם לגירוי לדבר למעלה. וכך ראינו שבלק היה מומחה במעשה ובלעם בדיבור, ובאו לפעול יחד. כאן למטה המעשה הוא חיצוני והדיבור פנימי,

קז) מהו דיבור שמתעורר למעלה? כתוב: ודבֵר דבָר. דיבור מעורר דיבור אחר למעלה, שנקרא דבָר, המלכות כמ"ש: דְבר ה' אשר היה כמ"ש: ודְבר ה' היה יקר. וכתוב: בדְבר ה' שמים נעשו. שכל אלו רומזים על המלכות, הנקראת דבָר. כי דיבור של האדם עולה ובוקע רקיעים עד שעולה במקומו, ומעורר: אם טוב – טוב, ואם רע – רע. כלומר, או שמעורר המלכות דקדושה להשפיע עליו, או שמעורר מלכות דטומאה להשפיע עליו. וע"כ כתוב: ונשמרת מכל דבר רע. ונתבאר, שהן מעשה והן דיבור, שהאדם עושה ומדבר למטה, אם הם מצוות, הוא מושך קדושה מלמעלה, ממלכות. ואם הם חטאים, הוא מושך טומאה מלמעלה. וההפרש בין מעשה לדיבור, כי ע"י מצוות התלויות במעשה, מעורר ומושך מחיצוניות המלכות, ששם בחינת מעשה. וע"י מצוות התלויות בדיבור, מעורר ומושך מפנימיות המלכות, ששם בחינת דיבור. מצוות ומעשים טובים מושכים קדושה מלמעלה, ומעשים ודיבורים אחרים ימשכו טומאה. אין מעשי התחתון יכולים להכתיב פעולה לעליון, אך הם מגרים את העליון לפעולה.

דַּ מִּינִים וְהוֹשָעַנא רַבָּה

קח) ארבעה מינים יש בלולב. והם שבעה: ג' הדסים, ב' ערבות, לולב, אתרוג. ובמעשה, בנטילתם לשם מצווה, מתעוררים שבעה אחרים למעלה, ז"ס חג"ת נהי"מ: ג' הדסים כנגד חג"ת, ב' ערבות כנגד נו"ה, לולב כנגד יסוד, אתרוג כנגד מלכות, להטיב העולם בכמה בחינות, המושפעות מז"ס. ז ספירות שיכולים למשוך מז"א בגדלות אורות לנוקבא.

קט) כנסת ישראל, המלכות, אע"פ שהיא בכלל ז"ס, מתברכת מכל ו"ס שלמעלה ממנה, שהם חג"ת נה"יח גם מהאתרוג המייצג את המלכות, ומהנחל העמוק שהמעיין נמשך, ומימיו אינם נפסקים לעולם מלהימשך על ו"ס חג"ת נה"י, והיא מניקה את הבת, המלכות, כי משום שהמלכות בת לעולם העליון, בינה, ולעולם התחתון, ז"א, היא מתברכת מהם בהתעוררות הזו. כי בשעה שכנסת ישראל מתברכת מהם, כל העולמות מתברכים, שמקבלים ממנה. וע"כ סובבים את המזבח בז' ימי סוכות, כי המזבח, המלכות, מקבלת מבינה ומז"א. ובז' הקפות ממלאים אותה בז"ס. האתרוג, הלב הוא כמו המזבח, שסובבים ובכל נענוע מושכים את ארבעת המינים ללב.

קי) ועוד, כי בהתעוררות של נטילת ד' מינים, מתברכות כל ו"ס חג"ת נה"י במים, בשפע, להסתפק בו. ושואבים כולם ממעיין הנחל העמוק מכל, מבינה, להוריד לעולם. וע"כ צריכים כל ד' מינים להיות לחים ולא יבשים. כי לחים רומזים, שהם מלאי שפע להמשיך ברכות לעולם. כי אילנות הדס וערבה ולולב לחים תמיד, והעלים שלהם נמצאים תמיד באילן, בין בקיץ ובין בחורף, וזמן שמחתם הוא בז' ימי סוכות היינו בזמן שיכולים להשפיע. השפע והחיות לגוף הוא בחינת מים, והשפע לראש הוא בחינת אור.

זמן השמחה הוא כשפועל אדם את האני שלו לטובת הכלל.

ישנה ערבות הדדית, וכל השפע מגיע "לקופה" משותפת היא השכינה הקדושה, וסוכות הוא זמן המסוגל יותר למשיכת השפע הזה.

קיא) למדנו בספרו של רב המנונא סבא, כי כוח שנתמנה על האילנות של ד' מינים כל אחד אינו לוקח ברכות של שמחה למעלה, אלא בזמן ההוא. והשמחה של כולם למעלה, והשמחה של אילנות אלו למטה, היא כולה בזמן ימי הסוכות. והתעוררות שלהם תלויה באלו קדושי המלך, כלומר, בנטילת לולב של ישראל. וכשישראל נוטלים אותם, הכל מתעורר בזמן הזה, והעולם, המלכות, מתברך לשפוך ברכות אל עוה"ז.

קיב) כתוב: קול ה' על המים, אל הכבוד הרעים. זהו אברהם, מידת החסד. קול ה' בכוח, זהו יצחק, גבורה. קול ה' בהדר, יעקב, ת"ת. קול ה' שובר ארזים, נצח. קול ה' חוצב להבות אש, הוד. קול ה' יָחיל מִדבר, צדיק, יסוד. קול ה' יחולל איילות, צדק, מלכות. וכולם גדלים על הים, בינה, ומושקים במים, בשפע בינה, להתגדל כמ"ש: ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן. ואלו כולם מעוררים ברכות לעולם, משיקוי ההוא שהשקו כולם.

הדיבור בא לאחר המעשה להשלימו. המעשה הוא בחינת חסדים אותם יש למשוך, עושים זאת בסוכות. את החסדים מושכים כנגד החוכמה, שהרי כדי לכפר על עוונות, יש לקבל הנאה ותענוג רק מהאמת, דהיינו משיכת חוכמה במסגרת חסדים.  

קיג) שבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה. ועתה בז' ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, ולא לדיבור, משום שבזמן של ז' ימי הסוכות מברך לכל השנה. כי מצוות התלויות בדיבור ממשיכות פנימיות, חסדים. אבל אינן ממשיכות הארת חכמה מקו שמאל, להיותה חיצוניות. ומצוות התלויות במעשה ממשיכות חיצוניות, את הארת חכמה מקו שמאל, מוחין דו"ק וחיצוניות. ובז' ימי סוכות אנו צריכים לתקן את החיצוניות, המשכת החכמה משמאל. וע"כ אנו צריכים למצוות מעשיות, המסוגלות לעורר זאת. ע"כ נאמר, ועתה בז' ימי סוכות, אינם תלויים, אלא במעשה. ואנו צריכים למעשה, כדי להמשיך תיקון החיצוניות, שהוא הארת החכמה שמשמאל, ולא לדיבור, כי הדיבור ממשיך רק פנימיות, חסדים, שאת זה אנו ממשיכים בכל ימות השנה. ושבעה קולות, חג"ת נהי"מ, תלויים בדיבורי הפה, בכל ימות השנה, ואינם צריכים למעשה, מטעם שבזמן של ז' ימי סוכות, מברך לכל השנה. כי אחר שהמשכנו הארת החכמה שבשמאל בז' ימי הסוכות לחג"ת נהי"מ, מספיק זה לכל ימות השנה, באופן שהחסדים שאנו ממשיכים ע"י מצוות התלויות בדיבור בכל ימות השנה, מתברכים בהארת החכמה מז' ימי הסוכות, והם נעשים בזה לחסדים מגולים, ואין צריכים יותר למצוות התלויות במעשה, לעניין הזה, אלא לשאר דברים.

לז-לט
א. מה עונה רבי חייא לרבי יוסי על שאלתו, ואם יש טומאה למעלה? ומה ההסבר?
ב. כיצד נמנים ד' המינים לשבע ומה תפקידם?
ג. מדוע מקיפים את המזבח עם ד' המינים ומדוע בהושענא רבא שבע פעמים?
ד. מדוע צריכים כל ד' המינים להיות לחים ולא יבשים?
ה. כיצד אנו רואים בנטילת המינים והקפת המזבח אחריות כלקטיבית?
ו. אלו שבעה קולות תלויים בדיבורי הפה בכל ימות השנה ולמי מיוחס כל קול?