הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת פנחס ו-ד | מתקדמים| שיעור 2
פנחס ד – ו
צדיק גמור וצדיק שאינו גמור
לצדיק גמור יכולת להתגבר על כל רצון לקבל. הכח שיש בו נק יסוד דאבא, היינו חסדים מכוסים. לצדיק שאינו גמור, אף שעושה הכל בסדר, יש בו קילקולים מגלגולים קודמים.
- צדיק גמור וצדיק שאינו גמור אינו נדחה מפני רשע ומותר לו להתגרות בו. וצדיק שאינו גמור נדחה ואסור להתגרות לו להתגרות עם רשע. מי הוא צדיק גמור ומי הוא צדיק שאינו גמור, וכי מי שאינו שלם במעשיו נק' צדיק. שתאמר עליו צדיק שאינו גמור. שהרי המחסר ממעשיו כפי שצריכים להיות הוא רשע. ומשיב, אלא צדיק גמור ידוע, כי הוא לא לקח גלגולים עקומים, כלומר שאינו מגולגל נשמה חדשה שאינה צריכה תיקון מגלגולים קודמים בנחלתו עצמו בונה בנינים ומתקן חומות וחוצב בורות ונוטע אילנות. כלומר של מעשיו הטובים שעשה הם ברשותו עצמו כי אינו צריך לתקן גלגולים אחרים.
- צדיק שאינו גמור פירושו שבנה בנינים בנחלת אחר כלומר שנשמתו היא בגלגול פעם ב מחמת שבפעם הראשונה היה רשע ונמצא שכל מעשיו הטובים צריכים לתקן הנשמה מפעם ראשונה שבאה לעולם, ונמצאים בניניו בנחלת אחר. חפר בורות ומעדר, הוא מתקן אבני היסוד כמקודם ועמל בה ואינו יודע אם נשארת שלו והרי לכאורה זו אותה נשמה, אז למה אומר אחר, ומה זה משנה באיזה גוף פועל, בסופו של דבר מדובר רק על הסביבה. כי מצדו עצמו דהיינו לפי מעשיו בגלגול הזה הוא טוב ונק' צדיק. אבל מצד אותו הירושה, דהיינו מצד מעשיו בפעם הראשונה שבא לעולם, אינו כך כלומר שעוד לא תקן העוונות מה שעשה בפעם א. יש ואדם בא בגלגול ומתקן, בלי לדעת שזה התיקון שלו. בצדיק גמור גם תת הרוחני והנפשי המודע מתוקן. צדיק שאינו גמור תת המודע שלו אינו מתוקן, יחד עם זאת כל מה שעושה, מתוקן. כיום רוב הנשמות מגולגלות מפעמים קודמות. כלומר, אפשר שצדיק שאינו גמור פעול הכל כשורה, אך נשאר לו חוב קודם
- בדומה לאדם הבונה בניינים יפים טובים למראה, הסתכל ביסוד וראה אותו שקוע עקום מכל הצדדים והנה הבניין אינו נשלם עד שסותר אותו ומתקן אותו כמקודם. דהיינו מו שצריך להיות ונמצא שמצד הבניין שלו שהוא בנה נמצא הכל טוב ויפה, אלא מצד היסוד של הבניין הוא רע ועקום ומשום זה לא נק' מעשה שלם ולא נק' בניין שלם, כן אותו המגולגל אע"פ שמצד מעשיו הוא צדיק, עם כל זה כיון שעוד לא תקון העוונות שעשה בפעם ראשונה שבא לעולם הוא נק' משום זה צדיק שאינו גמור, והוא נדחה מפני רשע וע"כ אוה"כ כבלע רשע צדיק ממנו.
- מי שמקנא לשם הקב"ה אפילו שאינו צריך לזכות לגדולה ואינו ראוי לה הוא מרויח אותה ולוקח אותה, פנחס לא היה ראוי לכהונה בעת ההיא, אלא משום שקנא לשם של אדונו, הרויח הכל ועלה לכל ונתתקן בו הכל וזכה להשתמש בכהונה עליונה מאותה שעה, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן שכתוב ב"פ בן משום שהשלים לב' מדרגות, דהיינו שתקן את עצמו וגם תתקן נשמתם של נדב ואביהו שהתגלגלו בו שהם בני אהרן וע"כ כתוב בן אלעזר בן אהרן תיקן גם את המצב של צדיק שאינו גמור, תיקון של גלגול קודם. לעיתים מתקן נשמות אחרות. שהוא משום שקנא לשם של אדונו שנתתקן מה שנתעקם כי הוא תקן את עצמו וגם בחינות הנשמות של נדב ואביהו שהיו מגולגלים בו. יש ואדם בא לעולם עם גלגולים של אחרים לתקן. יש ונפש של מדרגה באה עם רוח של נשמה אחרת לתיקון. פנחס לא חייב היה לעשות המעשה, אלא עשה פעולה מעבר לצרכו ובא לתקן את בני הארון בקנאתו את השם.
יש לפעול מעבר לנדרש, כדי לתקן גם גלגולים קודמים. וכך רואים שבעלי תשובה נמשכים לקיצוניות כפי שמרגישה הנשמה. רק שפת הקודש היא שפה של השפעה.
שָׁמְרָה נַפְשִׁי, כִּי-חָסִיד אָנִי
- רבי יהודה פתח: שָׁמְרָה נַפְשִׁי, כִּי-חָסִיד אָנִי הוֹשַׁע עַבְדְּךָ, אַתָּה אֱלֹהַי הַבּוֹטֵחַ אֵלֶיךָ. יש להסתכל בסוף הפסוק כתוב הבוטח אליך. שואל, הבוטח בך היה צריך לומר, מהו אליך, ומשיב, אלא כביכול דוד היה מבטיח שלא יעבור עליו חצות לילה בשינה, כמ"ש חצות לילה אקום להודות לך. היה צריך לומר קמתי, אלא הפירוש הוא, אקום ואתקשר בך לעולם.
- שָׁמְרָה נַפְשִׁי, שמור היה צריך לומר והרי למדנו שאין אות בתורה שלא יהיו בה סודות עליונים ויקרים, ומשיב, שמרה היינו שאומר לקב"ה שמור ה' שהיא אותו החלק שהנפש נאחזת בו. כי כשהנפש יוצאת מעולם זה היא בא לרשת עולם הבא, אם זכתה כמה צבאות עליונים יוצאים לקבלה ולשמרה ולהכניסה אל המדור שלה במקומה, ואותה ה שהיא המלכות שומרת אותה, להתאחד עמה בראשי חדשים ושבתות. אומר דוד המלך, שמור לי אות ה הזו שאוכל להשתמש בה בזמן עילוי נשמה, זו אות ה היא הכלל אליו יש להתקשר ואותו יש לשמור גם כשעושה דבר פרטי, עושה אגב הכלל.
- ואם לא זכתה כמה מלאכי חבלה מוכנים כנגדה שדוחים אותה לחוץ. אוי לאותה נפש המתגלגלת לריק כאבן בכף הקלע. ז"ש ואת נפש אויבך יקלענה בתוך כף הקלע. דוד בקש בקשתו לפני הקב"ה ואמר שמרה נפשי שלא ידחו אותה לחוץ וכשיגיעו כנגדה יפתחו לה הפתחים ותקבלה לפניך כי חסיד אני. שואל וכי חסיד נק' דוד, הלא הוא מלך ומדתו מלכות. אמר רבי יהודה כן שנק' חסיד שכתוב חסדי דוד הנאמנים, נק' חסיד. ומשום זה שמרה נפשי, שלא תעזוב אותה ללכת לחוץ.
- רבי יצחק אמר: כל אדם שיש לו חלק בצדיק דהיינו ששומר בריתו יורש ארץ זו שהיא המלכות כ"ש ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ. וצדיק הזה שהוא יסוד נק' חסיד משום שמשפיע חסדי וע"כ אמר דוד, מאחר שאני אהיה באותו מקום, בצדיק, ע"כ חסיד אנכי ובשביל זה שמרה נפשי להתקשר בך.
אות ה שנוספה ביוסף ואות י בפינחס
- רבי חייא פתח: עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ, עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע הרי למדנו שהמלאך למדהו ע לשון כמו שידע פרעה ובלשון הקודש היה גדול יותר מפרעה, שפרעה לא היה יודע לשון הקדש, ז"ש שְׂפַת לֹא-יָדַעְתִּי אֶשְׁמָע שלמדהו המלאך שפות שלא שמע אותן מקודם. אבל לפי זה מהו עדות, ומשיב בשעה שאשת פוטיפר אחזתו לאותו הדבר, לבוא לדברים אסורים עשה עצמו יוסף כמי שאינו יודע השפה שלה וכן בכל יום עד שעה ההיא האחרונה שכתוב ותתפשהו בבגדו בגד הוא הגוף שכמו הגוף בוגד בנשמה. אלא משום שעד אז עשה עצמו כמי שאינו יודע הלשון, ואז הכירה בו שהוא יודע הלשון, כלומר שמבין כוונתה. וזהו ותתפשהו שתפשה הרמאות שלו, בבגדו, הוא לשון בגידה ורמאות. ורוח הקודש שהוא המלכות צווח כנגדו לשמרך מאשה זרה מנכריה אמריה החליקה. שואל, מהו משמיענו, ומשיב, אלא כל מי ששומר עצמו מזה כמו יוסף, הוא מתקשר בשכינה ואחוז בעדות הזו שהיא המלכות, היא האות ה שנתוספה בו שכתוב עֵדוּת, בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ אף כאן י התווספה בפינחס על שקנא במעשה זמרי שאות י רומזת על המלכות כמו יוד שנכנסה לאור ונעשה אוויר, שהוא ויתור על האור וקבלת חסדים מכוסים, בחינת יסוד דאבא שבזה התגבר וקיבל כהונת עולם. קיבל כח של עיזקא דכיא, וכהן גדול נק' אבא ואמא עילאין. פרעה לא הכיר את שפת הקודש, אלא את החלקים שלקחה הס"א כדי להשתמש לטובתם.
צריך אדם להיזהר שלא להיתפס ברצונות הגופניים.
השקר של הס"א נלקח מגרעין אמת.
