הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת ואתחנן מג-מה | השקפה | שיעור 15

ואתחנן מג – מה שעור 15

אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים

הדבר החשוב ליהודי הוא האמונה בהשם.

מזוזה מחברת בין הפנים לחוץ, ואם יוצאים מפנימיות הלב ובאים לרצון חיצוני, לקליפה, מאבדים את קשר הברית עם הקב"ה. מפגש חיצוני עם המציאות, אינו מציאת האור כמטרה, אלא זהו מפגש עם חומר גלם לעבודה נפשית, שמזמנת ההשגחה כדי לאפשר לאדם להתקדם. מכאן שכל מקרה או מפגש חיצוני יש להביאו דרך מבחן האמונה בשם הויה, ושמירה על הברית עם מקור הכוחות והבריאה כולה.

בעוד שהיו הולכים, אמר רבי אבא מה שכתוב אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם. במקום להתחבר לשם הויה, מחפשים קשר עם שמות וכוחות אחרים. שם הויה הוא היסוד, הוא הבורא יש מאין, וכל שאר הכוחות נובעים ממנו יתברך. תענוגות העולם הזה הם הבורות נשברים, תענוג מידי שאינו מחזיק וודאי שאינו מועיל.

והעמיד ר"ש במקומו שמי שמשים עלילת דברים על אשתו הראשונה ומוציא עליה שם רע, הוא דומה כמו שמוציא שם רע למעלה במלכות, שכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שרומז על המלכות. המלכות מייצגת את תפיסת הבריאה, שהיא מתחדשת תדיר, ולכן משולה לבתולה. מי שמאמין שיש חידוש כפי שצריך, לא יוציא שם רע על המחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית. הרגש הוא גמיש, לכן יש לרכך את הלב לקבל בשמחה את החוקים העליונים. כדי לעשות תנועה נפשית הכרחית זו, יש להתגבר על הפחד משינוי, ע"י מידת הגבורה, כפי שאומר דוד המלך גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ, היינו בכוח הגבורה להשיב אל הלב.

האובדים בארץ שור

והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו. היובל הנק שופר גדול, בו אנו מבקשים לצאת לחרות. מאה ועשרים שנות חיי האדם, ומאה עשרים צירופי שמות אלקים, שהם הדינים שאותם יש להוציא לחרות בחמישים שערי בינה. חמישים כפול מאה ועשרים שווה ששת אלפי שנים זמן התיקון.

האובדים ממש, משום שהם בארץ אחרת. אין לגור בארץ אחרת, אלא אם כן מביאים משם ניצוצות. יוצאים החוצה לא כדי לקבל שם את האור, אלא כדי לקחת רצונות ולגייר אותם לצורה של רצונות ישר-אל.