הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת בראשית קו-קח | מתקדמים | שיעור 36

בראשית זוהר חדש קו - קח שעור 36

גן עדן, עץ החיים ועץ הדעת

האני של האדם, עולמו הפנימי נברא כל פעם מחדש, שכתוב מחדש בטובו כל יום מעשי בראשית. כך על האדם לגלות מחדש את הבורא.

לגן עדן יכול להיכנס רק מי שמכין כלי לקבלת החכמה/השפע. גן זה המלכות, האני של האדם, עדן זו חוכמה. מכאן שאדם לא יכול לקבל את ההטבה אם אינו בא בביטול ומכין כלי השפעה.

את הרשות להיכנס לגן עדן נותן הכלל שבנפש, היחד, הרצון לעשות נחת רוח לבורא יתברך. להיכנס יכול מי שיודע לנהל את האור, את התענוגות שלו בחיים, וכך מכשיר עצמו.

עץ החיים שבנפש היא התורה הקדושה, ועץ הדעת מבטא את צד הרצון הפרטי וחיפוש התענוג. עץ החיים הוא השלמות, הקשר לבורא, וצד עץ הדעת הוא המתאר את החיסרון והרצון למילוי האור. צד זה הוא האתגר החייב לבוא לידי ביטוי בקשר לעליון.

העבודה הנפשית הנכונה היא מפגש מדוד והדרגתי עם הרצון, במידה שמאפשרת לקשר את הרצון עם עץ החיים, עם השלם. כאשר האדם אינו יודע כיצד לחבר רצון מסוים לבורא, אל לו לגעת ואפילו להסתכל על עץ הדעת.

לאחר הגירוש מגן עדן, ניתן לנו זמן תיקון, בו לא ניתן לקבל ישירות מעדן, אלא עבודה בהדרגה וקבלה דרך 4 נהרות היוצאים מעדן דרך בינה, מידת ההשפעה.

מי שהולך בדרך פנימיות התורה, ממליך על עצמו את שם הויה, הרחמים. ואם פועל את הרצונות הגויים שבנפשו, בכך ממליך על עצמו את שם אלוקים, מידת הדין. לכן קורבן מעלים לשם הויה, ולא לאלוקים, לכוחות שיש גם בעבודה זרה.

מי שאינו משמר את הברית והאמונה השלמה, מוציא עצמו מהכלל, מגן העדן.

רמה הפתחים של גן העדן נפתחו השערים שמורים הנכנס לא יצא והיוצא לא יכנס. לפני הפתח יש שומרים, שרים תקיפים עולים בתוכו. עמוד אחד עומד בתוך הגן. עמוד הזה הוא תקוע בקרקע הגן וג' צבעים הם בו צבע חשך, צבע לבן, צבע ירוק, בו עולים מהיכל להיכל, בו יורדים הכל מתאווים להיכנס לתוך הגן ולא לכל אחד יש רשות. גן עדן הוא מעין רשות פרטית שמי שנכנס לשם, זהו מקומו, השערים לא פתוחים לכל אחד. כולם רוצים להיכנס לגן, בו ישנם פירות המאפשרים לאדם להתחבר לרוחניות באמת. יש בגן את עץ החיים שמי שזוכה להאחז בו זוכה לחיים, ויש בגן גם את עץ הדעת.

רמו קודם לבריאת העולם עליו עומדת שליטה אחת שנגנזה באלף עולמות ג"ר היי השליטה של הארת החכמה דאור ישר שלא לקבל למדרגה את האור ישר שיש במקום א"א, ושלא יתקבל אור חוכמה תחת לפרסה, המכונה אלף עלמות שנגנזה, ממנו התבקעו כל חקיקות העולם כי כל הצמצומים והדינים שיצאו אינם רק על אור החכמה והצמצומים כמה תענוג מותר לקבל מכונים בקיעות וחקיקות, אשרי הוא מי שישכון בתוכו בגן העדן. מי שלא מנהל את רצונותיו ואת התענוגות אותם עליו להמעיט או לדחות, נק אדם מופקר. רק מיש שמקבל על עצמו את החוקים העליונים, החקיקות והצמצומים שבאים מלמעלה, יוכל להיכנס לגן עדן.

רמז אחריו נמצאם שני אחים אחוזים זה בזה שהם עץ החיים ועץ הדעת, אחד מקבל אורחים והוא מראה החיים, היי עץ החיים. מי שאוכל על שלחנו חי לעולם. ואחד מקבל אורחים ואינו מקבל, מראה החיים ומרה המות, היי עץ הדעת טוב ורע כלומר ששניהם נמצאים בו. מי שאוכל על שולחנו נופל ומת, אין לו הצלה, אין מי שיעזור לו. אחרים של עצה"ח ועצה"ד נמצאים אהובים שהם תאווה לעיניים ונחמדים לקרב אליהם הכל משבחים אותם היי כל עצי הגן חוץ מעץ הדעת ועץ החיים. ישנם תענוגות אותם אסור לצרוך, ישנם שמותר, וישנם שהם המזון לנשמה לחיי נצח.

רמח עיור אחד היה הולך וקרב אליהם, היי אדם הראשון לבקש חלק מהם, וקרב לאותו מראה החיים ומראה המות היי לעץ הדעת טוב ורע, החזיק בו ואחז בגופו. חברו היי שלמה המלך היה קורא עליו, ושמת סכין בלועיך אם בעל נפש אתה, אדם הראשון לא הקשיב ולא הטה אזנו עד שנפל ומת בחטא עץ הדעת

רמט אחר אלו יצא מתוק אחד שהסו"ה ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ונחלק לארבע בסו"ה ומשם יפרד והיה לארבע ראשים כלומר מראש דא"א אי אפשר לקבל את האור. אבל אפשר לקבל מהנהר שיוצא מעדן, דרך בינה שעלתה לחכמה, ל"ב נתיבות החכמה ומכל אחד יוצאת חכמה מאותו הגדול והיקר שבגן, היי הנהר שבגן ומכל אלו האהובים והנחמדים למראה היי כל עצי הגן ומאלו שנים אחים אחוזים זה בזה היי עץ החיים ועץ הדעת כי כל אלו משפיעים חכמה

רנ אחריהם שני הכרובים שהם עלמים ילדים שהם המלאכים הושרים ולהט החרב המתהפכת ובידיהם אש, השומרים הדרכים והשבילים שלא יכנס ולא יצא מי חוץ מאותו שלא אכל ולא שתה, היי שלא אכל מעץ הדעת ולא שתה מיין המשכר, שנאמר וישכן מקדם את הכרובים ואת לה החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים וישכן מקדם היי שנבראו מקודם שנברא העולם הזה מכאן ולהלאה השתכללו כל רוחות העולם

רנא שורה אחרת היא צד שמאל שהוא הגיהנם הצד ששרידים היי הרשעים נופלים בו, המקום שאש שורפת בו ימים ולילות להטיל לתוכו גאוותנים בעלי רוח גבוהה ההולכים לשמאל היי שרוצים לינק משמאל הרוצים למלא תאוותם ממעלה למטה, ללא חוק בלי ימין ונדונים בו עד עדן ועדנים, אלו הם ימין ושמאל הם קדמו לבריאת העולם ולאחר כך התקנו זוויות העולם היי ד רוחות העולם. זה המרחב המאפשר פעולה

רנב ה׳ בחכמה יָסד ארץ, כונן שמיים בתבונה, בדעתו תהומות נבקָעו. בשלושה דברים הללו נברא העולם, בחב"ד, ועל שניים מהם הוא עומד, על התבונה ועל הדעת. והרי למדנו, שעל שלושה העולם עומד? אלא החכמה, לקח אותה הקב"ה למעלה, והוא שמו, להודיע לעבדיו הצדיקים, ולא לכל העולם. והשניים, התבונה והדעת, עמדו בעולם, והם קיומו. תבונה, היא בינה.

רנג ​​ כל השלושה, חב"ד, נרמזו במראֶה קטן, והם שלוש תנועות הפה, שנוהג בהם מנהגי הפה, שלוש מוצאות הפה. העליון הוא החך, שמשם האותיות גיכ"ק, הרומז על חכמה. והאמצעי הגרון, שמשם האותיות אהח"ע, הרומז על תבונה. והתחתון הלשון, שמשם האותיות דטלנ"ת, הרומזת על הדעת. והם חכמה ותבונה ודעת.

רנד. השניים האלה, תבונה ודעת, העולם מתנהג בהם, כי השמיים, ז"א, נבראו בתבונה, ע"י ישסו"ת, והתהום, המלכות, בדעת. וז"א ומלכות הם מנהיגי העולם. הרי שהעולם מתנהג בתבונה ובדעת. ולא מחשיבים גם החכמה בהנהגה, משום שהחכמה היא שמו של הקב"ה, והוא נקרא חכמה. הוא והחכמה דבר אחד. אם אתה מוכן להכניס את הקב"ה לחייך בהיותך צדיק, אז החוכמה פועלת עליך.

רנה ​​ א"ר יהושע מהו שכתוב, אני ה׳ הוא שמי. מלמד שהוא ושמו אחד. הכול נתן לתחתונים, אבל שמו הגדול לא נתן ולא השאיל לאחר ישנה הנהגה שהיא רק מהבורא ולא נתונה לתחתונים. כמ"ש, אני הוי"ה, לבדי. מלמד, שהשם הזה לא נתן לשום נברא זהו שם של אמונה, שהיא צריכה להנהיג את היהודי.

רנו. א"ר אבהו, כמה דאג הקב"ה על כבוד שמו. בזמן שביהמ"ק היה קיים, כל המקריב קורבן וזובח אותו לשם זה, הנקרא אלקים, חייב מיתה, כמ"ש, זובח לאלקים יוחרם, בלתי לה׳ לבדו. מלמד, שצריך להזכיר שמו המיוחד בלבד. המביא קרבן צריך להקריב רק לשם הויה, לתפיסה האמונית שיש בורא בעולם, זה מה שעושה אותו אדם שכתוב אדם כי יקריב.

רנז. וע"כ כדי שלא יטעה אדם, ציווה בקורבנות ואמר, אדם כי יקריב מכם קורבן לה׳. וכי תזבחו זבח תודה לה׳. וכי תזבחו זבח שְׁלָמים לה׳. ונפש כי תקריב קורבן מנחה לה׳. הכול לה׳ לשם הויה, ולא כתוב לאלקים. הקרבן בא כדי להתקרב לאמונה בבורא. הפעולה החיצונית באה לעורר את הנקודה הפנימית, את תפיסת הבורא שבנברא. ​​ 

רנח. אמר רבי אבהו שם זה הוא משותף, שהמלאכים נקראו אלקים. בני אדם נקראו אלקים, הדיינים נקראו אלקים, ואין אנו יודעים למי מהם זובח, לכן צריך להזכיר השם המיוחד לבדו ששם הויה הוא השם המיוחד שפרעה לא הכיר, הוא השם אליו אנו רוצים להתקשר.

רנט. א"ר חייא מיתה אין מחייבים אות מי שמקלל את השם, כמ"ש, איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו, שאם קילל שם זה סתם, אינו חייב מיתה, ואין מנדים אותו. ויכול לטעון לאחד מהדיינים או לגדול הדור.

רס  ​​ ​​​​ א"ר אבהו, מיתה אין מחייבים אותו, אבל נידוי מחייבים אותו, משום איסור מהתורה, כמ"ש, אלקים לא תקלל, סתם. אבל אם קילל השם המיוחד, חייב מיתה, כמ"ש, ונוקב שם ה׳ מות יומת, מלמד שאינו חייב עד שיזכיר שמו המיוחד.