הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת תרומה | שיעור 3 | השקפה | ז-ט

תרומה ד – ו   שעור 2

נפילת אפים

 לאחר תפילת עמידה בה באים לאצילות, לקשר חזק עם השם,  בא וידוי ונפילת אפים.

יש ללמוד כיצד לתפקד בכל ירידה, ולדעת להסתדר עם הקליפות.

שואל, נפילת אפים מה היא, ומשיב הרי העמדנו שעושה כל מה שעשה משה, שעשה תפלת ותחנונים ובקשות ונפילת אפים, שכתוב ואתנפל לפני ה' אבל אחר שגמר התפילה ונכנס בכל אלו המדרגות העליונות, והכלה שהיא המלכות, נקשרה בכולן, יש לרדת למטה למקום המלכות, וכיון שיורד למטה יש נפילת אפים באלף בית, היי במזמור המסודר בא"ב היינו ְדָוִד אֵלֶיךָ יְהוָה, נַפְשִׁי אֶשָּׂא.

הוא משום שכבר התפלל תפלתו והתודה על עונותיו מכאן ולהלאה, יראה את עצמו שמסר נפשו לאדונו באהבה. ויאמר לְדָוִד אֵלֶיךָ יְהוָה, נַפְשִׁי אֶשָּׂא, והוא לרצון לאותו הצד ששורה בו מוות, היינו אל המלכות בשעה שמקבלת משמאל, ולא מקו האמצעי ועושה לו נחת בזה.

הלב, המלכות אליה רוצים לרדת, לבטל אותה, בה יש את האני הכוזב, וכן יש בה גם קו אמצעי.

ישנם מספר מזמורים המסודרים בפסוקים לפי סדר ה – א ב. ועם כל זה באלף בית הזה של לדוד, אליך ה' נפשי אשא, יש בו סודות לחכמים באלפא ביתא זה.

אין בו את האות ו שה"ס עץ החיים, היי הקו האמצעי ויש בו את האות פ פעמים. פעם במקומה ופעם לסיום המזמור.

כלומר במזמור זה מופיעה האות פ פעמים. והיינו פְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו, שנכפל בסוף המזמור שהוא תפלה שלא יזיק חסרון האות וו,  ואח"כ נאמר בו האות ריש ב' פעמים ואין בו האות ק.

אנחנו צריכים את האות ו היא עץ החיים. אך לעיתים משתמשים בעץ חיים, באות וו כדי להחזיק את הטומאה. לכן מבקש דוד המלך שלא נינזק.

במקום האות ק מופיעה פעמים האות ריש

במקום האות ו מופיעה פעמים האות פ

שואל מה הטעם שאין בו קוף, ומשיב משום שנפילת אפים זו שבאדם מוסר נפשו למות, צריך לכוון רצונו ולעשות נחת רוח לאותו צד ששורה בו מות שהוא המלכות, בשעה שדבוקה בקו שמאל ולא בקו אמצעי, כמו שעושה הקוף בחרבות ובהרים, כמשל חיצוני, כאשר קוף פוחד שיטרפו אותו, עושה עצמו, שמראה את עצמו שמת, לפני חיה אחת שהוא ירא ממנה.

שבשעה שאותה חיה קרבה אליו חושבת להרגו ולנשכו, היא רואה אותו נופל לארץ כמת, חושבת שהוא מת, אז חוזרת החיה לאחריה ואינה צוררת אותו.

תכונת הקוף שבנפש משחקת הרבה בכאילו.

על כן הסתלקו ב אותיות אלו, אות וו ואות ק

אות ק מסתלקת מפני שנותן את עצמו למקום המוות. באות וו ובאות ק אין יודע בהן, רק הקב"ה לבדו.

כמובן שמסוכן להדבק בשמאל, שאם תקבל משמאל ולא דרך קו אמצעי, עלולה לקבל מוות.

אות ה מראה שיש דבקות, אות ק ניתוק, ממות, וכשאינה דבוקה בקו אמצעי היא בצורת ק שזה מורה שהרגל השמאלית של האות ה ירדה ונמשכה למטה אל הקליפות בסו"ה רגליה יורדות מות.

ונהפכה ה לצורת ק והתקון, הוא למסור נפשו למיתה, ישתמש במוות אבל לתועלת. ואז הוא פודה את המלכות מהמשכת רגל ק לקליפות.

לכאורה עושה מעשה כמו הקוף, אך אומר אני יכול להרוג את עצמי, שאז אין הדינים של המלכות שיורדת מוות, של האות ק, שולטים בהם. וצריכה להסתיר עצמה מיניקת הקליפות, מחמת שרגלה נמשכת למטה ולעשות עצמה כמת כמו שאינה.

עלו אלו ב האותיות, הסתלקו שלא ידע בהן חוץ מהקב"ה לבדו.

כי הקב"ה ה"ס קו האמצעי. ואם הקו אמצעי האות וו שומר את האות ק אז אינה מפחדת מהקליפות. כיוון שהמלכות אינה דבוקה בקו אמצעי בסוד המזמור הזה, ע"כ אין בה ק, כי הקליפות תאחזנה בה.

ואין בה ו כי ו ה"ס קו אמצעי והיא דבוקה בשמאל.

והנה במקום וו יש במזמור פ כפולה, ובמקום האות ק יש ר כפולה. והסוד הוא כי ר לשון רש, דל, מורה על עניות ודינים, מלשון ריש ועושר אל תתן לי. כי כשהמלכות היא במצב הזה של שמאל, נמשכים ממנה דינים ועניות כדי להרחיק הקליפות והרשעים שלא יינקו ממנה וזה בקדושה. ונמצא שע"י דינים אלו, יש לה פדיון מהקליפות, במקום ההצלה של הקו האמצעי, כי במקום ו שהיא הקו האמצעי המציל את המלכות מהקליפות, יש לה פ שה"ס פדיון.

דומה לסיגופים שאדם עושה, או עבודה ביגיעה שלוקח על עצמו. אם הוא פועל בקו אמצעי, זה מצוין ואין סכנה לקבל תענוג בקדושה. אך כאשר דבוק בשמאל, עליו למעט את התענוג כדי לא להזין את הקליפה מעבר להכרחי.

אם אדם לוקח על עצמו את הדין, שלעיתים זו יגיעה, או מקבל יסורים לצורך הקדושה, או מוסר נפש כמו בצום, שמחסיר מעצמו למען השם. כאן אין לקליפה מה לומר, הוא מוכן בעצמו להמית עצמו על התורה, אז אין מה לחמוס.

עליו להסכים לקבל על עצמו את המוות, בבחירה. קשה לדעת למות, לוותר על החיים, כאשר מבחינה נפשית בקטן, מוות זה ויתור על התענוג. מאחר והקב"ה טוב ומטיב, טבוע באדם, בטבעו הצורך לצרוך תענוג, וגם כשיודע שתענוג מסוים אינו בקדושה, קשה לו לוותר עליו.

המוות, ביטול ההארה נותן את הכוח לכפרה. ועתה שנחשב לו, שהקב"ה לקח נשמתו והוא נתנה ברצון, אותה שעה עומדת לכפר על עונותיו ולהשלים לכל הצדדים ולתיקון לצד הזה השמאלי. תיקון קו שמאל הוא על וויתור על האור, כלומר להכות את האור ממטה למעלה, לא לקבל, לא לעבוד את הרב על מנת לקבל פרס.

כשאדם מוכן לתת את נפשו, בכל מאודך, למקום של היחד, של הקשר עם השם, ועושה זאת באהבה, אז יש לו כח אמיתי להתחבר להשם יתברך. זהו מזמור של מסירות נפש, כדי שלא להילקח בכח ע"י אחרים. אדם יודע שיש לו עוד מה לתקן, אז במקום לעשות זאת יבוא לצרוך תענוג אחר, הקליפה תהרוג אותו.

בנפילת אפים צריך לכוון להיות יכול לקבל על עצמו מוות. גאוותן לא יודע לעשות נפילת אפים, נפילה זו היא תיקון גדול לגאווה, לומר לא מגיע לי, מוכן לוותר על התענוג. כאשר דבוק אדם בשמאל, עליו לוותר על התענוג, וכשדבוק לקו אמצעי, שייהנה כמה שיותר מהקדושה.

ארבעים יום וארבעים לילה

הוצרך משה ארבעים יום, ללמוד תורה שבעל פה. ויהי שם עם ה' ארבעים יום וארבעים לילה, שפירושו שהתחברו תורה שבכתב, שהיא ז"א עם תורה שבע"פ שהיא מלכות. התחברו שניהם למקור, לבינה.

כי בינה היא שורשם של ז"א ומלכות וממנה יצאו והיא מיחדת אותם, חיבור בא מדבר עליון. ולכך הוצרך להזכיר ולפרט ארבעים יום וארבעים לילה מפני שרומז על ז"א ומלכות כי אם לא כן היה די שיאמר ארבעים יום.

יז ובארבעים יום הוציאה אותה הורתם בתורה ומצוה. את הזכר שהוא משה, ללמד תורה ומצוה לישראל, כנגד מ יום של יצירת הולד היוצא מהכח לתחילת הפועל.

העובר מחולק לשלשה מדורים, ובכל מדור נעשית בחינה אחת. במדור העליון נוצר בחינת הנפש, באמצעי הרוח, ובתחתון נשמה, חיה יחידה. אחרי שלשה ימים שנוצר בו נפש דנפש, אחרי ארבעים יום נפש רוח דנפש.

בתחילת הפרשה נאמר וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה–וֶהְיֵה-שָׁם; וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת-לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי, לְהוֹרֹתָם. ודורש הורתם על בינה, כי הורתם היא מלשון חדר הורתי שהוא לשון הריון. בינה היא האם של תורה ומצוות, בה יש את ההרהור, את ההריון.