וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה
מלמד כאן על העוצמה בזיווג, המפגש בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, על המאבק הנפשי באדם, על החיבור בין הפנימיות לחיצוניות והדרך להתגבר על המכשולים ולהצליח בעזרת השם.
בריאת האדם מצריכה משהו מיוחד פנימי הקשור לקב"ה, שורש עליון – לכן באה התורה ואמרה שאם לא יברא בשיתוף החוכמה האלוקית, בשיתוף הרחמים – לא יוכל להתקיים. גוף הוא חוסר שלימות וחייב להינתן לו קשר לוודאי השלם. בכדי שאורך אפיים זה, אורך של החוכמה יתקבל, על האדם להיות כלול בבינה, בהשפעה.
לפני בריאת האדם, באו כל האותיות לפניו יתברך ובקשו שהעולם/האדם יברא כל אחת לפי תכונתה. אות מייצגת חיסרון בנפש, אך גם יכולה להציג יתרון, מדוע בה יש לברוא את האדם. באה לפניו האות ט ואמרה שתכונתה היא המשמעותית ביותר, ובה צריך להתחיל לבורא את העולם, ואת האדם.
בכל התשובות של השם יתברך לאותיות, מופיע אותו צד של הס"א שעלול להיאחז באותה אות, בחיסרון הנפשי – ובכך יכשיל את האדם בתפקידו. למשל האות ש – משם שדי, שאמר לעולמו די, לא נבחרה מפני שהיא גבול העוצר את המדרגה. כאשר האות ק –האנוכיות שרגליה יורדות מוות– ביחד עם האות ר – בחינת הגאווה והכעס הפרטי, שהופכת את השם אחד, את האות ד – לאות ר. שתי אותיות אלו: ק-ר העומדות על רגל אחת, ובאות לקחת את האות ש בכדי לבסס את השקר.
נבחרה האות ב היא הברכה, התפשטות החסדים מלמעלה שבלעדיהם אין קיום, כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה. השכלול יבוא לאחר מכן, יגיעו לאהבה לאחר שירכשו את היראה מהאות ב, היא בחינת האור חוזר דרכו יכול הנברא לפעול כמו הבורא בהשפעה – זהו כוח אמיתי, לתת כוח לשיתוף פעולה של התחתון – בכדי להגיע לאות א – אלופו של עולם.
וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. רבי אלעזר פתח: כִּי-אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָָ. אבל כשברא הקב"ה את העולם, כל יום ויום עשה את מלאכתו כראוי. בכל יום ויום עשה כמו שצריך, כיוון שבא יום השישי, והוצרך לברוא את האדם, באה לפניו התורה, אמרה, אדם זה שאתה רוצה לברוא, עתיד הוא להכעיס אותך, אם לא תאריך אפך (פניך, חוכמה), מוטב לו שלא יבָּרא. אמר לה הקב"ה: האם בחינם אני נקרא, אֶרך אפיים?
אלא הכל נברא בתורה (הקיום), והכל נשתכלל בתורה. וכמו שהתורה מתחילה בב', כן נברא העולם בב'. כי מטרם שברא הקב"ה את העולם שהוא נוקבא, באו כל האותיות (החסרונות הנפשיים) לפניו, ונכנסו כל אחת ואחת למפרע, בסדר תשר"ק ולא בסדר אבג"ד.
נכנסה האות ת' ואמרה לפניו, רצונך לברוא עימי את העולם (מבקשת לברוא בה את העולם מפני שהיא חותם – סיום האמת). אמר לה הקב"ה, לא. כי בך עתידים הרבה צדיקים למות. שכתוב: וְהִתְוִיתָ תָּו עַל-מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים (אות קין), וכתוב: וממקדָשי תָחֵלוּ. אל תקרא, וממקדָשי, אלא, וממקוּדַָשַּי, שהם הצדיקים. ומשום זה העולם לא יבָּרא בך. כל אנשי האמת הרוצים לפעול אותה בכוחניות בלי קשר למציאות, בכל מצב – מביאים חורבן. מצד הקיום אומר ה' שצריך אות שלא ניתן לפגוע בה, ורק לאחר שמובטח הקיום, יבוא השכלול שהוא עבודה לתכלית האדם.
באו ג' האותיות, שין, קוף, ריש, כל אחד ואחד בפני עצמו. אמר להן הקב"ה, אינכן כדאיות שיבָּרא בכן העולם, כי אתן האותיות שנקרא בכם שקר, ושקר אינו שווה לקום (אחיזה לקליפות) לפני. ה) באו האותיות פ' וצ', וכן כולן, עד שהגיעו האותיות לאות כ'. כיוון שירדה הכ' מעל הכתר, נזדעזעו העליונים ותחתונים, עד שנתקיים הכל באות ב', שהיא סימן ברכה, ובו נשתכלל העולם ונברא. האות כ חייבת לשמור על הכתר.
ואם תאמר הרי הא' הוא ראש כל האותיות, הלוא היה צריך לברוא בה העולם? כך הוא, אלא משום שנקרא בה ארור, לא נברא בה העולם. משום זה, אע"פ שהא' היא אות מסוד עליון, בכדי שלא לתת כוח וחיזוק לס"א, הנקראת ארור, לכן לא נברא בה העולם, ונשתכלל העולם בב' ובו נברא.
כִּי-אַתָּה אָבִינוּ. משום שעוה"ז (השתוקקות האדם), הנוקבא דז"א, הנקראת אתה, נשתכלל ונברא במדרגה זו, בסימן ברכה, בב', וגם האדם נברא בה ויצא לעולם. לפיכך נחשבת הנוקבא לשורש אל האדם, ואנו אומרים אליה, כי אתה אבינו, כי אתה שורשנו. גם האדם שהוא עולם קטן נברא באות ב.
כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ, וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ. אע"פ שבו קיום העולם, החסד כמ"ש: כִּי-אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, לא השתדל עלינו כמו שהשתדל: וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ. וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ. כי כל הברכות, שהיה צריך לברך את בניו, הניח למדרגה הזאת, הנוקבא, לברך את כולם כמ"ש: וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם. נוקבא נקראת, זאת דיבר להם, בשבילם, אביהם, שתברך אותם. וכן בברכת אפרים ומנשה, אמר, המלאך הגואל אותי מכל רע, הנוקבא, יברך את הנערים.
אַתָּה יְהוָה אָבִינוּ, היינו הנוקבא. כי את עומדת עלינו תמיד, לברך ולהשגיח עלינו, כמו אב המשגיח על הבנים בכל מה שנצרך להם. גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ. כי את, הנוקבא היא גואל. כי כן היא נקראת, המלאך הגואל. וזהו גואלנו מעולם שמך. שמך ודאי, כי הנוקבא, נקרא שם הויה. ואין מפסיקים בין גאולה לתפילה, בין הברכה גָאַל ישראל לתפילת שמונה עשרה, כמו שאין מפסיקים בין ברכת תפילין של יד, לברכת תפילין של ראש. מה שיכול לגאול את האדם זה רק היחד, הנוקבא, היא המחברת בין הקב"ה לבין הצדיקים. צד האדם שבאדם, מחבר בין כל כלל הבריאה – העולם, לקדושה – לקב"ה.
כתוב: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, שלכאורה היה מספיק לומר, ויאמר אליו יהודה. אלא כמ"ש: כי אתה אבינו, שתחילה, האדם והנוקבא דז"א שניהם במדרגה אחת, בחסדים המגולים בהארת החכמה. שהאדם נברא עם השם, ארך אפיים, שמורה, שמאריך אפו ואינו מגלהו, כדי שהאדם יוכל לקבל ג"ר דהארת החכמה. וכן העולם, הנוקבא דז"א, נבראה עם ב', שפירושה נקודה בהיכלו, סימן ברכה, התחלה לגילוי המוחין דג"ר של הארת החכמה. א' היא חיוֹת נסתרות, חסדים מכוסים מחכמה. וב' היא חיוּת נגלות, חסדים המתגלים בהארת החכמה.
ויגש אליו יהודה. כי יהודה הוא הנוקבא, תפילה. ויוסף הוא גאולה. ומשמיענו הכתוב, שניגשו זה לזה לזיווג, עד ולא יכול יוסף להתאפק וגילה להם המוחין הללו. בחינת ניצחוני בני – לא יכל עוד להחזיק את המסך על החסדים, לא יכול היה להסתיר את גילוי האהבה, גילוי האהבה בלב אצל יהודה – שהוא תפילה שבלב.
שאלות חזרה ויגש א-ג
1. מדוע באה לפני הקב"ה התורה והלינה על בריאת האדם מה תשובת הקב"ה על תלונתה?
2. ספר בקצרה את תפקיד ביאת העולמות לפני הקב"ה כדי שיברא בהן את העולם ואת העובדה שנברא ב-ב' ואפילו לא ב-א' שהוא ראש האותיות.
3. מדוע ב' נקראת רק סימן ברכה ולא ברכה ממש?
4. מה ההשלכות לכך שהנוקבא נחשבת מבחינה זו כשרש אל האדם?
5. הסבר באריכות מהו "ואברהם לא ידענו וכן ישראל לא יכירנו"?
6. במה נחשב ישמעאל לקליפת הימין ומדוע אברהם השתדל בו עד כדי שאמר לו "ישמעאל יחיה לפניך"?
7. מי היא זאת ומיהו המלאך הגואל שדרכם נתברכים נשמות ישראל?
8. מדוע רחל נקראת עתה ואילו לאה נקראת הוא? כיצד קשורה לאה דווקא לאברהם ורחל דווקא ליצחק? שהוא הנקרא ידיד מבטן?
9. מה אנו למדים מכך שאין להפסיק בין גאולה לתפילה ממפגש יהודה ויוסף?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד – בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב
בזמן ירידה רוחנית, אין לתת לשמאל לשלוט על הימין כעצת היצר.
על האדם לבדוק תמיד: מהי הסיבה שבגינה הוא פועל. בא אדם ללמוד תורה – מהי הסיבה? מהו השורש שהוא החשוב, האם אלמד כדי לזכות ביחד בכבוד בכדי שלי יהיה טוב, או כפי שראוי הוא שהכל בטל כלפיו יתברך בלי שום רצון לפרטיות. לכן יקפיד האדם בזמן מצב נפשי ירוד בו פועלים נגד הכלל – לא לקבל החלטות. זהו בדיוק הזמן המסוכן להוליד בנים, דהיינו הבנות שכליות, להגיע למסקנות, לנסות להבין, לחפש את התענוג בזמן קטנות המוחין ובכך לבגוד באמונה ובכלל. חשיבה וחקירה על הדרך בזמן הירידה, תביא בהכרח לטעות, שזה הזמן בו צד השמאל הוא הגורם המכריע. ובמקום להבחין שהוא בדרך לבגוד בהשם, מרגיש בטעות שפועל הוא נכון.
הצדיק הוא זה שמצדיק מעל טעם ודעת את השם דווקא בשנות הרעב, במצב הירידה, וכאן הוא לא מוליד הבנות ומסקנות חדשות, אלא נשמר עד שיגיע לגדלות מוחין, לרשות היחיד.
השורש והסיבה להיות קדושים כפי שמצווה התורה, אינם כי כיף או נחמד, אלא לדבקות דרושה השוואת צורה, רצון להקדיש את עצמי לכלל, להשפיע כפי צורת הבורא. לכן על האדם להבדיל עצמו מהשמאל, מאל אחר. קינאה בצורה היא טובה, כמו קנאת סופרים, אך קנאה בחומר פסולה.
בזמן שהרעב שולט, על האדם לסתום את מעיין ברית הקודש בכדי לא לתת לשמאל להתחזק כדי שלא תרבה הטומאה בעולם. כלומר על האדם לפעול מעל טעם ודעת ולהשליט הצורה (בעל מנת להשפיע) על החומר. הקושי נובע שדעת הגוף שולטת במורגש יותר מדעת הראש. החומר (עשיו) שולט בתחילה, אך התיקון והתכלית, להגיע לשליטת יעקב, קו אמצע.
רבי שמעון אמר: סוד זה הוא סוד עליון. בשנת הרעב, שהוא הארת השמאל, כיון שהיא שולטת, צריך האדם לסתום מַעינו (ללכת למעלה מהדעת), שלא להוליד משום ב' טעמים: א. כי אם לא יסתום מַעינו, גורם להמשיך רוח אל הוָלָד מצד שמאל. שכך עלול השמאל להיות לשורש והימין רק לענף.
ב. שנותן מקום לאותו הצד, שיתגדל בעולם צד הטומאה על צד הקדושה, שגורם, שצד השמאל לא יתבטל לימין, ואם הימין יקבל אז ממנו חכמה, יהיה השמאל לשורש והימין לענף. ויתגדל צד הטומאה היונק משמאל על הקדושה שבימין. שליטה נכונה היא של השורש על הענף, שהצורה יורשת את החומר ולא הפוך שְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּה, או חלילה שבריאה חשובה מהבורא, או המדע חשוב מהאמונה.
ועוד, תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ שגורם במעשה זו למובא בכתוב הזה: תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ וְנָבָל כִּי יִשְׂבַּע-לָחֶם תַּחַת, והשְׂנוּאָה, כִּי תִבָּעֵל וְשִׁפְחָה (הרצון לקבל), כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, הקליפה תקבל שפע מהקדושה, שהקליפה תירש את השכינה, מטעם, שהשמאל נעשה לשורש והימין לענף.
ומשום זה יוסף הצדיק, שהוא סוד הברית, עלה וסתם מַעְיָנו בשנת הרעב, כדי שלא להתערב כלל עם השמאל, ולא לתת לה מקום לשלוט על הימין. ומי שפותח מַעְיָנו באותו זמן, עליו כתוב: בַּיהוָה בָּגָדוּ, כִּי-בָנִים זָרִים יָלָדוּ (בגדו באמונה). כי אלו הבנים שמוליד בשנות רעב, הם בנים זרים, שממשיך רוח מאותו הצד אל הוָלָד. בַּיהוָה בָּגָדוּ ודאי, טעם שנותן מקום לשמאל שיתגדל על הימין. שבוגד בשם הוי"ה. וע"כ אשרי חלקם של ישראל הקדושים, שלא החליפו מקום קדוש במקום טומאה. גם כשהיו במצרים ביטלו את הגדלות שלהם, כופפו ראשם עד יעבור הדין, עד יעבור זעם.
וע"כ כתוב: וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. כי מאותו זמן ששלטה שנת הרעב, השמאל בלי ימין, הִסתִים מַעְיָנו והעלה מְקורו, שלא לתת בנים לצד הטומאה, ולא להחליף מקום קדוש במקום טומאה, להגדיל הטומאה על הקדושה, וצריך האדם לחכות לריבונו, שיבוא וישלוט בעולם שכתוב: וְחִכִּיתִי לַיהוָה, הַמַּסְתִּיר פָּנָיו, מִבֵּית יַעֲקֹב; וְקִוֵּיתִי-לוֹ.
אשריהם הצדיקים, שיודעים דרכיו של הקב"ה, ושומרים מצות התורה ללכת בהם, שכתוב: כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה' וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. וכתוב: וְאַתֶּם, הַדְּבֵקִים, בַּיהוָה, אֱלֹהֵיכֶם–חַיִּים כֻּלְּכֶם, הַיּוֹם. כתוב דרכי לשון רבים לומר ימין ושמאל, צורה שם הויה, וחומר שם אלוקים. הצדיקים דבקים בצורה שעל מנת להשפיע, שהרי בלי הליכה למעלה מהדעת לא ניתן לרכוש אמונה.
ומשום זה הזהיר הקב"ה לישראל להתקדש שכתוב: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי. אני זהו הקב"ה, מלכות שמים הקדושה, הנוקבא. מלכות האחרת של עובדי עבודות כוכבים ומזלות נקראת אחֵר, שכתוב: כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה, לְאֵל אַחֵר כִּי יְהוָה קַנָּא שְׁמוֹ.
אני (שם הויה, מלכות דקדושה), היא ממשלת עולם הזה ועולם הבא, והכול תלוי בה, כי הכל תלוי בנוקבא. ומי שמתדבק באני הזו, בהנוקבא, יש לו חלק בעולם הזה ובעולם הבא. הכל תלוי בנוקבא, באהבה, ביחד, בצורה. לעיתים אנשים מחליפים אהבה בתאווה. אהבה היא בצורה, מחוץ לחומר של עצמי, ותאווה היא בחומר העצמי, ולכן היא תלויה בדבר. הכן צריך גם את הרצון לקבל, אך את עיקר המשקל יש לתת לנשמה ולא לגוף, להשפעה ולא לרצון לקבל. את החיבור יש לחפש בערכי אידיאה גבוהה.
ומי שמתדבק באחר הזה (שמושך עליו את הקו שמאל לפרטיות), בהנוקבא של עכו"ם, נאבד מעולם האמת, ואין לו חלק לעולם הבא, ויש לו חלק בטומאה בעולם הזה, כי אותה מלכות האחרת של עכו"ם, כמה חיילות ובעלי דין ממונים בה, לשלוט בעולם הזה.
ומשום זה אלישע (בן אבויה) אחֵר, שירד ונתדבק באותה מדרגה (בתאוות נשים), במלכות דעכו"ם, הנקראת אחֵר, נגרש מעולם הבא, ולא ניתן לו רשות לחזור בתשובה, ונִטרד מעולם האמת, וע"כ נקרא אחֵר.
וע"כ צריך האדם להפריד את עצמו מכל הצדדים, שלא להיטמא באותו הצד, כדי לזכות בעולם הזה ובעולם הבא. וע"כ הנוקבא הקדושה ברכה, והנוקבא דעכו"ם קללה. זוכה בשינוי הצורה והופך למקבל בעל מנת להשפיע.
וע"כ בזמן של שנת הרעב, בזמן שליטת הנוקבא דעכו"ם, אין לאדם להראות עצמו בשוּק (רשות הרבים, מקום ריבוי הדעות), ולא לפתוח מַעַינו להוליד, לתת בנים לאל אחר. הבנות שכליות יש לרכוש מרשות היחיד, מרשות יחידו של עולם.
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד – בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב
אדם לא מגיע לעולם בכדי להתקיים, אלא להשתכלל.
הבורא דורש מהאדם להכין כלים לא לפי כמה שהאדם רוצה לקבל, אלא כלים ראויים כפי שהבורא יתברך רוצה לתת – זהו השכלול, וזו הבחירה היחידה שיש לאדם.
בכל יום קורא כרוז את חוקי הבחירה מהעולמות העליונים שיש לאדם. בחירת האדם אינה מוחלטת, אלא תלויה ברצון הבורא בלבד – דהינו הבחירה שלנו היא בתוך מסגרת ברורה אותה קובע הבורא יתברך – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. התבונה של האדם היא להסתכל בכבוד ריבונו, כפי שמלמדת התורה. פירוש הדבר שאדם לא יכול לומר אני מסתפק רק באמונה מימין, בלי לשאוף לקבל יותר כפי שרוצה הבורא לתת. אדם לא יכול להסתפק בתפקיד קטן בעולם, כאשר הפיקדון שקיבל, הכישרון שהופקד אצלו מיעד לו הרבה יותר. על האדם לפעול לשכלול ולא להסתפק בקיום.
לעם ישראל סגולה לעבוד בקו אמצעי, כציור ניקוּד הסֶגול המשלב בקו אמצעי את הרצון משמאל, עם ההשפעה מימין. סגולה לפעולה בקו אמצעי, היא בחינת יעקב המשלב את יצחק ואברהם. קו שמאל הוא הפרטיות, הרצון לקבל כשעומד לעצמו – וקו ימין הוא היחד, האמונה.
וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב. רבי יצחק פתח: וְהָיָה שְׁאֵרִית יַעֲקֹב בַּגּוֹיִם, בְּקֶרֶב עַמִּים רַבִּים כְּאַרְיֵה בְּבַהֲמוֹת יַעַר, כִּכְפִיר בְּעֶדְרֵי צֹאן אֲשֶׁר אִם-עָבַר וְרָמַס וְטָרַף, וְאֵין מַצִּיל. בכל יום ויום, כשעולה האור, מתעוררת צפור אחת באילן שבגן עדן, וקוראת שלוש פעמים, והשרביט מזדקף, והכרוז קורא בכוח, חוקי הבחירה אומרים לכם: מי בכם שרואה ואינו רואה. הנמצאים בעולם, ואינם יודעים על מה הם נמצאים. אינם מסתכלים בכבוד ריבונם. התורה עומדת לפניהם ואינם משתדלים בה. טוב להם שלא נבראו משנבראו, למה יקומו בלי תבונה. ווי להם כשיתעוררו עליהם ימי הרע, ויגרשו אותם מן העולם. וסוד הכתוב: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע – וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים.
ראייה היא מדרגת חוכמה היא ראייה בראש ותענוג בלב. ואלו שרואים ואינם רואים, הכוונה שאינם יכולים לקבל למורגש את האור שרואים.
בכל יום ויום כשעולה האור, מתעוררת צפור אחת. צפור, היינו הנוקבא, נתעוררה לזווג כדי להוציא אור היום. באילן שבגן עדן, היינו עם ז"א, שנקרא עץ החיים שבגן עדן. וקוראת שלוש פעמים ומקבלת ממנו ג' קוים, המכונים ג' זמנים. והשרביט מזדקף, הוא שבט הדין, שבתחילת הזווג (מפני שישנה דחיית האור) הוא מזדקף ומושל בשליטה קו שמאל המתעורר אז. והכרוז קורא בכוח. חוקי הבחירה אומרים לכם כמ"ש: רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם…וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים. כי אז עם הארת הזווג, מתגלה האור והנועם הנובע מקו אמצעי, שהוא עץ החיים, והיינו חיים וטוב. וגודל מידת העונשים המרים המגיעים לרשעים, שאינם רוצים להדבק בקו אמצעי, אלא בקו שמאל, והיינו המוות והרע. ואז, ובחרת בחיים. ונמצא, שעל ידי ב' מיני הארות הללו, מתגלה לצדיקים הבחירה בחיים. ולפיכך, המה מכונים חוקי הבחירה.
האור המאיר מלמעלה, מאיר רק למי שכדאי (ראוי) לו. וממילא מי שאינו מקבל את האור, זהו העונש – התיקון עבורו. הצדיק דוחה את קו השמאל ובוחר בקו אמצעי שבו השמאל מתכופף לימין, להשפעה.
ראיה היא החכמה. והדבקים בקו שמאל ולא בימין, הם רואים ואינם רואים. כי החכמה שבשמאל לא תאיר בלי התלבשות באור החסדים שבימין. וע"כ אע"פ שיש שם חכמה, שהם רואים, מ"מ אינם מקבלים חכמה, מחמת חסרון לבוש החסדים. וע"כ אינם רואים.
כמ"ש: הנמצאים בעולם, ואינם יודעים על מה הם נמצאים. וזה נאמר להדבקים בימין ולא בשמאל, שיש להם קיום בעולם, על ידי אור החסדים. אבל אינם יודעים על מה הם נמצאים. כי הארת ימין בלי שמאל, היא ו"ק בלי ראש, ולא יודעים על מה הם נמצאים. ונמצאים, אלו ואלו, הן הדבקים בשמאל, והן הדבקים בימין, בלי שמאל, שלאלו יחסר חסדים, ולאלו יחסר חכמה. וכל זה עלתה להם משום שהתורה עומדת לפניהם ואינם משתדלים בה. ווי להם כשיתעוררו עליהם ימי הרע, שאז יתגלו העונשים המרים שבשמאל, ויכרתו מן העולם.
מה הם ימי רע? אם יעלה על דעתך, שהם ימי זקנה, אינו כן. כי ימי זקנה, אם זכה בבנים ובני בנים, הם ימי טוב. אלא הם כמ"ש: וּזְכֹר אֶת-בּוֹרְאֶיךָ, בִּימֵי, בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא-יָבֹאוּ, יְמֵי הָרָעָה. הם אינם ימי זקנה, אלא כאשר ברא הקב"ה את העולם, ברא אותו באותיות התורה, וכל אות ואות נכנסה לפניו, עד שנתקיימו כל האותיות באות ב', להיותה סוד הברכה, וע"כ ממנה נברא העולם. ונתגלגלו האותיות על רל"א (231) מיני פנים ועל רל"א אחור. כולם עומדים לברוא בהם העולם, אחר שקבלו סוד הברכה מאות ב'. אותיות הן חסרונות השמאל, אך הן אינן חסרונות כאשר מחברים אותן לקו ימין, לחסד של אברהם אבינו, חסד שהוא "דבק" להשפעה, ואז הברכה תשרה בהן, ורק דרך קו אמצעי משיגים כלי לברכה שנאמר (מסכת עוקצין): לֹא מָצָא הַקַּב"הַ כְּלֵי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם. התורה נק' שלום, שכל נתיבותיה שלום – ובה ניתן להתכלל רק דרך קו אמצעי. הברכה היא המוכנות לוותר על השמאל, אשר הוא מוות כאשר מנסה לעמוד כשלעצמו. הימין מאפשר קיום בלבד, אך לצורך השכלול, לצורך התכלית יש להכפיף אליו את הרצון.
שאלות חזרה מקץ סד-סו
1. מיהו אתו הכרוז שמתעורר וקורא בגן עדן?
2. מהם חוקי הבחירה ומה הם אומרים?
3. הסבר את המהלך של הדבקים בקו שמאל ולא ימין מדוע גורמים למוות? מדוע נקראים רואים ולא רואים?
4. הסבר את המהלך של הדבקים בימין ולא בשמאל מדוע הם לא יודעים על מה הם קיימים?
5. מדוע הדבקים בשמאל והדבקים בימין נחשבים שאינם מסתכלים בכבוד ריבונם עד כדי שטוב להם שלא נבראו מאשר נבראו?
6. מתי מתעורר השמאל בזיווג וכיצד נכון להתגבר עליו?
7. כיצד ניתן להשתמש בכח האותיות כדי שישמשו לבריאת עולמו של האדם והעולם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הַבֹּקֶר אוֹר
בכדי לצאת מהדין בעולם, יש לחפש ולפעול את החסד.
האמונה היא הכוח המרפה לכל הדינים, היא נותנת למידת החסד להתפשט. הטבע הרגיל הוא כשיש דין והרגש חיסרון, מחפשים את האור למילוי מיידי ברצון לקבל, אך יש לוותר על המקרה וללכת רק בימין, באמונה, בחסד.
ישנם חוקים (דת ונימוסים) בעולם ויש לפעול בהתאם. וכך בגמר תיקון של עם ישראל, עליו ניתן ללמוד מהשורשים, מהאבות. אותה הארה בהתכללות המידה של אברהם שמרה על השבטים. אנו מחפשים מהי הנקודה הנפשית של האדם, כשזורח בה החסד שמעורר האדם – יינצל מהדין, %9Uצד החומר. החסד הוא יכולת התפשטות והשפעה, ויתור על המקרה, ההתחברות לקב"ה. וכאשר אדם יכול לעורר מידה זו ברמה ראויה, הוא מוגן.
עולם חסד יבנה, ולכן יכול העולם להתקיים. וכאשר יש לאדם דין קשה בליבו, עליו לפעול כמו הח595ק הקוסמי, לעורר את מידת אברהם, וכך מסלק את הכוחות משמאל. התיקון שעושה האור/החסד עם הבריאה הוא התרופה לדינים, למצב חולשה פנימי. ביקורת וחקירה אפשרית רק עם אור ההשפעה והאמונה.
הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. רבי אלעזר אמר: אִם הם היו הולכים ונשלחים, למה לנו לכתוב בתורה, המה וחמוריהם? אלא משום שכתוב: וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת-חֲמֹרֵינוּ. משום זה כתוב: והאנשים שולחו המה וחמוריהם, להשמיענו שלא נשארו שם הם וחמוריהם, כמו שאמר. אומר שהאנשים זה צד ההויה שלהם, והחומר שלהם שהוא צד הדין, יצא גם הוא.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. אותו בוקר של אברהם, שהוא חסד, היה מאיר להימצא על השבטים בזכותו. כי זכותו של אברהם עמד להם, והלכו בשלום, וניצוֹלו מן הדין. כי בשעה ההיא עמד הדין עליהם להיפרע מהם. רק הזכות של אותו בוקר (מידת החסד) של אברהם, הגן עליהם ונשלחו מן מקום הדין, כי לא שלט עליהם באותו הזמן.
רבי יהודה פתח: וּכְאוֹר בֹּקֶר, יִזְרַח-שָׁמֶשׁ. זהו האור של אותו בקר של אברהם, אור החסד. יזרח שמש, זהו שמשו של יעקב, שכתוב: יִזְרַח-שָׁמֶשׁ; בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ, כי בקר ההוא, אור החסד, אינו עבות כל כך, שאין לדינים אחיזה בו. אלא, מִנּׂגַהּ מִמָּטָר, שפירושו נגה הבא ממטר, מצד יצחק, אור הגבורה. ואותו מטר מוציא דשא מארץ. כלומר המטר נותן את הכוח מצד יצחק, דהיינו צריך את הדין, את הגבורה שרק בזכותו ניתן להוליד. יעקב שמשלב בין החסד לדין בהארה אפקטיבית וראויה, מאחר ואותו אור ללא חסד שורף, כפי שנראה אצל הגויים.
וכאור בוקר. באותו האור של בקר אברהם, אור החסד, יזרח שמש, יעקב, שהאור שלו הוא כאור של אותו בוקר של אברהם, כי הוא ת"ת, המאיר בחסדים מכוסים, הנמשכים מאור החסד. בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, כי אותו בוקר אינו חשוך אלא מאיר. כי בשעה שבא הבוקר, שהוא אור החסד, אינו שולט דין כלל, אלא הכל מאיר בצד אברהם, שהוא צד ימין. מִנּׂגַהּ מִמָּטָר, זהו צד יוסף הצדיק, שהוא ממטיר על הארץ, היסוד, שמשפיע אל הנוקבא, להוציא דשא וכל טוב העולם. מפני שהוא יסוד ממנו באה ההזרעה, ובזכות הקשר של זיווג ביסודות, ניתן להולי593. השימוש באור של אברהם מסייע להוציא תולדות דרך קו אמצעי – יעקב ויוסף.
אמר רבי שמעון: בשעה שהלילה בא ופורש כנפיו על העולם, כמה אתונות צחורות (שהן זכות ובאות %T7נגד הטומאה), והן רוחות בצורת אתונות, הממונות להיפרע מן עוברי דת ונימוסים (עובר על החוק – הרשעים), עתידות לצאת ולשלוט בעולם. וכמה בעלי הדין מתעוררים בכמה צדדים למיניהם, ושולטים על העולם. כיון שבא הבוקר (החסד), ומאיר, כולם מסתלקים ואינם שולטים, וכל אחד ואחד בא לעמדתו הקבוע, ושב למקומו. בוקר הוא ביקורת, לכאורה קו שמאל, אז כיצד הבוקר במידת אברהם הוא החסד? אך אחרי דין הלילה, האפשרות שהביקורת תאיר, תגיע רק במידת אברהם.
בוקר של אברהם, הוא שליטת הימין. וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אלו הם בעלי הדין, שהיו שולטים בלילה. המה וחמוריהם, הם הרוחות, הבאות מצד הטומאה, שאינן קדושות הממונות על עוברי דת (חוק) ונימוס להיפרע מהם. ואינן שולטות ואינן נראות עם ביאת הבוקר. ואלו רוחות הממונות על עוברי דת שאמרנו, הן מבחינות חמורים.
אין לך מדרגות עליונות, שאין בהן ימין ושמאל, רחמים ודין, מדרגות על מדרגות, קדושים מצד הקדושה, וטמאים מצד הטומאה. וכולם הן מדרגות על מדרגות אלו על אלו. מצאנו שאתונות צחורות הן מצד הקדושה, הם כמו חמורים. ואיך נאמר כאן, שהן מצד שמאל ואינן קדושות? וע"ז אומר, שיש אתונות צחורות מצד הקדושה והימין, ויש אתונות צחורות מצד הטומאה והשמאל.
ובכל מקום שבוקר של אברהם נתעורר בעולם, כל כוחות השמאל מסתלקים ואינם שולטים, משום שאין להם קיום בצד ימין אלא בצד שמאל. וע"כ בבוקר שמגיע שליטת הימין מוכרחים להסתלק. והקב"ה עשה יום ולילה להנהיג לכל אחד ואחד לבחינתו הראויה לו. כי ביום הנהגת הימין ובלילה הנהגת השמאל. אשרי חלקם של ישראל בעולם הזה ובבא.
רבי חייא פתח: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ. עתיד הקב"ה להאיר לישראל אותו השמש, שגנז מיום שנברא העולם, מפני רשעי העולם כמ"ש: וְיִמְנַע מרשעים אורם. אור זה עלול לפגוע ברשעים, לכן גנז את האור בכדי לתת להם לאחר שיתקנו. ואותו האור גנז הקב"ה. כי כשיצא בתחילה, היה מאיר מסוף העולם עד סופו. כיון שנסתכל בדור אנוש, ובדור המבול, ובדור הפלגה, ובכל הרשעים, גנז אותו האור.
כיון שבא יעקב, ונתדבק באותו ממונה, השר של עשו, והכיש אותו בירך שלו%2S והיה צולע, אז כתוב: וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. הוא השמש שגנז. כי יש בשמש הזה רפואה, לרפאות את ירכו (להקים את בית המקדש). ואחר כך נתרפא באותו השמש, שכתוב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, שפירושו, שלם בגופו, כי נתרפא – דהיינו %Q9יבנה בית המקדש בבחינת יעקב, וזהו שורש לכל אחד מאיתנו, היכולת לתקן.
על כן עתיד הקב"ה לגלות אותו השמש ולהאיר לישראל שכתוב: וְ%T7ָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. זהו שמשו של יעקב, שנתרפא בו. כי באותו הזמן יתרפאו כולם, כי בזמן שיקומו ישראל מעפר, כמה חגרים וכמה סומים יהיו בהם (יקומו עם המום, הרצון לקבל אותו עליהם לתקן), ואז הקב"ה מאיר להם אותו השמש, להתרפאות בו. כך תהיה תחיית המתים.
ואז יאיר אותו השמש מסוף העולם עד סופו. ולישראל יהיה רפואה. ועמים עובדי כוכבים ומזלות ישרפו בו (שאין להם אמונה, ואפילו במצווה קלה כסוכה בעטו), אבל לישראל כתוב: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָת%R0ךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. גמר תיקון מצד האור שגנז לעתיד לבוא.
שאלות חזרה מקץ סא-סג
1. למה כתוב בתורה "המה וחמוריהם"?
2. מהו אורו של אברהם כנגד הדינים ומהי אותה בחינה בנפש האדם?
3. מה הפירוש הנוסף "וכאור בוקר תזרח שמש" עפ"י אות רכ"ח?
4. מי הן האתונות צחורות וכיצד תהיה ההתגברות עליהן?
5. כיצד קשור אורו של אברהם המאיר דרך יעקב לגמה"ת לישראל?
6. מהו הסוד של תיקון בית במקדש השני ברפואת יעקב?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הַבֹּקֶר אוֹר
בכדי לצאת מהדין בעולם, יש לחפש ולפעול את החסד.
האמונה היא הכוח המרפה לכל הדינים, היא נותנת למידת החסד להתפשט. הטבע הרגיל הוא כשיש דין והרגש חיסרון, מחפשים את האור למילוי מיידי ברצון לקבל, אך יש לוותר על המקרה וללכת רק בימין, באמונה, בחסד.
ישנם חוקים (דת ונימוסים) בעולם ויש לפעול בהתאם. וכך בגמר תיקון של עם י5D7ראל, עליו ניתן ללמוד מהשורשים, מהאבות. אותה הארה בהתכללות המידה של אברהם שמרה על השבטים. אנו מחפשים מהי הנקודה הנפשית של האדם, כשזורח בה החסד שמעורר האדם – יינצל מהדין, מצד החומר. החסד הוא יכולת התפשטות והשפעה, ויתור על המקרה, ההתחברות לקב"ה. וכאשר אדם יכול לעורר מידה זו ברמה ראויה, הוא מוגן.
עולם חסד יבנה, ולכן יכול העולם להתקיים. וכאשר יש לאדם דין קשה בליבו, עליו לפעול כמו החוק הקוסמי, לעורר את מידת אברהם, וכך מסלק את הכוחות משמאל. התיקון שעושה האור/החסד עם הבריאה הוא התרופה לדינים, למצב חולשה פנימי. ביקורת וחקירה אפשרית רק עם אור ההשפעה והאמונה.
הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ הֵמָּה וַחֲמֹרֵיהֶם. רבי אלעזר אמר: אִם הם היו הולכים ונשלחים, למה לנו לכתוב בתורה, המה וחמוריהם? אלא משום שכתוב: וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת-חֲמֹרֵינוּ. משום זה כתוב: והאנשים שולחו המה וחמוריהם, להשמיענו שלא נשארו שם הם וחמוריהם, כמו שאמר. אומר שהאנשים זה צד ההויה שלהם, והחומר שלהם שהוא צד הדין, יצא גם הוא.
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ. אותו בוקר של אברהם, שהוא חסד, היה מאיר להימצא על השבטים בזכותו. כי זכותו של אברהם עמד להם, והלכו בשלום, וניצוֹלו מן הדין. כי בשעה ההיא עמד הדין עליהם להיפרע מהם. רק הזכות של אותו בוקר (מידת החסד) של אברהם, הגן עליהם ונשלחו מן מקום הדין, כי לא שלט עליהם באותו הזמן.
רבי יהודה פתח: וּכְ%T7וֹר בֹּקֶר, יִזְרַח-שָׁמֶשׁ. זהו האור של אותו בקר של אברהם, אור החסד. יזרח שמש, זהו שמשו של יעקב, שכתוב: יִזְרַח-שָׁמֶשׁ; בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, מִנֹּגַהּ מִמָּטָר דֶּשֶׁא מֵאָרֶץ, כי בקר ההוא, אור החסד, אינו עבות כל כך, שאין לדינים אחיזה בו. אלא, מִנּׂגַהּ מִמָּטָר, שפירושו נגה הבא ממטר, מצד יצחק, אור הגבורה. ואותו מטר מוציא דשא מארץ. כלומר המטר נותן את הכוח מצד יצחק, דהיינו צריך את הדין, את הגבורה שרק בזכותו ניתן להוליד. יעקב שמשלב בין החסד לדין בהארה אפקטיבית וראויה, מאחר ואותו אור ללא חסד שורף, כפי שנראה אצל הגויים.
וכאור בוקר. באותו האור של בקר אברהם, אור החסד, יזרח שמש, יעקב, שהאור שלו הוא כאור של אותו בוקר של אברהם, כי הוא ת"ת, המאיר בחסדים מכוסים, הנמשכים מאור החסד. בֹּקֶר לֹא עָבוֹת, כי אותו בוקר אינו חשוך אלא מאיר. כי בשעה שבא הבוקר, שהוא אור החסד, אינו שולט דין כלל, אלא הכל מאיר בצד אברהם, שהוא צד ימין. מִנּׂגַהּ מִמָּטָר, זהו צד יוסף הצדיק, שהוא ממטיר על הארץ, היסוד, שמשפיע אל הנוקבא, להוציא דשא וכל טוב העולם. מפני שהוא יסוד ממנו באה ההזרעה, ובזכות הקשר של זיווג ביסודות, ניתן להוליד. השימוש באור של אברהם מסייע להוציא תולדות דרך קו אמצעי – יעקב ויוסף.
אמר רבי שמעון: בשעה שהלילה בא ופורש כנפיו על העולם, כמה אתונות צחורות (שהן זכות ובאות כנגד הטומאה), והן רוחות בצורת אתונות, הממונות להיפרע מן עוברי דת ונימוסים (עובר על החוק – הרשעים), עתידות לצאת ולשלוט בעולם. וכמה בעלי הדין מתעוררים בכמה צדדים למיניהם, ושולטים על העולם. כיון שבא הבוקר (החסד), ומאיר, כולם מסתלקים ואינם שולטים, וכל אחד ואחד בא לעמדתו הקבוע, ושב למקומו. בוקר הוא ביקורת, לכאורה קו שמאל, אז כיצד הבוקר במידת אברהם הוא החסד? אך אחרי דין הלילה, האפשרות שהביקורת תאיר, תגיע רק במידת אברהם.
בוקר של אברהם, הוא שליטת הימין. וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ, אלו הם בעלי הדין, שהיו שולטים בלילה. המה וחמוריהם, הם הרוחות, הבאות מצד הטומאה, שאינן קדושות הממונות על עוברי דת (חוק) ונימוס להיפרע מהם. ואינן שולטות ואינן נראות עם ביאת הבוקר. ואלו רוחות הממונות על עוברי דת שאמרנו, הן מבחינות חמורים.
אין לך מדרגות עליונות, שאין 591הן ימין ושמאל, רחמים ודין, מדרגות על מדרגות, קדושים מצד הקדושה, וטמאים מצד הטומאה. וכולם הן מדרגות על מדרגות אלו על אלו. מצאנו שאתונות צחורות הן מצד הקדושה, הם כמו חמורים. ואיך נאמר כאן, שהן מצד שמאל ואינן קדושות? וע"ז אומר, שיש אתונות צחורות מצד הקדושה והימין, ויש אתונות צחורות מצד הטומאה והשמאל.
ובכל מקום שבוקר של אברהם נתעורר בעולם, כל כוחות השמאל מסתלקים ואינם שולטים, משום שאין להם קיום בצד ימין אלא בצד שמאל. וע"כ בבוקר שמגיע שליטת הימין מוכרחים להסתלק. והקב"ה עשה יום ולילה להנהיג לכל אחד ואחד 5D7בחינתו הראויה לו. כי ביום הנהגת הימין ובלילה הנהגת השמאל. אשרי חלקם של ישראל בעולם הזה ובבא.
רבי חייא פתח: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה, וּמַרְפֵּא, בִּכְנָפֶיהָ. עתיד הקב"ה להאיר לישראל אותו השמש, שגנז מיום שנברא העולם, מפני רשעי העולם כמ"ש: וְיִמְנַע מרשעים אורם. אור זה עלול לפגוע ברשעים, לכן גנז את האור בכדי לתת להם %9Sאחר שיתקנו. ואותו האור גנז הקב"ה. כי כשיצא בתחילה, היה מאיר מסוף העולם עד סופו. כיון שנסתכל בדור אנוש, ובדור המבול, ובדור הפלגה, ובכל הרשעים, גנז אותו האור.
כיון שבא יעקב, ונתדבק באותו ממונה, השר של עשו, והכיש אותו בירך שלו, והיה צולע, אז כתוב: וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. הוא השמש שגנז. כי יש בשמש הזה רפואה, לרפאות את ירכו (להקים את בית המקדש). ואחר כך נתרפא באותו השמש, שכתוב: וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם, שפירושו, שלם בגופו, כי נתרפא – דהיינו שיבנה בית המקדש בבחינת יעקב, וזהו שורש לכל אחד מאיתנו, היכולת לתקן.
על כן עתיד הקב"ה לגלות אותו השמש ולהאיר לישראל שכתוב: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי, שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. זהו שמשו של יעקב, שנתרפא בו. כי באותו הזמן יתרפאו כול%T7, כי בזמן שיקומו ישראל מעפר, כמה חגרים וכמה סומים יהיו בהם (יקומו עם המום, הרצון לקבל אותו עליהם לתקן), ואז הקב"ה מאיר להם אותו השמש, להתרפאות בו. כך תהיה תחיית המתים.
ואז יאיר אותו השמש מסוף העולם עד סופו. ולישראל יהיה רפואה. ועמים עובדי כוכבים ומזלות ישרפו בו (שאין להם אמונה, ואפילו במצווה קלה כסוכה בעטו), אבל לישראל כתוב: אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח; וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. גמר תיקון מצד האור שגנז לעתיד לבוא.
וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין
מלמד כאן ממה נובעות מחלות הלב. מחלה זו היא השהות בזמן בין הלחץ המיידי של האדם למלא את תאוותיו לבין הגשמתם. אדם רוצה משהו בכדי לשנות מצב לפי הבנתו, אך התאווה צריכה להיות לדבר נפשי רוחני ולא לגשמי. אפילו תאווה לאכול, כאשר היא באה בדרך תורה עם ברכה ורצון לקשר – היא ראויה. אל לו לאדם לחפש מילוי בקשה בתפילה מייד, מפני שבכך יש לו מעין טענה למה אינו מקבל. מותר לבקש דבר ראוי, והבורא יתברך מחליט מה ומתי נכון לתת לאדם.
וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן-אִמּוֹ. רבי חייא פתח: תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה-לֵב וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. אין לאדם להסתכל בתפלתו להקב"ה, אם ישועתו באה או לא באה, כי כאשר מסתכל בה, כמה בעלי הדין באים להסתכל במעשיו. כי אותו הסתכלות, שהוא מסתכל בתפילה, גורם לו, מחלת לב. מחלת לב זה הוא מי שעומד תמיד על האדם להשֹטין עליו למעלה ומטה, השטן.
וְעֵץ חַיִּים תַּאֲוָה בָאָה. מי שרוצה שהקב"ה יקבל תפלתו, יעסוק בתורה, שהיא עץ חיים ואז תאווה באה. מהו תאווה? זו היא מדרגה, שכל תפלות העולם הן בידיה, השכינה הקדושה, והיא מביאה אותן לפני מלך העליון. תאווה באה, כי באה לפני מלך העליון לזווג, כדי להשלים רצונו של האדם המתפלל, למלאות בקשתו.
תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה מַחֲלָה-לֵב. זה הוא מקום, שניתן אותה התפלה, במקום אחר (לדבר) שאינו צריך, שאותו מקום נקרא מחלת לב, ונמשכת מהלב, עד שניתנה מיד ליד. ולפעמים לא תבוא הישועה לגמרי, משום שמתפשטת ונמשכת מיד ליד בכל אלו הממונים, שיורידו אותה אל העולם.
ועץ חיים תאווה באה. זה הוא תוחלת שאינה נמשכת בין אלו הממונים והמרכבות מיד ליד. אלא שהקב"ה נותן אותה מיד, משום כי כשנמשכת בין אלו הממונים והמרכבות, כמה הם בעלי הדין שניתן להם רשות לעיין ולהסתכל בדינו, מטרם שנותנים לו ישועתו. אבל מה שיוצא מבית המלך וניתן אל האדם, בין שהוא כדאי או אינו כדאי, ניתן לו מיד. וזה הוא, עץ חיים תאווה באה, שפירושו, שניתן לו מיד.
תּוֹחֶלֶת מְמֻשָּׁכָה זהו יעקב, שנמשכה לו התוחלת (המצב שהדבר קורה) ליוסף עד זמן ארוך. ועץ חיים תאווה באה. זהו בנימין, כי מזמן שדרש אותו יוסף עד הזמן שבא אליו, לא היה אלא זמן קצר, שהזמן לא נמשך. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן-אִמּוֹ. למה אומר הכתוב: בן אמו? משום שצורת אמו היתה בו, שהיתה דומה צורתו לצורת רחל.
רבי יוסי אמר: הרי כותב מקודם וירא יוסף אתם את בנימין. ועתה כתוב: וישא עיניו וַיַרא את בנימין אחיו. אלא שראה ברוח הקודש את בנימין, שחלקו היה עימהם בארץ, ובחלקם של בנימין ויהודה תשרה השכינה. כי ראה יהודה ובנימין שבחלקם היה בית המקדש. וזה הוא, וירא יוסף אִתם את בנימין, שראה אותו עימהם. ויוסף, שהיה אחיו, לא ראה את עצמו עימהם באותו החלק, שהיה בו בית המקדש.
אף כאן, וישא עיניו וירא את בנימין אחיו בן אמו, היא גם כן, שראה בנין בית המקדש שבחלקו. כתוב אחריו: וַיְמַהֵר יוֹסֵף, כִּי-נִכְמְרוּ רַחֲמָיו אֶל-אָחִיו, וַיְבַקֵּשׁ, לִבְכּוֹת; וַיָּבֹא הַחַדְרָה, וַיֵּבְךְּ שָׁמָּה, משום שראה חורבנו של בית המקדש.
רבי חזקיה פתח: מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה-לָּךְ אֵפוֹא כִּי-עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. בזמן שנחרב בית המקדש, והיו שורפים אותו באש, עלו כל הכהנים על הגגות של בית המקדש, וכל מפתחות בית המקדש בידיהם. ואמרו, עד כאן היינו גזברים שלך (ה'), מכאן ואילך קח את שלך.
גֵּיא חזיון, זו השכינה, שהייתה בבית המקדש, וכל בני העולם היו יונקים ממנה יניקה של נבואה. ואע"פ שכל הנביאים היו מתנבאים ממקום אחר, מנצח והוד דז"א, מ"מ, מתוכה, מן הנוקבא, היו יונקים נבואתם. כי נצח והוד דז"א היו משפיעים בשכינה, והשכינה היתה נותנת הארת נצח והוד אל הנביאים. ועל כן על שם הנבואה היא נקראת, גֵּיא חזיון.
מַה-לָּךְ אֵפוֹא כִּי-עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. כי כשנחרב בית המקדש, באה השכינה ועלתה בכל המקומות, שהייתה דירתה בהם מקודם לכן, והייתה בוכה על בית מושבה, ועל ישראל שהלכו בגלות, ועל כל הצדיקים והחסידים שהיו שם ונאבדו כי כתוב: כֹּה אמר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ. ורחל היא שם השכינה. אז הקב"ה שאל את השכינה, מה לך איפה, כי עלית כולך גגות.
מיום שנחרב בית המקדש, לא היה יום שלא נמצא בו קללות, משום, כי כשבית המקדש היה עומד, היו ישראל עובדים עבודות ומקריבים עולות וקרבנות, והשכינה שרתה עליהם בבית המקדש, כאם הרובצת על הבנים. ופני כל היו מאירים, עד שנמצאו ברכות למעלה ולמטה. ולא היה יום, שלא נמצא בו ברכות וחדוות. והיו ישראל יושבים לבטח בארץ, וכל העולם היה ניזון בשבילם. עתה שנחרב בית המקדש, והשכינה הלכה עימהם בגלות, אין לך יום שלא נמצא בו קללות ונתקלל העולם, ושמחות אינן נמצאות למעלה ולמטה.
ועתיד הקב"ה להקים כנסת ישראל, השכינה, מעפר כמ"ש: ולשמח את העולם בכל כמ"ש: וַהֲבִיאוֹתִים אֶל-הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי–עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן, עַל-מִזְבְּחִי: כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים. וכתוב: בִּבְכי יבואו ובתחנונים אובילם. כמו שבתחילה כתוב: בָּכׂה תבכה בלילה ודמעתָה על לחיה, כן לאחר כך, בִּבְכי ישובו מן הגלות, שכתוב: בִּבְכי יבואו.
שאלות חזרה מקץ נח-ס
1. הסבר מהו הפירוש "תוחלת ממשוכה מחלה לב ועץ חיים תאוה בה" ב-3 מובנים.
2. מהו מחלת לב ומה הגורם לה ומה תיקונה?
3. מה ההבדל בין תוחלת שמתפשטת ונמשכת מיד ליד לבין זו שנמשכת ישירות מהקב"ה?
4. מה ההבדל בתוחלת בין יעקב ליוסף ומדוע?
5. מה ראה יוסף במה שכתוב "וירא יוסף אתם את בנימין"?
6. מדוע נקראת המלכות גיא חזיון?
7. מה המצב המתואר בזהר כאשר נחרב בית המקדש ומה התקוה העתידית?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף
אין האדם מפחד מדבר חיצוני, אלא מחטאיו.
הגורם לפחד הוא אמונה הנחלשת בכך שמכניסים לתוכה ידיעות ושאלות אסורות. מלמד כאן ממה נובע הפחד, ואת דרכי ההתגברות על היצר הרע. ביום הדין בודקים את האדם על מעשיהם, על המסכים (יכולות ההתגברות) אותם הצליחו לייצר.
את הפחד מפרקת יראת השם – על האדם להרגיז יצר הטוב על יצר הרע, דהיינו לכופף את היצר הרע ע"י לימוד התורה, ואם זה לא מצליח יש לפעול כראוי בעקבות שבירת הלב הבאה מייסורים, דהיינו שאדם יחשוב על יום הדין, יום המיתה.
יצר הרע אינו נמצא אלא כאשר האדם גאוותן, וכשבא בענווה, בלב שבור, היצר הרע מסתלק ואינו שולט באדם. צריך האדם גוף חלש ונפש חזקה, דהיינו להחליש את שליטת הגוף המתחזקת מחטאים, ולהגביר שליטת הרוח ע"י למוד תורה ומעשי השפעה. התיקון הוא בקניית אמונה שלמה זוכה לביטחון והתגברות על כל פחד שמייצר היצר הרע. מעבודה זו לא ניתן להתחמק, ונדרש האדם לתקן הכול, עד הפגם האחרון שיצר. עבודת האמונה נעשית בהסתר, בלי לשאול שאלות המנקבים את חלל האמונה ופוגמים. היכולת להתגבר על כל הפחדים תבוא רק מהידוק הקשר לוודאי הנצחי – הקב"ה.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה. אמר רבי יוסי: אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה. אוי להם בשעה שהקב"ה יבוא לבקש מהם דין על מעשיהם, ויקומו הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם, שמטרם הפרד הנפש מן הגוף.
ויום ההוא הוא יום הדין (בדומה ליום ראש השנה). יום שהספרים, שבהם כתובים כל מעשי בני אדם, פתוחים, ובעלי הדין (השטן שמקטרג) נמצאים. כי בעת ההוא עומד הנחש בקיומו לנשוך אותו, וכל האברים מתרגשים מפניו, והנשמה נפרדת מן הגוף, והולכת ומשוטטת ואינה יודעת לאיזה דרך תלך, ולאיזה מקום יעלו אותה. חוסר הוודאות בנפש האדם הוא הקושי.
אוי לאותו יום, יום של כעס וקצף הוא אותו היום. ועל כן צריך האדם להרגיז את יצרו בכל יום, ולהזכיר לפניו אותו יום שְיקוּם לדין המלך. ושיביאו אותו תחת הארץ להירקב, והנשמה תיפרד ממנו. אדם צריך להזכיר לעצמו את יום הדין, שזו סגולה להתעורר ולעשות תיקון. בד"כ הגוף, הרצון לקבל מביא אותו להתעלם. הדבר הטוב ביותר כאן הוא לימוד התורה, והשלילי הוא זכירת השלילה.
לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישתדל (לתקן לכופפו ליצר הטוב) אחריו. אם הלך ממנו, טוב. ואם לא, יעסוק בתורה. כי אין לך דבר לשבור את היצר הרע, אלא התורה. אם הלך טוב, ואם לא, יזכיר לו יום המיתה כדי לשברו. שלב ראשון לך בדרך טובה נגד היצר הרע, בדרך התורה. אם לא הולך – שבור אותו.
כאן יש להסתכל, הרי זהו יצר הרע וזהו מלאך המות. וכי מלאך המות ישבר מלפני יום המיתה. והרי הוא ההורג את בני אדם. ומשמע ששמחה שלו, הוא להמית אנשים. שמשום זה הוא מַשְׂטֶה אותם תמיד, כדי להמשיכם למיתה? לא מנסים לשבור את מלאך המוות, אלא את הלב שסטה מהדרך ומכיל אותם.
אלא ודאי, שהאדם יזכיר לו יום המיתה, כדי לשבור הלב של האדם, כי יצר הרע אינו שורה אלא במקום שנמצא שמחת היין וגאות רוח. וכשנמצא רוח שבור באדם, אז מתפרד ממנו, ואינו שורה עליו. וע"כ צריך להזכיר לו יום המיתה, וישבר גופו והוא הולך לו.
יצר הטוב צריך חדווה של תורה. ויצר הרע צריך חדווה של יין וניאוף וגאות רוח הרגש הוא גמיש ויש ללמד אותו לאהוב את הדברים האמיתיים. ומשום זה צריך האדם להרגיזו תמיד מאותו יום הגדול, יום הדין, יום החשבון, שאין מה להגן על האדם, אלא מעשים הטובים, שהוא עושה בעולם הזה כדי שיגינו עליו בשעה ההוא. עיקר המעשים הטובים הם לימוד תורה וצדקה, דהיינו לפעול למען אותו רצון שהוא העני – היצר הטוב שמחפש את החיבור והקשר.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. ומה שכולם היו גיבורים, כולם חזקים, ועלם אחד (מנשה) שהביאם לבית יוסף, גרם להם שהיו מתייראים, בעת שיבוא הקב"ה לבקש את האדם לדין של אחת כמה וכמה. שיש לירא ולפחד. אם השבטים שהיו גיבורים פחדו ממלך בשר ודם, קל וחומר שיפחדו מהקב"ה ביום הדין. יש להאמין ביום הדין, ואין מספיק להאמין בשכל, יש להרגיש בלב, ולפעול ביראה כל השנה.
משום זה צריך האדם להיזהר בעולם הזה להתחזק בהקב"ה, וישים מבטחו בו. אשר אע"פ שהוא חטא, אם יחזור בתשובה שלמה, הרי הקב"ה חזק, לעבור על מידותיו, ולסלוח לו, ויוכל להתחזק בהקב"ה, כאילו לא חטא כלל.
השבטים, משום שחטאו בגנבת יוסף, היו יראים. ואם לא חטאו, לא היו יראים כלל. כי עוונותיו של האדם משברים את לבו (הטוב, את צד הימני שבלב) ואין לו כוח כלל. מה הטעם, כי יצר הטוב נשבר עמו ואין לו כוח להתגבר על יצר הרע ועל כן כתוב: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. הירא מן העוונות שבידיו, שהם משברים לבו של אדם. לכן למי שאומר שאין לו כוח, יש לומר הפסק לעשות חטאים, כאשר בתחילה יש לפעול בכפיה ולא לדחות, לשים על עצמו שופטים ושוטרים.
לכמה דורות נפרע הקב"ה מן העוונות של השבטים במכירת יוסף. כי לא נאבד מלפני הקב"ה כלום, ונפרע מדור לדור, והדין עומד לפניו תמיד עד שנפרע. והדין שורה במקום שצריך להיות. אין פשיטת רגל ומחילה ברוחניות, השם זוכר הכל עד שנפרע ואין תקווה להסתתר.
מאין לנו זה? מחזקיהו שחטא חטא ההוא, שגילה סתריו של הקב"ה לאומות אחרות, עמים עובדי כוכבים ומזלות, שלא היה צריך לגלותם. והקב"ה שלח את ישעיהו, ואמר לו: הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה. מותר ללמד את הגויים (פרטים) בתורה אך לא את הסתרים (הכלל).
כמה גרם אותו עוון, שגילה מה שהיה סתום (נקב באמונה – שאלות לא לגיטימיות במקום הליכה מעל טעם ודעת). כי כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לס"א, שלא היה צריך לשלוט עליו. משום זה אֵין הַבְּרֵכָה שׁוּרָה אֶלָּא בַּמָּקוֹם סֵתֶר (חסדים מכוסים). כל מה שהוא בסתר, שורה עליו ברכה. כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לשלוט עליו.
כתוב: כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. זהו מלכות בבל, כי משם נשלח מנחה לירושלים שכתוב: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ; וַיִּשְׁמַע, כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. וכתוב בהם, שלום לחזקיהו מלך יהודה, ושלום לאלהא רבא, ושלום לירושלים. כיון שיצא המכתב ממנו, השיב אל לבו ואמר: לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי לְהַקְדִּים שָׁלוֹם הָעֶבֶד לְשָׁלוֹם רִבּוֹנוֹ. קם מכסאו, וצעד ג' צעידות, והשיב מכתבו, וכתב אחר תחתיו וכתב כך: שלום לאלהא רבא, שלם לירושלים, ושלם לחזקיה. וזה הוא מכבדיה. כך מכבדים ומאמינים בהשם יתברך.
ואחר כך הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, שהראה להם חזקיה. ולולא זה לא הזילוה לאחר כך. ומתוך שחזקיהו היה צדיק, נעכב הדבר ביותר מלבוא, ולא בא בימיו שכתוב: כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי. ואחר כך פקד הקב"ה אותו עוון לבניו אחריו. את האמונה אין לגלות אפילו לא לעצמך.
כעין זה, אותו עוון של השבטים עומד עד לאחר זמן. משום שהדין של מעלה, אינו יכול לשלוט עליהם, עד שמגיעה השעה להיפרע, ונִפרע מהם. ומשום זה כל מי שיש בידו חטאים מפחד תמיד כמ"ש: וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם. ועל כן, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף
אין האדם מפחד מדבר חיצוני, אלא מחטאיו.
הגורם לפחד הוא אמונה הנחלשת בכך שמכניסים לתוכה ידיעות ושאלות אסורות. מלמד כאן ממה נובע הפחד, ואת דרכי ההתגברות על היצר הרע. ביום הדין בודקים את האדם על מעשיהם, על המסכים (יכולות ההתגברות) אותם הצליחו לייצר.
את הפחד מפרקת יראת השם – על האדם להרגיז יצר הטוב על יצר הרע, דהיינו לכופף את היצר הרע ע"י לימוד התורה, ואם זה לא מצליח יש לפעול כראוי בעקבות שבירת הלב הבאה מייסורים, דהיינו שאדם יחשוב על יום הדין, יום המיתה.
יצר הרע אינו נמצא אלא כאשר האדם גאוותן, וכשבא בענווה, בלב שבור, היצר הרע מסתלק ואינו שולט באדם. צריך האדם גוף חלש ונפש חזקה, דהיינו להחליש את שליטת הגוף המתחזקת מחטאים, ולהגביר שליטת הרוח ע"י למוד תורה ומעשי השפעה. התיקון הוא בקניית אמונה שלמה זוכה לביטחון והתגברות על כל פחד שמייצר היצר הרע. מעבודה זו לא ניתן להתחמק, ונדרש האדם לתקן הכול, עד הפגם האחרון שיצר. עבודת האמונה נעשית בהסתר, בלי לשאול שאלות המנקבים את חלל האמונה ופוגמים. היכולת להתגבר על כל הפחדים תבוא רק מהידוק הקשר לוודאי הנצחי – הקב"ה.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה. אמר רבי יוסי: אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה. אוי להם בשעה שהקב"ה יבוא לבקש מהם דין על מעשיהם, ויקומו הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם, שמטרם הפרד הנפש מן הגוף.
ויום ההוא הוא יום הדין (בדומה ליום ראש השנה). יום שהספרים, שבהם כתובים כל מעשי בני אדם, פתוחים, ובעלי הדין (השטן שמקטרג) נמצאים. כי בעת ההוא עומד הנחש בקיומו לנשוך אותו, וכל האברים מתרגשים מפניו, והנשמה נפרדת מן הגוף, והולכת ומשוטטת ואינה יודעת לאיזה דרך תלך, ולאיזה מקום יעלו אותה. חוסר הוודאות בנפש האדם הוא הקושי.
אוי לאותו יום, יום של כעס וקצף הוא אותו היום. ועל כן צריך האדם להרגיז את יצרו בכל יום, ולהזכיר לפניו אותו יום שְיקוּם לדין המלך. ושיביאו אותו תחת הארץ להירקב, והנשמה תיפרד ממנו. אדם צריך להזכיר לעצמו את יום הדין, שזו סגולה להתעורר ולעשות תיקון. בד"כ הגוף, הרצון לקבל מביא אותו להתעלם. הדבר הטוב ביותר כאן הוא לימוד התורה, והשלילי הוא זכירת השלילה.
לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישתדל (לתקן לכופפו ליצר הטוב) אחריו. אם הלך ממנו, טוב. ואם לא, יעסוק בתורה. כי אין לך דבר לשבור את היצר הרע, אלא התורה. אם הלך טוב, ואם לא, יזכיר לו יום המיתה כדי לשברו. שלב ראשון לך בדרך טובה נגד היצר הרע, בדרך התורה. אם לא הולך – שבור אותו.
כאן יש להסתכל, הרי זהו יצר הרע וזהו מלאך המות. וכי מלאך המות ישבר מלפני יום המיתה. והרי הוא ההורג את בני אדם. ומשמע ששמחה שלו, הוא להמית אנשים. שמשום זה הוא מַשְׂטֶה אותם תמיד, כדי להמשיכם למיתה? לא מנסים לשבור את מלאך המוות, אלא את הלב שסטה מהדרך ומכיל אותם.
אלא ודאי, שהאדם יזכיר לו יום המיתה, כדי לשבור הלב של האדם, כי יצר הרע אינו שורה אלא במקום שנמצא שמחת היין וגאות רוח. וכשנמצא רוח שבור באדם, אז מתפרד ממנו, ואינו שורה עליו. וע"כ צריך להזכיר לו יום המיתה, וישבר גופו והוא הולך לו.
יצר הטוב צריך חדווה של תורה. ויצר הרע צריך חדווה של יין וניאוף וגאות רוח הרגש הוא גמיש ויש ללמד אותו לאהוב את הדברים האמיתיים. ומשום זה צריך האדם להרגיזו תמיד מאותו יום הגדול, יום הדין, יום החשבון, שאין מה להגן על האדם, אלא מעשים הטובים, שהוא עושה בעולם הזה כדי שיגינו עליו בשעה ההוא. עיקר המעשים הטובים הם לימוד תורה וצדקה, דהיינו לפעול למען אותו רצון שהוא העני – היצר הטוב שמחפש את החיבור והקשר.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. ומה שכולם היו גיבורים, כולם חזקים, ועלם אחד (מנשה) שהביאם לבית יוסף, גרם להם שהיו מתייראים, בעת שיבוא הקב"ה לבקש את האדם לדין של אחת כמה וכמה. שיש לירא ולפחד. אם השבטים שהיו גיבורים פחדו ממלך בשר ודם, קל וחומר שיפחדו מהקב"ה ביום הדין. יש להאמין ביום הדין, ואין מספיק להאמין בשכל, יש להרגיש בלב, ולפעול ביראה כל השנה.
משום זה צריך האדם להיזהר בעולם הזה להתחזק בהקב"ה, וישים מבטחו בו. אשר אע"פ שהוא חטא, אם יחזור בתשובה שלמה, הרי הקב"ה חזק, לעבור על מידותיו, ולסלוח לו, ויוכל להתחזק בהקב"ה, כאילו לא חטא כלל.
השבטים, משום שחטאו בגנבת יוסף, היו יראים. ואם לא חטאו, לא היו יראים כלל. כי עוונותיו של האדם משברים את לבו (הטוב, את צד הימני שבלב) ואין לו כוח כלל. מה הטעם, כי יצר הטוב נשבר עמו ואין לו כוח להתגבר על יצר הרע ועל כן כתוב: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. הירא מן העוונות שבידיו, שהם משברים לבו של אדם. לכן למי שאומר שאין לו כוח, יש לומר הפסק לעשות חטאים, כאשר בתחילה יש לפעול בכפיה ולא לדחות, לשים על עצמו שופטים ושוטרים.
לכמה דורות נפרע הקב"ה מן העוונות של השבטים במכירת יוסף. כי לא נאבד מלפני הקב"ה כלום, ונפרע מדור לדור, והדין עומד לפניו תמיד עד שנפרע. והדין שורה במקום שצריך להיות. אין פשיטת רגל ומחילה ברוחניות, השם זוכר הכל עד שנפרע ואין תקווה להסתתר.
מאין לנו זה? מחזקיהו שחטא חטא ההוא, שגילה סתריו של הקב"ה לאומות אחרות, עמים עובדי כוכבים ומזלות, שלא היה צריך לגלותם. והקב"ה שלח את ישעיהו, ואמר לו: הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה. מותר ללמד את הגויים (פרטים) בתורה אך לא את הסתרים (הכלל).
כמה גרם אותו עוון, שגילה מה שהיה סתום (נקב באמונה – שאלות לא לגיטימיות במקום הליכה מעל טעם ודעת). כי כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לס"א, שלא היה צריך לשלוט עליו. משום זה אֵין הַבְּרֵכָה שׁוּרָה אֶלָּא בַּמָּקוֹם סֵתֶר (חסדים מכוסים). כל מה שהוא בסתר, שורה עליו ברכה. כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לשלוט עליו.
כתוב: כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. זהו מלכות בבל, כי משם נשלח מנחה לירושלים שכתוב: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ; וַיִּשְׁמַע, כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. וכתוב בהם, שלום לחזקיהו מלך יהודה, ושלום לאלהא רבא, ושלום לירושלים. כיון שיצא המכתב ממנו, השיב אל לבו ואמר: לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי לְהַקְדִּים שָׁלוֹם הָעֶבֶד לְשָׁלוֹם רִבּוֹנוֹ. קם מכסאו, וצעד ג' צעידות, והשיב מכתבו, וכתב אחר תחתיו וכתב כך: שלום לאלהא רבא, שלם לירושלים, ושלם לחזקיה. וזה הוא מכבדיה. כך מכבדים ומאמינים בהשם יתברך.
ואחר כך הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, שהראה להם חזקיה. ולולא זה לא הזילוה לאחר כך. ומתוך שחזקיהו היה צדיק, נעכב הדבר ביותר מלבוא, ולא בא בימיו שכתוב: כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי. ואחר כך פקד הקב"ה אותו עוון לבניו אחריו. את האמונה אין לגלות אפילו לא לעצמך.
כעין זה, אותו עוון של השבטים עומד עד לאחר זמן. משום שהדין של מעלה, אינו יכול לשלוט עליהם, עד שמגיעה השעה להיפרע, ונִפרע מהם. ומשום זה כל מי שיש בידו חטאים מפחד תמיד כמ"ש: וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם. ועל כן, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף
אין האדם מפחד מדבר חיצוני, אלא מחטאיו.
הגורם לפחד הוא אמונה הנחלשת בכך שמכניסים לתוכה ידיעות ושאלות אסורות. מלמד כאן ממה נובע הפחד, ואת דרכי ההתגברות על היצר הרע. ביום הדין בודקים את האדם על מעשיהם, על המסכים (יכולות ההתגברות) אותם הצליחו לייצר.
את הפחד מפרקת יראת השם – על האדם להרגיז יצר הטוב על יצר הרע, דהיינו לכופף את היצר הרע ע"י לימוד התורה, ואם זה לא מצליח יש לפעול כראוי בעקבות שבירת הלב הבאה מייסורים, דהיינו שאדם יחשוב על יום הדין, יום המיתה.
יצר הרע אינו נמצא אלא כאשר האדם גאוותן, וכשבא בענווה, בלב שבור, היצר הרע מסתלק ואינו שולט באדם. צריך האדם גוף חלש ונפש חזקה, דהיינו להחליש את שליטת הגוף המתחזקת מחטאים, ולהגביר שליטת הרוח ע"י למוד תורה ומעשי השפעה. התיקון הוא בקניית אמונה שלמה זוכה לביטחון והתגברות על כל פחד שמייצר היצר הרע. מעבודה זו לא ניתן להתחמק, ונדרש האדם לתקן הכול, עד הפגם האחרון שיצר. עבודת האמונה נעשית בהסתר, בלי לשאול שאלות המנקבים את חלל האמונה ופוגמים. היכולת להתגבר על כל הפחדים תבוא רק מהידוק הקשר לוודאי הנצחי – הקב"ה.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף, וַיֹּאמרוּ עַל-דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה. אמר רבי יוסי: אוי להם לבני אדם, שאינם יודעים ואינם מסתכלים בדרכי התורה. אוי להם בשעה שהקב"ה יבוא לבקש מהם דין על מעשיהם, ויקומו הגוף והנפש לתת חשבון מכל מעשיהם, שמטרם הפרד הנפש מן הגוף.
ויום ההוא הוא יום הדין (בדומה ליום ראש השנה). יום שהספרים, שבהם כתובים כל מעשי בני אדם, פתוחים, ובעלי הדין (השטן שמקטרג) נמצאים. כי בעת ההוא עומד הנחש בקיומו לנשוך אותו, וכל האברים מתרגשים מפניו, והנשמה נפרדת מן הגוף, והולכת ומשוטטת ואינה יודעת לאיזה דרך תלך, ולאיזה מקום יעלו אותה. חוסר הוודאות בנפש האדם הוא הקושי.
אוי לאותו יום, יום של כעס וקצף הוא אותו היום. ועל כן צריך האדם להרגיז את יצרו בכל יום, ולהזכיר לפניו אותו יום שְיקוּם לדין המלך. ושיביאו אותו תחת הארץ להירקב, והנשמה תיפרד ממנו. אדם צריך להזכיר לעצמו את יום הדין, שזו סגולה להתעורר ולעשות תיקון. בד"כ הגוף, הרצון לקבל מביא אותו להתעלם. הדבר הטוב ביותר כאן הוא לימוד התורה, והשלילי הוא זכירת השלילה.
לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע, וישתדל (לתקן לכופפו ליצר הטוב) אחריו. אם הלך ממנו, טוב. ואם לא, יעסוק בתורה. כי אין לך דבר לשבור את היצר הרע, אלא התורה. אם הלך טוב, ואם לא, יזכיר לו יום המיתה כדי לשברו. שלב ראשון לך בדרך טובה נגד היצר הרע, בדרך התורה. אם לא הולך – שבור אותו.
כאן יש להסתכל, הרי זהו יצר הרע וזהו מלאך המות. וכי מלאך המות ישבר מלפני יום המיתה. והרי הוא ההורג את בני אדם. ומשמע ששמחה שלו, הוא להמית אנשים. שמשום זה הוא מַשְׂטֶה אותם תמיד, כדי להמשיכם למיתה? לא מנסים לשבור את מלאך המוות, אלא את הלב שסטה מהדרך ומכיל אותם.
אלא ודאי, שהאדם יזכיר לו יום המיתה, כדי לשבור הלב של האדם, כי יצר הרע אינו שורה אלא במקום שנמצא שמחת היין וגאות רוח. וכשנמצא רוח שבור באדם, אז מתפרד ממנו, ואינו שורה עליו. וע"כ צריך להזכיר לו יום המיתה, וישבר גופו והוא הולך לו.
יצר הטוב צריך חדווה של תורה. ויצר הרע צריך חדווה של יין וניאוף וגאות רוח הרגש הוא גמיש ויש ללמד אותו לאהוב את הדברים האמיתיים. ומשום זה צריך האדם להרגיזו תמיד מאותו יום הגדול, יום הדין, יום החשבון, שאין מה להגן על האדם, אלא מעשים הטובים, שהוא עושה בעולם הזה כדי שיגינו עליו בשעה ההוא. עיקר המעשים הטובים הם לימוד תורה וצדקה, דהיינו לפעול למען אותו רצון שהוא העני – היצר הטוב שמחפש את החיבור והקשר.
וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף. ומה שכולם היו גיבורים, כולם חזקים, ועלם אחד (מנשה) שהביאם לבית יוסף, גרם להם שהיו מתייראים, בעת שיבוא הקב"ה לבקש את האדם לדין של אחת כמה וכמה. שיש לירא ולפחד. אם השבטים שהיו גיבורים פחדו ממלך בשר ודם, קל וחומר שיפחדו מהקב"ה ביום הדין. יש להאמין ביום הדין, ואין מספיק להאמין בשכל, יש להרגיש בלב, ולפעול ביראה כל השנה.
משום זה צריך האדם להיזהר בעולם הזה להתחזק בהקב"ה, וישים מבטחו בו. אשר אע"פ שהוא חטא, אם יחזור בתשובה שלמה, הרי הקב"ה חזק, לעבור על מידותיו, ולסלוח לו, ויוכל להתחזק בהקב"ה, כאילו לא חטא כלל.
השבטים, משום שחטאו בגנבת יוסף, היו יראים. ואם לא חטאו, לא היו יראים כלל. כי עוונותיו של האדם משברים את לבו (הטוב, את צד הימני שבלב) ואין לו כוח כלל. מה הטעם, כי יצר הטוב נשבר עמו ואין לו כוח להתגבר על יצר הרע ועל כן כתוב: מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ. הירא מן העוונות שבידיו, שהם משברים לבו של אדם. לכן למי שאומר שאין לו כוח, יש לומר הפסק לעשות חטאים, כאשר בתחילה יש לפעול בכפיה ולא לדחות, לשים על עצמו שופטים ושוטרים.
לכמה דורות נפרע הקב"ה מן העוונות של השבטים במכירת יוסף. כי לא נאבד מלפני הקב"ה כלום, ונפרע מדור לדור, והדין עומד לפניו תמיד עד שנפרע. והדין שורה במקום שצריך להיות. אין פשיטת רגל ומחילה ברוחניות, השם זוכר הכל עד שנפרע ואין תקווה להסתתר.
מאין לנו זה? מחזקיהו שחטא חטא ההוא, שגילה סתריו של הקב"ה לאומות אחרות, עמים עובדי כוכבים ומזלות, שלא היה צריך לגלותם. והקב"ה שלח את ישעיהו, ואמר לו: הִנֵּה, יָמִים בָּאִים, וְנִשָּׂא כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיּוֹם הַזֶּה, בָּבֶלָה. מותר ללמד את הגויים (פרטים) בתורה אך לא את הסתרים (הכלל).
כמה גרם אותו עוון, שגילה מה שהיה סתום (נקב באמונה – שאלות לא לגיטימיות במקום הליכה מעל טעם ודעת). כי כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לס"א, שלא היה צריך לשלוט עליו. משום זה אֵין הַבְּרֵכָה שׁוּרָה אֶלָּא בַּמָּקוֹם סֵתֶר (חסדים מכוסים). כל מה שהוא בסתר, שורה עליו ברכה. כיון שנִגלה, ניתן מקום שליטה למקום אחר, לשלוט עליו.
כתוב: כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ, גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחוֹר. זהו מלכות בבל, כי משם נשלח מנחה לירושלים שכתוב: בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ; וַיִּשְׁמַע, כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. וכתוב בהם, שלום לחזקיהו מלך יהודה, ושלום לאלהא רבא, ושלום לירושלים. כיון שיצא המכתב ממנו, השיב אל לבו ואמר: לֹא יָפֶה עָשִׂיתִי לְהַקְדִּים שָׁלוֹם הָעֶבֶד לְשָׁלוֹם רִבּוֹנוֹ. קם מכסאו, וצעד ג' צעידות, והשיב מכתבו, וכתב אחר תחתיו וכתב כך: שלום לאלהא רבא, שלם לירושלים, ושלם לחזקיה. וזה הוא מכבדיה. כך מכבדים ומאמינים בהשם יתברך.
ואחר כך הִזִּילוּהָ כִּי רָאוּ עֶרְוָתָהּ, שהראה להם חזקיה. ולולא זה לא הזילוה לאחר כך. ומתוך שחזקיהו היה צדיק, נעכב הדבר ביותר מלבוא, ולא בא בימיו שכתוב: כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי. ואחר כך פקד הקב"ה אותו עוון לבניו אחריו. את האמונה אין לגלות אפילו לא לעצמך.
כעין זה, אותו עוון של השבטים עומד עד לאחר זמן. משום שהדין של מעלה, אינו יכול לשלוט עליהם, עד שמגיעה השעה להיפרע, ונִפרע מהם. ומשום זה כל מי שיש בידו חטאים מפחד תמיד כמ"ש: וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם. ועל כן, וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף.
שאלות חזרה מקץ נב-נד
1. הסבר בצורה נוספת את הפסוק "מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה".
2. הסבר את הסיפור שמביא רבי אבא בקפ"ו בפנימיות, בנפש האדם.
3. במה אותו יהודי שבסיפור גדול מיוסף עפ"י רבי אבא?
4. מדוע אדם שעשו רעה כלפיו צריך לגמול טובה? האם אין בכך סכנה? כיצד זה מסתדר עם "הקם להורגך השכם להורגו"?
5. הסבר עפ"י פנימיות הסיפור את הפסוק "הולך בתום ילך בטח ומעקש דרכיו יוודע".
6. כיצד אפשר להתגבר על הפחד?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
דין של אדם אמיתי אינו דין על העבר, אלא דין של העתיד.
דין של העבר נושא נקמה ונטירה, ודין אמיתי בודק מה צריך לעשות בכדי שתתקיים התכלית של שלום ואהבה. אַל ישאל אדם שנפגע כיצד לחזיר, אלא ייקח את המקרה כחומר גלם לבנייה עתידית. אצל הגוי האמת היא תן וקח כחשבון מסחרי – בית משפט חילוני. השופט הפנימי האמיתי של האדם, מבין שהתכלית שלום. רק ב"תורה" המטופשת של הדרוויניזם החזק שולט, אצל היהודי שבאדם, החזק הוא מי שפעולתו והשקעתו הם למען תכלית האהבה – הוא השורד. וכך גם בזוגיות, השורדים הם המחויבים לתכלית, ולמרות הקשיים, ומבינים: שעדיף ללכת לדבר אמיתי גם אם קשה להשיגו, מאשר להישאר במקום שבוודאי לא נכון, אך הוא נחמד מבחוץ. בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכים אותו, דהיינו כאשר תבוא באהבה, אז זה גם מה שתשיג. על האדם להיות מטרתי ולא סיבתי, הנגרר וזורם בתופעות חיצוניות. ה' אינו פועל בצורה סיבתית, אלא בצורה תכליתית, ואדם נידון על פי רצונו העתידי. (הָאוֹמֵר הינשאי לִי עַל מְנָת שֶׁאֲנִי צַדִּיק, אפילו רָשָׁע גָּמוּר – מקודשת).
שמירה פנימית מתפתחת באדם המפיל את הגאווה, את אותה בליטה המייצגת את התאווה של ההחשבה העצמית.
המחילה מכבסת את נפש האדם ומורידה את כתמי הגאווה. מצד אחד אין עניין להגיש את הלחי השניה כאשר פוגעים בך, אלא כוח נפשי להבין שהוא שליח שיש ללמד עליו זכות, ויש לאהוב אותו. הסליחה אומר שיש בינינו ברית, מחויבות הדדית. כאן לא מדובר על אדם גס שאינו מבקש אחווה ומחויבות לברית.
"הסיפור" עם יוסף בא ללמד אותנו סודות לחיזוק הקשר עם ה' ע"י הליכה בצד ימין בריבוי אהבה בעולם. וכפי שאחי יוסף עשו לו רע, יוסף לא ניסה להשלים ולפעול את דין השמאל, אלא השיב להם טובה תחת רעה, לחזק את הימין – האמונה, זו הדרך.
יוסף, לא די לו שלא השיב רעה לאֶחָיו, אלא עוד שעשה עימהם חסד ואמת, וכך דרכיהם של הצדיקים תמיד. משום זה הקב"ה מרחם עליהם תמיד, בעולם הזה ובעולם הבא. בעולם הזה בהשתוקקות שלהם, בחיצוניות – ובעולם הבא, בתענוג – בפנימיות.
מַיִם עֲמֻקִּים, עֵצָה בְלֶב-אִישׁ וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה. זהו יהודה. בשעה שיהודה נגש אל יוסף על אודות בנימין. ואיש תבונות יִדלֶנה, זהו יוסף, שהתוודע אז אל אֶחָיו. בפירוש הקודם לימד שמים עמוקים זה ה', וכאן מפרש שהמים העמוקים – הרצונות הגדולים באים לידי ביטוי דרך יהודה.
כעת בא ללמד את החשיבות של הליכה בקו ימין. רבי אבא היה יושב בפתח שער העיר לוד. ראה אדם אחד שהיה בא ויושב על בליטה שהייתה בולטת מצד ההר, והיה עייף מן הדרך, וישָב וישָן שם. בתוך כך, ראה נחש אחד שהיה בא אצלו, ובא שֶרֶץ והרג את הנחש. כשהקיץ האדם (לאחר שישן שאנן), ראה את הנחש למולו, שהיה מת. קם האדם, ונפלה הבליטה שהיה יושב עליה, אל העמק (מקום החיסרון) שמתחתיה, כי נקרעה מן ההר (מאותם הרהורים), והאדם נִיצל, כי אם היה מאחר רגע מלקום, היה נופל ביחד עם הבליטה אל העמק, והיה נהרג.
בא אליו רבי אבא ואמר לו: אמור לי, מה מעשיך? כי הקב"ה הִקְרָה אליך שני נסים אלו, שהצילו מן הנחש, ומן הבליטה שנפלה, לא היו בחינם. אין ארוחות חינם, כלומר שמעשי האדם יוצרים מציאות פנימית השומרת אותו מאותה השתוקקות שנק' עולם הזה, בו מבקש האדם רק לרצון העצמי, וכשישן עלול ליפול. הבליטה – היא הגאווה עליה יושב, דינים קשים ומסוכנים. וברגע שקם משכיל לראות שהנחש הפנימי מת, הוא יורד מגאוותו ומסוגל להודות. הנחש הפנימי בנפש אומר לאדם, הכישרון שלך נועד לעצמך, לטובתך – זוהי הכשת הנחש.
ענה לו: כל ימי לא עשה לי אדם רעה, שלא נִתרצִיתי עִמו ומחלתי לו. ועוד, אם לא יכלתי להתרצות עמו, לא עליתי על מיטתי מטרם שמחלתי לו ולכל אלו שציערו לי, ולא נטרתי לו שנאה כל היום על אותו רע שעשה לי. ולא די לי זה, אלא עוד, שמאותו יום והלאה השתדלתי לעשות להם טובות.
בכה רבי אבא ואמר: גדולים מעשיו של זה מיוסף. כי ביוסף, העושֵי רעה היו אחיו, ודאי שהיה לו לרחם עליהם מחמת האחווה, אבל מה שעשה זה, שעשה כן עם כל בני אדם, הוא גדול מיוסף, ראוי הוא שהקב"ה יַקּרֵה לו נס על נס.
פתח ואמר: הולך בַּתּוֹם יֵלֶךְ בֶּטַח, זהו אדם שהולך בדרכי התורה. ילך בֶּטַח. שמזיקי העולם לא יוכלו להזיקו. וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ. מי הוא יִוָּדֵעַ? ועונה מי שנטה מדרך האמת, ומבקש לגבות מחבירו (לשלם רעה תחת רעה – לכאורה דין אמת), שרוצה לשלם לו רעה תחת רעה, ועובר על לא תִקום ולא תִטור. יִוָּדֵעַ היינו, שיהיה ניכר בעיני כל בעלי הדין, שלא תאבד מהם צורת אותו אדם, כדי להביאו למקום שיהיו נוקמים ממנו. מדה כנגד מדה, וע"כ כתוב: יִוָּדֵעַ.
אותו ההולך בדרך האמת, הקב"ה מחפה עליו, כדי שלא יִתוָּדֵעַ ולא יהיה ניכר לבעלי הדין. אבל מְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ, ויהיה ניכר להם. אשריהם האנשים, ההולכים בדרך אמת, והולכים בטח בעולם, שאינם מפחדים לא בעולם הזה ולא בעולם הבא.
שאלות חזרה מקץ מט-נא
1. באיזה תנאי היו בני יעקב שלמים?
2. מה ההבדל בין דין רפה בישראל ודין רפה בעכו"ם?
3. מה ההבדל בין צדיק לרשע שעוברת נשמתם בנהר דינור ומדוע?
4. למה נועדו סיפורי התורה עפ"י אות קע"ז?
5. מה קורה כשאדם נוטה לשמאל ומה קורה כשנוטה לימין ומה הדרך האמיתית ומדוע?
6. כיצד צריך לשלם לאדם שעשה לך רעה ומדוע?
7. הסבר עפי רבי אבא מהם "מים עמוקים", "עצה בלב איש" ו-"איש תבונה ידלנה"?
שאלות חזרה מקץ מו-מח
1. מהו ויאסוף אותם אל המשמר שלושת ימים אלו שלושת ימים למה הם?
2. מהו "זאת עשו וחיו" ממה הם אותם חיים?
3. מיהו איש ומיהו אינו בכתוב "ויאמרו איש אל אחיו" ומהי התשובה שאנו לומדים ממקום זה אצל שמעון?
4. מדוע אסר יוסף את שמעון לעיני אחיו?
5. מהיכן אנו לומדים שיוסף התנהג אל אחיו באחווה ולשמעון בפרט?
6. מהיכן אנו לומדים באות קסח שלשלום ערך רב ביותר?
7. מהו נגוזו וכיצד לומדים מכך על ענין צדקה, שלום וקיום הברית
וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר
ברית באה לקשר ולא בכדי לפגוע באחד הצדדים.
מלמד יוסף שבזכות הברית יוכלו לחיות, ואין לנצל ברית לעשיית דין כפי שעשו. כמובן שאין הצדיק בא לנקום חלילה באחים, אלא לתקנם.
וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אמר רבי אלעזר: אלו שלשת ימים הם כנגד ג' ימים של שְׁכֶם, שכתוב: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. כלומר מלמד כאן שכנגד המעשה של שמעון ולוי, שהיה דין קשה, בא לעשות תיקון. וַיֹּאמר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. להורות, שהוא לא עשה כמו שהם עשו בשכם, שגרמו לאנשי שכם לקבל עליהם את זאת הזו, שהיא הנוקבא, הנקראת זאת, שהיא סוד הברית, שהברית, שהוא יסוד, דבוק בה. ואחר שעשו ברית הזה, הרגו אותם ולא נשאר מהם עַד אחד.
ומה כתוב ביוסף? זאת עֲשו וִחְיוּ, שֶׁיְּחַיֶּה אותם. מה הטעם? משום, כי אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, שהוא שומר הברית. וכל גלגול הזה שגלגל עימהם, לא היה אלא בשביל בנימין, כדי שיביאו את בנימין.
וַיֹּאמרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. זהו שמעון ולוי, כמו שהיה מקודם לכן (במכירת יוסף) שכתוב: ויאמרו איש אל אחיו.
מי הוא איש ומי הוא אחיו? איש זה שמעון כי כתוב כאן איש, וכתוב שם, וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית. מה שָם שמעון, אף כאן שמעון. ומשום שחזר בתשובה, בכה ונִחָם על זה ואמר ללוי: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ. כלומר התשובה שעשה היא בלקיחת האחריות.
על כן שחזר בתשובה, נבנה מזלו של שמעון שור, כי י"ב מזלות הם כנגד י"ב שבטים, אשר טלה כנגד ראובן, ושור כנגד שמעון. כמו שמזלו של יוסף הוא שור שכתוב: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. כן מזל של שמעון הוא שור.
וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן
וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כדי שלא יקטרג עליו עם לוי. כי שמעון ולוי, כשמתחברים שניהם, הם יכולים לקטרג. ויאסור אותו לעיניהם. ורק לעיניהם אסרו, ואחר שיצאו, היה מאכיל ומשקה אותו. חיבור שמעון ולוי הוא שמאל חזק בחינת דין.
ואם תאמר: שרצונו של יוסף היה משום שכתוב: אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם. שעל כן האכיל והשקה את שמעון, שהיה שונאו. אם כן, יוסף שהיה צדיק, איך עשה כזאת? שהרי כתוב: כִּי גֶחָלִים אַתָּה, חֹתֶה עַל-רֹאשׁוֹ; וַיהוָה, יְשַׁלֶּם-לָךְ. ואין זה דרכו של צדיק לנקום באֶחָיו.
אלא חס ושלום שיוסף היה מתכוון לכך. אלא כאיש לאחיו, כן היה עושה ומתנהג עמו באחוָה, ולא באופן אחר. ולא רק עמו לבדו, אלא כן עשה עם כל אחיו כמ"ש: וַיְצַו יוֹסֵף, וַיְמַלְאוּ אֶת-כְּלֵיהֶם בָּר, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל-שַׂקּוֹ, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן. כדי להתנהג עימהם באחווה.
רבי יוסי אמר: אִם-שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים, וְכֵן נָגוֹזּוּ, וְעָבָר; וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ, עוֹד. כאשר העם כולו, יש בו שלום ואין בהם בעלי מחלוקת, הקב"ה מרחם עליהם והדין אינו שולט בהם. ואע"פ שכולם עובדים עבודה זרה, אם הם בשלום, אין הדין שולט עליהם. שכתוב: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. שפירושו, אפילו אם עובדים עֲצָבִּים, עבודה זרה, מ"מ אם הם בחבור, הנח לו. הפריד ביניהם כדי שהשם ירחם עליהם. האמת היא שאין חיבור אמיתי של רשעים, אלא לשעתו, ובזמן החיבור לא פוגעים בהם.
מהו וכן נָגׂזוּ? ונגוזו היה צריך לכתוב. כמו שבתחילת הכתוב מדבר בשלום, אף כאן. וצדקה הוא שלום, ומי שמרבה בצדקה, מרבה שלום למעלה ומרבה שלום למטה. ומשום זה כתוב: וכן נָגוֹזוּ וְעָבַר, שנגוֹזו פירושו כמו גזזו, שגוזזים כספיהם בצדקה. ואמר וכן, להורות שכמו שבתחילתו מדבר בשלום, אף כאן מדבר בשלום, בצדקה. למה אומר ועבר? אלא זה סובב על הדין של הרוגז, כמו שאתה אומר, עד יעבור זעם. אף כאן, ועבר פירושו, עבר הדין מעליהם.
ישראל, שהקב"ה נתן להם ברית עולם, ברית מילה, לשמור אותו תמיד, ושיהיה בו האדם שלם בכל הצדדים, ואם האדם אינו שומר אותו תמיד, הרי הוא פגום בכל דבר, כי כתוב: התהלך לפני וֶהְיֵה תמים. תמים. שלם, משמע שכל עוד שלא נתקיים בו הברית, מטרם שנמול, היה פגום. ואם אחרי הברית פוגם, פוגם הוא בשלמותו.
שומרים מצווה ברית מילה, להיות שלמים, ולא להיות פגומים. וכן רבים פירושו, שיִפרו ויִרבו בו. כי הנשמות אינן יוצאות לעולם אלא בברית הזה. ומי שנמול, וקבל עליו ברית הזה. ונָגוֹזוּ. מלשון גיזה וכריתה. ועבר ממנו אותה הזוהמה של העורלה, שהיה בו מקודם לכן.
וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר
ברית באה לקשר ולא בכדי לפגוע באחד הצדדים.
מלמד יוסף שבזכות הברית יוכלו לחיות, ואין לנצל ברית לעשיית דין כפי שעשו. כמובן שאין הצדיק בא לנקום חלילה באחים, אלא לתקנם.
וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אמר רבי אלעזר: אלו שלשת ימים הם כנגד ג' ימים של שְׁכֶם, שכתוב: וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים. כלומר מלמד כאן שכנגד המעשה של שמעון ולוי, שהיה דין קשה, בא לעשות תיקון. וַיֹּאמר אֲלֵהֶם יוֹסֵף בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, זֹאת עֲשׂוּ וִחְיוּ אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא. להורות, שהוא לא עשה כמו שהם עשו בשכם, שגרמו לאנשי שכם לקבל עליהם את זאת הזו, שהיא הנוקבא, הנקראת זאת, שהיא סוד הברית, שהברית, שהוא יסוד, דבוק בה. ואחר שעשו ברית הזה, הרגו אותם ולא נשאר מהם עַד אחד.
ומה כתוב ביוסף? זאת עֲשו וִחְיוּ, שֶׁיְּחַיֶּה אותם. מה הטעם? משום, כי אֶת הָאֱלֹהִים אֲנִי יָרֵא, שהוא שומר הברית. וכל גלגול הזה שגלגל עימהם, לא היה אלא בשביל בנימין, כדי שיביאו את בנימין.
וַיֹּאמרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. זהו שמעון ולוי, כמו שהיה מקודם לכן (במכירת יוסף) שכתוב: ויאמרו איש אל אחיו.
מי הוא איש ומי הוא אחיו? איש;זה שמעון כי כתוב כאן איש, וכתוב שם, וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא, וַיַּקְרֵב אֶל-אֶחָיו אֶת-הַמִּדְיָנִית. מה שָם שמעון, אף כאן שמעון. ומשום שחזר בתשובה, בכה ונִחָם על זה ואמר ללוי: אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ. כלומר התשובה שעשה היא בלקיחת האחריות.
על כן שחזר בתשובה, נבנה מזלו של שמעון שור, כי י"ב מזלות הם כנגד י"ב שבטים, אשר טלה כנגד ראובן, ושור כנגד שמעון. כמו שמזלו של יוסף הוא שור שכתוב: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ. כן מזל של שמעון הוא שור.
וַי5BCִקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן
וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם. כדי שלא יקטרג עליו עם לוי. כי שמעון ולוי, כשמתחברים שניהם, הם יכולים לקטרג. ויאסור אותו לעיניהם. ורק לעיניהם אסרו, ואחר שיצאו, היה מאכיל ומשקה אותו. חיבור שמעון ולוי הוא שמאל חזק בחינת דין.
ואם תאמר: שרצונו של יוסף היה מ%T7ום שכתוב: אִם-רָעֵב שֹׂנַאֲךָ, הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם-צָמֵא, הַשְׁקֵהוּ מָיִם. שעל כן האכיל והשקה את שמעון, שהיה שונאו. אם כן, יוסף שהיה צדיק, איך עשה כזאת? שהרי כתוב: כִּי גֶחָלִים אַתָּה, חֹתֶה עַל-רֹאשׁוֹ; וַיהוָה, יְשַׁלֶּם-לָךְ. ואין זה דר59Bו של צדיק לנקום באֶחָיו.
אלא חס ושלום שיוסף היה מתכוון לכך. אלא כאיש לאחיו, כן היה עושה ומתנהג עמו באחוָה, ולא באופן אחר. ולא רק עמו לבדו, אלא כן עשה עם כל אחיו כמ"ש: וַיְצַו יוֹסֵף, וַיְמַלְאוּ אֶת-כְּלֵיהֶם בָּר, וּלְהָשִׁיב כַּסְפֵּיהֶם אִישׁ אֶל-שַׂקּוֹ, וְלָתֵת לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ; וַיַּעַשׂ לָהֶם, כֵּן. כדי להתנהג עימהם באחווה.
רבי יוסי אמר: אִם-שְׁלֵמִים וְכֵן רַבִּים, וְכֵן נָגוֹזּוּ, וְעָבָר; וְעִנִּתִךְ לֹא אֲעַנֵּךְ, עוֹד. כאשר העם כולו, יש בו שלום ואין בהם בעלי מחלוקת, הקב"ה מרחם עליהם והדין אינו שולט בהם. ואע"פ שכולם עובדים עבודה זרה, אם הם בשלום, אין הדין שולט עליהם. שכתוב: חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם, הַנַּח-לוֹ. שפירושו, אפילו אם עובדים עֲצָבִּים, עבודה זרה, מ"מ אם הם בחבור, הנח לו. הפריד ביניהם כדי שהשם ירחם עליהם. האמת היא שאין חיבור אמיתי של רשעים, אלא לשעתו, ובזמן החיבור לא פוגעים בהם.
מהו וכן נָגׂזוּ? ונגוזו היה צריך לכתוב. כמו שבתחילת הכתוב מדבר בשלום, אף כאן. וצדקה הוא שלום, ומי שמרבה בצדקה, מרבה שלום למעלה ומרבה שלום למטה. ומשום זה כתוב: וכן נָגוֹזוּ וְעָבַר, שנגוֹזו פירושו כמו גזזו, שגוזזים כספיהם בצדקה. ואמר וכן, להורות שכמו שבתחילתו מדבר בשלום, אף כאן מדבר בשלום, בצדקה. למה אומר ועבר? אלא זה סובב על הדין של הרוגז, כמו שאתה אומר, עד יעבור זעם. אף כאן, ועבר פירושו, עבר הדין מעליהם.
ישראל, שהקב"ה נתן להם ברית עולם, ברית מילה, לשמור אותו תמיד, ושיהיה בו האדם שלם בכל הצדדים, ואם האדם אינו שומר אותו תמיד, הרי הוא פגום בכל דבר, כי כתוב: התהלך לפני וֶהְיֵה תמים. תמים. שלם, משמע שכל עוד שלא נתקיים בו הברית, מטרם שנמול, היה פגום. ואם אחרי הברית פוגם, פוגם הוא בשלמותו.
שומרים מצווה ברית מילה, להיות שלמים, ולא להיות פגומים. וכן רבים פירושו, שיִפרו ויִרבו בו. כי הנשמות אינן יוצאות לעולם אלא בברית הזה. ומי שנמול, וקב59C עליו ברית הזה. ונָגוֹזוּ. מלשון גיזה וכריתה. ועבר ממנו אותה הזוהמה של העורלה, שהיה בו מקודם לכן.
שאלות חזרה מקץ מג-מה
1. מה הכלל לגבי חלום שהוא אמת לעומת חלום שהוא שקר?
2. היות וידוע שדוד המלך לא ראה חלום טוב, כיצד זה מתפרש אם ידוע כי היה צדיק? דהיינו מהו חלום רע שרואה צדיק?
3. מה היחזס בין המחשבה למילה היוצאת מפה אדם? כיצד יש לקשור זה לפתרון החלום לטובה?
4. מהו התהליך של עליית הנשמה הן של צדיק והן של רשע בראיית החלום?
5. מדוע מראים לאדם שאינו צדיק חלום טוב שאינו אמת?
6. מדוע לא כתוב דגל מחנה יוסף לפי דברי ר"י? מה הפירוש לפי היהודי ומה הראיה לכך? מה יש ללמוד מפירוש היהודי לעבודת נפש?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיְהִי מִקֵּץ מג-מה
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת
גם דבר הנראה לכאורה כרע, יש לפרש כמשימה לעשיית טוב.
מי שאינו צדיק, אל לו לחפש את התענוג הגשמי בחלום, אלא ישאל עצמו מהי העבודה הנפשית הנדרשת ממני בכדי להתקרב למטרה.
החלום מקשר את האדם לעולם העליון, למקום שאיפת האמת של האדם. אך כאשר השאיפה ארצית ולא נכונה משתלטת, יוליכו אותו למקום רע. לכן חשוב להבחין האם החלום אמיתי. כפי שמתפקדת הנשמה מעבר לזמן ומקום, כך החלום הוא מעבר לגוף המוגבל בגשמיות של זמן ומקום – מכאן שפיתרון נכון מחויב להיות שייך למטרה נצחית. יש לנצל את הרדמות התודעה הגשמית בשינה, ולנסות להתקשר לאמת.
חלום שהוא טוב, בחינת כלל יש לזכור. הגוף הוא בחינת שִּכחַה, נגף, וכאן עדיף לא לזכור את החלום לפרטיות, להתייחס כאגרת שלא נפתחה.
יש הבדל בין אמת ושקר לבין טוב ורע. יש וגם באמת מופיע רע, שמראים לצדיק את הרע (כחלק מהשלם) אצל הרשע, והופכים אותו לטוב המקרב לתכלית. מכאן שהיכולת להפיק מידע אמיתי מחלום לא נועד לכל אחד, זה מעין נבואה מדויקת רק לצדיק. אחרים רואים בחלום טעויות, וכך עונשם, וכדאי להם לשכוח את החלומות, כדי שלא יצאו מהכוח לפועל.
העולם לא בנוי רק מאהבה ותענוג, אלא גם מצד שמאל, אותו מראים לאדם בכדי שירכוש יראה, שהיא הכלי המחזיק אהבה (ימין). אצל הרשע, הרע שמראים לו בחלום הוא "הכלל" עבורו – כל מציאותו, לעומת הצדיק שאצלו הרע שמראים לו הוא רק חלק מהכלל, שבא בכדי לעוררו ליראה ולהביאו לשלמות.
פתח רבי יוסי: כִּי בָּא הַחֲלוֹם, בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל, בְּרֹב דְּבָרִים. כי בא החלום ברוב עניין, כמה הם העוזרים בחלום שיתקיים, וממונים מדרגות על מדרגות, עד שהחלומות, מהם שכולם אמת, ומהם, שיש בהם אמת ושקר, שמקצתו מתקיים ומקצתו אינו מתקיים. אבל לאלו צדיקי אמת לא נגלה להם בחלום דברי שקר כלל, אלא כולם אמת. כלומר מחלק כאן שישנם חלומות אצל הצדיקים שבאים מצד האמת, הכל תלוי בדרגת הצדיקות של האדם, והצדיק יכול לקבל חלום ללא סיגים.
דניאל חלם. ואם היה בחלום דברי שקר, למה נכתב ספר דניאל בין כתובים? אלא, אלו צדיקי אמת, בשעה שנשמתם עולה, בעת שנתם, אינו מתחבר בהם אלא דברים קדושים, שמודיעים אותם דברי אמת, דברי קיום, שאינם משקרים לעולם.
דוד המלך לא ראה חלום טוב, הרי נשמע, שהיה רואה דברים שאינם אמיתיים. שהרי האמת היה, שהיה מלא טוֹב וחסד מה'. אלא ודאי, כל ימיו היה עוסק בשפיכת דמים וערך מלחמות, וכל חלומותיו לא היו אלא חלומות רעים, חורבן, שממה, דם, ושפיכת דמים, ולא חלום של שלום, ועדיין היו אלו חלומות אמיתיים הצריכים להתקיים. האם צריך לראות חלום טוב, או חלום אמיתי? כמובן שאת האמת.
הייתכן שלאדם טוב יראו לו חלום רע? ודאי כן הוא, כי כל אלו הרעות העתידות להתדבק באלו שעברו על דברי התורה. ואלו העונשים, שהם עתידים להיענש בעולם האמת, כולם ראה דוד המלך, כדי שבכל שעה תהיה יראת ריבונו עליו. ומיושב בזה הקושיה, איך ראה דברים שאינם אמיתיים. כי ראה אותם בעוברי עבירה, שבהם היו אמיתיים. והראו אותם לו, כדי לעוררו ביראת שמים. והנה העירו, שכתוב: וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. זהו חלום רע, שמטיל יִרְאה על האדם. וע"כ מראים לצדיק חלום רע.
למדנו כי האדם שראה חלום, צריך לפתוח פיו בו, לבקש פתרון לפני בני אדם שאוהבים אותו, כדי שהרצון שלהם יעלה אליו לטובה, ויפתחו פיהם לטובה, וְיִמָּצֵּא הרצון והמלה שלהם, הכול לטובה. הרצון, שהיא המחשבה, חכמה, היא ראשית הכל, ראשית כל הספירות. והמלה (הוצאה מהכוח אל הפועל) היא מלכות – סוף הכל, סוף כל הספירות. ועל כן נמצא שהוא בשלמות בסוד העליון, להיות כאן ראש וסוף הספירות. ועל כן הוא מתקיים כולו. ועוד, שמבקשים רחמים על האדם, שיתקיים אותו פתרון הטוב שפתרו.
ומשום זה הקב"ה מודיע אל האדם בחלומו, לכל אחד ואחד לפי מדרגתו, כְּמות שהוא. ובאותו אופן כמו שכל אחד ואחד יאמר שיהיה החלום. כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ודאי שהחלום אינו אלא לאיש צדיק, שהוא רואה חלום כראוי.
כאשר האדם ישן על מיטתו, נשמתו יוצאת ומשוטטת בעולם למעלה, ונכנסת במקום שנכנסת, וכמה מחנות רוחות נמצאות והולכות בעולם ופוגעות (פוגשות) באותה הנשמה. אם צדיק הוא האדם, עולה הנשמה למעלה, ורואה מה שרואה. ואם אינו צדיק, הנשמה נאחזת באותו הצד, ומודיעים לה דברי שקר, או דברים העתידים לבוא בזמן קרוב (ואינם נכונים לטווח הרחוק). כך השקר מתקיים בתחילה ולבסוף מתגלה. וע"כ לאדם שאינו צדיק, מודיעים לו חלום טוב, שאינו כולו אמת, כדי להטותו מדרך האמת, כיון שנטה מדרך האמת, מטמאים אותו. כי כל מי שבא להיטהר, מטהרים אותו, ומי שבא להיטמא, מטמאים אותו. מלמעלה מפילים מהר יותר את הרשע, בכדי שימהר להתאמת עם האמת ולתקן.
ישבו עד עלות הבוקר, אמר רבי יוסי: ודאי לא נזכר שמו של יוסף באלו הדגלים שכתוב: דגל מחנה אפרים, ולא כתוב: דגל מחנה יוסף, והוא משום, שהתגאה על אֶחָיו. אמר אותו יהודי, ודאי שמעתי יוסף הוא בעולם הזכר, יסוד דז"א, וכל השבטים הם בחינת עולם הנקבה, השכינה. ועל כן לא נכלל יוסף עמהם בדגלים, להיותו בעולם הזכר.
כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ. כתוב: נחנו, אנחנו היה צריך לכתוב. למה חסר א'? אלא משום שסוד הברית, שהוא יוסף, לא נמצא עימהם, נסתלק משם הא', ונאמר: נחנו, כי א' הוא זכר. ב' היא נקבה. ומשום זה נסתלק א' משם, שהוא יוסף, ונשארו אלו הנקבות, האותיות נחנו, אצל השכינה, שבה סוד השבטים. כאן נותן היהודי הוכחה למה יוסף הוא בחינת זכר, ושאר השבטים צד נקבה, ולכן לא נזכר בתוכם.
ואחר כך אמר: וכֵּנִים אֲנַחְנוּ, הא' נתווספה. אמר ו, ולא ידעו מה שאמר כי משום שיוסף נמצא שם, השלימו המלה ואמר: ו אנחנו כמ"ש: וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד, ויוסף היה בחשבון. הרי כשיוסף נכנס בחשבון, אמראנחנו, וכשלא נכנס בחשבון אמר נחנו.
אמר רבי יוסי: כל אלו הדברים שאמרנו כאן, הקב"ה רצה בהם, כי השכינה לא סרה מכאן כמ"ש: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. כאן רואים שיוסף, הברית היא המאחדת.
וַיְהִי מִקֵּץ מג-מה
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת
גם דבר הנראה לכאורה כרע, יש לפרש כמשימה לעשיית טוב.
מי שאינו צדיק, אל לו לחפש את התענוג הגשמי בחלום, אלא ישאל עצמו מהי העבודה הנפשית הנדרשת ממני בכדי להתקרב למטרה.
החלום מקשר את האדם לעולם העליון, למקום שאיפת האמת של האדם. אך כאשר השאיפה ארצית ולא נכונה משתלטת, יוליכו אותו למקום רע. לכן חשוב להבחין האם החלום אמיתי. כפי שמתפקדת הנשמה מעבר לזמן ומקום, כך החלום הוא מעבר לגוף המוגבל בגשמיות של זמן ומקום – מכאן שפיתרון נכון מחויב להיות שייך למטרה נצחית. יש לנצל את הרדמות התודעה הגשמית בשינה, ולנסות להתקשר לאמת.
חלום שהוא טוב, בחינת כלל יש לזכור. הגוף הוא בחינת שִּכחַה, נגף, וכאן עדיף לא לזכור את החלום לפרטיות, להתייחס כאגרת שלא נפתחה.
יש הבדל בין אמת ושקר לבין טוב ורע. יש וגם באמת מופיע רע, שמראים לצדיק את הרע (כחלק מהשלם) אצל הרשע, והופכים אותו לטוב המקרב לתכלית. מכאן שהיכולת להפיק מידע אמיתי מחלום לא נועד לכל אחד, זה מעין נבואה מדויקת רק לצדיק. אחרים רואים בחלום טעויות, וכך עונשם, וכדאי להם לשכוח את החלומות, כדי שלא יצאו מהכוח לפועל.
העולם לא בנוי רק מאהבה ותענוג, אלא גם מצד שמאל, אותו מראים לאדם בכדי שירכוש יראה, שהיא הכלי המחזיק אהבה (ימין). אצל הרשע, הרע שמראים לו בחלום הוא "הכלל" עבורו – כל מציאותו, לעומת הצדיק שאצלו הרע שמראים לו הוא רק חלק מהכלל, שבא בכדי לעוררו ליראה ולהביאו לשלמות.
פתח רבי יוסי: כִּי בָּא הַחֲלוֹם, בְּרֹב עִנְיָן וְקוֹל כְּסִיל, בְּרֹב דְּבָרִים. כי בא החלום ברוב עניין, כמה הם העוזרים בחלום שיתקיים, וממונים מדרגות על מדרגות, עד שהחלומות, מהם שכולם אמת, ומהם, שיש בהם אמת ושקר, שמקצתו מתקיים ומקצתו אינו מתקיים. אבל לאלו צדיקי אמת לא נגלה להם בחלום דברי שקר כלל, אלא כולם אמת. כלומר מחלק כאן שישנם חלומות אצל הצדיקים שבאים מצד האמת, הכל תלוי בדרגת הצדיקות של האדם, והצדיק יכול לקבל חלום ללא סיגים.
דניאל חלם. ואם היה בחלום דברי שקר, למה נכתב ספר דניאל בין כתובים? אלא, אלו צדיקי אמת, בשעה שנשמתם עולה, בעת שנתם, אינו מתחבר בהם אלא דברים קדושים, שמודיעים אותם דברי אמת, דברי קיום, שאינם משקרים לעולם.
דוד המלך לא ראה חלום טוב, הרי נשמע, שהיה רואה דברים שאינם אמיתיים. שהרי האמת היה, שהיה מלא טוֹב וחסד מה'. אלא ודאי, כל ימיו היה עוסק בשפיכת דמים וערך מלחמות, וכל חלומותיו לא היו אלא חלומות רעים, חורבן, שממה, דם, ושפיכת דמים, ולא חלום של שלום, ועדיין היו אלו חלומות אמיתיים הצריכים להתקיים. האם צריך לראות חלום טוב, או חלום אמיתי? כמובן שאת האמת.
הייתכן שלאדם טוב יראו לו חלום רע? ודאי כן הוא, כי כל אלו הרעות העתידות להתדבק באלו שעברו על דברי התורה. ואלו העונשים, שהם עתידים להיענש בעולם האמת, כולם ראה דוד המלך, כדי שבכל שעה תהיה יראת ריבונו עליו. ומיושב בזה הקושיה, איך ראה דברים שאינם אמיתיים. כי ראה אותם בעוברי עבירה, שבהם היו אמיתיים. והראו אותם לו, כדי לעוררו ביראת שמים. והנה העירו, שכתוב: וְהָאֱלֹהִים עָשָׂה, שֶׁיִּרְאוּ מִלְּפָנָיו. זהו חלום רע, שמטיל יִרְאה על האדם. וע"כ מראים לצדיק חלום רע.
למדנו כי האדם שראה חלום, צריך לפתוח פיו בו, לבקש פתרון לפני בני אדם שאוהבים אותו, כדי שהרצון שלהם יעלה אליו לטובה, ויפתחו פיהם לטובה, וְיִמָּצֵּא הרצון והמלה שלהם, הכול לטובה. הרצון, שהיא המחשבה, חכמה, היא ראשית הכל, ראשית כל הספירות. והמלה (הוצאה מהכוח אל הפועל) היא מלכות – סוף הכל, סוף כל הספירות. ועל כן נמצא שהוא בשלמות בסוד העליון, להיות כאן ראש וסוף הספירות. ועל כן הוא מתקיים כולו. ועוד, שמבקשים רחמים על האדם, שיתקיים אותו פתרון הטוב שפתרו.
ומשום זה הקב"ה מודיע אל האדם בחלומו, לכל אחד ואחד לפי מדרגתו, כְּמות שהוא. ובאותו אופן כמו שכל אחד ואחד יאמר שיהיה החלום. כי כל החלומות הולכים אחר הפה. ודאי שהחלום אינו אלא לאיש צדיק, שהוא רואה חלום כראוי.
כאשר האדם ישן על מיטתו, נשמתו יוצאת ומשוטטת בעולם למעלה, ונכנסת במקום שנכנסת, וכמה מחנות רוחות נמצאות והולכות בעולם ופוגעות (פוגשות) באותה הנשמה. אם צדיק הוא האדם, עולה הנשמה למעלה, ורואה מה שרואה. ואם אינו צדיק, הנשמה נאחזת באותו הצד, ומודיעים לה דברי שקר, או דברים העתידים לבוא בזמן קרוב (ואינם נכונים לטווח הרחוק). כך השקר מתקיים בתחילה ולבסוף מתגלה. וע"כ לאדם שאינו צדיק, מודיעים לו חלום טוב, שאינו כולו אמת, כדי להטותו מדרך האמת, כיון שנטה מדרך האמת, מטמאים אותו. כי כל מי שבא להיטהר, מטהרים אותו, ומי שבא להיטמא, מטמאים אותו. מלמעלה מפילים מהר יותר את הרשע, בכדי שימהר להתאמת עם האמת ולתקן.
ישבו עד עלות הבוקר, אמר רבי יוסי: ודאי לא נזכר שמו של יוסף באלו הדגלים שכתוב: דגל מחנה אפרים, ולא כתוב: דגל מחנה יוסף, והוא משום, שהתגאה על אֶחָיו. אמר אותו יהודי, ודאי שמעתי יוסף הוא בעולם הזכר, יסוד דז"א, וכל השבטים הם בחינת עולם הנקבה, השכינה. ועל כן לא נכלל יוסף עמהם בדגלים, להיותו בעולם הזכר.
כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ. כתוב: נחנו, אנחנו היה צריך לכתוב. למה חסר א'? אלא משום שסוד הברית, שהוא יוסף, לא נמצא עימהם, נסתלק משם הא', ונאמר: נחנו, כי א' הוא זכר. ב' היא נקבה. ומשום זה נסתלק א' משם, שהוא יוסף, ונשארו אלו הנקבות, האותיות נחנו, אצל השכינה, שבה סוד השבטים. כאן נותן היהודי הוכחה למה יוסף הוא בחינת זכר, ושאר השבטים צד נקבה, ולכן לא נזכר בתוכם.
ואחר כך אמר: וכֵּנִים אֲנַחְנוּ, הא' נתווספה. אמר ו, ולא ידעו מה שאמר כי משום שיוסף נמצא שם, השלימו המלה ואמר: ו אנחנו כמ"ש: וַיֹּאמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ אַחִים אֲנַחְנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד, ויוסף היה בחשבון. הרי כשיוסף נכנס בחשבון, אמראנחנו, וכשלא נכנס בחשבון אמר נחנו.
אמר רבי יוסי: כל אלו הדברים שאמרנו כאן, הקב"ה רצה בהם, כי השכינה לא סרה מכאן כמ"ש: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה, אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ; וַיַּקְשֵׁב יְהוָה, וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי יְהוָה, וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. כאן רואים שיוסף, הברית היא המאחדת.
שאלות חזרה מקץ מ-מב
1. מה הוסיף היהודי על דברי ר"י בענין הצדקה שהסכים לו ר"י?
2. כיצד אמר שלמה המלך שאדם ישתדל לעבוד אדמה ויניח לכאורה את התורה?
3. מהו לעובדה ולשמרה – כיצד מתקיימת השמירה האמיתית ומהו הזכרון האמיתי?
4. מהו מרדף ריקים ישבע ריש?
5. מה כוונתו של ר"י הזקן שהיה אומר תמיד לא נערוך השולחן עד ינתנו המזונות מבית המלך? מהו בית המלך במזונות?
6. על מה מצביעה העובדה שיוסף זכר את חלומותיו ולא שכח אותם?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת
חלום אמיתי צריך להיות על הזכות לתת את הכישרון הפרטי לכלל.
חלום ריק זו פנטזיה על קבלה עצמית. מכאן שהחלום הוא טוב כאשר מטיב הוא לכלל.
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. זכר אותם, משום שאז אין שכחה לפני הקב"ה, כי חלום שהוא טוב, צריך האדם לזכור אותו שלא ישָכַח. ואז הוא מתקיים. כי כמו שנִשכַּח אצל האדם, כן נִשכַּח עליו מלמעלה, ואינו מתקיים.
חלום שלא נפתר, הוא כאגרת שלא נקראה, שאינו פועל כלום במקַבּלו. משום שלא נזכר בחלום, הוא כמי שלא ידע את פתרונו. וע"כ מי שהחלום נשכח ממנו, ואינו יודע אותו, אינו עומד עליו להתקיים. ומשום זה היה יוסף זוכר את חלומו, כדי שיתקיים, כדי שלא ישָכַח ממנו לעולם, והיה מחכה לו תמיד.
על האדם לפעול את בחינות שמור וזכור יחדיו. שכחה היא בחינת הגוף, וזיכרון הצורה הרוחני הוא של הנשמה ואותו יש לזכור. השמירה היא ע"י העברת השפע לכלל. מאחר ואֵין הָעֵדֶר ברוּחָני, (בכלל), יש להחשיב את הדבר, ולא להשאיר אותו ברצון לקבל. זו עבודת הנוקבא (הלב), לדחות את האור ובכך לבטא את רצון העליון. זוהי בחינת עובד אדמתו – שעובד את המלכות בסוד אדַמֶּה לעליון, ולא עובד לרצון העצמי. ואז הוא ישבע לחם, דהיינו אשתו, השכינה הקדושה, הכלל.
כשאדם מברך, משפיע – הוא שומר על הדבר גם לעצמו, בדומה לידע שחולקים עם הזולת, אותו ידע מתקבע ונשאר חזק יותר אצל המשפיע, כפי שקורה כשנותנים אהבה, ובכך זוכים.
כשרבי יוסי קם בלילה לעסוק בתורה, פגש ביהודי במקום ואמר: לֹא-יוֹעִילוּ, אוֹצְרוֹת רֶשַׁע – דהיינו עושר (גשמי) השּמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת – אלו ההולכים בדרכי השם, הן ביצור אמונה והן נתינה בפועל – שתי בחינות אותם צריך האדם.
אמר אותו יהודי: המלה צדקה נקראת שלום. אמר רבי יוסי כן הוא ודאי שנק' שלום. קם אותו יהודי ונשתתף עמו בתורה. היהודי הוא בחינה נפשית באדם, המתעורר כאשר קמים ללמוד תורה בלילה, הצד שמלכות (הלב) התכללה בהשפעה.
פתח אותו יהודי: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע-לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים יִשְׂבַּע-רִישׁ. שואל: וכי שלמה המלך, שהוא חכם מכל העולם, איך אמר: שהאדם ישתדל לעבוד אדמה, וישתדל אחריה ויניח חיי עולם? שהרי אמרנו שלא יועילו אוצרות רשע? אלא הוא סוד (מטבע בכיס), פתח ואמר: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ – שהיא עבודת הקרבנות.
ישְׂבע לחם, מזונות שלמעלה, שמקבל חֵלף עבודתו, כי המברך, מתברך. וּמְרַדֵּף רֵיקִים (אחרי הרצון לקבל), מי שהוא מתדבק בס"א, שהוא וּמְרַדֵּף רֵיקים, יִשְׂבַּע רִיש. אמר רבי יוסי: אשרך שזכית ללמוד דבר זה.
עוד פתח ואמר: המקרא שאחריו – אִישׁ אֱמוּנוֹת, רַב-בְּרָכוֹת, זהו אדם שיש בו אמונת הקב"ה. כגון רבי ייסא הזקן, שאף על פי שהיה לו סעודת אותו היום לאכול, לא היה עורך השולחן עד שביקש על מזונותיו לפני מלך הקדוש. לאחר שהתפלל תפלתו, ובקש על מזונותיו לפני המלך, אז היה עורך השולחן. והיה אומר תמיד, לא נערוך השולחן עד שינתנו המזונות מבית המלך. הוא לא חיפש את האוכל הגשמי, אלא ביקש את הדבר הפנימי שניתן להפיק מהלחם, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.
וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, משום שלא רצה לעסוק בתורה, שהיא חיי עולם הזה וחיי עולם הבא. לא יעזור למי שרץ להעשיר בגשמיות החיצונית בלבד, בלי לקחת את הנקודה שמקשרת אל המלך. מה שמקשר זו צורה ולא חומר, ולשם כך צריך את פנימיות המזון.
פתח אותו אדם בסוד החלום: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף-אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. למה זכר אלו החלומות? ומה היה יוצא לו אילו לא זכר אותם? הרי יוסף חכם היה וכתוב: כָּל-עָרוּם, יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת.
אבל כיון שראה יוסף, שהאחים באים ומשתחווים לו אפיים ארצה, אז נזכר ממה שחלם להם, כשהיה עימהם, שכתוב: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. כי בשעה שראה את אֶחָיו כורעים לפניו שכתוב: וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף ואז, וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, שראה שהם נתקיימו. אָלֻמתי – הוא צד הגוף, האילם. ויזכור אומר ראה שיש לחלומות קיום, ומשמע שהם מהשכינה ולא מהפרטיות.
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת
חלום אמיתי צריך להיות על הזכות לתת את הכישרון הפרטי לכלל.
חלום ריק זו פנטזיה על קבלה עצמית. מכאן שהחלום הוא טוב כאשר מטיב הוא לכלל.
וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. זכר אותם, משום שאז אין שכחה לפני הקב"ה, כי חלום שהוא טוב, צריך האדם לזכור אותו שלא ישָכַח. ואז הוא מתקיים. כי כמו שנִשכַּח אצל האדם, כן נִשכַּח עליו מלמעלה, ואינו מתקיים.
חלום שלא נפתר, הוא כאגרת שלא נקראה, שאינו פועל כלום במקַבּלו. משום שלא נזכר בחלום, הוא כמי שלא ידע את פתרונו. וע"כ מי שהחלום נשכח ממנו, ואינו יודע אותו, אינו עומד עליו להתקיים. ומשום זה היה יוסף זוכר את חלומו, כדי שיתקיים, כדי שלא ישָכַח ממנו לעולם, והיה מחכה לו תמיד.
על האדם לפעול את בחינות שמור וזכור יחדיו. שכחה היא בחינת הגוף, וזיכרון הצורה הרוחני הוא של הנשמה ואותו יש לזכור. השמירה היא ע"י העברת השפע לכלל. מאחר ואֵין הָעֵדֶר ברוּחָני, (בכלל), יש להחשיב את הדבר, ולא להשאיר אותו ברצון לקבל. זו עבודת הנוקבא (הלב), לדחות את האור ובכך לבטא את רצון העליון. זוהי בחינת עובד אדמתו – שעובד את המלכות בסוד אדַמֶּה לעליון, ולא עובד לרצון העצמי. ואז הוא ישבע לחם, דהיינו אשתו, השכינה הקדושה, הכלל.
כשאדם מברך, משפיע – הוא שומר על הדבר גם לעצמו, בדומה לידע שחולקים עם הזולת, אותו ידע מתקבע ונשאר חזק יותר אצל המשפיע, כפי שקורה כשנותנים אהבה, ובכך זוכים.
כשרבי יוסי קם בלילה לעסוק בתורה, פגש ביהודי במקום ואמר: לֹא-יוֹעִילוּ, אוֹצְרוֹת רֶשַׁע – דהיינו עושר (גשמי) השּמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ. וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת – אלו ההולכים בדרכי השם, הן ביצור אמונה והן נתינה בפועל – שתי בחינות אותם צריך האדם.
אמר אותו יהודי: המלה צדקה נקראת שלום. אמר רבי יוסי כן הוא ודאי שנק' שלום. קם אותו יהודי ונשתתף עמו בתורה. היהודי הוא בחינה נפשית באדם, המתעורר כאשר קמים ללמוד תורה בלילה, הצד שמלכות (הלב) התכללה בהשפעה.
פתח אותו יהודי: עֹבֵד אַדְמָתוֹ יִשְׂבַּע-לָחֶם וּמְרַדֵּף רֵיקִים יִשְׂבַּע-רִישׁ. שואל: וכי שלמה המלך, שהוא חכם מכל העולם, איך אמר: שהאדם ישתדל לעבוד אדמה, וישתדל אחריה ויניח חיי עולם? שהרי אמרנו שלא יועילו אוצרות רשע? אלא הוא סוד (מטבע בכיס), פתח ואמר: וַיִּקַּח יְהוָה אֱלֹהִים, אֶת-הָאָדָם; וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן-עֵדֶן, לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ – שהיא עבודת הקרבנות.
ישְׂבע לחם, מזונות שלמעלה, שמקבל חֵלף עבודתו, כי המברך, מתברך. וּמְרַדֵּף רֵיקִים (אחרי הרצון לקבל), מי שהוא מתדבק בס"א, שהוא וּמְרַדֵּף רֵיקים, יִשְׂבַּע רִיש. אמר רבי יוסי: אשרך שזכית ללמוד דבר זה.
עוד פתח ואמר: המקרא שאחריו – אִישׁ אֱמוּנוֹת, רַב-בְּרָכוֹת, זהו אדם שיש בו אמונת הקב"ה. כגון רבי ייסא הזקן, שאף על פי שהיה לו סעודת אותו היום לאכול, לא היה עורך השולחן עד שביקש על מזונותיו לפני מלך הקדוש. לאחר שהתפלל תפלתו, ובקש על מזונותיו לפני המלך, אז היה עורך השולחן. והיה אומר תמיד, לא נערוך השולחן עד שינתנו המזונות מבית המלך. הוא לא חיפש את האוכל הגשמי, אלא ביקש את הדבר הפנימי שניתן להפיק מהלחם, כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם–כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.
וְאָץ לְהַעֲשִׁיר לֹא יִנָּקֶה, משום שלא רצה לעסוק בתורה, שהיא חיי עולם הזה וחיי עולם הבא. לא יעזור למי שרץ להעשיר בגשמיות החיצונית בלבד, בלי לקחת את הנקודה שמקשרת אל המלך. מה שמקשר זו צורה ולא חומר, ולשם כך צריך את פנימיות המזון.
פתח אותו אדם בסוד החלום: וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף-אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם. למה זכר אלו החלומות? ומה היה יוצא לו אילו לא זכר אותם? הרי יוסף חכם היה וכתוב: כָּל-עָרוּם, יַעֲשֶׂה בְדָעַת וּכְסִיל יִפְרֹשׂ אִוֶּלֶת.
אבל כיון שראה יוסף, שהאחים באים ומשתחווים לו אפיים ארצה, אז נזכר ממה שחלם להם, כשהיה עימהם, שכתוב: וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי, וְגַם-נִצָּבָה; וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם, וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. כי בשעה שראה את אֶחָיו כורעים לפניו שכתוב: וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף ואז, וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם, שראה שהם נתקיימו. אָלֻמתי – הוא צד הגוף, האילם. ויזכור אומר ראה שיש לחלומות קיום, ומשמע שהם מהשכינה ולא מהפרטיות.