שמיני כה – כז

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים

הבריאה עליה מדובר בבראשית היא הבריאה הרוחנית ויש ללמוד אותו על מושג הרצון שברא יש מאין, מחוץ לעצמותו יתברך.

ספירת הבינה מצד אחד היא כולה חסדים, השפעה ומצד שני דינים מתערים ממנה. ז"א מחולק שחג"ת מייצגים בינה ונהי ממלכות.

עו) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם. כל מקום הדין נקרא אלקים. ומקום העליון, בינה, מקום שהדינים יוצאים ממנו, אלקים. ואע"פ שהבינה היא רחמים, ממנה יוצאים דינים ובה הם תלוים. ע"כ נקראת אלקים. בינה היא כתר של חסדים, שבד' בחינות של אור ישר, כל רצונה להשפיע. בינה היא גם שם אהי"ה ובמצב הקטנות אלקים, כאשר משפיעה לזו"ן חסדים בהארת חוכמה, חסדים לא שלמים. כלומר בינה נותנת לז"א "חיסרון" חסדים הארת חוכמה, למרות שלעצמה אין היא צריכה זאת, אלא עבור זו"ן, ולכן בז"ת דבינה דינים מתערים מינה.  

עז) התנינים הגדולים הם האבות, חג"ת, נשקים תחילה מהבינה, ונשרשים להשפיע לכל. ואת כל נפש החיה הרומשׂת. ואת כל נפש מדרגת החיה, זו היא נפש של אדם הראשון, שארץ עליונה, מלכות, הוציאה מחַיָּה עליונה, שהיא בינה. שכתוב: תוצא הארץ נפש חיה, וזו היא נפש של אדם הראשון, שמשך לתוכו. הרומשת, החיה, בינה. השורצת ומשפעת בכל ההרים, שהם חג"ת, למעלה ולמטה, לז"א ולמלכות. ושיעור הכתוב, תוצא הארץ, מלכות, נפש של אדה"ר, מן, חיה הרומשת, בינה. אשר שרצו המים, החסדים של נהר העליון, בינה, הנמשך ויוצא מעדן, חכמה, ומשקה לאילן, ז"א, שישתרש בשרשיו על הכל, ושימצא בו מזון לכל. מים הם החסדים שנמשכים מבינה ומגיעים דרך עדן, חוכמה, משם לאילן הגדול ז"א ואז למלכות שמשפעת לכל.

עח) פירוש אחר. החיה הרומשׂת, היא מלכות, דוד המלך. שכתוב בו, לא אמות כי אחיה לשון חיה, אחיה הוא לדוד המלך שלקח שבעים שנה מאדם ראשון. וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ אלו הם כל אלו המלאכים הקדושים, הנמצאים לקדש שם אדונם בכל יום ויום עוף הוא בחינת המלאך שאין לו רצון לקבל. שכתוב בהם, שש כנפים שש כנפים לאחד. ומהם מעופפים בעולם לעשות רצון אדונם, בשליחותו, כל אחד ואחד כראוי. אמר רבי יהודה ודאי אינו ראוי לילד הזה לדעת כל כך. הוא רואה שהילד אומר דברים כל כך גדולים. אבל אני רואה בו שיתעלה למקום עליון.

עט) אמר רבי יצחק, ודאי החיה הרומשׂת, היא חיה עליונה על הכל, בינה, כי האחרת, מלכות, קוראה הכתוב, ארץ  כמ"ש: והעוף יִרֶב בארץ, במלכות. ולא במים, שהם חסדים של הבינה. כי נהר, בינה, נמשך ויוצא ומשקה בלי פירוד עד מקום ההוא שנקרא ארץ, מלכות. ומשם מלכות דאצילות ולמטה כתוב, ומשם יפרד, כבר עולמות הפירוד. והעוף, המלאכים מעולם הפירוד. העוף תלוים בארץ, המלכות, ונשקים ממנה. שכתוב: והעוף ירב בארץ. אמר רבי יהודה, נשתף הילד הזה עמנו וכל אחד יאמר דבר תורה. לקחו גם את הילד, דהיינו גם את מדרגת הקטנות דמדרגת חיה.

אֲשִׁישׁוֹת ותַּפּוּחִים

פ) פתח רבי יהודה: סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי. מקרא זה למדנו ויפה הוא. אבל כנסת ישראל אומרת זה בגלות. סמכוני, מי שנפל צריכים לסמכו כמ"ש: סומך ה' לכל הנופלים. ומשום זה, כנסת ישראל, המלכות, שנפלה, שכתוב: נפלה לא תוסיף. קום  צריכים לסמוך אותה. וע"כ היא אמרה, סמכוני. אמרה לישראל בניה, שהם בגלות עמה. סמיכה היא בחסדים, אך פה אומר שהסמיכה באה מלמטה, אלא שיש סמיכה נוספת של השכינה, שע"י תפילות הצדיקים שמעלים מ"ן לשם יחוד קודשא בריכו ושכינתא.

פא) במה סומכים את המלכות הנופלת? באשישות, האבות, שהם מתמלאים תחילה, מיין הטוב המשומר, הארת החכמה מקו שמאל של הבינה, המקובלת תחילה בחג"ת, אבות. וכשמקבלים יין המשומר, נקראים אשישות. וכשהם מתמלאים, הרי הברכות נמצאות בתוך המלכות. ע"י מדרגה אחת, שהיא צדיק, יסוד, המקבל מאבות ומשפיע למלכות. ומיחד השם הקדוש, מלכות, בז"א, שתקבל מאלו האשישות, אע"פ שהברכות אינן נמצאות בעולם, שעודנה בגלות, הוא היסוד. סומך ותומך כנסת ישראל בגלות. וע'"כ אמרה, סמכוני באשישות. אם מדבר על הצדיק, צריך היה לומר סמכני לשון יחיד. יתכן ומפני שהיסוד כולל את כל חג"ת נ"ה קורא לו על כל הספירות.

יין הוא דין ותפוח חסדים.

פב) רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים. תפוחים ואשישות שניהם הם האבות, שמשפיעים ליסוד, והיסוד למלכות. ההפרש ביניהם, אשישה, מכניסה היין. תפוח, מוציא היין ומכוון הרצון. ועל כן נאמר, אשישות ותפוחים. אשישות לרוות מיין אהבה לא יכולה להיות רק מהיין, רק מהתשוקה האישית, אלא הרצון חייב להיות מכוון, והתפוחים הם חסדי האבות מסדרים את הרצון. תפוחים לכוון הרצון, שלא יזיק היין. וכל זה, כי חולת אהבה אני, בגלות. ומי שמיחד השם הקדוש, צריך ליחד דין ברחמים, לכלול אותם כראוי, להתבשם ולתקן הכל כראוי. וזה, סומך את כנסת ישראל בגלות.
האבות, חג"ת דז"א, נקראים תפוחים, כי ז"א נקרא תפוח, כמ"ש: כתפוח בעצי היער. אמנם תפוחים נקראים מצד החסדים, שהם בשליטת הימין של החג"ת כלומר תפוח ממתיק דבש ולא הפוך, כמ"ש: בצלו חמדתי וישבתי. אשישות נקראים מצד שליטת השמאל של החג"ת, המקבל יין המשומר, הארת החכמה, מצד שמאל דבינה. בעת שחג"ת דז"א בשליטת השמאל, שאז מקבלים יין, והם כלים לקבלת היין, אז נקראים אשישות. כשנמשך הארת השמאל בלי התכללות בימין, נמשכים דינים מן השמאל, והם מזיקים, וע"כ לתפוחים צריכים שכך נוהגים חסידים השותים יין, לאכול תפוחים כדי המתיק את הרצון, שהם הארת החסדים, ואז אין האשישות מזיקים  כמ"ש: האשישות, שהם דינים, עם התפוחים, שהם רחמים. כאשר הצדיק עושה ייחוד מלמטה, אז יכול לקבל סמיכה ותמיכה מלמעלה, שסמיכה באה תמיד מצד החסדים כאשר תהיה מדרגת חוכמה, שהם האשישות. החוכמה לא יכולה להתקבל אם לא מכוונים אותה, אלא ע"י התגברות וקבלת תענוג רק מקדושה, דהיינו ע"י רצון מכוון כראוי, כוונן שנעשה ע"י התפוח.

שמיני כה – כז

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים

התפוח ממתיק את הדבש ולא ההפך

הבריאה עליה מדובר בבראשית היא הבריאה הרוחנית ויש ללמוד אותה על מושג הרצון שברא יש מאין, מחוץ לעצמותו יתברך.

ספירת הבינה מצד אחד היא כולה חסדים, השפעה ומצד שני דינים מתערים ממנה. ז"א מחולק שחג"ת מייצגים בינה ונהי ממלכות.

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם. החיה הרומשׂת, היא מלכות, דוד המלך. שכתוב בו, לא אמות כי אחיה לשון חיה, אחיה הוא לדוד המלך שלקח שבעים שנה מאדם ראשון. וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ אלו הם כל אלו המלאכים הקדושים, הנמצאים לקדש שם אדונם בכל יום ויום, עוף הוא בחינת המלאך שאין לו רצון לקבל.

אֲשִׁישׁוֹת ותַּפּוּחִים

סַמְּכוּנִי, בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה, אָנִי. סמיכה היא בחסדים, אך פה אומר שהסמיכה באה מלמטה, אלא שיש סמיכה נוספת של השכינה, שע"י תפילות הצדיקים שמעלים מ"ן לשם יחוד קודשא בריכו ושכינתא.

במה סומכים את המלכות הנופלת? באשישות, האבות, שהם מתמלאים תחילה, מיין הטוב המשומר. אם מדבר על הצדיק, צריך היה לומר סמכני לשון יחיד. יתכן ומפני שהיסוד כולל את כל חג"ת נ"ה קורא לו על כל הספירות. אהבה לא יכולה להיות רק מהיין, רק מהתשוקה האישית, אלא הרצון חייב להיות מכוון, והתפוחים הם חסדי האבות מסדרים את הרצון.

שמיני כ – כב

וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע

בת שבע היא בחינת החלק הטוב של עץ הדעת, ולמעשה אדם ראשון צריך היה לקחתה לאישה אלמלא חטא, לכן נתן שבעים שנה לדוד המלך להשלים המהלך.  

נו) רבי אלעזר פתח: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב, אֲחוֹת נַחְשׁוֹן–לוֹ לְאִשָּׁה; וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר. ויקח אהרן, כעין של מעלה. ראויה הייתה בת שבע, המלכות, לדוד, מיום שנברא העולם. ראויה הייתה אלישבע, המלכות, לאהרן, מיום שנברא העולם.

נז) ומה בין זו לזו? ומשיב: כיון ששתיהן הן מלכות, מה ההפרש בין בת שבע לאלישבע? הכל אחד, שתיהן הן מלכות, אבל לדין ולרחמים. כשנתחברה בדוד, היא בדין, לעשות מלחמות ולשפוך דם. באהרן, היא לשלום, לשמחה, להארת פנים, להתברך ממנו. וע"כ נקראת שם בת שבע וכאן אלישבע, שנתחברה בחסד. כי היא אותיות אלי שבע, ואל הוא חסד. בת שבע, היא לדין, לרשת המלכות, ולהתחזק. בת היא בחינת דין, ואל בחינת חסד. המלכות צריכה את שתי הבחינות, לעיתים בדין, מלחמות ולעיתים ברחמים. תפקיד הכהן להזין אותה בשמחה ורחמים, ולעיתים יש להביאה לגבורה ויכולת ויתור והתגברות.

נח) אמר רבי שמעון: קול השופר יפה הוא, זה הוא יעקב, שעלה במחשבה, חכמה, עם האבות, בכללות חג"ת, ויצאו יחד מתוך השופר, מבינה, אמא עלאה. כי כמו שתוקעים בשופר והוא מוציא מים ורוח ואש יחד, שהקול נעשה מהם, כך אמא עלאה, המכונה שופר, הוציא את האבות, חג"ת, בקול אחד, קו האמצעי, ת"ת. ומתוך המחשבה עלו יחד בקול אחד, וקול ההוא נקרא קול שופר, וזהו יעקב, קו האמצעי, הכולל האבות, חג"ת, ביחד, כי קו האמצעי כולל בתוכו כל ג' הקוים, ונקרא קול.

נט) ב' קולות הם: של המנעול ושל המפתח שבמסך דחיריק קו אמצעי, יעקב בנוי משני חלקים. כי מתוך קול המנעול יוצא קול המפתח. אבל קול אחד הוא שנקרא קול השופר, קול המפתח, מיתוק המלכות בבינה, הנקראת שופר. ומכאן יוצאים שאר הקולות מתוך השופר, בזווג המחשבה, חכמה עם הבינה. וז' קולות הם, חג"ת נהי"מ דז"א, שיוצאים ע"י זווג המחשבה בשופר, חכמה ובינה. ושופר זה, שהוא בינה, משקה ומרוה בתחילה את האבות, חג"ת, ואח"כ את הבנים, נהי"מ.

ס) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע, המלכות, לבָשֶׂם אותה ולשָׂמחה, ולחבר אותה במלך הקדוש, בז"א, בזווג שלם, שתמצאנה ברכות בכל העולמות ע"י אהרן. משום זה צריך הכהן להמצא בהארת פנים, בשמחה, כעין של מעלה, כי על ידו נמצאות ברכות ושמחה. וע"כ נתרחק ממנו דין ורוגז ועצבות, כדי שלא יהיה נפגם מאותו מקום שנקשר בו, המלכות, וע"כ, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה ולא כהן. עליהם כתוב, ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ

סא) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ:  חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. אמר רבי יהודה: נדב ואביהוא שתויי יין היו. ויין ישמח לבב אנוש. אם הכהן צריך לשמוח ולהמצא בהארת הפנים יותר מהכל, למה אסור לו יין, הרי בו נמצאת שמחה, והארת פנים נמצאת בו?

סב) ומשיב: תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות. והכהן צריך להיות תמיד בשמחה. ועוד, היין בא מצד הלוים, משמאל, כי התורה ויינה של תורה הוא מצד הגבורה. וצד הכהנים הוא מים צלולים ומאירים, שהוא חסד.

סג) אמר רבי יוסי: כל אחד מלוה לחברו והכל כלול זה מזה. השמאל כלול מימין והימין מהשמאל. וע"כ יין, שהוא משמאל, מתחיל בשמחה, משום שכלול ממים, שהוא מימין, ואח"כ חוזר למקומו, לשמאל, והוא נעצב ונרגז ודן דין, כדרך השמאל.

סד) רבי אבא אמר: ממקום אחד יוצאים יין, ושמן חוכמה, ומים חסד. מים ושמן שמימין, לוקחים הכהנים ויורשים אותם. שמן, חכמה, יותר מכל, שהיא שמחה בתחילה ובסוף, ולא כמו יין שבסופו עצבות שכתוב: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. ויין, שהוא לשמאל, יורשים הלוים, להרים הקול ולזמר, ולא לשתוק. כי יין אינו שותק לעולם. ושמן הוא תמיד בלחש שהוא בא בהשראה עליונה מהלובן העליון, שקט פנימי.

סה) ההפרש בין שמן ליין. שמן בחשאי ובלחש תמיד, בא מצד המחשבה, חכמה, כמו מחשבה שאינה מגולה לחוץ. ועל כן השמן מימין. יין הוא להרים הקול ואינו שותק לעולם, כי השתוי יין אינו יכול לשתוק, בא מצד אמא, מצד שמאל דבינה, יורשים אותו הלוים, שהם לצד שמאל, שעומדים לזמר ולהרים קול, ונמצאים בדין. וע"כ כתוב, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ואע"פ שזה נאמר על הכהנים, אמנם כתוב שם, הכהנים בני לוי. שיורה שמצד שהם לוים, יהיו על פיהם כל ריב וכל נגע. כך אנשים המרבים לדבר, זה בא מצד השמאל, הגוף, כפי שאמר בנו של רבן בן גמליאל: לא מצאתי טוב לגוף, אלא שתיקה.

אמנם הכהן בא משבט לוי, אלא שזוכה למידת החסד ע"י התגברות על השמאל מטעם האידאה, שזו בחינת הדעת, הכנעה.

שמיני כב – כד

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ

כהן שנכנס למקדש לעבוד עבודה, אסור לו לשתות יין, כי מעשיו הם בחשאי שכל מעשיו הם בסוד. וע"כ אסור לשתות יין, המגלה סוד, כי כשנכנס יין יצא סוד.

כהן הוא קו ימין ונאסר עליו לשתות יין, שיין שמחה בתחילתו ועצבות בסופו. בנוסף, הכהן קרוב יותר לעליון, ושם סכנה גדולה יותר של יניקה לחיצונים, לכן אין עבודתו בקו שמאל כלל, ואינו שותה יין.

כפי שרואים באיסלם, שהם קו ימין דטומאה, גם הם אינם שותים יין, שהם הלכים רק קו ימין, ובלי צד שמאל, בלי בקשות לעצמם. ישראל עובדים בקו אמצעי הכולל גם ימין וגם את השמאל, לכן מותרים בשתיית יין

ויינה של תורה טוב לכל, טוב לעולם הזה, וטוב לעולם הבא. וזהו יין, שנוח לו להקב"ה יותר מכל. ובזכות זה, מי שמרוה עצמו מיינה של תורה, יתעורר לעולם הבא ויזכה לתחיית המתים, כשיקים הקב"ה את הצדיקים.

ככל שאדם עוסק בתורה ומגלה אותה החוצה, עוזר הוא לכל העולם. אם שותה יין ואינו יכול להגיד דברי תורה, סימן ששתה יין לא טוב, וזהו סוג של בריחה. ישנה עבודה של שמן, הוא שקט פנימי המאפשר חיבור למקום עליון.

שמיני כ – כב

וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע

בת שבע היא בחינת החלק הטוב של עץ הדעת, ולמעשה אדם ראשון צריך היה לקחתה לאישה אלמלא חטא, לכן נתן שבעים שנה לדוד המלך להשלים המהלך.  

נו) רבי אלעזר פתח: וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת-עַמִּינָדָב, אֲחוֹת נַחְשׁוֹן–לוֹ לְאִשָּׁה; וַתֵּלֶד לוֹ, אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא, אֶת-אֶלְעָזָר, וְאֶת-אִיתָמָר. ויקח אהרן, כעין של מעלה. ראויה הייתה בת שבע, המלכות, לדוד, מיום שנברא העולם. ראויה הייתה אלישבע, המלכות, לאהרן, מיום שנברא העולם.

נז) ומה בין זו לזו? ומשיב: כיון ששתיהן הן מלכות, מה ההפרש בין בת שבע לאלישבע? הכל אחד, שתיהן הן מלכות, אבל לדין ולרחמים. כשנתחברה בדוד, היא בדין, לעשות מלחמות ולשפוך דם. באהרן, היא לשלום, לשמחה, להארת פנים, להתברך ממנו. וע"כ נקראת שם בת שבע וכאן אלישבע, שנתחברה בחסד. כי היא אותיות אלי שבע, ואל הוא חסד. בת שבע, היא לדין, לרשת המלכות, ולהתחזק. בת היא בחינת דין, ואל בחינת חסד. המלכות צריכה את שתי הבחינות, לעיתים בדין, מלחמות ולעיתים ברחמים. תפקיד הכהן להזין אותה בשמחה ורחמים, ולעיתים יש להביאה לגבורה ויכולת ויתור והתגברות.

נח) אמר רבי שמעון: קול השופר יפה הוא, זה הוא יעקב, שעלה במחשבה, חכמה, עם האבות, בכללות חג"ת, ויצאו יחד מתוך השופר, מבינה, אמא עלאה. כי כמו שתוקעים בשופר והוא מוציא מים ורוח ואש יחד, שהקול נעשה מהם, כך אמא עלאה, המכונה שופר, הוציא את האבות, חג"ת, בקול אחד, קו האמצעי, ת"ת. ומתוך המחשבה עלו יחד בקול אחד, וקול ההוא נקרא קול שופר, וזהו יעקב, קו האמצעי, הכולל האבות, חג"ת, ביחד, כי קו האמצעי כולל בתוכו כל ג' הקוים, ונקרא קול.

נט) ב' קולות הם: של המנעול ושל המפתח שבמסך דחיריק קו אמצעי, יעקב בנוי משני חלקים. כי מתוך קול המנעול יוצא קול המפתח. אבל קול אחד הוא שנקרא קול השופר, קול המפתח, מיתוק המלכות בבינה, הנקראת שופר. ומכאן יוצאים שאר הקולות מתוך השופר, בזווג המחשבה, חכמה עם הבינה. וז' קולות הם, חג"ת נהי"מ דז"א, שיוצאים ע"י זווג המחשבה בשופר, חכמה ובינה. ושופר זה, שהוא בינה, משקה ומרוה בתחילה את האבות, חג"ת, ואח"כ את הבנים, נהי"מ.

ס) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע, המלכות, לבָשֶׂם אותה ולשָׂמחה, ולחבר אותה במלך הקדוש, בז"א, בזווג שלם, שתמצאנה ברכות בכל העולמות ע"י אהרן. משום זה צריך הכהן להמצא בהארת פנים, בשמחה, כעין של מעלה, כי על ידו נמצאות ברכות ושמחה. וע"כ נתרחק ממנו דין ורוגז ועצבות, כדי שלא יהיה נפגם מאותו מקום שנקשר בו, המלכות, וע"כ, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה ולא כהן. עליהם כתוב, ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה.

יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ

סא) יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ אַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ, בְּבֹאֲכֶם אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ:  חֻקַּת עוֹלָם, לְדֹרֹתֵיכֶם. אמר רבי יהודה: נדב ואביהוא שתויי יין היו. ויין ישמח לבב אנוש. אם הכהן צריך לשמוח ולהמצא בהארת הפנים יותר מהכל, למה אסור לו יין, הרי בו נמצאת שמחה, והארת פנים נמצאת בו?

סב) ומשיב: תחילת היין היא שמחה, וסופו הוא עצבות. והכהן צריך להיות תמיד בשמחה. ועוד, היין בא מצד הלוים, משמאל, כי התורה ויינה של תורה הוא מצד הגבורה. וצד הכהנים הוא מים צלולים ומאירים, שהוא חסד.

סג) אמר רבי יוסי: כל אחד מלוה לחברו והכל כלול זה מזה. השמאל כלול מימין והימין מהשמאל. וע"כ יין, שהוא משמאל, מתחיל בשמחה, משום שכלול ממים, שהוא מימין, ואח"כ חוזר למקומו, לשמאל, והוא נעצב ונרגז ודן דין, כדרך השמאל.

סד) רבי אבא אמר: ממקום אחד יוצאים יין, ושמן חוכמה, ומים חסד. מים ושמן שמימין, לוקחים הכהנים ויורשים אותם. שמן, חכמה, יותר מכל, שהיא שמחה בתחילה ובסוף, ולא כמו יין שבסופו עצבות שכתוב: כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן. ויין, שהוא לשמאל, יורשים הלוים, להרים הקול ולזמר, ולא לשתוק. כי יין אינו שותק לעולם. ושמן הוא תמיד בלחש שהוא בא בהשראה עליונה מהלובן העליון, שקט פנימי.

סה) ההפרש בין שמן ליין. שמן בחשאי ובלחש תמיד, בא מצד המחשבה, חכמה, כמו מחשבה שאינה מגולה לחוץ. ועל כן השמן מימין. יין הוא להרים הקול ואינו שותק לעולם, כי השתוי יין אינו יכול לשתוק, בא מצד אמא, מצד שמאל דבינה, יורשים אותו הלוים, שהם לצד שמאל, שעומדים לזמר ולהרים קול, ונמצאים בדין. וע"כ כתוב, ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. ואע"פ שזה נאמר על הכהנים, אמנם כתוב שם, הכהנים בני לוי. שיורה שמצד שהם לוים, יהיו על פיהם כל ריב וכל נגע. כך אנשים המרבים לדבר, זה בא מצד השמאל, הגוף, כפי שאמר בנו של רבן בן גמליאל: לא מצאתי טוב לגוף, אלא שתיקה.

אמנם הכהן בא משבט לוי, אלא שזוכה למידת החסד ע"י התגברות על השמאל מטעם האידאה, שזו בחינת הדעת, הכנעה.

שמיני טז – יט

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי

עדיין לא נוסף השקפה

מה) רבי יהודה פתח: אחר שנשלם אהרן באלו שבעת הימים, שהם בינה חג"ת נה"י, ונתעטר בהם, אז יום השמיני, מלכות, צריך להשתלם לקבל את האור מן ז' דמילואים ע"י הכהן. וע"כ העבודה היא בשמיני, כדי להתעטר מז', שהם בינה חג"ת ונה"י, ושיתתקן הכהן על עון העגל, שחטא מתחילה. על אהרן להביא עגל לחטאת על חלקו בחטא.

מו) ויאמר אל אהרן, קח לך עגל, לכפר על עגל שחטא בו, שכתוב: ויעשהו עגל מסכה. בן בקר, ולא בן פרה, כיון שהוא צריך להתתקן אצל הפרה, המלכות, שפגם בה במעשה העגל, ע"כ אינו ראוי להקריב ממנה אליה. וע"כ לא נאמר, בן פרה. המתנה ששולח למלך צריכה להיות מבית אחר, ולא מבית המלך. הרי משלו אל שלו אינו ראוי להקריב. כי חטא בעגל ומקריב עגל, והיה לו להקריב מין אחר. משום זה בן בקר, ולא בן פרה.
בקר רומז על שור, גבורה דז"א. ופרה רומזת על המלכות. וגם המלכות כוללת ג' פנים: פני אריה, פני שור, פני נשר. עגל בן פרה רומז לפני שור הכלול במלכות. כיון שפגם במלכות, צריך להיות התקון ממקום אחר. כי עגל בן בקר רומז על פני שור שבז"א, שממנו ממשיכים תקון אל המלכות. וע"כ אין זה משלו על שלו, אלא ממקום אחר. ולא עגל בן פרה, שהיה רומז על שור שבמלכות.

מז) לטהר על עון ההוא שחטא בו. ואיל לעולה תמימים. עגל לא עולה לעולה, אלא עולה לחטאת. א"כ תמימים, לשון רבים, כתוב על איל בלבד?

מח) אלא אַיָילוֹ של יצחק, צריכים להקריב אל הפרה, שנזכר ב' פעמים בכתוב: שכתוב: וישא אברהם את עיניו וַירא והנה איל. וילך אברהם ויקח את האיל הרי שניים. וכתוב בהם, ויעלהו לעולה. וע"כ נאמר איל לעולה תמימים, לשון רבים, שני איל. וע"כ גבורות מתחלקים לכמה אחרים.
עקדת יצחק זה מיעוט ג"ר דקו שמאל שרוצה לקבל את הג"ר דחכמה ממעלה למטה, כדי שיתיחד עם קו ימין, שנקרא אברהם רק ע"י הכנעת יצחק, קו שמאל יכולים לבוא להתכללות ולא צריך להרוג את השמאל. ב' פעולות נוהגות במסך דחירק שבקו אמצעי, בעת שבא ליחד השמאל והימין יחד: מגלה המסך דמדת הדין דצ"א בחינת מנעולא, שאז התרוקן קו השמאל כולו מאורותיו. גונז את מדת הדין, ומעלה המלכות לבינה, ונמתקת שם במדת הרחמים מפתחא. כי ע"י מסך זה ממשיך תחילה הקטנות דבינה. ע"י הארה עליונה, מוריד המלכות מבינה, ומתגלה הגדלות דבינה. שאומר תמימים לשון רבים, מתכוון לשתי הפעולות של מנועלא ומפתחא. הניסיון של אברהם היה האם הוא מוכן לוותר על קו שמאל.
משיג שוב הקו שמאל בו"ק דג"ר, ומתיחד עם הימין, שהוא ג"ר דפנים.
וזה שתחילה נאמר מקו אמצעי, ז"א, לאברהם, חסד וימין, שישחוט את יצחק בנו, מכח פעולה א' דמסך דחירק שבקו אמצעי, גילוי מדת הדין, המסלק כל האורות מקו שמאל, שזה נבחן לשחיטה. ואח"כ נאמר לו, אל תשלח ידך אל הנער, הגניזה של מדת הדין. ואח"כ נאמר, וירא אברהם, והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו, שראה איך המלכות עלתה ונסתבכה בבינה, שהיא פעולה הב' דמסך דחירק. שע"י ראיה זו נמשכה הקטנות מבינה. ואח"כ ע"י הארה העליונה, יורדת המלכות מבינה ומתגלה הגדלות מן הבינה, כמ"ש: ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת יצחק בנו. כי אז נתתקן יצחק בנו ע"י הגדלות מן הבינה. הרי שב' פעמים איל שכתוב כאן, הם ב' מיתוקים: אחד לקטנות ואחד לגדלות. וזה אמרו, איל לעולה תמימים, שתי איל, כי בעת שמקריב האיל לעולה, צריך לכוון לב' בחינות איל לעולה, הנזכרים בעקדת יצחק. ועליהם נאמר תמימים לשון רבים. שיש ב' מיני גבורות: דקטנות, שאז קו שמאל, גבורה, ו"ק בלי ראש.
דגדלות, שאז יש לקו שמאל ו"ק דחכמה. ואלו ב' גבורות מתחלקות לכמה בחינות. כשמקריב איל צריך לכוון לשתי בחינות של איל, איל אחד שצריך לוותר עליו לגמרי ואחד לקבלה רק בו"ק, מנעולא ומפתא דקו אמצעי.

מט) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר:  קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת, וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי-שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. עגל לחטאת היה צריך לומר, כמו בכהן? אלא ישראל כבר קבלו עונשם, ועל כן לא כתוב בהם, עגל לחטאת, אלא עגל לעולה. כי כל אלו שחטאו בעגל בדבור, במעשה, בעבודה קבלו עונש דהיינו תיקון. ואפילו אלו שלא עבדו ממש, אלא שעלה ברצון לבם לעבוד לו שזו עבודה זרה, ג"כ נענשו, כמ"ש: וַיַשק את בני ישראל, שמזה הגיע עונש לאותם, שעלה ברצונם לעבוד לו. אבל כל אלו, שהעלו ברצונם שלא לעבוד לו, אלא רק מעין של רצון העלו ממנו, נטהרו כאן, בקרבן עגל לעולה. וע"כ מקריבים אותו עולה ולא חטאת. כי עולה נקרבת על הרהורי הלב.

נ) קחו שעיר עזים לחטאת, כיון שלא חטאו אלא בהרהורי הלב, שמספיק עולה, משום שהקריבו תחילה לשעירים השולטים על הרים הרמים שהם בשורשים. וזהו לחטאת, שהיו צריכים חטאת, להטהר מחטא זה. ולא עוד אלא לחידוש הלבנה, היו צריכים חטאת, שהיה אז ר"ח ניסן. ובר"ח מקריבים חטאת.

נא) ושור וַאיל לשלמים. שור ולא פר, משום ששור שלם, שרומז על פני שור משמאל, גבורה דז"א. אבל פר ופרה רומזים לזכר ונקבה שבשמאל דמלכות, שאינו שלם. וע"כ השור בא להראות שלום במלכות, שמגבורה דז"א, שהוא שור, נמתקת גבורת המלכות, שהוא פר ופרה כמ"ש: לשלמים. שור ואיל באים מצד שמאל דז"א: שור מצד שמאל, שכתוב: ופני שור מהשמאל. איל, משום האיל של יצחק, שהוא מהשמאל. ועולים לשלמים, להשלים אותם לכנסת ישראל, שהיא המלכות. וע"כ שור ואיל לשלמים שהגבורה באה לתקן את המלכות.

נב) אמר רבי יהודה: הכל הוא, משום שכנסת ישראל, המלכות, מתעטרת ומתברכת ע"י הכהן במילואים בשבעת הימים שהם בינה חג"ת נה"י שבאים למלא את בחינת המלכות שהיא היום השמיני. ויום השמיני שמחת כנסת ישראל בהקב"ה, שמחת עליונים ותחתונים. וכמו שנשלם הכהן למטה, כביכול נשלם הכהן למעלה, שהוא חסד דז"א. חוץ מנדב ואביהוא, שעוררו הפרעה בין המטרונית והמלך. וע"כ, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם. מי שמנסה למשוך ג"ר דחוכמה בלי התיקונים, פוגם

נג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל-תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא-תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל-הָעֵדָה, יִקְצֹף; וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף יְהוָה.  כי שמן משחת ה' עליכם שיש בכם קדושה. שבמעשה שלמטה מתעוררים מעשים למעלה. והמעשה שלמטה צריכים להראות כעין המעשה שלמעלה כדי שיהיה גירוי נכון גם לבחינה העליונה, שאחרי המעשים נמשכים הלבבות.

נד) כל השמחה של מעלה תלויה בשמן הקדוש, חכמה, שמשם יוצאות שמחה וברכות לכל הנרות. והכהן העליון, חסד, מתעטר בשפע השמן הנמשך מחכמה, ומשום זה, הכהן, ששמן המשחה נמשך עליו כעין שלמעלה, צריך להראות שמחה והארת פנים, ולא יהיה נראה חסרון בראשו, ולא בלבושיו, אלא להיות שלם לגמרי כעין של מעלה, ולא יראה בו פגם כלל, כדי שלא יעשה פגם במקום אחר למעלה כל צד של כהן שבנפש, צד אמונה צד חסד, צריך להיות שלם.

נה) אם אלעזר ואיתמר היו נראים פגומים בשעה ההיא, בלבושיהם או בראשיהם, לא היו ניצולים באותה שעה, שמתו נדב ואביהוא. כי השעה עמדה לעשות דין. ועל כן למדנו, בשעה שיש מגפה בעולם דהיינו נותנים חשיבות לדעת הגוף, לא יעורר אדם עצמו לשום דבר בעולם, כדי שלא לעשות רושם, שיתעוררו עליו בעלי הדין. חוץ אם מעורר עצמו לדבר טוב כמו אמונה, ויכול לדחות שעת הדין. כי בזמן ובשעה שדין נמצא בעולם, מי שיפגש בו, לוקטים אותו ויסתלק מן העולם. ומשום זה, ולא תמותו. כתוב, ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. משום שהם אינם באים מצד הכהנים, ואין חשש שיהיו נזוקים. ע"כ מותר להם להתעורר ולבכות את השריפה. ולא לכהנים, אשר הדין שלט אז עליהם.

שמיני י – יב

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי

כו) פתח רבי אלעזר: וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי, יִשְׂרָאֵל. שואל מהו יום שמיני, אלא כתוב: וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כי שבעת ימים ימלא את ידכם. הפרט, הגוי הוא שליח לקו שמאל, ויהודי לא מאחר ובטבעו הוא קו ימין

כז) אשרי הם הכהנים שמתעטרים בעטרותיו של המלך הקדוש, ז"א, ועטרותיו הן האורות של בינה. ומשוחים בשמן מדרגת חוכמה המשחה הקדוש, שעי"ז מתעורר שמן העליון שע"י מה שמעוררים למטה מתעורר למעלה, שהיא שפע החכמה אשר בבינה, המשקה לכל שבע הספירות חג"ת נהי"מ, שנמשחות מאותו משחת קודש שבבינה. וכל אלו שבעת הנרות, שהם ז"ס, נדלקים ממנה, ומשחת קדש, מז"ת דבינה, היא כלל של כל השבעה. וע"כ נאמר עליהם, שבעת ימים יְמלא. שבעת ימים, ז"ס הכלולות בבינה, הם ימלאו את ידכם משמן המשחה. ע"י שישפיעו בז"ס דז"א. וכל ז"ס דז"א נכללים בבינה.

כח) הם רק ששה ימים, חג"ת נה"י, כלולים בבינה, ובינה כלל כולם, וע"כ נבחנת ליום בפני עצמה. ומשום זה כתוב, שבעת ימים יְמַלֵּא, שהם חג"ת נה"י דז"א עם הבינה, מפני שחג"ת נה"י דז"א תלוים בבינה, ע"כ היא נמנית עמהם. ועל זה נקראת כנסת ישראל, המלכות, בת שבע, משום שכלולה משש ספירות אחרות. וא"כ הייתה צריכה להקרא בת שש. אלא שעם בחינתה עצמה היא שבע מאחר וסופרים גם את בינה. אף כאן, כיון שהבינה כלולה משש אחרות, היא נבחנת ג"כ ליום בפני עצמה להספר עמהם, והם שבעה ימים. אין לנתק את ז"א מבינה אחרת יהיה חסר בעצמו ללא קשר לג"ר ולא יכול להשפיע למלכות. לכן נק' בת שבע מאחר וז"א עומד בקשר עם בינה, למרות שבטבעו הוא בקטנות. ובת שבע שהייתה מיועדת לדוד, לא הגיע אליו עד שעברה תיקון של מיעוט הלבנה.

ובאותה בחינה אסור לנתק את ששת ימי המעשה מההשראה העליונה, מבינה. אין ביגיעה עניין בפני עצמו, אלא בקשר לבינה, למקור שלשמו עושים את הפעולה, לאמונה העליונה. לכן שבעת ימים ולא שישה.

כט) כיון ששבעה, בינה עם ששת ימים הכלולים בה, השלים הכהנים, והעטיר אותם, ומשח אותם בכל, כאשר הגיעו לכנסת ישראל, המלכות, שהיא יום השמיני, אחרי בינה חג"ת נה"י, נצטוה אהרן להקריב עגל, בנו של פרה, הרומזת על המלכות דין רפה, כדי לכפר על עון של עגל האחר שעשה אהרן, וחטא אל הפרה, המלכות, שהיא השמיני לז' ימים, שהיא נקראת, שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי ישראל. ואז נמצא הכהן שלם בכל, בשמונה מיני לבושי כבוד, שלם בכל הספירות, שלם למעלה שלם למטה.

ל) ובכל דבר צריכים להראות מעשה למטה. ולא כפי שיש הטוענים שאין להקפיד על מעשי המצוות, אלא עיקר הכוונה. חייבים גם מעשה וגם כוונה. ועל כן נעשה באהרן מעשה למטה, שבעת ימים, שלא יצא מן המשכן והקרבת הקרבן ביום השמיני, כדי שיעורר כך למעלה, וימצא הכל באפן אחד, ואז מתברכים כל העולמות, והברכות נמצאות ע"י הכהן. וכאן נשלם הכהן בכל השלמות כראוי.

לא) עגל למה? הוא שכתוב: עגל בן בקר לחטאת, משום אותו החטא שעשה מתחילה, שהוא העגל. ואיל לעולה להקריב, משום האיל שהקריב אברהם במקום יצחק, המִתוק של יצחק, עולה תמימה. והאיל הזה היה ראוי להקריב ולהשלים ולהמתיק את השמאל ולהשלים המלכות מצד יצחק, כי המלכות נבנית מצד שמאל, יצחק, וע"כ צריכים להשלימה משם. ואיל זה נקרב לעולה, משום אַיָילוֹ של יצחק, כי עולה, עולה למעלה, לבינה, כדי לעטר המלכות בשלמות. עגל בשבילה, כדי לתקן הפגם במלכות מעשיית העגל. איל להשלים אותה בשלמותו של יצחק, כי יצחק שמאל, שור במרכבת יחזקאל, והאיל המיתוק והשלמות שלו. כאשר מקריב הכהן ביום השמיני עגל ואיל העגל הוא למניעת החטא ואיל על צד החיוב, המתוק שרוצה להעלות מלכות לבינה, הכל להשם

לב) וישראל שחטאו עם הכהן יחד בחטא העגל, מקריבים, שכתוב: ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה'. שור, לתקון הפגם על מה שחטאו בעגל. ואיל, להשלים המלכות בשלמותו של יצחק.

לג) למה בכהן כתוב, עגל לחטאת, ובישראל לא כתוב, שור לחטאת? ישראל קבלו עונש מתחילה ובכמה אופנים ע"י בני לוי, והשקאה, ע"כ לא רצה הקב"ה להזכיר להם עוונם כבתחילה, וע"כ לא כתוב כאן, לחטאת, אלא לשלמים, כדי להראות שלום, שהקב"ה הוא בשלום עם ישראל על זה.

התיקון שניתן כאן הוא לכלל, לכהן ולא לפרטים לעם ישראל איתם הקב"ה בשולם. משה הפקיד את חור ואהרן להשגיח בזמן שעלה להר, והעם הכן פנה אליהם.

לד) אבל אהרן, שלא קבל עונש על חטא העגל מחמת תפלתו של משה, ועד עתה היה העוון תלוי, ע"כ כתוב, ועגל בן בקר לחטאת, כדי שיתכפר עוונו ויטהָר, ויהיה נשלם לגמרי.

לה) וביום ההוא בו נקרבו קורבנות אלו נשלמו העליונים והתחתונים, ונמצא שלם בכל, שמחה למעלה ולמטה. ואם לא הייתה נמצאת ההפרעה של בני אהרן ביום הזה, מיום שעלו ישראל מן הים, לא הייתה נמצאת שמחת עליונים ותחתונים כביום ההוא. ביום ההוא נעבר אותו העוון של העגל מן העולם, ונמצאו הכהנים וישראל שנטהרו ממנו. ביום ההוא נעבר כל אלו המקטרגים שלמעלה, והיו הולכים ומשוטטים מסביב ישראל, ולא נמצאו בעת ההיא. כשיש שלימות אך עדיין לא הגיע גמר תיקון, המהלך הוא שיראה עצמו מחצה על מחצה, לכן על האדם לעורר קו שמאל להמשיך את התיקון. דווקא ביום כל כך משמח, בא היצר הרע לפעול בעוצמה. לכן לעולם יראה אדם עצמו מחצה על מחצה בזכויות ובחובות. מגדילים לאדם את היצר שבזמן שהוא בהשארה גבוהה, כדי שיגלה מה עוד עליו לתקן. וזהו רגע קריטי, ללמוד מתי יש לפעול ולתקן בזמן ובמדרגה הראויה.

לו) עד שגרמה השעה, וקמו נדב ואביהוא, וערבבו שמחת הכל, ונעשה כעס וחוסר הרמוניה בעולם  כמ"ש: וירא כבוד ה' אל העם. מיד, ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מַחְתָּתוֹ. אצל הגדולים מתעורר קו שמאל בחוזקה. אצל אדם קטן נראים חטאים קטנים, ושם גם מצפים ממנו לתיקון, אך ככל שאדם גדול, יצרו גדול הימנו, ועליו לעשות עבודה גדולה יותר.

לז) ביום ההוא הייתה שמחת כנסת ישראל, המלכות, להתקשר בקשר האמונה בכל הקשרים הקדושים, בכל הספירות דז"א. כי קטורת מקשרת את הכל כאחד, ומשום זה נקראת קטורת. נדב ואביהוא באו וקשרו כל אלו עם הרצון העצמי שלהם לס"א יחד. והשרו את המלכות מבחוץ, שלא קשרו אותה עם הספירות דז"א. וקשרו במקום המלכות. וע"כ הזהיר אח"כ את הכהנים, שכתוב: בזאת יבא אהרן אל הקדש, שיקשר המלכות הנקראת זאת.

לח/א) בכמה אופנים ערבבו את השמחה של כנסת ישראל:
– שלא נשאו אשה כדת משה וישראל, דהיינו שיכול לשאת ולתת את בחינת הרצון לקבל, בעל מנת להשפיע, ולא היו ראויים להקריב, ושיתברכו העולמות על ידיהם,  שלא הייתה ראויה השעה להקרבת קטרת, שלא היה בזמן העלאת הנרות והטבת הנרות והקרבת הקטורת חייב להיות יחד עם נר התמיד, שדחקו השעה לרשת הכהונה בחיי אביהם, מטרם שנתנו הקטורת, יצא המשפט שלהם, שכתוב: ויקריבו לפני ה' אש זרה, שהס"א נקשר בקשר הזה, והשרו כנסת ישראל, המלכות, מבחוץ. גם אדם הראשון אמר לקב"ה בעלילה באת אלי וגורש, כך גם הם היו יכולים לחכות עד שיהיו כהנים גדולים, דהיינו ממתינים לזמן הנכון ופועלים כראוי.

שמיני י – יב

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי

בכל דבר צריכים להראות מעשה למטה.

יש להקפיד על מעשי המצוות, בניגוד לאלו הטוענים שהעיקר הכוונה שבלב. חייבים גם מעשה וגם כוונה.

וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ, שִׁבְעַת יָמִים עַד יוֹם מְלֹאת, יְמֵי מִלֻּאֵיכֶם כי שבעת ימים ימלא את ידכם. ובאותה בחינה אסור לנתק את ששת ימי המעשה מההשראה העליונה, מבינה. אין ביגיעה עניין בפני עצמו, אלא בקשר לבינה, למקור שלשמו עושים את הפעולה, לאמונה העליונה. לכן שבעת ימים ולא שישה.

כשנחנך המשכן, ביום ההוא נעבר אותו העוון של העגל מן העולם. גם כשיש שלימות אך עדיין לא הגיע גמר תיקון, המהלך הוא שיראה עצמו מחצה על מחצה בזכויות ובחובות, לכן על האדם לעורר קו שמאל להמשיך את התיקון. דווקא ביום כל כך משמח, בא היצר הרע לפעול בעוצמה. כאן מגדילים לאדם את היצר בזמן שהוא בהשארה גבוהה, כדי שיגלה מה עוד עליו לתקן. וזהו רגע קריטי, ללמוד מתי יש לפעול ולתקן בזמן ובמדרגה הראויה.

ככל שאדם גדול, יצרו גדול הימנו, ועליו לעשות עבודה גדולה יותר מפני שמתעורר אצלו קו שמאל חזק. זהו הניסיון בו לא עמדו בני אהרן. אצל אדם קטן נראים חטאים קטנים, ושם גם מצפים ממנו לתיקון.

שמיני ז – ט

וְכַמָּה שְׁלִיחִים יֵשׁ לוֹ לָקב"הַ

זהו שיבוש כאשר התחתון אינו מתנהג כמו העליון.

תחתון שמתנהג שלא על פי חוקי העליון גורם לאסון, וההשגחה תפעל עליו ע"י השליחים שברשותה. לכן על ישראל לפעול כפי ז"א העליון, ואם אינם לומדים תורה ומצוות, הם חורגים מחוקי העליון, אז מעורר הקב"ה את צד שמאל שלו כשליחות להחזירם לדרך הישר. ישראל בטבעו הוא ימין, אך אם הוא מתנהג כמו שמאל, או שמתערב בין הגויים, הוא נענש תחילה. בכל אופן ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, ולא ייענש ע"י ישראל.

אל הרשע שאינו יהודי באים מצד שמאל, אלו עכו"ם וחיות. וכשנעשה דין ע"י ישראל, אין זה מטעם שליחות, אל כדי שהפוגע והנפגע יבואו לטהרה. תמיד עושה הקב"ה להיטיב. זו הטבה מידית כאשר ישראל פוגע בישראל.

שמיני ז – ט

וְכַמָּה שְׁלִיחִים יֵשׁ לוֹ לָקב"הַ

כאשר התחתון אינו מתנהג כמו העליון, זהו שיבוש.

תחתון שמתנהג שלא על פי חוקי העליון גורם לאסון, וההשגחה תפעל עליו ע"י השליחים שברשותה. לכן על ישראל לפעול כפי ז"א העליון, ואם אינם לומדים תורה ומצוות, הם חורגים מחוקי העליון, אז מעורר הקב"ה את צד שמאל שלו כשליחות להחזירם לדרך הישר. ישראל בטבעו הוא ימין, אך אם הוא מתנהג כמו שמאל, או שמתערב בין הגויים, הוא נענש תחילה.

בכל אופן ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא, ולא ייענש ע"י ישראל.

יט) בזמן שמעשי בני אדם טובים למטה, מתעורר קו ימין, מתעוררת עליהם מלמעלה ימינו של הקב"ה. אז מתעוררים כמה אוהבים, כמה שומרי העולם, כמה שומרי האדם, מימין ומשמאל, מצד החסד ומצד הגבורה לשמרו, ואז נכנע השמאל, ואינו יכול לשלוט. ובזמן שמעשי בני אדם אינם טובים למטה על פניהם מתגלה סוג של אות, מתעורר עליהם צד השמאל, דינים. וכל אלו הבאים מצד שמאל כולם מתעוררים, וכולם נעשים שליחים להרע לבני אדם. כי אלו שעברו על דברי תורה, כולם רשומים בפניהם, וניכרים לאלו המתעוררים מצד שמאל.

כ) ומשום זה החיות ועכו"ם וכל אלו הבאים מצד שמאל, כולם נקראים שליחים אל אלו הרשומים בפניהם, ומתעוררים אליהם. וישראל, אע"פ שאין מעשיהם טובים, כולם באים מצד ימין. ומשום שנכנע הימין ע"י מעשיהם הרעים, של הרשומים בפניהם, ע"כ שולט עליהם השמאל, וכל אלו הבאים מצד שמאל, וע"כ השליחות היא ביד החיות ועכו"ם וכל הדומה להם, שהם מצד השמאל, ולא בידי ישראל, שאע"פ שהוא רשע הוא בא מצד ימין. שצד הזה נכנע ע"י מעשיהם.

אל הרשע שאינו יהודי באים מצד שמאל, אלו עכו"ם וחיות. היהודי תמיד בחינת קו ימין לכן השליחות של ההשגחה תבוא אליו דרך עכו"ם וחיות ולא ע"י יהודי.

כא) וישראל רשע שנפל בידי ישראל רשע אחר, הוא רק בזמן שהרשע לא נתכוון להרגו, שאז אינו מטעם שליחות, אלא משום שיענשו שניהם ויקבלו עונש לטהר אותם. הם בימין, ולא נתדבקו בשמאל, ולא נתערבו בו לעולם, כי ישראלים הם שניהם שהם בימין. וע"כ לא יוכל להיות שליח של השמאל, להעניש למי. וע"כ בזמן שהישראלים הרשעים מתכוונים להרוג, נעברו מן העולם. וכשנעשה דין ע"י ישראל, אין זה מטעם שליחות, אל כדי שהפוגע והנפגע יבואו לטהרה. תמיד עושה הקב"ה להיטיב. זו הטבה מיידית כאשר ישראל פוגע בישראל.

כב) אמר רבי אלעזר מאין לנו זה? אמר לו מפילגש בגבעה, שאע"פ שבני גבעה היו רשעים, לא רצה הקב"ה שיתעוררו להענישם רשעים אחרים מבני ישראל, וע"כ מתו כל הפעמים שמתו, במלחמות הראשונות, עד שכל הרשעים שנתעוררו להענישם, מתו ונאבדו ונשארו הצדיקים ביותר. שעשו הדבר בדרך האמת. ואע"פ שהם צדיקים, בשעה שהעולמות שקולים כאחד, שעולם התחתון הוא מתנהג כעין עולם העליון, ניתן הדבר רק לאותם הבאים משמאל, החיות ועכו"ם. כי בשעה שעולם התחתון מתנהג כעין העליון, אין הענפים של ימין יכולים להיות שליחים למעשי השמאל, להרוג ולהעניש. כי למעלה לא יתחלפו הדברים לעולם. ובזמן ההוא של המלחמות בפילגש בגבעה, לא היו נמצאים העולמות שקולים יחד,זה כעין זה. וע"כ היו הצדיקים יכולים להעניש ולהרוג, אע"פ שלא יהיה כזה למעלה.

כג) ע"כ רשעי ישראל אל רשעים אחרים, אינם שלוחי המלך, שהרי אינם באים מצד שמאל. משל לבני אדם שחטאו למלך. נתעורר השוטר אליהם לתפשם ולהענישם. קם חכם אחד מבני העיר, ונתערב בין העוזרים של השוטר. נשא השוטר עיניו וראה אותו. אמר לו, מי נתן אותך אצלנו, ואין אתה מאותם שחטאו למלך, הרי אתה תענש בתחילה. לקחו אותו והרגוהו.

כד) כך ישראל באים מצד ימין, ולא נדבקו בשמאל, ולא נתערבו עמו לעולם. וכשהרשעים גורמים בעונותיהם להכניע הימין, ומתעורר השמאל, וכל אלו הבאים מצדו להענישם, אם קם אחד מישראל, מימין, להתערב ביניהם, מכירים אותו ואומרים לו, וכי אין אתה מאותם הבאים מצד ימין, שנכנע מחמת עוונות הרשעים, ואין אתה מאותם שחטאו למלך, מי נתנך אצלנו. ונמצא שהוא נענש תחילה. ושלמה המלך צָוַוח כנגדם ואמר: עת אשר שלט האדם באדם לרע לו. לרע לו ודאי, משום שאינו שליח המלך, ואין בא מאותו צד השמאל. למה נכנס אותו חכם בין בני השוטר, אלא הוא כמו אחד מישראל שלא פגם. הרי הוא עמד במעמד הר סיני, מה לו להיכנס בין הרשעים. לכן נענש תחילה

כה) אמר רבי אלעזר: ודאי כך הוא. כי למדנו שיש ימין ויש שמאל, רחמים ודין. ישראל לימין ועמים עכו"ם לשמאל. ישראל, אע"פ שהם רשעים ונכנעים, הם בימין, ואינם מתדבקים בשמאל, ואינם מתערבים עמו לעולם. ומשום זה כתוב, הושיעה ימינך וַענני. כי כשמתעלה הימין, ישראל הדבקים בו מתעלים ומתעטרים בו. אז נכנע צד השמאל, וכל אלו הבאים מצדו  כמ"ש: ימינך ה' תִרעץ אויב.

שמיני ד – ו

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

על האדם לנתק מהרגליו את הרצון לקבל.

יא) פתח רבי פנחס: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן  וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. מציון, שהוא יסוד המלכות, יוצאות ברכות לכל  כמ"ש: שָׁם צִוָּה יְהוָה אֶת הַבְּרָכָה חַיִּים עַד הָעוֹלָם. כיון שציון, יסוד המלכות, נתמלא עם ברכות, אז מתברכת ירושלים, המלכות, ונמצאים בה רחמים, וכשמתברכת ירושלים, מתברך כל העם בתנאי שמציון תצא תורה. מלכות מתברכת מהיסוד, כפי שהשכינה מתברכת מהצדיק.

יב) כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. שלא תהיה נראית קשת בימיך, כמו לאביך רבי שמעון בר יוחאי, כי הקשת מורה על דינים. הקשת היא הבטחה, ברית, וכאשר הקב"ה בא להזכיר את הברית, זה סימן שמישהו פגם ויש להזכיר לו. ועל זה נאמר, וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ דהיינו שתהיה קשור לשכינה הקדושה. שבכל ימי חייך תראה בטוב המלכות ולא יהיו בה דינים שאם תראה אותה בגדלותה, שמקבלת את הברכות מהיסוד, תראה שיש בה רחמים ולא דינים. וראה בנים לבניך, שיהיו יראי חטא, אלו הברכות שצריך אדם לבקש על בניו, יראי חטא חסידים קדושים. אז שלום על ישראל. על ראש ז"א, שנקרא ישראל, בעת שיש לו ג"ר, ראש, שלא יחסר כלום. כי ישראל אותיות, לי ראש. ושלום על ראש ז"א, כל זמן שצדיקים נמצאים בעולם. לז"א יש ראש שהוא בגדלות. הקב"ה תמיד בגדלות, אך לא תמיד הנברא רואה זאת

יג) פתח רבי אלעזר: עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם. בנים הם חג"ת דז"א בנים לאו"א, חוכמה אבא ובינה אמא, בני בנים הם שאר הספירות שהמלך הוא ז"א, חג"ת הבני ונה"י בני בנים, כמ"ש: וכל בניך למודי ה', סובב על נה"י. בני ציון היקרים, נה"י דז"א המתחברים עם ציון, יסוד המלכות  כמ"ש: ותפארת בנים אבותם, הבנים חג"ת, מתעטרים מקבלים את הגדלות שנק' כתר באבות ע"י חכמה ובינה. בנים, חג"ת, אינם מתעטרים ואינם מושקים משיקוי הנחל, הבינה, אלא בזמן שהאבות, חו"ב, מתעטרים ומתברכים, מן הכתר  כמ"ש: ותפארת בנים אבותם.

וְכַמָּה שְׁלִיחִים יֵשׁ לוֹ לָקב"הַ

יד) בעוד שהיו הולכים הגיע זמן תפילה, ירדו מהחמור, מהגשמיות והתפללו. בעוד שהיו מתפללים, נכרך ונתקפל נחש אחד סביב רגליו, הרגליו של חמורו של רבי פנחס, נבהל החמור וגעה שתי פעמים. אחר שגמר תפלתו, אמר: ודאי צִער הוא לבהמתי, ונענשה מחמת שביום זה הקדמתי ושפתותי היו דובבות בתורה, והחמור העביר אותי במקום ששורה טנופת. וע"כ עתה מצערים אותה. קם וראה את הנחש קשור ברגלו של החמור, אמר: נחש נחש, לך והכרך קשריך במדרון החור שלך, בתוך כך ניתק הנחש מרגל החמור, ונפל חתיכות חתיכות.

אסור לאדם לחשוב בדברי תורה במקום שיש לו מחשבות מטונפות, דהיינו רק לקבל לעצמו, שאז הוא נרדם בדרך השם. כשיש צורך לצער אדם קובעים נחש, דהיינו רצון לקבל בהרגלים שלו.

כדי להתגבר על הרגלים רעים, לא באים לתרץ למה הם בסדר, לא עושים מהם השקפה מעוותת אלא מתנגדים להם.

טו) אמר רבי אלעזר: ומה כל כך מדקדק הקב"ה עם הצדיקים ושומר אותם, שרוצה להוסיף להם קדושה על קדושתם. וחמור זה, כיון שלא שמר הקדושה שלי, ע"כ נצטער. וזה הנחש היה שליח, וכמה שליחים יש לקב"ה, ובכולם הוא עושה שליחותו, ואפילו בחיות השדה  כמ"ש: ושלחתי בכם את חית השדה וְשִׁכְּלָה אתכם. ואפילו ביד עכו"ם כמ"ש: ישא ה' עליך גוי מרחוק מקצה הארץ. יש להסתכל ולפרש את המציאות לא רק כתשקיף של הפנימיות, אלא גם כתשקיף לתיקון הנדרש. לכן רואים גם צדיקים שעושים מאמץ גדול ואכפת להם מכל דבר.

טז) אמר רבי אלעזר: וכי ביד ישראל עושה הקב"ה ג"כ את שליחותו? אמר לו כן. כגון רשע ע"י צדיק. אבל רשע בידי ישראל רשע אחר, אינו עושה בו שליחותו, חוץ מבזמן שהוא אינו מכוון בו  כמ"ש: ואשר לא צָדָה והאלקים אִנָּה לידו. ואשר לא צָדָה, הוא בדיוק, שלא נתכוון להרוג אותו, רק, והאלקים אִנָּה לידו, כדי לענוש את שניהם, את ההורג והנהרג.

השגחת הקב"ה על רחוקים נעשית ע"י שליחים. בד"כ מי שמשמש כאמצעי הם הפרטים לטובת הכלל שהוא מטרה. גם בישראל יש פרטים בשביל כלל ישראל.

יז) אצר רבי אלעזר באיזה דרך עושה הקב"ה את שליחותו בידי אלו, ובידי עכו"ם? אמר לו, ואביך לא אמר לך זה? אמר לו עוד לא שאלתיו.

יח) וְהוּא יַשְׁקִט, וּמִי יַרְשִׁעַ וְיַסְתֵּר פָּנִים, וּמִי יְשׁוּרֶנּוּ. והוא ישקיט. שבזמן שהקב"ה נותן שקט ושלוה לאדם, מי הוא שיש לו רשות להזיק לו ולקטרג עליו? ויסתר פנים ומי ישורנו. ובזמן שהוא מסתיר עיניו מלהשגיח עליו, מי הוא שישגיח עליו לשמור אותו, ולעשות לו שמירה? ואז באים השליחים ומזיקים לו. ודרכו של הקב"ה על גוי ועל אדם יחד. בין לעולם כולו, ובין לעם אחד, ובין לאחד בלבד.

שמיני ד – ו

צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם

על האדם לנתק מהרגליו את הרצון לקבל.

פתח רבי פנחס: יְבָרֶכְךָ יְהוָה, מִצִּיּוֹן  וּרְאֵה  בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. מתברך כל העם בתנאי שמציון תצא תורה. מלכות מתברכת מהיסוד, כפי שהשכינה מתברכת מהצדיק.

כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. שלא תהיה נראית קשת בימיך, כמו בימי רבי שמעון בר יוחאי. הקשת היא הבטחה, ברית, וכאשר הקב"ה בא להזכיר את הברית, זה סימן שמישהו פגם ויש להזכיר לו. ועל זה נאמר, וּרְאֵה בְּטוּב יְרוּשָׁלִָם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ דהיינו שתהיה קשור לשכינה הקדושה. וראה בנים לבניך, שיהיו יראי חטא, אלו הברכות שצריך אדם לבקש על בניו, יראי חטא וחסידים קדושים.

וְכַמָּה שְׁלִיחִים יֵשׁ לוֹ לָקב"הַ

בעוד שהיו הולכים רבי פנחס בן יאיר ורבי אלעזר, הגיע זמן תפילה, ירדו מהחמור, מהגשמיות והתפללו. בעוד שהיו מתפללים, נכרך ונתקפל נחש אחד סביב רגליו, של חמורו של רבי פנחס, אחר שגמר תפלתו, אמר: ודאי צִער הוא לבהמתי, ונענשה מחמת שביום זה הקדמתי ושפתותי היו דובבות בתורה, והחמור העביר אותי במקום ששורה טנופת.

אסור לאדם לחשוב בדברי תורה במקום שיש לו מחשבות מטונפות, דהיינו רק לקבל לעצמו, שאז הוא נרדם בדרך השם. כשיש צורך לצער אדם קובעת ההשגחה נחש, דהיינו רצון לקבל בהרגלים שלו.

כדי להתגבר על הרגלים רעים, אין לבוא ולתרץ למה אני בסדר, לא ממציאים השקפה מעוותת אלא מתנגדים למחשבות הזרות.

אמר רבי אלעזר: ומה כל כך מדקדק הקב"ה עם הצדיקים ושומר אותם, שרוצה להוסיף להם קדושה על קדושתם. וזה הנחש היה שליח, וכמה שליחים יש לקב"ה, ובכולם הוא עושה שליחותו. יש להסתכל ולפרש את המציאות לא רק כתשקיף של הפנימיות, אלא גם כתשקיף לתיקון הנדרש. לכן רואים גם צדיקים שעושים מאמץ גדול ואכפת להם מכל דבר.

השגחת הקב"ה על רחוקים נעשית ע"י שליחים. בד"כ מי שמשמש כאמצעי הם הפרטים לטובת הכלל שהוא מטרה. גם בישראל יש פרטים בשביל כלל ישראל.

שמיני א – ג

בַּתּוֹרָה נִבְרָא הָאָדָם  [באורייתא אתברי בר נש]

האדם בנוי לפי מבנה התורה.

התורה היא התגלות של מחשבת הבריאה והדרך לדבקות בקב"ה.

א) רבי יצחק פתח: בְּרָן יחד כוכבי בוקר וַיָריעו כל בני אלקים. אשריהם ישראל שהקב"ה נתן להם התורה הקדושה, שהיא שִׁמחת הכל, שמחת הקב"ה, ומקום טיול שלו. שכתוב: ואהיה שעשועים יום יום. אמנם שעשועים הם תענוג ולא שמחה, שעשוע בא על הגוף, ושמחה באה על השפעה, על בחינת אמונה, אלא רק הדרך שאדם מתעסק בתורה, יוכל דרך התענוג להגיע לשמחה . וכל התורה היא שם אחד קדוש של הקב"ה. ובאותה שלמות בתורה נברא העולם. שכתוב: ואהיה אצלו אָמוֹן, אל תקרא אָמוֹן, אלא אוּמן, שהייתה כלי אומנות שלו לבריאת העולם. כל מי שמתעסק בתורה, מתעסק בשמותיו הקדושים של הקב"ה

ב) ובתורה נברא האדם כמ"ש: ויאמר אלקים נַעֲשֶׂה אדם. שכתוב: נַעֲשֶׂה לשון רבים. אמר הקב"ה אל התורה, רוצה אני לברוא אדם. אמרה לפניו, אדם הזה עתיד לחטוא ולהרגיז אותך. אם לא תאריך אפך עליו, איך יתקיים בעולם? אמר לה, אני ואת נעמיד אותו בעולם. כי לא לחנם אני נקרא ארך אפים. בכוח התורה יכול האדם להתקיים, בכוח האמונה בבורא, כאשר התורה היא מאפשרת את הכוח לדבקות. וכך כתוב נעשה אדם, ע"י ב' אמונות, האחת אמונה בבורא, ולמרות שהנברא הוא רצון לקבל, בעזרת התורה שהיא בחינת יראה יוכל גם להאמין בדבקות בהשם, ואמונה שניה שעל הנברא להאמין שהוא מסוגל להגיע להשוואת צורה ברצון להשפיע. כלומר הקיום הוא בשילוב הרצון לקבל שנברא יש מאין, עם כוח הרוממות, היראה שבתורה, שהיא התבלין ליצר הרע.

ג) רבי חייא אמר: תורה שבכתב שהיא ז"א באה מלמעלה למטה, ותורה שבעל פה שהיא המלכות ממטה למעלה, העמידו את האדם בעולם  כמ"ש: נעשה אדם בצלמנו כדמותינו. כתוב, לשון רבים. זה הוא צלם ודמות, שעשו שניהם, את האדם. צלם ז"א, דמות מלכות, מלשון דממה, שאין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מז"א ועל האדם לפעול באור חוזר. ונשמת אדם נולדה מזווג ז"א ומלכות, ע"כ נאמר, בצלמנו כדמותינו. וע"כ התחלת התורה היא ב', שהיא רומזת על ז"א ומלכות.

ד) רבי יצחק אמר: מפני מה האות ב' פתוחה מצד אחד וסתומה מצד אחד? בשעה שאדם בא להתחבר בתורה, הרי היא פתוחה לקבלו ולהשתתף עמו. ובשעה שאדם סוגר את עיניו ממנה, והולך לדרך אחר, הרי היא סתומה מצד האחר שמצד אחוריים היא סגורה, כמו הב' כמ"ש: אם יום תעזבני, יומיים אעזבך, ולא ימצָא פתח עד שישוב ויתחבר בתורה פנים בפנים, ולא ימוש ממנה. וע"כ התורה פותחת, לקרוא לבני אדם ומכרזת וקוראת אותם: אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא  וְקוֹלִי, אֶל בְּנֵי אָדָם. צורת האות ב היא הזמנה לבני אדם לבוא בדרכי התורה. וכאן נבחן אם בא באמת להגיע לדבקות השפעה, הוא מוזמן, אך אם בא ללמוד כדי לקבל לתועלת עצמו, האות ב, התורה סתומה.

ה) רבי יהודה אמר: ב' היא צורת שני גגות, וקו אחד מחברם. גג אחד למעלה לשמים, ז"א, גג אחד למטה לארץ, המלכות, והקב"ה, יסוד, אחוז בהם ומקבל אותם. האדם בארץ, והיסוד, הצדיק מחבר אותו לשמים. כדי לחבר שמים וארץ, תכלית ורצון עליך להיות צדיק דהיינו להצדיק את הבורא וללכת בדרך תורה באמונה כשותף לקב"ה.

ו) רבי אלעזר אמר: ג' אורות עליונים קדושים, ג' קוים, האחוזים יחד, הם כלל התורה, והם פותחים פתחים לכל, פותחים פתחים ומשפיעים לאמונה, מלכות, והם בַּיִת לכל. ועל כן נקראים בית, כי אלו ג' קוים שבב', הרומזים על ג' קוים דז"א, הם בַּיִת. ומשום זה התחלת התורה היא ב', כי היא התורה, והיא רפואת העולם דהיינו חיבור למקור החיים הנצחי.

ז) משום זה מי שעוסק בתורה כאלו עוסק בשם הקדוש. והתורה כולה היא שם קדוש עליון אחד. ומשום שהיא שם קדוש, היא מתחילה בב', כלל השם הקדוש, ג' ווים שבסוד, וַיִסַע וַיָבֹא וַיֵט, שהם ג' קוים דז"א, שהם ג' קשרים המשפיעים על האמונה, המלכות.

ח) כל אלו העוסקים בתורה, מתדבקים בהקב"ה, ומתעטרים בעטרות התורה, ואהובים למעלה ולמטה, והקב"ה מושיט להם ימינו, חסד כפי שהושיט המלך את השרביט לאסתר. ומכל שכן אותם שעוסקים בתורה גם בלילה, שהעמידו, שהם משתתפים בשכינה ומתחברים יחד מפני שעבודת השכינה היא בלילה במקום הנסתר, לקבלת תורת הנסתר שהיא מעבר למקרים וכאן המקום לגילוי האמונה. שדווקא לימוד פנימיות התורה מאירה את החיצוניות. וכשבא הבקר, הקב"ה מעטר אותם בחוט אחד של חסד, שיהיו נודעים בין העליונים ובין התחתונים.

ט) וכל אלו כוכבי בוקר, בשעה שכנסת ישראל, המלכות, וכל אלו העוסקים בתורה, באים להֵרַאות לפני המלך, ז"א, כולם מזמרים ביחד  כמ"ש: בְּרָן יחד כוכבי בוקר וַיָריעו כל בני אלקים. מהו ויריעו? כמ"ש: רֹעָה הִתְרֹעֲעָה הארץ. לשון שבירה. כי אלו הדינים, הנקראים בני אלקים, נשברים. וכולם נשברים לפני הבוקר, בעת שמתעורר הבוקר, הארת החסד דז"א, בעולם  כמ"ש: וישכם אברהם בבוקר. ואברהם הוא חסד. וע"כ, וַיָריעו כל בני אלקים. ואם אינו לומד את הפנימיות בלילה, נשאר בבוקר רדום ואינו תופס את פשט התורה

י) רבי אלעזר היה הולך בדרך ומצא את רבי פנחס בן יאיר שהיה בא וחמורו דהיינו חיצוניות היה נוער. אמר רבי פנחס: בקולו השמח של החמור אני רואה ודאי שפנים חדשות חידוש תימצאנה כאן. החידוש הוא בחינת השפעה, מאחר הרגילות היא בחינת הרצון לקבל. כיון שיצא מאחרי אגפיו של ההר, ראה את רבי אלעזר שהיה בא כשהולך מעבר להרהור והמקרה יכול לראות. אמר, ודאי כל שמחת החמור התקיים. ראה  שמחה, של דבר השפעה שהוא מעבר למקרה. ירד רבי אלעזר ונשק אותו, אמר לו, אם נאות אתה לדבר איתי בקו אחד קו אמצעי ע"י השכינה הקדושה. אמר לו כיוון שמצאתי אותך, דבר חדש, אלך אחריך ונתחבר יחד

שמיני א – ג

בַּתּוֹרָה נִבְרָא הָאָדָם  

האדם בנוי לפי מבנה התורה.

התורה היא התגלות של מחשבת הבריאה והדרך לדבקות בקב"ה.

אשריהם ישראל שהקב"ה נתן להם התורה הקדושה, שהיא שִׁמחת הכל, שמחת הקב"ה, שכתוב: ואהיה שעשועים יום יום. אמנם שעשועים הם תענוג ולא שמחה, שעשוע בא על הגוף, ושמחה באה על השפעה, על בחינת אמונה, אלא רק ע"י עסק התורה, יוכל דרך התענוג להגיע לשמחה, כי כל מי שמתעסק בתורה, מתעסק בשמותיו הקדושים של הקב"ה.

אמר הקב"ה אל התורה, רוצה אני לברוא אדם. אמרה לפניו, אדם הזה עתיד לחטוא ולהרגיז אותך. אם לא תאריך אפך עליו, איך יתקיים בעולם? אמר לה, אני ואת נעמיד אותו בעולם. כי לא לחנם אני נקרא ארך אפים. בכוח התורה יכול האדם להתקיים, בכוח האמונה בבורא, כאשר התורה היא מאפשרת את הכוח לדבקות. וכך כתוב נעשה אדם, ע"י ב' אמונות, האחת אמונה בבורא, ולמרות שהנברא הוא רצון לקבל, בעזרת התורה שהיא בחינת יראה יוכל גם להאמין בדבקות בהשם, ואמונה שניה שעל הנברא להאמין שהוא מסוגל להגיע להשוואת צורה ברצון להשפיע. כלומר הקיום הוא בשילוב הרצון לקבל שנברא יש מאין, עם כוח הרוממות, היראה שבתורה, שהיא התבלין ליצר הרע.

צורת האות ב היא הזמנה לבני אדם לבוא בדרכי התורה. וכאן נבחן האדם האם בא באמת להגיע לדבקות השפעה, אז הוא מוזמן, אך אם בא ללמוד כדי לקבל לתועלת עצמו, האות ב, התורה סתומה.

כדי לחבר שמים וארץ, תכלית ורצון עליך להיות צדיק דהיינו להצדיק את הבורא וללכת בדרך תורה באמונה כשותף לקב"ה.

ויש ללמוד את הפנימיות בלילה, אחרת נשארים בבוקר רדומים בלי יכולת לתפוס גם את פשט התורה.

צַו  סז- סט

אֱמוּנָה בַּלַּיְלָה

את השם יתברך יש לשבח על הכל, שבח מהעמוק מכל, ממידת האמונה הגבוהה ביותר שבאדם, מידת הכתר.

קצא) וע"כ ריח הקרבן הוא קיום הכל וקיום העולם. והקרבן הוא ע"י הכהן המקריב הכל. ומשום זה, שבעת ימי מילואים, שהם כנגד ז"ס חג"ת נהי"מ, נשלמים בו, כדי שכולם יתברכו בעבודתו, ושמחות וברכות תימָצאנה למעלה ולמטה. עבודת המשכן מאפשרת שריח הקורבן יחבר עליונים ותחתונים.

קצב) כתוב: יְהוָה אֱלֹהַי, אַתָּה אֲרוֹמִמְךָ אוֹדֶה שִׁמְךָ, כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא:  עֵצוֹת מֵרָחֹק, אֱמוּנָה אֹמֶן, ה' אלקי אתה, שצריך האדם להודות להשם הקדוש, ולשבחו על הכל. והשבח שלו מהעמוק מכל, מכתר כמ"ש: כי עשית פלֶא. פלֶא הוא כתר. עצות כמ"ש: פֶּלֶא יועץ, בינה, שנקראת עצה. מרחוק כמ"ש: מרחוק ה' נראה לי. וכתוב: ממרחק תביא לחמה. שפירושו חכמה, אשר עצות, בינה, מקבלת ממנה

קצג) אמונה אומֶן כמ"ש: אל אמונה ואין עוול. אמונה היא בלילה, מלכות, שנקראת לילה, נקראת ג"כ אמונה כמ"ש: ואמונתך בלילות. וכתוב: חֲדָשים לַבְּקָרים רבה אמונתֶךָ, המלכות. ועתיד הקב"ה לטהר את ישראל מעוונותיהם כמ"ש: וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גילוליכם אטהר אתכם.

כאשר מתקבל ריח הקורבן שהוא סוד הארת חוכמה, מתקבלים למעלה בחינות הרוח והנפש וכך יכול האדם לזכות במדרגות העליונות. כיום כשלא ניתן להקריב קובנות, יש להקפיד על תפילה אמיתית, מהכוונה הנפשית לקשר עם הבורא.

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

צַו  סא- סג

זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן

רק לימוד פנימיות התורה מכשיר את האדם להיות משפיע.

קסב) אמר רבי יוסי: זֹאת מִשְׁחַת אַהֲרֹן וּמִשְׁחַת בָּנָיו. זאת, המלכות, המשחה של אהרון. כי אהרון נמשח מחכמה ע"י המלכות, השכינה הקדושה, והביא משמן המשחה העליון מלמעלה, שהוא חכמה, והמשיך אותו למטה, למלכות. וע"י אהרון נמשחה המלכות, ממשחת קודש להתברך. וע"כ כתוב: זאת משחת אהרון ומשחת בניו.

קסג) רבי יהודה פתח: וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע, מָה אֶעֱשֶׂה-לָּךְ, הַגִּידִי לִי, מַה-יֶּשׁ-לכי (לָךְ) בַּבָּיִת. מכאן, שאין הברכה שורה בשולחן ריק, ועל דבר ריק. וַתֹּאמֶר, אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת, כִּי, אִם-אָסוּךְ שָׁמֶן. אמר לה אלישע, ודאי הוא עזרת הנס, מה שיש לך שמן, שהוא חכמה, כי ודאי הוא במקום החכמה, שמשם יוצאות הברכות ושורות למטה. כתוב: הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ, וְהִיא מוֹצָקֶת. נאמר, והיא מוצָקֶת סתם, שלא נזכר מי מוצָקֶת, כי סובב על החכמה.

קסד) רבי יוסי אמר: ויעמוד השָמֶן, שכתוב: בקרן בן שָמֶן. קרן מלכות, שמן חכמה. כתוב: שמן תוּרַק שמך. השמן, חכמה, משפיע לשמך, מלכות. להראות שמשמן, חכמה, נמשכות ברכות ע"י הכהן, והכהן ממשיך אותו למטה, ומושח לזאת, המלכות כמ"ש: זאת משחת אהרון ומשחת בניו. שזאת מלכות, נמשחה ע"י אהרון, שהוא המשיך השמן מחכמה. וכתוב: כשמן הטוב על הראש. הרי שהשמן נמשך על ראש אהרון. והוא ממשיכה למלכות.

את צד הכהן שבנפש, אשר מחבר בין כל הרצונות לקב"ה, יש להכשיר במידת החסד ע"י משיכה ממקום האמונה העליונה, לכן בכדי לשמש בכהונה לא ניתן שיהיה בכהן פגם כלשהו. על כל אחד להתחבר לבינה, דהיינו לתפיסה בראש מהי האמת. הקשר בין ההכרה העליונה לבין הגוף, הלב, היא דרך התודעה הבנויה משבע ספירות, מהחסד עד למלכות.

כדי שהכהן, מיד החסד, יוכל למשוך חוכמה, שפע כדי לברך את התחתונים, עליו להיות מחובר לעליון ולתחתון. השולחן כמו מזבח, כמו ליבו של האדם, הוא הדבר שיש לתת לעליון, משהו שמורגש כפרטי אך ניתן מהבורא – כדי שהברכה תוכל לשרות. אמנם החסד הוא השפעה, אך כשעולה למדרגת חוכמה, זוכה באות יוד, ומחסד הופך לחסיד היכול למשוך חוכמה. חוכמה היא שפע, ולמי שיש את השפע ולמרות זאת מעדיף את ההשפעה, אז הוא נק' בעל חסד.

כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים

קסה) קַח אֶת-אַהֲרֹן, וְאֶת-בָּנָיו אִתּוֹ, וְאֵת הַבְּגָדִים רבי חייא פתח: כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים בְּאוֹרְךָ, נִרְאֶה אוֹר לצורך השכלול. כי עימך מקור חיים, זהו שמן העליון הנמשך ואינו נפסק לעולם, השורה בתוך חכמה העליונה באו"א עילאין שמשם מתוקן החסד, למרות שדרכו עובר חוכמה על הכל כמ"ש: כי עימך, ששורה עימך באהבה שעל הכל, ואינו נפרד ממך לעולם. מקור חיים, בינה, כי חו"ב דבוקים יחד, בזיווג שאינו נפסק לעולם. ונקראת הבינה מקור חיים, משום שהיא המקור והמעיין של החיים, שהוא השפעת החכמה, חיים. להוציא החיים מן החכמה, בשביל האילן העליון, ז"א, ולהדליק הנרות של המלכות. וע"כ האילן, ז"א, נקרא עה"ח. אילן הנטוע ונשרש במקור החיים, בינה שרק מז"ת דבינה ניתן לקבל החוכמה.

קסו) וע"כ כתוב: באורך נראה אור. באורך, זהו האור הגנוז לצדיקים לעת"ל. שכתוב: וירא אלקים את האור כי טוב. ומאותו האור עתידים להתלבש נר"ן האלו בנר"ן הבהמיים של האדם, ישראל, להאיר לעוה"ב. מי שהולך בדרכי השם, נק' צדיק שמצדיק את דרכי השם ויכול לקבל את האור שנגנז כדי שיהיה שכר ועונש ורק מי שראוי יקבל

קסז) כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, זהו הקב"ה, אילן העליון, ז"א, באמצע הגן, מלכות, הכולל כל הצדדים, הכולל ימין ושמאל. משום שאחוז בו מקור חיים, בינה, ומעטרהו בעטרות עליונות מסביב הגן. כי הגן, המלכות, מלבישה את ז"א ומסבבת אותו. ואז ז"א מקבל המוחין דג"ר, עטרות, מבינה. שהיא כמו אם, המעטרת את בנה על הכל כמ"ש: צאנה וראינה בנות ציון במלך שלמה, בעטרה שעיטרה לו אימו. וע"ז כתוב: כי עימך מקור חיים, באורך נראה אור. מקור החיים בינה, החיים ז"א, הגן הוא המלכות

קסח) כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים. זהו הכהן הגדול למעלה, חסד דז"א, וכנגדו הכהן הגדול למטה, בעוה"ז. וע"כ ממשיך הכהן, חסד, שמן המשחה העליון הקדוש, חכמה, למטה, למלכות, ומדליק הנרות שלמעלה, ז"ס חג"ת נהי"מ, כי כהן הגדול, חסד, שלם בשלמות ז' ימים העליונים, חג"ת נהי"מ, להתעטר על כל הספירות. כי החסד כולל בתוכו כל ז"ס. ניתן לומר שבכל מקום שישנם חסדים מכוסים, ניתן לקרוא למדרגה כהן גדול. כהן אדיוט הם חסדים מגולים, ז"ת דבינה

קסט) כנגד זה שלמעלה, יש ז' ימי מילואים להכהן שלמטה, בעוה"ז, כדי שיימצא הכל כעין שלמעלה. וע"כ נקראים ימי מילואים, ימי ההשלמה, כדי שיושלם הכהן, חסד, בשאר ימים אחרים, של ז"ס, כדי להשלים ז"ס ביחד. וע"כ נקראים אלו ימי מילואים שיתמלא החסד, משום ששאר ספירות האחרות התאחדו בו. שאם הכהן מתעורר להשפיע, מתעוררות עימו גם שאר ספירות האחרות להשפיע, מתוך שהן התאחדו עימו יחד. כדי שהכהן יוכל להיות משפיע, אין הוא יכול להיות פרט אלא כלל, לכן עליו להתכלל עם שאר הספירות כדי לקבל את שלמות מדרגת החסד.

קע) ומשום זה כתוב: ומפֶתח אוהל מועד לא תצאו שבעת ימים, עד יום מלאות, ימי מילואיכם עד א ניסן, שהוא לשון נס, בו יצאנו מהתפיסה של ע.ז. צד האמונה, הפנימיות באדם נברא בניסן. לכן צד משה שבנפש, האמונה מכשיר את אהרן שבנפש, למרות שהוא מדרגת ת"ת ואהרון מעליו שהוא חסד. ז' ימים, כדי להשלים ז"ס, אז מתעטר הכהן למטה לגמרי כעין שלמעלה, כדי שבשעה שהכהן שלמטה יתעורר, יתעורר על ידו הכל למעלה, כל ז"ס, ותימצאנה הברכות למעלה ולמטה.

קעא) רבי אבא אמר: מה השינוי שמשה, ת"ת, משח את אהרון, חסד, הגבוה מת"ת? אלא משום שהוא בן לאותו מקור החיים, בינה ואז כשעולה נק' דעת. וכתוב: מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ומשה שימש כל אלו ז' ימי מילואים להשרות הכל עם אהרון. משה הוא בן הבינה, דעת, כלומר, ת"ת שעלה והכריע בין ב' קווים של הבינה, ונעשה שם הדעת, וייחד אותם זה בזה, והאיר אותם. שמשום זה, כיוון ששלושה יוצאים מאחד, שיצאו ג' קווים בבינה, חב"ד, אחד עומד בשלושתם, יצאו ג' קווים חג"ת והתפשטו גם בת"ת. ונמצא שמשה, בן הבינה, דעת, גבוה מחסד. שהחסד הוא התפשטות שלו, נקרא ימין משה, קו ימין שלו כמ"ש: מוליך לימין משה. וע"כ שימש משה בז' ימי מילואים, כדי להשרות הז"ס, מן הדעת, על אהרון. מי שמכשיר את ההשפעה שבאדם זו הדעת העליון שבה צורות הגיון לבניית החסד כראוי.

קעב) רבי חזקיה היה יושב לפני רבי אלעזר, שאל כמה אורות נבראו מטרם שנברא העולם? העולם הוא זו"ן מטרם שנברא העולם, בינה אמר לו שבעה ואלו הם: אור תורה, אור גיהינום, אור גן עדן, אור כיסא הכבוד, אור ביהמ"ק, אור תשובה, ואור המשיח, שהם ז"ס דבריאה, חג"ת נהי"מ. ז' אורות ונרות, ז"ס, התאחדו באהרון, והוא הדליק את הנרות, והמשיך מז' נרות שלמעלה לז' נרות שלמטה.

כדי לעשות משהו בחיים, הדעת היא זו שצריכה להכשיר ולהוביל.

צַו  סד- סו

הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר

כדי לבנות ולהבין משהו יש לחפש את המלכות שעלתה לבינה, דהיינו את החוק שנמצא בתבונה העליונה ולא בחיצוניות, מכוח הבורא שנמצא בנברא.

קעג) רבי אלעזר פתח: הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל-הֶעָפָר. הכל היה מן העפר, ואפילו גלגל חמה, האש. העפר הוא אותו העפר השורה תחת כיסא הכבוד הקדוש, בינה. הכל היה מן העפר, מלכות, ואפילו גלגל החמה, ת"ת. הלוא להיפך הוא, שהמלכות נאצלת מת"ת? הכוונה היא על המלכות שבבינה, שהיא למעלה מת"ת, וממנה היה הכל, ואפילו גלגל החמה, ת"ת.

כנראה שמדבר מצד הרגש הבריאה שמתחיל ממלכות דבינה, ששם פעם ראשונה שיש הרגש עצמי

קעד) בספר של רב סבא ייסא כתוב: הכל היה מן העפר. מקום המקבץ הכל, המלכות, שיצאו שבילים לימין ולשמאל, והתקבצו להאיר בכל הצדדים, כעפר הזה שזורקים אותו לכל צד. וע"כ, הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר. ולפי"ז שעפר פירושו מלכות, למה נאמר שתחת כיסא הכבוד הקדוש, הוא מלכות שבבינה?

קעה) אלא, מן העפר, פירושו, מן העפר שבביהמ"ק הקדוש, המלכות. ועפר הזה הוא מעפר עליון, ממלכות שעלתה לבינה. כי כמו שנמצאת הפעולה למטה במלכות, כעין זה נמצאת ג"כ למעלה בבינה. עפר הוא עפר ביהמ"ק, כי העולם, המלכות, נברא בה', בינה. וע"כ אפילו גלגל החמה היה מן העפר כמ"ש: אלה תולדות השמים והארץ בהִבראם, בה' בראם, הרי שגם השמים, שהם גלגל החמה, נבראו בה'. ומשום זה, הכל היה מן העפר. עפר הוא אותו ששורה תחת כיסא הכבוד הקדוש, בינה. עפר הוא מלכות הממותקת בבינה, המכונה עפר ביהמ"ק. כשעלתה המלכות להתמתק בבינה, וקיבלה צורת בינה, נכללו שתיהן זו מזו, וכמו שהמלכות קיבלה צורת הבינה, כך קיבלה הבינה את צורת המלכות. עפר קיבל צורתו מעפר עליון, מבינה. ופעולת השיתוף, הן במלכות והן בבינה, נקראת עפר. ונאמר, שהעולם, המלכות, נברא בה', בינה, שהכוונה היא על פעולת השיתוף של המלכות בבינה, הנקראת ה', שמשם נברא העולם, כי אם לא הייתה פעולה זו, לא היה יכול העולם להתקיים כמ"ש: בה' בראם. וע"כ אפילו גלגל החמה היה מן העפר. כי גם הת"ת, המרומז בגלגל החמה, יצא מפעולת השיתוף הזאת.אשר העפר, שתחת כיסא הכבוד הקדוש, בינה נקראת כיסא אל החכמה. העולם, ז"א נברא ממלכות שהתכללה בבינה. המלכות שהתברכה מכהן יכולה להאיר בזכות החסדים שקבלה מהברכות, ונק' ממלכת כהנים.

קעו) כתוב: כֻּלָּךְ יָפָה רַעְיָתִי, וּמוּם אֵין בָּךְ, זו כנסת ישראל, המלכות. ומום אין בך, הסנהדרין, שהם כנגד ע"ב (72) שמות שבמלכות. ועיקרם ע' (70). כנגד ע' נפש שירדו עם יעקב, והקב"ה על כולם. שהם ע"ב. וע"כ אין בודקים אחר מומים מסנהדרין ולמעלה.

קעז) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש. ממלכת כהנים כמ"ש: זאת משחת אהרון ומשחת בניו. זא"ת המלכות, נמשחה מאהרון, כי כשהתברכה כנסת ישראל, המלכות, ע"י הכהנים, אז היא נקראת על שמם כמ"ש: ממלכת כהנים היא מלכות שהתברכה מהכהנים. הכהן נמשך ממשה שהוא בחינת הדעתומקבל את הכוח מהשמן העליון, מחוכמה, וכך נטהר בשבעת ימי המילואים ומוכשר לעשות את עבודת הקודש. הדעת מכשירה את מידת החסד, להיות משפיע.

קעח) רבי שמעון אמר: אינה נקראת מלכות כהנים אלא ממלכת, משום שהכהנים, החסד, המליכו אותה, ע"י זה שממשיכים לה חסדים, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים. ואז היא מאירה ושולטת. ועשו אותה גיבורה על הכל. אבל מלכות כהנים אינה נקראת, כי מבחינת מה שנמשכת מן השמים, ז"א, היא נקראת מלכות, כלומר, מלכות שמים. וכאן נקראת ממלכת, שהכהנים המליכו אותה וחיברו אותה במלך, בז"א. ואז כשהתחברה עם ז"א, היא ממלכת על כל אוצרות המלך, ממלכת על כל נשק המלך, ממלכת בעליונים ובתחתונים, ממלכת על כל העולם.

וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ

קעט) רבי יוסי אמר: וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ. ואגודתו, כשמזדווג המלך, ז"א, כנגד המלכות, ארץ, בכל אלו עטרות הקדושות בקיבוץ אחד, שג' מוחין חב"ד שלו, הנקראים עטרות, מתאגדים יחד בג' קווים, אז כתוב: ואגודתו. שאגודתו, ג' מוחין שלו, על ארץ יְסָדָה, משפיע אל המלכות, שנקראת ארץ.

קפ) רבי יצחק אמר ואגדתו כמ"ש: ולקחתם לכם אגודת אזוב. כי כשמתחברים ז"א ומלכות יחד, והמלכות מתברכת מג' קווים של ז"א, אז היא שולטת על כולם, שג' קווים דז"א מתלבשים בה, ושולטת עליהם, ומאירה למעלה ולמטה. וכל זה הוא בשעה שהכהן עובד עבודה, ומקריב קרבן ומקטיר קטורת. ומכוון בדברים לקרב הכל בייחוד אחד. אז כתוב: ואגודתו על ארץ יְסָדָה. אגודתו סובב על המוחין דז"א, שהם משפיעים למלכות, הנקראת ארץ. אלא שאגודתו על ארץ יְסָדָה, משמע, על אגודה שנוסדה במלכות עצמה כמ"ש: ולקחתם אגודת אזוב, שהאגודה נלקחת בידו. כן, ואגודתו על ארץ יְסָדָה, שז"א לוקח אגודת ג' קווים שלו, ומייסדם במלכות. הכהן מייצר את הקשר בין האדם המקריב לבין הקב"ה

קפא) רבי יוסי אומר: כשאהרון, קו ימין, חסד דז"א, נוסע להשפיע למלכות, כולם נוסעים עימו, כל ג' הקווים, עד שמתברכת כנסת ישראל מג' הקווים, ומתברכים העליונים, ספירות דז"א, והתחתונים, ספירות דמלכות. אז כתוב: ברוך הויה מציון, שוכן ירושלים הללויה. שז"א, הויה, מתברך מציון, יסוד דמלכות. וברוך שם כבודו לעולם וְיִמָלֵא כבודו את כל האָרץ אמן ואמן. ששֵם כבודו, המלכות, מתברך מז"א. אגודתו סובב על מוחין דז"א, המאירים במלכות. והכתוב משמיענו, שאגודתו של ז"א, ג' קווים שלו, אינם מתברכים בשלמות, שיאירו גם בהארת חכמה, אלא רק בשעה שעל ארץ יְסָדָה דהיינו בשעת הזיווג, שמשפיע אותם ליסוד דמלכות, שנקרא ציון כמ"ש: ברוך ה' מציון. כי בעת שג' קווים דז"א אינם מאירים במלכות, אין לו אלא חסדים מכוסים מחכמה. וזהו שמשמיענו הכתוב: ואגודתו, שתאיר בשלמות, על ארץ יְסָדָה. כשהשלמות נמצאת בז"א כאשר הוא מאיר בארץ. וכאן שואל האם השלמות בז"א או אצל מקבלי המוחין, מוח או לב.