שיעור שמע:
שאלות חזרה זהר שמות עט-פא
1. אילו ב' שאלות שאל ר' אלעזר את אביו ומה ענה לו אביו?
2. מה התועלת בכך שהאדם מגה סודות בעולם מבחינתו שלו ומה הדרך האמצעית בכך שמגלה סודות דרך רבו?
3. מהו היחס בין עם ישראל לאומות העולם בקרה לה', העזר בפסוק "שישים מלאכות וגו"?
4. מהו שהעולם נברא רק בששביל ישראל, הרי גם אומות העולם באו מאד"ר?
5. מהו התיקון כדי לייצר נבדלות שכל אחד יקבל את תפקידו בכלל, וכיצד זה עונה על ב' שאלותיו של ר' אלעזר?
6. על מה אמר רשב"ג על רשב"י ור' אלעזר שהם אריות?
7. מדוע הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים?
8. מה ענה רבי עקיבא לר' אליעזר על כך שתפילתו שלו נעתנה במהרה בעוד שתענית של ר' אליעזר לא נענתה מדוע תשובה זו פייסה דעתו?
שְׁמוֹת עט-פא
גָּלוּת לָמָּה, וְלַמִּצְרִים לָמָּה?
בכדי להגיע לתכלית, על כל פרט למלא תפקידו ביחס לכלל. עם ישראל נבחר להוביל את האנושות, ולשם כך עליו להבדיל עצמו כדי להגיע לבסוף לאחדות.
כאשר לוחצים עליך מלמעלה, נעשה הדבר בכדי שתשמור על הנבדלות שלך וכך תגלה את תפקידך. ההשגחה החיצוניות לוחצת על האדם להיכנס לשינוי בפנימיות, וכך לוחצים אומות העולם את ישראל למלא תפקידם. אתה חייב להיות אתה!
אומות העולם מגלים את החלק שלא לשמה, את הפרטים שהם רק בחינת סיוע – פילגשים. אך כוח גילוי השכינה, היחד שבא לגלות את השם הוא יעקב. מבחינה נפשית מלמד ישנם כוחות של זריזות, נקיות, דמיון מפותח וכדומה, אבל אחת שכולן יְאַשְּׁרוּה – היא האהבה, ואת עלית על כוּלָנה.
בכדי למנוע התערבבות ישראל בעמים, יצר השם פירוד כדי שישראל יתמקדו בכלל, באהבה ולא יתפסו ויחשיבו רק את הפרטים. עשה בכוונה שישנאו ולא ירצו אותנו כדי שלא נתכלל איתם. שנאת הגויים הזו, מכריחה את ישראל לקבל עצמו כעם נפרד המהווה חלוץ לכולם למען התכלית. לכן הגלה אותם למצרים שהיו בעלי גאווה, ומאסו בישראל.
שואל רבי אלעזר את אביו, שעונה לו לומר בעצמו את התשובה כפי שהיא מובנת במדרגתו של רבי אלעזר.
בעוד שהיו יושבים שאל רבי אלעזר לאביו: מה ראה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים? אמר לו: שאלה אחת אתה שואל או שתי שאלות? אמר לו שתים, הגלות למה דווקא מצרים? אמר לו רבי שמעון: קום בקיום שלך, דהיינו במדרגתך, בשבילך יתקיים הדבר למעלה על שמך – אמור בני אמור. יש ואדם זוכה לתשובה מהעולמות העליונים, תשובה הנרשמת על שמו, ואם זוכה לקיים בעצמו את הלימוד, קונה הוא את המדרגה. כאשר החידוש בא מאדם בעצמו, נקודת החידוש היא קניין שלו לעולם הבא.
פתח: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים; וַעֲלָמוֹת, אֵין מִסְפָּר. הם גיבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים בחקיקות, בחיצוניות של החיה הקדושה של ישראל, המלכות. וע"כ נקראים על שמה שישים מְלָכוֹת. והם מלאכים הממונים על האומות (מצד היגיעה). שמונים פילגשים, הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות, שמתחתיהן של השישים מְלכות. וע"כ נקראים פילגשים ולא מְלָכוֹת כמ"ש ועלָמות אין מספר, הוא כמ"ש: היש מספר לגדודיו ועכ"ז כתוב: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, זו היא השכינה הקדושה, היוצאת משנים עשר אורות והיא זוהר המאיר לכל, וע"כ היא נקראת אמא, כמ"ש: אחת היא לאימָה. (לחסדים אין מספר, הם ברצף בלי גבול)
כעין זה עשה הקב"ה בארץ. זרק כל העמים לכל צד, ומינה עליהם ממונים כמ"ש, אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים. והקב"ה לקח לחלקו את כנסת ישראל כמ"ש: כי חֵלֶק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (אותו חלק שיכול לגלות את שם השם בעולם). וקרא לה, אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. זו היא שכינת כבודו, שהשרה ביניהם, אחת היא ומיוחדת לו. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ כמ"ש, רבּות בנות עשו חיל ואת עלית על כוּלָנה. מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ, אלו הם שרי העמים שנתמנו עליהם.
בעשרה מאמרות נברא העולם. וכשתסתכל, הם רק שלושה, שהעולם נברא בהם: בחכמה, בתבונה ודעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה לאברהם (שהעלה אותו למדרגת החסד) בחכמה, ליצחק בתבונה (העלה אותו מגבורה לבינה), ליעקב (מתפארת) בדעת, שבזה נקרא, ובדעת חדרים ימלאו. שחג"ת, שהם אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד. ובאותה שעה נשתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, י"ב גבולי אלכסון, נשתכלל הכל בעולם הזה, כעין של מעלה באצילות. מכאן ניתן לעבוד עם כל אחד מהפרטים, שהם כבר כלולים בקדושה, בכלל.
כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של עולם הזה, כשנשתכלל כעין של מעלה (ונוצר חשש שבן האמה שמצחק יתכלל עם עם ישראל), אמר: פן ח"ו יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, וישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים. הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שנשתכלל הכל בזרע קדוש בלי תערובת עם נכר. ובינתיים נִשלם עוונם של העמים, כמ"ש: כי לא שלם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ובזה מיושבות ב' השאלות ששאל: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מוקירים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששָׁלֵם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים. בא רבי שמעון נשקו ואמר לו: עמוד בני על קיומך.
לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה
ישב רבי שמעון. ורבי אלעזר בנו עומד ומפרש דברי סודות החכמה, והיו פניו מאירות כשמש, והמילות מתפזרות ומעופפות ברקיע. ישבו שני ימים, שלא אכלו, ולא שתו, ולא היו יודעים אם היה יום או לילה. כשיצאו, ידעו שכבר חלפו שני ימים שלא אכלו כלום. קרא על זה רבי שמעון (שהוא גלגול של משה רבינו): וַיְהִי שָׁם עִם ְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים. ומה אם אנו, שזכינו לדבקות עם ה' שעה אחת, היה כך, שחלפו עלינו באור ה' ב' ימים, שלא ידענו היכן אנו. משה, שהכתוב מעיד עליו, ויהי שם עם ה' ארבעים יום.
כשרבי חייא סיפר המעשה לאביו, רבי שמעון בן גמליאל, תמה ואמר, רבי שמעון בן יוחאי הוא אריה (עולם אצילות), ורבי אלעזר בנו אריה. ואין רבי שמעון כשאר אריות. עליו כתוב, אריה שאג מי לא יירא? ומה העולמות של מעלה מזדעזעים ממנו, אנו על אחת כמה וכמה. הוא איש, שלא גזר תענית מעולם על מה ששאל והתפלל, אלא הוא גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה גוזר, והוא מבטל כמ"ש, מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים. כי הקב"ה מושל באדם, וצדיק מושל בהקב"ה. שהוא גוזר גזרה, והצדיק מבטלה.
י"ב הָרֵי אֲפַרְסְמוֹן [י"ב טורי אפרסמונא]
אמר רבי יהודה: אין לך דבר שיהיה אהוב לפני הקב"ה, כמו תפילתם של צדיקים (מפני שתפילה מחברת, וכאשר צדיק מבקש,ממילא מעורר הוא את ההשתוקקות לקשר ודבקות) . ואע"פ שרצוי לו, פעם עושה בקשתם ופעם אינו עושה.
תנו רבנן: פעם אחת היה העולם צריך מָטר. בא רבי אליעזר וגזר ארבעים תעניות, ומטר לא בא. התפלל תפילה ולא בא מטר. בא רבי עקיבא, עמד והתפלל. אמר: משיב הרוח, ונשב רוח עז וקשה. אמר, ומוריד הגשם, ובא מטר. חלש דעתו של רבי אליעזר. הסתכל רבי עקיבא בפניו והרגיש חולשת דעתו (נחלש הקשר עם ה').
עמד רבי עקיבא לפני העם ואמר, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה. רבי אליעזר דומה לאוהבו של מלך, שאוהב אותו ביותר. וכשבא לפני המלך, הוא רצוי לו, ואינו רוצה לתת לו בקשתו במהרה, כדי שלא ייפרד ממנו, כי רצוי לו שידבר עימו. ואני דומה לעבדו של המלך, שמבקש לפניו בקשה, והמלך אינו רוצה שיכנס לשערי ההיכל, ומכל שכן לדבר עימו. אמר המלך, תנו לו בקשתו מיד ולא יכנס כאן. כך רבי אליעזר הוא אוהבו של המלך, ואני עבד, ורוצה המלך לדבר עימו כל יום ולא ייפרד ממנו. ואני, אין המלך רוצה, שאבוא לשערי ההיכל. ע"כ נתן לי בקשתי מיד. נח דעתו של רבי אליעזר. רבי עקיבא הרגיש את המצב שלעיתים אדם הנמצא במדרגה נמוכה יותר, מרגיש את הקשר להשם חזק יותר. בזמן תיקון החשבון והמדרגה הרוחנית איננה עוצמה וקבלת האור, אלא בניית הכלים.
הקודם