כי תצא ​​ נב - נד ​​ שעור 18

תפילין של ראש ושל יד

על האדם לגלות במסע ע"י פנימיות התורה, את הנקודה הנפשית איתה צריך לעבוד את השם. בכך שיד ימין עוקדת את השמאל בזמן הנחת התפילין, מכפיפים את השמאל לימין, את הרצון לקבל לאמונה והשפעה.

קלו ראש השנה הוא זרוע שמאל שהוא יצחק, ששם דנים דיני נפשות, מי יחיה ומי ימות ועקדת יצחק היתה שם שעקד אותו אברהם. הקשר של תפילין של יד הוא דומה לעקדת יצחק שזה שמקדימים את יד שמאל שהימין מלפפת את השמאל ומכוונת אותו לארשתיך לי לעולם וזה הם לקשר הגבורות בחסדים. אשרי הוא הבן הנעקד באביו ונקשר בו לעשות מעשהו בתורה ומצוות ואשרי העבד הנקשר תחת רבו לעשות רצונו שהוא במקום בן המלך. עבודת הבן גדולה מעבודת העבד אשר בה יש להתחיל, עבודת היראה, ואז אפשר להגיע לעבודת הבן שהוא בחינת אהבה. במסגרת הכלל, הימין, האמונה עוקדת את השמאל לבוא לימין.

קלז מטטרון אשריך ואשרי בניך, היי אותם הנמשכים ממטטרון שעוד לא זכו להיות בנים לזו"ן דאצילות שהם קשורים ועקודים בתפילין תחת רשות אדונך. ומשם זה אע"פ שאתה עבד לאדונך מלך אתה על כל הממונים של שאר העמים, מלך על כל המלאכים, מלך שהשדים וכל המחנות שלהם כולם מפחדים ממך. מי גרם זה. הוא משום שאתה הדום רגליו של אדונך ואתה משמש לאדונך שדי של מזוזה מבחוץ שומר הפתח. הויה שהוא אדונך הוא בפנים ושדי מבחינת מטטרון הוא מבחוץ. שם שדי בחזה דיצירה השומר מפני החיצונים.

קלח וכך הוא שמטטרון הוא שדי בעת שהקב"ה יורד לבריאה לשלוט על עץ הדעת טוב ורע שטוב הוא מטטרון, רע הוא סמאל שהוא שד מלך השדים. מטטרון הוא מלאך מלך המלאכים, אבל מצד עץ החיים השם שדי הוא יסוד דאצילות ומשום זה למטה בריאה הם שנים עבד ורבו. שהעבד הוא שדי מבחוץ ורבו הוא הויה מבפנים, שהם אינם יחוד אחד, ולמעלה באצילות ת"ת ויסוד הם אחד, כי גוף וברית אנו חושבים אחד, שהם עמוד אמצעי וצדיק היי ת"ת ויסוד.

כאשר בא אדם למקום עבודה בו יש לבער את הקוצים מהכרם, לנקות את עיוותי החשיבה, יש לעבוד בהפרדה בין הנקודה הפנימית לחיצונית. השדים והיצר הרע, מציירים לאדם מציאות מדומה, שלמעשה אין לכח זה בפני עצמו שום אחיזה במציאות. בעולם הבריאה ישנה מעין הפרדה, ששם שד"י מבחוץ, ושם הויה מבפנים. ​​ 

קלט כמו שתפילין של ראש הם מוחין דבינה על ת"ת שהוא עץ החיים שבאצילות, ומלכות היא תפילין של יד. כך למטה בעץ החיים דבריאה מצד כסא העליון שהוא בינה דבריאה הוא תפילין של ראש של מטטרון ותפילין של יד שלו הם כסא תחתון היי מלכות דבריאה וזהו שאמר עליו הנביא כסא כבוד מרום מראשון.

קמ אבל מסטרא דעץ הדעת טוב ורע, בקשר של תפלין נקשר יצר הרע תחת יצר הטוב כעבד תחת אדונו כשיורדים יש קליפות, והקשר בא לעשות גבול להפריד מהקליפות, בקול תורה ובקול תפלה ובקול שופר, כי קול של מצוה הוא רומח אליו, שדוקר וממית את יצר הרע. וזהו קול השופר שהוא קול עמוד האמצעי היי ז"א שהוא כלול אש מים ורוח שהם ג אבות גבורה חסד ת"ת שבהם הי"ו. ה באברהם י ביצחק כלומר ה שבשם אברהם רומזת על דין וזהו י משם אלקים היי המוחין שבשם אלקים. וה"י אלו ה"ס אש ומים שבשופר ומשום זה עלה אלהים בתרועה. ו מן ואלקי יעקב זה הוא רוח השופר היי ת"ת השכינה היא הכלי המקבל כל ג אש מים רוח של שופר והיא ה של השופר. הרומח שהוא בחינת השופר, נועד לטפל ולדקור את מה שמפריע לאדם ללכת בדרך הטובה. יצר הרע בא כל פעם בתחפושת אחרת, ואל לו לאדם לשקר לעצמו ולחפש תירוצים למה אין להילחם בו. כאן חייב אדם לבטל הרגלים, לשנות סביבה במידת הצורך, ולהפסיק מתאוות מזויפות.

עשרה שופרות

קמא יוד שופרות שהם קשר"ק קש"ק קר"ק שבהם מתלבשים הא יוד ואו הא שכל אותיות אלו הם לצדדים אחרים ולרשעים ככבלים ורמחים וחרבות. תרועה היא שלשלת וב' תרועות הן בעשרה שופרות והן אחד. משתמשים בשופרות כדי להוריד את הדין.

קמב שנאמר בה והאם רובצת על האפרוחים. ישראל מצפצפים אליה בכמה צפצופים של התפלות והיא אינה רוצה לרדת אליהם היי להאיר ממעלה למטה. כלומר שאינה רוצה לשנות מבחינת הקטנות שה"ס רובצת, המאירה רק ממטה למעלה. מה עושים ישראל, לוקחים עמהם האם, שהיא השכינה וקושרים אותה בקשר של תפלין וכמגיעים לק"ש קוראים בניה בשש מילים היחוד שהם שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד שה"ס חג"ת נה"י דז"א מבחינת הגדלות והנה הם יורדים אל אמם שהיא השכינה וקורשים אותם עמה בסוד היחוד דבשכמל"ו וזהו אשר תקראו אותם היי שתקראו הו"ק דגדלות דז"א שיאירו בשכינה שאז תאיר את החסדים ממעלה למטה שהוא עונתה, כלומר זמן הזווג שלה כמו שכתוב מועדי, היי אשר תקראו אותם במועדי, פירושו בעונה שלי. המועד הוא זמן לזיווג, שבו הגענו לטהרה של אותה בחינה. כאשר לכל מועד יש את הייחוד המיוחד לו.

פסח שבועות סוכות

קמג כעין זה אנו קוראים המוחין מז"א שיאירו בעונתם בשכינה במצה שמזמינים אותה לשבעת ימי הפסח, וכן מזמינים לשבעת ימים של סוכות שבעה מינים שהם לולב אתרוג ג הדסים וב' בדי ערבה. שבועות קוראים אותם את המוחין דז"א בתורה ראש השנה הוא יום הדין כל אחד במינו.

קמד כל מי שקרא היי שהמשיך מוחין מז"א למלכות כל מדרגה במינה, יתקיים בו אז תקרא וה' יענה. אז הוא ז ימי סוכות ויום א של שמיני עצרת. אז מצה וז' ימי הפסח אז סוכה היא א וז' מינים של לולב שהם ג הדסים היי הדסים ערבות לולב ואתרוג הרי הם עם ז פרטים, י"א כחשבון ה"ו וצריך לומר הלל עליהם ששם הלולו יה בהיינו י"ה כדי להשלים שם י"ה ו"ה.

קמה וצריכים להעלות המלכות בארבע מינים עד המחשבה שהיא חכמה ז"ש אמרתי אעלה בתמר. אעל"ה הוא סימן היי ראשי תיבות אתרוג ערבה לולב הדס ומחשבה היא שם המפורש היי הויה במילוי אלפין שהוא חכמה דז"א שיש בה עשר אותיות יוד הו ואו הא שעם ד מינים נשלם בה חשבון י"ד כעין י"ד פרקים שביד ימין דז"א שהוא חסד שבו צריך ליטול את הלולב. והרי מתן תורה היי שבועות שהוא שבעה בשבעה היי ז ימים בז' שבועות שהם בחשבון י"ד וזהו י"ד רמה שה"ס קו אמצעי. בראש השנה הם ג"כ י"ד קול השופר עם ג פרטים שבו שהם אש רוח מים הם ד ועם עשרה שופרות כמו שהעמדנו למעלה הם י"ד.

קמו בפסח השכינה היא יד הגדולה שהוא מצד החסד. בראש השנה היא יד החזקה מצד הגבורה במתן תורה היא יד רמה מצד עמוד האמצעי שהוא ת"ת וג' פעמים י"ד הם מ"ב ועם ג האבות חג"ת שהם תלוים מהם עלים מ"ה כחשבון יוד הא ואו הא.

כי תצא ​​ מט - נא ​​ שעור 17

אליהו לא תתעכב מלרדת

לימוד התורה על פי סודותיה מביא את הגאולה.

מבקש רבי שמעון מאליהו שהוא גלגול של פנחס הכהן לרדת כדי לבשר הגאולה, כאשר לכאורה לכהן אסור להיטמא בגלל הרשעים שבעולם, ואומרים שמותר לו להיטמא, שכן אביו ואמו הם בחינת הקב"ה והשכינה. אומר רבי שמעון שמותר, מפני שמשה רבינו עצמו הוא הכלל של כל עם ישראל.

קכה כאן מצאתי רפואה למה שנאמר בו ויתן את רשעים קברו, מאחר שקבורה זו היא בשביל או"א שהם ז"א ומלכות שהם בגלות עם ישראל, התקיים בי הכתוב ולא יטמא אליהו, לא תתעכב מלרדת כי אע"פ שאתה כהן, כי פנחס הוא אליהו, לאביו ולאמו יטמא, כי הקב"ה ושכינתו בגלות שהם או"א שהגלות היא קבורה שלהם, ואני קבור ביניהם בשבועה עליך בשם ה' חי וקיים, אל תתעכב מלרדת, מלאכים הקדושים בעלי כנפים בשבועה עליכם קחו שבועה זו שה"ס המלכות הנק שבועה, והעלו אותה את המלכה על כנפיכם בכבוד שלה אל הקב"ה. הרשעים הם אבי אבות הטומאה שאסור להטמא בהם, אז כיצד יוכל אליהו לרדת ביניהם, אך למרות שהוא כהן, השכינה ובעלה הם אבא ואמא ועליו להטמא למרות היותו כהן.

קכו מלאכים עליונים השלוחים של הקב"ה מימין ומלאכים השליחים שלו משמאל ומלאכים של או"א שהם ז"א ומלכות שהם קו אמצעי, יהיו מסתירים אותה את המלכות, למעלה ולמטה ויכסו אותה באות ו שהיא ז"א בשש כנפים שלו, שנאמר בו שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים וג' בשתים יכסה פניו של השבועה שלו שהיא ה באות רביעית בשם הויה היי מלכות. ובשתים יכסה רגליו של המלכות ובשתתים מעופפים אותה אל ז"א. השביע את המלאכים לפעול לחיבור השכינה עם הקב"ה. מבקשים מאליהו לרדת למרות קטנות המדרגה שלנו, אלא להראות שאנו מצפים לגאולה.

קכז ואתה אליהו שעלית למעלה לעילת העילות והוא עמס עליך מכל טוב, רד אליה אל המלכות, ותהיה תחתיה כרוב להוריד אותה מלאה כל טוב בכח האמונה, בחסדים מכוסים. והמלאכים של או"א שהם י"ה יהיו מסתירים אותה בירידה שלה, והמלאכים של בעלה של המלכות שהוא ו בן של או"א יהיו מכסים אותה ומעופפים אותה משש כנפים שהן משש אותיות אב"ג ית"ץ ובל"ו אותיות שבשש שמות התלוים באב"ג ית"ץ שהן קרע שטן כנגד יכש בטר צתג חקב טנע יגל פזק שקו צית שהן כחשבון לו, ודאי הוא שרפים עומדים ממעל לו, היי בל"ו אותיות הנ"ל ויורדת ה שלו היי המלכות נסתרת ומכוסה בהם והמלאכים שהם מצדיק ח"י העולמים תסמיכו אותה עליהם כמו חיות הסומכות את הכסא.

קכח כי אע"פ שאות ה של אצילות של שם הויה שהיא המכלות היא סומכת את הכל, אין לכם לעוף למעלה ולרדת למטה זולת עמה עם המלכות, כמו האברים של הגוף שאין להם תנועה זולת בנשמה, כן האברים שיש לה היי ספירותיה מתפשטים עליכם לסמום אתכם בהם כי כך היא ה כמו הים אם יש לה כלים מלאותם הם מתמלאים ממנה ומתפשטת בהם כמו נחלים המתפשטים מהים על הארץ ואם אין לה כלים היא ה בלבדה יחידה בלי התפשטות של הנחלים. אומר להם כל הכוחות שאדם משקיע צריכים להיות עם המלכות מטעם שרוצים שהמלכות תתעלה, שכל המצוות עושים למען השכינה הקדושה.

קכט כך הכלים של השכינה שלמעלה הם מלאכים קדושים ולמטה הם ישראל אם יש בהם בעלי מדות, בעלי חסד חסדים גבורים בעלי תורה נביאים וכתובים צדיקים אנשי מלכות חג"ת נהי"ם הוא המרחב הנפשי של האדם שנאמר בהם ואשר כח בהם לעמוד בהיכל המלך היי בעמידה של התפלה בהיכל המלך שהוא אדני המלך שלה הוא הויה, והם חכמים ונבונים ראשי ישראל ולא ראשי ערב רב שנאמר בהם היו צריה לראש, הי המלכות מתפשטת עליהם בע"ס שלה בעת ההיא יורד עליה עילת העילות באותיות יוד הא ואו הא לרדת עליהם להקים עליהם השכינה כאשר יש כח לבעלי המידות לחבר בתפילה את השכינה לקב"ה.

קל ובזמן של ויפן כה וכה וירא כי אין איש שמקיים תו"מ לשמה, היא אומרת שלמה אהיה כעוטיה היי מעוטפת בעצמה שאינה מתפשטת עליהם והקב"ה צווח עליה ואמר איכה ישבה בדד רואה שאנשים מבקשים מהקב"ה רק לרצון הפרטי, ולא פועלים לשמה.

קלא בתוך קם קם המאור הקדוש שהוא ר"ש ואמר, רבון העולם הרי כאן ר"מ שנאמר בו והאיש משה ענו מאד, עד כאן וירא כי אין איש, הרי כאן והאיש משה ששקול כנגד ששים רבוא מישראל ובו ממכון שבתו השגיח שהוא ר"ת משה שבו נאמר על הדור של גלות האחרון, וה' הפגיע בו את עון כולנו והוא כלול בעשר מדות שבשבילם אמרת לא אשחית בעבור עשרה, רד עליו להשגיח על העולם וקיים דבריך שאתה אמת וכל דברך אמת משה הוא הכלל, וגם אם אנחנו העם פרטים שאי אפשר לסמוך עליהם, עדיין משה, עליו אפשר לסמוך, שהוא הכלל של כולם.

קלב שהוא גמל חסד עם השכינה וקשר השפחה שלה בגבורה שתהיה השפחה אסורה תחת גבירתה בקשר של תפילין, והשתדל בשבילה בתורת אמת, כ"ש תורת אמת היתה בפיהו והשתדל בה בנביאים וכתובים, בנביאים שהם נו"ה בכמה נחמות, בכתובים שהם מלכות, בעשרת מיני תהלים שהם ע"ס שלה. בצדיק שהוא יסוד בח"י ברכות שבתפילת העמידה.

קלג ובעלי המשנה אינם מכירים את ר"מ, אומר רבי שמעון, אליהו בשבועה עליך, בשם הויה ובשם המפורש גלה אותו לכל ראשי בעלי המשנה שיכירוהו ולא יתחלל יותר שנאמר בו והוא מחולל מפשעינו, אין לך צורך לקבל רשות מהקב"ה כי אני שליח של רבון העולם ואני יודע שאם אתה עושה זה, יודה לך עליו הקב"ה, ויתעלו בניך בשבילו למעלה ולמטה. ולא תתעכב מלעשות לא שבוע ולא חודש ולא שנה אלא מיד. רבי שמעון משביע את אליהו על הגאולה. עלינו להתפלל ולבוא בענווה וביטול, כאשר התיקון לקראת הגאולה נעשה בעיקר במועדים.

פסח חמץ ומצה

קלד ר"מ כלים של חג הפסח בזמן ששולט עליהם ליל שמורים שהוא השכינה, כולם צריכים להיות שמורים שיהיו שמורים מחמץ ושאור בכל שהוא וכל המאכלים והמשקים צריכים להיות שמורים. ומי ששומר אותם מחמץ ושאור גופו הוא שמור מיצר הרע למטה, ונשמתו שמורה למעלה ונאמר בה לא יגורך רע. משום שגופו נעשה קדש ונשמתו קדש קדשים ונאמר ביצר הרע וכל זר לא יאכל קדש, והזר הקרב יומת.

קלה פסח הוא זרוע ימין שהוא אברהם היי חסד כסף מזוקק מי שמערב בו עופרת שגם היא משקר בו כך מי שמערב חמץ או שאור כל שהוא במצה הוא כאלו משקר במטבע של המלך שהוא המלכות שנק מצה. וכך מי שמערב בפה שלו שום תערובת מביאה אסורה, או שמחשב באחרת, כאלו משקר בחותם המלך שהוא יסוד, כי זה בזה תלוי שהעשיה למטה גורם פגם למעלה. אל לו לאדם ליפול בביאה אסורה, היינו שמבקש רק לתועלת עצמו, שאז פוגם בחותם המלך.

כי תצא ​​ מג - מה ​​ שעור 15

להכרית זרעו של עמלק

יש להכרית מתת המודע הנפשי את עמלק/הספק.

קט והיה וגו, תמחה את זכר עמלק וגו. מצוה זו היא להכרית זרעו של עמלק, כי נשבע הקב"ה שלא יחזור לכסאו עד שיטול נקמה ממנו. פתח ר"מ ודאי משום זה היו הולכים במדבר ועל הים ולא נכנסו לארץ ישראל עד שיטול נקמה בעמלק. כשאדם הולך במדבר או בים, במקומות שעדיין לא הגיעו לידי ישוב (הדעת) יתקל במלחמה בעמלק. המצווה היא להכריתו, שלא יישאר בו שום קיום.

עמלק הוא הספק שמתנגד לאמונה, תפקידו לאתגר את האדם, לאמן אותו לבוא לרכישת אמונה, שרק דרכה ניתן להתקשר לבורא.

קי שואל, מי הוא שורשו של עמלק למעלה ברוחניות, שהרי אנו רואים שבלעם ובלק משם, מעמלק של מעלה, היו הנשמות שלהם ומשום זה היו שונאים את ישראל יותר מכל אומה ולשון, ומשם זה רשום בשמותיהם עמלק, היי ע"מ של בלעם לק של בלק, והעמלקים הם זכר ונקבה ועליהם נאמר לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל אש עמל הוא זכר של עמלק ואון הוא הנקבה שלו. עמלק הוא השונא שבנפש לקשר ישר-אל.

קיא כמו שיש בישראל ארבעה פנים, יעקב ישראל רחל לאה, אשר ישראל ולאה הם זכר ונקבה ויעקב עם רחם הם זכר ונקבה, ואלו ד הם כנגד ופני נשר לארבעתם היי כנגד ד פנים שבנשר, כי יעקב וישראל הם בחינת נשר שהוא קו אמצעי. כך יש ד פנים לעמלק שהם קסם ונחש, עמל ואון. אותיות עמל רשום בעמלק והמן שהיא מצד עמלק נאמר עליו ישוב עמלו בראשו, וכל אלופי עשו היו מעמלק ועמלק למעלה הוא סמאל שיש בו גם ד פנים שהם עמל, נחש, און, מרמה, המסיתים את האדם לחטוא אל הקב"ה. קסם הוא ק מעמלק, סם מסמאל, נחש אל מסמאל. צד עמלק, הנחש בא לאתגר את ישראל, שעליהם להתנקם בו ובכך לבנות קו אמצעי ולהיכנס לרצון ישר-אל

אין מתחילים בב"ד

קיב עליה נאמר לאברהם לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך, היי מבית מולד שלך היי מאצטגנונות בככבים ומזלות מאלו בתי הלבנה או בתי שבתאי או בתי מאדים. כי בתי מאדם ובתי שבתאי ולבנה עליהם נאמר אין מתחילים בב"ד היי ביום ב וביום ד כי מאדם יש בו אדמימות החמה שיורה על גיהנם שהוא אמו של עשו שנולדה ביום ב דמע"ב וע"כ אין מתחילים ביום ב והלבנה היא טוב ורע כשמאירה במלואה ורע בימי חסרונה. כפי שביום ב נברא הרקיע שמפריד, אומר לא להתחיל דבר מהותי ביום ב. וביום ד נאלצה הלבנה לעשות מיעוט.

שתי הבחינות שלא כדאי להתחיל מהן, פירוד ומיעוט. פירוד מקורו ביום ב של מעשה בראשית, ומיעוט הלבנה ביום ד. הלבנה היא בחינת מלכות, שאין לה משלה ולא כלום, אלא מה שמקבלת מהשמש. ודווקא תלות הלבנה במשפיע וחידושה הם המיצרים אמונה.

קיג ומשום שהלבנה כלולה מטוב ורע מחשבים בה ישראל ומחשבים בה בני ישמעאל, שישראל אחוזים בטוב שבה ובני ישמעאל ברע שבה. וכשהיא נלקה בימי מילואה שהוא הטוב שבה, סימן רע לישראל, וכשהיא נלקה בימי חסרונה סימן רע לישמעאלים. ובז כתוב ואבד חכמה חכמיו היי חכמה של ישמעאלים ובינת נבונים תסתתר כי אינם יודעים בבריאתם של הכוכבים אלא בשמושם כי השינויים בעולם בהליכתם ושמושם, והלבנה נבראה ביום ד במעשה בראשית, ובמיעוטה של הלבה שהוא עניות, נבראה לילית שהיא שבתאי שהוא רעב וצמאון ולקוי המאורות שעליה נאמר יהי מארת חסר ו שמשמעותו קללה שכתוב, מארת ה' בבית רשע, וכן וחוטא ילכד בה בבית האסורים שלה וצדיק ימלט ממנה וע"כ אין מתחילים ביום ד. בישמעאל יש אמונה, אך מהצד הרע שבה, ואין אמונתם מביא חכמה, ההיפך חוכמתם נסתרה.

קיד ויש כוכב אחר שהיא אחר שהיא נקודת החולם שנק בת מלך שבת המלכה. וממשלת שניהם של שבתאי ושל שבת המלכה, היא ביום השביעי שנאמר בה למען ינוח עבדך ואמתך כי סדר בריאתם אינו כסדר שמושם, ומשום זה חמה ומאדים שהם אדומים ובחינת גיהנם נבראו ביום ב במעשי בראשית. ולבנה ושבתאי נבראו ביום ד ממעשי בראשית ששבתאי יורה על רעב וחשך ומשום זה אין מתחילים בב"ד שמום שהגיהנם נברא ביום ב וליקוי המאורות ביום ד התיקון של המיעוט הוא השלמות, בחינת השבת, שהאמונה היא נקודת החולם המתקנת את המאורות שכאשר חסרה האות וו הם בחינת קללה.

קטו כוכב עליו נאמר דרך כוכב מיעקב שהוא קו אמצעי ומדרגתו ביום ג של מעשי בראשית ובו נאמר ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, שבו ירד הקב"ה לתת תורה לישראל, שהתורה היא בת יחידה היי מלכות שתהיה עמו עם יום השלישי שהוא ת"ת שבת המלכה. כי יום שלישי הוא כלול ג ענפי האבות היי ג ענפים של ש שהם חג"ת ובת יחידה שהיא המלכות שממשלתה היא בליל שבת נעשית בו ביום הג' שבת כי שבת היא אותיות ש בת אשר ש רומזת על ג ספירות חג"ת שהם דבוקים בבת שהיא המלכות.

קטז ומשום זה חולקים בעלי המשנה על מתן תורה שהיא בת יחידה, זה אמר בשלישי ניתנה התורה וזה אמר בשביעי ניתנה התורה, כי היא בת יחידה הנאחזת בעמוד האמצעי שהוא שלישי לאבות, היי ת"ת שלפי זה ניתנה התורה ביום שלישי. והמלכות נאחזת בצדיק שהוא יסוד היי יום השישי והבת יחידה שהיא מלכות, היא שביעית אליו. וכשהיא עטרה על ראשו נק בו שביעי שהוא היסוד הוא ששי וכוכב שלו הוא צדק, ובת יחידה שבת המלכה נק צדק ומשום זה התורה שהיא המלכות נאחזת בין יום ג ליום ז וע"כ יש אומרים שביום ג ניתנה התורה ויש אומרים שבשביעי ניתנה התורה. יש בשבת ג קווים היא הבת שנובעת מהם, יכולה לכאורה להיות ביום ג, ולכאורה תמוה שהיא דבוקה ביסוד, אמורה הייתה להיות ביום השישי. השבת היא ביום השביעי כנגד יום קבלת התורה, וכנגד האלף השביעי. יום ג התגברות על הפירוד והגאווה יום שבת התגברות על החסרון ואנוכיות.

קיז והיא המלכות כ"ב מכוכב. כ"ו מכוכב הוא גימטרייה הויה בסו"ה כי שמש ומגן הויה צבאות. השכינה שהיא מלכות הקדש עליה נאמר בך יברך ישראל שהיא כ"ב מכוכב וה"ס כ"ב אותיות התורה. כוכב גלול מג' מדרגות כ הוא כתר, ב בינה כ"ו שהוא הויה כולל את שניהם והוא חכמה, וכוכב כולל הכל שכולל גם מדרגת עמוד אמצעי שהוא כ"ו של כוכב גימטרייה הויה וכולל השכינה שהיא כ"ב של כוכב.

כי תצא ​​ מ - מב ​​ שעור 14

לקיים כל דבר שלף איש נעלו

קג מצוה זו היא לחלוץ, וזהו חליצת רוח מאותו הגוף שצריך לנהוג עמו כאח וליבם את אשתו, וקשר ההוא של אחווה עם אחווה התיר ממנו, ואין היבמה נזקקת לו ועד. ואותו הרוח של המת שנפרד מאחיו ע" החליצה הולך נע ונד עד שמוצא גאולה, ז"ש או דודו או בן דודו יגאלנו או משאר בשרו וגו' ואם לא מצא והשיגה ידו ונגאל, שצריך לחכות עד שישיג בעצמו די גאולתו, ורוח המת הוא כאורח ההולך ממקום למקום או כעבד ההולך בשלשלת על צוארו עד שמוצא פדות מאדון שלו על עוונותיו, היי ע"י גלגול, אוי למי שלא הניח בן לגאול אותו. החליצה משחררת את היבמה מהרוח שהמת השאיר באחיו, אתו היה מאוחה, ולאחר החליצה משתחררת גם רוח זאת מהאח החי. ואם אין מי שיגאל את רוח המת, יאלץ לשוב בגלגול עם ייסורים, עד שתימצא מי שתתחתן עם רוח זו.

קד ואליהו ורבנן וראשי הישיבות שמעו, כאן רמוז אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים שהוא ז"א קשור בקשר תפלה של יד, ואסור בתפלה של ראש בשעה שאין לו בן, היי איש שיעבוד לקב"ה שלא ע"מ לקבל פרס שנק בן לקב"ה, שיגאל אותו מצד בן י"ה כלומר אם המניח תפילין אינו מרכבה לבן י"ה שהוא ז"א היי שאינו מכוון לעשות נחת רוח ליוצרו כמו בן העובד אצל אביו שלא ע"מ לקבל פרס, נמצא שבאותו קשר של תפילין, הקב"ה הוא אח חבוש ואסור שאין לו רשות לפדות עצמו שאז כביכול הקב"ה בגלות. על האדם לעשות תיקון, להקים את השכינה מעפר, שהקב"ה נשבע שלא חוזר לשכינה עד שהיא שבה אליו. יוצא שהבן שמקיים המצווה שלא על מנת לקבל פרס, גואל את הקב"ה, שנק אח למי שמניח תפילין בכוונה לייחוד, שהוא ד של אחד שהוא עצמו של אח של אחד שהוא ז"א. עצם מעצמי קורא אותה ז"א בקרקפת של תפילין של ראש, ובשר מבשרי קורא אותה מצד הלב.

כי הע"ס כח"ב תו"מ מכונים מוח עצמות גידים בשר עור, ונמצא עצם רומז על חכמה, ובשר רומז על ת"ת וז"ש עצם מעצמי קרא לה לגביה, מצד קרקפתא של תפילין של ראש שהוא חכמה. היא ד עצמו של אח כי המלכות נק ד של אחד בשעה שהיא מבחינת השמאל שהיא חכמה בלי חסדים. ואע"פ שהיא דלה וריקה כי החכמה אינה מאירה בלי חסדים עכ"ז היא עצמו של אח שהיא בחינת עצם שהיא חכמה. ובשר מבשרי קרא לה מצד הלב, היי מבחינת ת"ת ששם הלב כי בשר היא ת"ת

בכל פעם שאדם עושה מצווה לשם שמים, שלא על מנת לקבל פרס, הוא כביכול גואל את תפיסת הבורא שבנפשו. להקים את השכינה מעפר, אומר תנועה נפשית הרואה בכלל, ביחד את הדבר החשוב.

אין צורך בקיום מצווה שלא באה לעשות נחת רוח לבורא.

אין לנו בזמן תיקון ברירה, אלא לפעול שלא לשמה, אך חייבים לכוון ולרצות להגיע לשמה. אם לא, תעשה חליצה מהנעל, מהמנעולא שהיא בחינת צמצום א בו נקבע שיש לפעול ביתר דבקות.

מתחסד עם קונו

קה ולא לחנם אמר הקב"ה כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו כאילו פדה אותי ואת בני מבין העכו"ם. שואל, הרי כמה בני אדם שעוסקים בתורה ובגמילות חסדים ומתפללים עם הצבור, והקב"ה שכינתו וישראל אינם נגאלים, ומשיב אלא הפירוש הוא שיעסוק בתורה לא בחיצוניות, אלא כדי לחבר השכינה עם הקב"ה, ולא לשום כוונה אחרת. וגמילות חסדים הרי העמידו כי אין חסיד אלא המתחסד עם קונו, שפירושו כל המצות שהוא עושה תהיינה כדי לגאול בזכותם את השכינה מהגלות, ולא לשום כוונה אחרת. בזה הוא עושה חסד עם הקב"ה והוא נק חסיד.

קו מי שגומל חסד עם השכינה היי להעלותה מהגלות גומל חסד עם הקב"ה משום כשחטאו ישראל והקב"ה רצה ליסר אותם היתה אמא, היי השכינה רובצת עליהם ועכבה את הקב"ה מליסרם, עד שיצאו לתרבות רעה. מה עשה הקב"ה, הגלה בני המלך היי ישראל, עם המלכה שהיא השכינה ונשבע שלא יחזור למקומו עד שהמלכה תחזור למקומה, נמצא שמי שגומל חסד עם השכינה חוזר בתשובה, ובכל התורה והמצוות שלה, אינו מכוון אלא רק לפשות השכינה מהגלות. זה הוא שעושה חסד עם קונו והוא כאלו גאל אותו ושכינתו לבניו מהגלות.

קז אמר אליהו וכל ראשי הישיבות, ר"מ אתה הוא אותו האדם אתה הוא הבן של המלך, והמלכה אשר העבודה שלך אל הקב"ה אינו אפילו כמי שעושה חסד עם קונו, אלא כבן שמחויב לאזור עצמו וכחו לגאול את אביו ואמו, ומוסר עצמו למיתה עליהם כי מי שאינו בן המלך ועושה חסד עם המלך ועם המלכה, ודאי שנחשב זה שעושה חסד עם קונו, אבל אתה שאתה בן מלך הרי זה חוב עליך ולא חסד.

קח קם רע"מ והשתטח לפני הקב"ה בכה ואמר, כן יהי רצון שלו שיחשוב אותי כבן, שהמעשים שלי אל הקב"ה ושכינתו יהיו אצלם, כבן המשתדל בהם אחר אביו ואמו, שאוהב אותם יותר משאוהב את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו. וכל מה שיש לו הוא מחשיב לאפס ואין כדי לעשות בהם רצון אביו ואמו לפדותם בהם. ואע"פ שאני יודע שהכל הוא ברשותו, ואין לי מה לתת לו, עכ"ז הרחמן רוצה את לבו של האדם שיהיה מוכן אל הכל. באותה שעה בא הקב"ה ונשקו ואמר, ר"מ ודאי אתה הבן שלי ושל השכינה, חכמים ומלאכים נשקו את הבן. קמו כולם ונשקוהו וקבלו לרב ומלך עליהם.

משה רבינו הוא בחינת התפיסה האֳמוּנִית שבנפש, ברצון ובבחירה להיות בן לקב"ה.

כי תצא ​​ לז - לט ​​ שעור 13

לקיים כל דבר שלף איש נעלו

פעולה חיצונית נעשית, כדי להשיג תמורה נפשית פנימית.

קניין תורה אפשרי רק למי שבא בביטול אליה.

מלמד כאן כיצד עושים קניין לפי הסדר הנכון בעולמות העליונים, פעולה חיצונית כדי להפעים תנועה נפשית לקבלת הארה חדשה.

בעולמות העליונים יש קשר בין עליון המשפיע שהוא בחינת מוכר, אל התחתון שנחשב לקונה. שרשרת זו מגיעה על למקור, הקב"ה שהכל שלו, מכאן שקניין בא בראשיתו מהקב"ה.

שליפת הנעל מסמלת את שליפת הנעילה של התחתון, שאינו יכול לקבל מהעליון ללא תהליך של ביטול ועליה אליו, בתהליך של שינוי שם ומקום.

קב אבל השכינה אצל הקב"ה אינה משתנה והקב"ה אינו משתנה אצלה, ז"ש אני הויה לא שניתי, אני, זו השכינה, הויה זה הוא עמוד האמצעי היי ז"א שלף איש נעלו זהו סנדלפון שהוא סנדל אצל הקב"ה ונעל אצל השכינה אבל ת"ת הכולל שש ספירות הוא גוף לשם הויה והמלכות היא גוף אל השכינה שהיא אדנ"י

תחלה נבאר סוד השם מצפ"ץ שם הויה בא"ת ב"ש וכבר ידעת שהתקון הראשון בכל האצילות היה, עליית המלכות למקום בינה, שלולא זה לא היו זו"ן וי"ע ראוים לקבל אור העליון, ותקון זה מתחיל בס"ג דא"ק בסוד פרצוף ע"ס שערות שלו ס"ג עושה זיווג בשביל עולם הנקודים שהמלכות שבשערות עלתה לבינה שבשערות ונחלקו ע"ס דשערות לב' מדרגות שכח"ב שלמעלה ממלכות נעשו שערות ראש, ובינה ותו"מ דשערות יצאו לבר מראש ונעשו סוד שערות דיקנא ואותה המלכות שעלתה לבינה דשערות וחלקה השערות לב' מדרגות היא נק פאת הראש המלכות. היי סיום שערות ראש ולעת גדלות חוזרת פאת הראש ויורדת למקומה תחת שערות דיקנא ואז עולים בינה ותו"מ דשערות שהם הדיקנא ונעשו שוב למדרגת ראש, ומקבלים שם סוד י"ג מדות הרחמים, ונמצא שפאת הראש עושה הקטנות כי מוציא בינה ותו"מ דשערות לחוץ מראש וכן עושה גדלות המוחין שהוא י"ג מדות הרחמים, עי"ז זהיא יורדת ממקום בינה דשערות חוזרת למקום מלכות דשערות היי תחת הדיקנא ונעשית שורש לי"ג מדות הרחמים פאת הראש עושה קטנות כשעולה לנקבי עיניים ואותה פאה עושה גדלות במקום בינה ומאפשרת י"ג מידות רחמים. ויש כאן פאת הראש תמורה גדולה, ולפיכך נבחן שבזמן הקטנות נק פאתי הראש בשם מצפ"ץ שהוא חילוף אותיות הויה בחילוף אלפא בית א"ת ב"ש ובזמן הגדלות נק הויה שב' פאתי הראש ה"ס ב הויות שקדמו לי"ג מדות הרחמים, היי הויה הויה אל רחום וחנון וגו'. אמנם כל הנ"ל אינו נבחן בס"ג דא"ק אלא לבחינת שורש, ועיקר תקון הקטנות והגדלות הנ"ל הם בפרצופי אבי"ע המקבלים משם ותקון זה דשערות נבחן בראשונה בא"א דאצילות. שב' פאתי הראש שלו נק בקטנות מצפץ מצפץ ובגדלות הויה הויה.

כי שינוי השם זה של הויה מצפ"ץ ומצפ"ץ להויה מרומז כאן במקרא הזה של וזאת לפנים בישראל וגו' ויש לדעת שבעת שהמלכות בכל מדרגה עלתה לבינה שלה, היי בעת קטנות, נבחן שבינה ותו"מ בכל פרצוף שה"ס רגלין בכל פרצוף מלובשים במלכות של פרצוף התחתון ממנו. למשל בינה ותו"מ דבינה שהם רגלי הבינה נפלו בז"א ומתלבשים בחג"ת שלו עד החזרה, אשר המלכות דז"א כבר עלתה לבינה שלו, שהיא במקום החזה ומסיימת שם הפרצוף ונמצאת מסיימת ג"כ רגלין דבינה המלובשים בפנימיות חג"ת אלו המסתיימים בחזה, הרי שרגלין דעליון דבינה מתלבשים במלכות העומדת בחזה דתחתון שהוא ז"א וכן רגלי זו"ן היי בינה ותו"מ שלהם נפלו לעולם הבריאה, ומתלבשים במטט עד החזה שלו אשר המלכות דמטט נק סנדלפון, כבר עלתה למקום החזה, ומסיימת פרצוף מטט אשר יחד עם זה נמצאת מסיימת ג"כ את רגלין דזו"ן המלובשים בחג"ת דמטט עד החזה, וכן בכל פרצוף נמצאים רגלים דעליון מלובשים בעת קטנות במלכות דתחתון, והמלכות נק נעל על שם שמסיימת ונועלת האורות.

לפיכך נבחן שבקטנות הפרצופים מלובשים רגלין דכל פרצוף עליון בנעל דתחתון שלו. ולעת גדלות שהמלכות חוזרת ויורדת מבינה דכל פרצוף למקומה ובינה ותו"מ בכל פרצוף שנפלו לתחתון שלו, חוזרים ועולים למדרגתם לעליון נבחן, שכל עליון שלף רגליו מנעל התחתון והגביה אותם למרום מדרגתו, והחזיר הנעל אל התחתון. למשל בינה ותו"מ דבינה שהם רגלי הבינה שהוא מלובשים בנעל דז"א שהיא מלכות שלו שבמקום החזה, הנה עתה לעת גדלות, שלפה הבינה רגליה מנעל דז"א והחזירה לו הנעל, כי הבינה החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ החזירה רגליה למקום בינה. וכן בינה ותו"מ דזו"ן שהיו מלובשים בנעל מטט שלפו רגליהם מנעל שלו כי החזירו רגליהם לאצילות והשיבו הנעל למטט. וכן כל עליון שלף נעלו שהיא נקודת חזה התחתון, ונתן אותו חזרה אל רעהו התחתון כי העלה רגליו למקום מדרגתו עצמו.

זהו סוד הכתוב וזאת לפנים בישראל, ז"א נק ישראל ואומר שזאת היתה בז"א לפנים היי בעת שיצא מקטנות לקבל מוחין דגדלות. על הגאולה היי לקבל המוחין שלו הנק גאולה, ועל התומרה היי לתקן שינוי השם שהעליון אבד כשהיה במקום התחתון. מה עשה כל עליון ושלף איש נעלו ונתן לרעהו שכל עליון שלף רגלו מנעל שהיה לו במקום התחתון. ונתן את הנעל לרעהו היי לתחתון כי העלה את רגליו משם למקומו עצמו. שעי"ז קבל מוחין חדשים וכלים חדשים שהמוחין החדשים נק גאולה, והכלים החדשים נק תמורה ו"ש וזאת התעודה בישראל ששליפת הנעל היתה להמשיך התעודה שהיא מוחין חדשים מהבינה, לישראל התעודה שהוא מוחין חדשים מהבינה לישראל שהוא ז"א.

וכיוון ששליפת הנעל ברוחניות מעבר מקטנות לגדלות הייתה מביאה קנין של מוחין וכלים גאולה ותמורה, וע"כ עשו דוגמתו בעולם הזה לכל קבלת קנין חדש אחד מחברו, שהמקנה שלף נעלו נותן לקונה, שעי"ז מוסר לו קנין חדש כדרך הרוחניים כי בשעה שהעליון שלף רגליו מהנעל ונתן אותו לתחתון והעלה רגליו למקומו עצמו, הנה בעת ההיא מעלה עמו גם התחתון, ונותן לו קנין מוחין חדשים. לכאורה צריך היה הקונה לשלוף נעל ולתת לתחתון, למוכר שהחזיר הנעל לתחתון, אלא שכאן אומר שהעלה גם את גלגלתא ועיניים בעת שהעלה את האח"פ של עצמו, וע"י כך הקנה לו מוחין חדשים שלא היו לו בעת הקטנות.

ויש בזה בענין שליפת הנעל, שינוי השם ושינוי מקום ושינוי מעשה, כי בעת קטנות שבינה ותו"מ דעליון נפלו לחג"ת דתחתון, הנה השתנו הכלים דעליון וקבלו השם של התחתון, למשל בינה ותו"מ דבינה שנפלו לחג"ת דז"א נק בשם ז"א וכן בינה ותו"מ דז"א נק בשם ז"א. וכן ינה ותו"מ דזו"ן שנפלו לחג"ת דמטט השתנו שמם למטט וזהו שינוי השם. ואחר שליפת הנעל שהעליון מעלה אליו את בינה ותו"מ שלו ביחד עם התחתון שנמצא כל תחתון במקום העליון, נק זה שינוי מקום. שכל תחתון שינה מקומו ובא למקום העליון. ואחר שהתחתון קבל המוחין שלו מהעליון וירד למקומו עם המוחין ההם, נק שינוי מעשה. כי נעשה מעשה ותקון שמוחין דעליון השתנו להיות מוחין דתחתון שזהו שינוי מעשה גדול.

כאן בכתוב נרמז שינוי השם שהיא ירידת בינה ותו"מ דבינה למקום ז"א והשתנו שמם לז"א וכן ירידת בינה ותו"מ דז"א למלכות, והשתנו שמם למלכות, שז"ס וזאת לפני בישראל, ששינוי השם הזה היה בישראל לפנים בעת קטנות. ועל הגאולה ועל התמורה היי לעת גדלות. ודא שינוי מקום אהיה שהיא בינה עליה נאמר איה מקום כבודו להעריצו הנה יה"ו שהוא חג"ת דז"א איהו אהיה הוא עלה לבינה ונעשה בחינת אהיה. כי התחתון העולה לעליון נעשה כמוהו. ודא שינוי מקום שזה נבחן לשינוי מקום. שנוי מעשה אדני א אהיה י הויה שניהם משתנים באדני. היי אחר שאדני חזרה למקומה עם המוחין של אהיה ועם המוחין דהויה שקבלה ע"י עלית הלז"א נמצאים ב המוחין דאהיה ודהויה השתנו והיו למוחין דאדני, ע"כ נק זה שינוי מעשה. שע"כ הם רמוזים בשם אדני אשר א דאדני רומזת לאהיה, י דאדני רומזת להויה, וז"ש וזאת התעודה בישראל התעודה היא אמא עלאה המוחין דאמא עלאה נק תעוד שהיא מלשון עדן ועדות. בישראל הוא ז"א ושיעור הכתוב וזאת היי שליפת הנעל, המשיכה התעודה שהיא מוחין דאמא עלאה, לישראל שהוא ז"א ומביא ראיה מהכתוב צור תעודה חתום תורה בלמודי, אשר צור היא בינה כנודע שבינה נק צור העליון וע"כ תעודה הוא ג"כ בינה שהיא חותמת התורה שהוא ז"א הנק תורה, בלמודי היי במוחין, כי המוחין מקובלים בבחינת חותם ונתחתם שהיא חותם השמים שהוא ז"א והיא חותם הארץ שהיא מלכות.

וז"ש על התמרה היא שכינתא תתאה שט"ת שלה ירדו לבריאה והתחלפו שמה במלכות דבריאה, ואואל באן אתר אתטמרת ששואל באיזה מקום הסתתרה כשנפלה לבריאה, ומשיב שהתלבשה בחג"ת דמטט ומטט שינה אותה לבחינתו כי כשהעליון יורד לתחתון נעשה כבחינת התחתון. וע"כ ששם נק המלכות בשם משנה שהיא לשון שינוי. וכמו המלכות כן האדם שנאמר בו כת"ת אדם לשבת בית, שהוא ז"א נאמר בו בעת שבינה ותו"מ נפלו והתלבשו במטט, משנה פניו ותשלחהו כי בינה ותו"מ שלו השתנו לבחינת מטט וז"א נק תורה שבכתב והמלכות נק תורה שבעל פה, וז"ש בכתיבה היי בכתיבת שם הויה לא השתנה כי הוא במקומו, אבל בקריאה כשהוא מלובש בדבור וקריאה היי במלכות, השתנה כמו שמפרש, דכתיבה דהיהו אתריה לא השתנה, אבל בקריאה דאיהי לבר מאתריה השתנה כי העליון הבא למקום התחתון נעשה כתחתון.

וז"ש השמר מפניו ושמע בקולו אל תמר בו, וגו כי שמי בקרבו הוא בגין שהשפחה של מלכות דאצילות היי מלכות דבראיה נק ג"כ בשם אדני מחמת שבינה ותו"מ דמלכות דאצילות מלובשים בה. וכן וקב"ה שהוא ז"א ביה אשתני היי שבינה ותו"מ ד"א מתלבשים במטט נק נער וע"כ גם בינה ותו"מ ד"א השתנו ונעשו לבחינת נער, ז"ש ישוב ימי עלומיו שז"א ישוב לבחינת העלם והנער מחמת שהתלבשו בו.

כשהשכינה במקומה באצילות אצל הקב"ה לא משתנית, אין בה שנוי והקב"ה לגבה כשז"א הוא במקומו באצילות אצל המלכות לא השתנה אין לו שינוי, ז"ש אני הויה לא שניתי. אני הוא השכינה הויה הוא עמו אמצעי היי ז"א.

וז"ש שלף איש נעלו דא סנדלפון שהוא מלכות דבריאה אשר בקטנות עולה למקום החזה דמטט ומלביש רגלין דזו"ן היי בינה ותו,מ שלהם ויש במלכות זו דבריאה ב מיני דינים בחינת דיני הזכר הנמשכים מקו שמאל, ומבחינה זו נק סנדל שהוא אותיות שנאה דלות וכ"ז נמשך משמאל. ויש בו בחינת דינינקבה הנמשכים ממסך דסיום שבה ומבחינה זו נק נעל להיותו נועל האורות במסך שלו שלא יתפשטו ממנו והלאה. סנדל איהו לגבי קב"ה היי מבחינת דיני הזכר ונעל גבי השכינה היי דיני הנקבה, אלבה מלכות דאצילות אינה נחשבת לנעל לז"א. אבל ת"ת שהוא ז"א גופה להויה כלומר שש ספירות חג"ת נה"י הם הכלים והויה הוא האור שבהם ומלכות גופא לשכינתא דאיהו אדני שספירת המלכות היא הכלי והשכינה שהיא אדני היא האור המלובש במלכות כלומר שז"א ומלכות הם ב פרצופים נפרדים שיש כלים ואורות לזה, ויש כלים ואורות לזה ואין המלכות בחינת נעל אל ז"א וזה נאמר בעת גדלות אבל בעת קטנות נמצאת כתר מלכות שנשאר בה אז היא דבוקה בחזה דז"א ואינה בבחינת גוף ואורות.

כי תצא ​​ לד - לו  ​​​​ שעור 12

ודברתם אל הסלע

ישנם מספר רמות של נבואה, כמו דמיון, חזיון, חלום, מראה, הכל לפי השכל שבלב. ראיה בעיני השכל מדברת על הצורה שהלב מפרש כפי שכתוב הלב יודע, הלב מבין. בחלום מעורבים גם דברי שקר בגלל הקליפות, ובנבואה ניתן ליראות בהקיץ.

את הרשע שגורם לדמיונות שווא יש להכות ארבעים חסר אחת, הוא היצר הרע אותו מכנה רבי נחמן מברסלב הכוח המדמה. כוח זה מפיל את האדם לגאווה ולהבנות שהוא חשוב וגדול. ארבעים חסר אחת גימטרייה טל, שזה אומר חשבון של שם הויה במילוי ללא האות ה אחרונה, כלומר ללא חיבור הלב אל העליון.

את האות ה אחרונה יש לגאול, ליבם כדי להגיע לגאולה, גימטרייה ארבעים וחמש. בגלות אדם מרגיש מרוחק מהשם, ועליו להוליד בתוכו את כוח ההתגברות על תאוותיו כדי לגאול עצמו ולבוא לחיבור.

היבום עם כוונה לשם שמים קשה ביותר, ולכן חז"ל ביטלו את היבום ויש לעשות חליצה. בשבילה נאמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. הנעל מסמלת את ההתגברות לנעול את הרצון ולא להיות קשור לארץ, לארציות.

ראיה במראה היא חסד של ז"א ולא של בינה, בתחילה נראה מצד החסד ולאחר מכן מצד הבינה שהיא המראה הגדול.

צ) א"ל רע"מ מאור קדוש, מראה זו פעמים היא באות ה המראה הגדול ופעמים היא באות ב במראה אליו אתודע. ולפעמים באות מ ממראה ולפעמים באות כ כמראה אדם עליו ולפעמים ו ומראה כבוד ה' לפעמים למראה. ולא היה צריך תוספת אות כלל חוץ מאות ב במראה, אלא ודאי מראה הזו כלולה מעשר ספירות וכל אות מראה על ספירה שלה היי כמראה באות כ מראה על ספירת הכתר, וכך שאר אותיות כל אחת מראה על ספירה שלה ואין צריך להאריך כאן ולחכם ברמז.

צא) וכמה חזיונות יש לה וכן כמה דמיונות ומראות יש לה והכל נודע בעין השכל שבלב שהוא המלכות. שנאמר בה הלב יודע הלב מבין ומה שאמר הכתוב וביד הנביאים אדמה, הנה הדמיון אינו אלא בשכל הלב שהוא המלכות ואינו כדמיון שבעין, ז"ש ואל מי תדמיוני ואשוה. ואל מי תדמיון אל. ויש חזיונות כמו החוזים בכוכבים שהם מס"א אבל חזיון של נבואה היא כחזיון לילה שהיא מלכות הנק לילה ולא בספירות העליונות ממנה.

צב) דמיונות וחזיונות הם כמו המבין דבר מתוך דבר והמדמה דבר לדבר, אבל מראה שהיא בעין השכל, היא כאור המאיר בבת עין שהיא המלכות, כי הבת עין שחורה, כמ"ש שחורה אני, היי הבת עין ונאוה, באור הלבן שבפנים העין, המאיר לבת עין ובת עין הזו היא שנק נר מצוה, והאור שמאיר בה מבפנים היי הלבן הוא ותורה אור, היי ז"א שנק תורה.

צג אמר המאור הקדוש, היינו מה שאמרתי שעתה בתורה נגלה לך הקב"ה ושכינתו וזה הוא שכתוב, הויה במראה אליו אתודע. במראה היי אמא עלאה, אתודע היי שהיא נודעה לך בדעת, שהוא בן י"ה היי ז"א שהוא ו דהויה בחלום אדבר בו היי ה אחרונה שהיא השכינה. ישנן מספר רמות להסתכלות. המראה הגדולה בינה, המראה של אתודע ז"א ויש את המלכות, היא חלום שיש בה חלקים של שקר מאחר והיא בצמצום.

צד ​​ החלום הוא בסתימת העינים היי מלכות ומשום זה נק מראה שאינה מאירה. נבואה היא מראה בפתיחת העינים כי ג גוונים בעין כנגד ג אבות שהם חג"ת שבהם מאירה בת יחידה שהיא מלכות היי בת עין. ב כנפי העין הם נצח והוד והמראה של הנבואה אינה נראית אלא בהם בנצח והוד, וכשהם פתוחים היא מראה בהקיץ וכשהם סגורים היא מראה בחלום. מראה בהקיץ בא מצד ז"א הוא נבואה ומראה בחלום, מלכות.

צה א"ל ר"מ ברוך אתה לקב"ה קום השלם המצות להאיר מראה עליונה שהיא בינה בהם במצוות אל הקב"ה. אמר לו מאור קדוש י היא בת עין היי מלכות עליה נאמר כי נר מצוה ותורה אור, כי נר מצוה היא המלכות ותורה אור היא ו שאות ו מאיר בה בבת עין, ה ספירות שהם ג גוונים שעין חג"ת וב' כנפי העין נצח והוד וחמש פעמים אור מאירים בה בבת עין מבפנים שהם מן ה עליונה שהיא בינה שהיא אור המראה.

ארבעים חסר אחת

צו מצווה זו להכות לרשע שהוא סמאל שעתיד הקב"ה להכותו חמישים מכות משום שעשה עצמו אלוה. יבוא היחוד מק"ש ובשכמל"ו שישראל מיחדים בכל יום בכ"ה כ"ה אותיות שבהם ויכה בהם למי שעוש עצמו אלוה והוא אינו אלא עבד מטונף ואלו שחטאו באות ה אחרונה שהיא מלכות תקן להם הקב"ה להכותם ביוד הא ואו שהם בגימטרייה ארבעים חסר אחת ובשם הזה הכה הקב"ה עשרה מכות לאדם, עשרה לחוה, עשרה לנחש ותשעה לארץ שהם ל"ט מכות משום שכולם חטאו באות ה שהיא המלכות ומשום זה כתוב כי עשית זאת אשר זאת היא שם המלכות. המצווה להכות רשע, את הגאוותן שבכל אחד, ע"י שבונים אמון בק"ש עם הקב"ה.

היבום והחליצה

צז מצוה זו היא ליבם אשת אח, כי אשת אח היא ד מאחד ועם א"ח הוא אחד, כלומר שהמיבם צריך לכוין אל היחוד הזה ואם ח"ו אין לבו של היבם שלם לכוון להביא את א"ח אל ד שאות ד היא אשתו בת זוגו של א"ח אלא מכוון להנאתו עצמו, הוא עושה פרוד ומביא סמאל אל אחר אמצע ונאמר בו ושחת ארצה לבלתי וגו ושאז הסתלק הקוץ מאות ד ונעשה ר ומתהפכת המלה אחד אל אחר. ומשום זה והיה אם בא וג' והשחתת זרע מונע ממנו כמה ברכות, וגורם פרוד אל היחוד. ומשום זה ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וימיתהו ה' צד הצדיק שבנפש, היסוד הוא המיחד

צח והיחוד של אח עם ד הוא ע"י צדיק ובועז משום שהתגבר על יצרו ליבם לשם מצוה נק צדיק וזה הוא שנק בועז שהוא אותיות בו עז היי חזק בייצרו. הן כל אלו יפעל אל פעמים שלוש עם גבר, וזהו יה"ו הכוללים שלש אותיות בצדיק, שהוא יסוד שנק גבר כדי ליבם את ה אחרונה שהיא מלכות. כדי ליבם את השכינה הקדושה חייב אדם להתגבר על ייצרו, וכך יוכל להגיע לחיבור ואחדות.

צט ובינה בן י"ה בשבילה נאמר וזאת לפנים בישראל על הגאולה ועל התמורה לקיים כל דבר ושלף איש נעלו ונתן לרעהו. כאן רומז שינוי השם שזהו מצפ"ץ בחילוף א"ת ב"ש כאן. וזאת לפני בישראל זהו שינוי מקום. אהיה איה מקום כבודו להעריצו יה"ו הוא אהיה וזהו שינוי מקום שינוי מעשה אדני. א מהמילה אדני היא אהיה י היא הויה ושניהם משתנים באדני.

ק וזאת התעודה היא אמא עליונה שהיא בינה שכתוב צור תעודה חתום תורה בלמודי. וצור היא בינה וכיוון שכתוב צור תעודה נשמע שתעודה היא בינה שהיא חותם של העולם היי חותם שמים וארץ שהם ז"א ומלכות. על התמורה זו היא שכינה התחתונה היי מלכות. באיזה מקום הסתירה המלכות את עצמה, היי בהעלם שלה, שהוא המלאך מטטרון והוא שינה אותה, שמה המלכות נק משנה. ואדם שנאמר בו כתפארת אדם לשבת בית כתוב בו משנה פניו ותשלחהו.

קא ומשום זה העמידו בעלי המשנה לא כשאני נכתב אני נק בעולם הזה, נכתב הויה ונק אדני. שואל, הרי כתוב אני הויה לא שניתי, ומשיב בכתיבה לא השתנה אבל בקריאה השתנה, כי כתיבה יורה שהוא במקומו לא השתנה, בקריאה שהיא מדרגת המלכות הנק דבור, שהוא מחוץ למקומו השתנה ונק אדני. השמר מפניו ושמע בקול אל תמר בו וגו' כי שמי בקרבו משום שהשפחה שלו שמה אדני כשמה של המלכה והקב"ה השתנה בו במטטרון משום שהשפחה שלו שמה אדני כשמה של המלכה, והקב"ה השתנה בו במטטרון משום שהוא נער בו הסוד ישוב לימי עלומיו. כך האדם כשבא לייבם עושה מעשה חיצוני, אך הכוונה הפנימית חייבת להיות של בחירה ביתר דבקות.

בקיום ההלכות החיצוני, ישנה השפעה פנימית על התת מודע, אבל צד הכוונה, ההשקפה חייב להיות קבוע. בעולם הבא יש שינוי מעשה, הכוונה ליתר דבקות תישאר תמיד, צמצום א לא מבוטל.

כי תצא ​​ לא - לג  ​​​​ שעור 11

ודברתם אל הסלע

פב) ומשום קבורה הזו היה מבקש רחמים שלא ימות שם בחוץ לארץ מפני מה שהיתה בארץ ציה ועייף בלי מים שהם התורה התורה האמיתית היא תורת ארץ ישראל ולא תורת חוץ לארץ, ובקש משה להיות עם כלתו, היא ארץ ישראל, ומשום זה נאמר עליו, עלה אל הר העברים הזה, משפלותו הראה לו מעלתו היי אע"פ שאתה קבור במקום שאינו הגון לך בלי הלבושים שלך שהם עור ובשר, נע ונד ממקום שלך, ומטולטל וגולה. הרי פנחס שעשית חסד עמו שנאמר עליך, הנני נותן לו את בריתי שלום, הרי הוא יעשה חסד עמך, ובו תתעלה בפרשה שלו, היי בהפרשה הנני נותן לו את בריתי שלום, כי פנחס הוא אליהו מלאך הברית שהוא יעזור למשה להתחבר עם ב משיחים להוציא את ישראל מהגלות כמ"ש בכ"מ בר"מ שבה כלה שלך, היי המלכות שם תתיחד עמה כחתן עם כלתו.

קבורת משה בחוץ לארץ נותנת לישראל כח להחזיק באמונה בגלות.

יש בזה שמחה גדולה, שכשבאים למקום האימון, רואים אפשרות להגיע לגאולה, בזכות קבורת משה בחוץ לארץ.

גלות היא הסתר בו לא מגולה לאדם השגחת הבורא שהוא טוב ומטיב. הגאולה היא הגילוי בהשגחתו יתברך, אשר אפשרית כשהפרט מכין כלים ראויים לחיות את צד האדם שבנפשו. ​​ 

הרצון העצמי הפרטי, הוא זה שמסתיר לאדם. לעיתים הקרירות הנפשית מסתירה ולפעמים רגשנות יתר.

פג) כי אתה אם לא היית קבור לחוץ מארץ הקדושה לחוץ מן הכלה שלך, לא היו ישראל יוצאים מהגלות. ובשבילך נאמר והוא מחולל מפשעינו כי נהיית חול בקבורה שלך, בשביל עון ופשע של ישראל, שנאמר בך ויקבור אותו בגיא. ומה כתוב בקבורה שלך כל גיא ינשא, היי כל שפל ונמוך ינשא בשבילך שהם ישראל הם שפלים מכל אומה ולשון וכל הר וגבעה ישפלו הם הרשעים ועזי הרוח.

פד) וזה הוא ובחבורתו החיבור אתו נרפא לנו היי בחבור שהתחבר עמנו בגלות, נרפא לנו. כי אתה הוא כשמש המאיר, שאע"פ שהשמש שוקע בלילה מאיר הוא בלבנה ובכל הכוכבים והמזלות. כך אתה מאיר בכל בעלי הלכות וקבלות. ולך הם נשקים בסתר, כמו מבוע המשקה האילנות תחת שורשיהם בסתר, עד שמתבקע מימיו בגלוי. ז"ש יפוצו מעיינותיך החוצה בגאולה נראה שהכל בא מאמונה ולא מהשכל, שכל תפקיד השכל להגביר האמונה ולחיבור הלב לקב"ה.

פה) כי אתה הוא גם כן כמו השמש ההולך בימי החורף תחת המבועים בסתר, ומחמם אותם. וכשתגיע הגאולה תהיה כשמש ההולך בקיץ למעלה מהמבועים ויהו צוננים בלי דין אלא ברחמים. כי כשאתה תחתיהם חמים בדין. בא ר"מ וברך את המאור הקדוש ואמר, ודאי אתה הוא המאיר לי בזמן שנאמר עלי כי בא השמש שהוא אותיות כבה השמש שמחשיך אורו, יהי רצון ששם הויה יאיר שמו עליך.

אומר משה רבינו לרבי שמעון, שבזמן חושך הגלות, אין מי שיאיר למשה, אלא רבי שמעון שמפרש נכון את התורה בזמן ההסתר. ובגאולה תתחבר תורת הנסתר עם הנגלה, שכעת רק תורת הנסתר של רבי שמעון מאירה בעולם.

פו) ועוד אמר המאור הקדוש, ודאי אתה הוא הכל שנאמר אם יהיה נביאכם וגו' ומשום זה כשהתגלה לך אמא עלאה שהיא בינה במראה הסנה, אמרת אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה. כי משום שהבינה היא רחמים נאמר בה לא יבער הסנה. כי משום שהבינה היא רחמים נאמר בה לא יבער הסנה, היי שלא יבער הדין המכונה סנה. לכאורה כשהסנה בוער יש דינים, אך יש תיקון כאשר הוא מתכלל בבינה. במצב זה מותר לקבל לפרטיות, כאשר מתכללים במידת ההשפעה.

פז) וחמשה אורות יש בה בבינה הנק קרני החמה, כי הבינה נק חמה שהם מחסד עד הוד ומשם, מהבינה עד הו היו מאירים בך ר"מ. וזה הוא שנתן ההוד למשה להודיע שכל חמש הספירות חג"ת נ"ה נתנו לך כי אפילו הוד ניתן לך. ומשום זה פני משה כפני חמה, היי כבינה שנק חמה, ואלו חמש ספירות עולים לחמישים שערי בינה, כי כל ספירה כלולה מעשר ספירות. שואל מהי התוספת שקיבל גם לבחינת ההוד, אלא כאשר הכלים הגבוהים גדלים, גם אלו שתחתם, מפני שהכלי הגדול נגדל תחילה.

כאן המדובר מבחינת הכלים, אשר העליונים ניתנו בתחילה ולבסוף התחתונים, ולפיכך כיון שזכה להוד, בהכרח שכבר קבל כל הספירות שקדמו להוד.

פח) ובאלו חמש שאמרנו שהם חמש פעמים אור הנאמרים ביום ראשון של מעשה בראשית שהוא חסד שהם כנגד חמש אצבעות יד ימין שהוא חסד, הם שנראו לך בסנה, משום שאתה עתיד להוציא זרעו של אברהם מגלות שהוא מדרגת ימין שהוא חסד. ומשם הבינה היא רחמים גמורים בסוד יד הגדולה שהיא חסד. אבל מצד הגבורה הנק יד החזרה, חמש ספירות שלה ה"ס חמש פעם רקיע שנאמר ביום שני דמעשה בראשית שהם כנגד ה אצבעות מיד שמאל אבל מצד המדרגה שלך שהוא קו אמצעי נאמר ובני ישראל יוצאים ביד רמה. שהוא כנגד הגוף שהוא קו האמצעי, שהוא כולל גוף וב' זרועות וב' שוקים שהם ה בחינות כנגד ה אצבעות שביד ונמצא שג' ידים אלו הן ה ה ה היינו ה אצבעות מיד ימין, ה אצבעות די שמאל וב' זרועות וב' שוקים וגוף שהם ה והם ביחד עולים י"ה אמר לו ר"מ ברוך אתה לאמא עלאה שהיא בינה. אבל י"ה אלו שהם ג ידים חג"ת הנ"ל עושים לי ה אחרונה בשביל מטה אלקים, שהוא ו היי ז"א כלומר שי"ה שהם חג"ת בונים המלכות בשביל ז"א, אמר ודאי כך הוא.

פט) אמר לו רע"מ מאור קדוש הנני להתקיף הדברים שאמרת שמראה היא בינה והרי מראה היא לימין כי תחשוב הגימטרייה של במראה, שנאמר בי במראה אלו אתודע, ותמצא שהוא גימטרייה רמ"מ העולה גימטרייה אברהם שהוא חסד, שזה ראיה שבמראה הוא חסד דז"א ולא של בינה.

אמר לו המאור הקדוש, מתחילה נראה לך מראה ההוא שנאמר בו במראה אליו אתודע, שהיא בינה ואחר כך אמרת אסור ואראה את המראה הגדול הזה היי בינה, שנזכר בו חמש פעמים הסנה היי כנגד ה אורות הימין שבבינה המאירים ה"פ סנה שהם ה דינים שבה והם מתהפכים לרחמים כמו בינה. וע"כ לא יבער הסנה. ועתה נגלה לך שוב מראה הזו ברמ"מ מצוות עשה שהם ה חומשי תורה היי ה אורות דחסד דז"א שנק תורה. קם רע"מ ונשק אותו וברכו וצריכים לדעת שיש ב מראות מראה המאירה היא ז"א וכן בינה כמו שאומר כאן ומראה שאינה מאירה היא מלכות.

כי תצא ​​ כה - כז  ​​​​ שעור 9

צעקה הנערה - ואין מושיע לה

רק האמונה יכולה להוציא את ישראל מהגלו.

מלמד כאן על תפקידו המכריע של משה רבינו בגאולה, משה שהוא בחינת האמונה שבנפש. השכינה הקדושה צועקת על כך שהבנים, ישראל עדיין בגלות, זו רחל שמבכה על בניה. וכאן בארץ צריך משה להושיע את העם כפי שאומר רבי שמעון למשה, נאמר בך הכתוב, ואתה פה עמוד עמדי וכל ישראל חזרו לאהליהם ואתה לא, עד הגאולה האחרונה. ישנם עוד גדולי ישראל רועים המנסים להסיר את האבן מעל פי הבאר ולהביא גאולה, אך הם יכולים רק לעזור לקרב את הגאולה, ואילו משה יכול להביא לגאולה שלמה.

סח) הבת קול שהיא המלכות היא בגלות, עד שאתה תבא אליה, כי אתה הוא הקול שלה, כי המלכות ה"ס דבור ומשה שהוא ז"א הוא הקול של הדבור, והדבור היא בת של הקול, ונק בת משום שכל אשה בת בעלה היא. כמש"א ותהי לו לבת, ע"כ נק בת קול, והיא מאורשה לך כי עדיין לא נכנסת עמה לחופה שהיא הגאולה. זכר ונקבה בראם, והנוקבא ננסרה מהזכר, מז"א דאצילות, לכן בקטנות היא בת ובגדלות אישה.

סט) צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה, וכך היא השכינה האם העליונה צועקת על בניה שהם ישראל, ואין מושיע לה להוציאם לגאולה, עד שיבא עמוד האמצעי שהוא ז"א בשבילה, שהוא המושיע, שבשבילה נאמר הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע, הוא מושיע למעלה ואתה למטה, ומשום שאתה בצורתו של ז"א נאמר בך, ואתה פה עמוד עמדי וכל ישראל חזרו לאהליהם ואתה לא, עד הגאולה האחרונה. ומי גרם זה, הם הערב רב הקליפות שבשבילם וישלך מידו את הלוחות. ומשעה ההיא נפלה השכינה ולא נגאלה מערב רב שנאמר בהם, וגם הערב רב עלה אתם. ובכל זה אינם נפרדים מישראל, והשפחה אינה נפרדת מגברתה עד הגאולה האחרונה.

ע) אתה בן מלך כדוגמא שלך שמשה מגלה את המדרגה הזו, למדנו בעמוד האמצעי בכל דבר. השמחה שלך תהיה כשמחתו כשיבא לגאול את השכינה והוא כחתן יוצא מחופתו וגו' כי הלבושים שלה בגלות חשכים ובזמן שהיא מתלבשת בהם, אומרת, אל תראוני שאני שחרחרת, ואלו הקליפות היי הזכר דקליפה שכולל אותן, והנקבה הרעה שלו שפחה רעה היא שבתאי שעליה נאמר ושפחה כי תירש גבירתה, שהיא שבת המלכה. משחית אף וחמה שהם חג"ת דקליפה מסובבים לג' אבות שהם חג"ת דקדושה. חג"ת כנגד המועדים, והמלכות כנגד השבת

עטרה על ראשו ואילן נאה לפניו

עא) ולא עוד, אלא מה שהיתה הבת מלך שהיא השכינה, י על הו"ה הכולולות באבות. ה ראשונה באברהם שהוא חסד, ה שניה ביצחק גבורה, ו הייתה כלולה ביעקב שהוא ת"ת ואות י היתה ראש עליהם, נאמר נפלה עטרת ראשנו, והמשילו חכמים משל למלך שהייתה לו עטרה על ראשו ואילן נאה לפניו, באה אליו שמועה רעה, משליך העטרה מעל ראשו. ומה שהיתה השכינה י על הו"ה שהיתה י למעלה חזר להעשות הצירוף הוה"י י היא למטה, ומשום זה אמר דוד, אבן המלכות מאסו הבונים היתה לראש פינה, מאת ה' היתה זאת.

כשז"א ומלכות בגדלות נמצא ז"א באור החסדים והמלכות באור החכמה, וכשמתיחדים שניהם נכלל גם ז"א מחכמה שבמלכות, והיא עולה ומגלה החכמה שבאות י דהויה שלו, ונעשית לו עטרה לראשו, ונבחן שהמלכות היא י דהויה וגוף הז"א הוא הו"ה דהויה. שה"ס המלכות המאירה באות י דהויה דז"א ואילן נאה לפניו, היי הו"ה שהן ג קווים דז"א אמנם בעת הגלות התמעט ז"א לו"ק בלי ראש והמלכות לנקודת הסיום שלו וז"ש שבאה לו שמועה רעה כי נפלה ונעשית נקודת הסיום תחתיו.

ודברתם אל הסלע

עב) קום ר"מ קח אבן זה בידך שהיא המלכות שנאמר בה על אבן אחת שבעה עינים כדי לשבר הקליפות של האגוז, כי כמה רועים פרנסי הדור נאספו על אותה האבן שהיא הסלע שלך להוציא מים משם, כי הכל שלך מלכות היא מעין החכמה בסלע הזה שהוא נובע בתורה בסודות סתומים לאין סוף ועליה נאמר והחכמה מאין תמצא.

עג) וכל הכח שלהם הוא להעביר הקליפה העליונה וכשמגיעים לקליפה השניה שהיא חזקה, הוא קשה להם ומכים בה כל ימיהם כולם בלשוניהם שהן חזקות כפטישים ואין להם רשות להוציא ממנה מים, אלא אלו הטפות שיצאו על ידך בזמן שנאמר בה ויד את הסלע במטהו פעמים, ובהכאה השניה יצאו אלו טפות, והם הרמזים של חכמה הרמזים של חכמת הקבלה שהם במסכת חגיגה ושאר משניות. ואותו אבן אין מי שיוציא ממנה חכמה שהיא בפנים שאין לה סוף חוץ ממך שנאמר בך הלכה למשה מסיני.

המלכות נק אבן ונודע שיש ב מיני מלכות א עצם המלכות מטרם שנמתקה בבינה הנק מנעולא, ומלכות השניה אחר שנמתקה בבינה הנק מפתחא. וכל המוחין המתגלים בז"א ומלכות הם מבחינת המלכות דמפתחא. אבל מבחינת מנעולא אין מתגלה כלום מאחר ויש עליה צמצום כי אינה ראויה למוחין כלל עד גמר התקון. שמעבירים הדינים מהקליפות מהמלכות דמפתחא ומגלים המוחין ממנה. וכשבאים לקליפה השניה לדיני המלכות דמנעולא אינם יכולים לגלות המוחין מטרם גמר התקון, אלא אלו טיפות וכו' ויך את הסלע במטהו פעמים, שה"ס המיעוט של קו אמצעי הממעט את השמאל, בכח מסך דחיריק שבקו אמצעי שהוא משה. והוא מכה פעמים מתחילה מכה במסך דמנעולא, ואח"כ במסך דמפתחא כי גונז את המנעולא כדי שלא תעכב גילוי המוחין. במיעוט של המפתחא דווקא וכן משם ולהלאה כל החכמים מוציאים ומגלים המוחין שה"ס טפות מים רק במפתחא בלבד. ולפיכך בקשר מר"מ שיקרב את גמר התקון ויקח את אבן הזה שה"ס מלכות דמנעולא ויתקן אותה, שכתוב קום ר"מ קח את האבן דמנעולא בידך.

כי תצא ​​ כב - כד  ​​​​ שעור 8

ושים בסלע קנך

כעת בגלות הרביעית, ההרגשה היא של חוסר אושר, שהביטוי הוא בדידות, מלחמות וכעסים, כאשר ברור שהשם טוב ומטיב. לכן יש לחפש את מקום הגאולה בנפש, ומשם לפעול לקשר. רק משה רבינו יכול בכוחו להעלות את משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. בכל דור ודור ישנה בחינת משה, שהוא הצדיק דרכו מגיע האור, וחיבור אליו יכול לקשר את העם עם הקב"ה.

ס) בתוך כך הנה דג גדול הזדמן אליו שהוא רב המנונא סבא ואמר ר"מ איתן מושבך ושים בסלע קנך. תניא, שהם התנאים העוזרים לך בגלות, להקים את השכינה כי הדגים שהם התנאים, הקן שלהם הוא בסלע שהיא המלכות, איתן בהפוך אותיות הוא תניא, איתנים בהפוך אותיות הוא תנאים. השמר מפניהם כי אתה כבד פה וכבד לשון, ומי המשנה שהם התנאים צריך להיות חזק ובלשון חדה ומלוטשת הנוקבת ומגיעה עד תהום הגדול אשר שם. מלמד כאן על האפשרות להקים השכינה מהעפר במקום נפילתה.

סא) כי עוד חזון למועד ויפח לקץ ולא יכזב אם יתמהמה חכה לו כי בא יבא לא יאחר מודיע לו על מפולת בבל, ועל הגאולה האחרונה למרות שמתעכבת תגיע, ואם יזכו, יזככו אחישנה. והעמידו שפסוק זה נוקב ויורד עד תהום רבה. שפסוק זה נוקב ויורד עד תהום רבה, מי הוא שירד לתהום רבה למצוא זמן הזה של הקץ, אלא אתה שנאמר בך, צדקתך כהררי אל משפטך תהום רבה. כמה בעלי המשנה שרצו לרדת לעומק ההלכה שהיא המלכות הנק הלכה, למצוא שם זמן זה היי את הקץ של הגאולה, וירדו שמה ולא עלו, ואע"פ שלשונם הייתה כפטיש יפוצץ סלע, כי הפטיש שלהם חלש מדי ולא יכול לנקוב בסלע ההוא. היי לנקוב לדעת את הקץ, ומי שנקיבתו באותו סלע היא בלא רשות, יבא נחש לנשוך אותו ויש אחרים שמנקבים אותה עד שמגיעים לתהום הגדול ואינם עולים משם. צריך לחפש כל אחד את הנקודה הפנימית, בעזרתה יוכל לצאת מהגלות.

בר נפלי

סב) ובזמן שהנקב פתוח, כל מי שנופל שמה אינו עולה ומשיח בן דוד נפל שעם עם משיח בן יוסף. שאחד הוא עני ורוכב על החמור ואחד הוא בכור שורו שזהו משיח בן יוסף. וזה הוא כי יכרה איש בור ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור. ומשום זה נק משיח בר נפלי. והיא היי השכינה נפלה עמהם ונאמר עליה, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל. ואתה ר"מ הוא בעל הבור ישלם כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו זהו משיח בן יוסף שעתיד לההרג.

ר"מ הוא בחינת הדעת העליון שיכול לגאול, להביא לגדלות ההשגה

סג) ירד בשבילו, כי ודאי ד גלויות היו, ג כנגד ג קליפות של האגוז שהן א. תוהו שהוא קו ירוק, היי קליפה ירוקה של האגוז. ב. בוהו שהוא אבנים מפולמים שהם סלעים חזקים שבעלי המשנה פסקו מהם כמה פסקים ואוחזים בהם להוציא מים של תורה, ומשום זה נק אבנים מפולמות משום שמהן יוצאים מים. ג. קליפה ג היא קליפה דקה של האגוז שהיא גלות ג שהייתה קטנה וזהו וחשך. גלות ד היא תהום רבה שהוא חלל של האגוז וזהו וחושך על פני תהום.

סד) וקליפה ד תהום אותיות המות, היא הקליפה הקשה ביותר נק בור שנפל שמה שור, זה שכתוב ביוסף בכור שורו הדר לו, שנאמר בו וישליכו אותו הבורה שהיא נוקבא רעה של הקליפה, והבור ריק הוא זכר של הקליפה שהוא ריק בלי תורה הנק מים, אבל נחשים ועקרבים יש בו. וזהו גלות רביעית שהיא רק בלי תורה שהוא דור של רשעים מלא נחשים ועקרבים שהם רמאים כנחשים ועקרבים משום שעקרו דברי חכמים ודנים דין שקר, עליהם נאמר היו צריה לראש. הם הדיינים העומדים בראש.

עני בדעת חשוב כמת.

סה) ויפן כה וכה וירא כי אין איש, מישראל, באלו הרשעים שבאותו דור, אלא שהם ערב רב. וזה יהיה בסוף הגלות. ומשום זה הקץ של הגאולה נוקב עד תהום רבה שהוא גלות רביעית הנק תהום רבה. ור"מ אתה ירדת שמה, תהום הוא המות בהיפוך אותיות, ואין מות אלא עניות, היי עניות מדעת. והרי נברר זה למעלה לפני התנאים והאמוראים שכולם ירדו בשבילך בתהום היי בגלות הד' לעזור לך שרק אתה יכול, התנאים יכלו רק לעזור. משה הוא פנימיות יעקב, הוא יכול להזיז בעצמו את האבן מהבאר להשקות את הצאן, ושאר הרועים אינם יכולים בלעדיו, שמשה הוא גדלות ההשגה.

הלוויתן

סו) ואתה תניא דמסייע לך, כלומר שאתה עוזר לעצמך יותר מכולם, משום שאתה הלויתן של ימה של תורה, כי אדונם של כל הדגים הנק לויתן שהוא על שם התורה שנאמר בה כי לוית חן הם לראשך. ובך אדם ובהמה תושיע השם. אדם היי ת"ח שנאמר בו אדם כי ימות באהל והעמידו בעלי המשנה אין תורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואין מיתה אלא עניות. ובהמה אלו עמי הארץ שנכנעים כסוס כפרד תחת בעלי המשנה.

סז) בתוך כך בא המאור הקדוש שהוא ר"ש פתח ר"מ ואמר, בעלי המשנה, מי הוא לויתן, אמר לו המאור הקדוש, זה הוא שמדרגתו עמוד האמצעי וצדיק שנאמר בו, גוף שהוא ת"ת וברית שהוא יסוד, אנו חושבים אותם כאחד. והוא גדל בים הזה שהיא אמא עלאה היי בינה שהיא ים במצב תיקון, שבה מיחדים אל הקב"ה כ"ה כ"ה אותיות שבשמע ישראל ובשכמלו שהן בחשבום ים, היי חמישים והוא בה. שהוא נמצא באותו הים שהוא בינה.

אמר ר"מ ודאי לויתן הוא העומד על שפת הים והעולם עומד על סנפיריו שלויתן זה צדיק יסוד עולם שכל העולם עומד עליו. אמר המאור הקדוש, אשרי חלקך ר"מ. רק דרך היסוד, דרך הצדיק, יכול אדם להגיע לתיקון, שהכל יתנקז למלכות, ללב ומכאן לקשר עם הקב"ה.