קמ. אמר רבי אבא על הכתוב ואהבת, מי שאוהב את הקב"ה מתעטר בחסד מכל הצדדים ועושה חסד עם כל ואינו דואג על גופו ועל כספו. מאין לנו זה, מאברהם שמשום אהבת ריבונו לא חמל על לבו על נפשו ועל כספו. כאשר צד אברהם, מידת החסד שבנפש פועלת, אין האדם דואג על גופו ואינו חס על ממונו.

• על לבו רצונו היינו שאברהם לא השגיח על רצונו מחמת אהבת אדונו, על נפשו היי שלא חמל על בנו ועל אשתו מחמת אהבת אדונו, על כספו היי שהיה עומד בפרשת דרכים ותקן מזונות לכל העולם. משום זה התעטר בעטרה של חסד היי בספירת החסד כמו שכתוב, חסד לאברהם. ומי שנקשר באהבת אדונו זוכה לזה ולא עוד, אלא שכל העולמות מתברכים בשבילו ז"ש וחסידך יברכו כה היי שהחסדים שהם אותם שזכו לספירת חסד יברכו השכינה הנק' כה, הרי שאפילו השכינה מתברכת בשבילם. קודם יש לפתח את האהבה, שאז החסד יתפתח ממילא.

• יום אחד היה חולה רבי יוסי, נכנסו אליו רבי אבא, ר יהודה ורבי יצחק ראו אותו שהיה נופל על פניו וישן, ישבו. כשהקיץ משנתו ראו את פניו שהיו שוחקות בהשראה עליונה ראה רבי יוסי את היכל האהבה, אמר להם ר אבא, דבר חדש ראיתי, אמר להם ודאי כי עתה עלתה נפשי וראתה כבוד אלו שמסרו עצמם על קדושת אדונם שהיו נכנסים בי"ג נהרות אפרסמון הטהור והקב"ה משתעשע בהם. וראיתי מה שלא נתנו לי רשות לומר, ושאלתי להם ואמרתי, כבוד זה של מי הוא, אמרו לי שהוא של אלו שאהבו את אדונם בעולם ההוא, היי בעולם הזה, ממה שנפשי ראתה הואר ליבי ועל כן פני שוחקות. ומי יכול לזכות להגיע להיכל האהבה, מי שמוכן לוותר לגמרי על השתוקקות עצמית חזקה, ומוכן להקדיש הכל להשם.

• א"ל ר אבא, אשרי חלקך, אבל התורה מעידה בהם שכתוב, עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. א"ל ר יהודה, הרי שאלו החברים, זה שכתוב יעשה, תעשה היה צריך לומר, ע"ד שכתוב זולתך לשום נוכח.

• א"ל הרי למדנו, אבל סוד הדבר הוא היי שכתוב לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו. והעמדנו נעם ה' היי השפע הבא מעתיקא קדישא שהוא הכתר הנועם שבא ממקום שנעתק מהשגה, שהקב"ה משתעשע בו, כי נועם ההוא יוצא מעתיקא. ולבקר בהיכלו היי היכל העליון על כל שהוא בינה, אף כאן עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה, י שיעשה היינו ​​ אותו עתיקא הסתום מכל, כי בו תלוי שפע זה, וע"כ כתוב יעשה לשון נסתר. אמר לו ודאי כך הוא, אשרי חלקם של אלו שאהבת אדונם נדבקה בהם, לאלו אין שיעור לחלקם בעולם ההוא שבאהבת השם שלהם זוכי שההארה שלהם היא אין סופית, זוכים לאחדות פנימית שלמה, תוך נאמנות שמירה על הברית בראיה שקטן מתבטל בפני גדול.

• אמר ר יצחק, כמה מדורים על מדורים יש לצדיקים בעולם ההוא ומדור העליון מכולם הוא לאותם שאהבת אדונם נקשרת בהם, כי המדור שלהם נקשר בהיכל העולה על הכל, משום שהקב"ה מתעטר בזה, באהבה.

• היכל זה העליון על הכל נק' אהבה ועל אהבה עומד הכל, כמ"ש מים רבים לא יוכלו ​​ לכבות את האהבה, והכל עומד באהבה, כי השם הקדוש הויה נמצא כך. י דהויה שהיא חכמה אין נפרד ממנה הקוץ שלה של מעלה שהוא כתר לעולם, כי באהבה שורה עליה הכתר ואינו נפרד ממנה לעולם. ה של הויה שהיא בינה, י שהיא חכמה אינה נפרדת ממנה ונמצאים יחד באהבה ואינם נפרדים זה מזה, וכמו זה היא ה דהויה, כמו שכתוב ונהר יוצא מעדן, שנהר היא בינה ועדן הוא חוכמה והבינה יוצאת תמיד מהחכמה ומתדבקים לעולם באהבה.

• ו"ה שהם ז"א ומלכות כשהם מתדבקים זה בזה, מתדבקים באהבה יחד חתן בכלה שדרכם תמיד נמצא באהבה. נמצא אשר י באות ה עם ו עם ה אחרונה מתקשרים זה בזה באהבה והכל נק' אהבה, וע"כ מי שאוהב את המלך נקשר באהבה ההיא ומשום זה, ואהבת את ה' אלקיך.

כָּל עַצְמוֹתַי, תֹּאמַרְנָה

• רבי יצחק פתח כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְהוָה, מִי כָמוֹךָ: מַצִּיל עָנִי, מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיוֹן, מִגֹּזְלוֹ. מקרא זה אמרו דוד ברוח הקדש. שואל כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה ומי ראה שעצמות תאמרנה שירה, ומשיב אלא מקרא זה נאמר בזמן שהקב"ה עתיד להחיות מתים ועתיד הקב"ה לתקן העצמות ולקרב כל אחת ואחת למקומה, שכתוב ותקרבו עצמות עצם אל מקומו כלומר שכל אחד ידע את תפקידו כפרט במארג הכללי וכתוב ועצמותיך יחליץ, אז עתידים ישראל לומר שירה שהיא שלמות בה כל פרט עושה תפקידו בכלל.

• איזו שירה אומרים, ומשיב ה' מי כמוך וזו שירה ​​ יותר חשובה ממה שאמרו ישראל על הים, כי הם לא הזכירו את השם הקדוש, אלא אחר ג מילים שכתוב מי כמוכה באים ה' וכאן מקדימים השם הקדוש שכתוב ה' מי כמוך, מציל עני מחזק ממנו זהו יצר הטוב שמצילו מיצר הרע הוא חזק כאבן כמ"ש והסירותי את ​​ לב האבן, ויצר טוב הוא בשר שכתוב ונתתי לכם לב בשר כדי להתגבר על יצר הרע יש ללמוד מהן תחבולותיו.

• עוד אמר רבי אבא, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, שואל, ישמר צאתך נכון שהמזיקים נאחזים בחיצוניות אבל ובואך מה פירושו, הרי מי שנכנס ​​ לביתו לפנימיותו, או לעולם הבא אינו מפחד שיהיה צריך לשמירה, ומשיב, אלא אדם הזה המשים רושם קדוש לביתו ​​ בדברי שם העליון דהיינו המזוזה, משומר מכל כלומר המזוזה מעוררת רשימה קדושה בנפש, כמו כל מפגש עם דבר חיצוני, שבא להפעים התעוררות של רשימה נפשית. כשיוצא אותו אדם ממדורו לשער הבית, נושא עיניו ורואה הרושם הקדוש ומעיין בפתחו. כשיוצא האדם הוא מלווה אותו ושומרו, כשנכנס האדם הוא מכריז לפניו, הזהרו בכבוד צורך המלך הקדוש, וכל זה הוא משום אותו הרושם של השם הקדוש שנרשם בפתחו. מקום קדוש מסמל את פנימיות האדם, לכן יש לשמור על קדושתו.

• ולא די לו לאדם שנשמר בביתו אלא שהקב"ה שומר אותו כשנכנס וכשיוצא שכתוב, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם, אשרי הם ישראל בעולם הזה ובבא.

• רוח רע הזה השורה בן הפתחים, אוי לו לאדם שאינו יודע להזהר ממנו ואינו רושם פתח ביתו בשם עליון קדוש, דהיינו המזוזה שימצא עמו, כי יש לו לאותו רוח רע שה"ס משמשים רעים מקטרגים בשס"ה ימות השנה, כל אחד משמש ביומו וכולם נמצאים עם האדם בכל ימות השנה ומקטרגים עליו למעלה ולמטה, וכולם נמצאים עמו ביום ובלילה ונמצאים עמו ביום ובלילה כשאין לו מזוזה, מקטרגים עליו ובלילה מצערים אותו בחלומו דהיינו בתת המודע וכן במודע.

• כשיוצא לקטרג עליו כשהוא נכנס לביתו, משימים ידיהם על כתפיו ואומרים לו, אוי לו לפלוני בעולם הזה ובבא, משום זה צריכים בני האמונה להיות רשומים בכל, להיות רשומים ברושם אדונם היי במצוות שיראו מהם כל צדדי מינים רעים ויהיו שמורים בעולם הזה ובבא. אשרי חלקם של ישראל עליהם כתוב, ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ הם ירשו את הארץ שהיא השכינה הקדושה.

ואהבת את ה' אלקיך

• ואהבת את ה' אלקיך, רבי יוסי פתח, ועתה מה לי פה נאם ה' כי לקח עמי חנם וגו' בוא וראה אהבת הקב"ה לישראל, אע"פ שהעוונות גרמו שיסתלק מבניהם והתפזרו בין האומות ​​ הוא תובע בשעה שישראל שורי בארצם ברצון ישר-אל הקב"ה משתעשע בגינתו שהיא המלכות וקרב אל ישראל ושומע קולם ומשבח אותם על זה נמצאים ברצון נכון שמביאם למטרה ונותנים יגיעה בשמחה.

• כיוון שגרמו עונותיהם וישראל עוון שלא שמו מזוזה, שהתייחסו למציאות החיצונית באופן מעוות גלו מארץ הקדושה, הקב"ה לא נכנס בגנותו שהיא המלכות ואינו משתעשע בו ולא עוד אלא שהוא צווח ואמר, ועתה מה לי פה נאם ה' וכתוב שם פה אשב כי אויתיה, מה פה הנאמר שם הוא השכינה אף פה הנאמר כאן הוא השכינה, כי לקח עמי חנם הוא כש"א חנם נמכרתם בגלל שהלכו למקום ריק, שהס"א קנתה אותם בכסף מזויף.

• ומיום ההוא שגלו ישראל מארצם לא נמצאת שמחה לפני הקב"ה, ז"ש אלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם. וכל זה בשביל אהבתם שאהב אותם הקב"ה כש"א אהבתי אתכם אמר ה' ועל כן ואהבת את ה' אלקיך, ואהבת פירושו שצריך האדם להתקשר בו באהבה עליונה שכל עבודה שצריך האדם לעבוד לקב"ה, יעבד באהבה שאין לך עבודה כמו אהבת הקב"ה. רבי אבא אמר דברים אלו, היינו אהבה הם כלל התורה משום שעשרת הדברות שבתורה נכללו כאן. הקב"ה אוהב את ישראל, וכאשר מייצר לנו תפיסה בה ניראה שהוא מתרחק, זה כדי שנפסיק לפעול בצורה מעוות. יש לפעול

• אין לך דבר שחביב לפני הקב"ה כמי שאוהב אותו כראוי, כמו שכתוב בכלל לבבך. בכל מה פירושו, ומשיב אלא בא לכלול ב לבבות אחד טוב ואחד רע, בכל נפשך, ב נפשות אחת טובה ואחת רעה ברצון לקבל וברצון להשפיע. בכל מאודך, זה כפשוטו ואינו בא לדרוש. א"ר אלעזר אפילו זה בא לדרש מהו המטעם, הוא בין שנופל לו כסף בירושה או מצד אחר, או בין שהוא הרוויח אותו, עליהם כתוב בכל מאודך עליך לתת הכל ולא משנה עם קיבלת ירושה, או ירשת כישרון מלמעלה, או נתת יגיעה להשיג יכולות כלשהן.

• בעוד שהיו הולכים, אמר רבי אבא מה שכתוב אֹתִי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא-יָכִלוּ הַמָּיִם. אֹתִי עָזְבוּ זה הוא שמשקר באות רושם הקדוש, ובמה משקר בו, היינו שמכניסו ברשות אחר, כש"א ובעל בת אל נכר, שנק' בורות נשברים, כי העמים עובדי עבודה זרה נק' בורות נשברים. במקום להתחבר לשם הויה, מחפשים קשר עם שמות וכוחות אחרים. שם הויה הוא היסוד, הוא הבורא יש מאין, וכל שאר הכוחות נובעים ממנו יתברך.

• ושל ישראל שהיא המלכות נק' באר מקור מים חיים, זהו רשות הקדוש של האמונה הקדושה, שהיא המלכות ונק' באר מבועים שמם צלולים יוצאים ונוזלים ממנה כש"א ונוזלים מהלבנון, וכן ונוזלים מתוך בארך וכתוב מעין גנים באר מים חיים. הס"א נק' בורות נשברים אשר לא יכילו המים. תענוגות העולם הזה הם הבורות נשברים, תענוג מידי שאינו מחזיק וודאי שאינו מועיל.

• נהר הנמשך ויוצא שהוא יסוד משקה לכל הגן שהוא מלכות ומרוה לכל מקום ומקום כמו שהעמדנו, עד שממלא לאותו מקום של הגן, הנק' באר מים חיים שהוא יסוד המלכות שמשם נזונים העליונים ותחתונים כמש"א  ​​​​ ומשם יפרד.

• וכל אלו הצדדים של צד שמאל אינם נשקים מאותו מבוע מים נובעים משום שהם מצד שאר העמים ונק' בורות נשברים. ומי שמשקר ברושם הקדוש בצד ההוא מתדבק בבורות נשברים אשר לא יכילו המים שאינם נכנסים שם. ואותו שזכה לשמרו זוכה להישקות מאותו מבוע הנחל בעולם בא וזוכה שתתמלא הבאר ההיא העליונה שתמשכנה ברכות למעלה ולמטה. אשר הוא בעולם הזה ובבא, על זה כתוב והיית כגן רוח וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. הדבר החשוב ליהודי הוא האמונה בהשם.

• אוי למי שמשקר ברושם הקדוש, כי משקר בשם העליון ולא עוד אלא שגורם לאותה הבאר שהיא מלכות שלא תתברך וקוראים עליו כי הוציא שם רע על בתולת ישראל, דהיינו המלכות שנק' בתולת ישראל, בסוד שחוזרת תמיד להיות בתורה והעמיד ר"ש במקומו שמי שמשים עלילת דברים על אשתו הראשונה ומוציא עליה שם רע, הוא דומה כמו שמוציא שם רע למעלה במלכות, שכתוב כי הוציא שם רע על בתולת ישראל שרומז על המלכות. המלכות מייצגת את תפיסת הבריאה, שהיא מתחדשת תדיר, ולכן משולה לבתולה. מי שמאמין שיש חידוש כפי שצריך, לא יוציא שם רע על המחדש בטובו בכל יום מעשי בראשית. הרגש הוא גמיש, לכן יש לרכך את הלב לקבל בשמחה את החוקים העליונים. כדי לעשות תנועה נפשית הכרחית זו, יש להתגבר על הפחד משינוי ע"י מידת הגבורה, כפי שאומר דוד המלך גִּבֹּרֵי כֹחַ, עֹשֵׂי דְבָרוֹ  לִשְׁמֹעַ, בְּקוֹל דְּבָרוֹ, היינו בכוח הגבורה להשיב אל הלב.

• וזה הולך על דרך שאמר רבי חייא בשם רבי יוסי שבתולה יורשת שבע ברכות כי מתברכת בשבע ספירות משום שבתולת ישראל שהיא המלכות יורשת שבע ברכות שה"ס שבע ספירות ועל כן נק' בת שבע שמקבלת את כל הפרטים מלמעלה והופכת להיות הכלל שלהם. כמו כן בת שבע שבה השׂביעה האמתית לקבלת הברכות.

• שואל, ואשה אחרת דהיינו אשה אלמנה או גרושה שנשאת לאיש, מאין הן הברכות שלה, ומשיב מהברכות של בעז ורות. כש"א ויאמרו כל העם אשר בשער והזקנים עדים יתן ה' את וגו' כי ודאי רק בתולה מתברכת בשבע ברכות, ואין אישה אחרת בסוד זה, כיון שהגיעו לשדה אחד ראו אילנות, ישבו תחתיהם. אמר רבי אבא הרי צחות לדברי תורה כאן נשב.

האובדים בארץ שור

• פתח ואמר, והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים וגו' והיה ביום ההוא, מי הוא ביום ההוא, ומשיב, אלא יום ההוא הנודע אל הקב"ה כש"א והיה יום אחד הוא יודע לה' עוד ביום ההוא כש"א ביום בא גוג על אדמת ישראל.

• יתקע בשופר גדול, שואל מה לנו בו מה אכפת לנו אם השופר גדול או קטן, או האם זה בכלל שופר, אם הוא שופר גדול או קטן, ומשיב, אלא הוא שופר עליון שבו יוצאים תמיד עבדים לחירות וזה הוא יובל, דהיינו בינה, שיובל עליון וגדול הוא, וכשזה מתעורר להשפיע, כל חירות העולמות מתעוררים בו, וההוא נק' שופר גדול. הוא היובל הנק שופר גדול, בו אנו מבקשים לצאת לחרות. מאה ועשרים שנות חיי האדם, ומאה עשרים צירופי שמות אלקים, שהם הדינים שאותם יש להוציא לחרות בחמישים שערי בינה. חמישים כפול מאה ועשרים שווה ששת אלפי שנים זמן התיקון.

• ובאו האובדים בארץ אשור, שואל, האבודים היה צריך לומר או הנאבדים, מהו אבודים, ומשיב האובדים ממש, משום שהם בארץ אחרת אין לגור בארץ אחרת, אלא אם כן מביאים משם ניצוצות. יוצאים החוצה לא כדי לקבל שם את האור, אלא כדי לקחת רצונות ולגייר אותם לצורה של רצונות ישר-אל, ומי ששורה בארץ אחרת יונק מרשות אחרת וכאלו אינו שורה באמונה משום זה הם נק' אובדים, שאבדו האמונה, אובדים הם בכל הצדדים, למעלה ולמטה. כי כשישראל שורים בארץ הקדושה הם צדיקים וזוכים תמיד בכל, למעלה בשפע ז"א ולמטה בשפע המלכות וכשהם בחוץ לארץ אובדים כל זה.

• ובאו האובדים, מי הם אלו הם צדיק שהוא יסוד וכנסת ישראל שהיא מלכות הנק' אובדים מאין לנו. בכנסת ישראל כתוב על מה אבדה הארץ, דהיינו המלכות הנק' ארץ. אבודה או נאבדת לא כתוב, אלא אבדה הארץ שהיא כנסת ישראל. ובצדיק כתוב הצדיק מיוזמתו אבד, אבוד או נאבד לא כתוב אלא אבד. הרי שצדיק וכנסת ישראל נק' אובדים.

• ואם תאמר ובאו, מאיזה מקום באים אלו אובדים, הצדיק וכנסת ישראל שהם יסוד ומלכות ומשיב, אלא כנסת ישראל באה מהגלות. צדיק כמו שהעמידו שכתוב בשוב ה' את שיבת ציון שהוא יסוד הנק' ציון, כדי שישוב למקומו ויבא להתחבר עם כנסת ישראל. ועל כן ובאו האובדים מארץ אשור על הצדיק לשוב מהניתוק שלו מארץ ישראל. שואל, והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים פירושו, אם האובדים הם יסוד ומלכות, ומשיב אלא דבר זה והשתחוו לה'. סובב על הנדחים בארץ מצרים שהם ישתחוו לה' כי ישראל אינם יוצאים מהגלות אלא כביכול עם השכינה, ואלו נדחים השתחוו לה' שהוא השכינה, כלומר תעבדו כפרטים הכפופים לכלל, ליחד, לשכינה

• פרח רבי אבא, שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת אֵלֶיךָ, נָשָׂאתִי אֶת-עֵינַי--    הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם. שיר זה לא כתוב מי אמרו, אלא בכל מקום שהוא סתום ולא נזכר מי אמרו, רוח הקדש שהוא מלכות, אמרו על ישראל בגלות. הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם היה צריך לומר היושב.

• ומשיב מי שרוצה להתפלל תפלתו לפני המלך הקדוש צריך לבקש מהעמוקה מכל דהיינו מבינה, שתשפיע ברכות למטה. כמ"ש שיר המעלות ממעמקים קראתיך ה' ואותה י יתרה ב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם היא העמוקה מכל מבינה ומזו צריך לבקש בקשתו להריק ברכות למקום ההוא שנק' שמים שהוא ז"א שיזונו ממנו הכל. וע"כ כתוב הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם ממש דהיינו בז"א שנק' שמים, כי כשהברכות נוזלות ונמשכות מאותו המקום העמוק מכל שהוא בינה ומתישבות במקום שנק' שמים, דהיינו בז"א נמצאות אז הברכות בעליונים ותחתונים. אמנם המילה ברוך היא בחכמה, וברכה נמצאת בבינה, וכשיש ברכה אומר שבינה מחוברת לחכמה, ז"א עולה לבינה כשאו"א מחוברים.

• הִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים ​​ אֶל-יַד אֲדוֹנֵיהֶם כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ: כֵּן עֵינֵינוּ, אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ ​​ עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ, שואל מהו כְעֵינֵי עֲבָדִים ומשיב אלו הם שאר שרי העמים שהם ע שרים העליונים שאינם נזונים אלא משיורי נוף האילן, שהוא ז"א שישראל מתדבקים בו הם פרטים שמקבלים מהכלל ואינם מונהגים משם הויה, אלא בעיקר משמות אלקים צבאות ויתר השמות הנובעים משם הויה. וכשישראל לוקחים ברכות ממקום ההוא משם הויה כולם מתברכים מישראל. מכאן תפקיד לעם ישראל לגדל ולטפח את הנקודה הפנימית ע"י תורה ומעשים טובים. אם צד אומות העולם שבנפש האדם מחפש הנאה לפרטיות, אין הוא ממלא תפקידו.

• ​​ כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, אֶל-יַד גְּבִרְתָּהּ זו היא השפחה שהעמדנו, שהרג הקב"ה הכח שלה במצרים, דהיינו שכתוב עד בכור השפחה. כי אין הכח שלה נמצא אלא כשנמשך מתמצית השפע של ארץ ישראל שהיא המלכות, וארץ ישראל נק' גברתה של השפחה. ועל זהה כתוב, תחת שלש רגזה ארץ. זו ארץ ישראל שהיא המלכות. תחת עבד כי ימלוך אלו הם העבדים שאמרנו שהם ע שרי האומות שזהה נאמר בעת שניתנה ממשלה לאחד מהם. וזה שכתוב, אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, דהיינו משעבוד השרים של האומות. שפחה כי תירש גבירתה, זו היא השפחה שאמרנו, שנאמר עליה עד בכור השפחה. בנפש האדם הרצונות הגדולים נמצאים בשמירה ע"י הגויים, רצונות שיש לפדות בהדרגה כשבאים בגלות, ועד גמר תיקון יש להיבדל מהגויים, אך אין לתת לעבד למלוך. היציאה מהגלות הנפשית, ממצרים אומרת שניתן להשתחרר משליטת שרי האומות, ולבוא לאמונה בשם הויה ולא בכוחות, באלוקים אחרים שהם רק שליחים של השם שברא יש מאין.

• מצד שפחה זו יצאו כמה רוחות חוקרי דין שמקטרגים כנגד ישראל, ובאים לקטרג עליהם. והקב"ה עשה שמירה לישראל כמו אב הרוצה לשמור את בנו מכל מקרה. אמר הקב"ה לישראל כמה מקטרגים מוכנים כנגדכם, עסקו בעבודתי ואני אהיה שומר אתכם מבחוץ. אתם תהיו נתונים בבתיכם מבפנים ותהיו ישנים במטתכם ואני אהיה שומר עליכם מבחוץ ומסביב מטותיכם. כמו שישים הגיבורים סביב מיטת שלמה המלך,, כאשר ששים הוא ז"א, הקב"ה שאומר לישראל, שההגנה עליהם היא ע"י שם הויה והתורה שאז לא תהיה שליטה לכוחות הנפשיים הגויים שבנפש בריצה אחרי כבוד, עוצמה וכדומה.

• ובא וראה בשעה שאלו מינים הרעים קרבים לפתחו של אדם, נושאים ראשם ומסתכלים בשם הקדוש הנראה מבחוץ שד"י, שהוא שדי המתעטר בעטרותיו דהיינו הממשיך כל המוחין אל המלכות. שם הזה שולט על כולם ממנו יראים ובורחים ואינם קרבים לפתחו של האדם. כפי שבמשכן יריעות העיזים שהם דין חופים עליו, כך ההגנה באה לשמור על האדם ע"י שד מהמילה שד"י עם האות יוד שהיא החכמה.

• אמר לו רבי יצחק, אם כן, ירשום האדם שם הזה שדי, בפתח הבית ולא יותר, למה צריכים כל הפרשה שבמזוזה. אמר לו יפה הוא, כי שם הזה, שדי שהוא יסוד אינו מתעטר, אלא באלו האותיות כולם הרשומים ברשימת המלך דהיינו הנכתבים במזוזה שה"ס המוחין הנמשכים ע"י אותו השם, וכשנכתבת כל הפרשה אז מתעטר שם הזה בעטרותיו. והמלך ז"א יוצא בכל צבאותיו כולם רשומים ברשימת המלך שהיא המלכות, אז מפחדים מפניו ובורחים מפניו כי אחר שמתגלה ע"י שם שד"י כל המוחין אל המלכות אז מתהפך החלל להיות מזוזה.

• והיה של והיה אם שמוע הוא שם קדוש הויה, ממטה למעלה, כי כתוב תחילה ו"ה ואח"כ י"ה שזה מורה על החכמה שבקו שמאל שאינה מאירה אלא ממטה למעלה ועל כן נרשם השם שדי מבחוץ כנגד השם הזה. השם והי"ה מבפנים ושדי מבחוץ כי השם שדי הוא המגביל את החכמה שבשם והי"ה שלא תאיר אלא ממטה למעלה, כדי שיהיה האדם נשמר מכל הצדדים מבפנים ומבחוץ, אמר רבי אבא כמה צבאות קדושים ומבחוץ, אמר רבי אבא כמה צבאות קדושים מוכנים בשעה ההיא שאדם מניח מזוזה לפתחו, כולם מכריזים ואומרים זה השער לה'

• אשרי חלקם של ישראל כי אז ניכרים ישראל שהם בני המלך הקדוש, כי כולם רשומים ממנו רשומים בגופם ברושם הקדוש של ברית מילה רשומים בלבוש בעטוף של מצווה, רשומים בראשם בבתים של התפילין שהם שם של אדונם, רשומים בידיהם ברצועות של קדושה, רשומים בנעליהם בנעל של מצווה דהיינו בקרבן פסח שנאמר נעליכם ברגליכם ובחליצה רשומים בשדה בזריעה קצירה רשומים בבתיהם במזוזה בפתח, בכל דבר הם רשומים שהם בני מלך העליון אשרי חלקם.

• ומשום שנכלל ימין ושמאל דדעת בסוד שם אחד בק"ש היי בהויה אחרונה בדרך כלל הוא צריך אח"כ להוציאם בדרך פרט היי ואהבת בפני עצמו והיה אם שמוע בפני עצמו, אבל לא בדרך היחוד, כי היחוד כבר נעשה בפסוקים הראשונים בשמע ובבשכמל"ו שהיה הויה אחד תפילין של ראש שהוא היחוד דשמע ישראל ושיהיה שמו אחד בתפלין של יד שהוא היחוד דבשכמל"ו ונעשה הכל אחד. כיון שהיחוד הסתדר הכל בכלל מראש נקודה עליונה צרים אח"כ לעטר מראש של אור הראשון שהוא ראש הכל היי כתר. ע"י התחתון יש לעטר לפי מה שהיה בכלל.

• חקק ותקן משה כ"ה אותיות בסוד יחוד הפסוק שכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והן כ"ה אותיות חקוקות בסוד של מעלה היי בסוד ז"א כי כ"ה רומז על כ"ב אותיות התורה ותנ"ך שה"ס ג קווים כמ"ש לפנינו. יעקב רצה לתקן למטה במלכות ביסוד היחוד ותקן בכ"ד אותיות והם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיעקב תקן אותו שיש בו כ"ד אותיות ולא השלים לכ"ה אותיות והוא משום שעוד לא התקן בזמנו המשכן שהוא כנגד מלכות, כיון שהתקן המשכן ונשלם הדבר שהמשכן נמשך ממנו, לא דיבר עמו אחר שנשלם, אלא בכ"ה אותיות להראות שזו המלכות, נשלמה כעין שלמעלה כמו ז"א שיש לו כ"ה אותיות שכתוב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הרי יש בו כ"ה אותיות.

• וע"כ יש כ"ה מינים להשלים תקון המשכן שהם י"ג מינים זהב וכסף וגו' וי"ב אבנים שבחשן וכל אלו האותיות למדנו באלו אותיות חקוקות שלמדנו מאדוני. ומשם שהמשכן נשלם בסודות אלו כ"ה אותיות ע"כ נק' המשכן היי המלות בשם כה, שמורה על יחוד השלמות שבמשכן שהוא המלכות וע"כ כתוב וחסידך יברכוכה שהוא אותיות יברכו ​​ כה שה"ס שלימות כל המשכן התקון שלו. הייחוד של כה הוא דבר שלם שצריך להיות בק"ש וגם בבשכמל"ו. המשכן הוא גילוי המלכות, לכן לעתיד לבוא מוסיפים לגמטרייה את הכולל.

• כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה נביאים וכתובים שג' וכ"ב הם כ"ה שהם כלל אחד וסוד אחד. בשעה שישראל מיחדים היחוד בסוד כ"ה אותיות שבמקרא הזה שהם שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד. והיחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם כ"ב אותיות ומכוין בכל אחד מהם כל האותיות מתחברות יחד ועולות לחבור אחד שהם מ"ט אותיות כנגד מ"ט שערים שבסוד היובל שהוא בינה ואז צריך להעלות היחוד עד המלה ועד ולא יותר, כי במלה ועד נגמר החשבון מ"ט ואז נפחים מ"ט שערי בינה, ומחשיב הקב"ה אותו האדם כאלו קיים התורה כולה הבה בכולה במ"ט פנים. מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר.

• וע"כ צריך לכוון הרצון בכ"ה אותיות דשמע ובכ"ד של ברוך שם להעלותם ברצון הלב במ"ט שערי בינה שאמרנו. אחר שהתכוון בזה יכוון באותו היחוד שאמר אדוני אשר שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שיתכוון בהם, ודאי הוא כלל של כל התורה שלמעלה שהוא ז"א תורה שבכתב ושלמטה תורה שבעל פה שהיא מלכות, וזה הוא סוד אדם שהוא שלמות זכר ונקבה, היי השלמות של ז"א ומלכות ויחוד זה הוא סוד כל האמונה זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא.

• רבי אבא שלח לרבי שמעו ואמר לו, זה שהעמיד אדוני בתפלין דרבון עולם ד פרשיות שהם קדש קדשים היי חו"ב ותו"מ דדעת יפה הוא. העור שעל התפילין והרצועות שנק' קדושה סמך על זה מאין לנו. שלח לו ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו' עור הוא בדיוק, היי מלכות הנק' עור וכך העמיד רב המנונא סבא ואלו הם ​​ של ראש שד' פרשיות הם ד מוחין דז"א והעור הוא מלכות דז"א ותפלין שעל הזרוע כתוב ידכה עם ה ללמד שד' פרשיות הן המוחין של אות ה שהיא מלכות. העור מראה על המלכות. יש את ייחוד המלכות שמתאחדת עם ז"א ויש את הביטוי החיצוני שהוא עור.

• אמר רבי שמעון, יש מי שלומד באפן זה אשר והיה אם שמוע, הוא זרוע שמאל של הקב"ה ונק' ספירת הגבורה, אם כן הרי לא נשאר בראש היי במוחין אלא ג פרשיות קדש והיה כי יביאך, שמע שהם חכמה ובינה וימין דחסד וחסר מוח ד שהוא שמאל דדעת שאת אומר אשר והיה אם שמוע הוא בספירת הגבורה שבוא בגו והרי הם בראש ארבעה מוין, אלא ב מרכבות קדושות הם של חו"ב תו"מ זה בתפילין של יד שנקשר בלב, שהוא מלכות וזה בתפילין של ראש, נקשר במוח שהוא ז"א. ונמצא שגם פרשה ד בתפילין של ראש היא ג"כ במוח דהיינו שמאל דדעת ולא בגוף והלב ומוח שהם ז"א ומלכות נקשרים זהה בזה וזווג אאחד להם. ויפה אמרו החברים והיה לאות על ידכה סובב על המלכות כמו שלמדנו שלא נק' המלכות אלא אות כי תפלין של יד הם מוחין דמלכות. מלמד כאן שגבורה זו אינה גוף אלא נמצאת בראש.

• אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים ​​ עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

• אז אותו רוח הקדוש עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, אז מצוה המלך העליון לכתוב לפניו כל אלו בני היכלו, כל אלו הנודעים לפניו, ז"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו יראת הרוממות הוא כש"א וחושבי מחשבות שהם מחשבות אומנות, אף כאן אלו שעושים לשמו אומנות בכל דבר אומנות התפילין בבתים ​​ שלהם ברצועותיהם ובכתיבה שלהם, אומנות הציצית בחוטים שלהם בחוט התכלת אומנות המזוזה ואלו הם חושבי שמו כמ"ש וחושבי מחשבות זו האומנות, להביא לידי ביטוי את האמונה שהיא מופשטת.

• ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות, ראו מה בני עובד בעולמי, ומי ​​ שנכנס לפניו לבית הכנסת, וכשיוצא מפתחו בלא תפילין בראשו וציצית בלבושו ואומר אשתחווה אל היכל קדשך ויראתך, אומר הקב"ה איפה הוא מוראי, הרי מעיד עדות שקר מפני שלא מביא לידי ביטוי את האומנות של יראי שמו.

• אמר רבי יוסי אשרי חלקו של משה שאמר כאן בשמע ישראל אלקינו, כי אמר ר"ש משה נאחז במדרגה עליונה יותר על שאר נביאים הנאמנים וא"ר שמעון, אם היו ידועים בני אדם דברי תורה היו יודעים שאין מלה בתורה או אות בתורה שאין בה סודות עליונים ויקרים.

• משה ידבר אל והאלקים יעננו בקול. ולמדנו מהו בקול, היי בקולו של משה ופה הוא בקולו של משה הוא בדיוק, היי באותו קול שהוא אוחז בו שהוא ז"א שהוא עולה בו על כל שאר הנביאים שאינם נאחזים אלא במלכות ולא בז"א. ומשום שהוא נאחז בקול הזה שההוא ז"א יותר מכולם, הנה בקול הזה שהוא מדרגה עליונה היה אמר לישראל ה' אלקיך שהיא המדרגה הנק' שכינה השורה בתוך ישראל שהיא למטה ממדרגת ז"א שנאחז בו משה, אשרי חלקו. הגה הוא מלכות, וקול הוא מה שבא מבפנים ומקבל ביטוי דרך ההגה. קולו של משה בא ממדרגת זעיר אנפין ושאר הנביאים מדברים ממדרגת המלכות. משה קנה מדרגה גבוהה מאדם הראשון, ומשה הוא שמוריד לנו את התורה. וקשה שאומרים חז"ל שמשנה תורה אמר משה מפי עצמו, אלא בדרגת משה, התורה עוברת דרכו. ​​ 

• אמר רבי שמעון, למדנו, קללות שבתורת כהנים בחומש ויקרא, משה אמרם מפי הגבורה קו שמאל וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.

• ​​ וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.

• אלא יפה הוא, לא מעצמו אלא מפי עצמו, הוא אותו הקול שמשה אחוז בו דהיינו ז"א וע"כ הללו שבתורת כהנים מפי הגבורה שהיא בינה הנק' גבורה עליונה, והללו במשנה תורה מפי עצמו היינו מפי מדרגה ההיא שנאחז בה משה יותר מכל נביאים הנאמנים שהיא מדרגת ז"א. ועל כן בכל מקום נאמר אלקיך, משום שרומז על מלכות היא למטה מז"א וכאן בשמע ישראל נאמר אלקינו משום שרומז על בינה שהיא למעלה מז"א, שמשה נאחז בו.

• כמה יש לבני אדם לשמור דרכיהם כדי שיעסקו בעבודת ריבונם ויזכו לחי עולם. תחת הכסא של המלך הקדוש שהוא המלכות יש מדורים עליונים. ובמקום ההוא של הכסא שהוא המלכות נקשרת המזוזה להציל האדם מכמה מיני דינים המוכנים לעורר בהם בני אדם בעולם ההוא. כעין זה עשה הקב"ה לישראל ונתן להם מצוות התורה כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. המצווה היא כעין מזוזה שעומדת בין הפנים לחוץ, וכך הפעולה החיצונית של המצווה שומרת על האדם כשיש בה שם הויה ושם שדי. חייב אדם את המצוות כדי לבטא עצמו כראוי בחיים. בפנימיות כל אחד ישנה נקודה שלמה, וכשזוכים לגעת בנקודה זו בהשראה, יש ענין לקליפות להאחז בדבר. כמו המזוזה השומרת, כך ניתן ע"י שמירת המצוות להנצל מהקליפות. היציאה החוצה מביאה עוד פרטים ומציאות כדי לעבוד בפנים בכוח האני האמיתי, ובכך להביא עצמו למימוש תכליתו. המצוות מצוותות ומקשרות בין החוץ לפנים.

מים ששופכים לפני הפתח

• רבי חייא אמר, כל מי שרוצה להשמר בדרכיו לא יעבור על מים ששופכים לפני הפתח משום ששם שורה שד אחד והוא בין ב דלתות הפתח, ופניו כנגד הפתח ורואה כל מה שעושים בבית. וע"כ אין אדם צריך לשפוך מים בין ב שערי הפתח השער בין הבית לשער החצר. רבי יצחק אמר, מים צלולים אין איסור בהם, אלא שלא ישפוך אותם דרך בזיון, מהטעם שיש לו לשד רשות להזיק. ולא עוד אלא שמחזיר ראשו כנגד הבית, ובכל מה שמסתכל נעשה מקולל. כל דבר שעושה אדם בדרך ביזיון, מעורר הוא שד. מים מסמלים חכמה, תענוג, וכאשר שופכים אותם בביזיון, נותנים כח לשד ומעוררים אותו. מפגש עם תענוג של זוהמה שבחוץ מסוכן, שכן עלול האדם לקחת אותו לפרטיותו, לכן הפתח בו רובץ החטאת בו נמצאת נקודת הבחירה המאתגרת לאדם, להביאו מהחוץ לפנים בדרך קדושה.

• שס"ה כחשבון ימות השנה, יש לו לדש משמשים שהוא שולט עליהם, וכולם יוצאים עם האדם כשיוצא מפתח ביתו, אמר רבי אלעזר, כל זה כי רצה הקב"ה לשמור את ישראל והתקין שמו הקדוש למעלה שהוא התורה וכל התורה היא שם קדוש אחד, ומי שעוסק בתורה עוסק בשמו.

• אדם צריך לרשום בפתח ביתו את השם הקדוש שהוא אמונת כל. כי בכל מקום שהשם הקדוש נמצא, מינים רעים אינם נמצאים שם, ואינם יכולים לקטרג על האדם, כמ"ש לא תאונה אליך רעה. כשאדם נמצא בתוך הכלל של מצוות התורה, אז הוא נשמר מפני שהכלל קובע, ואינו נסמך על עצמו כפרט.

• המקום שפתח הבית שורה שם הוא כעין שלמעלה המקום שפתח הבית העליון שורה, נק' מזוזה שהוא תקון הבית, ופתח הבית. מזוזה ההיא בורחים בעלי חוק ובעלי הדין אינם נמצאים לפניו. וכנגד זה למטה, כשהאדם מתקן מזוזה לפתח ביתו, וזה השם הקדוש שדי, רשום באותיותיו, הרי אותו האדם מעוטר בעטרותיו של אדונו, ומינים הרעים אינם קרבים לפתח ביתו, ואינם נמצאים שם. חייב אדם לפעול לפי החוקים העליונים, ולא משנה מה הוא חושב או מרגיש.

• רבי אבא בא מלראות את רבי שמעון, פגש בו רבי יצחק אמר לו, מאין אתה בא בעל האור. איש המתדבק באש אוכלה כל יום, הרי האור שורה עמו ואינו צריך לבקש ממני. אמר לו, למדנו שחוב מוטל על אדם לקבל פני השכינה בכל ראש חודש ושבת. ומי הוא זה, זה רבו, וכל שכן מאור עליון קדוש שהוא ר"ש שכל העולם צריכים לקבל פניו, אמר רבי יצחק, אחזור עמך לר"ש ואקבל פני השכינה ואטעם אלו דברים העליונים שטעמת לפניו.

האמונה בהשם, היא השמירה על האדם.

• צווה ליראה את הקב"ה בדרך כלל ובדרך פרט. והרי היראה העמדנו שפירושו משום שיש לו לאדם להתירא מפני הקב"ה תמיד. כש"א ליראת את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, ומשום יראה שהיא אמצעי זו ישמור דרכיו. ויראה היא מקום שנק' יראה דהיינו מלכות, משום ששם שורה יראת הקב"ה, היא נק' יראת הויה שצריכים לירא מפניו וזה הוא סוד הכתוב, וממקדשי תיראו. כי ביראה זו שהיא מלכות, שורה שבט של אש להכות את הרשעים שאינם שומרים מצות התורה כי העונשים באים ממלכות וע"כ יש לפחד בדרך כלל דהיינו יראת העונש. יראת הפחד אינה הדרך המובחרת, אלא יראת הרוממות, בגין דהיו רב ושליט. יראת העונש היא השלא לשמה, יעילה לרשעים כדי להתקדם, אך אין היא מביאה לאהבת השם.

• ואחר כך יש לפחד מפניו בדרך פרט באחריות אישית בידיעה שהוא עולם קטן, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהינו כשמשיג מדת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה. יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן לקב"ה. יראת הפחד היא רק אמצעי בתחילת הדרך, אך מסוכנת מפני שברגע שירגיש בגאוותו שאינו מפחד, יפרוק עול. יראה ראויה באה ממקום החסד, ובה יש סיכוי להגיע לאהבה.

האהבה

• מצות לאהבה והרי העמדנו שאהבת הקב"ה פירושה שהאדם צריך לאהוב אותו אהבה רבה כאברהם שאהב את הקב"ה באהבה רבה, ומסר גופו ונפשו אליו. מכאן למדנו מי שאוהב את הקב"ה מקיים עשרה מאמרות דהיינו עשר ספירות למעלה ולמטה, וע"כ כל אלו עשרה ניסיונות שהתנסה בהם אברהם ועמד בכולם הם כנגד עשרה מאמרות, כי כל ניסיון הוא מאמר אחד דהיינו ספירה אחת שהתנסה במאמר ההוא ועמד בו.

• ע"כ הם עשרה ניסיונות כנגד ע"ס ובכולם עמד אברהם, משום שנקשר והתדבק בימינו של הקב"ה שנק' אהבה רבה דהיינו חסד דז"א. נק' אהבה רבה משום שמי שעומד באהבה זו נקשר בעולם העליון שהוא ז"א, אהבת עולם הוא סוד עולם התחתון דהיינו מלכות, שאהבת הקב"ה נקשרת בה, והכל אהבה רבה ואהבת עולם, הוא סוד אחד בלי פירוד ביניהם. למדנו סוד האהבה, שאהבה עולה על כל עבודות שבעולם, באהבה מתייקר שמו של הקב"ה יותר מכל, ומתברך, ברוך הוא לעולם ולעולמי עולמים. האהבה נובעת מטעם הקשר לקב"ה.

• מצוה לקרוא קריאת שמע ב פעמים בכל יום, אחת כנגד מדרגת היום שהוא ז"א ואחת כנגד מדרגת הלילה שהיא המלכות, לכלול ביום מדרגת לילה ולכלול בלילה מדרגת יום, וכבר למדנו, ע"כ צריכים ב פעמים בכל יום אחד ביום ואחד בלילה. יש חוזק בעבודה בזמן הסתרה, בו ניתן לרכוש אמונה, וכשמאיר היום לוותר על האור כסיבה לרצון בקשר.

המזוזה

• מצוה שהאדם יקבע מזוזה לפתחו שיהיה כל אדם נשמר ע"י הקב"ה כשיוצא מהבית וכשיבוא אל הבית, ​​ וזה סוד, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. כי סוד המזוזה הוא נמצא תמיד על הפתח בליבו של האדם וזה הוא הפתח של מעלה שהוא המלכות שהיא פתח לז"א בסוד זה השער לה' וזה הוא מדרגה שנק' שומר להמצא בשמירה.

• כי האדם אינו שומר נשמר חוץ משמירה של הקב"ה שהוא שומר תמיד, ונמצא בפתח הבית, והאדם בפנים הבית, ועוד טעם למזוזה, כדי שלא ישכח האדם זכרון הקב"ה לעולם, וטעם זה הוא כמו ציצית, כש"א וראיתם אותו וזכרתם את וגו'. כיון שהאדם רואה זכרון ההוא, נזכר בעצמו לעשות מצות אדונו וסוד האמונה היא שמזוזה כוללת זכר ונקבה יחד שם הויה מבפנים ומבחוץ שם שד"י.

• בספרו של שלמה כתוב, סמוך לפתח, כנגד ב מדרגות מזדמן שד אחד שיש לו רשות להזיק. הוא עומד בצד שמאל של הפתח, נושא אדם את עיניו ורואה סוד השם של אדונו שבמזוזה שבימין המפתח ונזכר בו, אין השד יכול להזיק. ואם תאמר אם כן זה נכון כשהאדם בא אל הבית, אבל כשיוצא הפתח לחוץ, הרי השד שנמצא בצד שמאל של הפתח עומד אז לימינו צד האמונה של האדם, והמזוזה בשמאלו, איך נשמר האדם אם המזוזה שורה לשמאלו.

• משיב, אלא כל מה שעשה הקב"ה כל דבר ודבר הולך אר מינו. באדם נמצאים ב מדרגות אחת מימינו ואחת משמאלו, אותה שבימין נק' יצר הטוב ואותה שבשמאל נק' יצר הרע. כיון שיוצא האדם מפתח ביתו, אותו השד נושא עיניו ורואה את יצר הרע כשהוא שורה לשמאל, הוא נמשך לאותו הצד שהיצר הרע נמצא דהיינו לשמאל, והוסר מימין, ואז באותו צד שמאל עומד ז השם של אדונו, דהיינו המזוזה ואינו יכול לקבר אליו להזיק לו. והאדם יוצא וניצל ממנו. וכשנכנס אל הבית, נמצא השם הקדוש שבמזוזה עומד לימינו וע"ז שולט הימין על השמאל ואינו יכול לקטרג עליו. כאשר נכנס מהפתח, המזוזה מימינו ובכוח זה נשמר. כאשר יוצא המזוזה לשמאלו, אך היצר הרע תמיד הולך לשמאלו, כלומר בא למקום המזוזה, מקום האמונה של הקב"ה.

• ליכלוך וטינופת הם מקום לס"א וע"כ צריך האדם להזהר שלא יעשה טנוף ולכלוך בשער ביתו ולא ישפוך שם מים עכורים מב' טעמים. א שלא יעשה בזיון אצל שם אדונו שבמזוזה ב שאז יש רשות לאותו המחבל דהיינו השד לחבל. ומשום זה יזהר האדם בזה ויזהר האדם שלא ידחה מפתח ביתו את השם של אדונו. וכן מבחינה פנימית, אל לו לאדם לשים בשערי ליבו, במקום שמשער בליבו, תבנית התודעה שלו, לא ישים בו אשפה, דהיינו ספקות באמונה ורצונות לקבל לפרטיות.

• שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מצווה זו היא ליחד שמו של הקב"ה בכל יום כמו שמיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מתיחד שמו למעלה ונמצא הקב"ה יחיד למעלה ולמטה. מי שמיחד שמו של הקב"ה ישום לבו ורצונו ביחוד הלב הוא כוונת הרצון, כלומר צריך גם את הלב וגם את ההשתוקקות ההוא שאמרנו דהיינו שייחד שמו למטה ויחבר כל אבריו דהיינו הספירות באותו היחוד שיהיו כולם אחד. כי כמו שמשים כל אבריו של השם סוד אחד למטה כך למעלה מחבר כל אברים העליונים באותו היחוד שיהיו כולם אחד. פעולת התחתון מגרה את המקום הפנימי, וכך מגלה את המקום העליון. מצוות צריכות כוונה, ולפי כל הפוסקים ישנן מצוות החייבות כוונה, כמו כוונת הייחוד, אחרת לא יצא ידי חובה. הייחוד הוא חיבור כל האברים למטרה שמעידה שהוא יתברך יחיד.

• בשעה שהאדם בא ליחד שם הקב"ה, כל צבאות השמים כולם עומדים שורות שורות כדי להתקן ושיתכללו כולם באותו היחוד לעמוד בסוד אאחד ביחוד אחד. כולם מתקנים בתקונם ע"י יחוד הזה כראוי. בשעה זו עומד ממונה ושמש אחד העומד תחת רמ"ח עולמות שכולם נק' אברי הגוף ושמש הזה נק' הלנ"ו ועומד ומחכה ליחוד ההוא וזה הוא מלקט שושנים כש"א וללקט שושנים שהם אברי הגוף. ליחד שם הקב"ה אומר שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד. אחד הוא באחדות בעצם ולא שייך בו שינוי, מצד יחיד אומר שכל פעולותיו מיוחדות להטבה, מיוחד אומר שמושא הפעולות שלו אחד, גם פעולת ההטבה וגם מי שמקבל את ההטבה. כדי להגיע לכך צריך חדות של פרט מסוים כדי להיכנס לכלל, ואז דרכו לתקן פרטים רבים.

השכינה נק השושנה הקדושה. כדי להגדיל את השושנה יש ללקט את כל הפרטים, את אברי הגוף שהם נשמות ישראל. פעולה זו נעשית ע"י אהבת הכלל

• אברים העליונים לוקט אותם השם העליון הויה בסוד היחוד שמתיחד בסוד מ"ב שמות והוא לוקט כל אלו שושנים העליונים. ושמש זה לוקט כל אלו התחתונים שכולם ממונים בכלל ע"ב שמות ונלקטים כולם ע"י יחוד ההוא ונעשו כולם גוף אחד בסוד אחד. ויחוד ההוא עולה ומיחד הכל בב' צדדים ביחוד אחד. בשעה ההיא מתלקטים כל האברים ותחברים בחבור אחד שיהיו כולם בסוד אחד למעלה ולמטה בסוד הויה אחד ושמו אחד.

• ועל כן מאריכים באחד בב' אותיות ח ובאות ד ללקוט שושנים להתיחד בסוד אחד ביחוד שלם. כיון שהתיחדו כל האברי בסוד אחד דיחוד אחד אז נק' הכל קרבן שלם. על סוד זה הכניס הקב"ה את אדם הראשון בגן עדן לעבדה ולשמרה ולמדנו שאלו ב קרבנות בסוד הויה אחד ושמו אחד, שעל אלו הקרבנות כתוב וללקוט שושנים, אלו הם האברים של ב צדדים שהם אחד.

• שושנים הוא סוד כאשר מתחברים כל אלו האברים יחד שיהיו כולם ביחוד אחד בסוד הקרבן, אז מתעטר הקב"ה בראשו בעטרה בכתם פז שיהיה מתעטר ביקרו וזה סוד שכתוב שושנים שהם סוד כל אלו האברים שלמעלה ושלמטה וסוד פז ההוא שהוא עטרה המתעטרת ועלה מבניהם והכל הוא בהם בשושנים.

• בשושנים אלו יש בהם תרי"ג מצות שהם האברים של ב צדדים בסוד הויה אחד ושמו אחד, ויש בהם העליה של הפז ההוא העולה מבניהם ובכל מקום שהם נמצאים דהיינו יחוד האברים של ב הצדדים עליה ההיא העליונה דעטרת פז נמצאת עולה מבניהם וזה סוד תפוח בעצי היער ושושנה בין החוחים שזה וזה צריך לעלות כאחד ביחוד השלם. אשרי הוא מי שמקריב אלו הקרבנות דהיינו שמיחד אלו היחודים שהוא ודאי לרצון לו בעולם הזה ובעולם הבא. החג"ת נק תפוח, בחינת אמונה דרכה ניתן לתפוס את הקשר לעליון.

הבתים שבתפילין הם כנגד הכלים, פרשיות כנגד האורות המלובשים בכלים. כלומר התפילין מייצגים את צורת המחשבה הנכונה שצריך האדם לאמץ. מחשבה הנובעת מאמונה, יכולת ביטול מכבלי היצר כדי לאפשר בחירה חופשית, ודעת לחיבור של אהבה בין הפרטיות לבין העליון. דעת זו מורכבת מאהבה, צד החסד, ומצד הגבורה שהוא שכר ועונש, כלומר פעמים שצריך לקבל שכר, ופעמים שיש לעשות תיקון.

• ואלו ארבע פרשיות שהן חכמה בינה ימין דדעת ושמאל דדעת, לוקח אותם ו שהיא ז"א ומתעטר בהם ונעשו לו מוחין, דהיינו שנעשו לו מוחין. ואלו הם התפילין שמניח הקב"ה ואנו רוצים להתדמות לו יתברך. רואים כאן שז"א דאצילות מניח תפילין ולא המלכות, כך על הזכר להניח תפילין. האישה אינה מחוייבת להניח תפילין, אך בהחלט עליה לפתח את צורת המחשבה הראויה כפי סדר הפרשיות, דהיינו אמונה, ביטול, השפעה ואהבה. למדנו ו זו שהיא ז"א עולה אל הבינה ומתעטרת בעטרותיו ואוחז לזה ולזה, דהיינו לקו ימין שהוא חכמה שלה, ולקו שמאל שהוא בינה שלה. ומתעטרת בכולם שמשום שיחד קו ימין ושמאל שבבינה ויצא שם ג קווים שהם חכמה בינה דעת, זכה גם ז"א באותם ג מוחין חב"ד ומתעטר בהם. כיוון דתלת מחד נפקי חד בתלת קיימא שהיא ז"א היא אמצע הל למעלה ולמטה בין ימן ושמאל דבינה והוא קו אמצעי למטה בימין ושמאל של המוחין שלו עצמו, להראות שלמות החכמה מכל צדדיה כי הכרעת קו אמצעי משלים החכמה מכל צדדיה. ז"א שעלה לבינה, גרם ל ג' קווים בדעת, ובכך זוכה גם הוא בתפיסה של ג קווים.

• למד רבי אבא, כתוב רק באבותך חשק ה' מכאן אמר ר"ש האבות הן המרכבה הקדושה העליונה. כמו שיש מרכבה קדושה למטה במלכות שהיא מחזה ולמטה דז"א, כך יש מרכבה קדושה למעלה דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, ומי הם, היינו זה שאמרנו שהם האבות הנק' חג"ת והכל נק' המרכבה הקדושה כי הכל נקשר זה בזה ונעשו הכל אחד.

• שואל, כתוב, רק באבותיך חשק ה' שאמרת שהאבות הם המרכבה אינם אלא שלשה, והמרכבה היא ארבעה, ומאין לנו ​​ הרביעי, ומשיב שהכתוב הזה בא לכלול באבות את דוד המלך שהוא הריעי להתקן במרכבה הקדושה. כי למדנו, האבות הם תקון ושלמות הכל בתיקון האמונה, והם גוף דהיינו חג"ת דז"א הנק' גוף ובהם השתכלל הגוף ונבנה ובהם התאחד. כלומר שעיקר הגוף שהוא ז"א הוא רק החג"ת שבו שהם למעלה מחזה הנק' אבות. בא דוד המלך ושכלל הכל והתקין הגוף והשלימו בהם כי נעשה להם רביעי שה"ס המלכות המשלמת את ז"א שנק' גוף. אמר רבי יצחק, כמו שזכו האבות להתעטר במרכבה הקדושה כך זכה דוד להתקן בעמוד הרביעי של המרכבה. אמנם משה כולל את כל ג האבות בפנימיות, אך מייחס השכלול לדוד שהוא צד הגוף, צד האישה שבנפש, ולכן ישנו בתפילין של ראש גם צד של האות ש עם 4 קווים.

• אמר רבי יהודה, כתוב בו בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. מהו הטעם שנק' אדמוני, הוא משום שחלק גורלו גרם לו, כי להיותו מרכבה למלכות היה בבחינת דין כמו המלכות. אדמוני הוא ודאי דין. עם יפה עינים היינו שהדין היה כלול ברחמים כמ"ש חסד דוד הנאמנים. אין מדובר שדוד היה ג'ינג'י אלא נק אדמוני על שם הדין שבמלכות, ויפה עיניים אומר שהיה כלול בו חסד

• ​​ אמר רבי יצחק, חסדי דוד הנאמנים אינם רומזים על התכללות הדין בחסד, אלא והוא אדמוני פירושו כמו שאמרנו שהוא דין, עם יפה עינים הם האבות שהם חג"ת שמאירים בג' גוונים שבעין. ירושלים וציון הם דין ורחמים ירושלים מלכות היא דין וציון בחינת רחמים ואע"פ כן כתוב עיר דוד היא ציון ללמד שהדין כלול ברחמים, וכתוב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, שאמרו שזה רומז שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה. שואל מתי יהיה זה, אמר רבי יהודה כשתחזור מלכות בית דוד למקומה למטה אז יכנס הקב"ה בירושלים של מעלה. מלכות בית דוד אומר שליטה חזרה של המלכות, אלו ימות המשיח כשהעבודה נעשית גם על המלכות ולא רק על ט ספירות ראשונות. כך עיקר עבודת החסידות באה להפגיש את העבודה הרוחנית עם המלכות, עם חלקים הפשוטים במציאות.

• רבי יצחק אמר ש הרשומה בג' קשרים דהיינו ג ראשים ו ש של ארבעה קשרים דהיינו ד ראשים רומזת לג' אבות חג"ת, ארבעה כוללת גם המלכות שיהיו מרכבה קדושה ביחד. כי מלכות משלמת את ז"א ומכאן מפרשים ונמשכים המדרגות התחתונות בדרכיהן ברצועותיהן כלומר שב' ש הרשומים בצדי התפלין הם ש דשדי שאחת מורה על חג"ת לבד ואחת מורה חג"ת ומלכות. ד י דשדי נמשכים ברצועות התפילין שקשר של ראש הוא ד וקשר של יד הו י והן תלויות בשערות הראש שתלויות בהן ונמשכות מהן כל אלו מדרגות האחרות שהם ד י דשדי עד שנקשרים במקומם כי אחר שהן מקבלות שפע משערות ראש הם נקשרים ב ש דשדי ונשלם השם שדי וענין שערות ראש.

• ו שהיא ז"א לוקח אלו המוחין העליונים חב"ד שאמרנו והם התפילין שמניח הקב"ה. משום זה צריך האדם להתפאר בהם, כי התפילין נק' פאר, עליהם כתוב וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נק' עליך. שם הויה ממש שהם המוחין חכמה ובינה שהם י"ה וימין ושאל דדעת שהם ו"ה ואלו הם תפלין של ראש. תפלין של הזרוע היא שמאל הנק' עז בסו"ה נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, שימינו זה תורה וזרוע עזו הוא תפלין והמלכות יורשת מעז שה"ס קו השמאל, ז"ש היה לאות על ידכה הם ה יתרה והיא ה שהעמדנו דהיינו המלכות, אשרי חלקם של ישראל וע"כ ה אחרונה שהיא המלכות לוקחת התפילין שהיא שמאל כי המלכות נבנית מקו שמאל, ע"כ לוקחת התפילין שבזרוע השמאלית באים לחזק את הצד שמאל שנקרא חלש, שהרי הימין הוא השפעה, צד הקב"ה.

• ​​ שואל, למי הם אלו ארבע הפרשיות שהן גוף אחד שע"כ כלולים בבית אחד ומי הם, משיב הם ת"ת נצח הוד יסוד דהיינו ד הספירות שמחזה ולמטה דז"א והם ה של ידכה שהיא המלכות שכולם כל ד הספירות תנה"י שמחזה ולמטה אחוזים במלכות כדי שתתברך מהם וע"כ היא כלולה מכל ד הספירות שמחזה ולמטה דז"א.

• אמר רבי חייא, אם כן כתוב וראית את אחורי ולמדנו שזה קשר של תפילין, וכיון שכתוב בה ראיה משמע שהיא מלכות, ואתה אומר שתפילין של יד הם מלכות יש ובחינת אחוריים נראית שלילית, כמו שאלות מי ומה, אך יש גם שאלות אלו ראויות. אמר לו, הרי כבר העמדנו שתפלין של יד ה"ס המלכות המתקשרת ב י שהו יסוד דז"א והקשר של ד היא המלכות דאחורים שמבחינת מחזה ולמעלה דז"א מטרם שקבלה החסדים דיסוד דז"א שאז היתה דלה וריקה מאור מחמת שהחכמה שבה אינה מאירה בלי חסדים כמ"ש בסולם, ופירוש הזה יפה היא וכולו בירורו של הדבר וע"כ מזו מתפילין של יד תלויה רצועה אחת למטה שזה מורה שממנה תלוים התחתונים ונזונים ממנה וע"כ נק' אות ע"ש שהיא דבוקה ביסוד כש"א זאת אות הברית וכתוב, והיה לאות על ידכה ה יתרה. וכבר העמידוהו, משא"כ ממלכות דאחורים שהיא קשר של ד אין התחתונים יכולים לקבל ממנה להיותה חכמה בלי חסדים, וע"כ היא נק' ג"כ יבשה בסוד ד דאחד.

• שמע ישראל, אמר רבי ייסא שהוא ישראל סבא, כלומר שכל היחוד של ה' אלקינו ה' הוא בישסו"ת רבי יצחק אמר, ע גדולה שבשמע כוללת ע שמות שה"ס השם ע"ב שעקרו ע שמות וב' עדים שהוא עדות הכל עדות מפני שעיקר הקשר הוא אמוני, דהיינו המשכת הארת החכמה מעדן העליון הנק' עדות. שמע ישראל, שמעו שמים וכתוב האזינו השמים, שפירושם שהיו עדים אף כן שמע ישראל, מורה על מוחין דעדות והכל ענין אחד.

• הויה היינו ראש הכל שבהארת עתיקא קדישא שהוא חכמה וזה שנק' אב דהיינו אבא. אלקינו הוא עמקות הנחלים והמבועים שמשם יוצאים ונמשכים לכל דהיינו בינה שזו"ן וכל התחתונים מקבלים ממנה שנק' אמא. הויה השני הוא גוף האילן דהיינו ז"א שהוא שלמות השרשים משום שהוא קו אמצעי הכולל חכמה ובינה שהם הויה אלקינו. אחד הוא כנסת ישראל דהיינו מלכות, וכל הספירות הם שלמות אחת ונקשרים זה בזה ולא נמצא ביניהם פרוד אלא הכל אחד. האמון הוא המאפשר להגיע לאהבה.

• ​​ רבי יצחק למד, מרכבה הקדושה העליונה שה"ס חו"ב תו"מ הם ארבע בתים של התפילין שמניח ו שהיא ז"א. מרכבה קדושה אחרת שהם ת"ת נצח הוד יסוד הם ארבע פרשות אחרות הכלולות בבית אחד שהם התפילין שמנחת ה אחרונה דהויה שהיא מלכות.