הדף היומי בזוהר הסולם – פרשת ואתחנן מ-מב | השקפה | שיעור 14

ואתחנן מ – מב שעור 14

הַיֹּשְׁבִי בַּשָּׁמָיִם

כּשֶׁטוֹב לְיִשְׂרָאֵל, מתברכים גַּם אוּמוֹת הָעוֹלָם.
כְּדֵי לִבְנוֹת הֲגָנָה עַל הָאָדָם לכוון אֶת ליבו לאמונות הבסיסיות.
הַפְּנִימִיּוֹת נוֹתֶנֶת אֶת כֹּחַ השמירה מִבַּחוּץ.

ע"י הדמיון יכול לנסות אדם לתפוס חוויה קודמת של שלווה וחיבור לנקודה הפנימית ועליה להישען. ע"י הדמיון מכוונים את הלב כדי לתת את הכח לשמירה ממקרים חיצוניים. רק כוונה אינה מספיקה. דרושה מסגרת של תורה מצוות והנהגות, כאשר המעשה החיצוני נדרש גם הוא כדי לגבות את השמירה הפנימית. מזוזה הכוונה למצוות התורה שאדם מעבד את המציאות להנפשה דרכה, וכך בונה מזוזה בליבו. בכל מקרה או מפגש עם המציאות, יש לבחון כיצד יעבור הוא את המזוזה שבפתח הלב. וכך יוכל להימנע ממצב של עבד כי ימלוך, תאווה גשמית במקום אמונה בשם הויה.

בנוסף לתפקידו של כל אחד, יש גם תפקיד לכלל עם ישראל לגדל ולטפח את הנקודה הפנימית ע"י תורה ומעשים טובים. אם צד אומות העולם שבנפש האדם מחפש הנאה לפרטיות, אין הוא ממלא תפקידו.

בנפש האדם הרצונות הגדולים נמצאים בשמירה ע"י הגויים, רצונות שיש לפדות בהדרגה כשבאים בגלות, ועד גמר תיקון יש להיבדל מהגויים, אך אין לתת לעבד למלוך. היציאה מהגלות הנפשית, ממצרים אומרת שניתן להשתחרר משליטת שרי האומות, ולבוא לאמונה בשם הויה ולא בכוחות, באלוקים אחרים שהם רק שליחים של השם שברא יש מאין.