מכת צפרדע ביאור, שהוא מקור התענוג המצרי, מעוררת קול גדול שגורם לרצונות המצריים למות.
לאנשים רדודים שאינם רוצים להיפגש עם המקום העמוק שבליבם, ורוצים שלום עכשיו רדוד, ולהתעסק בדברים אחרים, אליהם צועקת הצפרדע.
האני האמיתי של האדם, הוא רצון מרכזי הכולל את כל המאווים שבנפש,
רצון שעושה תשובה, שמוליד תובנות, רצון השייך למדרגת השכינה הקדושה, ולכן רחל מבכה על בניה, שהיא כלל השכינה הקדושה. וכל בני לאה הם בני רחל, היא האני האמיתי של האדם.
רחל מבכה כי איננו הקב"ה בליבם. כאשר זועק האדם מתוך רצון לאחדות, גורם הוא שיעלו הצפרדעים מתוך היאור, הוא האני הכוזב והורג את הרצונות המזויפים המצריים שבנפש.
האני האמיתי של האדם נגנז, מפני שאין הוא יכול לעמוד בו, ואיתו לשתף את הרצון העצמי החזק. לכן רצון זה יכול רק להתכלל בשכל, בתובנה, ומשם להיגזר בלי לנסות להתמודד עם הרצון בפני עצמו. עם הרצון שנק' רחל, משתמשים בו בשלמות רק בגמר תיקון. רחל עושה את תפקיד ההתכללות הזו, ולכן היא השכינה הקדושה. רחל היא בחינה נפשית פרטית בכל יהודי, שלעתיד לבוא כל העולם יתכלל בה, מלכות דאצילות, כנסת ישראל. עלינו לעורר את הרחל שבנפשנו, ע"י פנימיות התורה, ולבכות למה אנו מרוחקים מהשם יתברך.
שאלות חזרה וארא מ-מב
1. מדוע לקח את מטה אהרון ולא את מטה משה?
2. כיצד נכון להילחם בשמאל ומדוע לא דרך הפתרון?
3. מדוע הגילוי הראשון של הגאולה היה דווקא דרך המטה שהפך לנחש והרי גם החרטומים עשו כן?
4. מהיכן אנו למדים שמטה אהרון רק לאחר שחזר לעץ בלע אותם? ומה זה אומר בנפש?
5. האם המכשפים עושים את מה שעושים באחיזת עיניים או שבאמת המטות הפכו לתנינים ומה זה אומר בעבודת האדם?
6. מה ההבדל בין התנין כאשר הוא רובץ בתוך יאוריו או כאשר שוחה בהם , ומה ההבדל בינו לבין שאר דגי הים?
7. באיזה מדרגה ראה רבי חייא את רבי אלעזר וכיצד זה קשור לתחיית המתים ואיך זה קשור למאמר שלפנינו?
קו ימין אמיתי הוא מי שמתנהג בחסד, באמונה לאחר שהצליח לכבוש בגבורה את הדינים שבנפשו. התחבולה, היא להילחם בתאוות הגדולות דווקא ע"י הנחש, דהיינו עם אותם כוחות, עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ, תִּתְפַּתָּל.
המצרי שבנפש סובר שההשתוקקות העצמית היא הכוח הכי גדול הקיים, הקו המנחה אותו: העיקר שאתה נהנה. והאמת שדווקא הכוח להתגבר, ולכבוש את היצר, לוותר על הגאווה – ואז במסגרת האמונה, יוצרים את הכוח החזק ביותר.
האפשרות שקו ימין משאיר לקו שמאל זו כניעה לימין או אי קבלה מוחלטת של החוכמה, לכן נאלץ הוא להתכלל. עם האמונה מנצחים, ועם קו אמצעי מחברים את הדינים. זו הסיבה שמטה משה לא יכול להילחם בדינים ומטה אהרן כן. הימין של ז"א מתנהג באמונה, למרות יש בו דינים.
הרצון שהטביע הקב"ה בטבע הוא רק חומר גלם, רק שליח. ועם הכל הקב"ה מדבר עם האדם כל הזמן, אפילו דרך עץ ישב או כל דבר המתראה במציאות. חיוּת מעבודת השם ניתן לקבל מכל דבר.
עניין תחיית המתים הוא האמונה שיש נשמה, כוח וחלק אלוקה ממעל. ומי שמפקפק בתחיית המתים, כופר בהשגחה העליונה, באמונה שיש משהו מעבר לגוף. אם השם יכול לתת חיות לעץ יבש, אז לאדם שהייתה בו נשמה, האם הקב"ה לא יכול להחיות מתים?
אלטרואיזם וחסד לכאורה אינם מספיקים בכדי להתגבר, אלא דרושה תוכנת אמונה שבאה מוויתור על הגאווה והרצונות משמאל, פעולה שמכשירה את הימין להיות כשיר לנצחון.
השלמות לא נלחמת בדינים.
קיז) וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן, קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. למה מטה אהרון, הרי מטה משה קדוש יותר? כי נחקק בו שם הקדוש בגן עדן העליון (בינה בה אין דינים), ולא רצה הקב"ה לטמא אותו באלו המטות של החרטומים, שהיה צריך לבלוע אותם כמ"ש: וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן, אֶת מַטֹּתָם. ולא עוד, אלא כדי להכניע לכל אלו הבאים מצד שמאל, צריכים למטה אהרון, משום שאהרון בא מימין, שהוא כהן, והשמאל נכנע אל הימין. 2 פעולות: השלכת המטה והפיכתו לנחש, ובליעת מטה אהרן את יתר המטות. מטה אהרן מז"א.
קיח) רבי חייא שאל לרבי יוסי: הרי היה גלוי לפני הקב"ה, שאֵלו החרטומים יעשו נחשים. ואם כן, איזה חשיבות הוא לעשות לפני פרעה נחשים. הוא משום, שמשם התחלה אל העונשים, כלומר נחש הקדמוני שהכשיל את אדם וחוה. ומן התחלת הנחש מתחיל שליטתו של פרעה, מצד שמאל. אז, כשראו התהפכות מטה אהרון לנחש, שמחו כל החרטומים, כי תחילת החכמה של הנחש שלהם היה כן. כי המוחין דקטנות דקדושה, הנמשכים משמאל, מכונה נחש. ושכנגדו הוא הנחש דטומאה, הנמשך משמאל, שמשם מושכים החרטומים את החכמה שלהם. וע"כ שמחו על מטה אהרון, שנהפך לנחש. מיד חזר מטה אהרון לעץ יבש, ובלע אותם.
אין שום נס במעשה המצרי שבנפש, אשר הופך התאווה והרצון לנחש. זהו טבעו של היצר הרע, שרוצה להפוך רצון בעל מנת לקבל לעצמו. העונש של הרשע בא מהמקום בו הוא לוקח את הכוח להגביר את תאוותיו. זהו עיקר כוחו של מטה אהרן, שמקורו גבוה יותר ונובע מאמונה. משה ואהרן נצחו את הטומאה בתחבולות, ע"י שנלחמו בה בכלים שלה עצמה.
קיט) ועל זה תמהו וידעו, שממשלה עליונה יש בארץ, שהם חשבו, שלמטה בארץ אין שליטה חוץ מהם. אז, ויבלע מטה אהרון את מטותם, שחזר הנחש לעץ ובלע אותם.
קכ) ועל זה עשה אהרון שני אותות, אחד למעלה ואחד למטה. אחד למעלה, שנחש העליון דקדושה שלט על נחשים שלהם. אחד למטה, ששלט העץ על הנחשים שלהם, כי בלע אותם. ופרעה היה יותר חכם מכל חרטומיו, והסתכל שממשלה העליונה שולט על הארץ למעלה, ושולט למטה. בכדי להילחם בדינים משמאל, צריך מטה מימין, ולא מספיק מקו אמצעי המושך רק ו"ק, שהשמאל המושך ג"ר מעליו, ולא יסכים להיכנע לבחינת ו"ק.
כוח ההשתוקקות חזק. אדם חוזר בתשובה ולאחר מכן מרגיש שמאבד את החיוּת שהייתה לו. הכוח שנתן הבורא וודאי גדול מכוח הנברא, לכן פרעה מרגיש שיש בתאווה יותר כוח מאשר בקדושה, החרטומים לא ידאו זאת.
קכא) אמר רבי יוסי: פן תאמר כל מה שעושים המכשפים עושים באחיזת עיניים. ומשמיענו הכתוב, ויהיו לתנינים, שעשו התנינים בפועל. ואמר רבי יוסי אפילו שהתננים שלהם חזרו להיות עצים, בלע המטה של אהרן אותם.
לא הייתה כאן אחיזת עניים, וחרטומים יודעים להפוך עץ לנחש, וכמובן שמדובר על רוחניות. נחש זו השתוקקות, ולמצרים הייתה סגולה לעורר השתוקקות מכל דבר אפילו מעץ יבש. ידעו להפיק תענוג ותאווה מכל דבר.
השמחה של אהרן ידע להפוך אותה גם לרצינות לעבודת השם. המטה הוא מקור הרצון, אהרן השכיל ללכת למקור האור.
קכב) הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל (התאווה הגדולה), הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו. כי מתנין הגדול התחלת השליטה שלהם למטה, אבל החכמה שלהם נמשכת מתחת כל המדרגות של התנין ויאוריו.
התנין ואלף יאוריו קרובים לקדושה. ובשעה שהתנין רובץ בהם, הם בשלמות. ובעת ששוחה ביאורים מתגלה הטומאה בזנבו אחת לע' שנה. אבל מדרגות הטומאה שמתחת התנין הגדול ויאוריו, כבר הטומאה קדמה להם, ואינם ראוים להמשיך אור מתנין ויאוריו. וכתוב שהתחלת השליטה היא מתנין הגדול, וע"כ רק המלך שלהם מקבל ממנו, אבל חכמת מצרים עצמם היא ממדרגות התחתונות.
קכג) החכמה שלהם היא במדרגות התחתונות, להכניע ולשעבד מדרגות האלו אל המדרגות העליונות, שהם תנין הגדול ויאוריו, שיִכָלְלו בהן. ואז יכולים להמשיך אור גם למדרגות התחתונות. ראשי שלטונות שלהם ושורשם הוא למטה מתנין הזה, ונאחזים בתנין, כי משם המדרגה העליונה שלהם, שהוא המלך, מקבל כוח. וע"כ דומה המלך שלהם לתנין הגדול הרובץ ביאוריו.
קכד) רבי חייא היה יושב (בקטנות) יום אחד על הפתח של שער אושא (מדרגת ג"ר דרוח, השלמת כלים), ראה את רבי אלעזר (בחינת ג"ר) שעוף אחד ושמו קטפירא מעופף אצלו. אמר לו לרבי אלעזר: משמע שאפילו אם אתה הולך בדרך, חושקים הכל ללכת אחריך. החזיר רבי אלעזר ראשו וראה אותו, אמר: ודאי שיש לו לעוף שליחות, כי הקב"ה ע"י הכל עושה שליחותו, וכמה שליחים יש אל הקב"ה, שעושה שליחותו ע"י דברים שיש בהם רוח חיים וע"י דברים שאין בהם רוח חיים.
קכה) פתח ואמר: כִּי אֶבֶן, מִקִּיר תִּזְעָק; וְכָפִיס, מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה. כמה יש לו לאדם להיזהר מחטאיו שלא יחטא לפני הקב"ה. ואבני ביתו (ההבנות שיש בליבו) וקורות ביתו מעידים עליו. ולפעמים הקב"ה עושה בהם שליחותו. מטה אהרון, שהוא עץ יבש, עשה בו הקב"ה ראשית הניסים. שתי שליחויות נעשו בו:
א. עץ יבש ובָלע לתנינים שלהם.
ב. לשעתו קיבל רוח חיים ונעשה בְרִיָה.
קכו) אמר רבי אלעזר: תיפח רוחם של אותם האומרים, שהקב"ה אינו עתיד להחיות המתים, שאיך אפשר, שיעשה מהם בְרִיָה חדשה. יבואו ויראו אלו הרשעים השוטים, הרחוקים מתורה ורחוקים ממנו, מן הקב"ה. שבידיו של אהרון היה מטה, עץ יבש, והקב"ה החזירו לפי שעה לבריה, שנשתנתה ברוח וגוף. אלו הגופים שכבר היו בהם רוחות ונשמות קדושות, ושמרו מצוות התורה, ועסקו בתורה ימים ולילות, והקב"ה הטמין אותם בעפר, הנה אחר כך, בעת שישמח העולם, אחר גמר התיקון, על אחת כמה וכמה, שהקב"ה יעשה אותם בריה חדשה.
קכז) אמר רבי חייא: ולא עוד, אלא שאותו גוף שהיה, יקום. שכתוב, יחיו מתיך, ולא כתוב, יברא. משמע, שהם כבר נבראו, אבל צריכים רק שיחיו. כי עצם אחד ישאר מן הגוף מתחת הארץ, ועצם ההוא אינו נרקב ואינו נעדר בעפר לעולם. ובעת ההוא הקב"ה ירכך אותו, ויעשה אותו כשאור בבצק, ויעלה ויתפשט לארבע זוויות, וממנו ישתכלל הגוף וכל איבריו. ואחר כך נותן בו הקב"ה את הרוח.
שאלות לחזרה ושינון זהר וארא מג-מה
1. כיצד ניתן שאהרון יכה בכל אגמיהם וכל מקווי מימהם והיו לדם?
2. מהו מקור המים ומדוע רואים בהתפצלותו למצרים ולישראל ב' בחינות, אדום ולבן?
3. מהיכן אנו לומדים שמכת הדם לא היתה משום מיאוס בלבד?
4. מהו התיקון שביקש דוד לעשות במלכות? כיצד היא התבטאה בשלמה?
5. מהו הדם האפשרי בליל ירח מלא ומתי זה קדושה?
6. מדוע הקב"ה לא רצה להביא למצרים עם אחר שיעורר עליהם דם, דהיינו, מלחמה?
7. מהו הסימן לכך שהאדם הולך בדרכיו של הקב"ה (אות קל"ט)?
8. מדוע רצה לשמוע רבי חייא מהינוקא את דבריו? והרי ידעם כבר.
9. מהו חרב לה' מלאה דם שנאמר על המלכות?
מכה באה לעורר את האדם לראות את האמת. גם ראיית הדין היא חלק מהגילוי, אך מקור ההנאה נמצא בהסתרה. וכך נבחן האדם האם הוא מצפה לקבל את האור מהיאור, או מהבורא – מחפש מתנה או את נותן המתנה – לכן אמר דוד המלך: אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ, לְעוֹלָם וָעֶד. שונא מתנות יחיה ומשיכת אור כזו מזיקה, נראית היא כמים אך היא דם.
כאשר מכּים בכלל, מכים בכל הפרטים. המים הם בחינת חיוּת, אשר אצל כל פרט באה לידי ביטוי בצורה שונה: אחד רודף אחרי כסף, אחר אחרי כבוד וכדומה. היהודי שמושך את תענוגו מהקשר אל הקב"ה, לא נפגם מפני שהוא קשור לכלל. הפגם הגדול הוא הרדיפה אחרי האור – אחרי היאור. כל תענוג הנובע מאותו יאור, מאותם רצונות חיצוניים נפגם.
אדם מרגיש שכאשר מתמלא הרצון המרכזי שלו באור, מתמלאים גם כל שאר הפרטים, כך למשל מי שרודף אחר כסף, ברגע שמשיג כסף הולך הוא בהרגשה שהכל בסדר. ודווקא בתענוג שיונקים בחיצוניות, מתמלאים בגורם הכישלון, דהיינו כעס, דיכאון וכדומה, כמו עושר השמור לבעליו לרעתו וזו בחינת חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם.
השפע/האור מגיע מהמקור העליון אל מקור המלכות, ורק מכאן מתפצלהשפע לפרטים לפי המסוגלות והכנת הכלי לקבלה. לכן חלק הולך למצרי שבנפש השותה דם, וחלק ליהודי שבנפש השותה מים.
אפילו תענוג של גנב שמצליח, מגיע מהמקור העליון. אבל כאשר מקבל הוא את החיוּת, זה כבר אחרי הפיצול וההפרדה בין החלק הטוב לחלק המזיק. גנב זה הוא בחינת המצרי שבמקום לפרש את האור שבא מהשפע העליון, הוא חושב שמקור התענוג הוא היאור – הרצון לקבל לעצמו. התענוג בא מלמעלה כאור, המתפצל לטוב ורע לפי המקבל. היאור הוא מלכות שאינה מעורבת בבינה, דהיינו רצון לקבל בלי התכללות בהשפעה.
צד הישראל שבנפש היה מוכר בכסף לצד המצרי מים, דהיינו תענוגות הנובעים מהאמת.
קכח) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה, אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם. שאל רבי יהודה: איך היה יכול ללכת לכל מימי מצרים (לכל המקומות), שבכל ארץ מצרים. הרי כתוב: וימלֵא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור?
קכט) אלא מימי מצרים הוא נילוס (כלל). ומשם נתמלא כל שאר האגמים והיאורים והעיינות וכל מימות שלהם. ועל כן אהרון נטה ידו להכות לנילוס בלבד. שכתוב: וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם, לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר; וַיְהִי הַדָּם, בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
קל) אמר רבי אבא: מים תחתונים מתפשטים לכמה צדדים, לימין ולשמאל. ומים עליונים מתקבצים בבית קיבוץ המים, יסוד דז"א, שכתוב, ויאמר אלקים יִקַוו המים אל מקום אחד. וכתוב, ולמקוה המים קרא ימים. רקיע, שיש בו שמש, ולבנה, כוכבים ומזלות, שהוא יסוד דז"א הכולל בתוכו כל האורות דז"א, זהו בית קיבוץ המים, המקבל כל המים, כל האורות, ומשקה לארץ, עולם התחתון, המלכות. כיוון שהארץ מקבלת מים, היא מפזרת אותם ומחלקת אותם לכל צד (לכל הרצונות), ומשם יושקו הכל.
קלא) כשהדין שורה, עולם התחתון, מלכות, אינו יונק מן הרקיע, ויונק מצד שמאל שאינו נכלל בימין. ואז נקרא המלכות, חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם. אוי לאותם שיונקים אז ממנה ונִשְקים ממנה. כי בזמן ההוא הים, המלכות, היה יונק משני צדדים, מיסוד דז"א ומצד השמאל. ועל כן נחלק לשני חלקים, לבן מצד היסוד, ואדום מצד השמאל. ואז זורק אל היאור חלקם של המצרים, האדום. ומכה בשורשם למעלה ולמטה. ועל כן שותים ישראל מים להיותם דבוקים ביסוד דז"א, שהוא חלק הלבן שבמלכות. והמצרים שותים דם, שהוא חלק האדום שבמלכות.
קלב) אם תאמר, שמכת הדם הייתה משום מיאוס בלבד, בוא וראה, שתו הדם ובא במעיהם ובקע ועלה. עד שישראל היו מוכרים להם מים בכסף, ואז שתו מים. משום זה, הראשונה להכות אותם, הייתה דם.
קלג) רבי יצחק פתח: אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ, לְעוֹלָם וָעֶד. דוד, כנגד המדרגה שלו אמר, ארומִמך. אלקַי, פירושו אלקַי שלי, המלכות, שהוא מדרגתו. כי רצה להעלות שבחו של המלכות ולהביאו לאור העליון, בינה, לערבם זה בזה, שיהיו המלכות והבינה הכל אחד. ועל כך אמר, ארוממך אלקַי המלך.
קלד) כל ימיו דוד השתדל לתקן את הכיסא, המלכות, ולהאיר הפנים שלה באור הבינה, כדי שתגן עליה, והאיר תמיד את אור התחתון, מלכות, באור העליון, בינה, שתהיינה הכל אחד. שהמלכות תעלה לבינה, שאז הן אחד. וכשבא שלמה, מצא עולם, המלכות, שלם, והלבנה, המלכות שנתמלאה, שכבר עלתה המלכות לבינה, ונשלמה ונתמלאה שם בכל אורותיה, ולא היה צריך עוד להטריח עליה להאיר אותה.
קלה) בשעה שרוצה הקב"ה לעשות נקמה בעמים עובדי עבודה זרה, מתעורר צד השמאל ומתמלאה הלבנה, המלכות, דם מצד ההוא. ואז נובעים דם המעיינות והנחלים שלמטה, כל אלו שהם לצד שמאל. ועל כן הדין שלהם דם.
קלו) כשדם הזה מתעורר על איזה עם, הוא דם של הרוגים, כי יעורר עליהם עם אחר שיבוא ויהרוג אותם. אבל במצרים לא רצה הקב"ה להביא עליהם עם אחר, שיעורר עליהם דם, שיהרגם, משום שישראל היו ביניהם, ולא יצטערו ישראל היושבים בארצם. אלא הקב"ה היכה אותם בדם, בנהרות שלהם, שלא היו יכולים לשתות. כאשר מרגיש אדם שהוא מקבל שפע לא ראוי, עליו להתעורר ולצאת מהרצון הקודם. כך היכה ה' את היאור, מקור המים שלהם הפך לדם.
קלז) ומשום שהממשלה שלהם שולטת באותו הנהר, פקד הקב"ה את הממשלה שלהם בתחילה, כדי שיוכה מתחילה האלקים שלהם. כי הנילוס היה אחד מן האלקים שלהם. וכן שאר אלקים שלהם היו נובעים דם. כמ"ש: וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם, וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. לכאורה אפשר לחשוב שמדובר על מיץ מפירות העצים, אך איזו חיות היו מקבלים מאבנים – אלא אפילו לשבת לנוח על אבן לא יכלו.
קלח) רבי חייא קם לילה אחד לעסוק בתורה, והיה עמו רבי יוסי הקטן שהיה עוד ילד. פתח רבי חייא: לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ, וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר, רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ. מה ראה שלמה, שאמר מקרא הזה?
קלט) כל דבריו של שלמה בחכמה היו. לך אכול בשמחה לחמך, פירושו, בשעה שהאדם הולך בדרכיו של הקב"ה, הקב"ה מקרבו ונותן לו שלווה ומנוחה. אז, הלחם והיין שאוכל ושותה, בשמחת הלב, משום שהקב"ה רוצה במעשיו. מצד היהודי שבנפש, נהנה הוא מלהיות משפיע וגורם נחת רוח לבורא, לכן שותה הוא מים.
קמ) אמר לו הילד: אם כן אמרת, שכל דבריו של שלמה היו בחכמה, איפה הוא החכמה כאן במקרא זה. אמר לו רבי חייא: בני תבשל בשלוך, דהיינו שתעיין היטב ותראה מקרא הזה (מצד התפיסה שלך, אל תנסה להשיג דרגה שאינך ראוי לה). אמר לו הילד, מטרם שבשלתי אני יודע (חכמים לומדים גם מילד, דהיינו מדרגת הקטנות בה יש קדושה גדולה). אמר לו רבי חייא מאין לך:
קמ אמר הילד: קול אחד אחד שמעתי מאבא (מדרגת החוכמה) במקרא זה. ששלמה הזהיר את בני אדם לעטר את כנסת ישראל בשמחה. כי לחם רומז על אור החסדים, ואחר כך יתעטר ביין שהוא צד שמאל, דהיינו הארת החכה שבשמאל דבינה, כדי שאמונת כל, דהיינו מלכות תמצא בשמחה שלמה בימין ושמאל, וכשתהיה בין שניהם, אז כל הברכות שורות בעולם. כי זהו תכלית השלמות של המלכות, שהארת השמאל שהיא חכמה תתלבש באור החסדים שבימין, שאז מאירים בה שניהם, שז"ס לחם ויין. וכל זה הוא כשרוצה הקב"ה במעשיהם של בני אדם, ז"ש כי כבר רצה האלוקים את מעשיך. בא רבי חייא ונשקו. אמר חייך בני, שדבר זה הנחתי בשבילך, כלומר אע"פ שגם אני ידעתי אותו, לא אמרתי, והנחתי אותו כדי שתאמר אתה, ועתה ידעתי שהקב"ה רוצה לעטר לך בתורה.
יפה החכמה במקרא הזה?
קמב) עוד פתח רבי חייא: אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם. מהו הטעם אהרון ולא משה? אלא אמר הקב"ה, אהרון, ימין, המים עומדים בו במקומו, כי המים בימין הם. והשמאל רוצה להמשיך מים משם. אהרון, שבא מצד ההוא, יעורר שפע המים. וכשהשמאל, שהם המצרים, יקבל אותם, הם יתהפכו לדם.
קמג) התחתונה מכל המדרגות, מלכות, שנקראת חרב לה' מלאה דם, היכה מתחילה. וע"כ נהפכו המים שלהם לדם. מן התחתון, מלכות, התחיל הקב"ה להכות. והיד שלו, שיש בה עשרה אצבעות, עשר ספירות, היכה בכל אצבע ואצבע, מן המלכות עד הכתר. וכשהגיע למדרגה העליונה שלהם, הבכור של כל המדרגות, הכתר, הוא עשה את שלו, ועבר בארץ מצרים והרג כולם. ועל כן הרג כל הבכורים בארץ מצרים, משום שהוא מדרגה עליונה שלהם ובכור הכל.
מכה באה לעורר את האדם לראות את האמת. גם ראיית הדין היא חלק מהגילוי, אך מקור ההנאה נמצא בהסתרה. וכך נבחן האדם האם הוא מצפה לקבל את האור מהיאור, או מהבורא – מחפש מתנה או את נותן המתנה – לכן אמר דוד המלך: אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ, לְעוֹלָם וָעֶד. שונא מתנות יחיה ומשיכת אור כזו מזיקה, נראית היא כמים אך היא דם.
כאשר מכּים בכלל, מכים בכל הפרטים. המים הם בחינת חיוּת, אשר אצל כל פרט באה לידי ביטוי בצורה שונה: אחד רודף אחרי כסף, אחר אחרי כבוד וכדומה. היהודי שמושך את תענוגו מהקשר אל הקב"ה, לא נפגם מפני שהוא קשור לכלל. הפגם הגדול הוא הרדיפה אחרי האור – אחרי היאור. כל תענוג הנובע מאותו יאור, מאותם רצונות חיצוניים נפגם.
אדם מרגיש שכאשר מתמלא הרצון המרכזי שלו באור, מתמלאים גם כל שאר הפרטים, כך למשל מי שרודף אחר כסף, ברגע שמשיג כסף הולך הוא בהרגשה שהכל בסדר. ודווקא בתענוג שיונקים בחיצוניות, מתמלאים בגורם הכישלון, דהיינו כעס, דיכאון וכדומה, כמו עושר השמור לבעליו לרעתו וזו בחינת חֶרֶב לַיהוָה מָלְאָה דָם.
השפע/האור מגיע מהמקור העליון אל מקור המלכות, ורק מכאן מתפצל השפע לפרטים לפי המסוגלות והכנת הכלי לקבלה. לכן חלק הולך למצרי שבנפש השותה דם, וחלק ליהודי שבנפש השותה מים.
אפילו תענוג של גנב שמצליח, מגיע מהמקור העליון. אבל כאשר מקבל הוא את החיוּת, זה כבר אחרי הפיצול וההפרדה בין החלק הטוב לחלק המזיק. גנב זה הוא בחינת המצרי שבמקום לפרש את האור שבא מהשפע העליון, הוא חושב שמקור התענוג הוא היאור – הרצון לקבל לעצמו. התענוג בא מלמעלה כאור, המתפצל לטוב ורע לפי המקבל. היאור הוא מלכות שאינה מעורבת בבינה, דהיינו רצון לקבל בלי התכללות בהשפעה
קו ימין אמיתי הוא מי שמתנהג בחסד, באמונה לאחר שהצליח לכבוש בגבורה את הדינים שבנפשו. התחבולה, היא להילחם בתאוות הגדולות דווקא ע"י הנחש, דהיינו עם אותם כוחות, עִם נָבָר תִּתְבָּרָר וְעִם עִקֵּשׁ, תִּתְפַּתָּל.
המצרי שבנפש סובר שההשתוקקות העצמית היא הכוח הכי גדול הקיים, הקו המנחה אותו: העיקר שאתה נהנה. והאמת שדווקא הכוח להתגבר, ולכבוש את היצר, לוותר על הגאווה – ואז במסגרת האמונה, יוצרים את הכוח החזק ביותר.
האפשרות שקו ימין משאיר לקו שמאל זו כניעה לימין או אי קבלה מוחלטת של החוכמה, לכן נאלץ הוא להתכלל. עם האמונה מנצחים, ועם קו אמצעי מחברים את הדינים. זו הסיבה שמטה משה לא יכול להילחם בדינים ומטה אהרן כן.
הרצון שהטביע הקב"ה בטבע הוא רק חומר גלם, רק שליח. ועם הכל הקב"ה מדבר עם האדם כל הזמן, אפילו דרך עץ ישב או כל דבר המתראה במציאות. חיוּת מעבודת השם ניתן לקבל מכל דבר.
עניין תחיית המתים הוא האמונה שיש נשמה, כוח וחלק אלוקה ממעל. ומי שמפקפק בתחיית המתים, כופר בהשגחה העליונה, באמונה שיש משהו מעבר לגוף. אם הקב"ה יכול לתת חיוּת לעץ יבש, אז אדם שכבר הייתה בו נשמה, הקב"ה לא יוכל להחיות?
שאלות חזרה ושינון זהר וארא לז-לט
1. מדוע אחת לע' שנה מתעורר ומתהפך כוח הדין שבזנב של התנין?
2. מהי הדרך להחזיר למדרגה את הגדלות ולתקן את הזעף והכעס שבנפש האדם?
3. מהו ההבדל בין הקדושה לטומאה בעניין להט החרב המתהפכת?
4. מהו ההבדל בין נקבה דקדושה לשדה? כיצד פועלים עם כל אחת מהן?
5. כיצד נהפכו המטות לנחשים אצל החרטומים ומהיכן להם כוח החיות הזה?
ישנן מדרגות של כעסים נפשיים אותם יכול אדם לתקן ע"י הקטנת עצמו, בחינת בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה, לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ. כאשר מתגלה כוח הכעס הגדול, מעין צוּנמי, מתגלה הרעש והזעף של הים הנפשי. כאן צריך לשבור את הכעס הזה, אשר אחת לשבעים שנה בא התיקון של הוויתור על הגדלות, שלא יעשה בגאווה עניין מעצמו – או שבירה של אותו דין. עד אז על האדם לבנות מסך מפריד בין הרצון לקבל איתו הוא מסוגל להתמודד, לבין ההשפעה.
מצד הקדושה יש סדר קבלה מצד י"ג תיקוני דיקנא, אשר בא באיזקא דחיה ו-מ"מ דצלם שלא מאפשר לקבל במקום האסור, וגניזת ג"ר דחכומה ואת המלכות ברדלא.
קי) אחת לשבעים שנה עושים לו כן, כי כשבא לסוף שבעים שנה, שהיא מלכות דמלכות שלו, נמצא חוזר ומתעורר כוח הדין שבזנב שלו. כדי שלא יקלקל המקומות של הרקיעים ועמודיהם, שלא יקלקל בנקודת הדין שלו את המתוק של המקומות, שהם המלכויות הממותקות בבינה, שממתוק זה יוצאים הרקיעים, שהם המסכים דצ"ב. ועמודיהם, שהם הנה"י הנמשכים מהרקיעים האלו. ועליהם כולם מודים ומשבחים, בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה, לִפְנֵי-יְהוָה עֹשֵׂנוּ כי חזרת המדרגה מג"ר לו"ק מכונה כריעה והִשתחוויה. וודאי שאין מדרגה שתשבח על חזרתה לו"ק. אמנם בעת שמתגברים הדינים דמידת הדין שבתנין, הפוגם למדרגות של מעלה ושל מטה, ואין מי שיעמוד לפניו. נמצא, כשמשימים לו המוקש בפניו ע"י חזרת הבינה וכל המדרגות לבחינות קטנות, שעי"ז באה תנין לנקב התהום רבה, ואובד שם הדינים דמלכות, המלכות שלו הבלתי ממותקת, שבזה נשבר כוחו של התנין. ואח"כ חוזרת הבינה וכל המדרגות לגדלותם, והתנין אינו יכול עוד להזיק. נמצא, שעל כריעה והשתחוויה הזו, כלומר על חזרתם לו"ק בלי ראש, כדי להשים מוקש בפניו של התנין, כל המדרגות שמחים, ומודים לה' ואומרים, בואו נשתחווה ונכרעה. כי עי"ז ניצלו מן התנין. והנה נתבאר היטב התנין דקליפות, שהוא חזרת מטה החרטומים להיות תנין. אבל מטה אהרון, שנעשה לתנין, הוא תנין דקדושה, הנמשך ממעיינות עליונים ונהרות עמוקים, הנמצאים באלף יאורים, המתחלקים לארבע צדדים.
קיא) אבל התנינים העליונים העומדים למעלה בקדושה, לוויתן ובת זוגו, הם שנתברכו. אלו שולטים על כל שאר הדגים, שהם המדרגות הנמצאות ביאורים. שכתוב, ומלאו את המים בימים. ועל זה כתוב, מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית.
לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת
חטא מלכלך את הנפש ויש להלבינה ע"י חסדים. לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת,לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. חרב זו עובדת בשני מישורים. הקדושה פועלת דין בכדי לבוא לרחמים והטומאה ההפך, פועלת רחמים בכדי לבוא לדין. הנשק של הטומאה הוא אחיזה ויניקה, כאשר לעיתים מספקת לאדם תענוג גשמי מזויף, מעין חסד – בכדי ללכוד אותו ואז לפעול עליו בדין. מצד שני לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת פעולת שאם אדם אינו שומר ללכת כראוי, מופעל עליו דין, דיינו הגבלות וחוקים שנראים לכאורה לא טוב, אך דווקא הגדילה בתוך המסגרת מובילה את האדם בדֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
קיב) אשכול הכופר דודי לי. אשכול, אימא עילאה, בינה. כמו שאשכול, בכמה עלים וזמורות מתקשט לישראל, שאוכלים אותו. כך השכינה העליונה, בינה, מתקשטת, שמעלית מ"ן לחכמה, בכמה עדיים, של שמונה כלים, ד' אותיות הויה וד' אותיות אדני, שהם זו"ן. מכמה קרבנות שישראל מקריבים, מכמה מיני תכשיטים שכיפרה לבניהָ, והיא עומדת בהם לפני המלך, חכמה, מיד, וראיתיה לזכור ברית עולם, שמזדווג עמה. והבינה נותנת לנו מהבקשות שלה, ששאלה מחכמה בעדינו, ע"י אלו הברכות שתיקנו רבנן בתפילה, לבקש לפני המלך.
קיג) בזמן זיווג חו"ב, כל הדינים של שכינה התחתונה, המלכות, הוה"י אדני, מתהפכים לרחמים, י"ה ו"ה. לקיים, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. כלומר, י"ה ו"ה. אם יאדימו כתולע, שהוא הוה"י, כצמר יהיו, שהוא י"ה ו"ה. כל הדינים של המלכות מתלבנים משכינה העליונה, מבינה.
קיד) השכינה, הוה"י, לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. נקראת להט החרב המתהפכת, משום שמתהפכת פעמים לרחמים ופעמים לדין, פעמים אנשים ופעמים נשים, פעמים דין הוה"י, פעמים רחמים י"ה ו"ה. כי היא מצד עץ החיים. כלומר, אם השכינה מתחברת עם עץ החיים, ז"א שעלה לבינה, כל הדינים שבה מתהפכים לרחמים. ומצד עץ הדעת טו"ר, השכינה שאינה מחוברת עם עץ החיים, כל הרחמים שבה מתהפכים לדין, לדון בהם העוברים על דברי תורה. צד הדין יכול להפוך לרחמים בהתכללות עם בינה. בקדושה הדין הוא כלפי הרשעים, ובכך עוזרת לתקן אותם. שני מצבי המלכות, קטנות וגדלות, דין ורחמים כאשר מתכללת בבינה.
שהמלכות בקטנות, דין, נבחן זיווגה עם ז"א בשם הוה"י אדנ"י. כי הוה"י, הוא הויה למפרע, המאירה ממטה למעלה. יוד בתחילה למטה, למעלה ממנה ה"ר, למעלה ממנה ו', ולמעלה בראש עומדת ה"ת. וזה יורה שז"א ו"ק בלי ראש, ומשפיע דינים לשם אדנ"י, המלכות, גם נקרא אור הו"ק דז"א, שמשפיע ממטה למעלה בשם אור נקבה, לפעמים נשים.
וכשמזדווגת עם ז"א דגדלות, שעלה לבינה, נבחן הזיווג בשם י"ה ו"ה אדנ"י. כי הויה ביושר יורה שמשפיע ביושר ממעלה למטה. ואז נקרא ז"א עץ חיים. שמקבל ג"ר וחיים מן הבינה. ואור זה של ז"א נקרא אור זכר, אנשים. לפיכך נקראת המלכות להט החרב המתהפכת. כי בחטא התחתונים יורדים זו"ן מן הבינה למטה, ואז הזיווג הוה"י אדנ"י. וכשעושים תשובה, עולים זו"ן שוב לבינה, וכל הדינים שבה מתהפכים לרחמים, והזיווג הוא הויה אדנ"י.
קטו) עץ החיים זה עומד בעולם הבא, בינה, שכל שמות הדין מתהפכים בה לרחמים. ומשום זה העולם הבא, בינה, לא כהעולם הזה, מלכות. העולם הזה, על בשורות טובות אומר, ברוך הטוב ומיטיב, ועל בשורות רעות אומר, ברוך דיין האמת. ובעולם הבא כולו הטוב ומטיב, אין שם דין. משום זה, בינה היא להט החרב המתהפכת מדין לרחמים, לצדיקים לתת להם שכר בעולם הבא. מלכות, היא להט החרב המתהפכת מרחמים לדין, לדון בהם הרשעים בעולם הזה. המלכות מייצגת את תפיסת העולם הזה, שהופכת את המופשט, המתחבר לדין. דין זה הוא מטוב מאחר ומציב הוא גבולות לפעולה.
קטז) אבל מעץ הדעת טוב ורע, שהוא המטה הנהפך לנחש, שמתהפך לרע ממש, ולא מרחמים לדין, לפעמים מתהפכות הנשים לשֵדות, והאנשים לשדים. ומשום זה, וַיַּגַד יעקב לרחל, ומשום זה אין לאדם לשמש עם אשתו עד שמשיח עימה, אולי נחלפה אשתו בשֵדה. משום שהלהט, בעץ הדעת טוב ורע, מתהפכת מטוב לרע ממש. ואם תאמר, שמכשפי פרעה, שכתוב, ויעשו כן החרטומים בלטיהם, היו מהפכים בלהט שלהם את המטות שלהם לנחשים, איך יכלו לעשות את זה? שמצד אלו ההתהפכויות, שבעצה"ד טו"ר, הם יכולים להתהפך.
שֵדים ושֵדות הם הבריות שנבראו בערב שבת בין השמשות ולא נגמרו (לא ניתן להם גוף). וע"כ מגולה בהם מידת הדין הבלתי ממותקת, ואין בהם תיקון הגניזה, כמו במדרגות דקדושה. ולפיכך הם מזיקי עולם. כי בכל מקום שהם מתדבקים, מקלקלים שם תיקון הגניזה. ונקודת המלכות דמידת הדין הבלתי ממותקת, מתגלה שם. שמסיבתה מוכרחים האורות להסתלק, כי כוח הצמצום רובץ עליה.
וכל עוד ששולטים המוחין דקטנות באדם, הוא בבחינת התהפכות תמיד. ויש ב' מיני התהפכות, או מרחמים לדין ומדין לרחמים או מטוב לרע ומרע לטוב. כי מתחילה הם מתהפכים על האדם, מרחמים דבינה לדין דשמאל, קיפאון האורות כולם. שהוא כדי לדון את הרשעים, הנמשכים אחרי המוחין האלו. ואז הזיווג העליון הוא בסוד הוה"י אדנ"י. ואם מאריכים בחטאם, ואינם חוזרים בתשובה, מתהפכים עוד מטוב לרע, שמתגלה בהם מלכות דמידת הדין, שהייתה גנוזה בהם, שהוא רע, והאורות מסתלקים מהם, משום שלא זכה הוא רע. וזה נבחן שהאנשים ונשים הללו, שהיה בהם תיקון הגניזה, נתהפכו עתה לשדים ושדות, שאין בהם תיקון הגניזה. כי המלכות דמידת הדין שאינה ממותקת נתגלה בהם, כמו בשדים ושדות.
וכתוב, זמנים שנתהפכו הנשים לשֵדות ואנשים לשדים. וזה אמרו, ויגד יעקב לרחל. הגדה היא המשכת מוחין דגדלות, שיעקב, ז"א, המשיך מוחין דגדלות אל רחל, מלכות, כדי שלא תתחלף לשֵדה. כי כל עוד שהיא במוחין דקטנות, יש פחד שלא תתהפך לשֵדה, שתיקון הגניזה יתקלקל בה. שאין לאדם לשמש עם אשתו עד שמשיח עימה, אולי נחלפה אשתו בשֵדה, וזה ז"א, שאינו משפיע אל המלכות בזיווג, מטרם שממשיך לה מוחין דגדלות, הנקראים סיפור, כמ"ש הַשָמַים מְספרים. וכן נקראים דיבור. משום שכל עוד שהמלכות במוחין דקטנות, תוכל להתהפך לשֵדה, שתיקון הגניזה יתקלקל בה כמו בשֵדה. ולפי"ז, איך יכלו החרטומים להפוך המטות שלהם לנחשים, מכיוון שתיקון הגניזה מקולקל בהם ומידת הדין מגולה, אינם ראויים לקבל אפילו בחינת חיים של נחש?
שמצד אלו ההתהפכיות, שבעצה"ד טו"ר, הם יכולים להתהפך, ומצד התהפכות מטוב לרע ומרע לטוב, גם המכשפים יכולים להפוך לפי שעה את המטות שלהם לנחשים, להמשיך אורות דקליפת הנחש. כי לפי שעה, יכולים לגנוז את מידת הדין שלהם, ולדמות עצמם לאנשים ונשים. אבל לא לזמן הרבה. וסופה לחזור ולהתגלות. ואז פורח רוח החיים שמשכו מנחש דקליפה, והנחש שלהם חוזר למטה.
ישנן מדרגות של כעסים נפשיים אותם יכול אדם לתקן ע"י הקטנת עצמו, בחינת בֹּאוּ, נִשְׁתַּחֲוֶה וְנִכְרָעָה נִבְרְכָה, לִפְנֵי יְהוָה עֹשֵׂנוּ. כאשר מתגלה כוח הכעס הגדול, מעין צוּנמי, מתגלה הרעש והזעף של הים הנפשי. כאן צריך לשבור את הכעס הזה, אשר אחת לשבעים שנה בא התיקון של הוויתור על הגדלות, שלא יעשה בגאווה עניין מעצמו – או שבירה של אותו דין. עד אז על האדם לבנות מסך מפריד בין הרצון לקבל איתו הוא מסוגל להתמודד, לבין ההשפעה.
לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת
חטא מלכלך את הנפש ויש להלבינה ע"י חסדים. לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר, אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים. חרב זו עובדת בשני מישורים. הקדושה פועלת דין בכדי לבוא לרחמים והטומאה ההפך, פועלת רחמים בכדי לבוא לדין. הנשק של הטומאה הוא אחיזה ויניקה, כאשר לעיתים מספקת לאדם תענוג גשמי מזויף, מעין חסד – בכדי ללכוד אותו ואז לפעול עליו בדין. מצד שני לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת פעולת שאם אדם אינו שומר ללכת כראוי, מופעל עליו דין, דיינו הגבלות וחוקים שנראים לכאורה לא טוב, אך דווקא הגדילה בתוך המסגרת מובילה את האדם בדֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.
שאלות לחזרה ושינון זהר וארא לד-לו
1. מדוע צריך ללמוד תורה בשירות ותשבחות בלילה ומהיכן רואים את זה בדוד המלך?
2. מדוע צריך לעשות דין ביום ולא בלילה?
3. מהו החילוק בין התנינים הגדולים דקדושה לבין התנינים הגדולים דקליפה? הסבר אגב כך את יג מעינות עליונים ונהרות עמוקים הן מצד המבועים והן מצד היאורים הן מצד הקדושה והן מצד הטומאה.
4. מהו הזנב של הנחש? ממה הוא עשוי?
5. הסבר את חלקיו של התנין, דהיינו, הראש, קשקשותיו, כנפיו, זנבו, פיו ולשונו.
6. מהו שיוצאת לשון אש אחת בקליפות והיאורים כולם עומדים וזועפים בזעף בנפש האדם?
7. מהו התיקון לזעפו של האדם הן מצד החכמה והן מצד הנפש?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הלילה שהוא זמן דין, הוא עיקר התיקון, ויש לנהוג בו במידת החסד. עצם זה שאדם מסתגל להודות על מידת הדין, משרה הדבר עליו שמחה. עולם הזה הוא בחינת לילה ועיקר העבודה בו היא דרך התורה הקדושה, ביום יעסוק בנגלה ובלילה בנסתר.
היה יודע דוד שהנהגה אמיתית היא הנהגה בעיקר במקום הדין, שהוא הלילה. כלומר שמקום החיסרון הוא המקום לעבודה שעיקרה: קניית אמונה. השבח הגדול לקב"ה הוא עצם העיסוק בלימוד פנימיות התורה בלילה, זהו עיקר הלימוד בחינת תלמוד תורה כנגד כולם.
התנין – דג, מסוגי הדאגות הגדולות שמטרידות את האדם, הוא בחינת הרצון העצום, הנמצא בקצה, במקום בו אסור ואין כוח לפעול אותו, זוהי אותה אבן שמאסו הבונים. כאשר מידת דין זו מתגלית, מתפרצת היא בכוח הרסני, כמו גלי ים נפשיים גדולים. במצב זה לא ניתן להגיע לתיקון חיצוני כפי הטבע הרגיל, אלא התיקון הוא פנימי. אין פיתרון בחוץ, במקרה אלא בפנימי שהוא מעבר למקרה.
התורה מסדרת לאדם את "הדאגות" בסדר ראוי להביא לקשר של אהבה עם הקב"ה. וכשמתעורר רצון הרסני גדול, יש לעשות בו "נקב" להוציא ממנו את האוויר של הגאווה וההשתוקקות העצמית. יקטין אדם את עצמו, יכבוש את כעסו, ולאחר מכן יכליל את הרצון לקבל בהשפעה.
ק) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן, קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. רבי יהודה פתח: מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם, הִיא שִׂיחָתִי. וכתוב: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם, לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. דוד הוא מלך ישראל, וצריך לדון העם, להנהיג את ישראל, כרועה המנהיג את צאנו, שלא יסורו מדרך האמת. ובחצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך. שעסק בתורה ובתשבחות להקב"ה עד שבא הבוקר.
קא) והוא העיר השחר שכתוב: עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה, הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר(החיסרון). וכשבא היום, אמר, מה אהבתי תורתך כל היום הוא שיחתי. שכל מי שעוסק בתורה להשלים את הדין על בירורו, הוא כאילו קיים את התורה כולה. משום זה כתוב, כל היום היא שיחתי, כי עסק בבירור הדין בלילה. הלימוד הוא של פנימיות התורה, במקום החסדים הנסתרים.
חֲצוֹת לַיְלָה ויּוֹם
קב) ביום עסק בתורה להשלים דינים. ובלילה עסק בשירות ותשבחות עד שבא היום, כי כל היום עסק להשלים ולברר דינים, שמאל, כדי לכלול השמאל בימין. כי יום הוא ימין, חסד. בלילה עסק בתשבחות, חסדים, כדי לכלול מדרגת הלילה, דין, ביום, חסד.
קג) בימי דוד המלך היה מקרב, כל אלו חַיְתוֹ שָׂדָי, דרי ג' עולמות בי"ע, אל הים, המלכות. כיוון שבא שלמה, והנוקבא הייתה בימיו במילואה, יצא הים, הנוקבא, ונתמלא. כלומר, שעלתה לאו"א עילאיו, ששם תכלית המילוא שלה, והשקתה אותם. כי אז עלו כל בני בי"ע לאצילות, וקבלו שִפְעם מן הים, שהם התנינים הגדולים העליונים, שכתוב בהם ומלאו את המים בימים, שהם מטטרון וסנדלפון דבריאה, שהם עליונים על שאר דרי בי"ע
הַתַּנִּים הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו
קד) אמר רבי אלעזר: לחַלק בין התנינים הגדולים דקדושה לבין התנין הגדול דקליפה כמ"ש: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן, קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. ויעשו גם הם חרטומי מצרים בְּלַהֲטֵיהֶם כן, וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים. מהו ההפרש שבין תנין דקדושה של מטה אהרון, לבין התנין דחרטומים.
מצד ימין העליון, מקו ימין של הבינה, יוצאים י"ג מעיינות עליונים ונהרות עמוקים, שהם כיסא העליון, בינה. וד' רגלי הכיסא, חגת"ם דז"א, שכל אחד מהם כולל חג"ת, והם י"ב. ועצם הבינה שעליהם, הכיסא, הוא י"ג. והם נחלקים לב' קווים ימין ושמאל, כי גם הת"ת נחלק לימין ושמאל, חסד וגבורה. הימינים נקראים מעיינות, והשמאלים נהרות. אלו עולים, היינו השייכים לשמאל, שהם מאירים ממטה למעלה. ואלו יורדים, היינו השייכים לימין, שהם מאירים ממעלה למטה. זו הדרך בקדושה.
ונכנס כל אחד בחברו, שכלולים זה בזה. כי אחד, שהוא קו אמצעי, מוציא, כלומר שממעט, ראשו דקו שמאל, הנקרא נהר, ומביאו בשני גופים, הנקראים מעיין ונהר. כי ע"י מסך דחיריק של קו אמצעי, מתמעט הראש דקו שמאל. ואח"כ נכללים זה בזה. וראש, ו"ק דג"ר, מתגלה מבין שניהם. גוף אחד מבחינת נהר, שמאל וחכמה, לוקח מהחסדים שבימין למעלה, ומוציא למטה לתחתונים, אלף יאורים היוצאים לארבעה צדדים, שהם חג"ת ומלכות. שבכל אחד מהם ר"נ יאורים.
יאורים, ה' ספירות חג"ת נ"ה, המשפיעים הארת החכמה משמאל דבינה. כל אחת היא מאה, והם חמש מאות. ובהיות השמאל נכלל בימין, משפיע רק מחזה ולמעלה, שהם ב' ספירות ומחצה. חסד גבורה וחצי ת"ת עד החזה, שהם מאתיים וחמישים, ר"נ לכל צד מארבע רוחות. ד' פעמים ר"נ, הם אלף יאורים שמצד הקדושה. והמדרגות השטות באלו אלף יאורים נקראים תנינים קדושים. התנינים הקדושים הם אותם מדרגות שנמצאים בבחינת הבינה והתפשטות שלה, עד החזה דז"א.
קה) מי"ג נהרות שמשמאל, והמעיינות שבימין, יוצאים שלושה עשר יאורים, אורות השמאל, נכנסים אליהם ולוקחים מים תצ"ט ומחצה מצד ימין, ותצ"ט ומחצה מצד שמאל. נשאר מחצה מכאן ומחצה מכאן, ונעשות שתי המחצות אחת, זו נכנסת בין אלו היאורים, ונעשתה נחש.
י"ג יאורים, הנמשכים מי"ג נהרות מעיינות, אינם מקליפות. שהרי עודם במספר י"ג, הכולל את קו האמצעי. אבל הם שורשי הקליפות, שמהם יונקים הקליפות, שאינם חפצים בקו אמצעי, הממעט את קו השמאל, שלא ישפיע ממעלה למטה. וע"כ הקליפות, המקבלים רק מב' הקווים ימין ושמאל ולא מקו אמצעי, לוקחים מעצמם מים, השפע, מי"ג היאורים.
אמנם היאורים אינם משפיעים להם, להיותם עוד בקדושה, אלא שהם אמצעים בין הקדושה ובין הקליפות. וע"כ אינם רוצים להשפיע אל הטומאה. אלא שהקליפות ממשיכים מעצמם, מב' קווים ימין ושמאל שבי"ג יאורים, ה' ספירות, ה' מאות מקו ימין, וה' ספירות, ה' מאות מקו שמאל, דהיינו גם מחזה ולמטה. אלא שחסר להם חצי ספירה מכל קו. כי ספירה האחרונה, שהיא הוד והיא מלכות, כי חג"ת נ"ה, הם בחינת כח"ב תו"מ, אין לה מאה ספירות, כי בחינת עצמה, שהיא מלכות דמידת הדין, חסרה משם.
וע"כ אין לה אלא ט"ס ראשונות, שהם צ'. ומספירת המלכות יש לה ג"כ ט"ס ראשונות, שהם ט'. ומן המלכות של המלכות דמלכות, מוצצים ג"כ את חלק העליון שלה שמחזה ולמעלה. וחלקה התחתון שמחזה ולמטה חסרה בהכרח, כי היא תמצית הנקודה דמידת הדין שבה, שלא נמתקה בבינה, והיא בבחינת המלכות דצ"א, שאינה ראויה לקבל אור. ובכל מקום שהיא מתגלה, היא דוחה כל האורות משם. וע"כ לא יכלו האלף יאורים לקבל אותה. והם אלף חסר אחד. מחצית מלכות המלכות דמלכות שמקו ימין, ומחצית מלכות המלכות דמלכות שמקו שמאל. ומשתי המחצות האלו נעשה הנחש, שהוא טומאה ממש. אמנם אין הכוונה שכל הנחש נעשה מהן, אלא שיש לו ג"כ מט"ס ראשונות הממותקות בבינה. והכוונה היא, שזוהמא זו שכולו מידת הדין, שממיתה כל הנוגע בה, היא נכללה בנחש הטמא. ונמצאת כזנב שלו. והוא תנין הטמא.
קו) הראש של התנין אדום כורד, שגוון אדום יורה על דינים הנמשכים מבינה. קשקשותיו קשים כברזל, שבחינת מלכות מעצמותה נקראת ברזל, מידת הדין. כנפיו השטים, סנפירים, ובאים לכל אלו יאורים. כשמעלה זנבו, המלכות שלו, נקודה דמידת הדין, מכה ובועט לשאר הדגים, אין מי שיעמוד לפניו. כי נקודה זו דמידת הדין, שבזנבו, בכל מקום שנוגעת, היא מעוררת שם מידת הדין, שהיא צ"א, והאורות מסתלקים משם.
קז) פיו של התנין אש לוהט. כששוחה בכל אלו היאורים, ממשיך החכמה ממעלה למטה, כמו היאורים, מזדעזעים שאר הדגים, המדרגות, אשר שם, מפחד שלא יגלה את נקודה דמידת הדין שבהם, ובורחים משם אל הים, המלכות דקדושה.
אחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר זה, בתצ"ט וחצי יאורים שבימין, ומשלים את המחצה החסרה שבימין. ואחת לשבעים שנה הוא רובץ בסדר הזה, בתצ"ט וחצי יאורים שבשמאל, ומשלים את המחצה החסרה שבשמאל. כי התנין נבנה מב' מחצות האלו החסרים בהם. ונמצא, כי אלף היאורים החסרים אחד נתמלאו ממנו, כלומר שנשלמו על ידו. תנין הזה רובץ בתוך יאוריו. ואינו שוחה בהם כי הרובץ אינו עושה פעולה, ואינו ממשיך החכמה ממעלה למטה. מה שאין כן השוחה, הוא עושה פעולה והמשכה ממעלה למטה, ומתגלה משום זה מידת הדין שבו. וכתוב, שפוגם אותם, אחת לע' שנה. כי שבעים שנה נמשכות מז' מידות חג"ת נהי"מ, שכל אחת מהן כלולה מעשר. ומתחילות מחסד ומסתיימות במלכות, כי המדובר בכלים, שבהם העליונים נגדלים תחילה. ואחת לשבעים שנה, השנה האחרונה, המלכות דמלכות של התנין, בחינה זו בדיוק לקח מן היאורים. וע"כ כשרובץ בהם, חוזר ומשלימם.
קח) אבל כשהוא שוחה בהם, יוצא לשון אש אחת בקליפות, שנגלה הנקודה דמידת הדין שבו. ואז היאורים כולם עומדים וזועפים בזעף, שמרוממים גליהם למעלה ויורדים למטה, המכונה זעף. מתערבים אלו היאורים זה בזה ומקבלים צבע תכלת הנוטה לשחור, גוון המלכות. וגלגלים נוסעים למעלה בארבע רוחות העולם, גלגלי מרכבה דקדושה הממשיכים ג"ר ע"י נסיעתם. והתנין זוקף זנבו ומכה למעלה בגלגלים, שפוגם אותם, ומכה למטה ביאורים. כולם בורחים ממנו.
קט) עד שלצד צפון קם שלהבת של אש אחת, שנגלו דינים דבינה ע"י עליית המלכות אליה, והכרוז קורא, התייצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, כי ניעור מי שישׂים מוקש על פניו של התנין, הרובץ בתוך יאוריו. אז מתפזרים כל האגודות. ולוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, ומכניסים אותו לנקב התהום רבה, בינה דקליפות. עד שנשבר כוחו, אז מחזירים אותו לנהרותיו. בעת שהתנין בא לאחת מע' שנותיו שלו, המלכות שבמלכות שלו, שולט זנבו, נקודת המלכות הבלתי ממותקת בבינה, והוא מכה בו למעלה בקדושה ולמטה. אז צריכים לשים את התנין במלכודת, כמ"ש, ונתתי חַחִים בלחייך. כי אז חוזרת המלכות לבינה, והבינה באה לקטנות, וכל המדרגות הנמשכות ממנה חוזרים לקטנות, מחמת הדינים שבבינה.
עד שלצד צפון קם שלהבת אש אחת, שעלו הדינים דמלכות לבינה. ובעת שיש ג"ר במדרגות, נבחן שכל מדרגה יש בה אגודה של שלושה קווים. כי אחד, שהוא קו האמצעי, מוציא, ממעט, ראשו של קו שמאל, ומביאו בשני גופים, וכשחוזרות לקטנות, נבחן שנתפזרו האגודות. התיצבו אגודות, והתפזרו לד' זוויות, חזרו לקטנות, כי ניעור מי שישׂים מוקש על פניו של התנין, והמוקש שמשימים על פניו, ולוקחים את התנין ונוקבים פניו בצד לחייו, שעושים בו נקב בבחינת הפנים שלו, ששם היא בינה שלו. הראש של התנין אדום כורד, ושולטים בו גם דינים דבינה, וחוזר לקטנות. ואז מעלים אותו לנקב התהום רבה, לבינה דקליפה הנאחזת בקטנות הבינה, עד שנשבר כוחו, כוח הזנב שלו, ואינו יכול עוד לפגום בזנבו. והוא מטעם שהקליפות נמשכות לפגום מה שהוא יותר למעלה. וכיוון שהתנין הוא בנקב התהום רבה, ששם פוגם הבינה, את המלכות הממותקת שמה, כבר אובד כוחו שבזנב, שפוגם רק בחינת ז"ת בלבד, וע"כ נשבר כוח התנין, ואינו יכול עוד להזיק בזנבו.
וזה נבחן למוקש כלפי התנין. כי מחמת שהושיטו לו דינים דבינה, איבד את דינים דמלכות. ואז מורידים שוב את המלכות שעלתה לבינה, אל מקומה. וחוזרת הבינה לגדלותה. וכן כל המדרגות הנמשכות ממנה, עד האלף יאורים חסר אחד, ששם רובץ התנין, דהיינו שחוזר לרבוץ בתוך יאוריו.
לאדם כועס ישנה הרגשה שהוא צריך להרוס את כל העולם. כאן עליו לעצור, להקטין עצמו ולהבין שהרצון שלו פשוט לא חשוב.
הלילה שהוא זמן דין, הוא עיקר התיקון, ויש לנהוג בו במידת החסד. עצם זה שאדם מסתגל להודות על מידת הדין, משרה הדבר עליו שמחה. עולם הזה הוא בחינת לילה ועיקר העבודה בו היא דרך התורה הקדושה, ביום יעסוק בנגלה ובלילה בנסתר.
היה יודע דוד שהנהגה אמיתית היא הנהגה בעיקר במקום הדין, שהוא הלילה. כלומר שמקום החיסרון הוא המקום לעבודה שעיקרה: קניית אמונה. השבח הגדול לקב"ה הוא עצם העיסוק בלימוד פנימיות התורה בלילה, זהו עיקר הלימוד בחינת תלמוד תורה כנגד כולם.
התנין – דג, מסוגי הדאגות הגדולות שמטרידות את האדם, הוא בחינת הרצון העצום, הנמצא בקצה, במקום בו אסור ואין כוח לפעול אותו, זוהי אותה אבן שמאסו הבונים. כאשר מידת דין זו מתגלית, מתפרצת היא בכוח הרסני, כמו גלי ים נפשיים גדולים. במצב זה לא ניתן להגיע לתיקון חיצוני כפי הטבע הרגיל, אלא התיקון הוא פנימי. אין פיתרון בחוץ, במקרה אלא בפנימי שהוא מעבר למקרה.
התורה מסדרת לאדם את "הדאגות" בסדר ראוי להביא לקשר של אהבה עם הקב"ה. וכשמתעורר רצון הרסני גדול, יש לעשות בו "נקב" להוציא ממנו את האוויר של הגאווה וההשתוקקות העצמית. יקטין אדם את עצמו, יכבוש את כעסו, ולאחר מכן יכליל את הרצון לקבל בהשפעה.
לאדם כועס ישנה הרגשה שהוא צריך להרוס את כל העולם. כאן עליו לעצור, להקטין עצמו ולהבין שהרצון שלו פשוט לא חשוב.
שאלות לחזרה ושינון זהר וארא לא-לב
1. מדוע כתוב "וידעת היום והשבות אל לבבך" ורק לאחר מכן "כי הוי"ה הוא האלוקים" ולא להפך, דהיינו שקודם תדע שה' הוא האלוקים ואח"כ תשיב את זה אל לבבך?
2. מה הפירוש "לבבך" ולא "לבך" בלשון יחיד?
3. הסבר את הרעיון שהרשעים עושים פגם למעלה ע"י מעשיהם הרעים? מהו הפגם אגב כך הסבר "שחט לו לא בניו מומם"?
4. כיצד דן הקב"ה את ישראל וכיצד את אומות העולם ומה זה מלמדנו על עבודת האדם?
5. מה אתה למד מכך שלדגלו של יהודה היו ישככר וזבולון ובראובן שמעון וגד?
6. הסבר את פירושו של רבי אבא על הפסוק "ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך וכו'.
יש בלימוד זה אתגר גדול, מאחר ותכלית הידיעה של האדם היא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. פעמים רואים שישנה הבנה בשכל, שאינה באה למימוש, אינה יורדת למוחש בלב, וזאת בגלל קליפת מצרים היושבת בגרון, ומפרידה בין הראש ללב. קליפה זו משכנעת את האדם לטעות ולחשוב שהתיקון בחוץ יביא לתיקון פנימי. בְּלִי לְשָׁנוֹת אֶת הַלֵּב, הָאָדָם עִיוֶור וְאֵינוֹ מִבֵּין כְּלוּם.
פט) רבי אלעזר ורבי אבא היו לילה אחד נמצאים בבית מלונם בלוד (לוד היא בחינת מוחין דהולדה – חוכמה). קמו לעסוק בתורה. פתח רבי אלעזר: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד. היה צריך לומר, וידעת היום כי ה' הוא האלקיםולבסוף, והשבות אל לבבך. כי הידיעה, שה' הוא האלקים, מכשירו להשיב אל הלב כן. ואם כבר השיב אל ליבו, מכל שכן שיש לו ידיעה. הֲשִבות אל ליבך, היה צריך לומר, ולא לבבך. שואל שנראה בהגיון שלנו שהידיעה צריכה להיות קודמת להשבה אל הלב, קודם תאמר לי מהי הדיעה: כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, ורק בסוף תאמר לי מה לעשות עם ידיעה זו: וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ.
צ) אלא אמר משה: לבבֶך פירושו, יצר הטוב ויצר הרע, השוכנים בלב, נכללו זה בזה, והם אחד. ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבְך, היינו בשני יצריך, ביצר הטוב וביצר הרע. שיהפוך מידות הרעות של יצר הרע להיות טובות, דהיינו שיעבוד עימהם את ה' ולא יחטא על ידיהם, ואז ודאי אין עוד הפרש בין יצר הטוב ליצר הרע, והם אחד.
ללא הסכמה כוללת שני היצרים בלב, לא ניתן לרכוש ידיעה זו. היכולת לקבל את הידיעה היא בשיתוף הרצון לקבל על תאוותיו. דהיינו לייחס ולקשר כל תענוג לקשר עם השם יתברך, לנתב את הסיבה לקבלת התענוג אל היחד, אל הכלל שרק בו נמצאת השמחה. קבלת תענוג לפרטיות תחסום ידיעה וחיבור זה לראש. לכן אומר המדרש (ויקרא רבה ) כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת (חיבור) נְבָלָה טוֹבָה הִימֶּנוֹ.
נאמר יצר הרע ולא סתם רע, מפני שיצר הוא לשון צורה. אין דבר לא טוב ברצון שהוא חומר גלם – הכל תלוי בפירוש ובצורה שנותנים לחומר גלם זה. בצורה של קבלה לפרטיות, הופך לרע – ובצורה של עבודה עם הרצונות לדבקות בהשם, הוא יצר הטוב.
ואז תמצא כי הויה הוא האלקים. שמידת הדין, שנקרא אלקים, נכלל בהויה, שהוא מידת הרחמים. כי נכללו זה בזה, כמו שיצר הרע ויצר הטוב נכללו בלב, והוא אחד. הרי שאין לדעת, כי ה' הוא האלקים, אלא על ידי וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך. לכן הקדים הכתוב, והשיבות אל לבבך, לדעת על ידו את הדבר, שה' הוא האלקים.
ההבנה אותה יש לתפוס שכל מה שנראה כדין בעולם, בא משם הויה – רחמים. ואז ניתן לראות את הטוב שבהשגחה האלוקית בלי להיות נרעש מהקורה, שהרי ברור לך שהכל נעשה לטובתך. כאמור כל זאת בתנאי שתתקן את היצר הרע בלב, ותפרש נכון את המציאות על ידי שימוש בפיקדון, ברצון לקבל להשפעה, ליחד.
מכאן לומדים שהתפיסה הפנימית קודמת לתפיסה החיצונית. קודם התחל להתייחס לחיים בצורה הנכונה, ורק אז תגלה שהשם תמיד טוב ומטיב, מנהג הוא את העולם בדין שכלול ברחמים.
צא) עוד אמר רבי אלעזר: הרשעים עושים פגם (בתפיסה שלהם ) למעלה, על ידי מעשיהם הרעים. הפגם הוא, כי השמאל (מבחינת ההסתכלות שלהם) אינו נכלל בימין למעלה, אלא שולט בדין בפני עצמו, משום שהיצר הרע למטה אינו נכלל ביצר הטוב, לעבוד עימו להמשכת הטוב, מחמת החטאים של בני אדם, שחוטאים ע"י יצר הרע, וממשיכים שליטת הדין על ידו. ואינם עושים פגם למעלה, אלא לעצמם ממש.
כמ"ש: שׁיחֵת לוֹ לא בניו מומם. שתחילה אמר, שיחת לו, שמשמע שעושים פגם למעלה. ואח"כ לא בניו מומם, שמשמע שאינם עושים פגם למעלה. היינו כביכול עושים פגם ואינם עושים פגם: עושים, שגורמים, שלא ימשיכו עליהם הברכות של מעלה כמ"ש: וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר. הרי שפוגמים צינורות השפע למעלה. (השפע טבעו לרדת, אך אין הם מסוגלים לקבלו בגלל התפיסה הקלוקלת שלהם שהשמאל בנפשם – הרצון לקבל הוא נפרד) ולא עושים, משום שהשמים, הצינורות של מעלה, מקבלים לעצמם ברכות ושפע כמה שצריכים, אלא שאינם מקבלים שפע להמשיך למטה. ודאי אין זה פגם ומום שלמעלה, אלא, מומם של אלו הרשעים הוא, ועליהם שורה הפגם ולא למעלה. מאחר ומלמעלה רוצים לתת לאדם, התופעה הזו מייצרת לחץ של שפע שמצטבר ואינו מתקבל, בד"כ בגלל פגימה בברית, וע"י הלחץ מרגיש הרשע רע שהולך ומתגבר, עד שיתעורר ויבין שעיקר חטאו הוא בתפיסה כאילו יש מלמעלה חלילה שתי תפיסות: של הקב"ה ושל השטן שעושה לו רע.
על האדם לתפוס שמלמעלה בא רק טוב, וכל פגם שנראה, הוא למעשה מום בתפיסת הנברא. השקפה נכונה, בביטול התפיסה שישנה הפרדה למעלה – תפתח את צינורות השפע. החטא הוא שלא באים לאהוב את השם בכל לבבך, בשני היצרים, ובטעות אומרים ביצר הטוב אעבוד את השם, וביצר הרע אקבל לעצמי. זהו הגאוותן שמפריד, וכתוצאה מכך מתלונן על ההשגחה ואינו מסופק.
צב) ועוד, לוֹ. לו עם ו' פירושו, שלא נכלל הימין בשמאל למעלה, כדי שלא תִמָשֵכנה ברכות למטה. ועל זה נאמר, שִיחֵת לו עם ו'. לא עם א' כתוב, שאינם מקבלים ברכות להמשיך אל התחתונים. וע"כ הם שורים בפגם. בשביל שהרשעים מפרידים היצר הרע מיצר הטוב, ומתדבקים ביצר הרע.
צג) יהודה בא מצד שמאל, כי יהודה הוא מלכות, שבאה מצד שמאל. והתדבק בימין, כדי לנצח עמים ולשבור כוחם. כי אם לא היה מתדבק בימין, לא היה משַבר את כוחם. למה התדבק בימין, והרי השמאל מעורר דינים בעולם? ולמה לא הספיק לו השמאל, לשבר כוחם של העמים?
צד) בשעה שהקב"ה דן את ישראל, אינו דן אותם אלא מצד שמאל, כדי שידחה אותם בשמאל, ומקרבם בימין. אבל לשאר עמים, דוחה אותם בימין, ומקרב אותם בשמאל. וכשאחד מהם נתקרב לקדושה ונתגייר, נקרא בשם גר צדק, שצדק הוא שם המלכות מצד שמאל שבה. הרי שמקרבם בשמאל. כלומר, דוחה אותם מימין, כמ"ש: יְמִינְךָ יְהוָה, תִּרְעַץ אוֹיֵב. וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ, תַּהֲרֹס קָמֶיךָ. מקרב אותם בשמאל, הוא כמו שאמרנו, שהמתקרב מהם נקרא גר צדק, שהוא שמאל.
את ישראל דוחה הקב"ה בשמאל, דהיינו מראה להם את החיסרון, את הנצרך לתקן, ובימין מקרב אותם. ולהיפך, הדחייה של שאר העמים היא דווקא מהעובדה שנותנים להם לינוק מהקליפות בשמאל, הם נהנים מהזיוף וכך נדחים.
הכוח הגדול להכות את הגוי שבנפש, הוא דווקא ע"י האמונה. וכך בא המן הרשע שבנפש ואומר לו עליך לקבל לעצמך. מרדכי שבנפש אומר לא, אני מאמין. תמיד האמונה מנצחת בכוח הברית האמונית ששומרים. ברית זו משמעה שקודם כול יש להחזיק בביטול ויראה אידאה גבוהה ונכונה כפי שמלמדים חז"ל – השקפה ברורה. לאחר מכן, כאשר נתקלים בקשיים ולחצים חיצוניים, נשארים מחויבים להחלטה האמונית ולא מתנדנדים כעלה נידף. המעבר בין הברית לאמונה הוא על ידי היראה – ביטול האני הכוזב. וכאשר אמונה זו מתפשטת ללב, זוכים לבחינת השמחה.
כי ישראל נמשכים מקו אמצעי. וכשחוטאים, ומגבירים השמאל על הימין, אז השמאל מענישם. וכשעושים תשובה, מקרבם הקב"ה בימין שהוא חסד, וחוזרים לקו אמצעי. אבל האומות, שורשם בקו שמאל ומשם חיותם. וכשנִלְקים, הוא בהתגברות הימין על השמאל שלהם. וכשמתקרבים, מרפאים את שורשם, שהוא קו שמאל. ע"כ המתקרב מהם נקרא גר צדק, שהוא שם השכינה, כשמתוקנת מקו שמאל.
צה) משום זה יהודה, שהוא מצד שמאל, התדבק בימין, כדי להכניע העמים. ונסיעותיו הם לימין הדגלים. ואלו השבטים שעימו, התחברו כולם לימין: יששכר שעמל בתורה, שהיא ימין, שכתוב, מימינו אש דת לָמוֹ. וכן זבולון, שהוא תומך התורה, שהיא ימין, כמ"ש שוֹק הימין, כי שוק הימין תומך צד הימין שבגוף. וע"כ נקשר יהודה משמאל ומימין, צפון שהוא שמאל, במים שהם ימין.
צו) ראובן שחטא לאביו. שׁרה בימין, חסד. ומחמת החטא התקשר בשמאל והתדבק בו. וע"כ אלו הנמצאים עימו בדגלו, הם שמאל. שמעון שמאלי מצד החיה, שיש לה פני שור, גבורה. גד הוא שוֹק השמאל, הוד, שכתוב, גָד גדוד יְגוּדֶנוּ והוא יָגוּד עָקֵב, אשר יָגוּד היא פעולת השמאל, ועָקֵב, שוֹק.
צז) וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך, הוא לכלול ביחד השמאל והימין. ואז תדע כי ה' הוא האלקים. עתה מובן מה שנאמר, הוא אהרון ומשה, הוא משה ואהרון. שהוא ללמד שהרוח, ת"ת, התחבר במים, חסד, והמים, חסד, התחברו ברוח, ת"ת, להיות אחד. וע"כ כתוב הוא.
צח) רבי אבא פתח: ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. כעין זה, ביחוד ימין ושמאל, גם כאן נרמז ייחוד הקדוש. ואזהרה הוא לאדם, לייחד (לראות שהוא יתברך יחיד בעולמו) את השם הקדוש כראוי, באהבה עליונה. בכל לבבך, היינו בשני יצריך, ימין ושמאל, שנקרא יצר הטוב ויצר הרע. ובכל נפשך, זהו נפש דוד, שניתנה ביניהם. ובכל מאודך, היינו לכלול הימין והשמאל למעלה, במקום שאין בו שיעור.
כשהאדם עובד אל הקב"ה בשני היצרים, שגם במידות רעות שביצר הרע עובד ועושה נחת רוח ליוצרו, נמצאים מתיחדים הימין והשמאל שלמעלה, שהם חסד וגבורה, כמ"ש, ה' הוא האלקים. ואז משלים המלכות, הנקראת נפש דוד. כי ניתנה ביניהם. שזהו, ובכל נפשך. וגם מעלה, החסד וגבורה, שלמעלה אל הג"ר, ולכך נאמר, ובכל מאודך. כי מאוד, משמעותו, שאין לו שיעור, הג"ר, שאין בהם השגה.
צט) ובכל מאודך. זה יעקב, ז"א, שאוחז לכל הצדדים, לימין ולשמאל, מטעם היותו קו אמצעי. אם תאהב את הקב"ה בשני יצריך, תשלים את נפש דוד, ותשלים את ז"א, שנקרא יעקב, והכל הוא ייחוד השלם כראוי. משום זה אומר הכתוב, הוא אהרון ומשה, הוא משה ואהרון. כי הכל הוא אחד, שהתייחדו זה בזה בלי הפרש ביניהם.
תגיות: תיקון פנימי קודם לחיצוני, יצר הטוב ויצר הרע,
יש בלימוד זה אתגר גדול, מאחר ותכלית הידיעה של האדם היא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. פעמים רואים שישנה הבנה בשכל, שאינה באה למימוש, אינה יורדת למוּחש בלב, וזאת בגלל קליפת מצרים היושבת בגרון, ומפרידה בין הראש ללב. קליפה זו משכנעת את האדם לטעות ולחשוב שהתיקון בחוץ יביא לתיקון פנימי. בְּלִי לְשָׁנוֹת אֶת הַלֵּב, הָאָדָם עִיוֶור וְאֵינוֹ מִבֵּין כְּלוּם.
וכך שואל משלי יז: לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב-אָיִן. וכן אמר רבא (יומא עב( "כל תלמיד חכם שאין תוכו כּבָּרו אינו תלמיד חכם"
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. בהגיון שלנו נראה שהידיעה צריכה להיות קודמת להשבה אל הלב, קודם תאמר לי מהי הדיעה: כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, ורק בסוף תאמר לי מה לעשות עם ידיעה זו: וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. מכאן לומדים שהתפיסה הפנימית קודמת לתפיסה החיצונית. קודם התחל להתייחס לחיים בצורה הנכונה, ורק אז תגלה שהשם תמיד טוב ומטיב, מנהג הוא את העולם בדין שכלול ברחמים.
ללא הסכמה כוללת שני היצרים בלב, לא ניתן לרכוש את הידיעה כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. ההבנה אותה יש לתפוס שכל מה שנראה כדין בעולם, בא משם הויה – רחמים. ואז ניתן לראות את הטוב שבהשגחה האלוקית בלי להיות נרעש מהקורה, שהרי ברור לך שהכל נעשה לטובתך. כאמור כל זאת בתנאי שתתקן את היצר הרע בלב, ותפרש נכון את המציאות על ידי שימוש בפיקדון, ברצון לקבל להשפעה, ליחד.
היכולת לקבל את הידיעה היא בשיתוף הרצון לקבל על תאוותיו. דהיינו לייחס ולקשר כל תענוג לקשר עם השם יתברך, לנתב את הסיבה לקבלת התענוג אל היחד, אל הכלל שרק בו נמצאת השמחה.
קבלת תענוג לפרטיות תחסום ידיעה וחיבור זה לראש. לכן אומר המדרש (ויקרא רבה ) כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת (חיבור) נְבָלָה טוֹבָה הִימֶּנוֹ.
ישנה תופעה שמלמעלה רוצים לתת לאדם, תופעה זו מייצרת לחץ של שפע שמצטבר ואינו מתקבל, בד"כ בגלל פגימה בברית, וע"י הלחץ מרגיש הרשע רע שהולך ומתגבר, עד שיתעורר ויבין שעיקר חטאו הוא בתפיסה כאילו יש מלמעלה חלילה שתי רשויות: של הקב"ה ושל השטן שעושה לו רע.
על האדם לתפוס שמלמעלה בא רק טוב, וכל פגם שנראה, הוא למעשה מום בתפיסת הנברא. השקפה נכונה, בביטול התפיסה שישנה הפרדה למעלה – תפתח את צינורות השפע. החטא הוא שלא באים לאהוב את השם בכל לבבך, בשני היצרים, ובטעות אומרים ביצר הטוב אעבוד את השם, וביצר הרע אקבל לעצמי. זהו הגאוותן שמפריד, וכתוצאה מכך מתלונן על ההשגחה ואינו מסופק.
נאמר יצר הרע ולא סתם רע, מפני שיצר הוא לשון צורה. אין דבר לא טוב ברצון שהוא חומר גלם – הכל תלוי בפירוש ובצורה שנותנים לחומר גלם זה. בצורה של קבלה לפרטיות, הופך לרע – ובצורה של עבודה עם הרצונות לדבקות בהשם, הוא יצר הטוב.
יש שוני בהשגחה על צד הישראל שבנפש לבין הגוי שבנפש. את ישראל דוחה הקב"ה בשמאל, דהיינו מראה להם את החיסרון, את הנצרך לתקן, ובימין מקרב אותם. ולהיפך, הדחייה של שאר העמים היא דווקא מהעובדה שנותנים להם לינוק מהקליפות בשמאל, הם נהנים מהזיוף וכך נדחים.
הכוח הגדול להכות את הגוי שבנפש, הוא דווקא ע"י האמונה. וכך בא המן הרשע שבנפש ואומר לו עליך לקבל לעצמך. מרדכי שבנפש אומר לא, אני מאמין. תמיד האמונה מנצחת בכוח הברית האמונית ששומרים. ברית זו משמעה שקודם כול יש להחזיק בביטול ויראה, אידאה גבוהה ונכונה כפי שמלמדים חז"ל – השקפה ברורה. לאחר מכן, כאשר נתקלים בקשיים ולחצים חיצוניים, נשארים מחויבים להחלטה האמונית ולא מתנדנדים כעלה נידף. המעבר בין הברית לאמונה הוא על ידי היראה – ביטול האני הכוזב. וכאשר אמונה זו מתפשטת ללב, זוכים לבחינת השמחה.
הברית היא נושא הדגל של עבודת האדם, ובה תלויה כל פרנסתו הרוחנית.
ישנן מצוות רבות, אך על היראה הנצרכת לעבודת השם להיות מטעם הברית. אין מדובר רק על הברית בגיל שמונה ימים. ברית היא שמירה על מסגרת התורה, על אהבת חברים, וגם קביעה ואמירה, מילה מחייבת, שלא יחל דברו וכדומה.
לכאורה אדם שאינו שומר את הברית מרגיש חופשי, אך חייב ליפול מפני שהנזק מגיע לנפש לאחר מכן. רוב הפגמים הנפשיים באים בגין אי שמירת הברית. ויש לפחד מאי שמירה על הברית, שהמלכות כאילו אוחזת בחרב. הברית נצרכת מפני שהגוף, הרצון לקבל מתנגד לקבל את ההשקפה והחוקים העליונים, המלמדים אדם להשפיע. שמירה זו מאפשרת בינה יציבה, שמחה פנימית וידיעה ברורה לאן צריך ללכת.
הברכה הגדולה של האדם נובעת משמירת הברית. לכן מי שמרגיש להוא רחוק מהאמת, שאין לו שמחת חיים, קרוב לוודאי שהסיבה היא הברית. לכן עליו לחפש את צד הצדיק שבו, שמתחייב לפעול מעל טעם ודעת, ובהתמדה ישמור על הברית. שלא יחושב אדם שיוכל לא לשמור את הברית ולקיים את המצוות כראוי.
שאלות לחזרה ושינון זהר וארא כח-ל
1. מהי אותה חרב שעליה נאמר גורו לכם מפני חרב על מה היא באה להגן ואת מי היא באה להעניש?
2. מדוע החרב מענישה ?
3. מהיכן אנו לומדים שהצדיקים מעוררים את שמירת הברית ובכך מקיימים את הזווג בין היסוד והמלכות?
4. מה היחס בין שמירת הברית לשאר המצוות? מה זה אומר לך בעבודת נפש?
5. מדוע הסמיך הכתוב אלה ראשי בית אבותם לכתוב וידבר ה' אל משה ואהרון? עפ]"י רב ייסא עפ"י ר חייא ועל ר אחא?
6. מדוע נאמר בר' פנחס אלה ראשי והרי הוא יחיד? ב דעות
7. מהו תיקונו של פנחס וכיצד מאפשר שאהרון יהיה מנהיג המוציאת יחד עם משה את בנ"י ממצרים?
8. מהו שכתוב הוא משה ואהרון בלשון יחיד?
יש בלימוד זה אתגר גדול, מאחר ותכלית הידיעה של האדם היא וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. פעמים רואים שישנה הבנה בשכל, שאינה באה למימוש, אינה יורדת למוּחש בלב, וזאת בגלל קליפת מצרים היושבת בגרון, ומפרידה בין הראש ללב. קליפה זו משכנעת את האדם לטעות ולחשוב שהתיקון בחוץ יביא לתיקון פנימי.בְּלִי לְשָׁנוֹת אֶת הַלֵּב, הָאָדָם עִיוֶור וְאֵינוֹ מִבֵּין כְּלוּם.
וכך שואל משלי יז: לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב-אָיִן. וכן אמר רבא (יומא עב( "כל תלמיד חכם שאין תוכו כּבָּרו אינו תלמיד חכם"
וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. בהגיון שלנו נראה שהידיעה צריכה להיות קודמת להשבה אל הלב, קודם תאמר לי מהי הדיעה: כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, ורק בסוף תאמר לי מה לעשות עם ידיעה זו: וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. מכאן לומדים שהתפיסה הפנימית קודמת לתפיסה החיצונית. קודם התחל להתייחס לחיים בצורה הנכונה, ורק אז תגלה שהשם תמיד טוב ומטיב, מנהג הוא את העולם בדין שכלול ברחמים.
ללא הסכמה כוללת שני היצרים בלב, לא ניתן לרכוש את הידיעה כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. ההבנה אותה יש לתפוס שכל מה שנראה כדין בעולם, בא משם הויה – רחמים. ואז ניתן לראות את הטוב שבהשגחה האלוקית בלי להיות נרעש מהקורה, שהרי ברור לך שהכל נעשה לטובתך. כאמור כל זאת בתנאי שתתקן את היצר הרע בלב, ותפרש נכון את המציאות על ידי שימוש בפיקדון, ברצון לקבל להשפעה, ליחד.
היכולת לקבל את הידיעה היא בשיתוף הרצון לקבל על תאוותיו. דהיינו לייחס ולקשר כל תענוג לקשר עם השם יתברך, לנתב את הסיבה לקבלת התענוג אל היחד, אל הכלל שרק בו נמצאת השמחה.
קבלת תענוג לפרטיות תחסום ידיעה וחיבור זה לראש. לכן אומר המדרש (ויקרא רבה ) כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵין בּוֹ דַּעַת (חיבור) נְבָלָה טוֹבָה הִימֶּנוֹ.
ישנה תופעה שמלמעלה רוצים לתת לאדם, תופעה זו מייצרת לחץ של שפע שמצטבר ואינו מתקבל, בד"כ בגלל פגימה בברית, וע"י הלחץ מרגיש הרשע רע שהולך ומתגבר, עד שיתעורר ויבין שעיקר חטאו הוא בתפיסה כאילו יש מלמעלה חלילה שתי רשויות: של הקב"ה ושל השטן שעושה לו רע.
על האדם לתפוס שמלמעלה בא רק טוב, וכל פגם שנראה, הוא למעשה מום בתפיסת הנברא. השקפה נכונה, בביטול התפיסה שישנה הפרדה למעלה – תפתח את צינורות השפע. החטא הוא שלא באים לאהוב את השם בכל לבבך, בשני היצרים, ובטעות אומרים ביצר הטוב אעבוד את השם, וביצר הרע אקבל לעצמי. זהו הגאוותן שמפריד, וכתוצאה מכך מתלונן על ההשגחה ואינו מסופק.
נאמר יצר הרע ולא סתם רע, מפני שיצר הוא לשון צורה. אין דבר לא טוב ברצון שהוא חומר גלם – הכל תלוי בפירוש ובצורה שנותנים לחומר גלם זה. בצורה של קבלה לפרטיות, הופך לרע – ובצורה של עבודה עם הרצונות לדבקות בהשם, הוא יצר הטוב.
יש שוני בהשגחה על צד הישראל שבנפש לבין הגוי שבנפש. את ישראל דוחה הקב"ה בשמאל, דהיינו מראה להם את החיסרון, את הנצרך לתקן, ובימין מקרב אותם. ולהיפך, הדחייה של שאר העמים היא דווקא מהעובדה שנותנים להם לינוק מהקליפות בשמאל, הם נהנים מהזיוף וכך נדחים.
הכוח הגדול להכות את הגוי שבנפש, הוא דווקא ע"י האמונה. וכך בא המן הרשע שבנפש ואומר לו עליך לקבל לעצמך. מרדכי שבנפש אומר לא, אני מאמין. תמיד האמונה מנצחת בכוח הברית האמונית ששומרים. ברית זו משמעה שקודם כול יש להחזיק בביטול ויראה, אידאה גבוהה ונכונה כפי שמלמדים חז"ל – השקפה ברורה. לאחר מכן, כאשר נתקלים בקשיים ולחצים חיצוניים, נשארים מחויבים להחלטה האמונית ולא מתנדנדים כעלה נידף. המעבר בין הברית לאמונה הוא על ידי היראה – ביטול האני הכוזב. וכאשר אמונה זו מתפשטת ללב, זוכים לבחינת השמחה.
מצד אחד חש האדם שיש לו תפקיד בעולם, שליחות של השם, ומאידך מרגיש הוא שהרצון לקבל מתגבר עליו ואין הוא ראוי לשליחות. השם מלמד את משה שלא ניתן להתחמק, אפילו אם אתה חש שאין לך כרגע את הכישרון המתאים, אין הדבר כך. אדם יכול לעמוד בהחלטותיו, שאין דבר העומד בפני הרצון. ואם נראה שאינו מצליח להוציא אל הפועל יש לחפש תחבולות נגד הפרעה שבנפש, שהרי בחוץ לא מוצאים את התוצאה, אין להתייאש ממה שקורה בחוץ, את ההצלחה ניתן למצוא בפנים. ניתן להתגבר על הרגש, ובוודאי כאשר הקב"ה שולח אותך. מותר לומר קשה, מאתגר, אך שליחות אלוקית בוודאי שניתן למלא.
דברי תורה, דיבור קודש אומר שהמילים מבטאות את הכוונה הפנימית, תוכו כברו, המעשה מכוון את הלב. ואם אדם משתמש בעברית, שהיא שפת ההשפעה לדברי חול, אין הכוונה אמיתית בדבריו. לכן ישנם שאינם מדברים בחוץ לארץ עברית, ששם האדמה טמאה.
ערל לשון עורלה – בחינת מקבל על מנת לקבל. במצרים הדיבור היה בגלות, ומשה אומר שאינו יודע כיצד להוציא את הרעיון מהכוח לפועל. משה הוא בחינת קול, שהתחבר לדיבור רק במעמד סיני, חיבור של כוונה והוצאה לפועל.
1. מה הכוונה בדברי משה ואני ערל שפתיים? ומה עונה לו הקב"ה?
2. משה הוא בח' קול ואהרוטן משמש לו כדבור אם כך למה רק במעמד הר סיני כתוב וידבר אלוקים את כל הדברים האלה?
3. מה ההבדל בין דיבור לאמירה ומהיכן לומדים זסאת?
4. הסבר את הכתוב"קמתי אני לפצתוח לדודי ודודי חמק עבר"
5. מהיכן אנו למדים שגם האבות ע"א שדיברו מהמלכות עדיין היתה קשורה לז"א?
מצד אחד חש האדם שיש לו תפקיד בעולם, שליחות של השם, ומאידך מרגיש הוא שהרצון לקבל מתגבר עליו ואין הוא ראוי לשליחות. השם מלמד את משה שלא ניתן להתחמק, אפילו אם אתה חש שאין לך כרגע את הכישרון המתאים, אין הדבר כך. אדם יכול לעמוד בהחלטותיו, שאין דבר העומד בפני הרצון. ואם נראה שאינו מצליח להוציא אל הפועל יש לחפש תחבולות נגד הפרעה שבנפש, שהרי בחוץ לא מוצאים את התוצאה, אין להתייאש ממה שקורה בחוץ, את ההצלחה ניתן למצוא בפנים. ניתן להתגבר על הרגש, ובוודאי כאשר הקב"ה שולח אותך. מותר לומר קשה, מאתגר, אך שליחות אלוקית בוודאי שניתן למלא.
ערל לשון עורלה – בחינת מקבל על מנת לקבל. במצרים הדיבור היה בגלות, ומשה אומר שאינו יודע כיצד להוציא את הרעיון מהכוח לפועל.
משה הוא בחינת קול, שהתחבר לדיבור רק במעמד סיני, חיבור של כוונה והוצאה לפועל.
ימין כוונה, שמאל דיבור – יעקב מחבר שניהם. לומר ולדבר – פיו וליבו שווים, כוונה ומעשה. אל האבות נראה להם באל שדי, במלכות, והם לא היו בגלות מפני שתמיד הם חיברו כוונה לדיבור, השם דיבר עליהם דיבור שגם הייתה בו כוונה – הקימותי את בריתי, שחיבר אותם ליסוד.
צריך השקפה, אמירה מאד ברורה בלב. לאחר מכן יש להוציא לפועל בדיבור ואז במעשה. קו אמצעי מחבר, ועל האדם להשתדל שכל דיבורו יהיה עם כוונה.
הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי, וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה, וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. בתחילה כתוב: לא איש דברים אנוכי, כי כבד פה. והקב"ה השיב לו, מי שם פה לאדם. והוא אמר, ואנוכי אהיה עִם פיך. הכי יעלה בדעתך שלא היה כן? שאומר ואני ערל שפתיים? ואם כן, היכן הוא הדבר שהבטיח לו הקב"ה מקודם, ואנוכי אהיה עם פיך? שפתים נצח הוד, לשון יסוד, ופה זה מלכות. ערל שפתים – נצח הוד, אומר משה הביקוש שלי לא אמיתי, הוא עם עורלה. עונה לו השם, שגם בביקוש בשפתים לא אמיתיות, אתה תגיע לשמה מפני שזו שליחותי, אין אפשרות שהשם ישלח אדם למשימה שלא תקדם לתכלית. את הברית עושים ביסוד, אך את העורלה יש להסיר מהלב.
סז) אלא סוד משה הוא קול (כוונה), ז"א. הדיבור הוא המילה שלו, המלכות, הייתה בגלות. ע"כ היה משה ערל פה לפרש דברים. ומשום זה אמר: ואיך ישמעֵני פרעה, בעוד שהמילה שלי, המלכות בגלות, ואין לי מילה, ואני קול בחוסר מילה, שהיא בגלות. ע"כ, במקום המלכות, שיתף הקב"ה את אהרון עימו, שהוא שושבין של המטרוניתא.
סח) כל זמן שהדיבור, המלכות, בגלות, נסתלק ממנו הקול, ז"א, והמילה הייתה ערלה בלי קול. כשבא משה, בא הקול, כי היה מרכבה לז"א, שנקרא קול. ומשה היה קול בלא מילה, משום שהמילה הייתה בגלות. וכל זמן שהדיבור הייתה בגלות, הלך משה אל הר סיני וניתנה התורה. בעת ההוא, נתחבר הקול עם הדיבור, ז"א עם המלכות. ואז דיבר דבר. כמ"ש, וידבר אלקים את כל הדברים. בבחינת קול בלא דיבור. וכך הלך עד שקֵרבוּ הָאֵלֶּה. ואז נמצא משה שלם בדיבור כראוי, כי קול ודיבור היו ביחד בשלמות.
סט) ועל זה התלונן משה על שהמילה חסרה ממנו. חוץ מזמן שהמלכות דיברה לרגוז עליו, שכתוב: וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה, לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה; וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ, אֶת עַמֶּךָ. מיד, וידבר אלקים אל משה, שהמלכות, מילה, שנקראת אלקים, דיברה אליו קשות. כי דיבור יורה לשון קשה, שרגזה עליו, על מה שאמר, ומאז באתי אל פרעה. הרי שהמלכות התחילה לדבר עימו, אע"פ שהייתה בגלות. והוא מטעם, שהדיבור היה להראות רוגז. כי הדיבור התחיל לדבר והפסיק, והקול, ז"א, השלימו. ומסיים הכתוב, ויאמר אליו אני ה', אשר ה' הוא ז"א. משום שהדיבור היה בגלות ועוד לא הגיע זמנו לדבר. ע"כ דיבר עימו ז"א.
ע) משום זה משה לא היה שלם מתחילה, שיהיה לו מילה, המלכות, שהוא קול הצריך למילה. והוא בא בשביל הדיבור, להוציאו מן הגלות. כיוון שיצא מן הגלות והתחברו הקול והדיבור ביחד בהר סיני, נשלם משה ונרפא מן ערל שפתיים שלו, ואז נמצא קול ודיבור יחד בשלמות.
דברי תורה, דיבור קודש אומר שהמילים מבטאות את הכוונה הפנימית, תוכו כברו, המעשה מכוון את הלב. ואם אדם מדבר בעברית, שהיא שפת ההשפעה דברי חול, כאן אין הכוונה אמיתית. לכן ישנם שאינם מדברים בחוץ לארץ עברית, ששם האדמה טמאה.
עא) כל הימים שהיה משה במצרים, שרצה להוציא את המילה מן הגלות, לא דיבר המילה, שהיא הדיבור. כיוון שיצא מן הגלות, והתחבר קול ודיבור, מילה ההיא שהיא דיבור, המלכות, הנהיג וניהל את ישראל. אבל לא דיבר עד שקרבו ישראל אל הר סיני, ופתח בתורה.
ואם תאמר, הרי כתוב: כִּי אָמַר אֱלֹהִים, פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. והשם אלקים יורה על מלכות. הרי שדיבר קודם מתן תורה. ומשיב, כי אמר, אינו דיבור בפה, אלא רצון הלב בדממה, הנקרא אמירה, כמו ויאמר המן בליבו. רצון הלב בדממה נק' אמירה, מלשון אמירי העצים – כתר. דיבור הוא מלכות.
עב) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים, אֶל מֹשֶׁה; וַיֹּאמֶר אֵלָיו, אֲנִי יְהוָה. רבי יהודה פתח: קמתי אני לפתוח לדודי ודודי חמק עבר. קמתי אני לפתוח לדודי, זהו הקול, ז"א, דודה של המלכות. כנסת ישראל, המלכות, כשהיא בגלות, הסתלק הקול ממנה, המילה השתככה ממנה, כמ"ש: נאלמתי דומיה. ואם נתעוררה לדבָר, כתוב: ודודי חמק עבר, כי הקול הסתלק ממנה, ונפסקה המילה. ועל זה, וידבר אלקים אל משה, שהתחילה לדבר, ופסקה ושתקה. ואח"כ השלים הקול, ז"א, ואמר, ויאמר אליו, אני הויה. לפעמים ישנה התחלה של דיבור בשם אלוקים, ואז נפסק. כמו אדם שבא לעשות מעשה עם כוונה, ומסתלק הדבר מהזיכרון, אך הכוונה נשארת.
עג) וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי; וּשְׁמִי יְהוָה, לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם. ואל יעקב כתוב תוספת ו', להורות שהוא בחיר שבאבות. כי הו' מורה על ת"ת, קו אמצעי דז"א, ששלמותם אברהם ויצחק תלויה בקו אמצעי, יעקב. כמ"ש אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שביעקב נאמר תוספת ו'. וכתוב, אני ה' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק. הרי שכתוב ביצחק תוספת ו'?
עד) משום שיעקב היה חי, והכתוב הכליל את יעקב ביצחק, שנחשכו עיניו והיה כמת. שהרי בעוד שהאדם חי בעולם הזה, אין השם הקדוש נזכר עליו, וע"כ הכליל אותו ביצחק. וע"כ נכתב תוספת הו' ביצחק. עתה שמת יעקב, בא הדבר למקומו. כמ"ש ואל יעקב.
עה) באל שדי. שנראיתי להם מתוך מראה שאינה מאירה. מלכות, הנקראת אל שדי. ולא נראיתי מתוך המראה המאירה, ז"א, הנקרא הויה. ואם תאמר שהאבות השתמשו בנוקבא בלבדה, המלכות. לא נפרדו ז"א מנוקבא כלפי האבות לעולם. כמ"ש וגם הקימותי את בריתי איתם, כי הברית, יסוד דז"א, התחבר עם המלכות.
עו) מן הקב"ה יש לאדם ללמוד, שלא יפריד בין ז"א לנוקבא, שכתוב, באל שדי, שהיא הנוקבא. וכתוב, וגם הקימותי את בריתי איתם, שהוא יסוד דז"א, שהתחבר עימה. ולמדנו, מי שזכה לברית, ליסוד דז"א, זכה בארץ, שהיא הנוקבא. מטעם היותם מחוברים זה בזה.
שאלות לשינון וחזרה זהר וארא כב-כד
1. מדוע צריך לפרט את הכלל כדי לרפא את הפרט?
2. מדוע ישראל נקראים אדם ואין עכו"ם נקראים אדם?
3. מהי המצווה אנכי ה' אלוקיך?
4. מהו שלא שמעו בני ישראל אל משה מקוצר רוח ואיך זה קשור למאמר כלל ופרט?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
וָאֵרָא כב-כד
כְּלָל וּפֶרַט
פְּרָט לֹא יָכוֹל לַעֲמוֹד לְעַצְמוֹ
כלל הוא בחינת: אמונה, ראש, תפיסת הבורא. והכן כלל יכול לעמוד בפני עצמו בלי תלות נוספת, אך לפרט יש קיום רק במסגרת הכלל, כפי שהבריאה אינה עומדת בלי הבורא, ואין עמידה לגוף בלי ראש.
ובאופן זה, רפואה היא התחברות הפרט לכלל. חולי הוא סופיות, הגימטרייה של אותיות הסופיות מנצפ"ך=פר. ובחיבור הסופיות לאין סוף, לאלופו של עולם, לאות אלף, מקבלים רפא.
לכאורה אם ישנה תפיסה בכלל, אין צורך בפרטים, אך אין הדבר כך, כפי הדוגמא הגשמית שאם יש תפוח שלם שהוא כלל, יש ללעוס ולפרק אותו לפרטים בכדי לחוש בטעם. וכך רעיון חדש יש לנסות להכיל באופן כללי, אך לאחר מכן יש לפרוט אותו לפרטים בכדי להבינו.
כל מצווה שעושה אדם, שייכת היא לאיבר מסוים, או לבחינת יום מסוים בשנה. בקיום מצווה הכוונה היא העיקר, ובכך מתקנים את הלב לאהבת השם. לאחר תיקון הנשמה בא תיקון הגוף, דהיינו לימוד הגוף ליהנות מפעולת המצווה.
האדם מתקן את הנשמה, את תפיסת הבורא שבו שזה הרצון להשפיע, ורק לאחר מכן מתקן את הרצון לקבל.
מצווה ראשונה היא יישום ההבנה שכל פרט כפוף לכלל, ומכאן נגזר שאדם צריך לייחס כל פרט וכל פעולה בהקשרה לבורא יתברך, לֶהשוות צוּרָה בֶּאוֹפֶן קָבוּעַ, דהיינו שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד.
כלל הוא מז"א לבדו, ופרט הוא מז"א ומלכות יחד.
ס) משום זה מצווה ראשונה היא לדעת את הקב"ה בכלל ופרט, בראש וסוף. כמ"ש במצרים: וידעתם את ה' אלקיכם, שהוא לשון עתיד. והוא נגמר בסוף מ' שנה בפרט. וזה עניין, אני ראשון ואני אחרון.
אני ראשון, בכלל, ואני אחרון, בפרט. והכל נאמר בכלל אחד וסוד אחד.
ואחַר שידע זה בכלל, ישלים כל איבריו, רמ"ח מצוות עשה, שהם רמ"ח אברים של נשמת האדם. שכל מצוות עשה מתקן איבר שכנגדו בנשמת האדם. אחר שנשתלם בהם בזה בכלל, אז ידע בדרך פרט, שימשיך הארת החכמה מן המלכות, כי זה, הפרט, הוא רפואה לכולם. וידע איך כל ימי השנה, כל הספירות של המלכות, שנקראת שנה, מתחברים לתת רפואה לכל האיברים, שהם המצוות, ומשלימים אותם.
סא) איך נותנים כל ימי השנה רפואה לכל האיברים, שהרי המלכות, השנה, אין לה מעצמה כלום? ולהיפך, האיברים, הכלל, הם רמ"ח צינורות השפע של ז"א, הם המשפיעים הכל אל המלכות. ודאי כן הוא למעלה, בזו"ן, ולמטה, באדם התחתון, שהשנה והימים שלה, שהם ספירותיה, נותנים רפואה לכל האיברים למעלה, בז"א, ולמטה, באדם. כי האיברים משפיעים שפע ברכות לימי השנה, שהם ספירות המלכות, הפרט. שבכל מצוות עשה שהאדם מקיים, ממשיך שפע ברכות מאיבר, צינור אחד של ז"א, אל אחד מימי השנה, הפרט. ואז רפואה וחיים תלויים עלינו מלמעלה עד שהאיברים מתמלאים מכל השלמות, ומשפיעים אותם אל הפרט, שהוא השנה. ואז מתגלים המוחין של הפרט.
מי גרם לאיברים שיתמלאו מכל השלמות? ימי השנה. כי האיברים באו להשלימה. ואם לא הייתה השנה צריכה תיקון, לא היו האיברים, שהם צינורות השפע של ז"א, מתמלאים בשפע. ע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו הרפואה וחיים אל האיברים.
המלכות אמורה להיות הכלל, וכאן ההבחנה היא כשבא אור מלמעלה, ניתן הוא כל פעם על פרט אחר שבא לאתגר את האדם, ואז בקיום מצוות עשה, תורמים לאותו פרט כללי.
סב) אף כן הוא למטה, כשהאדם משלים עצמו באלו רמ"ח מצוות עֲשֵה שבתורה. אין לך יום שלא יבוא להתברך מהאדם, וכשהם מתברכים ממנו, אז חיים ורפואה תלויים עליו מלמעלה. כלומר, שאינם נמשכים אל המלכות, מטרם שהאדם משלים כל רמ"ח מצוות עֲשֵה בשלמותם. ועד אז הם תלויים עליו מלמעלה.
מי גרם לצינורות העליונים שהולכים ומתמלאים ברפואה וחיים, הם ימי השנה. וע"כ נחשב כאילו ימי השנה נתנו להם הרפואה והחיים. ימי השנה, כמו שמתברכים מלמעלה מהאדם, שהוא ז"א, כן הם מתברכים מלמטה מהאדם התחתון, ע"י המצוות שהוא מקיים.
סג) אשרי הם ישראל בעולם הזה, באלו המצוות שהם מקיימים, שנקראים משום זה אדם. שכתוב, אדם אתם. שהמשמעות הוא, אתם נקראים אדם, ולא העכו"ם נקראים אדם. ומשום שישראל נקראים אדם, יש להם להשתדל במצוות התורה, שהן תרי"ג, כנגד רמ"ח איברים ושס"ה גידים שיש בגופו של אדם, שיהיו כולם גוף אחד, אדם.
סד) כשנתן הקב"ה את התורה לישראל על הר סיני, מילה ראשונה הוא, אנוכי. אנוכי עולה להרבה סודות. וכאן הוא עניין מצווה הראשונה, לדעת אותו בכלל. אנוכי, הרומז שיש אלקים, מושל עליון על העולם, ז"א, כלל. כמ"ש, כי ה' אלקיך הוא אש אוכלה. והוא מצווה ראשונה, בבחינת כלל. וכן יש כאן רמז על הפרט, כי כתוב ה' אלקיך, זהו פרט. וכלל ופרט הזה הוא מצווה ראשונה, שצריכים לדעת בראש ובסוף.
וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ
סה) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ, וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה. מקוצר רוח, שלא היו נחים מעבודתם, ולא היו אוספים לתוכם רוח מספיק. אמר רבי שמעון: מקוצר רוח, שעוד לא יצא היובֵל, הבינה, לתת להם מנוחה וחירות. ורוח האחרון, המלכות, עוד לא משלה בעולם, להנהיג חוקים ישרים בעולם. וע"כ היה קוצר רוח, הוא רוח האחרון, המלכות, שהייתה קְצָרה ידה מהושיע לישראל.
רוח זה חסדים. ארוך וקצר הם מושגי החוכמה, לכן קוצר רוח אומר מחסור בחסדים היכולים להביא לביטוי את החוכמה, ואז פעולתו היא ללא השפעה, ולא יכלו עדיין להקשיב לאמונה, למשה.
כלל הוא בחינת: אמונה, ראש, תפיסת הבורא. והכן כלל יכול לעמוד בפני עצמו בלי תלות נוספת, אך לפרט יש קיום רק במסגרת הכלל, כפי שהבריאה אינה עומדת בלי הבורא, ואין עמידה לגוף בלי ראש.
ובאופן זה, רפואה היא התחברות הפרט לכלל. חולי הוא סופיות, הגימטרייה של אותיות הסופיות מנצפ"ך=פר. ובחיבור הסופיות לאין סוף, לאלופו של עולם, לאות אלף, מקבלים רפא.
לכאורה אם ישנה תפיסה בכלל, אין צורך בפרטים, אך אין הדבר כך, כפי הדוגמא הגשמית שאם יש תפוח שלם שהוא כלל, יש ללעוס ולפרק אותו לפרטים בכדי לחוש בטעם. וכך רעיון חדש יש לנסות להכיל באופן כללי, אך לאחר מכן יש לפרוט אותו לפרטים בכדי להבינו.
כל מצווה שעושה אדם, שייכת היא לאיבר מסוים, או לבחינת יום מסוים בשנה. בקיום מצווה הכוונה היא העיקר, ובכך מתקנים את הלב לאהבת השם. לאחר תיקון הנשמה בא תיקון הגוף, דהיינו לימוד הגוף ליהנות מפעולת המצווה.
האדם מתקן את הנשמה, את תפיסת הבורא שבו שזה הרצון להשפיע, ורק לאחר מכן מתקן את הרצון לקבל.
מצווה ראשונה היא יישום ההבנה שכל פרט כפוף לכלל, ומכאן נגזר שאדם צריך לייחס כל פרט וכל פעולה בהקשרה לבורא יתברך, לֶהשוות צוּרָה בֶּאוֹפֶן קָבוּעַ, דהיינו שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד.
הראש הוא בחינת הכלל, אותו ניתן להשיג ע"י ביטול הגאווה. הלב, הגוף הוא הפרט אותו ניתן לתפוס בתנאי שהוא כפוף לכלל, ויש להשתלם בשניהם כאשר האמונה הראשונית היא שיש בורא לעולם שהוא הסיבה והוודאי הראשונים. ידיעה זו מחייבת שהפרט כפוף לכלל, ופרט לבד העומד בפני עצמו הוא בחינת מוות.
לאדם שיש פרטים רבים, או ידיעות והרגשות רבות – אך אינו יודע לאיזה כלל לחברם, הפרטים לא יועילו, אלא ההיפך ירחיקו אותו מהשגה.
מכאן החשיבות העצומה בבואנו ללמוד, לנסות קודם להחזיק בהשקפה הכללית, לפני הכניסה לפרטים.
עלול אדם ליפול למחשבה שלעולם לא ייצא מעבדות מצרים, דהיינו מהשעבוד העצמי לאנוכיות והרצון לקבל שלו, ולהרגיש חלילה שלא ניתן להגיע לשלמות. אך כאשר יקבל החלטה אמונית, שכל דבר קשור ומיוחס לכלל, לקב"ה, ימצא כאן כוח ונחמה גדולים, ומנוף לצאת לחירות מהרצון לקבל.
וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מצווה זו הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה של כל המצוות, הוא לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם. וזה הוא כלל. וסוף הכל הוא בפרט, לדעת אותו בפרט.
שאלות לשינון וחזרה זהר וארא יט-כא
1. מדוע עפ"י רבי יהודה הלשון והוצאתי קודמת ללשונות הגאולה האחרים?
2. מה קושייתו של רבי יוסי על רבי יהודה ומה עונה לו רבי יהודה וכיצד זה קשור לעבודת ה'?
3. אם (חסר…) הוא הדבר החשוב לשם מה היה צריך להזכיר את שאר לשונות הגאולה?
4. מהי המצווה הראשונה לכל המצוות?
5. מהיכן אנו למדים שהכלל קודם לפרט ומדוע זה כך מבחינה השקפתית?
6. מדוע כאשר מדובר על עבודת הפרט היא חייבת להיות פרט במסגרת כלל ולא פרט לבד?
7. מה זה שכתוב "יראת ה' ראשית דעת"? משמע שמלכות שהיא פרט היא ראשית הידיעה ולא הכלל.
נב) לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֲנִי יְהוָה, וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, רבי יהודה אמר: מקרא זה הפוך הוא שכתוב: וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם מתחילה. ואח"כ, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם. ואח"כ, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם. והרי היה לו לומר מתחילה, וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם, אח"כ, והוצאתי אתכם. אלא עיקר הכל אמר תחילה, כי רצה הקב"ה לבשר להם מתחילה את היפה מכולם, היציאה ממצרים. אמר תחילה את הכלל ולאחר מכן הפרטים שמגלים אותו.
נג) אמר רבי יוסי: יפה מכולם הוא וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים. ואמר להם זה אחר כך. בזמן ההוא לא היה להם דבר יפה יותר מיציאה, כי חשבו שלא יצאו מעבדותם לעולם, כי היו רואים שם, שכל הָאֲסוּרִים שהיו ביניהם, היו מקשרים אותם בקשרים של כשפים, ולא יכלו לצאת מביניהם לעולם. ומשום זה, מה שחביב עליהם יותר מכולם, נתבשרו בו תחילה. כאן אומר שסדר הכתוב מלמד על חשיבות הדברים מנקודת מבט העם שסבל בגלות, והכי חשוב היה לו היציאה.
נד) ואם אע"פ שיצאו ממצרים, יכול להיות שילכו אחריהם להרע להם. ע"ז כתוב, והצלתי אתכם מעבודתם. ואם יכול להיות שיֵצאו וינצלו, אבל לא תהיה להם גאולה. וע"ז כתוב, וגאלתי אתכם בזרוע נטויה. ואם לא יקבלם לעם, ע"ז כתוב, ולקחתי. ואם תאמר, כשיקבלם לעם, לא יביאם לארץ, ע"ז כתוב: והבאתי אתכם אל הארץ.
הראש הוא בחינת הכלל, אותו ניתן להשיג ע"י ביטול הגאווה. הלב, הגוף הוא הפרט אותו ניתן לתפוס בתנאי שהוא כפוף לכלל, ויש להשתלם בשניהם כאשר האמונה הראשונית היא שיש בורא לעולם שהוא הסיבה והוודאי הראשונים. ידיעה זו מחייבת שהפרט כפוף לכלל, ופרט לבד העומד בפני עצמו הוא בחינת מוות.
לאדם שיש פרטים רבים, או ידיעות והרגשות רבות – אך אינו יודע לאיזה כלל לחברם, הפרטים לא יועילו, אלא ההיפך ירחיקו אותו מהשגה.
מכאן החשיבות העצומה בבואנו ללמוד, לנסות קודם להחזיק בהשקפה הכללית, לפני הכניסה לפרטים.
עלול אדם ליפול למחשבה שלעולם לא ייצא מעבדות מצרים, דהיינו מהשעבוד העצמי לאנוכיות והרצון לקבל שלו, ולהרגיש חלילה שלא ניתן להגיע לשלמות. אך כאשר יקבל החלטה אמונית, שכל דבר קשור ומיוחס לכלל, לקב"ה, ימצא כאן כוח ונחמה גדולים, ומנוף לצאת לחירות מהרצון לקבל.
נה) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, מצווה זו הראשונה לכל המצוות, כי התחלה ראשונה של כל המצוות, הוא לדעת את הקב"ה בבחינת כלל. לדעת שיש מושל עליון, שהוא אדון העולם, וברא כל העולמות, שמים וארץ וכל צבאם. וזה הוא כלל. וסוף הכל הוא בפרט, לדעת אותו בפרט.
נו) כלל ופרט, הוא ראש וסוף, דכר ונוקבא, זו"ן, כאחד. כי ז"א נקרא כלל והנוקבא נקראת פרט. נמצא אדם העוסק במצוות בעולם הזה, עוסק בכלל ופרט. שהם ראש וסוף של המצוות. ונמצא האדם בעולם הזה, שהוא כלל ופרט, שצריך להשתלם בשניהם. ותיקון עולם הזה הוא כלל ופרט, שהכלל, ז"א, יהיה מיוחד בפרט, נוקבא. משום זה, תחילת הכל לדעת שיש מושל ודיין בעולם, שהוא אדון כל העולמים, וברא את האדם מעפר, ונפח באפיו נשמת חיים, שזה הוא בדרך כלל.
נז) כשיצאו ישראל ממצרים, לא היו יודעים את הקב"ה. כיוון שבא אֲליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב: וִידַעְתֶּם, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם. ולולא מצווה הזו, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות, שעשה להם הקב"ה במצרים.
לאחר שידעו מצווה זו בדרך כלל, נעשו להם ניסים וגבורות, שכבר היו בטוחים, שיאמינו בה' על ידיהם. כמ"ש: ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
נח) ולסוף ארבעים שנה, שכבר השתדלו בכל המצוות שבתורה, שלימד אותם משה, בין אלו שנוהגים בארץ, בין אלו שנוהגים בחוץ לארץ, אז לימד אותם בדרך פרט. כמ"ש: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ. היום בדיוק, מה שלא היה להם רשות לדעת מקודם לכן, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים. זהו ידיעה בדרך פרט. במילה, פרָט, כמה סודות וסתרים יש בה. והכתוב, יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, עם הכתוב, וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, הכל דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט.
ז"א נקרא כלל, והמלכות נקראת פרט. המוחין המקובלים (נמשכים) מז"א הם אור החסדים. והמקובלים מהמלכות הם אור החכמה. מתחילה צריכים להמשיך מוחין מכל המדרגות דז"א, שהוא כלל. ולבסוף ממשיכים את החכמה מן הנוקבא, שהיא פרט. אמנם פרט, אין הכוונה מן המלכות בלבדה, אלא כלל, פירושו מז"א לבדו, ופרט, פירושו מז"א ומלכות ביחד, כלל ופרט ביחד.
כיוון שבא אֲליהם משה, לימד אותם מצווה ראשונה הזו, שכתוב, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, כלומר, שהמשיך לישראל מוחין דז"א בסוד הדעת, שעליו נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם, שהוא כלל, לשון עתיד. כי מוחין אלו הולכים ונמשכים תמיד בכל יום, בכל תפילה ובכל מצווה, עד שבאים על שלמותם. ואז לימד אותם משה באורח פרט, וידעת היום וַהֲשֵבוֹתָ אל לבבֶך, כי ה' הוא האלקים, לשון הווה. היום, שבאתם לשלמותכם ולא מקודם לכן. ולולא מצווה הזו, המוחין מדעת ז"א, שהמשיך אותם לישראל מתחילה, כמ"ש וידעתם כי אני ה' אלקיכם, לא היו ישראל נאמנים לה', גם אחר כל אלו הניסים והגבורות. שהיו אומרים
שמעשה כישוף הוא. אלא ע"י שהשיגו המוחין מדעת דז"א, הכירו בניסים, שמאת ה' הם באים, ובאו על ידיהם לאמונה שלמה, כמ"ש, ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
והכל דבר אחד, אלא זהו בכלל וזהו בפרט. כאן נאמר, וידעת היום, כי ה' הוא האלקים. ושם נאמר, וידעתם כי אני ה' אלקיכם. כי אין חילוק ביניהם, אלא מה ששָם באה הידיעה מן הכלל, ז"א, וכאן באה הידיעה מן הפרט, המלכות. שם הוא התחלה, וכאן הוא הסוף והשלמות.
נט) כתוב: יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת. והמלכות, פרט, נקראת יראת ה'. ועם זה נאמר בה ראשית. הרי שהפרט הוא ראשית, ולא הכלל? כאן המדובר בדרך פרט עצמו. כלומר, ראשית של הפרט, שצריכים לדעת מתחילה מי הוא יראת ה'. אבל ראשית הכל הוא הכלל ולא הפרט. ואע"פ שיש לאדם לירא ממנו, מטרם שידע וישיג את יראת ה', ולמה כתוב, יִרְאַת יְהוָה, רֵאשִׁית דָּעַת, שמשמע שצריכים תחילה לדעתו. כי כאן כתוב, ראשית דעת, שפירושו, שתחילה יש לירא מפניו, וע"י יראה באים לראשית דעת. ולדעת אותו, כי יראת ה' הוא ראשית, לדעת אותו בדרך פרט.
שאלות לחזרה ושינון זהר וארא טז-יח
1. מדוע אין המוחין נשלמים אלא ע"י הכלי שהיה להם מקודם הכרעת המוחין?
2. מדוע נצרכת השלמת המוחין ע"י הכלי של הדרום מהצפון, והצפון מהדרום ואולם של המזרח לא נצרך לאותה השלמה?
3. כיצד נעשה הזהב, הכסף, הנחושת והברזל?
4. מהם המתכות שנולדו מהעפר ובמה הם שונים מאלו שנולדו מלמעלה דהיינו מאש, רוח ומים שבאו לעפר?
5. על מה הוא עיקר קיום העולם ומדוע?
6. מהי החשיבות הגדולה של החלוקה לי"ב בבחינת י"ב אבנים וי"ב בקר שמתחת לים וי"ב אבני השהם וי"ב שבטים וכו'?
7. כיצד עפ"י רשב"י באות נ' נבדק האדם שאין בו רמיה?
"הסול
וָאֵרָא טז-יח
אַרְבַּע יֶסּוֹדוֹת אֵשׁ רוּחַ מַיִם וְעָפָר.
עַל הָאָדָם לָהַפוֹך אֶת לִיבּוֹ לְלֵב זָהָב
לשם כך עליו לשלב בין תכונת העפר שבנפשו, דהיינו הרצון לקבל, עם כוחות השפעה מופשטים הבאים מלמעלה, ובכך למלא תפקידו.
הבסיס הנפשי הוא רצון לקבל, ובמפגש עם כוחות כמו מחשבה, הרגשה, דמיון נוצרת מציאות חדשה, שהם מעין מלאכים – כוחות לפעולה.
המפגש הנפשי בין הרצון לקבל (העפר) לבין הצדדים הנוספים שבאים מלמעלה מוליד בחינת מתכות. מתכת בטִבעָה היא דין המשקף את הקשר בין הכוח השמימי לבין הרצון.
בסיס הברזל הוא מעין דומם, נחושת כבר קל יותר לעבד, מעליה הכסף שבסיסה מים/חסד אשר בעירוב עם העפר – יכול להביא להתחברות, לכיסופים נפשיים לקשר. הזהב הוא היופי הפנימי שבא מהמפגש עם העפר לאש.
מב) כעין זה, עושה הצפון את הזהב. כי מצד תוקף האש, נעשה הזהב. שכתוב, מצפון זהב יֶאֱתֶה. כי האש נאחז בעפר ונעשה זהב. וכתוב, ועפרות זהב לו. וזה שניים כרובים זהב.
כי האש היא דינים דקטנות הבינה. וכשמתחברת האש הזו עם העפר, יורד המסך מבינה בחזרה למקומו, ומתגלה החכמה בעפר, במלכות. והוא הזהב. וכמ"ש מצפון זהב יֶאֱתֶה. כי שם מלובשת האש. וזה שניים כרובים זהב, שנמשכו בהם המוחין דחכמה, הנקרא זהב. אמנם בלי עפר אין זהב, כי אין החכמה מתגלה זולת במלכות. כמ"ש: ועפרות זהב לו.
מג) מים נאחזים בעפר. והקרירות של העפר בלחות של המים עושה כסף, שהוא אור החסדים שבדרום, המושפע ממעלה למטה. וכשמתחבר עם הקר ויבש שבעפר, מתבטל היבש שבעפר, ונעשה לח, כלומר נוזלים ממעלה למטה. ומדרגה זו של העפר, נקרא כסף.
עתה הרי העפר נאחז בב' הצדדים, בזהב ובכסף, וניתן ביניהם. הרוח אוחז במים ואוחז באש, להיותו קו אמצעי, ומוציא את שניהם כאחד, שנקרא עין נחושת קָלָל. ועפר, כשהוא בפני עצמו בקר ויבש שבו, יוצא ממנו ברזל. והסימן שלך אם קהה הברזל. והעפר, המלכות, נקראת יד כהה. כי המלכות היא תפילין של יד.
מד) ועפר הזה נאחז בכולם, באש רוח מים. וכולם עושים בו בדומה להם. שהאש מוציא בו זהב, שהוא דומה לו. והמים הוציאו בו כסף, שהוא דומה לו. בלי עפר אין זהב כסף ונחושת, כי כל אחד ואחד משאיל לחברו משלו, כדי להתקשר זה בזה. והעפר נאחז בכולם, משום ששני הצדדים אש ומים נאחזים בו, שהקר שבו נאחז במים, והיבש שבו נאחז באש. והרוח, ז"א, נקרב אליו, משום שכולל אש ומים, ועושה בו מעשהו. כי גם הרוח כולל אש ומים, שהחום שבו הוא מאש, הלח שבו הוא ממים. הבסיס של הכל הוא העפר, הרצון לקבל.
מה) נמצא, כשעפר התחבר עימהם, עם אש מים רוח, שהוציאו בו זהב וכסף ונחושת, השיג העפר כוח, והעפר עשה והוליד מתכות אחרות, בדומה לזהב כסף ונחושת. כעין הזהב מוליד העפר פסולת הזהב, ירוק כמו זהב ממש. כעין הכסף מוליד עופרת. כעין הנחושת מוליד בדיל. כעין הברזל הוליד ברזל בברזל יחד. שמשמע שיש שני מיני ברזל.
מו) אש רוח מים עפר אחוזים זה בזה, קשורים זה בזה, ואין בהם פירוד. ולפיכך, זהב כסף ונחושת, שיצאו מהם, אין בהם פירוד. אבל עפר, גם כשהוא מוליד אחר כך את פסולת הזהב העופרת הבדיל והברזל, הם אינם מתקשרים זה בזה, כמו זהב כסף נחושת, שיצאו מאש מים ורוח, המחוברים בעפר. אלא כמ"ש, ומשם יפרד, והיה לארבעה ראשים, ובאלו יש פירוד.
מז) כשהעפר הוליד בכוח ג' עליונים, הוציא ארבעה נהרות, ששם נמצאים אבנים יקרות. ובמקום אחד הם, בנהר פישון, שיצא מכוח האש שבעפר. ואֵלו אבני ייקר הן י"ב, והן לד' רוחות העולם, ג' לכל צד, כי כשנכללים זה בזה, יש בהן רק ג' לכל אחד, מאש מים רוח עפר, ולא ד' לכל צד, משום שהעפר אינו מאיר מעצמו, אלא רק מקבל בלבד. והם כנגד י"ב שבטים, שכתוב, והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם. ואלו הם י"ב בָּקָר, העומדים תחת הים שעשה שלמה.
מח) כל ארבע בחינות, אף על פי שמקושרים זה בזה, והם קיומו של העולם, מכל מקום קיום העולם בעיקר הוא הרוח, משום שהכל מתקיים בשבילו. והנפש מתקיימת ברוח, שאם יחסר הרוח ממנה אפילו רגע אחד, אין הנפש יכולה להתקיים. שכתוב: גם בלא דעת נפש לא טוב, שהדעת הוא הקו האמצעי, שנקרא רוח. אדם חייב דעת, שבלעדיה אין לו קיום.
מט) אלו י"ב אבנים, הם י"ב בָקָר שמתחת הים שעשה שלמה. כי הנוקבא נקראת ים, והיא עומדת על י"ב בקר, שהם ארבע בקר הכלולים כל אחד מג', שבעולם הבריאה. ומכונים בקר, להיותם בשליטת השמאל, פני שור. ומשום זה לקחו אותם י"ב הנשיאים, שנאמר, כל הבקר לעולה שנים עשר פרים. סוד החלוקה של י"ב מתארת את גדלות הנקבה, המלכות – גדלות שיכולה להביא את ההשתוקקות לזיווג עם הזכר.
נ) אמר רבי שמעון: כשברא הקב"ה את האדם, כלומר גופו, נברא מעפר בית המקדש שלמטה (ומעורב בבינה), המלכות. מעפר בית המקדש של מעלה, הבינה, ניתנה בו הנשמה. וכמו כשנברא מעפר שלמטה נתחברו בו, בעפר, ג' יסודות העולם, אש רוח מים של מטה, כך כשנברא מעפר של מעלה, נתחברו בו, בעפר הזה, ג' יסודות העולם, אש רוח רוח מים של מעלה. והאדם נשלם בגוף ונשמה.
אדם שזוכה להכליל את בחינת העפר שבו – הרצון לקבל עם השפעה, ממלא הוא את תפקידו, אך אם לוקח את רצונותיו למקום אחר, הוא ברמייה עצמית
נא) משה נשלם יותר מן האבות, משום שדיבר עימו הקב"ה ממדרגה יותר עליונה מכולם, ממדרגת האבות. ומשה היה פנימי של בית המלך, ז"א, הדעת, שהוא פנימיות ז"א על כן כתוב: וָאֵרָא, אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם.
לשם כך עליו לשלב בין תכונת העפר שבנפשו, דהיינו הרצון לקבל, עם כוחות השפעה מופשטים הבאים מלמעלה, ובכך למלא תפקידו.
הבסיס הנפשי הוא רצון לקבל, ובמפגש עם כוחות כמו מחשבה, הרגשה, דמיון נוצרת מציאות חדשה, שהם מעין מלאכים – כוחות לפעולה.
המפגש הנפשי בין הרצון לקבל (העפר) לבין הצדדים הנוספים שבאים מלמעלה מוליד בחינת מתכות. מתכת בטִבעָה היא דין המשקף את הקשר בין הכוח השמימי לבין הרצון.
בסיס הברזל הוא מעין דומם, נחושת כבר קל יותר לעבד, מעליה הכסף שבסיסה מים/חסד אשר בעירוב עם העפר – יכול להביא להתחברות, לכיסופים נפשיים לקשר. הזהב הוא היופי הפנימי שבא מהמפגש עם העפר לאש.
שאלות לחזרה ושינון זהר וארא ז-ט
1. מהם הצבעים בחג"ת דז"א שאינם מאירים?
2. באיזה תנאי כן מאירים הצבעים של ז"א במלכות?
3. באיזה תנאי מאירים הצבעים של חג"ת דז"א ללא המלכות?
4. הבדל בין 3 סוגי ראיות של משה רבינו של האבות ושל שאר בני העולם? והסבר ראיות אלו כיצד הם נוגעים לעבודת נפש?
5. מדוע כתוב וארא כאשר מדובר באספקלריא שאינה מאירה ועל שם הויה משתמש במושג ידיעה?
6. כיצד צדיק מדבר ומדוע הביא זאת כאן רבי אבא?
מי שזוכה ומסכים לוותר על גאוותו, ויכול לקלוט משהו מהפירושים של חכמי ישראל, חובה עליו להפיץ לאחרים, כפי שמלמד החכם באדם (משלי ג כז) אַל-תִּמְנַע-טוֹב מִבְּעָלָיו, בִּהְיוֹת לְאֵל יָדְךָ לַעֲשׂוֹת. אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ, לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ. הטוב הזה, היא התורה השייכת לכל יהודי, ובעצם העוסק בהפצה מקיים מצוות השבת אבדה ולא מונע את הטוב מבעליו.
כאן מלמד על צורת הראיה של האדם וכיצד יוכל להשיג את האמת דרך היסודות עליהם מושתת העולם, ג' האבות. שורש אברהם שבנפש, צבע לבן עולם חסד יבנה, אדום יצחק, וירוק יעקב.
אין אדם יכול לראות את הכלל, אלא דרך פרטיו. אך בעזרת תכונת משה שבנפש, כוח האמונה והיכול להפשיט את הדברים, ניתן להסתכל פנימה.
אדם רגיל רואה פרטים בחוץ, ומנסה לתרגם אותם למציאות הנמצאת בתוכו. משה זכה לראות ישר לתוך הפנימיות. האבות ראו דרך המלכות, כלומר ראו בחוץ וידעו לתרגם נכון כיצד נראה הפנימי. שאר בני העולם רואים רק בחוץ, ולא ידועים לקשר זאת לנקודה הפנימית, לכן עליהם להאמין לדעת חכמים. כמו כן רבי שמעון זכה לראות פנימה ממש.
המון העם חיים בחושך החיצוני של העולם הזה, וכל מה שיכולים לעשות, זה ללכת אחר פיקח, צדיק שרואה ורועה אותם באמונה למטרה. לכן גאוותן הוא למעשה עיוור, מאחר וחייב כל אחד לוותר על עצמו ולקבל דעת חכמים בכדי להבין משהו. צדיקים שרואים פנימה יכולים לכתוב פירושים לתורה, הם המשכילים שמשכילים כזוהר הרקיע.
כא) יום אחד היה רבי שמעון יושב, ורבי אלעזר ורבי אבא עמו. אמר רבי אלעזר: כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב. מהו וארא? ואדבר היה צריך לומר.
כב) יש צבעים הנראים, ויש צבעים שאינם נראים. אלו ואלו הם סוד עליון של האמונה. ובני אדם אינם יודעים אותו ואינם מסתכלים בו. ואלו צבעים הנראים לא זכה בהם אדם, עד שבאו האבות והשיגו אותם. ועל זה כתוב, וארא, שראו אלו צבעים הנראים.
חג"ת דז"א, שהם ג' קווים שלו, יש להם ג' צבעים, לבן אדום ירוק. ואילו חג"ת מכונים גוונים. ומהם נמשכים ג' הקווים למלכות בהארת החכמה, המכונה ראייה. אמנם חג"ת במקומם עצמם הם מכוסים ונעלמים מחכמה, ואינם מאירים אלא באור החסדים. והוא מטעם, כי חפץ חסד הוא, כי להיותו נמשך מבינה, הוא אוהב החסדים יותר מחכמה. ונמצא שרק ג' הגוונים הנמשכים למלכות, המה מאירים בהארת החכמה, המכונה ראייה. וע"כ הם מכונים גוונים הנראים, כלומר, שיש בהם חכמה. אבל ג' הגוונים שבמקומם עצמם בז"א, הם גוונים שלא נראים, שאין בהם חכמה, המכונה ראייה.
ואֵלו הנראים, לא זכה בהם אדם עד שבאו חג"ת דז"א, הנקראים אבות, האירו ג' הצבעים שלהם אל המלכות. ושם במלכות נעשו גוונים המאירים, שבה מתגלים ג' הצבעים בהארת החכמה. אבל בעודם בז"א הם סתומים ואינם נראים, כי החסדים שבו מכוסים מחכמה. אם זוכים להשיג את המלכות, שאליה מאירים הגוונים, אזי הצבעים המכוסים במקומם נראים, וכך הצליחו האבות לראות, מפני שהשיגו חסדים אלו במלכות, דהיינו בלב. רק משה יכול היה להשיגם במקומם מתוך אור ישר, והאבות מתוך היקש, מתוך אור חוזר.
כג) הצבעים שנתגלו הם של אל שדי, המלכות, שהם המראה של צבעים העליונים, שבחג"ת דז"א. ואלו הם צבעים הנראים, שיש בהם חכמה. והצבעים שלמעלה, שבחג"ת דז"א, הם סתומים שאינם נראים, שאין בהם חכמה אלא אור החסדים בלבד. לא עמד איש עליהם, להשיגם שם בז"א, חוץ ממשה. ועל זה כתוב, ושמי הויה לא נודעתי להם (למעלה מחזה), שלא נתגליתי להם בצבעים עליונים, שבחג"ת דז"א, הנקרא הויה. ואם תאמר, שהאבות לא היו יודעים השם הויה, שהוא חג"ת דז"א, זה אי אפשר כלל, כי האבות הם מרכבה לחג"ת דז"א, אלא היו יודעים מתוך אלו הצבעים שנתגלו במלכות. שהידיעה והשגה שלהם לא הייתה מחג"ת הסתומים שבז"א, אלא רק אחר שנמשכו המראות דחג"ת אל המלכות. ושם, במלכות הייתה ידיעתם והשגתם. כי שם הם מתגלים בהארת החכמה. אבל במקומם עצמם הרי הם סתומים מחכמה.
כד) וְהַמַּשְׂכִּלִים יַזְהִרוּ, כְּזֹהַר הָרָקִיעַ (חוכמה דצמצום ב' – אלו נשמות הצדיקים מזו"ן דאצילות). המשכילים, זה אותו חכם שיסתכל מעצמו בדברים עליונים, שאין בני אדם יכולים לדבר בהם בפה מרוב גובהם. והם הנקראים משכילים. הרקיע, זהו רקיע של משה, העומד באמצע, כלומר ז"א, שהוא קו אמצעי, הכולל גם את שני הקווים, ימין ושמאל. וזוהר זה שלו, הוא סתום ואינו מגולה בחכמה, שנקראת זוהר. אבל האור שלו גדול מהצבע שלו, הכולל כל ג' הצבעים, עומד ומאיר על הרקיע, שאינו מאיר, המלכות. שהצבעים נראים בו, כי מאיר בחכמה, הנקראת ראייה. ואלו הצבעים, אע"פ שנראים בו, אינם מאירים כזוהר של אותם שהם בצבעים סתומים, צבעים דז"א, הנקרא רקיע המאיר.
כה) ארבעה אורות הם. שלושה מהם, חג"ת, סתומים. ואחד, המלכות, נגלה. ואלו הם:
א. אור המאיר, חסד וקו ימין.
ב. אור המזהיר, גבורה וקו שמאל, מאיר כזוהר השמים לטוהר. וע"כ נקרא מזהיר, מפני ששורש החכמה הוא מקו שמאל, המקבל משמאל דבינה, והארת החכמה מכונה זוהר.
ג. אור ארגמן, ת"ת וקו אמצעי, הלוקח כל האורות, שקו אמצעי כולל הימין והשמאל.
ד. האור שאינו מאיר, המלכות, מסתכל אל אלו ג' אורות ולוקח אותם.
ואלו האורות נראים בו, כמו העששית, שהוא לוח מתכת המבריקה, שעומדת כנגד השמש, והשמש נראה בה. כן נראים במלכות ג' אורות דז"א, הנקרא שמש. ומבחינה זו נקראת המלכות עששית, המקבלת משמש והשמש נראה בה.
כו) ואלו ג' אורות הם סתומים במקומם בז"א, ועומדים על אור זה הרביעי שנתגלה, שהוא המלכות. שג' האורות נמשכים לאור הד', ששם מתגלים ג' האורות, ומאירים בחכמה. וסוד הזה הוא העין.
בעין יש ג' צבעים, לבן אדום ירוק, שנתגלו בהארת חכמה ורשומים בו, באור הד' שבו, שהוא השחור שבעין. וכולם אינם מזהירים, משום שעומדים באור שאינו מאיר. כי עיקרם הוא השחור שבעין, שהוא המלכות. והוא מראָה שאינה מאירה.
אישון העין מגלה מבחוץ את מה שישנו פנימה.
ואלו ג' הצבעים שבעין, הם כמו אלו ג' צבעים
דז"א, הסתומים העומדים עליהם. שהם בחינת ג' קווים דז"א, אלא שמאירים ומתגלים במקום המלכות. ואלו הם שניראו אל האבות, כדי לדעת ולהשיג אלו ג' הסתומים שבז"א, המתגלים מתוך אלו שאינם מאירים, כלומר הג' שבמלכות. ואלו המִזְדַהרים והם סתומים, שהם הג' שבמקום ז"א, נתגלו למשה ברקיע שלו. ואלו עומדים ומשפיעים על אלו ג' צבעים הנראים בעין. על אלו הניראים אל האבות.
כז) והרוצה לראות ג' הסתומים שבז"א, אומרים לו, סתום עיניך, שלא ימשיך חכמה, המכונה עיניים, ותסבב את גלגלך שבעין, על ג' מקומות חולם שורוק חיריק, הממשיכים ג' קווים חג"ת. ובזה יתגלו אלו ג' גוונים דז"א, המאירים בחסדים, שמזדהרים מזוהר קו שמאל. אבל הם סתומים ומכוסים, משום שלא ניתן רשות לראות אלא בעיניים סתומות, כי הם ג' צבעים הסתומים העליונים שבז"א, העומדים ומשפיעים לאלו ג' צבעים הניראים במלכות, שאינם מאירים.
כח) משה זכה במראה המאירה, שהם ג' קווים דז"א, העומדת ומאירה על מראה שאינה מאירה. שאר בני העולם זכו במראה שאינה מאירה, המלכות. והאבות היו רואים, מתוך אלו ג' צבעים המתגלים במלכות, את אלו ג' הצבעים הסתומים העומדים עליהם, ומאירים להם, שהם ג' קווים דז"א, ג' הניראים במלכות, אינם מאירים. ונמצא שגם האבות השיגו את החג"ת דז"א. אבל לא ממקומם בז"א, כמו משה, אלא מתוך חג"ת המקובלים במלכות וניראים שם. וע"כ כתוב, וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי, באלו ג' צבעים הנראים במלכות, הנקראת אל שדי.
כט) ושמי הויה לא נודעתי להם. אלו הם צבעים העליונים הסתומים והמאירים, שהם חג"ת דז"א, הנקרא הויה, שזכה בהם משה להסתכל בהם. וזהו, שהעין היא פעם סתומה ופעם פתוחה ומגולה. אם היא סתומה, היא רואה מראָה המאירה, שהוא חג"ת דז"א. ואם נתגלתה, רואה המראה שאינה מאירה, שהיא המלכות.
וע"כ כתוב, וארא, שהיא בַמראָה שאינה מאירה, בניגלה, שג' הצבעים נראים בה, ובה כתוב ראייה. אבל במראה המאירה, ז"א, שהוא סתום, שאין בו ראייה, כתוב בו ידיעה, שכתוב, ושמי הויה לא נודעתי. ולא כתוב, לא נראיתי. כי אין ראייה אלא במלכות.
ל) רבי אבא פתח: וַאֲמַרְתֶּם כֹּה, לֶחָי; וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. ואמרתם כה לחי, כן ראוי להיות עושר וכבוד לאיש חי, לאיש צדיק. וכי דוד לא היה יודע את נָבָל, שהוא רשע, שהוא אמר בשבילו, לומר לו, כה לחי? אלא אותו יום, יום טוב של ראש השנה היה, והקב"ה יושב בדין על העולם. ובשביל הקב"ה אמר, ואמרתם כה לחי, כדי לקשר כה, המלכות, לחי, היסוד דז"א, שכל החיים תלויים בו. ואתה שלום, ואתה, כדי לקשר קשר האמונה, המלכות, הנקראת אתה, בז"א, שנקרא ו', ע"כ כתוב ואתה עם ו'. כה היא המלכות, לחי הוא הקב"ה, יסוד דז"א, כלומר דוד דיבר אל השם.
לא) מכאן לומד שלאדם רשע אסור להקדים שלום. ואם הוא מוכרח להקדים לו שלום, יקדים לו שלום כמו דוד שברך את הקב"ה, והיה נראה שבשביל נָבָל אמר. ואם תאמר שרמאות הייתה, אינו כן. כי כל מי שמעלֶה דבריו אל הקב"ה, ונראה שבשביל האדם אמר, אינו רמאות. משום שכך דרכם של צדיקים, שמדברים לאדם, כפי הנדמה, אבל הם מעלים דבריהם אל הקב"ה. כדי לקיים הכתוב, שיוויתי ה' לנגדי תמיד. ומי שמקדים שלום אל צדיק, הוא שווה, כמו שמקדים שלום אל הקב"ה.
הקודם