וַיִּקְרָא מו-מח

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר

כמו שהחטא מרתיח חלבו ודמו באש היצר הרע, וכל איבריו מרתיחים באש. כך קרבן הזה, כי עיקר הקרבן כעין החטא. ולהקריב לפני הקב"ה רצון ליבו ורוחו ונפשו, שזה חביב עליו יותר מכל. אשרי חלקם של הצדיקים, שמקריבים בכל יום לפני הקב"ה את עצמם ונפשם.

ז' רֶקִיעִים ו – ז' אַרְצוֹת

כשברא הקב"ה את העולם, ברא ז' רקיעים למעלה, ברא ז' ארצות למטה, ז' ימים, ז' נהרות, ז' ימים, ז' שבועות, ז' שנים, ז' פעמים, ז' אלפי שנה שהעולם עומד בהם, שקיים שישה אלפים שנה ואלף אחד חרב. והקב"ה, נמצא בשביעי, של כל אחד מהם. העולם בנוי על בחינת שש + אחד שהוא הכולל.

ז' רקיעים הם למעלה, בכל אחד כוכבים ומזלות, שָׁמשׁים המשמשים בכל רקיע ורקיע. ובכל הרקיעים יש מרכבות אלו על אלו, לקבל עליהם עול מלכות אדונם. כל המלאכים והכוחות הם משמשים ומשרתים את הקב"ה, דרכם הקב"ה מנהל את הטבע.

הארץ היא הרצון, הקב"ה הוא המשפיע דרך הממונים שגם הם משפיעים. המקום הגבוה ביותר לקבלת ההטבה השלמה הוא בית קודש הקודשים, וזאת בתנאי שאדם שם מעל כל הממונים את הקב"ה, דהיינו ממליך את השם עליו.

וַיִּקְרָא מג-מה

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר

כפי שהמחשבה צריכה להיות שלמה ומוקדשת להשם, כך קורבן עולה, כולו להשם. הקורבן בא כדי שהאדם יוציא ממחשבתו את בחינת עמלק.

קיז) אמר רבי יוסי: אִם-עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן-הַבָּקָר. מהו השינוי, אם מביא מן הבקר לעולה, או, ומן הצאן לעולה, או, ומן העוף לעולה? במה הם משונים זה מזה, שהרי מהכל נעשה עולה? אלא מי שמשיג ידו לזה, מקריב מן הבקר, ואם אינו יכול, מביא מן הצאן, ואם גם זה אינו יכול, מביא מן העוף. כי כתוב: ואם דל הוא ואין ידו משגת. כי הקב"ה אינו מעמיס על האדם ביותר בדבר שאינו יכול. התורה היא תורת חיים, ואינה מעמיסה על אדם דבר שאינו יכול.

קיח) אמר רבי אלעזר: כמו שהיה החטא כך הוא מקריב. העשיר, שלפעמים ליבו גבוה עליו, היה מקריב שור, משום שליבו ראוי יותר לחטוא לפני אדונו משום גאוותו. בינוני, מקריב מן הצאן, משום שרוחו אינו גבוה כל כך לחטוא. עני, שליבו אינו גבוה עליו, ורוחו שפל מכולם, מקריב מן הקל שבכולם, מן העוף. ונודעים הקרבנות של כולם, כל אחד ואחד בפני עצמו. והקב"ה דן דינו של כל אחד ואחד במשקל ישר. רבי אלעזר מלמד שהמדידה איזה סוג קורבן יש להביא אינה לפי כמה כסף יש לו, אלא מהי מידת גאוותו, ולפי זה נדרשת שבירת הלב. וכך יכול כל אחד לתרום ולהוסיף לכלל, לאהבת חברים, גם אם זה לא כסף, לכל אחד יש מה לתת. העני קרוב יותר למלך, שהוא בא לתפילה עם לב שבור, בעוד העשיר בד"כ נחסם בגאוותו, ואין לו צער אמיתי על חטאיו, ועוד מרגיש שהכל מגיע לו. לכן על העשיר להביא קורבן יקר יותר.

קיט) רבי אלעזר שאל את אביו רבי שמעון: על ג' חטאי העולם, תרומה מעשר וחלה, שאינם מפרישים, בא רעב לעולם. וכל החטאים האלו אינם נמצאים אלא בעשירים, משום שליבם גבוה עליהם, ואינם נמצאים בעניים. ומה הדין, שהקב"ה ממית את העניים, ומשאיר את העשירים? כי רק העניים מתים מרעב ולא העשירים. הרי מעתה יוסיפו העשירים לחטוא לפניו, כיוון שאינם נפגמים. כשרוצה הקב"ה להיפרע מן הרשעים ולהאביד אותם מן העולם, אז נותן להם שלום בעוה"ז דהיינו בדבר החיצוני, וממלא להם הכל. הקב"ה כן מונע מאדם הנאות שיזיקו אותו, עד גבול מסוים בו האדם מתעקש ובוחר ליהנות מדברים אסורים. לנו אין שאלה בעצמותו של הקב"ה, וחזקה עלינו שהוא מוליך אותנו בדרך הטובה ביותר לתיקון.

קכ) כל בני העולם אינם נמצאים קרובים אל המלך העליון, כמו אלו הכלים שהוא משתמש בהם. והם, לב נשבר ונדכֶּה, ואֶת דַכָּא ושפל רוח. אלו הם כלי המלך. וכשנמצאת בצורת בעולם, ורעב, והדין מתחזק על העניים, אז הם בוכים וצועקים לפני המלך, והקב"ה מקרבם יותר מכל אדם  כמ"ש: כי לא בָזָה ולא שִׁקַּץ עֱנוּת עני. ואז הקב"ה פוקד, על מה בא הרעב לעולם. אוי להם לאלו הרשעים שגרמו את זה.

קכא) כשמתעורר המלך להשגיח בעולם, על קול צעקתם של העניים, הרחמן יצילנו מהם ומעלבונם, אז כתוב: שמוע אשמע צעקתו. שמוע אשמע, כתוב ב' פעמים. אחד, הוא להשגיח בקולם. ואחד, הוא להפרע מאלו שגרמו להם את זה  כמ"ש: ושמעתי כי חנון אני וחרה אפי. וע"כ בשעה שהרעב נמצא בעולם, אוי להם לאלו העשירים הרשעים מחמת קול צעקתם של העניים לפני הקב"ה. הכאב של העני כשיש רעב מביא אותו להתחבר לקב"ה ואז יכול לקבל תשועה. וכך מי שעני בדעת, שרואה שהוא רחוק מהשם, הצער יכול לקרבו.

קכב) קרבן של העני קל מכולם, משום שליבו שבור, ואע"פ שחושב לחטוא, נעבר ממנו החטא, כי די לו בצערו ובצער בני ביתו. וע"כ כל קרבן וקרבן בפני עצמו ידועים כולם אל הכהן.

קכג) מעשה היה באותו עשיר שהקריב לפני הכהן 2 יונים. אמר לו הכהן, קורבן זה אינו שלך. בא עצוב לביתו ואמר שהכהן לא רצה להקריב את 2 היונים שלו. אמרו לו עליך להקריב פר אחד. אמר להם מה כל כך חמור מחשבת החטא, רק חשבתי על חטא.

קכד) משם והלאה היה עסוק במסחר, ולילה אחד הקיץ משנתו, והיה לומד תורה ונק יהודה האחר מאחר ועשה תיקון דראסטי במחשבתו. יום אחד היה מחלק רכושו, חציו לעניים וחציו ללומדי תורה.

קכה) פתח ואמר אותו יהודה כתוב: וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-הַקֵּינִי. מי הוא קֵיני? אלו הם בני יתרו חותן משה, שעשו קן במדבר, כדרור הזה  כמ"ש: ודרור קן לה, כדי לעסוק בתורה. כי התורה אינה צריכה תענוגים, ולא סחורה, אלא לעמול בה ימים ולילות. ומשום זה נסעו למדבר, מן העונג שביריחו  כמ"ש: ובני קיני עלו מעיר התמרים. למד אותו יהודה שתורה אינה צריכה תענוגים, ולא סחורה. לכן על האדם למעט הנאותיו הגשמיים ולהיות רדוף אחרי התורה.

קכו) וְאַתָּה עָשִׂיתָה חֶסֶד עִם כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם, משום שהיה מהנה את משה בביתו, ומשה היה כלל כל ישראל. ועוד משום שהוסיף פרשה אחת יתרה בתורה, בזה עשה חסד עם כל ישראל.

קכז) למה בא דבר זה במלחמת עמלק? כשיצאו ישראל ממצרים, לא היה מכל אומות העולם, מי שיתחבר אל ישראל ולקטרג עליהם, אלא עמלק. והוא עשה רע לישראל וערך עימהם מלחמה. ואתה, הקיני, הקדמת להם שלום ועשית חסד עם כולם. ומשום זה אין אתה ראוי להתחבר עם עמלק שלא רצה לפגוע בקיני.

קכח) ולא עוד, אלא כתוב ביתרו, ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלקים. שהוא הקריב קרבן להקב"ה ובא להתגייר. מלמדנו הכתוב: שקרבנו היה חשוב לפני הקב"ה. ומשום שהוא הקריב קרבן לפני הקב"ה כתוב: ויבוא אהרון וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלקים. לפני האלקים הוא בדיוק. מכאן למדנו, שכל מי שמקריב קרבן ברצון הלב, הקב"ה מזדמן כנגדו. הקורבן הוא אור חוזר הנדחה, וככל שאם מכה חזק במדרגה גבוהה יותר, יכול הוא להתגבר על גאווה גדולה יותר

קכט) קרבנו של העני חשוב לפני הקב"ה. כי הוא מקריב לפניו ב' קרבנות: אחד חֶלבו ודמו, ואחד הקרבן שמקריב, שהרי אין לו לאכול, והוא מביא קרבן. ע"כ נתמעטו מחמת זה חלבו ודמו. קרבן העני קל מכולם, ב' תורים או ב' בני יונה. ואם לא, מביא מעט קמח ומתכפר בו. ובשעה ההיא מכריזים ואומרים, כי לא בָזָה ולא שִׁקַּץ עֱנוּת עני, משום שקרבן עני משובח מכל.

שאלות חזרה – הדף היומי בזהר הקדוש – פרשת ויקרא מג-מה
1. מה המדרג בקרבנות עולה? מדוע לפי רבי יוסי? ומדוע לפי רבי אלעזר?
2. מהי שאלת אלעזר לאביו? מהי התשובה לפי החברים ומהי תשובת רשב"י לענין זה?
3. מדוע קרבנו של העני חשוב יותר מכל שאר הקרבנות?
4. ספר את המקרה של יהודה האחר ואת תיקונו בענין?
5. מה אנו לומדים מהקיני כיצד זה קשור ליהודה האחר?

וַיִּקְרָא מג-מה

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר

התורה היא תורת חיים, ואינה מעמיסה על אדם דבר שאינו יכול.

מהכל נעשה עולה? אלא מי שמשיג ידו לזה, מקריב מן הבקר, ואם אינו יכול, מביא מן הצאן, ואם גם זה אינו יכול, מביא מן העוף. כי כתוב: ואם דל הוא ואין ידו משגת. כי הקב"ה אינו מעמיס על האדם ביותר בדבר שאינו יכול.

רבי אלעזר מלמד שהמדידה איזה סוג קורבן יש להביא אינה לפי כמה כסף יש לחוטא, אלא מהי מידת גאוותו, ולפי זה נדרשת שבירת הלב. וכך יכול כל אחד לתרום ולהוסיף לכלל, לאהבת חברים, גם אם זה לא כסף, לכל אחד יש מה לתת. העני קרוב יותר למלך, שהוא בא לתפילה עם לב שבור, בעוד העשיר בד"כ נחסם בגאוותו, ואין לו צער אמיתי על חטאיו, ועוד מרגיש שהכל מגיע לו. לכן על העשיר להביא קורבן יקר יותר.

כפי שהמחשבה צריכה להיות שלמה ומוקדשת להשם, כך קורבן עולה, כולו להשם. הקורבן בא כדי שהאדם יוציא ממחשבתו את בחינת עמלק. הקב"ה כן מונע מאדם הנאות שיזיקו אותו, עד גבול מסוים בו האדם מתעקש ובוחר ליהנות מדברים אסורים. לנו אין שאלה בעצמותו של הקב"ה, וחזקה עלינו שהוא מוליך אותנו בדרך הטובה ביותר לתיקון.

וַיִּקְרָא מ-מב

עִבְדוּ אֶת יְהוָה בְּשִׂמְחָה

רצון הגוף מבקש מנוחה, והנשמה רוצה לעבוד את השם בשמחה. ולכאורה קשה מפני שאדם שחטא לפני אדוניו ועבר על מצוותיו, ובא להקריב קרבן ולתקן את עצמו, הוא צריך להימצא ברוח שבור ברוח עצוב, אז היכן השמחה הנדרשת בעבודה. אלא הכוהנים והלויים משלימים את שמחתו.

השמחה היא בלב, ועל האדם לבדוק מהיכן היא נובעת. שמחה נובעת מעצם היות האדם משפיע, שזו תכונת הכהן שבנפש, כאשר הלויים נמצאים בשיר. ומתוך הערבות בעם ישראל רואים את התיקון, או בתוך נפש אדם אחד, שעליו לצרף את מידת ההשפעה, החסד, הכוהן שבו, עם צד הרננה של הלוי. הימין והשמאל מביאים למציאות שהעבודה תהיה בשלמות. וגם כעת כשאין בית המקדש יש ואפשר לעבוד בשמחה.

על האדם להבין שאפילו אם פגם, זו השגחה מהשם כדי שיתקן, ועליו לשמוח בקורבן. הדין בא לעשות גבול ולפרט, וע"י כך ניתן להגדיל את האמונה והתפיסה בחיבור שם הויה, שהוא רחמים, עם שם אלקים הוא מידת הדין.

אמונה זו היא עבודה ממטה למעלה, להתמסרות לעבודת השם כמו עבודת הכהן. שמחה באה מהשפעה, משבירת הרצון לקבל, ואילו עונג בא לגוף אשר בד"כ מעוות את התפיסה הנכונה וחושב שבידור יביא לשמחה.

וַיִּקְרָא לז-לט

וְאִישׁ כִּי יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ

יש לעבוד את השם בשמחה.

ולשם כך צריך גם את דיני הזכר ודיני הנקבה, ולאחד ביניהם. לכן מוסיף את המילה גם, שבת אחים גם יחד כדי לרבות גם את הנוקבא, דהיינו גם עבודה נפשית מלמטה למעלה. האחדות היא כשהמלכה יחד עם המלך, כנסת ישראל עם הקב"ה. עבודה שאינה בשמחה אינה רצויה אצל השם. האחדות מתאפשרת ע"י קורבן העולה המתקן את המחשבה, וקורבנות נוספים המתקנים את צד הגוף. ועיקר האחדות היא בין שם הויה לשם אלקים וגם האחדות בין ישראל המבטאים את שם הויה לאומות העולם עם שם אלקים.

השמן הוא כוח הבינה, אור חסדים עתיק, אור של אמונה. שמן לשון שמונה, נשמה הנותנת את הכוח אם הקב"ה, ע"י שמן זך = גמטריה זית. כפי שכותשים את הזית, כך זיווג דהכאה בא לביטול הגאווה, דהיינו בכל מפגש עם המציאות להכות את הרצון הרגיל ולפעול רצונות לפי רצון העליון. 

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ

איך יכול להיות שיבוא אלקים אל אומות העולם, שהם צד הרשע ולעם ישראל לא, אלא אלקים לא בא אליהם אלא לשר שלהם דהיינו לכוח העליון הפנימי, וכמובן שלא שם הויה בא אליהם, אלא כוח מצד הטבע שהוא שם אלקים.

וַיִּקְרָא לז-לט

וְאִישׁ כִּי יִקַּח אֶת-אֲחֹתוֹ

השמן הוא כוח הבינה, אור חסדים עתיק, אור של אמונה. שמן לשון שמונה, נשמה הנותנת את הכוח אם הקב"ה, ע"י שמן זך = גמטריה זית. כפי שכותשים את הזית, כך זיווג דהכאה בא לביטול הגאווה, דהיינו בכל מפגש עם המציאות להכות את הרצון הרגיל ולפעול רצונות לפי רצון העליון.  

קג) כשמן הטוב על הראש. שמן הטוב, זהו שמן משחת קודש, הנמשך ויוצא מעתיק, כתר, שהשמן הזה, האורות דעתיק, נמצא בנהר העליון, בינה, היונק לַבָנים, זו"ן, להדליק הנרות, הספירות דזו"ן. ושמן שזו"ן יונקים מן הבינה, נמשך על ראש המלך, ג"ר דז"א, ומראשו לכבוד הדיקנא שלו, ומשם נמשך לכל לבושי הכבוד שהמלך מתלבש בהם, לכל הספירות דז"א  כמ"ש: שיורד על פי מידותיו ממש, שהם כתרי המלך, הספירות הנקראות מידות, ששמו הקדוש נמצא בהם.

קד) כל המשכה וכל שמחה שבעולמות אינן יורדות לברך העולם, אלא ע"י אלו הכתרים הקדושים, ספירות ז"א, שהם השם של מלך הקדוש, הויה שהוא חו"ב תו"ם. ומשום זה כתוב: שיורד על פי מידותיו  כמ"ש: על פי אהרון ובניו תהיה, ונמשך השפע לכל העולמות, שתמצאנה ברכות לכל. שמן הזה אינו נמצא עד זמן ההוא של העבודה למטה שהייתה עולה והיו נפגשים זה בזה  כמ"ש: שמן וקטורת ישמח לב. שמן, השפע שלמעלה וקטורת, העבודה שלמטה, שנפגשים זה בזה, ואז היא שמחת הכל. יש לעבוד את השם בשמחה, ולשם כך צריך גם את דיני הזכר ודיני הנקבה, ולאחד ביניהם. לכן מוסיף את המילה גם, שבת אחים גם יחד כדי לרבות גם את הנוקבא, דהיינו גם עבודה נפשית מלמטה למעלה. האחדות היא כשהמלכה יחד עם המלך, כנסת ישראל עם הקב"ה. עבודה שאינה בשמחה אינה רצויה אצל השם. האחדות מתאפשרת ע"י קורבן העולה המתקן את המחשבה, וקורבנות נוספים המתקנים את צד הגוף. ועיקר האחדות היא בין שם הויה לשם אלקים וגם האחדות בין ישראל המבטאים את שם הויה לאומות העולם עם שם אלקים.

וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל אֲבִימֶלֶךְ

קה) רבי אחא פתח: וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל-אֲבִימֶלֶךְ, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה- ובהמשך כתוב:  וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹהִים בַּחֲלֹם, גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם-לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת, מהו השינוי, שבאומות העולם כתוב: ויבוא אלקים, ולישראל לא כתוב: ויבוא אלקים? אלקים שבכאן הוא כוח ההוא, השר שממונה עליהם  כמ"ש: ויבוא אלקים אל בלעם לילה, שהוא כוח שנתמנה עליו. איך יכול להיות שיבוא אלקים אל אומות העולם, שהם צד הרשע ולעם ישראל לא, אלא אלקים לא בא אליהם אלא לשר שלהם דהיינו לכוח העליון הפנימי, וכמובן שלא שם הויה בא אליהם, אלא כוח מצד הטבע שהוא שם אלקים.

קו) ויאמר אליו האלקים בחלום, וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ  מֵחֲטוֹ-לִי;  כשכתוב: מחטו לי, הוא בהכרח הקב"ה? אלא ודאי שהוא רק השר שלו. כמ"ש גם אנוכי ידעתי. כתוב גם לרבות, אע"פ שלמעלה ממני ידוע, גם אנוכי ידעתי. ואחשוך גם אנוכי. המילה גם הוא לרבות, אע"פ שמנעוךָ מלמעלה גם אנוכי מנעתי אותך. אותך מחטו לי, מחטו, הוא חסר א', שצריך לומר מחטוא. מה הוא אומר, הלוא החטא אינו אל השר אלא להקב"ה ולמה אמר מֵחֲטוֹ-לִי? אלא שם הויה גבוה משם אלקים וכולל אותו, לכן אומר גם אנוכי מנעתי אותך.

קז) אלא בעוונותיהם של העם שלמטה, נפגם למעלה התחתון פוגם בעליון ע"י כך שבא התחתון, הגוף ומבקש, ולא תמיד יקבל את ההטבה שעלולה להזיק, ומאלצים את התחתון להתיישר. בעוונות העם שלמטה, נעבר השר שלהם למעלה מממשלתו  כמ"ש: וָאֶחְשֹׂךְ גַּם-אָנֹכִי אוֹתְךָ  אע"פ שלמעלה ממני תלוי הדבר. ואחשוך גם אנוכי, לרבות את עצמו, שגם הוא מנע אותו. מחטו לי, כדי שחטאיך לא ימצאו בי, כמחט הזו התקועה בבשר, שאתה לא תגרום לי בחטאך, להעביר אותי מממשלתי, ויקוצו בי כמחט הזו התקועה בבשר, שאתה לא תגרום כמ"ש: ואקוץ בם. כמו אלו הקוצים התחובים בבשר. מלמדנו, שחטאי בני אדם עושים פגם למעלה. הפגם, הוא כמ"ש: ובפשעיכם שולחה אימכם. וכן חטאי העמים פוגמים בשר שלהם, שהועברה מממשלתו.

קח) וע"כ, כיוון שחטאי התחתונים פוגמים למעלה, מקריבים קרבן. קרבן הוא זה, שכתוב: ובפשעיכם שולחה אימכם, אשר החטא גורם פירוד בין ז"א למלכות בפגם שלו, כי המלכות שולחה מחמת החטא. והקרבן שמקריבים, מקרב עולם העליון, ז"א, בעולם התחתון, מלכות. ונעשה הכל אחד.

וַיִּקְרָא כח-ל

נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם

קשה היה לרבי יהודה הפירוש על הפסוק: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף,  קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. דהיינו שלא תוסיף ליפול, אך הפסוק נאמר במסגרת קינה. רבי שמעון פירש שנכונים דברי החברים, אך הפירוש העמוק יותר שלכל הגלויות הראשונות היה קץ קצוב, ובגלות האחרונה אין קצבה. כלומר לשוב בתשובה ניתן רק כאשר יגיע האדם להכרה שרק בעזרת הקב"ה יוכל להתגבר על היצר הרע, בתנאי שהוא בעצמו חזר מהגלויות הראשונות, כלומר תפקיד האדם בתהליך התפתחותו לחזור בעצמו מכל הגלויות הראשונות, ולהבין שאין יאוש כלל, ורק בעזרת הקב"ה יצליח לקום מהגלות האחרונה.  עתיד הקב"ה להכריז על כנסת ישראל, ואמר, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, כמי שאוחז ביד חברו, ואומר, התנער, קום.

את התורה ניתן להבין רק ע"י שכל אמוני.

בקול של משה רבנו שמייצג את האמונה בנפש, ניתן לשמוע את התורה. ואם התורה באה רק מהשכל האנושי, לא ניתן להבינה. הניסיון להבין את התורה בשכל, בדרך מדעית תביא למחלוקות, אך בדרך אמונית ניתן להגיע לאחדות פנימיות.

כך הקב"ה יאחז בה ויאמר, התנערי, קומי.

פג) וכן כל אלו בני היכל המלך פותחים לדבר עימה בלשון הזה  כמ"ש: קומי אורי, כי בא אורֵך, הרי המלך כאן. ודאי אז, כשהמלך מתפייס עימה, הוא הכבוד שלה ושמחת הכל. בכל הפעמים היא באה לפני המלך וקמה לפניו  כמ"ש: ותבוא לפני המלך, ותעמוד לפני המלך. אבל בפעם הזאת אינו כן, אלא המלך יבוא אצלה, ויתרצה עימה, וישיב אותה להיכלו  כמ"ש: הנה מַלכֵך יבוא לָך, ודאי, ולא אתה אליו. יבוא לך, להתרצות עימך. יבוא לך, להקים אותך. יבוא לך, להשלים אותך בכל. יבוא לך, להעלות אותך להיכלו ולהתחבר עימך חיבור תמידי לעולם  כמ"ש: וארשְׂתיךְ לי באמונה.

פד בעוד שהיו הולכים פגש אותם רבי אבא. אמרו הרי בעל החכמה בא שהגיע למדרגת חכמה, נקבל פני השכינה. כשקרבו אליו נשמט ממושב מרכבו וירד אלהים.

פה  פתח ואמר: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. ויהי קול השופר כאן חולקים ספרי הראשונים וכולם בדבר אחד נתקעו. יש מי שאומר קול השופר הוא שנים, קול אחד ושופר שנים דהיינו ת"ת ובינה ומדייק זה ממה שאינו כתוב ויהי השופר הולך וחזק, אלא קול השופר, שזה משמע קול היוצא מהשופר. אשר קול ז"א היוצא מהשופר שהוא בינה. כי ודאי שהבינה נק' שופר כש"א יתקע בשופר גדול, וזו הבינה היא שופר גדול שבה יוצאים העבדים לחירות עולמים. כי שנת החמישים ה"ס בינה שמאירה ומוציאה העבדים לחירות, שכל הקליפות המשועבדים מתבטלות ואורותיה.

פו  ויש מי שלומד שהכל הוא אחד משום שכתוב קול השופר, דהיינו קול נקרא שופר, ומאין לנו שבינה נק' קול? שכתוב קול גדול ולא יסף, וקול זה הוא בינה שנק' שופר. ע"כ קול השופר הולך, לאן הוא הולך? אם תאמר להר סיני או לישראל, היה צריך לומר יורד, אלא התורה יוצאת מכאן מבינה, והמלה הולך הוא על התורה, שממקום זה שהוא כלל הקולות ניתנה התורה, וכשמסתכלים בדברים הכל אחד.

פז על כן כיון שהתורה יצאה מבינה, לוחות הראשונים היו רשומים ממקום הזה, והוא סוד הדבר שכתוב חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות ממש, להיותה המקום שכל החירות תלויה בה. כי אין חירות מכל הקליפות אלא על ידי האורות של הבינה. אין לך דבר בתורה שיש בו מחלוקת, שאומרים החברים זה כך וזה כך, שלא ילך הכל למקום אחד למלכות ומתקבץ למבוע אחד שהוא יסוד. כל המחלוקות מגיעות למלכות, והפתרון כאשר עולה המלכות לבינה שהיא מקום החירות, ורק בה ניתן להשתחרר מהתפיסה הגשמית.

פח וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ פירושו שכל הנחלים הולכים אל הים, דהיינו אל המלכות הנק' ים, וכתוב שהכל הולך אל מקום אחד. וחזק מאד הוא כמו שלמדנו שהבינה ה"ס כלי המחזיק ארבעים סאה, כי האות ם סתומה איזקא דכיא, ם דלמרבה הםשרה. וחזק מאד יורה שאין לך דבר בתורה שיהיה חלש או שבור וכשתסתקל ותדע אותו תמצא אותו חזק כפטיש יפוצץ סלע. ואם הוא חלש – ממך הוא שלמדנו: כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק, הוא מכם. חזק מאד, דהיינו יכול להתגבר גם על היצר הרע

קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק

פט) מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. במָקום זה נכלל דברים עליונים, סודות עליונים. והאלקים יעננו בקול, בקולו של משה, בקול ההוא שאחז בו משה, בז"א, הנקרא קול. והיה בהיפך, שכתוב: וידבר אלקים. וכאן כתוב: משה ידבר.

צ) אלא משום שכתוב: וַיֹּאמְרוּ, אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת. וע"כ, משה ידבר והאלקים יעננו. מה שלא היה כן מקודם לכן, שאז כתוב: וידבר אלקים. כי אין לך דבר בתורה מפי משה בלבד. וקללות שבמשנה תורה, משה מפי עצמו אמר. מפי עצמו, פירושו, הללו הקללות שבתורת כהנים נאמרו מפי הגבורה, המלכות. והללו שבמשנה תורה, נאמרו מפי עצמו, מפי קול שנאחז בו, ז"א.

קוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה

צא) ובספר האגדה שבבית המדרש אמרו: אע"פ שהתורה נאמרה כולה מפי הגבורה, המלכות, מפי עצמו של משה, ז"א, ג"כ נאמרה. כגון הקללות שבמשנה תורה. ואח"כ נכללו מפי הגבורה  כמ"ש: משה ידבר והאלקים יעננו בקול. משה ידבר, זה קולו של משה, ז"א, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, זהו גבורה, המלכות, שהודה לקול ההוא  כמ"ש: יעננו בקול, בקול של משה.

וַיִּקְרָא לא-לג

וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה, לְאִישׁ זָר

האדם קיבל את הפוטנציאל להגיע לשלמות.

ומשום זה ברא אותו זכר ונקבה, שיהיה שלם. ומתי נקרא האדם שלם כעין של מעלה, הוא בשעה שמתחבר עם בת זוגו באחדות בשמחה וברצון, ויָצאו ממנו ומאשתו בן ובת המראה על המשכיות ברוחניות ומבטא את העליון בצורה שלמה. בן זו בחינת הבנה ובת היא בחינת הרגשה. וזהו תפקיד האדם, להכשיר את נשמתו לדבקות בקב"ה.

בשביל מה צריך היה לברוא את כל אומות העולם, אם אומר הזוהר שלא ברא הקב"ה את העולם אלא בשביל ישראל. אלא ברא הקב"ה את הכל כדי להטיב לנבראים, ולצורך כך חייבים לקבל את התורה, שתכשיר את הנבראים לקבלת ההטבה השלמה. מבחינת המטרה הגויים שלא רצו לקבל עול תורה הם רק אמצעי להגיע למטרה, וכל עוד חלקם שקועים בעבודה זרה, הם לא ראויים לקבלת ההטבה.

וַיִּקְרָא כח-ל
נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם
קשה היה לרבי יהודה הפירוש על הפסוק: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף,  קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. דהיינו שלא תוסיף ליפול, אך הפסוק נאמר במסגרת קינה. רבי שמעון פירש שנכונים דברי החברים, אך הפירוש העמוק יותר שלכל הגלויות הראשונות היה קץ קצוב, ובגלות האחרונה אין קצבה. כלומר לשוב בתשובה ניתן רק כאשר יגיע האדם להכרה שרק בעזרת הקב"ה יוכל להתגבר על היצר הרע, בתנאי שהוא בעצמו חזר מהגלויות הראשונות, כלומר תפקיד האדם בתהליך התפתחותו לחזור בעצמו מכל הגלויות הראשונות, ולהבין שאין יאוש כלל, ורק בעזרת הקב"ה יצליח לקום מהגלות האחרונה.  עתיד הקב"ה להכריז על כנסת ישראל, ואמר, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, כמי שאוחז ביד חברו, ואומר, התנער, קום.
את התורה ניתן להבין רק ע"י שכל אמוני.
בקול של משה רבנו שמייצג את האמונה בנפש, ניתן לשמוע את התורה. ואם התורה באה רק מהשכל האנושי, לא ניתן להבינה. הניסיון להבין את התורה בשכל, בדרך מדעית תביא למחלוקות, אך בדרך אמונית ניתן להגיע לאחדות פנימיות.

וַיִּקְרָא כח-ל

נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם

קשה היה לרבי יהודה הפירוש על הפסוק: נָפְלָה לֹא תוֹסִיף,  קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל. דהיינו שלא תוסיף לפול, אך הפסוק נאמר במסגרת קינה. רבי שמעון פירש שנכונים דברי החברים, אך הפירוש העמוק יותר שלכל הגלויות הראשונות היה קץ קצוב, ובגלות האחרונה אין קצבה. כלומר לשוב בתשובה ניתן רק כאשר יגיע האדם להכרה שרק בעזרת הקב"ה יוכל להתגבר על היצר הרע, בתנאי שהוא בעצמו חזר מהגלויות הראשונות, כלומר תפקיד האדם בתהליך ההתפתחות לחזור בעצמו מכל הגלויות הראשונות, ולהבין שאין יאוש כלל, ורק בעזרת הקב"ה יצליח לקום מהגלות האחרונה.
פב) אמר רבי יהודה: ודאי זהו בירורו של הדבר. עתיד הקב"ה להכריז על כנסת ישראל, ואמר, התנערי מעפר קומי שבי ירושלים, כמי שאוחז ביד חברו, ואומר, התנער, קום. כך הקב"ה יאחז בה ויאמר, התנערי, קומי.

פג) וכן כל אלו בני היכל המלך פותחים לדבר עימה בלשון הזה  כמ"ש: קומי אורי, כי בא אורֵך, הרי המלך כאן. ודאי אז, כשהמלך מתפייס עימה, הוא הכבוד שלה ושמחת הכל. בכל הפעמים היא באה לפני המלך וקמה לפניו  כמ"ש: ותבוא לפני המלך, ותעמוד לפני המלך. אבל בפעם הזאת אינו כן, אלא המלך יבוא אצלה, ויתרצה עימה, וישיב אותה להיכלו  כמ"ש: הנה מַלכֵך יבוא לָך, ודאי, ולא אתה אליו. יבוא לך, להתרצות עימך. יבוא לך, להקים אותך. יבוא לך, להשלים אותך בכל. יבוא לך, להעלות אותך להיכלו ולהתחבר עימך חיבור תמידי לעולם  כמ"ש: וארשְׂתיךְ לי באמונה.

פד בעוד שהיו הולכים פגש אותם רבי אבא. אמרו הרי בעל החכמה בא שהגיע למדרגת חכמה, נקבל פני השכינה. כשקרבו אליו נשמט ממושב מרכבו וירד אלהים.

פה  פתח ואמר: וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד; מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. ויהי קול השופר כאן חולקים ספרי הראשונים וכולם בדבר אחד נתקעו. יש מי שאומר קול השופר הוא שנים, קול אחד ושופר שנים דהיינו ת"ת ובינה ומדייק זה ממה שאינו כתוב ויהי השופר הולך וחזק, אלא קול השופר, שזה משמע קול היוצא מהשופר. אשר קול ז"א היוצא מהשופר שהוא בינה. כי ודאי שהבינה נק' שופר כש"א יתקע בשופר גדול, וזו הבינה היא שופר גדול שבה יוצאים העבדים לחירות עולמים. כי שנת החמישים ה"ס בינה שמאירה ומוציאה העבדים לחירות, שכל הקליפות המשועבדים מתבטלות ואורותיה.

פו  ויש מי שלומד שהכל הוא אחד משום שכתוב קול השופר, דהיינו קול נקרא שופר, ומאין לנו שבינה נק' קול? שכתוב קול גדול ולא יסף, וקול זה הוא בינה שנק' שופר. ע"כ קול השופר הולך, לאן הוא הולך? אם תאמר להר סיני או לישראל, היה צריך לומר יורד, אלא התורה יוצאת מכאן מבינה, והמלה הולך הוא על התורה, שממקום זה שהוא כלל הקולות ניתנה התורה, וכשמסתכלים בדברים הכל אחד.

פז על כן כיון שהתורה יצאה מבינה, לוחות הראשונים היו רשומים ממקום הזה, והוא סוד הדבר שכתוב חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חירות ממש, להיותה המקום שכל החירות תלויה בה. כי אין חירות מכל הקליפות אלא על ידי האורות של הבינה. אין לך דבר בתורה שיש בו מחלוקת, שאומרים החברים זה כך וזה כך, שלא ילך הכל למקום אחד למלכות ומתקבץ למבוע אחד שהוא יסוד. כל המחלוקות מגיעות למלכות, והפתרון כאשר עולה המלכות לבינה שהיא מקום החירות, ורק בה ניתן להשתחרר מהתפיסה הגשמית.

פח וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר, הוֹלֵךְ פירושו שכל הנחלים הולכים אל הים, דהיינו אל המלכות הנק' ים, וכתוב שהכל הולך אל מקום אחד. וחזק מאד הוא כמו שלמדנו שהבינה ה"ס כלי המחזיק ארבעים סאה, כי האות ם סתומה איזקא דכיא, ם דלמרבה הםשרה. וחזק מאד יורה שאין לך דבר בתורה שיהיה חלש או שבור וכשתסתקל ותדע אותו תמצא אותו חזק כפטיש יפוצץ סלע. ואם הוא חלש – ממך הוא שלמדנו: כי לא דבר ריק הוא מכם, ואם ריק, הוא מכם. חזק מאד, דהיינו יכול להתגבר גם על היצר הרע
קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק
פט) מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל. במָקום זה נכלל דברים עליונים, סודות עליונים. והאלקים יעננו בקול, בקולו של משה, בקול ההוא שאחז בו משה, בז"א, הנקרא קול. והיה בהיפך, שכתוב: וידבר אלקים. וכאן כתוב: משה ידבר.

צ) אלא משום שכתוב: וַיֹּאמְרוּ, אֶל מֹשֶׁה, דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ, וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת. וע"כ, משה ידבר והאלקים יעננו. מה שלא היה כן מקודם לכן, שאז כתוב: וידבר אלקים. כי אין לך דבר בתורה מפי משה בלבד. וקללות שבמשנה תורה, משה מפי עצמו אמר. מפי עצמו, פירושו, הללו הקללות שבתורת כהנים נאמרו מפי הגבורה, המלכות. והללו שבמשנה תורה, נאמרו מפי עצמו, מפי קול שנאחז בו, ז"א.

קוֹלוֹ שֶׁל מֹשֶׁה
צא) ובספר האגדה שבבית המדרש אמרו: אע"פ שהתורה נאמרה כולה מפי הגבורה, המלכות, מפי עצמו של משה, ז"א, ג"כ נאמרה. כגון הקללות שבמשנה תורה. ואח"כ נכללו מפי הגבורה  כמ"ש: משה ידבר והאלקים יעננו בקול. משה ידבר, זה קולו של משה, ז"א, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל, זהו גבורה, המלכות, שהודה לקול ההוא  כמ"ש: יעננו בקול, בקול של משה.

את התורה ניתן להבין רק ע"י שכל אמוני

בקול של משה רבנו שמייצג את האמונה בנפש, ממנו ניתן לשמוע את התורה. ואם התורה באה רק מהשכל האנושי, לא ניתן להבינה. הניסיון להבין את התורה בשכל, בדרך מדעית תביא למחלוקות, אך בדרך אמונית ניתן להגיע לפנימיות.

פרשת ויקרא עמודים כח-ל שאלות חזרה

1. אלו הבנות מבין רבי יהודה מפרושו של רשב"י?
2. מה מוסיף רבי אחא על דברי רבי יהודה?
3. כיצד מפרש רבי אבא את הכתוב "תקע בשופר גדול לחרוטינו"?
4. מהם ב, הפרושים לקל השופר?
5. מה אתה לומד מכך שבינה היא עולם החרוט?
6. מהו שכתוב "משה ידבר ואלוהים יאנה לו בקל"?

וַיִּקְרָא כה-כז

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ

על האדם לסכרן את מחשבתו לפי מחשבת הקב"ה.

כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם, יְהוָה. מחשבה שבאה לאדם מטעם הקב"ה היא זכה ושלמה, ומולידה רק אהבה ואחדות, ולא כפי מחשבת האדם בה מעורבים סיגים מהיצר הרע. קורבן העולה בא לכפר על מחשבות כאלו, בהם חושב האדם בטעות שהמחשבות צריכות לספק מאוויים פרטיים. על הקורבן להיות זכר, כדי לסמן שתיקון המחשבה והכפרה צריכים להיות בכוונת השפעה.

לכן על האדם ללמד עצמו לחשוב בתבניות אומניות כפי מחשבת העליון, כאשר כל מחשבה צריכה לנבוע מאמונה שלמה בוודאי הראשוני, הקב"ה. מחשבה זו חייבת להיות אמונית, מאחר והיא מעבר ליכולת התפיסה.

המחשבה מגיעה לאדם כחומר גלם אשר עליו לעבד לצורה הנכונה ע"י הבינה שיכולה לפרט ולהראות כיוונים שונים. בהשגחה פרטית כל מחשבה מגיעה מלמעלה, והאדם נבחן כיצד הוא מעבד ומנהל את חומר הגלם המחשבתי.  מחשבה נכונה באה לבטא את הרצון להשפעה, לדבקות, ליחד.

נָפְלָה לֹא-תוֹסִיף קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל.

בתולה היא בחינה מחודשת, דהיינו שיש בה אמונה. אומר הקב"ה בתולת ישראל לא תוכל לקום מעצמה, דהיינו לצאת מהגלות האחרונה, אלא אני מקימה.

לכאורה אפשר היה לחשוב שאין צורך לעשות תשובה מעצמנו, שהרי לבסוף המלך ישיב אותנו אליו, אלא כתוב: "אלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול" דהיינו הקב"ה עוזר, אך צריכה לבוא תנועה מלמטה. בגלות האחרונה, כשיראו כמה הם רחוקים, יגיעו לידיעה ברורה שהוא חייב את השם לעזרה, ואז גם יבין שבכל הפעמים הקב"ה עזר.

וַיִּקְרָא כב-כד

מי שאינו נשוי הוא פגום

בעל מום הוא מי שפועל לפרטיותו במקום למען הכלל.

מטרת הקורבן לייצר קשר עם הקב"ה ולשם כך על האדם לבוא מצד הכלל שבנפשו, מהצד האמיתי שלו ולא מצד פרטיותו. ברוחניות מי שאינו נשוי, הוא מי שאינו מקבל על עצמו את בחינת הכלל. אם מנסה מישהו למשוך חוכמה/תענוג כדי לקבלו בעל מנת לקבל, המשיכה עצמה ממיתה אותו. וכך כל פעולה שעושה האדם, יכוון לפעול אותה למען הכלל.

אָדָם כִּי-יַקְרִיב, הוא להוציא מי שלא נשא אישה. כי קרבנו אינו קרבן, וברכות אינן נמצאות אצלו, והוא משונה, שאין הוא אדם, ולא בִכְלל אדם הוא, והשכינה אינו שורה עליו, משום שהוא פגום, ונקרא בעל מום. למרות שהזוהר אינו מדבר מדברים גשמיים, אלא על העולמות העליונים בהם אין סדר גשמי של זמן ומקום, עדיין לדברים בחיצוניות ישנה משמעות וכך למשל אין לעלות שליח ציבור שאינו נשוי. ומי שלא נשא אישה מבחינה פנימית אומר שאינו רוצה להוריד את הדברים ללב, אלא רק ללמוד שכל, ללא השבה אל הלב.

אדם הוא זכר ונקבה כמו שכתוב: ויקרא שמם אדם, וכתוב: אתם קרויים אדם.

וַיִּקְרָא כב-כד

מִי שֶׁאֵינוֹ נָשׂוּי הוּא פָּגוּם  [מאן דלא אתנסיב איהו פגים]

בעל מום הוא מי שפועל לפרטיותו במקום למען הכלל.

מטרת הקורבן לייצר קשר עם הקב"ה ולשם כך על האדם לבוא מצד הכלל שבנשפו, מהצד האמיתי שלו ולא מצד פרטיותו. ברוחניות מי שאינו נשוי, הוא מי שאינו מקבל על עצמו את בחינת הכלל. אם מנסה מישהו למשוך חוכמה/תענוג כדי לקבלו בעל מנת לקבל, המשיכה עצמה ממיתה אותו. וכך כל פעולה שעושה האדם, יכוון לפעול אותה למען הכלל.

סא) אֱלֹהִים בְּאַרְמְנוֹתֶיהָ נוֹדַע לְמִשְׂגָּב.  כִּי הִנֵּה הַמְּלָכִים, נוֹעֲדוּ עָבְרוּ יַחְדָּו. נצח והוד מכונים ארמונות, שמשם קיבוץ כל הברכות, קיבוץ השמחות היוצאות משם ע"י מדרגה זו, הנקראת צדיק, יסוד. ושם, ביסוד, מתקבצות הברכות, לְבַשֵׂם את עיר הקדושה הזו, המלכות, שתתברך משָם. כי הנה המלכים נועדו, אלו הם כל ספירות המלך ז"א, בכלל אחד. תחת השם מלך. וגם המלכות נקראת מלך, ועל שניהם נאמר, המלכים. ואֵלו הדברים עולים לעניין אחר. יש והנקבה נק' על שם הזכר

סב) בשעה שהאדם מתקן מעשיו ע"י הקרבן, הכל מתבשם ומתקרב ומתקשר זה בזה בייחוד שלם  כמ"ש: אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם כי יקריב, לקשר הדברים כראוי.

סג) אָדָם כִּי-יַקְרִיב, הוא להוציא מי שלא נשא אישה. כי קרבנו אינו קרבן, וברכות אינן נמצאות אצלו, לא למעלה ולא למטה. ממשמע, שכתוב: אדם כי יקריב, והוא משונה, שאין הוא אדם, ולא בִכְלל אדם הוא, והשכינה אינו שורה עליו, משום שהוא פגום, ונקרא בעל מום, ובעל מום נתרחק מכל. כש"כ, ממזבח להקריב קרבן. למרות שהזוהר אינו מדבר מדברים גשמיים, אלא על העולמות העליונים בהם אין סדר גשמי של זמן ומקום, עדיין לדברים בחיצוניות ישנה משמעות וכך למשל אין לעלות שליח ציבור שאינו נשוי. ומי שלא נשא אישה מבחינה פנימית אומר שאינו רוצה להוריד את הדברים ללב, אלא רק ללמוד שכל, ללא השבה אל הלב.

סד) ונדב ואביהוא מוכיחים שכתוב: וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, מטעם שלא היו נשואים. ומשום זה כתוב: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה. אדם הנמצא דכר ונוקבא, הוא ראוי להקריב קרבן זה, ולא אחר. אדם הוא זכר ונקבה כמו שכתוב: ויקרא שמם אדם, וכתוב: אתם קרויים אדם.

סה) אמר רב אבא: נדב ואביהוא, כך הם, ודאי מטעם שלא היו נשואים. הקטורת הוא עליון מכל הקרבנות שבעולם, שבשבילו מתברכים עליונים ותחתונים. וקרבן הזה שהוא למעלה מכל הקרבנות, לא היו ראויים להקריב, משום שלא היו נשואי אישה. וע"כ לא היו ראויים להקריב קרבן, כש"כ לדברים עליונים, כמו קטורת, שאינם ראויים שיתברך העולם על ידיהם. הקטורת במזבח הפנימי, הריח מסמל כולו רוחניות

סו) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם. למה נענשו קשה כל כך? משל לאדם שבא לפני המלכה, לבשר לה שהמלך בא לביתה וישרה אצלה לשמוח עימה. בא האיש לפני המלך, ראה המלך שהאיש הוא בעל מומים, אמר המלך, אין זה כבודי, שע"י פגום הזה אבוא אל המלכה. בתוך כך, תיקנה המלכה את הבית בשביל המלך. כיוון שראתה, שהמלך היה מוכן לבוא אליה, ואיש ההוא גרם שיסתלק המלך ממנה, אז ציוותה המלכה להרוג אותו האיש.

סז) כך בעת שנכנסו נדב ואביהוא, ובידיהם קטורת, שמחה המלכה, המלכות, ונתתקנה לקבל את המלך, ז"א. כיוון שראה המלך, שאלו האנשים בעלי מומים, לא רצה המלך, שעל ידיהם יבוא אל המלכה לשרות עימה, ונסתלק המלך ממנה. כשראתה המלכה, שבשבילם נסתלק המלך ממנה, מיד, וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה, וַתֹּאכַל אוֹתָם. אם אדם מושך חוכמה דהיינו תענוג כדי לקבלו בעל מנת לקבל, אפילו אם זה כדי  לשמח את הלב, צריך להרוג בחינה זו ולסלק האור. קבלת אור בצורה כזו תבוא בכלים לא ראויים, היות והצורה שבה מושכים, דהיינו בדרך קו או בדרך עיגול היא שמורה אם המדרגה בטומאה או בקדושה.

סח) וכל זה הוא, משום שמי שאינו נשוי, הוא פגום, הוא בעל מומים לפני המלך, וקדושת המלך נסתלק ממנו, ואינו שורה בפגם. וע"ז כתוב: אדם כי יקריב מכם קרבן. מי שנקרא אדם, יקריב. ומי שאינו נקרא אדם, שהוא הבלתי נשוי, לא יקריב. מי שאינו נשוי הוא בעל מום מפני שאינו רוצה את היחד, אלא רק את עצמו והוא עוון פלילי. ישנם כאלו שהם נשואים מבחינה חיצונית, אך הם פוגמים בכלל, לכן אדם כי יקריב מכם, הוא רק מי שניקרא אדם, הוא יכול להקריב.

סט) מִן-הַבְּהֵמָה, מִן-הַבָּקָר וּמִן-הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת-קָרְבַּנְכֶם. מן הבהמה הוא כְלל, שכולל כל מיני בהמות, טמאות וטהורות. מן הבקר ומן הצאן, הוא פרָט לאחר הכלל, שאין בכלל אלא מה שבפרט, ולכאורה למדנו הפוך, אלא רוצה לומר שהפרט היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא. כלומר דווקא אלו הכשרים לאכילה. ושאינם כשרים לאכילה, אסור להקריב. אל תיתן לכלל מה שאינך רוצה, מה שלא טוב לך

א. על מי כתוב כי הנה המלכים נועדו ?
ב. מה קורה לאדם בשעה שמתקן מעשיו ע"י קורבן?
ג. מהו הדגש שכתוב אדם כי יקריב ולא מי שיקריב
ד. מהי הסיבה שבגינה מתו נדב ואביהו על פי מאמר זה? ואיך זה קשור לפירוש
שהיו שתויי יין
ה. הסבר את הרעיון הפנימי של הכתוב בזוהר שמי שאינו נשוי הוא פגום והוא בעל מומים
בפני המלך וקדושת המלך נסתלק ממנו.
ו. מה היא התוספת לאחר שכתוב מן הבהמה ולאחר כך מן הבקר ומן הצאן ומה זה מורה

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

הדף היומי בזהר הסולם פיקודי עא-עג שיעור השקפה

וַיִּקְרָא יט-כא

קָרְבָּן לַיהוָה

נ) באותו יום שנשתכלל בית המשכן, הקב"ה הקדים ושרה בו. מיד, ויקרא אל משה, וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. וידבר ה' אליו, שהודיע לו, שעתידים ישראל לחטוא לפניו, ושיתמשכן אוהל מועד הזה בחטאיהם, ולא יתקיים בידיהם  כמ"ש: וידבר ה' אליו מאוהל מועד לאמור. אמר לו, שעתיד להתמשכן בחטאיהם של ישראל, ולא יתקיים בקיומו. אבל הרפואה לזה הוא, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה. הרי לך קרבנות, המגינים על הכל הקורבנות במשכן הם הפתרון המגן על הכל מפני שאז אדם מוכן להקריב עצמו. הקורבן שמקריב האדם בכוונה הראויה, כדי שיזכה לשלמות כל הצדדים שלו, וכדי לעורר רחמים ולא דין.

נא) רבי חזקיה היה מצוי לפני רבי שמעון, אמר לו: קרבן היה צריך להיקרא קירוב, ולמה נקרא קרבן? קרבן הוא התקרבות של כתרים הקדושים, הספירות חג"ת נהי"מ, שמתקרבים כולם יחד ומתקשרים זה בזה, עד שנעשים כולם אחד בייחוד השלם, שיתתקן השם הקדוש כראוי. שכתוב: קָרְבָּן לַיהוָה, פירושו קרבן, התקרבות, של אלו הכתרים הקדושים חג"ת נהי"מ להויה, שהוא רחמים, קו האמצעי, שיתתקן השם הקדוש, ולייחד אותו כראוי, כדי שימצא רחמים בכל העולמות, והשם הקדוש יתעטר בעטרותיו, שיתבשם הכל.

נב) וכל זה הוא, כדי שיתעורר הרחמים ולא יתעורר הדין. ומשום זה להויה הוא ולא לאלקים. כי הויה יורה רחמים ואלקים יורה דין. כי רחמים צריכים ולא דין. אבל כתוב: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. כתוב: זבחי אלקים, ולא כתוב: זבחי הויה. הזבח הוא רק השחיטה שנעשתה בצפון, במידת הגבורה, וכך נשברת מידת הגאווה. והקרבן עצמו לשם הויה ולא לשם אלקים שהוא מידת הדין.

נג) אמר לו רבי שמעון: ודאי הוא כך, כי קרבן אלקים, לא כתוב: אלא זבחי אלקים. רק השחיטה נקראת על שם אלקים. וע"כ שחיטתן בצפון, כי הצפון רומז על שם אלקים, דין, כי זביחה היא אל השם אלקים, צד הגבורה, שיתבשם וישבר רוח הדין, ויהיה נחלש הדין, ויתגברו הרחמים על הדין. וע"כ כתוב: זבחי אלקים, לשבר הכוח והתוקף של דין קשה. שכתוב: רוח נשבָּרָה, שיהיה רוח, החזק הזה של הדין, נשברה, ולא יתגבר רוחו וכוחו ותוקפו. והאדם צריך אז לעמוד על המזבח ברוח נשבר, ויתבייש ממעשיו, כדי שיהיה נשבר רוח התקיף הזה. והכל הוא כדי שהדין יתבשם, ויתגברו הרחמים על הדין.

נד) אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַיהוָה. מהו מכם? הכתוב בא להוציא את אדם הראשון, שהוא הקריב קרבן, כשברא הקב"ה את העולם. שלא הקריב מבקר וצאן, אלא שור מַקְרין, בעל קרן אחת שור קו שמאל קרן היא מלכות. אדם כי יקריב מכם, להוציא אדם הראשון, שלא היה מכם.

יש הבדל בין הקורבן שבדרך, בזמן תיקון, לבין הקורבן שבמטרה, שאז מתבטל היצר הרע בגמר תיקון בו ניתן גם את צד שמאל להקריב. ההבחנה היא שבדרך אין לאדם ברירה אל לפעול שלא לשמה, ובגמר תיקון לא יבקש שום דבר לפרטיות, אלא כל הקורבן יהיה להשפיע נחת רוח להשם.

נה) רבי אבא פתח: שִׁיר מִזְמוֹר, לִבְנֵי-קֹרַח. שיר הזה הוא שבח העולה על כל שאר השבחים, שזכו בני קורח לשַבח לו. שיר מזמור, לשון כפול, יורה שבח על שבח. שבח שנחלק לשני שבחים.

נו) וזכו בני קורח לשבח לכנסת ישראל. כי כתוב:  גָּדוֹל יְהוָה וּמְהֻלָּל מְאֹד. מתי נקרא הקב"ה גדול? בזמן שכנסת ישראל, המלכות, נמצאת עימו  כמ"ש: בעיר אלקינו הוא גדול, שפירושו, עם עיר אלקינו, עם המלכות, הוא גדול.

כי ז"א, שנקרא הויה, הוא תמיד בחסדים מכוסים מחכמה. חכמה היא ג"ר, המכונה גדלות. כשממשיך חכמה בשביל המלכות, הנקראת כנסת ישראל, יש לו ג"ר ונקרא גדול. אבל בלי המלכות אין לו חכמה, ואינו גדול. כי אין החכמה נגלית בשום ספירה אלא במלכות לבדה. למי "שאין" מלכות דהיינו אני עצמי אמיתי, לא יכול ממש למשוך חוכמה, כלומר בלי רצון לקבל לא ניתן למשוך חוכמה.

גָּדוֹל יְהוָה

חצי בן אדם אינו מתברך

נז) אמר לו רבי יהודה: למה צריך לומר כאן, בעיר אלקינו, היה מספיק שיאמר, בעיר הר קודשו. ודאי, כי עיר שהיא מלכות, יראת אלקינו נקראת, והיא שבחם של ישראל. הכתוב מלמדנו, שהמלך בלי המלכה אינו מלך, ואינו גדול, ואינו מהולל. ולכן כל מי שאינו נמצא זכר ונקבה, נעדר ממנו כל שבח, ואינו בִכְלל אדם. ולא עוד אלא שאינו כדאי להתברך. משמע שמי שלא מתחתן או אין לו את שני הצדדים מנוע מלקבל את הברכה

נח) כתוב: וַיְהִי הָאִישׁ הַהוּא, גָּדוֹל מִכָּל-בְּנֵי-קֶדֶם. כתוב בספרו של רב המנונא סבא, שבת זוגו של איוב, הייתה כמוהו ביראת הקב"ה, ומצד אשתו היה נקרא גדול. אף כאן, גדול ה' ומהולל מאוד. במה הוא גדול? בעיר אלקינו הר קודשו, המלכות, ומצידה נקרא ה' גדול, מטעם שהחכמה שהיא הגדלות, אינו מושפע לז"א אלא כשהוא עם הנוקבא.

נט) ומשום זה שבח זה נאמר ביום שני. כי ג' ימים הראשונים דמעשה בראשית הם כנגד ג' קווים דז"א, ויום שני הוא קו שמאל, שמשם נמשך החכמה אל המלכות  כמ"ש: שְׂמאלו תחת לראשי. ולמה לא כתוב: כי טוב, בשנִי, אם הוא חשוב כל כך, שמשם נמשך החכמה? משום שעתידים להיפרד. כלומר, כל עוד שלא נפרדו ז"א ומלכות זה מזה, אלא המלכות, שבה החכמה, הייתה דבוקה בז"א, והיו שניהם פרצוף אחד, לא היה טוב  כמ"ש: לא טוב היות האדם לבדו. כי בזמן שהוא לבדו, והנוקבא עוד לא נלקחה ממנו כתוב: לא טוב. וע"כ לא כתוב: כי טוב, ביום שני. שאז עוד לא נברא האדם, והם עתידים להיפרד כשיברא האדם ביום השישי, אך אין הדבר אומר שאין מלכות שמקבלת את האור, אלא לא בהיפרדות רק בקיום יחד.

ס) גדול ה' ומהולל  כמ"ש: שגדול רק כשהוא עם המלכות. יְפה נוף מְשׂושׂ כל הארץ, הוא השבח של החיבור שלהם, כי יפה נוף, זהו הקב"ה, וזהו צדיק, יסוד דז"א. משוש כל הארץ, כי אז שמחת הכל, וכנסת ישראל, המלכות, מתברכת.

וַיִּקְרָא יט-כא

קָרְבָּן לַיהוָה

אמר לו הקב"ה למשה שעתיד המשכן להתמשכן בחטאיהם של ישראל, ולא יתקיים בקיומו. אבל הרפואה לזה הוא, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה. הרי לך קרבנות, המגינים על הכל. הקורבנות במשכן הם הפתרון המגן על הכל מפני שאז אדם מוכן להקריב עצמו. הקורבן שמקריב האדם בכוונה הראויה, כדי שיזכה לשלמות כל הצדדים שלו, וכדי לעורר רחמים ולא דין.

קָרְבָּן לַיהוָה, פירושו התקרבות, כדי שימצא רחמים בכל העולמות, וכל זה הוא, כדי שיתעורר הרחמים ולא יתעורר הדין. ומשום זה להויה הוא ולא לאלקים. כי הויה יורה רחמים ואלקים יורה דין. אבל כתוב: זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה. כתוב: זבחי אלקים, ולא כתוב: זבחי הויה. הזבח הוא רק השחיטה שנעשתה בצפון, במידת הגבורה, וכך נשברת מידת הגאווה. והקרבן עצמו לשם הויה ולא לשם אלקים שהוא מידת הדין.

יש הבדל בין הקורבן שבדרך, בזמן תיקון, לבין הקורבן שבמטרה, שאז מתבטל היצר הרע בגמר תיקון בו ניתן גם את צד שמאל להקריב. ההבחנה היא שבדרך אין לאדם ברירה אל לפעול שלא לשמה, ובגמר תיקון לא יבקש שום דבר לפרטיות, אלא כל הקורבן יהיה להשפיע נחת רוח להשם.

גָּדוֹל יְהוָה

חצי בן אדם אינו מתברך

למי "שאין" מלכות דהיינו אני עצמי אמיתי, לא יכול ממש למשוך חוכמה, כלומר בלי רצון לקבל לא ניתן למשוך חוכמה. מי שאינו נמצא זכר ונקבה, נעדר ממנו כל שבח, ואינו בִכְלל אדם. ולא עוד אלא שאינו כדאי להתברך. משמע שמי שלא מתחתן או אין לו את שני הצדדים מנוע מלקבל את הברכה