שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח ז – ט

מִי שֶׁלּא מֶפָרְסֶם וּמְשַׁבַּח אֶת דֶּרֶך הָאֱמֶת, מַרְגִּישׁ מָוֶות בְּדַרְכּוֹ.

כדי להפעים את הנפש ולעורר אותה לדבר האמיתי צריך לעשות: א' פרסומת אישית ושבח לדבר. ב' – יגיעה, מוכנות לשלם עבור הדבר, שכך הוא הופך ליקר עבורך. ג' – כשמגיע האור/התענוג, חובה לוותר עליו כסיבה לפעולה. לא פועלים את האמת מהסיבה שזה מרגיש לי טוב, פּוֹעֲלִים אֶת הָאֱמֶת מִפְּנֵי שׁזוֹ הָאֱמֶת!

הַיְּהוּדִי לֹא מְחָפֶּשׂ אֱמֶת שִׂכְלִית אֶלָּא אֱמֶת אֶמּוּנִית, לא נשען על הוכחות מדעיות אלא על דעת חכמים, שהיא מעל טעם ודעת אישית שלו.

מוות הוא איבוד החיוּת ובאופן כלל זה ניתוק מנותן החיים. היצר הרע, הרצון לקבל, הגוף כל הזמן מדבר לשון הרע על האמונה, לכן אומר התנא "לֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה". לעומת השתקת הגוף, כאשר אדם רוצה לתחזק את הצד הרוחני, עליו להפעיל שכנוע פנימי, לפרסם ולספר בכדי להגביר את הכוח החיובי.

כשאדם יוצא מיצר הרע (ממצרים), הוא מרגיש כאילו הוא מאבד את כל מה שיש לו, מאחר וכל תפיסתו גשמית, הפרטיות, וכאן באה ההרגשה שהרוח שבו נשברת, זהו המוות הגשמי. מבחינת התפיסה הגשמית, הוויתור עליה קשה כמוות. ולמרות שכל המלאכים שהם כוחות הנפש, משבחים את האדם על הצעד האמיץ ללכת למדבר הנפשי לרכוש אמונה – עדיין קשה ביותר.

כשהגוף מגיע לייאוש, הוא לכאורה מוכן להתחזק ולהאמין, כמו חילוני לפני ניתוח שקורא תהילים. ואז שלכאורה מתחיל הוא להשתחרר, בא הגוף ומזכיר לו כמה טוב היה בגשמיות, איזה "חיים" היו בחילוניות.

הרג פרעה את כל אלו שהנחו אותו ללכת בדרך טומאה. אדם בייאוש כבר מוכן בעצמו להרוג את כל המחשבות והרעיונות המסיטים אותו מדרך האמת. בעומדו לפני שוקת שבורה מתחיל הוא רק לזמן מה, להילחם במחסומים שבחיים.

פרעה שבנפש הוא כלב, שלכאורה בזמן משבר מוכן להשפיע, או כשמוכן לך רק מפני שכיף לו או נותנים לו כבוד, אז כאמור זה זמני ובהזדמנות ראשונה יחזור לסורו. לכן אין לנו מה לסמוך על השכל, על התפיסה המדעית, על התפיסה הגשמית שהם יוציאו אותנו ממצרים. רק בדרך אמונה ניתן לצאת ממצרים.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון בשלח ד-ו
1. מדוע בן שנולד משונם מת?
2. היכן אנחנו למדים שהשונמית היתה עקרת הבית ולא בעלה? ושהוא היה בנה יותר מאשר בנו של בעלה?
3. מה הטעם שלא ידע אלישע שה' הולך להרוג את חבקוק?
4. מדוע התיקון של אלישע כדי להחיות את חבקוק היה ששם פיו על פיו ועיניו על עיניו וכו'?
5. מדוע קראו לחבקוק "חבקוק" ולא חבוק?
6. מהו תפילה שאומר כאן תפילה לחבקוק? ראה אות כ"א.
7. מהו על שגיונות? ולמה לא כתוב על שגיאות?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בְּשַׁלַּח ד – ו

וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם

כּוֹחַ אֱמוּנָה עָצוּם עַד כְּדֵי תּחִיָית מֵתִים.

בעל תשובה המוכן לוותר על כל הרצון הפרטי, לבוא בביטול גמור, יכול הוא להגיע בזכות הימין להחיות את כל הרצונות בקדושה.

לעתים אדם מרגיש שהוא כל כך צודק בהבנה שלו, עד כדי שהוא נפרד מהכלל. כשאתה פוגש את צד הנקבה אל תנסה להוליד ממנו הבנה. כשאדם מחפש חיות,  הפיתרון הוא להתקשר לרוח העליון,  להתחבר להשקפה גבוהה שתחייה אותו מהקיבעון בשמאל. על כל אחד לקחת את הרצונות שמתו אצלו ולהחיותם מתוקנים בכוח האמונה.

לשם כך צריך גם את שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי – דהיינו ההשתוקקות הגדולה, וגם וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, שהוא חיבוק אחד הכולל את שניהם כשהרצון כפוף להשפעה. בלי הימין – האמונה לשום בן (הבנה) אין זכות קיום.

גחזי הוא כאן בחינת הנחש והשונמית אינה מוכנה אלא לשמש את הכלל. למועד יהיה לך בן, לראש השנה. בן זה הבנה – ההבנה שנולדה מהשכינה הקדושה מתה. כשגחזי בא ואומר לה לאכול, במקום להוליד הבנה אמיתית, זו בחינת מוות.

נולד בן, נולדה הבנה לאדם, אמר שרוצה להיות משפיע, להוליד את חבקוק שחובק גם את השמאל וגם את הימין.

יב) וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין-לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. אמר לה אלישע, הרי ודאי השעה עומדת לך להיוושע בבן, כי היום גורם. כי ברה"ש נפקדו עקָרות. וַיֹּאמֶר, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ), חֹבֶקֶת בֵּן, וַתַּהַר הָאִשָּׁה, וַתֵּלֶד בֵּן, לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. ואח"כ מת. מה הטעם שמת? אלא משום שהבן ניתן לה ולא לבעלה, וממקום הנקבה נקשר, ומי שנקשר בנקבה, מיתה נועדת לו. ומאין לנו, שהוא ניתן לה, כי כתוב: אַתְּ חֹבֶקֶת בֵּן.

יג) באברהם כתוב:   שוֹב אשוב אליךָ. ולא אליה. אליך ודאי, בך התקשר, ולא בנקבה. כי מי שבא מצד הנקבה, המוות מקדים אותו. וַתַּעַל, וַתַּשְׁכִּבֵהוּ, עַל-מִטַּת, אִישׁ הָאֱלֹהִים, משום שראתה שם קדושה עליונה יותר מבכולם.

יד) וֶאֱמָר-לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ, הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד; וַתֹּאמֶר, שָׁלוֹם. מכאן, שהיא עקרת הבית, שהקדים שלומה לשלום בעלה. ולא עוד, אלא שהיא הלכה אחריו, אחר הנביא, ולא בעלה. וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ.

טו) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה-לָהּ כִּי-נַפְשָׁהּ מָרָה-לָהּ, מה השינוי כאן, שקרא לו הכתוב איש האלקים, וכאשר היה בעיר, קרא לו אלישע? אלא כאן ודאי הוא איש האלקים, כי כאן הוא מקומו, ולא בעיר, ולא בשעה שהיו בני הנביאים לפניו. וע"כ לא נקרא שם איש האלקים, אלא אלישע.

טז) וַיהוָה הֶעְלִים מִמֶּנִּי, וְלֹא הִגִּיד לִי. כמ"ש:  וַיהוָה הִמְטִיר עַל-סְדֹם, אשר וה' פירושו, הוא ובית דינו. וזה ב"ד שלמטה, המלכות. כתוב:  ולא הגיד לי, מה הטעם שלא ידע אלישע? אלא אמר הקב"ה, ואיך אני הורג את זה, אם אומר לו, לא ימות, כי מתנה שלו הוא, ויתפלל עליו, ולא ייתן שימות. ויש לו למות ודאי. כי למדנו, שכתוב:   את חובקת בן, ונקשר במקום הנקבה, וממקום הנקבה נגרם המוות. ומשום זה לא אמר לו. נסיון למשיכת האור שלא דרך השפעה תגרום למוות.

יז) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מָתְנֶיךָ, וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ, כִּי-תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ, וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ; וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי, עַל פְּנֵי הַנָּעַר. שנסתלק ממנו מעשה הנס, שלא היה כדאי לזה. ותאמר אם הנער, חַי ה' וחֵי נפשך אם אעזבך. למה הפצירה בו כ"כ, שילך בעצמו, כיוון שגֵיחַזי היה הולך? אלא היא ידעה דרכיו של אותו רשע גֵיחַזי, שאינו כדאי שיהיה נעשה נס על ידו. ידע שגחזי רשע ולא ראוי שיעשה נס על ידו, שכבר ראה שהיא באה ממקום השפעה, התנהג שלא בצניעות כשדחף אותה.

יח) וַיָּשֶׂם פִּיו עַל-פִּיו וְעֵינָיו עַל-עֵינָיו וְכַפָּיו עַל-כַּפָּו, וַיִּגְהַר, עָלָיו; וַיָּחָם, בְּשַׂר הַיָּלֶד. למה עשה אלישע כך? אלא שהסתכל אלישע וידע שמקום זה של הנקבה, שנקשר בו עתה, הוא שגרם לו למות. וע"כ, וישם פיו על פיו, ועיניו על עיניו, כדי לקשר אותו במקום אחר עליון, במקום הזכר, מקום ששם נמצאים חיים.

יט) ולא היה יכול לעקור אותו ממקום הנקבה (כמו אנשים שנקשרים לרצון לקבל שממית אותם ומסרבים לעזבו), שנקשר בו מתחילה, עד שהעיר רוח אחד מלמעלה, ונקשר במקום זה העליון, והשיב לו נפשו. ואם לא עשה כן לא היה קם לתחייה לעולם. ויזורר הנער עד שבע פעמים. ולא עלה יותר משבע, שהוא כנגד שבעים שנות חייו, כמ"ש: ימי שנותינו בהם שבעים שנה.

כ) וזה הוא חבקוק הנביא. שכתוב עליו, את חובקת בן. וחבקוק הוא מלשון חיבוק. א"כ, חֲבוּק היה צריך להיקרא, ולמה נקרא חבקוק, שהמשמעות שני חיבוקים? אלא חיבוק אחד הוא של אימו, וחיבוק אחד של אלישע, שהתחבק עימו בשעה שהחיה אותו. פירוש אחר: שני חיבוקים היה לו, בין מצד זה של אימו, ובין מצד זה של הנביא. חיבוק אחד, ממקום שהיה תלוי בו מתחילה, מקום הנקבה. חיבוק אחר, שהעלה אותו יותר למדרגות העליונות, למקום הזכר. וב' חיבוקים אלו נכללים, בחיבוק אימו וכן בחיבוק הנביא. וע"כ נקרא חבקוק, שמשמעותו שני חיבוקים.

כא) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל  שִׁגְיֹנוֹת. מהו תפילה שאומר כאן? אלא זהו המקום, שהיה נקשר בו תחילה. מצד אימו. וזהו תפילה של יד, הנוקבא דז"א. על שגיונות, כי יום ההוא שנקשר בו, שגיונות העולם היו תלויים לפני הקב"ה, שהיה רה"ש. וגבורה, הנוקבא, הייתה שולטת. וע"כ נקשר בו תפילה הזו, הנוקבא.

כב) תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא, פירושו בשביל חבקוק, בשביל ב' החיבוקים, שהנביא עשה בשבילו כמ"ש: יְהוָה, שָׁמַעְתִּי שִׁמְעֲךָ יָרֵאתִי. כשהתעורר עליו רוח הנביא, זכר, בשעת החיבוק שלו על רוח הנקבה, שהוא תפילה, שהיה לו מחיבוק של אימו, היה בא ומתיירא ומזדעזע, שלא יחזרו עליו דינים של הנוקבא. וע"כ אמר, ה' שמעתי שמעך יראתי. משל אמרו, שהנשוך מכלב מזדעזע מקולו. מאחר וראה שהוא מת מבחינת השמאל, פחד שלא יחזרו עליו הדינים משמאל.

כג) יְהוָה פָּעָלְךָ בְּקֶרֶב שָׁנִים חַיֵּיהוּ. מי הוא פועלך? על עצמו אמר, שהוא פועל שלו. בקרב שנים חייהו. פירושו, תן לו חיים לפועלך בקרב שנים העליונים, שהם הספירות. פירוש אחר, חייהו שלא ימות כבתחילה.

כד) על שגיונות. כמ"ש: שגיון לדוד, שהוא זמר ושבח. כי מיני תשבחות היו לפני הנביאים להשרות עליהם רוח הנבואה כמ"ש: ופגעת חבל נביאים יורדים מהבמה ולפניהם תוף וחליל וכתוב: ועתה קחו לי מנגן. וכש"כ חבקוק, שהיה צריך יותר מכולם לנחת רוח, ולהמתיק אותו מקום, הנוקבא, שהיה מקושר בה תחילה, כדי להמשיך עליו רוח הנבואה. וכן כל הנביאים, חוץ ממשה, שעלה על כל נביאי העולם, אשרי חלקו.

שיעור שמע:

בְּשַׁלַּח ד – ו

וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם

כּוֹחַ אֱמוּנָה עָצוּם עַד כְּדֵי תּחִיָית מֵתִים.

בעל תשובה המוכן לוותר על כל הרצון הפרטי, ולבוא בביטול גמור, יכול בזכות הימין להחיות את כל הרצונות בקדושה.

לעתים אדם מרגיש שהוא כל כך צודק בהבנה שלו, עד כדי שהוא נפרד מהכלל. כשאתה פוגש את צד הנקבה אל תנסה להוליד ממנו הבנה, אלא בשעה שאתה מחפש חיות,  הפיתרון הוא להתקשר לרוח העליון, להתחבר להשקפה גבוהה שמחייה מהקיבעון שבשמאל. על כל אחד לקחת את הרצונות שמתו אצלו ולהחיותם מתוקנים בכוח האמונה.

לשם כך צריך גם את שְׂמֹאלוֹ תַּחַת רֹאשִׁי – דהיינו ההשתוקקות הגדולה, וגם וִימִינוֹ תְּחַבְּקֵנִי, שהוא חיבוק אחד הכולל את שניהם כשהרצון כפוף להשפעה. בלי הימין – האמונה לשום בן (הבנה) אין זכות קיום.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח א-ג
1. מה שאלתו של רבי שמעון באות א', ומה זה קשור לאדם?
2. מיהי שונם ומדוע נקראת אישה גדולה?
3. במה גדולה שונם על כל שאר נשים שבעולם?
4. במה ראתה שונם שאלישע איש קדוש הוא, ומה הקושיות שהזוהר מעלה בעניין זה?
5. מהם התיקונים שעושה שונם עבור אלישע?
6. מדוע מקדימה את המיטה לפני שאר הפריטים שלא כסדר ההגיוני?
7. איזה משפט מנהל אלישע עבור השונמית?

בְּשַׁלַּח א – ג

וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם

 פרשה חשובה זו מלמדת על התהליך הנפשי שעובר על האדם ביציאת מצרים הפרטית שלו, תהליך של חזרה בתשובה.

 א) וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם, וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא:  כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. רבי שמעון פתח: תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל  שִׁגְיֹנוֹת. מהו השינוי שכתוב תפילה לחבקוק הנביא יותר מכל שאר נביאי העולם, שלא כתוב בהם, תפילה לישעיהו הנביא, או לירמיה או ליחזקאל או להושע או לשאר נביאי העולם?

ב) אלישע זכה בעוה"ז מה שלא זכה נביא אחר, חוץ ממשה כתוב: וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל-שׁוּנֵם, וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה. גדולה במעשים, שכל בני הבית משתבחים בה, והיא עקרת הבית. ומשום שבעלה לא היה נמצא בבית שיהיה עיקר הבית, לא היה נזכר הוא אלא היא. כל מה שמדבר הזוהר על אשה, מדבר על המלכות  – האני, הלב של האדם ולא על דמויות גשמיות. אשה גדולה היא השכינה הקדושה שגדולה במעשים שמעל טעם ודעת.

ג) וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה, שהיא גדולה על כל שאר נשים שבעולם. כי שאר נשי העולם, כשרואים אורח בבית, מצטערות עליו ודוחקות אותו ומכ"ש להוציא עליו כסף. וזו, שמחה באורח, ומוציאה עליו כסף. כיוון שראתה את אלישע, שמחה בו מאוד. וע"כ כל השבח היא לאישה, כי אורח הבית של האישה הוא, ומשום זה כתוב: ושם אישה גדולה. שהיא גדולה על שאר הנשים. בהתייחסו לנשי העולם, אומר שבד"כ המלכות היא רצון לקבל. וכאן אומר שהיא שמחה ברצון להשפיע, וכך עושה תיקון.

ד) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ, הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ, תָּמִיד. במה ידעה שאלישע איש קדוש? סדין לבן הטילה במיטתו ולא ראתה בו קרי מעולם. גם לא עבר זבוב על שולחנו. זבוב הוא סימן ליצר הרע. הבחינה שהוא איש קדוש השומר על הברית.

ה) מהו השינוי שנאמר, שלא ראתה בו קרי, הרי רבים הם האנשים בעולם כן, שאינם רואים קרי? ולמה כתוב:   הנה נא ידעתי, שלא עבר זבוב על שולחנו? הרי כל שראו אותו אוכל על שולחנו, היו יודעים כמוה.

ו) אבל הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי, היא ידעה ולא אחר, משום שהיא הייתה מתקינה מיטתו בשעה ששכב בה בלילה ובשעה שקם בבוקר. ומה שאמרו, שסדין לבן הטילה במיטתו, כן היה, ובו הייתה יודעת, כי מדרך העולם הוא, שכיוון שאדם קם ממיטתו, מעלה הסדין שישן עליו, ריח מזוהם. וזה, בשעה שהעלתה הסדין ממיטתו, היה מעלה ריחות כריחות שבגן עדן. אמרה, אם לא שהוא קדוש וקדושת אדונו עליו, לא היה עולה ריח קדוש מן הסדין.

ז) משום זה הוא צריך לפרוש מן הבית, כי אין אדם יכול להיזהר כל כך בבית. אבל, אמרה, נעשה נא עליית קיר קטנה, ונשים לו שם מיטה ושולחן וכיסא ומנורה, שהם תיקון כנ"י, מלכות, הנקראת עליית קיר, שכתוב:   ויסב חזקיהו פניו אל הקיר.

ח) מיטה ושולחן וכיסא ומנורה. סדר הכתוב אינו כסדר השימוש, שהרי כיסא צריכים מתחילה, ואח"כ שולחן, ואח"כ מנורה, ואח"כ מיטה. למה הקדימה מיטה? משום שמיטה חביבה עליה יותר מכל, ואדם מקדים מה שחביב עליו. כי במיטה ראתה קדושה עליונה יותר מבכולם.

ט) וַיְהִי הַיּוֹם, וַיָּבֹא שָׁמָּה. מי הוא יום זה? יום ההוא, יו"ט של רה"ש היה, שנפקדו בו עקָרות העולם ונפקדו בו בני העולם. קרא לשונמית ואמר, הנה חרדת אלינו את כל החרדה הזאת, בשביל זה אני צריך לעיין ביום הזה בדיני העולם, משום שהקב"ה דן ביום הזה את העולם, ובשביל שנפרשתי לבדי במקום הזה, בעליית קיר שעשית לי, אני צריך להסתכל בדיני העולם. שמי שנפרד לבדו ביום הדין, אע"פ שהוא זכאי, הוא נתפס מתחילה. אדם ההולך לבדו, נשפט לבדו, וכאשר הוא במסגרת הכלל, נשפט עם כולם.

י) מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ, הֲיֵשׁ לְדַבֶּר-לָךְ אֶל-הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל-שַׂר הַצָּבָא. והאם דבר זה נצרך אל אישה, שאינה יוצאת ואינה הולכת בהיכל המלך? אלא יום זה היה גורם, שכל בני העולם יושבים בדין, וביום ההוא נקרא הקב"ה מלך: המלך המשפט. אמר לה, אם את צריכה למלך העליון, שיכפר לך על המעשים שבידך, אדבר ואבקש בעדך.

יא) וַתֹּאמֶר  בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. מה אומרת? אלא בשעה שהדין תלוי על העולם, לא ייפרד אדם מן הכולל בלבדו, ולא יצוין למעלה, ולא יידעו אותו בלבדו. כי בשעה שהדין תלוי על העולם, אלו שנודעו ונרשמו בלבדם, אע"פ שצדיקים הם, הם נתפסים מתחילה. וע"כ, אין אדם צריך לפרוש מן העם לעולם, כי רחמי הקב"ה נמצאים תמיד על העם כולו ביחד. ומשום זה אמרה, בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת, ואיני רוצה להיפרד מהם, כמו שעשיתי עד היום הזה. דהיינו שעושה תשובה. אין האדם יכול לקלוט רחמי שמים בפרטיות שלו, אלא רק בכלל.

מדרגה באדם הנק' אֱלִישָׁע הנביא, שנמצא לבד ופוגש בשכינה הקדושה הנק' שׁוּנֵם לשון שנה. כעת רצונו לעשות תיקון של ראש השנה, כאשר השכינה יודעת שנקודה נפשית זו צדיקה, ועדיין שואל האדם מה יכול עוד לעשות למען השכינה. השכינה רוצה בן, דהיינו הבנה חדשה של בחינת חסדים וישר-אל.

שיעור שמע:

בֹּא סז-סט

התפילין

עַבְדוּת לֶהַשֶׁם הִיא אֶמְצָעִי הֶכְרֵחִי, בִּכְדִי לִהְיוֹת בֶּן לֶהַשֶׁם.

עבד השם היא בחינת יראה, ובן היא בחינת האהבה, שאינה אפשרית ללא יראה. הנחת התפילין היא ביטוי ליחס המיוחד, לאחדות שתי בחינות אלו. תפילין של יד – קשירה ועקדה של הרצון לקבל, זו היראה. ותפילין של ראש אהבה, המספקת את הכוח לשתי הבחינות. היראה – ההשפעה לא באה בשביל עצמה, אלא ככלי לשמש ולהכיל את התכלית, האהבה.

תפילין זו קדושה שמשלבת זכר ונקבה, גוף וראש יחד. כאן נלמד השילוב ע"י היסוד, הצדיק יוסף שהוא גם יפה תואר ויפה מראה – שהוא גם עבד נאמן וגם בן יחיד להשם יתברך.

לפני השלמת פעולת הנחת התפילין של יד, יש להשלים קודם את השלמת הראש, את ההשקפה העליונה, ואז חוזרים להשלים את הגוף, את היראה שמבטא תפילין של יד ובאים בכך לחיבור שלם –  וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה.

תפילין של ראש מבטאים את האורות המקיפים, את מקום השאיפה של היהודי להגיע לדרגת נשמה, לדבקות ואהבה בקב"ה.

רלח) פרשה השניה, והיה כי יביאך. זו היא בינה . כי בפרשה זו יש יציאת מצרים, שהיתה מצד היובֵל  שהיא בינה (הבחירה ביתר דבקות, לא להיות רק בחינת עבד המקבל מלמעלה הכל, אלא לבוא כבן, כשותף לאהבה). ועל כן התחלה שלה, והיה. כי מלה זו היא ביובֵל. ומשום זה השם שלה, והיה, כי אין לשון והיה, שהוא לשון עתיד, אלא במקום זה, בבינה, שפירושו, שהוא עתיד להיות נמשך למטה ולהאיר את המאורות, שהם זו"ן, ולהמצא במדרגה התחתונה, שהיא מלכות. ומשום שהיא מאירה בדרך נסתר, אינה נקראת בגלוי בשם, והיה, אלא שנמסר לחכמים לדעת. וע"כ נרשם הבינה בשם הקדוש במלה, והיה. פרשה שניה תפילין: והיה כי יביאך. זו היא בינה שרק בכוחה, ברצון לפעול את האמת ניתן לצאת ממצרים. זהו כוח השותפות אותו מבקש הנברא להשיג, בוויתור על קבלה בהווה, למען היחד בעתיד. אדם הרוצה לצאת ממייצרי הנפש חייב את המוחין הללו וכוח הדחייה של הסיפוק המיידי, ולבוא לעתיד, שהוא הפוטנציאל הטמון באדם אותו יש לבנות ולפתח. רק בשם העתיד וְהָיָה (וו ההיפוך מעבר לעתיד) – וְהָיָה, אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ ניתן לצאת מדרגת עבד בהווה, ולהגיע לדרגת בן בעתיד. רק היגיעה מאפשרת להגיע למטרה. המוכנות לוותר על התענוג המצרי ולצאת למדבר תוך רכישת אמונה, היא האפשרות היחידה לגאולה.

כי אע"פ שהמוחין דחכמה מתגלים בבינה, בסוד בינה החוזרת להיות חכמה, עם כל זה בבינה עצמה הם נעלמים ואינם מאירים. אלא שמבינה הם נמשכים לז"א, ומז"א למלכות, ובמלכות הם מתגלים ומאירים. וע"כ נקראת הבינה בשם של עתיד, כמו אהיה. וכן, והיה, כי במקומה אינה מאירה, אלא במקום המלכות היא עתידה להתגלות.

רלט) פרשה השלישית שהיא שמע, היא סוד הימין, הנקרא חסד עליון. פירוש, הדעת, קו האמצעי המכריע בין ב' הקוים חכמה ובינה, הוא נחלק לימין ושמאל, שהימין שבו הוא חסד עליון, ת"ת, והשמאל שבו הוא דינים, מלכות. ופרשה ג', היא כנגד החסד שבדעת, שהוא ת"ת. ופרשה ד', היא כנגד הגבורה שבדעת, שהיא מלכות.

שהדעת מיחד יחוד כל לד' צדדים, בסוד ג' קוים, ומלכות המקבלתם. והקב"ה מסדר בו סדר כל העולם, שכל העולם מתקיים על ידו. וזהו המתפשט בכל הצדדים. ואפילו לתוך תהומות התחתונים, בסוד דעת המתפשט לתחתונים. ובו ברא הקב"ה את העולם, כשהתעטף בעטוף של אור. וזהו המייחד את היחוד. כי הוא קו האמצעי, המייחד ב' הקוים ימין ושמאל, שהם חכמה ובינה. ומשום זה, שמע, סמוך אל, והיה. כי, והיה, היא בינה. ושמע, היא דעת המכריע בין חכמה ובינה.

רמ) יחוד של כל יום הוא יחוד לדעת, ולשום כונתו. יחוד של כל יום, הוא שמע ישראל ה' אלקינו ה'. וכולם הם אחד. וע"כ נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד?

רמא) אלא במראה של רוח הקודש נודע, שג' קוים המרומזים בה' אלקינו ה', הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד. ובו ג' בחינות, אש רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלקינו ה' הם אחד. ג' בחינות והן אחד. ז"א, רוח וקו אמצעי. בשעה שעולֶה לבינה, הנקראת אוזן, ומכריע בין ב' הקוים ימין ושמאל אשר שם, הנקראים מים ואש, מתיחדים בו ב' הקוים מים ואש, ונקרא קול הנשמע (הקול הוא המקשר בין בני אדם בסוד השיח היוצא מהפה, קול המבטא את החוכמה ומשמיע לאוזן – בינה. לכן קריאת שמע היא בחינת האמונה המחברת בין עליונים לתחתונים, בין נברא לבורא, בין שלמות למדבר). ועל ידו נפתחו האורות דבינה ונשמעים לחוץ, שמתפשטים לחוץ, כי כולל בתוכו כל ג' הקוים, המכונים אש רוח ומים. וג' קוים האלו אינם יכולים להאיר זה בלי זה, אלא בבת אחת, כי קו ימין בלי שמאל חסר ג"ר, ושמאל בלי ימין הוא חכמה בלי חסדים שאינה יכולה להאיר, ובלי קו האמצעי אין השמאל מתיחד בימין, הרי שג' הקוים תלוים זה בזה, ואינם מאירים רק בבת אחת. ובסוד הקול, נעשו כל הג' אחד. ואם היה חסר אחד מהם, לא היה הקול נשמע. ועל דרך זה נבחן אבא לקו ימין, ואמא לקו שמאל, וז"א עולה ומכריע ביניהם בסוד קו האמצעי. וז"ש, אף כאן, ה' אלקינו ה' אחד, כי ה' הוא אבא וקו ימין. אלקינו אמא וקו שמאל. ה' ז"א קו האמצעי, המכריע בין אבא ואמא. וכיון שהם ג' קוים, הרי גם הם אינם מאירים זה בלי זה אלא בבת אחת.

רמב) וזה הוא קול, שעושה האדם בסוד היחוד, לשום כונתו ביחוד כל המדרגות, מן אין סוף עד סוף הכל. ביחוד קול הזה, שהוא עושה באלו ג' הקוים שהם אחד. וזהו היחוד שבכל יום, שנתגלה בסוד רוח הקודש.

רוח הקודש פירושו, רוח ז"א בחינת דעת, קודש אחדות – מכאן שקדושה זה חיבור בין זכר לנקבה.

רמג) וכמה אופנים של יחוד נאמרו, וכולם אמת. מי שעושה יחוד זה, עושה טוב. ומי שעושה יחוד זה, עושה טוב. אבל יחוד הזה, שאנו מעוררים מלמטה, בסוד הקול, שהוא אחד, זה בירורו של שמע בכלל, הכולל בתוכו כל ג' הקוים, בסוד ה' אלקינו ה'. אבל חוץ מזה הוא פרט, שפרשת שמע הוא רק פרט אחד, ז"א, ימין של הדעת.

רמד) פרשה הרביעית, דין הקשה, המלכות, השמאל של הדעת שכתוב: הִשָּׁמְרוּ לכם, לשון דין. אלו הם ד' פרשיות של תפלין של ראש, שהם בד' בתים. ותפלין של יד הם ג"כ ד' פרשיות, אלא שהם בבית אחד. וכבר הערנו בהם שכולם הם סוד אחד.

רמה) הקשר של התפלין של ראש הוא בצורת ד'. ועל זה כתוב: וראיתָ את אֲחׂרָי. וע"כ הקשר הוא לאחור. ושם נקשר הכל בקשר אחד. כי הקשר רומז על מוחין דאחורים, הנמשכים מקו שמאל, מטרם שנתחבר עם הימין, שהיא חכמה בלי חסדים, שאינה יכולה להאיר. אבל במוחין דגדלות, שע"י קו האמצעי התחבר השמאל עם הימין, והחכמה שבו התלבשה בחסדים שבימין, נמצאת החכמה דקו שמאל שהיתה באחורים, יכולה עתה להאיר לתחתונים, כיון שהתלבשה בחסדים. כמ"ש: וראיתָ את אחורָי. כי ראיה היא חכמה. שמקורה היא בקו שמאל, בסוד האחורים. וע"כ הקשר הוא בצורת ד', מלשון דלה ועניה. כי מטרם שהתלבשה בחסדים היתה דלה ועניה.

רמו) המלכות, כשמניחה אלו תפלין של יד להתקשר בז"א, יש קשר אחר של תפלין של יד, שהוא בצורת י', ברית הקדוש, היסוד שהמלכות מתקשרת בו. אשרי הם ישראל היודעים סוד הזה. וצריך האדם להניחם בכל יום, להיות בצורה העליונה. ועליו כתוב: וְרָאוּ כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויראו מִמֶּךָּ.

תגיות: בנים להשם, תפילין, פרשיות התפילין

ברוך ה' לעולם אמן ואמן

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא סד-סו
1. למה משול עם הארץ, וכיצד ניתן לתקנו, ואם לא מתקנים אותו – מה תכליתו כפי המוסבר באות ר"ל?
2. מדוע מצוות תפילין אינה נקראת מצווה אלא קדושה?
3. כיצד יוסף מתאר הן תפילין של יד והן תפילין של ראש, ומה ההבדל ביניהם?
4. מדוע בתפילין של ר

בֹּא סד-סו

בֹּא סד-סו

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה

הזוהר מכנה את עם הארץ חמור, שכל נפשו שקועה בארציות ובחומריות, אך ישנה אפשרות לפדותו להחזירו לתוכנת שֶׂה, להחזירו בתשובה לבחינת  ישר-אל. וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, דהיינו הוציאו מן הכלל.

על כל יהודי להחזיר את היצר הרע שבתוכו בתשובה, לפדות את הצד הבהמי שבו ולהביא לבחינת שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל

רל) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. מצווה זו הוא לפדות פטר חמור, ולערוף פטר חמור, אם לא יפדה אותו. כמ"ש: וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. וזה סוד, שהיצר הרע יכול לחזור בתשובה, ואח"כ יחזור להיות יצר טוב כמ"ש: אעשה לו עזר כנגדו. אם זכה, עזר. אם לא זכה, כנגדו. משום שאֵלו הצורות, אחת של שה ואחת של חמור, שנאמר עליהם, וכל פטר חמור תפדה בשה. פירושו, ואם זכה לחזור בתשובה, אע"פ שהוא חמור, עם הארץ, תפדה מן הגלות בשה, שהוא שה פזורה ישראל. ואם לא חזר בתשובה, וערפתו. ששם עצמו, עם קשה ערף. שהם עתידים להמחות מן ספר חיים. ועליהם נאמר, מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. האם באים לתקן את החמור? אלא היצר הרע יחזור בתשובה ויצייר טוב את השגחת הבורא.

תפילין של ראש הם בחינת אור מקיף, ולשם יש לשאוף, לקבלת גדלות של מדרגת נשמה. לכן ביום טוב ושבת אין להניח תפילין, שממילא זוכים למדרגה זו. ביום חול אומרים למעשה לבורא, אנו שואפים להגיע לדרגת נשמה. התפילין מייצגות את השאיפה לשלמות זו, את היכולת לשאת הפכים. הנחת תפילין של יד היא פעולה חיצונית, וללא הפסקה באים לפנימיות בתפילין של ראש, ואז האיחוד ב: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה. רק לאחר השלמת הנשמה פועלים על בחינת הגוף.

רלא) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ מצווה זו היא מצווה, הנקראת באופן אחר, שאינה נקראת מצווה, אלא קדושה (חיבור בין זכר לנקבה). ואלו הם תפלין, תפלה של יד ותפלה של ראש, שהם תקון פאר ויופי של המראות העליונות. וע"כ נקראים, טוֹטָפוֹת, כמש"א, ישראל אשר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

רלב) וכתוב: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. הוא ישראל זוטא (קטן), ז"א במוחין דקטנות וכתוב: שמע ישראל, הוא ישראל סבא, בינה במוחין דגדלות, שהוא יופי של המראות, למעלה בבינה, ולמטה במלכות. ומפרש, איך באים המוחין דיש"ס למטה. ואומר, יוסף, יסוד דז"א, הנושא של מסך דחירק שבקו אמצעי, עולה למעלה לבינה, ומתעטר שם, בב' מראות לבן ואדום שבב' קוים דבינה, על ידי הכרעתו בב' קוים דבינה, בסוד שלושה יוצאים מאחד, אחד עומד בשלושתם (ומקבל את כותונת הפסים). ומטרם שעלה לבינה נקרא נער, ואחר שנתעטר במוחין דבינה נקרא צדיק. כמה יפות בו המראות לִרְאוֹת. וזה סוד, ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. הוא יפה בשני צדדים, ימין ושמאל. בשתי מדרגות, חכמה וחסדים. בשתי מראות, לבן ואדום. למעלה בבינה ולמטה בזו"ן. כי אחר שמכריע בבינה יורד ומכריע בזו"ן. את הצדיק מייצג יוסף, הוא יפה למעלה ויפה למעלה.

רלג) ועשית הישר והטוב: הישר הוא תפילה של יד, המלכות, להמשיך לה בתפילה של ראש (כנגד המקיפים), ז"א, שיתיחדו כאחד. ותפילה של יד מקדימים להניחה לתפילין של ראש. וצריך שלא יהיה פירוד ביניהם. שלימות הראש קודמת לשלימות הגוף.

רלד) מי שמתעטר בתפילין, עומד כעין העליון בב' סודות שאמרנו ביוסף, שנקרא נער ונקרא צדיק, בסוד עבד נאמן, ובסוד בן יחיד. ואלו הם תפילה של יד, נער ועבד נאמן, ותפילה של ראש, צדיק ובן יחיד (שתי מצוות שיש לאחד ביניהם). ושניהם הם כלל אחד. כך מתעטר ז"א בתפילין למעלה.

רלה) ד' פרשיות שבתפלין הם בד' בתים בתפילה של ראש (כנגד חב"ד שבינה מחולקת כנגד חסד וגבורה). וכמו שהם ד' בתים בתפילה של ראש, כן הם כולם בתפילה של יד בבית אחד. כי בתפילה של יד, שהיא המלכות, אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מלמעלה, מז"א. וכיון שמקבלתם בבת אחת (כך מגיע אור מלמעלה), ע"כ אין לה אלא בית אחד. אבל ז"א מקבלם בזה אחר זה. ע"כ הם בד' בתים.

וזש"כ, כל הנחלים הולכים אל הים. שהנחלים, שהם השפע מז"א, הולכים אל המלכות, שנקראת ים. ומשום שמקבלתם מלמעלה מבינה, היא נקראת תפילה, ומתקדשת מקדושתם ונקראת קדושה. כי מוחין דבינה נקרא קדושה. ונקרא תפילה. ואז נקראת המלכות, מלכות שמים השלמה.

כאשר מקבלת מז"א אור בשלמות אז נק' מלכות שהיא השכינה הקדושה.

רלו) ד' פרשיות. אבל פרשה ראשונה, קַדֶּשׁ לי כל בכור, חכמה, סוד עליון, הכולל כל ד' בתים, חו"ב תו"מ, בסוד אור העליון, חכמה, היוצא מֵאָיִן, כתר, הנקרא אָיִּן. כי ד' הפרשיות, חו"ב תו"מ, כל אחת כולל את כולן. ויש בכל אחת חו"ב תו"מ. כאשר הגוף שותף, הלב אז יש אהבה, לפני כן בראש יש רק אמונה.

רלז) וכל אלו הארבע חו"ב תו"מ, נרמזו כאן בפרשה הראשונה, קַדֶּשׁ. כי קַדֶּשׁ היא קדושה העליונה, סוד חכמה העליונה, הנקראת קדושה, שמשם התקדש הכל בסוד הגניזו העליונה, הנקראת קדש (פרשה ראשונה היא חוכמה דחוכמה). לִי. היא בינה, סוד עולם העליון, היכל הפנימי. כָל. החסד, בין למעלה ובין למטה, ת"ת מבחינת החסד. בְּכוֹר. זהו בן בכור, שכתוב: בני בכורי ישראל, ת"ת. ובן בכור הזה כולל כל הצדדים, וכל המראות, שכולל עמו גם המלכות. ובזה כולל הכתוב: כל הארבע, חו"ב תו"מ, בסוד החכמה העליונה, שהוא פרשה ראשונה. אבל זה הוא בדרך כלל, לדעת שהכל כלול בזה. אבל בדרך פרט, כל אחת בפני עצמה, הוא כנגד ספירה מיוחדת, וזה היא פרשה ראשונה, הכולל שאר הפרשות.

תגיות: תפילין, פטר חמור

הזוהר מכנה את עם הארץ חמור, שכל נפשו שקועה בארציות ובחומריות, אך ישנה אפשרות לפדותו להחזירו לתוכנת שֶׂה, להחזירו בתשובה לבחינת  ישר-אל. וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, דהיינו הוציאו מן הכלל.

על כל יהודי להחזיר את היצר הרע שבתוכו בתשובה, לפדות את הצד הבהמי שבו ולהביא לבחינת שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל

רל) וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ; וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. מצווה זו הוא לפדות פטר חמור, ולערוף פטר חמור, אם לא יפדה אותו. כמ"ש: וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ. וזה סוד, שהיצר הרע יכול לחזור בתשובה, ואח"כ יחזור להיות יצר טוב כמ"ש: אעשה לו עזר כנגדו. אם זכה, עזר. אם לא זכה, כנגדו. משום שאֵלו הצורות, אחת של שה ואחת של חמור, שנאמר עליהם, וכל פטר חמור תפדה בשה. פירושו, ואם זכה לחזור בתשובה, אע"פ שהוא חמור, עם הארץ, תפדה מן הגלות בשה, שהוא שה פזורה ישראל. ואם לא חזר בתשובה, וערפתו. ששם עצמו, עם קשה ערף. שהם עתידים להמחות מן ספר חיים. ועליהם נאמר, מִי אֲשֶׁר חָטָא-לִי, אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. האם באים לתקן את החמור? אלא היצר הרע יחזור בתשובה ויצייר טוב את השגחת הבורא.

התפילין

תפילין של ראש הם בחינת אור מקיף, ולשם יש לשאוף, לקבלת גדלות של מדרגת נשמה. לכן ביום טוב ושבת אין להניח תפילין, שממילא זוכים למדרגה זו. ביום חול אומרים למעשה לבורא, אנו שואפים להגיע לדרגת נשמה. התפילין מייצגות את השאיפה לשלמות זו, את היכולת לשאת הפכים. הנחת תפילין של יד היא פעולה חיצונית, וללא הפסקה באים לפנימיות בתפילין של ראש, ואז האיחוד ב: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה. רק לאחר השלמת הנשמה פועלים על בחינת הגוף.

רלא) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ, וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה, בְּפִיךָ מצווה זו היא מצווה, הנקראת באופן אחר, שאינה נקראת מצווה, אלא קדושה (חיבור בין זכר לנקבה). ואלו הם תפלין, תפלה של יד ותפלה של ראש, שהם תקון פאר ויופי של המראות העליונות. וע"כ נקראים, טוֹטָפוֹת, כמש"א, ישראל אשר בְּךָ אֶתְפָּאָר.

רלב) וכתוב: כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ. הוא ישראל זוטא (קטן), ז"א במוחין דקטנות וכתוב: שמע ישראל, הוא ישראל סבא, בינה במוחין דגדלות, שהוא יופי של המראות, למעלה בבינה, ולמטה במלכות. ומפרש, איך באים המוחין דיש"ס למטה. ואומר, יוסף, יסוד דז"א, הנושא של מסך דחירק שבקו אמצעי, עולה למעלה לבינה, ומתעטר שם, בב' מראות לבן ואדום שבב' קוים דבינה, על ידי הכרעתו בב' קוים דבינה, בסוד שלושה יוצאים מאחד, אחד עומד בשלושתם (ומקבל את כותונת הפסים). ומטרם שעלה לבינה נקרא נער, ואחר שנתעטר במוחין דבינה נקרא צדיק. כמה יפות בו המראות לִרְאוֹת. וזה סוד, ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה. הוא יפה בשני צדדים, ימין ושמאל. בשתי מדרגות, חכמה וחסדים. בשתי מראות, לבן ואדום. למעלה בבינה ולמטה בזו"ן. כי אחר שמכריע בבינה יורד ומכריע בזו"ן. את הצדיק מייצג יוסף, הוא יפה למעלה ויפה למעלה.

רלג) ועשית הישר והטוב: הישר הוא תפילה של יד, המלכות, להמשיך לה בתפילה של ראש (כנגד המקיפים), ז"א, שיתיחדו כאחד. ותפילה של יד מקדימים להניחה לתפילין של ראש. וצריך שלא יהיה פירוד ביניהם. שלימות הראש קודמת לשלימות הגוף.

רלד) מי שמתעטר בתפילין, עומד כעין העליון בב' סודות שאמרנו ביוסף, שנקרא נער ונקרא צדיק, בסוד עבד נאמן, ובסוד בן יחיד. ואלו הם תפילה של יד, נער ועבד נאמן, ותפילה של ראש, צדיק ובן יחיד (שתי מצוות שיש לאחד ביניהם). ושניהם הם כלל אחד. כך מתעטר ז"א בתפילין למעלה.

רלה) ד' פרשיות שבתפלין הם בד' בתים בתפילה של ראש (כנגד חב"ד שבינה מחולקת כנגד חסד וגבורה). וכמו שהם ד' בתים בתפילה של ראש, כן הם כולם בתפילה של יד בבית אחד. כי בתפילה של יד, שהיא המלכות, אין לה מעצמה כלום, אלא מה שמקבלת מלמעלה, מז"א. וכיון שמקבלתם בבת אחת (כך מגיע אור מלמעלה), ע"כ אין לה אלא בית אחד. אבל ז"א מקבלם בזה אחר זה. ע"כ הם בד' בתים.

וזש"כ, כל הנחלים הולכים אל הים. שהנחלים, שהם השפע מז"א, הולכים אל המלכות, שנקראת ים. ומשום שמקבלתם מלמעלה מבינה, היא נקראת תפילה, ומתקדשת מקדושתם ונקראת קדושה. כי מוחין דבינה נקרא קדושה. ונקרא תפילה. ואז נקראת המלכות, מלכות שמים השלמה.

כאשר מקבלת מז"א אור בשלמות אז נק' מלכות שהיא השכינה הקדושה.

רלו) ד' פרשיות. אבל פרשה ראשונה, קַדֶּשׁ לי כל בכור, חכמה, סוד עליון, הכולל כל ד' בתים, חו"ב תו"מ, בסוד אור העליון, חכמה, היוצא מֵאָיִן, כתר, הנקרא אָיִּן. כי ד' הפרשיות, חו"ב תו"מ, כל אחת כולל את כולן. ויש בכל אחת חו"ב תו"מ. כאשר הגוף שותף, הלב אז יש אהבה, לפני כן בראש יש רק אמונה.

רלז) וכל אלו הארבע חו"ב תו"מ, נרמזו כאן בפרשה הראשונה, קַדֶּשׁ. כי קַדֶּשׁ היא קדושה העליונה, סוד חכמה העליונה, הנקראת קדושה, שמשם התקדש הכל בסוד הגניזו העליונה, הנקראת קדש (פרשה ראשונה היא חוכמה דחוכמה). לִי. היא בינה, סוד עולם העליון, היכל הפנימי. כָל. החסד, בין למעלה ובין למטה, ת"ת מבחינת החסד. בְּכוֹר. זהו בן בכור, שכתוב: בני בכורי ישראל, ת"ת. ובן בכור הזה כולל כל הצדדים, וכל המראות, שכולל עמו גם המלכות. ובזה כולל הכתוב: כל הארבע, חו"ב תו"מ, בסוד החכמה העליונה, שהוא פרשה ראשונה. אבל זה הוא בדרך כלל, לדעת שהכל כלול בזה. אבל בדרך פרט, כל אחת בפני עצמה, הוא כנגד ספירה מיוחדת, וזה היא פרשה ראשונה, הכולל שאר הפרשות.

תגיות: תפילין, פטר חמור

אש ישנם ד' בתים וד' פרשיות ולעומת זאת בתפילין של יד רק בית אחד?

שיעור שמע:

בֹּא סד-סו

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה

הזוהר מכנה את עם הארץ חמור, שכל נפשו שקועה בארציות ובחומריות, אך ישנה אפשרות לפדותו להחזירו לתוכנת שֶׂה, להחזירו בתשובה לבחינת  ישר-אל. וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ, דהיינו הוציאו מן הכלל.

על כל יהודי להחזיר את היצר הרע שבתוכו בתשובה, לפדות את הצד הבהמי שבו ולהביא לבחינת שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה

תפילין של ראש הם בחינת אור מקיף, ולשם יש לשאוף, לקבלת גדלות של מדרגת נשמה. לכן ביום טוב ושבת אין להניח תפילין, שממילא זוכים למדרגה זו. ביום חול אומרים למעשה לבורא, אנו שואפים להגיע לדרגת נשמה. התפילין מייצגות את השאיפה לשלמות זו, את היכולת לשאת הפכים. הנחת תפילין של יד היא פעולה חיצונית, וללא הפסקה באים לפנימיות בתפילין של ראש, ואז האיחוד ב: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ אֶת יְהוָה. רק לאחר השלמת הנשמה פועלים על בחינת הגוף.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא סא-סג
1. מיהו צורנו שאין כמוהו וצורם היא צורה נפסדת?
2. כיצד ניתן ליישב את הסתירה שמחד כתוב כי לא ראיתם כל תמונה ומאידך תמונת ה' יביט?
3. מהי צורה בה האדם רואה תמונה כלשהי ומדוע משום כך ניתן להבין שרואה רק מבינה ומטה ואילו מכו"ח אינו רואה כל תמונה?
4. כיצד מנהיג הבורא את הבריאה כדי שיתקיים "מלוא כל הארץ כבודו"?
5. מהו מקור המים? מה הם המים (המעין) ומהו הים? כיצד אלו השלושה מתראים בנפש האדם?
6. מי הם 7 הנחלים המתפשטים מן הים?
7. מה היחס בין השמות חכמה בינה וכו' לבין חכם מבין וכו'?
8. כיצד אפשר לשמש, דהיינו לפעול, את הצורות העליונות שבעולם אצילות?
9. מהם הכוחות שמאפשרים את השיומש בכוחות דאצילות?
10. מהו שליבם של המצרים נמס כדונג מאמונה שבליבם ומהו שנראה להם האלוקה שלהם כסוס?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא סא-סג

כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה

תְּפִיסַת הָאָדָם תְּלוּיָה בַּדִמְיוֹן וּבְדֶרֶך בָּהּ הוּא מֶצַייר לְעַצְמוֹ אֶת הַדְּבָרִים.

אין לאדם תפיסה מהם הדברים שלעצמם או מה מהותם, כל תפיסתו היא כיצד הוא מפרש אותם. תפיסה זו היא בחינת המלכות – האני שלו. המלכות עלתה לבינה, למידת ההשפעה, דמיון ומופשטות – ומנקודה גבוהה זו, יכול האדם להיות בעל בחירה ולהתחיל להשיג תמונה.

יש באדם דמיון לפיו הוא מדמה דבר חיצוני לפי תמונה שכבר נמצאת בתוכו, ומה שאתה רואה זה את הדבר בחוץ הוא אשליה, מכאן שכל מה שיש בחוץ אינך יודע, אלא רק הדרך שאתה מפרש את הדברים, כבבועה המשתקפת במעין מראה פנימית.

מאחר והאדם שרוי בחומר, מנסה הוא להגיע לאמת אבסולוטית, אך האמת אינה נמצאת בחומר אלא בצורה. את הצורה על האדם ליצר (לצייר) ולכן המוצר שלו בחיים הם הצורות שלפיהם נתפס לו החומר. תפקיד האדם לצייר – ליצר צורות נכונות, ואם הוא  איש הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים;  אֹהֵב יָמִים – עליו ללמוד "לִרְאוֹת טוֹב".

לראות טוב אומר שעליך לצייר ולפרש כך שיוכל לקבל את ההטבה האלוקית. כל ציור אחר מכניס את האדם לבלבול ודיסהרמוניה פנימית.

כפי שאין לאדם תפיסה בלבן שהוא הרקע בספר, ללא חומר הדיו, כך כל מה שיש בנפשו, זו הצורה בה הוא מתפעל מהדברים.

כל ידיעה ניתן להשיג רק דרך כלי, וראשית החוכמה היא היראה. חוכמה זה כל מה שבא מלמעלה כדבר שלם. הבינה היא כבר השותפות של התחתון כדי לקבל את החוכמה, אור שעליו לפרוט בכדי לתפוס. לכך ניתנו כוחות הנפש שהם בחינת המלאכים, לחבר בתודעה בין אמונה לבין ידיעה או הרגשה.

ריד) משום זה אמר: וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי, וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. אין בכל בריה שתהיה שָׁוָה כמוני (אין לאדם זהות עם הבורא יתברך). ואע"פ שבראתי אותה בדמות האותיות שלי (בצלם אלקים ברא את האדם), כי אני יכול למחות צורה זו, ולעשות אותה עוד הפעם, וכן כמה פעמים, ואין אלוה אחר עלי שיוכל למחות צורתי. ומשום זה כתוב: כי לא כְצורנו צוּרָם ואויבינו פלילים. שלא כמו הבורא שהוא יתברך הצורה הראשונית, צוּרָם הוא מי שנותן צורה לצד הגוי שבאדם, דהיינו נברא. לכל תוצאה יש סיבה, אך לסיבה – אין סיבה. בעולם הרוחני הסיבה נמצאת עם התוצאה תמיד, והבורא שהוא הסיבה הראשונית, אין שום דבר בלעדיו ומלא כל הארץ כבודו. מכאן שכל צורה שרואה אדם היא צורה משנית ולא ראשונית.

רטו) ואם יַקשה אדם שכתוב: כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה, ואיך אנו דורשים בו אותיות ושמות (שהרי אנו קוראים להשם במספר שמות כמו אלקים, צבאקות). הוא יתרץ לו, שתמונה זו ראיתי כעין שכתוב: ותמונת ה' יביט, שפירושו ספירת המלכות, ולא בכל תמונה אחרת, שברא ויצר באותיות. כי ספירת המלכות הוא שורש כל המקבלים והכלים. אבל לא בט' ספירות הראשונות, שהן מופשטות מכל צורה. ומשום זה אמר, וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה – ואל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו. מאחר ואין לנברא תפיסה באור בלי כלי, אז כל זמן שלא מתגבשת אצלו תפיסה, אין באפשרותו לראות דבר כשלעצמו, אלא כל ראיה היא דרך האני של האדם.

רטז) ואפילו תמונה זו שבמלכות, אין לו במקומו של המלכות. אלא רק כשאור המלכות יורד ומתפשט אל הבריות למלוך עליהם, אז יראה אליהם, לכל אחד, כפי המראה והחזיון והדמיון שלהם, רק בבחינת המקבלים, ולא במלכות מבחינת עצמותה. וזש"כ, ביד הנביאים אדמה.

ריז) ומשום זה יאמר להם הקב"ה, אע"פ שאני מתדמה לכם בצורות שלכם, בחזיון ודמיון, עם כל זה, וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי  וְאֶשְׁוֶה, שהרי קודם שברא הקב"ה תמונה בעולם, ומטרם שצייר צורה, היה הקב"ה יחיד בעולם, בלי צורה ודמיון. ומי שמשיגו קודם מדרגת בריאה, שהיא בינה, שהיא עוד מחוץ לכל צורה, אסור לו לעשות צורה ודמות בעולם, לא באות ה' ולא באות י'. ואפילו לקראו בשם הקדוש, או באיזה אות ונקודה. וכמ"ש: כי לא רְאִיתֶם כל תמונה. מכל דבר שיש בו תמונה ודמיון, לא ראיתם.

ריח) אבל אחר שעשה אותה הצורה של המרכבה של אדם העליון, ירד והתלבש שם, והוא נקרא בו בצורת ד' אותיות הוי"ה, הע"ס כח"ב תו"מ. כדי שישיגו אותו בדרך מדותיו (דהיינו החומר שדרכו ניתן להשיג צורה), שהן הספירות, בכל מדה ומדה. וקרא, אל אלקים שַׁדַּי צבאות אהיה. כדי שיכירו אותו בכל מדה ומדה, איך מנהיג העולם בחסד ובדין, כפי מעשיהם של בני אדם. ואם לא היה מתפשט אורו על כל הבריות, איך היו מכירים אותו, ואיך יתקיים, מלא כל הארץ כבודו. כלומר אין בשמות של הקב"ה להראות את עצמותו יתברך. וכך למשל שם הויה, הוא הצורה גבוהה ביותר לתפוס את מידותיו. נתן הבורא צורה דרך האותיות שרק דרכן ניתן להתקשר ולהתחבר איתו. חומר האותיות משמש רק אמצעי לתפיסת הצורה דרכה ניתן להתקשר.

ריט) אוי לו למי שֶׁיְּדַמֶּה אותו לאיזה מדה, ואפילו מאלו מדות שלו. ומכל שכן לבני האדם, שהם כלים ונפסדים. אלא הדמיון שאנו מדמים, הוא כפי השליטה שלו על אותה המדה, ואפילו כפי שליטתו על כל הבריות. ואין דמיון למעלה ממדה ההוא. וכששליטתו מסתלק ממנו, מאותו מדה, אין לו מדה ולא דמיון ולא צורה.

רכ) כעין הים. שאין במי הים היוצאים ממנו, שום תפיסה ושום צורה. אלא התפשטות מי הים על כלי, שהוא הארץ, נעשה בהם דמיון. ואנו יכולים לעשות שם חשבון. המקור של הים הרי אחד. יוצא ממנו מעיָן, כפי התפשטותו בכלי כעגול, שהוא י', הרי שתי צורות. כי המקור אחד, והמעיָן היוצא ממנו הרי שתיים. המקור הוא הכתר. והמעיָן היא החכמה.

רכא) לאח"כ עשה כלי גדול, בדומה למי שעשה חפירה גדולה. והתמלא מן המים, היוצאים מן המעין. וכלי זה נקרא ים. והוא כלי שלישי, בינה. ואותו כלי הגדול נחלק לז' נחלים. וכמו לכלים ארוכים, כן התפשט המים מן הים אל שבעה הנחלים. והרי מקור, ומעין, וים, וז' נחלים, הם עשרה. ואם ישבור האומן אלו הכלים שתקן, יחזרו המים למקור, וישארו כלים השבורים יבשים בלי מים. הכתר הוא המקור, המים חוכמה, הבינה – ים, וז"ת הם הכלים שבלעדיהם אין תפיסה בבינה.

רכב) כך עִלַת העִלות עשה עשר ספירות. וקרא לכתר מקור. ובו אין סוף לנביעות אורו. ומשום זה קרא לעצמו אין סוף. ואין לו דמות וצורה. ושם אין כלי להשיגו, ולדעת בו איזה ידיעה כלל. ומשום זה אמרו בו, במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך אל תחקור. המופלא הוא הפלא, אלופו של עולם בחינת הכתר, מקור הכל.

רכג) אח"כ עשה כלי קטנה. וזה היא י'. והתמלא ממנו, מן המקור. וקרא אותו מעיָן נובע, חכמה. וקרא עצמו בו, חכם. ולכלי ההוא קרא, חכמה. ואח"כ עשה כלי גדול, וקרא לו ים, וקרא לו בינה. והוא קרא לעצמו בו, מבין.

רכד) חכם מעצמו, ומבין מעצמו. כי חכמה לא נקראת חכמה מבחינת עצמה, אלא משום חכם הזה, שמילא אותה מנביעה שלו. והיא לא נקראת בינה מבחינתה עצמה, אלא על שם מבין ההוא, שמילא אותה ממנו. ואם היה מסתלק ממנה, היתה נשארת יְבֵשָׁה כמ"ש: אזלו מים מִנִי ים ונהר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ.

רכה) אח"כ, והכהו לשבעה נחלים. ועשה שבעה כלים יקרים. וקרא אותם גְּדוּלָה, היינו חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. וקרא עצמו גדול בִּגְדוּלָה וחסיד. גבור בגבורה. מפואר בתפארת. בעל נצחון במלחמות בנצח נצחים. ובהוד קרא שמו הוד יוצרנו. וביסוד קרא שמו צדיק. ויסוד, הכל סָמוּך עליו, כל הכלים וכל העולמות. ובמלכות קרא עצמו, מלך. ולו הַגְּדוּלָה, והגבורה, והתפארת, והנצח, וההוד. כי כל בשמים, הוא צדיק, יסוד. ולו הממלכה, היא מלכות.

רכו) הכל הוא ברשותו, אם להחסיר בכלים, ולהוסיף בהם נביעות, או להחסיר, כפי רצונו בהם. ואין עליו אלוה שיוסיף בו או יגרע בו. וע"כ, המדובר מן הכלים דעולם אצילות.

רכז) אח"כ עשה משמשים לאלו הכלים דאצילות. כסא בארבע עמודים ושש מדרגות לכסא. הרי הם עשרה. והכל ביחד נקרא כסא, שהוא עולם הבריאה. כמו כוס של ברכה, שתקנו בו עשרה דברים, משום התורה שניתנה בעשרת הדברות, משום העולם, שהוא מעשה בראשית, שנברא בעשרה מאמרות.

רכח) ותקן כִּתּוֹת לשמש את הכסא, שהם מלאכים, שרפים, חיות, אופנים, חשמלים, אלים, אלהים, בני אלהים, אישים. ולאלו עשה משמשים את סמאל וכל הכתות שלו, שהם כָּעֲנָנִים, לרכוב עליהם לרדת לארץ. והם כַּסּוּסִים להם, למלאכים.

רכט) עננים נקראים מֶרְכָּב כמ"ש: הִנֵּה יְהוָה רֹכֵב עַל-עָב קַל, וּבָא מִצְרַיִם, וזהו הממונה של מצרים, המכונה עב קל. ומיד שראו, שאֵלוהָ שלהם, שהוא הממונה שלהם, וראו אותו כסוס תחת מרכבתו של הקב"ה, מיד, ונעו אלילי מצרים מפניו, וּלבב מצרים יִמַס, נעו מאמונה שלהם, והלב שלהם נמס כדונג, מאמונה שהאמינו בשר הממונה שלהם. ואמרו, וכי עד עתה, האמונה, האלוהי הממונה שלנו נעשה כסוס. נע לבם מאמונה שלהם ונמס כדונג. ומאין לנו, שימס הוא לשון נמס כדונג. הוא כמ"ש: היה לבי כדונג נמס בתוך מעי

תגיות: דמיון, תפיסת המציאות

שיעור שמע:

בֹּא סא-סג

כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה

תְּפִיסַת הָאָדָם תְּלוּיָה בַּדִמְיוֹן וּבְדֶרֶך בָּהּ הוּא מֶצַייר לְעַצְמוֹ אֶת הַדְּבָרִים.

אין לאדם תפיסה מהם הדברים שלעצמם או מה מהותם, כל תפיסתו היא כיצד הוא מפרש אותם. תפיסה זו היא בחינת המלכות – האני שלו. המלכות עלתה לבינה, למידת ההשפעה, דמיון ומופשטות – ומנקודה גבוהה זו, יכול האדם להיות בעל בחירה ולהתחיל להשיג תמונה.

יש באדם דמיון לפיו הוא מדמה דבר חיצוני לפי תמונה שכבר נמצאת בתוכו, ומה שאתה רואה זה את הדבר בחוץ הוא אשליה, מכאן שכל מה שיש בחוץ אינך יודע, אלא רק הדרך שאתה מפרש את הדברים, כבבועה המשתקפת במעין מראה פנימית.

מאחר והאדם שרוי בחומר, מנסה הוא להגיע לאמת אבסולוטית, אך האמת אינה נמצאת בחומר אלא בצורה. את הצורה על האדם ליצר (לצייר) ולכן המוצר שלו בחיים הם הצורות שלפיהם נתפס לו החומר. תפקיד האדם לצייר – ליצר צורות נכונות, ואם הוא  איש הָאִישׁ, הֶחָפֵץ חַיִּים;  אֹהֵב יָמִים – עליו ללמוד "לִרְאוֹת טוֹב".

לראות טוב אומר שעליך לצייר ולפרש כך שיוכל לקבל את ההטבה האלוקית. כל ציור אחר מכניס את האדם לבלבול ודיסהרמוניה פנימית.

כפי שאין לאדם תפיסה בלבן שהוא הרקע בספר, ללא חומר הדיו, כך כל מה שיש בנפשו, זו הצורה בה הוא מתפעל מהדברים.

כל ידיעה ניתן להשיג רק דרך כלי, וראשית החוכמה היא היראה. חוכמה זה כל מה שבא מלמעלה כדבר שלם. הבינה היא כבר השותפות של התחתון כדי לקבל את החוכמה, אור שעליו לפרוט בכדי לתפוס. לכך ניתנו כוחות הנפש שהם בחינת המלאכים, לחבר בתודעה בין אמונה לבין ידיעה או הרגשה.

\

שעור שמע:

שאלות חזרה זהר בא נח-ס
1. אלו מלכים מלווים את האדם מצד הטוב ואלו מצד הרע?
2. אלו ד' יסודות יש בכל אדם? כיצד הם קשורים לאריה, שור, נשר ואדם?
3. מהן התכונות המובילות של אריה, שור, נשר ואדם מצד הטוב ואלו מצד הרע? מהו הגורם שמאפשר שתכונות אלו יתבטאו מצד הטוב?
4. כיצד ניתן ללמוד מאות ר"ט שהנפש צריכה הבניה מורכבת ומסודרת ומערכתית ולא פעולה חד-פעמית? מה זה אומר לך מצד עבודת נפש?
5. מצד מה נקרא האדם בכור ומדוע צריך לפדות עצמו בחמישה סלעים?

"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams

בֹּא נח-ס

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ

עֵסֶק הַתּוֹרָה עוֹשֶׂה או5B9תָך לְאָדָם !

עסק התורה אומר שיש משהו מעבר להלכות, עסק שאמור להפיק רווחים רוחניים, הנהגות שיאפשרו להשליט צורות נכונות על הטבעי599ם בעזרת הדרכה אמונה ודמיון.

אדם מכיל את כל המידות ומטרם שבא אדם לעולם הזה, ויוצא מרחם אמו, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, קיים בו מאבק תמידי בין שני הייצרים –  מאבק אילו צורות ישליטו על הטבעיים שלו, צורות חיוביות או חלילה שליליות. מידה יכולה להיות לטוב או לרע, ורק ע"י עיסוק בתורה מפנים את התכונה להשפעה טובה.

אם אינו עוסק בתורה, כוחות זרים ינהלו אותו, ואפילו הוא מ5A6ד החסד, עלול הוא לרחם על אכזרים, וגם כשצריך כוח גבורה, לא ישתמש בו.  וכן מתגרה הוא בצדיקים ומשתמש בכוחותיו להרע. תפקיד הרע לאתגר אותו, עליו להתגבר בהדרגה בדרך למטרה.

בתהליך בניית הנפש אין אפשרות לפעולה חד פעמית. הנפש גמישה ויש להוסיף דמיון ואמונה באפשרות להצליח. וכאשר ירצה לראות שהיצר הטוב שולט, עליו להבין שלא כל מקרה עובד בנפרד ובתהליך ישנן עליות וירידות. הנפש מערכתית ויש לבנותה בידיעה שכל דבר משפיע עליה לכן דרושה סביבה ראויה.

ישנן 2 צורות של עבודה: גילוי המידות, ועבודה של השלטת הצורות על המידות. גילוי מביא לגלות את הפוטנציאל ברצונות, ואז השלב הבא לתת להם צורה של דרך התייחסות בהשפעה, בחסדים, כדי שהמידות יעבדו במידה הראויה.

לשלב הראשון דרושה הדרכה וחקירה לגלות מי אתה, תוך מפגש עם נושאים לראות למה נמשכים, ו/או חקירה על הפעולות בעבר לזהות את הטבעיים אליהם הנפש נמשכת. ושלב שני להבין שיש משהו מעבר למחשבה, ולפעול בשאיפה להיפוך הטבעיים שהם חומר גלם לתיקון בדרך התורה.

אמרו חז"ל: לעולם יִרְאֶה אדם עצמו כאלו כל העולם כולו תלוי בו, שיחזיק עצמו לבינוני, שזה ייתן לו כוח להמשיך לעבוד. על האדם לראות שלא יהיה שאנן ולא מיואש. של יסמוך על עצמו שיהיה בסדר, ומצד שני שלא יחשוב שאין בכוחו להתגבר.

ר) מטרם שבא אדם לעולם הזה, ויוצא מרחם אמו, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. זהו גבריאל. ויאבק, היינו באותו אבק של עפר כמ"ש: וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה. ונמצא שהאדם הוא עפר. והאבק של העפר הוא יצר הרע. וגבריאל הוא יצר הטוב, שלוחֵם עם יצר הרע, הנקרא אבק. ומלמדו שבעים לשון. ומשום זה כתוב: וַיִּיצֵר, עם ב' יודין. שיוד אחת הוא כנגד יצר הטוב, גבריאל, שלימד אותו ע' לשון. ויוד אחת כנגד יצר הרע, שהתאבק עמו, שנאמר: כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה, והשכיח ממנו ע' לשון, שלימדו יצר הטוב. אדם היודע את השפה של אומות העולם, מהם הדברים שמסיטים אותו מהדרך ויודע להיזהר מהם. אך ברגע שהשכיח ממנו ע' לשון – לא ידע ממה להיזהר.

רא) ומקודם לכל (לפני המאבק עם המלאך), יורדים עמו ארבעה מלאכים, שנאמר בהם, כִּי מַלְאָכָיו, יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ. אם יש לו זכות אבות, אז אחד הוא מיכאל, בזכות אברהם. והשני הוא גבריאל, בזכות יצחק. והשלישי הוא נוריאל, בזכות יעקב. והרביעי הוא רפאל, בזכות אדם הראשון. והיצר הטוב למעלה ממנו.

רב) ואם אין לו זכות (אבות), הולכים עמו ארבעה מלאכי חבלה: עון, משחית, אף, וחימה. ויצר הרע למעלה מהם, לדון אותו לעולם שיבא. ומשום זה בארוה, רשע יצר הרע שופטו, צדיק יצר הטוב שופטו, בינוני זה וזה שופטו. ומשום זה אם הוא בינוני, גבריאל, שהוא יצר הטוב, וסמאל, שהוא יצר הרע, זה וזה שופטו. את האדם שופטים הכוחות שבו, שהם בחינת המלאכים.

רג) שלכל אדם יש בו ד' יסודות, אש רוח מים ועפר, ארבעה מלאכים יורדים עמו מימין, וארבעה משמאל. ארבע מימין: מיכאל גבריאל רפאל נוריאל. וארבעה משמאל: עון, משחית, אף, וחימה. ומצד הגוף יורד עליו מטטרון מימין וסמאל משמאל. מצד הגוף הביטוי שונה.

רד) אין אדם שאין בו ארבעה יסודות: אש רוח מים עפר. אבל כפי היסוד שהקדים בו, כן מתחילים אלו ארבעה. אם מזל שלו אריה, שהוא חסד, מקדים מיכאל, ואחריו גבריאל, נוריאל, רפאל. ואם מזל שלו שור, שהוא גבורה, מקדים גבריאל, ואחריו מיכאל, ואחריו נוריאל, ואחריו רפאל. ואם מזל שלו נשר (רוח), שהוא ת"ת מקדים נוריאל, ואחריו מיכאל, גבריאל, רפאל. ואם מזלו אדם, שהוא מלכות, מקדים רפאל, ואחריו מיכאל, גבריאל, נוריאל. אדם בחינת עפר.

רה) ואלו שמצד ימין, שהוא מצד מיכאל, כל ד' הפנים שלו, אריה שור נשר אדם, הם רחמים, בעל גמילות חסדים, ופניו לבנים. ואדם הזה הוא גומל חסד, חסיד, חכם, אם עוסק בתורה. ואם אינו עוסק בתורה הוא להיפך, מצד יצר הרע, גזלן, אויל, אין בו חסד, כי אין עַם הארץ חסיד.

רו) מצד גבריאל, שהוא שמאל, ארבע הפנים שלו, שור אריה נשר אדם, הם דין, מדת הדין על הרשעים, ומתגרה בהם, כמו שהעמדנו, מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה. הוא גבור ביצרו, ירא חטא, דיין יהיה, אם יעסוק בתורה וגבור בלמודו. בהיפך, אם הוא מצד היצר הרע, הוא מתגרה בצדיקים לעשות דין קשה להם, גבור בעבירה לעשותה, אינו ירא חטא, ועין פניו אדומים, וכמו עֵשָׂו שופך דמים. בחיצוניות אצלם הכל בסדר, הם רגשנים ויש להיזהר מהם. את כל המידות הטובות יש לשלב בדרך תורה.

רז) מי שמזלו נשר, שהוא מקו אמצעי, אינו רחמן גדול, ואינו במדת הדין גדולה, אלא בינוני ביצר טוב במדות טובות שלו, ובינוני ביצר הרע במדות הרעות. ולו פנים לבנים ואדומים.

רח) מי שמזלו אדם, שהוא מלכות, מצד הטוב כלול כל מדות טובות, חסיד, חכם, גבור בתורה, ירא חטא, ממולא בכל מדות טובות, ואין פניו שחורים. ואם הוא מצד היצר הרע, הוא ממולא מכל מדות הרעות.

רט) ואם עונותיו של אדם מרובים, שולטים עליו כל המחנות של יצר הרע, עד שיסתלקו ממנו כל המחנות של יצר הטוב. והוא ממליך על אבריו, את סמאל וכל המחנות שלו.

רי) ואם זכויותיו מרובות, שולטים עליו המחנות של יצר הטוב, עד שמסתלקים ממנו כל המחנות של יצר הרע. וממליך על כל אבריו את המחנות של יצר הטוב. בזמן ההוא, שולט עליו שם הוי"ה.

ריא) ואם הוא בינוני (בצדיקות), צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. אלו מיימינים לִזכוּת, ואלו משמאילים לחובה. ומי שחזק יותר הוא גובר. ומשום זה העמידו בעלי המשנה, לעולם יִרְאֶה אדם עצמו כאלו כל העולם כולו תלוי בו, שיחזיק עצמו לבינוני (שזה ייתן לו כוח להמשיך לעבוד), ואת כל העולם לבינוניים. ואם עשה מצווה אחת, מכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות. ואם עשה עבירה אחת, מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף חובה.

ריב) ומצדו של מיכאל, נקרא האדם בכור, שמדרגתו כסף לבן, הרומז על חסד. ומשום זה פדיון הבכור הוא כסף, חמשה סלעים, כחשבון ה' של אברהם. שאם %T7חכים בתורה, יתוסף עליו י', שהיא קדש, חכמה, שבו צריך לקדש בכור בהמה, קדש ישראל לה'. ובו צריך לעַשֵר וְלָדוֹת, שכל וָלָד הוא מצד דבן י"ה, שהוא ו', ת"ת.

ריג) כל חיות הקודש, באותיות השם הקדוש נקראו כמ"ש: כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. אפילו כל הבריות נבראו באותיות השם הקדוש, ואין בריה שאינה נרשמת בשם הזה, כדי להכיר את מי שברא אותה. יוד של השם הויה, היא צורת הראש של כל בריה ה'. ה' של השם, הן צורות ה' אצבעות של יד ימין, וה' של יד שמאל. ו' היא צורת הגוף. היינו מצפים שיאמר שהאות ה אחרונה תהיה כנגד הרגלים.

תגיות:

שיעור שמע:

בֹּא נח-ס

כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ

עֵסֶק הַתּוֹרָה עוֹשֶׂה אוֹתָך לְאָדָם !

עסק התורה אומר שיש משהו מעבר להלכות, עסק שאמור להפיק רווחים רוחניים, הנהגות שיאפשרו להשליט צורות נכונות על הטבעיים בעזרת הדרכה אמונה ודמיון.

אדם מכיל את כל המידות ומטרם שבא אדם לעולם הזה, ויוצא מרחם אמו, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ, קיים בו מאבק תמידי בין שני הייצרים –  מאבק אילו צורות ישליטו על הטבעיים שלו, צורות חיוביות או חלילה שליליות. מידה יכולה להיות לטוב או לרע, ורק ע"י עיסוק בתורה מפנים את התכונה להשפעה טובה.

אם אינו עוסק בתורה, כוחות זרים ינהלו אותו, ואפילו הוא מצד החסד, עלול הוא לרחם על אכזרים, וגם כשצריך כוח גבורה, לא ישתמש בו.  וכן מתגרה הוא בצדיקים ומשתמש בכוחותיו להרע. תפקיד הרע לאתגר אותו, עליו להתגבר בהדרגה בדרך למטרה.

בתהליך בניית הנפש אין אפשרות לפעולה חד פעמית. הנפש גמישה ויש להוסיף דמיון ואמונה באפשרות להצליח. וכאשר ירצה לראות שהיצר הטוב שולט, עליו להבין שלא כל מקרה עובד בנפרד ובתהליך ישנן עליות וירידות. הנפש מערכתית ויש לבנותה בידיעה שכל דבר משפיע עליה לכן דרושה סביבה ראויה.

ישנן 2 צורות של עבודה: גילוי המידות, ועבודה של השלטת הצורות על המידות. גילוי מביא לגלות את הפוטנציאל ברצונות, ואז השלב הבא לתת להם צורה של דרך התייחסות בהשפעה, בחסדים, כדי שהמידות יעבדו במידה הראויה.

לשלב הראשון דרושה הדרכה וחקירה לגלות מי אתה, תוך מפגש עם נושאים לראות למה נמשכים, ו/או חקירה על הפעולות בעבר לזהות את הטבעיים אליהם הנפש נמשכת. ושלב שני להבין שיש משהו מעבר למחשבה, ולפעול בשאיפה להיפוך הטבעיים שהם חומר גלם לתיקון בדרך התורה.

אמרו חז"ל: לעולם יִרְאֶה אדם עצמו כאלו כל העולם כולו תלוי בו, שיחזיק עצמו לבינוני, שזה ייתן לו כוח להמשיך לעבוד. על האדם לראות שלא יהיה שאנן ולא מיואש. של יסמוך על עצמו שיהיה בסדר, ומצד שני שלא יחשוב שאין בכוחו להתגבר

שיעור שמע:

בֹּא נה-נז

קָרְבַּן הַפֶּסַח

עיקר הַבְּרִית הוּא הָסַרת הַדָּבָר הָמַּפְרִיד.

המפריד בין בני אדם זו הגאווה שאומרת הגעתי הנה בכדי ליהנות. כל הסמל של יציאת מצרים, של ברית המילה היא ההצהרה של ויתור על הפרטיות למען היחד. בכדי לבוא ליחד על האדם לבוא בשפלות בחינת וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב – שיח שפל.

וכך ניראה אנשים כישרוניים נמצאים בודדים מפני שגאוותם אינם יודעים להביא עצמם ליחד. מי שאינו רוצה לקבל את הברית, או פוגם בברית ואינו רוצה להסיר את הערלה במסירות נפש, דהיינו את הנפרדות שלו מהקהל – לא יאכל.

בגמר תיקון שאדם יצטרך לעזרת ה' לצאת ממצרים, וכבר כעת עושים זכר לזה כל שנה ושנה. אמנם כעת הבית חרב, אז לפחות שריפת החמץ מבטאת את הברית, שמידת הנאמנות לברית היא המחזיקה את האדם, וכלל שמוכן הוא יותר לוותר על הפרטיות, כך ניצל הוא מהמוות – שזו הנפרדות.

שחיטת הקרבן מבטאת את הצד הבהמי שבאדם, הן בפסח והן בשמירת הברית, לכן ערל לא יאכל בו. הערל הוא מי שאינו מקבל עליו את ברית היחד, שהערלה יוצרת את ההפרדה.

בוויתור על הנפרדות מנצחים את מלאך המוות. הנפרדות ממררת את חיי האדם, למרות שיש לו בדרך הרגשה שטוב לו. וכאשר מגיע ליחד, עליו לרענן זכרונו כל פסח, שהתאוות האישיות פולטו אותו מהיחד. בד"כ תאוות אלו גשמיות, כמו של פרנסה וכבוד, גאווה שאומר שהרצון שלי גואה על שאר הרצונות, בלי התחשבות ברצונות הזולת. ובמצב זה לא ניתן לחיות את הערכים הפנימיים. הפרטיות היא דבר רע, ותמיד היחד מנצח.

קפו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח. מצווה זו לשחוט את הפסח בין הערבים בי"ד בניסן, זֵכֶר לפסח דמצרים. וזה הוא חוב על הכל, כמ"ש: : וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. כאן הפסח הוא אותו אליל מצרי שיש לשחוט, ולהקריבו להשם.

קפז) פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים (עשירי לחודש) ולמעלה כמ"ש: בעשור לחודש הזה וְיקחו. משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ולמעלה, עד שנשלמה בחמשה עשר. ויהיה נשחט בארבעה עשר, בשעה שהדין תולה על העולם, בין הערביים. כאשר מתחילה השקיעה, מתחיל הדין.

קפח) סוד זה הוא להעביר את העורלה (המפרידה) מלפני הברית הקדוש, ולהנות בריח (מהרוחניות ולא מהאוכל שכתוב שהקרבן אינו נאכל אלא על השובע. הריח הוא החוש הראשון שמעביר בין ברצון לקבל לבין הרוחניות. מאחר והוא שייך ל – ט' ראשונות ) הזה שמתפשט מצלי אש. כלומר, שעיקר המצווה הוא להנות מן הריח שבו. ועל כן אינו בא אלא על השובע, שאינו צריך עוד לאכול. וע"כ, כל ערל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקדוש יאכל בו. כי זה שהוא מבני ברית משבר תוקפו של כח הס"א, ומעביר הערלה מפני הברית. משום זה הוא צריך להעשות בבני ברית, ולא בבני ערלה

קפט) כאשר בא הקב"ה למצרים, ראה הדם של הפסח, שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, שכתוב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת. אזוב, שהוא מעביר רוחות רעות. וכל צד, כל רוח רעה, הוא מעביר בהתעוררות שלו, לגאולה העליונה של ישראל.

קצ) לזמן הבא יבוא הקב"ה אל יצר הרע וישחט אותו. ועתה בגאולה זו של מצרים, כתוב: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, שהוא זֵכֶר מזמן הבא לגאולה ההיא העליונה ממצרים.

קצא) וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת ועל המשקוף. הרשימו של אות הי' במזוזות ובמשקוף, להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש, שהוא הי'. ונשברה העורלה מפני דם הברית, הרשום על הכל. ובא דם על דם, דם הפסח על דם הברית. כשעבר המשחית, היה רואה דם והתרחק מן הבית.

קצב) אם הקב"ה בלבדו היה הורג, למה כתוב: ולא יתן המשחית, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל לקטרג עליהם. כיון שראה השבירה של הערלה בב' בחינות, בדם פסח ובדם מילה, היה בורח ונפרד מהם. מלמד הרב"ש שאז זכו כולם להבין שהקב"ה עושה הכול. לאף אחד אין כוח מצד עצמו, וגילוי זה מתאפשר על ידי הסרת הערלה – הגאווה. ישנם שליחים בעולם, אך בהם אין כוח מצד עצמם. מלאך המוות רוצה לגרום לנפרדות, ונצחון עליו מגיע ביחד, כאשר דם הפסח מצד הכללי ודם המילה מהצד הפרטי.

קצג) ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים של צד ההוא, נתן וחייב את בכורי ישראל, שיפדו את עצמם. ולא ימצא עליהם הס"א שום עלילה. ומהכל שמר אותם הקב"ה, כאַב על בנים. לכן ישראל נחשבים בכורים, בני בכורי, ולכן על האדם לפדות עצמו בחמשה סלעים לכהן הגדול, בחינת או"א עילאין – ויתור על הגאווה.

קצד) עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. מַצׂת כתוב בלי ו'. המצות והמרורים חִייב הכתוב לאכלם יחד. אלא להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, שכתוב: וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכאשר אוכלים את הפסח, להראות כל מה שעשו להם במצרים בגלות ההוא ובשעבוד ההוא. וע"כ אוכלים אותו על מצות ומרורים.

קצה) וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. להראות בו בִּזָיון, ובכל אלהֵי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל. כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר. לאלהים אחרים שלהם. וישראל השליכו אותם בשוק בדרך בִּזָיון. וע"כ כתוב: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. העצם הזה הוא השלד של אלוקי מצרים, והכלב שבר אותו, כדי להיות גאה ביחד, ולהראות שהפרטיות לא שייך לך ויש לבזותה. מי שהולך לנפרדות בא לפגוע בקב"ה. אין חופש לפרט, כל תפקיד הפרטיות לבוא למען הכלל.

קצו) המצרים באים ורואים העצמות, שהכלבים סוחבים ממקום למקום ושוברים אותם, היו טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם. וזהו ביטול עבודת כוכבים ומזלות הגדול ביותר, מצדם. ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כוחות האחרים של העבודה זרה, כי אז נכנעו ביותר כשהבטול ע"ז נמצא מצדם עצמם, שהטמינו עצמות אלהיהם בעפר. וע"כ לא בטלו ישראל אותם שכתוב: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר

קצז) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. מצווה זו היא לקדש בכור בהמה. ועם הארץ צריך ב' דברים: אחד, שיהיה פדוי מתחת הממשלה של יצר הרע, שהוא אדונו. כעין שאמר יעקב לעשו: יעבור נא אדוני לפני עבדו, בעוה"ז. הוא אדוֹן מצד העוונות הרבים שעל הגוף. כמו שבארנוהו, הרשע, יצר הרע שופטו, הצדיק, יצר הטוב שופטו, בינוני, זה וזה שופטו. בינוני, היינו אח של יצר הרע ואח של יצר הטוב כמ"ש: אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶר לָךְ. גם כשהיצר הטוב אומר אין לי כלום, הכל של הקב"ה – אומר לו היצר הרע, דווקא יש לך בפרטיות בכדי להכניסו לגאווה. לבן ניסה הפוך ואמר הכל שלי, אין לך מה לעבוד את השם, ממילא אתה עושה הכול עבור הרצון לקבל. לכן יזהר האדם גם מיניקה וגם מאחיזה.

קצח) וכשהזכיות מרובות, הרוח שובר שתי משמרות של הלילה, שהם חמור נועֵר, כלבים צועקים ועולה למשמרת הג' של השחר, שבו אדם, אשה מספרת עם בעלה. וחזר האדם להיות אדון על כל הבריות. כמ"ש: ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. ועולה למדרגת אדם, שנאמר בו, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. ומוראכם וחִיתכם. וזהו דבר הב', שעם הארץ צריך להגיע אליו.

קצט) וכשהזכויות בינוניות, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. שהזכויות והעבירות מתאבקות לערוך מלחמה. מצד הזכויות כתוב: וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, ומצד העבירות כתוב: וַיִּגַּע, בְּכַף יְרֵכוֹ בגיד הַנָּשֶׁה. נשה לשון, כי נַשַּׁנִי אלקים את כל עמלי. והוא לשון נְשִׁיָה, שהוא מָדוֹר אחד מאלו שבע ארצות. מי שיורד לשם, נשכח ממנו התורה. אין לאכול מגיד הנשה. כל זמן תיקון ישנה סכנה בגיד זה, ששם המלאך גרם ליעקב להיות צולע. אומר הזוהר שצד האשה שבאדם, נשים – באו מצד הנשה. הוא הרצון לקבל, צד הגוף שעדיין לא בא לתיקון והוא הקשה.

תגיות: קרבן פסח, נפרדות, מלאך המוות, גאווה

בֹּא נה-נז

קָרְבַּן הַפֶּסַח

עיקר הַבְּרִית, הוּא הָסַרת הַדָּבָר הָמַּפְרִיד.

המפריד בין בני אדם זו הגאווה שאומרת הגעתי הנה בכדי ליהנות. כל הסמל של יציאת מצרים, של ברית המילה היא ההצהרה של ויתור על הפרטיות למען היחד. בכדי לבוא ליחד על האדם לבוא בשפלות בחינת וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב – שיח שפל.

וכך ניראה אנשים כישרוניים נמצאים בודדים מפני שגאוותם אינם יודעים להביא עצמם ליחד. מי שאינו רוצה לקבל את הברית, או פוגם בברית ואינו רוצה להסיר את הערלה במסירות נפש, דהיינו את הנפרדות שלו מהקהל – לא יאכל.

בגמר תיקון שאדם יצטרך לעזרת ה' לצאת ממצרים, וכבר כעת עושים זכר לזה כל שנה ושנה. אמנם כעת הבית חרב, אז לפחות שריפת החמץ מבטאת את הברית, שמידת הנאמנות לברית היא המחזיקה את האדם, וכלל שמוכן הוא יותר לוותר על הפרטיות, כך ניצל הוא מהמוות – שזו הנפרדות.

שחיטת הקרבן מבטאת את הצד הבהמי שבאדם, הן בפסח והן בשמירת הברית, לכן ערל לא יאכל בו. הערל הוא מי שאינו מקבל עליו את ברית היחד, שהערלה יוצרת את ההפרדה.

בוויתור על הנפרדות מנצחים את מלאך המוות. הנפרדות ממררת את חיי האדם, למרות שיש לו בדרך הרגשה שטוב לו. וכאשר מגיע ליחד, עליו לרענן זכרונו כל פסח, שהתאוות האישיות פולטו אותו מהיחד. בד"כ תאוות אלו גשמיות, כמו של פרנסה וכבוד, גאווה שאומר שהרצון שלי גואה על שאר הרצונות, בלי התחשבות ברצונות הזולת. ובמצב זה לא ניתן לחיות את הערכים הפנימיים. הפרטיות היא דבר רע, ותמיד היחד מנצח.

 זוהר למתקדמים

בֹּא נה-נז

קָרְבַּן הַפֶּסַח

עיקר הַבְּרִית הוּא הָסַרת הַדָּבָר הָמַּפְרִיד.

 קפו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח. מצווה זו לשחוט את הפסח בין הערבים בי"ד בניסן, זֵכֶר לפסח דמצרים. וזה הוא חוב על הכל, כמ"ש: : וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם. כאן הפסח הוא אותו אליל מצרי שיש לשחוט, ולהקריבו להשם.

קפז) פסח זה צריך שיהיה שמור מעשרה ימים (עשירי לחודש) ולמעלה כמ"ש: בעשור לחודש הזה וְיקחו. משום שאז מתחילה הלבנה להאיר, מעשרה ימים ולמעלה, עד שנשלמה בחמשה עשר. ויהיה נשחט בארבעה עשר, בשעה שהדין תולה על העולם, בין הערביים. כאשר מתחילה השקיעה, מתחיל הדין.

קפח) סוד זה הוא להעביר את העורלה (המפרידה) מלפני הברית הקדוש, ולהנות בריח (מהרוחניות ולא מהאוכל שכתוב שהקרבן אינו נאכל אלא על השובע. הריח הוא החוש הראשון שמעביר בין ברצון לקבל לבין הרוחניות. מאחר והוא שייך ל – ט' ראשונות ) הזה שמתפשט מצלי אש. כלומר, שעיקר המצווה הוא להנות מן הריח שבו. ועל כן אינו בא אלא על השובע, שאינו צריך עוד לאכול. וע"כ, כל ערל לא יאכל בו, מי שיש בו ברית הקדוש יאכל בו. כי זה שהוא מבני ברית משבר תוקפו של כח הס"א, ומעביר הערלה מפני הברית. משום זה הוא צריך להעשות בבני ברית, ולא בבני ערלה

קפט) כאשר בא הקב"ה למצרים, ראה הדם של הפסח, שהיה נרשם על הפתח, ודם הברית, איך היו עומדים על הפתח, שכתוב וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף, וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת. אזוב, שהוא מעביר רוחות רעות. וכל צד, כל רוח רעה, הוא מעביר בהתעוררות שלו, לגאולה העליונה של ישראל.

קצ) לזמן הבא יבוא הקב"ה אל יצר הרע וישחט אותו. ועתה בגאולה זו של מצרים, כתוב: וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ, כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם, שהוא זֵכֶר מזמן הבא לגאולה ההיא העליונה ממצרים.

קצא) וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת ועל המשקוף. הרשימו של אות הי' במזוזות ובמשקוף, להראות בהם הרשימו של ברית הקדוש, שהוא הי'. ונשברה העורלה מפני דם הברית, הרשום על הכל. ובא דם על דם, דם הפסח על דם הברית. כשעבר המשחית, היה רואה דם והתרחק מן הבית.

קצב) אם הקב"ה בלבדו היה הורג, למה כתוב: ולא יתן המשחית, שמשמע שהמשחית היה הולך ולא הקב"ה? אלא ודאי שהקב"ה היה הורג, והמשחית היה הולך למצוא עלילה על ישראל לקטרג עליהם. כיון שראה השבירה של הערלה בב' בחינות, בדם פסח ובדם מילה, היה בורח ונפרד מהם. מלמד הרב"ש שאז זכו כולם להבין שהקב"ה עושה הכול. לאף אחד אין כוח מצד עצמו, וגילוי זה מתאפשר על ידי הסרת הערלה – הגאווה. ישנם שליחים בעולם, אך בהם אין כוח מצד עצמם. מלאך המוות רוצה לגרום לנפרדות, ונצחון עליו מגיע ביחד, כאשר דם הפסח מצד הכללי ודם המילה מהצד הפרטי.

קצג) ועל שהרג הקב"ה את כל אלו הבכורים של צד ההוא, נתן וחייב את בכורי ישראל, שיפדו את עצמם. ולא ימצא עליהם הס"א שום עלילה. ומהכל שמר אותם הקב"ה, כאַב על בנים. לכן ישראל נחשבים בכורים, בני בכורי, ולכן על האדם לפדות עצמו בחמשה סלעים לכהן הגדול, בחינת או"א עילאין – ויתור על הגאווה.

קצד) עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. מַצׂת כתוב בלי ו'. המצות והמרורים חִייב הכתוב לאכלם יחד. אלא להראות על גלות השכינה עם ישראל במרירות הזו שלהם, שכתוב: וימררו את חייהם בעבודה קשה. וכאשר אוכלים את הפסח, להראות כל מה שעשו להם במצרים בגלות ההוא ובשעבוד ההוא. וע"כ אוכלים אותו על מצות ומרורים.

קצה) וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ. להראות בו בִּזָיון, ובכל אלהֵי מצרים. כי העצמות היו מושלכים בשוק, ובאו כלבים והיו גוררים אותם ממקום למקום. וזה היה קשה להם מכל. כי העצמות הם תקון הגוף, ודומים כעין צד האחר. לאלהים אחרים שלהם. וישראל השליכו אותם בשוק בדרך בִּזָיון. וע"כ כתוב: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ, אתם לא תשברו, אבל כלבים היו באים ושוברים אותם. העצם הזה הוא השלד של אלוקי מצרים, והכלב שבר אותו, כדי להיות גאה ביחד, ולהראות שהפרטיות לא שייך לך ויש לבזותה. מי שהולך לנפרדות בא לפגוע בקב"ה. אין חופש לפרט, כל תפקיד הפרטיות לבוא למען הכלל.

קצו) המצרים באים ורואים העצמות, שהכלבים סוחבים ממקום למקום ושוברים אותם, היו טומנים אותם בארץ, כדי שהכלבים לא ימצאו אותם. וזהו ביטול עבודת כוכבים ומזלות הגדול ביותר, מצדם. ובזה נתעלה הקב"ה בכבודו, ונכנעים כל כוחות האחרים של העבודה זרה, כי אז נכנעו ביותר כשהבטול ע"ז נמצא מצדם עצמם, שהטמינו עצמות אלהיהם בעפר. וע"כ לא בטלו ישראל אותם שכתוב: וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ.

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר

קצז) קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם, בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה. מצווה זו היא לקדש בכור בהמה. ועם הארץ צריך ב' דברים: אחד, שיהיה פדוי מתחת הממשלה של יצר הרע, שהוא אדונו. כעין שאמר יעקב לעשו: יעבור נא אדוני לפני עבדו, בעוה"ז. הוא אדוֹן מצד העוונות הרבים שעל הגוף. כמו שבארנוהו, הרשע, יצר הרע שופטו, הצדיק, יצר הטוב שופטו, בינוני, זה וזה שופטו. בינוני, היינו אח של יצר הרע ואח של יצר הטוב כמ"ש: אָחִי, יְהִי לְךָ אֲשֶר לָךְ. גם כשהיצר הטוב אומר אין לי כלום, הכל של הקב"ה – אומר לו היצר הרע, דווקא יש לך בפרטיות בכדי להכניסו לגאווה. לבן ניסה הפוך ואמר הכל שלי, אין לך מה לעבוד את השם, ממילא אתה עושה הכול עבור הרצון לקבל. לכן יזהר האדם גם מיניקה וגם מאחיזה.

קצח) וכשהזכיות מרובות, הרוח שובר שתי משמרות של הלילה, שהם חמור נועֵר, כלבים צועקים ועולה למשמרת הג' של השחר, שבו אדם, אשה מספרת עם בעלה. וחזר האדם להיות אדון על כל הבריות. כמ"ש: ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה. ועולה למדרגת אדם, שנאמר בו, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם, וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבְכָל-חַיָּה, הָרֹמֶשֶׂת עַל-הָאָרֶץ. ומוראכם וחִיתכם. וזהו דבר הב', שעם הארץ צריך להגיע אליו.

קצט) וכשהזכויות בינוניות, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ. שהזכויות והעבירות מתאבקות לערוך מלחמה. מצד הזכויות כתוב: וַיַּרְא, כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, ומצד העבירות כתוב: וַיִּגַּע, בְּכַף יְרֵכוֹ בגיד הַנָּשֶׁה. נשה לשון, כי נַשַּׁנִי אלקים את כל עמלי. והוא לשון נְשִׁיָה, שהוא מָדוֹר אחד מאלו שבע ארצות. מי שיורד לשם, נשכח ממנו התורה. אין לאכול מגיד הנשה. כל זמן תיקון ישנה סכנה בגיד זה, ששם המלאך גרם ליעקב להיות צולע. אומר הזוהר שצד האשה שבאדם, נשים – באו מצד הנשה. הוא הרצון לקבל, צד הגוף שעדיין לא בא לתיקון והוא הקשה.

תגיות: קרבן פסח, נפרדות, מלאך המוות, גאווה

שיעור שמע:

בֹּא נב-נד

לְסַפֵּר בְּשֶׁבַח יְצִיאַת מִצְרַיִם

 גָאַוותָן אֵינוֹ מֶסוּגָל לְהוֹדוֹת, לָכֵן תָּקַנתּוֹ שְׁבִירָה.

המספר בשבח יציאת מצרים, זוכה לשמחה, כך שלמעשה עושה זאת לטובתו. הקב"ה אומר לו, אמנם יצאת ממצרים, שזו ברית בין האדם לקב"ה וזהו לך שבח גדול שהתחייבת לוותר על עצמך הכוזב. אמנם נכון שהקב"ה עוזר לאדם לצאת מהתפיסה הגֹויית לחשוב רק על עצמו, ובכך זוכה לתמורה גדולה מאד בקשר עם השכינה, ששם שוכנות הנשמות לעולם הבא.

האם הקב"ה צריך שבניו יספרו בשִבחו? אלא הוויכוח הוא תמידי בתוך האדם בנפשו – בין תפיסת הבורא לבין תפיסת הנברא שבו, בין תפיסת התכלית לבין התפיסה הקיומית, בין שֵׁם אלקים לשֵׁם הוֹיָה – הָרַחֲמִים. נתן השם בנבראים כוח למשול בעולמות, ובסופו של וויכוח פנימי זה צריך שֵׁם הָרַחֲמִים – הויה לשלוט על שם אלקים בתפיסת האדם. שם הויה מתאר את התכלית אליה צריך להגיע, ולא רק את הכוחות העצומים המקיימים את העולם, שלכאורה משתלטים על תודעת האדם וגורמים לו לחשוב רק דרכם.

כלל עַם ישראל הוא בחינת האדם – עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ – אדם צריך לספר בשבח יציאת מצרים, ובזה הוא מודה ומראה את החשיבות של הכוח הפנימי על כל שאר הכוחות החיצוניים. האדם החפץ חיים, זוכה להפעים את פנימיותו, בתנאי שיראה טוב – שצד האדם הוא הקובע. רק לאחר שישנה בתוכו הסכמה לוותר על שאר הכוחות של הרצון לקבל, בא ביראה ליחד, לאהבה, לחיים. יוצא שהשבח התמידי הוא התחזוקה לשימור הברית, להודאה של יצאת מצרים, יציאה ממייצרי האנוכיות.

אומר בעל הסולם: "אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של ה' יתברך, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו כנ"ל". כוחות הדין לוחצים על האדם שלא לספר בשבח יציאת מצרים, ואם חלילה מתחיל להתרעם, עליו אומר בעל הסולם: "בה במידה שאדם מרגיש לא טוב, הוא למעשה כופר". מכאן שישנו צד בנפש שמוכן לשבח את הדברים וההחלטות הטובות, שבא בוידוי וביקורת עצמית נכונה, ובכך מקדים ומנטרל את המקטרג. וצד אחר הרסני בתוכו, שמביא תירוצים וסיפורים מדוע הרע אינו כל כך מזיק. וידוי הכרחי אך אינו מספיק, שאז המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, וְהִתְוַדָּה בעזות פנים, בעט באדונו. בתהליך שלם הוא מודה ועוזב.

קעח) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת-בְּצֵקוֹ, טֶרֶם יֶחְמָץ; מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם, עַל-שִׁכְמָם. מצווה זו היא לבער חמץ. כי מצווה זו נמסרה להם לישראל, וישא העם את בצקו טרם יחמץ. וכתוב: שאור לא ימצא בבתיכם. ובארנו סוד בין חמץ ומצה של יציאת מצרים, שזה יצר הרע וזה יצר הטוב.

קעט) המצווה שלאחר זו, הוא לספר בשבח יציאת מצרים, שהוא חוב על האדם לעולם. כל אדם המספר ביציאת מצרים. וְשָׂמֵחַ בספור ההוא בשמחה, עתיד הוא לשמוח עם השכינה לעולם הבא, שהיא שמחה מכל צד, שזה הוא אדם השמח באדונו, והקב"ה שָׂמֵחַ בספור ההוא שלו.

קפ) בה בשעה מקבץ הקב"ה את כל החבורה שלו, ואומר להם, לכו ושמעו הספור של השבח שלי שמספרים בני, ושמחים בגאולתי. אז מתקבצים כולם ובאים ומתחברים עם ישראל, ושומעים ספור השבח, ששמחים בשמחת הגאולה מאדונם, ובאים ומודים להקב"ה, על כל אֵלו הנסים והגבורות, ומודים לו על עם הקדוש שיש לו בארץ, ששמחים בשמחת הגאולה של אדונם.

קפא) אז נתוָסֵף לו כח וגבורה למעלה. וישראל בספור ההוא נותנים כח לאדונם. כמלך שנוסף לו כח וגבורה, בעת שמשבחים גבורתו ומודים לו, והכל יראים מפניו, ועולה כבודו על כולם. ומשום זה, יש לשבח ולספר בספור הזה. כעין זה חוב הוא על האדם, לספר תמיד לפני הקב"ה, ולפרסם הנס בכל אלו הנסים שעשה. בתפיסת הנברא, ברוב עם הדרת מלך. וכשאדם מספר (לשון ספירה שהיא הצורה הנותנת את כוח הכלי) – צורה זו הופכת להיות חשובה, ובהתאם בא הרגש וביקוש לאור.

קפב) ולמה הוא חוב לספר את הנסים? והלא הקב"ה יודע הכל, כל מה שהיה ויהיה לאחר מכן? ולמה הפרסום הוא לפניו, על מה שהוא עשה והוא ידע? אלא ודאי צריך האדם לפרסם הנס ולספר לפניו מכל מה שעשה, משום שאלו המלות עולות, וכל הפמליא של מעלה מתקבצים ורואים אותם, ומודים לפני הקב"ה, ועולה כבודו עליהם למעלה ולמטה.

קפג) כעין זה, מי שמספר ומפרט את חטאיו, מכל מה שעשה. ולמה צריך זה? הוא משום שהמקטרג עומד תמיד לפני הקב"ה, כדי לספר ולתבוע על עבירות של בני אדם, ולתבוע עליהם דין. כיון שהאדם מקדים עצמו, ומפרט חטאיו כל אחד ואחד, אינו משאיר פתחון פה למקטרג ההוא, ואינו יכול לתבוע עליהם דין. כי תמיד הוא תובע דין תחילה, ואח"כ מספר ומקטרג, פלוני עשה כך. וע"כ צריך האדם להקדים אותו ולפרט חטאיו.

קפד) כיון שהמקטרג רואה את זה, אין לו פתחון פה עליו, ואז נפרד ממנו מכל וכל. ואם חוזר בתשובה, טוב. ואם לא, הרי המקטרג נמצא עליו, ואומר, פלוני שבא לפניך, וְהִתְוַדָּה בעזות פנים, בעט באדונו, חטאיו כך וכך. ע"כ יפה שיזהר האדם בכל אלו, כדי שימצא עבד נאמן לפני הקב"ה.

קפה) המצווה שלאחר זו, הוא לאכול מצה בפסח. משום שהוא זכר לדורי דורות על סוד האמונה (הורדת העורלה). כי ישראל יצאו בזמן ההוא מסוד אלהים אחרים ובאו בסוד האמונה.

תגיות: לפרסם ולשבח החלטות טובות, לשבח את הבורא, מודה ועוזב.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא מג-מה
1. מדוע לא אמר ריח הבגדים אלא ריח בני?
2. מה ההבדל בין הלבושים שהיו לעשו ולנמרד לבין הלבושים של אדם וחוה הנקראים כותנות אור?
3. מהיכן למד יצחק אבינו שריח גן עדן נכנס יחד עם יעקב? ב' שאלות: כיצד ידע שהוא ריח של גן עדן וכיצד ידע שזה מיעקב ולא מהבגדים?
4. מדוע מקום תפילתם של אברהם ויצחק שונה? של אברהם בהר המוריה ושל יצחק בשדה
5. מה התשובה לשאלת רבי יצחק על הפסוק מדוע לא התחילה התורה מהחודש הזה לכם וגו'?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק –

בֹּא מג-מה

וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו

מְלֻמֶּדֶת הַתּוֹרָה אֶת הָאָדָם שׁהָרַצוֹן אֵינוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא שֶׁל הַקַּב"הַ.

רש"י: ומה טעם פתח בבראשית, משום כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם שאם יאמרו אמות העולם לישראל לסטים אתם, שכבשתם ארצות שבעה גוים, הם אומרים להם כל הארץ (הרצון) של הקדוש ברוך הוא היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, בִּרְצוֹנוֹ נְתָנָהּ לָהֶם וּבִרְצוֹנוֹ נֶטָלַה מֵהֶם וּנְתָנָהּ לָנוּ. וְהָאָרֶץ, לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ – ותפקיד האדם: עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ.

יש חומר ויש צורה, חיצוניות ופנימיות. הפנימיות, הצורה היא החשובה ולא החומר שמופיע ראשון. כך בתחילה כתוב ביצחק: וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו – הריח רק בחיצוניות, אך כאשר בא לנקודה הפנימית ליעקב שלובש את הבגדים, אמר: רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. את החיצוניות לקח יעקב מעשיו, אך מה שהכריע את הברכות – ע"י החיצוניות מושכים את האור, אך קבלתו היא בנקודה הפנימית.

קמח) וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו, וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר, רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה. משמע שהלבושים היו מעלים ריח טוב שלא נעדר מהם לעולם ריח ההוא. כתוב ריח בגדיו, וכתוב: ריח בני (גזירה שווה). ולא אמר ריח הבגדים, אלא ריח בני. כיון שנכנס יעקב, נכנס עמו גן עדן. ואותם הבגדים היו של אדם הראשון שכתוב: וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם.

קמט) ואם תאמר שכתוב: וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת, ומהם היו הכתנות עור, שעשה להם ה'. אם כן למה כתוב: ויעש ה' אלקים, הלא תפרו מעצמם? וכתוב: כָּתְנוֹת עוֹר, הרי לא היו אלא עֲלֵה תְאֵנָה? אלא כתרגומו של כָּתְנוֹת עוֹר, יקר הלבושים. והיו מעלים ריח מן הבשמים שבעדן. לו היה אומר כתנות אור כפי שהיה לאדם ראשון טרם החטא – כלים דהשפעה איתם ניתן לקבל את אור החוכמה, לכאורה זה מתקבל, אך הם נענשו, אם כן למה ריח גן עדן בלבושים פחותים מעור?

קנ) בשם מלא נעשו שכתוב: וַיַּעַשׂ יְהוָה אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ, שהוא שם מלא. מה שלא נעשו בו שמים וארץ, שבהם כתוב אלקים בלבד. אבל כתוב: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם? לא קשה זה, כי כשנעשו, לא נעשו בשם מלא. וכשהתקיימו, בשם מלא התקיימו. והכתוב: בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהוָה אֱלֹהִים, נאמר לקיום. השם מלא כאשר כולל הויה רחמים, ואלקים דין. הקיום תלוי באדם, ולכן שם מלא.

קנא) ומה שאמרו, שאלו הלבושים באו לאותו רשע עשו, שלקחם מן נמרוד. וקשה הדבר, הרי כתוב: לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ. שעשה לבושים לאדם ולבושים לחוה. ומה נעשה עם הלבושים של חוה? אם כן, במה נקברו? היעלה על דעתך, שהם עזבו והשליכו מעצמם זהר העליון שנתן להם הקב"ה?

קנב) אלא, אֵלו הלבושים שהתלבשו בהם אדם וחוה, לא התלבש בהם אדם אחר. כי באלו הלבושים היו דומים כעין של מעלה. ואם יעלה על דעתך, שהתלבשו בהם מעצמם, כתוב: וַיַּלְבִּשֵׁם. שהקב"ה הלביש אותם. אשרי חלקם. מדובר בלבושים גדולים ועצומים שהיו לאדם וחווה, ולא אלו הלבושים של עשיו ונמרוד.

קנג) יְהוָה אֱלֹהַי, גָּדַלְתָּ מְּאֹד הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ. וכתוב: הוד והדר לפניו. וכתוב: עוטה אור כַּשַּׂלְמָה. כיון שהתלבש, ברא העולם. מלמד שהתעטף הקב"ה באור וברא את השמים. וכעין התלבשות זה היו הבגדים של אדה"ר. החמודות פירושו בגדי מלכות, במשי וזהב, ודרך העולם הוא לגנוז אותם בבשמים וריחות, בשביל יקר הלבושים.

קנד) וירח את ריח בגדיו בתחילה. שהיה חושב שמהם בא הריח. וכשהרגיש, אמר, ראה ריח בני, כי ידע שבו תלוי הדבר, שבשבילו עלה הריח, ולא מן הלבושים. כריח שדה אשר ברכוֹ ה'. וכי מאין היה יודע יצחק, כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ יְהוָה? יצחק הכיר את ריח גן עדן משדה מערת המכפלה.

קנה) אלא ב' דברים הם והכל הוא אחד שכתוב: ויצא יצחק לָשׂוּחַ בשדה לפנות ערב. והוא אחד עִם, השדה אשר ברכו ה'. וכי לא היה לו בית או מקום אחר להתפלל. אלא אותו השדה היה, אשר קנה אברהם סמוך למערת המכפלה, שכתוב: הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת. ובשעה שהיה יצחק בא אל השדה, ראה השכינה עליו, והעלה ריחות עליונות קדושות. ומשום זה היה מתפלל שם, וקבע אותו למקום תפלה. הרגיש ריח של השפעה, זו רוחניות שבאה מסדר שקיבל מאברהם. לכן צריך מסורת, ולא כל רוחניות מזויפת טובה.

קנו) למה אברהם לא התפלל שם, בשדה מערת המכפלה, כמו יצחק? משום שקביעות של אתר אחר הייתה לו בתחילה, ודבר אחר של ריח ראה בהר המוריה. שֶׁלָּמָּה נקרא הר המוריה, על שם המׂר הטוב שהיה שם. לאברהם מידת החסד היה תיקון שונה מיצחק, תיקן בהר המוריה את יראת הרוממות – ראשית חכמה יראת השם. ויצחק בשדה – בחינת המלכות.

קנז) והכל היה אצל יעקב, כי מלבד הריח שלו, גם ג"ע נכנס עמו, וע"כ ברכו. וע"כ לא תלה הדבר בלבושים, אלא ביעקב ממש. שראה שבו תלוי דבר הריח. והוא ראוי וזכותו עולה להתברך. ונכנס עמו הגן עדן. ומשום זה, כשהתרעם עשו, אמר גם, ברוך יהיה.

קנח) אמר רבי יצחק: לא היה התורה צריך לכתוב: אלא, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים:  רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם, לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. משום שהוא תחילת שליטת הלבנה. וע"כ היתה התורה צריכה להתחיל לכתוב מכאן. כי בהקב"ה נקשר הדבר. כי הלבנה היא המלכות, שבשלמותה מתיחדת עם הקב"ה. וע"כ היה צריך התורה להתחיל בתחילת שלמות הלבנה, שהוא, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. הרי זאת מצוות האמונה ובה צריך להתחיל הכל?

קנט) ולא קשה, שלא כתוב: זאת, החדש הזאת. כי שם הלבנה הוא זאת. כי זה וזאת מתקשרים יחד. ובמקום שיש זכר ונקבה ביחד, אין השבח אלא לזכר (שהוא הכלל והיא הפרט). וע"כ אומר, החדש הזה, ולא, זאת. וע"כ אומר, ראשון הוא לכם לחדשי השנה. לחדשי השנה, ללמד, שסובב על המלכות, הנקראת שנה. אלא תלה השבח בזכר. שאל רבי יהודה למה כתוב: לכם לכם. אמר רבי יצחק: שמכְּפִילוּת לכם, נשמע יותר, שהוא רק לישראל, ולא לשאר העמים כמ"ש: כי חֵלֶק ה' עַמּוֹ. התקשרות הזאת של החדש, הוא לכם ולא לשאר העמים. החידוש הוא חודש בחינת הזכר, ושנה היא בחינת הנקבה, לכן הבורא ברא נקבה ובה מתחיל הגילוי הראשון, ולאחר מכן בא התיקון. מכאן שחודש ניסן מתחיל עם עבודת האמונה, בחינת הזכר. והשבח של הנקבה: שעשני כרצונו – בא בחודש תשרי. כפי שאומר רש"י שבראשית ברא את הרצון: ברצונו נתנם להם וברצונו נתן לנו – שהרצון שייך להשם יתברך – כי לי כל הארץ.

תגיות: ריח גן עדן, בריאת הרצון.

שיעור שמע:

שאלות לחזרה ושינון זהר בא מ-מב

1. מהי המחלוקת בין שתי המובאות יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו, והמובאה השנייה לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו?
2. מדוע צדיק מסתלק מהעולם בצדקו? מהו צדקו?
3. מה המסקנה לצדיק כדי שלא יאבד?
4. הסבר את סיפור רב חסדא באות קל"ט בפנימיות.
5. מהם 7 השמות של שלמה? מי הגדול מכולם ומה הרמז בכך?
6. מהו הבל טוב ומהו הבל שאין בו כלום אלא חורבן?
7. מדוע כתוב יש צדיק אובד בלשון אובד?
8. הסבר מהו פרי השדה אשר ברכו ה' בפנימיות.

בֹּא מ-מב

אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי

לְעוֹלָם אַל יָדּוּר אָדָם, אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁאָנְשֵׁי מַעֲשֵׂה דָרִים בְּתוֹכוֹ.

אוֹמֵר בַּעַל הסולם זצוק"לְ (מַאֲמָר הַחֵרוּת): "מִתּוֹך הַמַּגָע וּמַשָּׁא הָתְמִּידִי שָׁלֵו עִם הָסְבִיבָה וֶהָחֵבְרָה,  הָרֵי הוּא מִתְפָּעֶל עַל יְדֵיהֶם בֶמָהַלך הַדְרָגָתִי שֶׁל סֵדֶר מָצַבִים בָּזֶה אַחֵר זֶה,  וּבִזְמַן הַזֶּה מִתהָפְכוֹת בּוֹ הָנֶטִיוֹת הָכְּלוּלוֹת בָּמָצע (תכונות תורשתיות) שֶׁלּוֹ".

חשוב ביותר לבחור בסביבה של אנשי מעשה, דהיינו אנשי אמונה, שעשייה היא מעל טעם ודעת, עשיית כלי השפעה – כלי אמוניים. על האדם לעשות בזהירות חשבון האם הוא יכול להציל רשעים, אז טוב שינסה, אך אם לא ניתן להצילם, ודאי שאסור לשהות במחיצתם. מעבר לכך – אדם בא לתקן את עצמו בעולם. אך לעיתים באות נשמות לעולם שהתיקון שלהם הוא לקיחת אחריות על הכלל, כלומר זהו התיקון הפרטי שלהם.

לצדיק המגן על הפרטים יש תפקיד, וכאשר אין רצון העליון שיבקש רחמים על הדור, הוא מסתלק. כאשר אומר אֹבֵד אין הכוונה שהולך למדור הנק' אבדון, אלא זה ביטוי מושאל.

בדרך לקבלת אור החוכמה, יש להקדים וליצור הבל, דהיינו דחיית הרצון לקבל לפרטיות. יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, מסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הרשעים – דהיינו בחינות הרצון לקבל שבו.

קלו) אמר רבי שמעון: אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. שלמה שהיה בו חכמה יותר מכל אדם, מה אמר במקרא זה? אלא שלמה רֵמז בחכמה רַמז. כי אנו רואים שדרכיו של הקב"ה אינם כן, שהרי כתוב: לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו, וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו, שני עניינים מרמז כאן. לכאורה כל אחד צריך לקבל כפרי מעלליו, אז איך יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ?

קלז) כשעיניו של הקב"ה רוצות להשגיח בעולם ולעיין בו, כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ, ונמצאו רשעים בעולם, צדיק ההוא הנמצא בדור נתפש בעונם, והרשעים (כי הוא הכלל), מאריך הקב"ה אפו עימהם עד שישובו. ואם אינם שבים, לא ימצא מי שיבקש רחמים עליהם, כי כבר מת הצדיק. כמ"ש: יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, ומשום שהוא צדיק, הסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הדור.

קלח) משום זה למדנו, לעולם אל ידור אדם אלא במקום שאנשי מעשה דרים בתוכו, משום שאוי לו לזה שמֵעוֹנוֹ בין הרשעים, כי הוא נתפש בעונם. ואם מעונו בין צדיקים, מטיבים לו בזכותם.

קלט) כי רב חסדא היה דר מתחילה בין אנשי קפוטקיא, ומחלות היו רודפות אחריו. לקח ושם דירתו בין בעלי המגן שבצפורי, בין תלמידי חכמים, שנקראים בעלי המגן. ועלה וזכה להרבה טוב, להרבה עושר, ולהרבה תורה. ואמר, כל זה זכיתי, משום שבאתי בין אלו, שהקב"ה משגיח להטיב להם.

קמ) פירוש אחר – אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי. וכי שלמה, שהיו בו מדרגות העליונות של חכמה יותר מכל בני הדור, שכתוב: וַיֶּחְכַּם מכל האדם, וכתוב: וישב שלמה על כסא ה' למלוך, אמר, על חייו, בימי הבלי? וכתוב: הֲבֵל הבלים, אמר קהלת.

קמא) ז' שמות נקרא שלמה: יְדִידְיָהּ, אָגוּר, בִּן יָקֶה, אִיתִיאֵל, לְמוּאֵל, קׂהֶלֶת. והשם קׂהֶלֶת הוא כנגד כולם. וכלם נקראים כעין של מעלה. קׂהֶלֶת, נקראת גם עדה קדושה של עשרה אנשים. ועל כך אמרו, אין קהל פחות מעשרה. וקהל הוא אפילו מאה ויותר. אלא לא פחות מעשרה, אבל קׂהֶלֶת, הוא כלל הכל של כל ישראל, כמש"א קהילת יעקב.

קמב) שמותיו על שם החכמה נקראו. ומשום זה עשה ג' ספרים: שיר השירים (קו אמצעי), קׂהֶלֶת (קו שמאל), משלֵי (קו ימין). וכולם הם להשלים החכמה. שיר השירים, הוא כנגד חסד. קׂהֶלֶת הוא כנגד דין. משלֵי כנגד רחמים, כנגד ג' קוים, חסד דין רחמים. כדי להשלים החכמה. והוא עשה כל מה שעשה כדי להראות חכמה, וכנגד מדרגה עליונה. והוא אמר על עצמו, בימי הֶבלי, הֲבֵל הבלים.

קמג) אלא הבל הוא סוד יקר. והוא הבל היוצא מן הפה, שנעשה ממנו קול. ואין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן שלא חטאו (תינוק הוא בחינה של פעולה מעל הדעת). אלא שאינו נחשב להם לחטא מחמת קטנותם. והבל נעשה ברוח ומים. וכל מה שנעשה בעולם נעשה בהבל (באור חוזר). וסוד ההבל הזה של התינוקות, נעשה קול והתפשט בעולם. והם שומרי העולם ושומרי העיר כמ"ש: אִם יְהוָה, לֹא יִבְנֶה בַיִת שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ.

קמד) הבל הוא קול. מה ההפרש בין זה לזה? הבל עומד בכח שיצא ממנו קול. אבל קול ממש עומד בקיומו שיצא ממנו מלה (מלכות). והבל ההוא, שהיה נחלתו מאביו, נקרא הבל, וממנו היה כל מה שראה שלמה. ואע"פ שהיה לו תמיכה רבה מלמעלה ממדרגות אחרות. ובכדי להודיע הדבר, אמר בימי הֶבלִי. להודיע, שמלה זו באה משם.

הבל הוא הארת קו שמאל דבינה, שנסתם ונחרב מפאת המחלוקת עם הקו ימין דבינה, ויצאה הארתו לחוץ, ונעשה הבל. שיוצא מפנימיות המדרגה לחוץ, והאור נעשה הבל. וכשזו"ן הם בג"ר דקטנות, שנקראו אז תנוקות של בית רבן, הם מקבלים הארת קו שמאל דבינה הזו, וגם הארתם יצא לחוץ מפיהם ונעשה הבל. וכמ"ש: אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן. כי אח"כ, לעת גדלות, כשזו"ן נקראים פנים גדולות, הנה כל מדת החכמה שבהם הוא מהבל הזה, שהוציאו מפיהם בעודם שהיו פנים קטנות. וכיון שאין קיום לעולם רק בהארת החכמה, נמצא שהעולם מתקיים על הבל שלהם.

כי הארת החכמה שומרת העולם מן הקליפות והמזיקים. אמנם ההבל, במקום יציאתו, שהוא בקו שמאל דבינה, הוא הבל שאין בו כלום אלא חורבן. רק אח"כ, כשז"א עולה לבינה בסוד קו האמצעי, ומכריע ועושה שלום בין הקוים ימין ושמאל, ומיחדם זב"ז, אז חוזר ההבל להיות אור, ויוצאים ג' קוים חכמה בינה דעת, בבינה. ואז נולד ז"א במוחין דגדלות מן הבינה, כי כל מה שגורם התחתון בעליון, זוכה בו גם התחתון.

וכיון שלולא ז"א, הנקרא קול, שהכריע בין הקוים דבינה, והוציא בה חב"ד, היתה נשארת הבינה במחלוקת, ואורה היה נשאר בבחינת הבל. לפיכך זכה גם ז"א בג' מוחין חב"ד. שזהו, שלושה יוצאים מאחד, אחד עומד בשלושתם. נמצא, שז"א נולד מתוך ההבל הזה דבינה שהחזירו לאור. וז"ש, שהבל דבינה יש בה כח להוציא ולהוליד הקול, ז"א, אחרי שעולה בסוד מ"ן, ומכריע ומחזיר ההבל לאור (זהו סוד השותפות של התחתון, שמתוך שהוא זה שמבקש את השלמות של ג' קווים, אז מתקיים גם בשבילו ג' קווים ממעלה למטה – עולה בסוד מ"ן של צדיקים, ומחזיר הבל כאור ). אבל הז"א, שנקרא קול, הוא כבר עומד במוחין דחב"ד, הנקרא קיום, להוציא הדבור, הנוקבא (שמחוברת לז"א), ונעשה היחוד של קול ודבור, שהוא יחוד השלם דפב"פ.

וז"ש, משום שהקול, ז"א, נולד מבינה, ע"כ נחשבת הבינה לאבא ואמא של הקול, מחמת שהקול זכה בהבל ההיא, כמו בן היורש את אביו ואמו. שהרי באמת אין לז"א שום חלק במוחין דבינה. אלא משום הכרעתו את הקוים שלה, זכה וירש המוחין ההם מהם. אמנם ההבל אינו אלא קו שמאל דבינה. וז"א ירש כל הג' קוים ממנה, שהם חב"ד. החכמה הנמשכת ע"י הדעת, שבאה רק מן ההבל. ועל חכמה זו הזכיר, בימי הבלי. הבל טוב עולה למעלה וגורם ל – ב' הקווים דבינה להיות ג' קווים ובזה מקבל גם הוא כוח. לכן ההבל של שלמה הוא טוב – שלמות, דחייה בכדי לקבל.

קמה) אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ, שהכל תלוי בימי הבלי. כלומר, בזמן שהבל זה יונק מן הדין, כדי לעשות דין, מטרם הכרעת קו האמצעי. צדיק אובד בצדקו, מכח הדין ההוא. ובזמן שהבל ההוא יונק מן רחמים, אחר הכרעת קו האמצעי, אז רשע מאריך ברעתו, שמכח הרחמים הוא ארך אפים. ושניהם, הרשע והצדיק, תלויים בהבל הזה. וע"כ כתוב: בימי, ולא כתוב: ביום. וכולם תלוים בהבל הזה, מי שיקרה בשעת הדין, הוא בדין. ומי שיקרה בשעת הרחמים, הוא ברחמים.

קמו) יש צדיק אובד, לשון הווה ותמידי, ואינו אומר אבוד? שאם תלוי בזמן, היה לו לומר לשון עבר ולא הווה? ומשיב, שהדין ההוא, כל פעם שמתעורר, אובד את הצדיק מן העולם ומן הדור. וזה נוהג תמיד. ויש רשע מאריך ברעתו, מאריך ממש בחטאו. כי דין ההוא, בעת שיונק מן הרחמים, עושה רחמים על רשע ההוא ומאריך לו.

קמז) בעוד שהיו יושבים ראו עשן קטורת עולה למעלה ויורד למטה. העשן מתעטר ברפש הארץ מן למעלה. וע"כ הוא עולה למעלה ויורד למטה. וזה רומז על ההבל, שמתוך שהוא שפל ומלא דינים, ע"כ נתעטר בו ז"א, שתקן אותו והרויח המוחין מבינה. בינתים העלה השדה ריח, שהריח יותר מכל הבשמים ועל זה כתוב: כריח שדה אשר ברכו ה'. כאשר אדם בוחר ללכת בדרך השפעה, ההבל – האור החוזר שדוחה, מתקן את הדין. התכלית היא להשפיע את הרצון לקבל. ע"י אור חוזר זה יוכל לזכות באור החוכמה.

תגיות: השפעת הסביבה, הבל

שיעור שמע:

בֹּא מ-מב

אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי.

לְעוֹלָם אַל יָדּוּר אָדָם, אֶלָּא בַּמָּקוֹם שֶׁאָנְשֵׁי מַעֲשֵׂה דָרִים בְּתוֹכוֹ.

אוֹמֵר בַּעַל הסולם זצוק"ל (מַאֲמָר הַחֵרוּת): "מִתּוֹך הַמַּגָע וּמַשָּׁא הָתְמִּידִי שָׁלֵו עִם הָסְבִיבָה וֶהָחֵבְרָה, הָרֵי הוּא מִתְפָּעֶל עַל יְדֵיהֶם בֶמָהַלך הַדְרָגָתִי שֶׁל סֵדֶר מָצַבִים בָּזֶה אַחֵר זֶה, וּבִזְמַן הַזֶּה מִתהָפְכוֹת בּוֹ הָנֶטִיוֹת הָכְּלוּלוֹת בָּמָצע (תכונות תורשתיות) שֶׁלּוֹ".

חשוב ביותר לבחור בסביבה של אנשי מעשה, דהיינו אנשי אמונה, שעשייה היא מעל טעם ודעת, עשיית כלי השפעה – כלי אמוניים. על האדם לעשות בזהירות חשבון האם הוא יכול להציל רשעים, אז טוב שינסה, אך אם לא ניתן להצילם, ודאי שאסור לשהות במחיצתם. מעבר לכך – אדם בא לתקן את עצמו בעולם. אך לעיתים באות נשמות לעולם שהתיקון שלהם הוא לקיחת אחריות על הכלל, כלומר זהו התיקון הפרטי שלהם.

לצדיק המגן על הפרטים יש תפקיד, וכאשר אין רצון העליון שיבקש רחמים על הדור, הוא אֹבֵד (מסתלק). כאשר אומר אֹבֵד אין הכוונה שהולך למדור הנק' אבדון, אלא זה ביטוי מושאל. יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ, מסתלק מן העולם, כדי שלא יבקש רחמים על הרשעים – דהיינו בחינות הרצון לקבל שבו.

בדרך לקבלת אור החוכמה, יש להקדים וליצור הבל, דהיינו דחיית הרצון לקבל לפרטיות. כאשר אדם בוחר ללכת בדרך השפעה, ההבל – האור החוזר שדוחה, מתקן את הדין, וע"י אור חוזר זה יוכל לזכות באור החוכמה.