עדיף אור ושפע המתקבלים ויורדים ללב, מאשר חיפוש אור גדול שלא ניתן לקבל כלל, לכן יש להיכנס לנקודה הפנימית, גם אם נראה שמקבלים בה מעט. אדם שלא מיואש מהחיצוניות לא יוכל לגדול ברוחניות. יש לעזוב את המצבים החיצוניים, לדחות את האור הנראה גדול, מאחר ואת השינוי יש לעשות בפנימיות.
כאן יש שני שלבים: מי שהולך בקדושה מבין שאסור לו, ומפסיק לרצות את האסור, את ההשתוקקות יש לנווט לקשר, לנקודה הפנימית, שזו בחינת העולם הבא. שלב ראשון מנעולא – נועל את השערים שממילא לא ניתן בה לקבל, ביטול עצמי מוחלט. וממדרגה זו מקבלים חסדים שסומכים את האדם שלא יפול. לאחר מכן יוכל להגיע לדרגת מפתחא, קבלת תענוג מהאמת בלבד.
חוויית דבר אמיתי בפנימיות גדולה בהרבה מכל החיצוניות הנוצצת, כלומר יחד קטן טוב מלבד גדול. לכן צריך לכוון שכל השתוקקות תהיה לכיוון הקשר עם השם יתברך.
יש הבדל בין מקום ההשתוקקות לבין מקום קבלת האור. אדם מרגיש בדברים החיצוניים הנאה גדולה ולהם הוא משתוקק, אך שם התענוג רגעי כמו שריפת חציר, שאינו מחזיק מעמד. במקומות הפנימיים נראה שהתענוג קטן יותר, אך הוא האני האמיתי ולכן מחזיק מעמד. הנאות פרטיות הולכות לאיבוד למרות שהן גדולות, אך הקבלה הנכונה בקו אמצעי – היא האמת.
הוויתור על התענוג החיצוני הגדול, נראה כירידה, אך נכון להפנות את ההשתוקקות פנימה, ליחד לקשר. בדומה לצבי, עין ימין של הקב"ה פתוחה ואין ה' נפרד מהאדם, ולמרות הרגשת הירידה.
כשהצבי ישן עין שמאל סגורה וימין פתוחה לשמור. עין שמאל היא עצם החוכמה, עץ הדעת שלא ניתן לקבל, עין ימין, ו"ק דחוכמה אותה ניתן לקבל. הכל תלוי בהתייחסות הנברא ובהרגשה שכאשר מסתלקת ההטבה, זה לטובתו, לצורך בניית הפרטיות אותה יוכל להקדיש לקשר.
רבי חייא מייצג את מקום ההשתוקקות בנפש, שלכאורה יש בו רצון גדול יותר מהקדושה. וכך כאשר אדם, אפילו נהנה ללמוד תורה, ורואה בחוץ הנאה גדולה וזמינה יותר – יוותר ויבחר בהנאה מהאמת.
השיטה היא להסתכל עם עיניים פקוחות ולשאול, במקום בו אני משתוקק, אם אקבל את הרצונות הגדולים, האם אוכל לשרוד אותם, האם זה יעשה לי טוב בסופו של תהליך. אם כך מה הטעם לקחת הנאות מזויפים. וכך כל אנוכי וגאוותן, נשאר בסוף ערירי, הרי אין לו אפשרות להגיע כך לאהבה.
רשב"י מסביר שתאוות ישראל שה' יברח בזמן הרגשת ההשתוקקות, דהיינו בריחה לשם התחברות גדולה, בריחה עם העיניים אחורה. המטרה בבריחה היא היחד.
ואיך אפשר לומר לקב"ה ברח, אלא אם האדם רוצה להגיע לאהבה עליו להגיע להרגש הפרטיות שלו, להיפרד, ירידה לצורך עליה. על האדם לחוש את ההשתוקקות שלו, שזהו מצב דין, ולמרות הסכנה שיש לו ברגשה שהוא יכול להסתדר לבד, ומעניין אותו הסיפוק האישי. בדבר האמיתי מקבלים פחות אך ההנאה שלמה, ביחד.
רבי חייא הגדול היה הולך לבעלי המשנה ללמוד מהם. הלך לרבי שמעון בן יוחאי וראה מסך של אש שהיה פוסק בבית, ורבי שמעון ותלמידיו היו מהמסך ולפנים. תמה רבי חייא ואמר: אשמע דבר מפיו מכאן מאחורי מסך האש.
שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון שהיה אומר: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, הוא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעֹפֶר הָאַיָּלִים. הצבי בורח כאשר ראשו מופנה לאחור לעקוב על הרודף.
אמר רבי שמעון: אין חיה בעולם שעושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כעֹפֶר הָאַיָּלִים. שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שעזב אותו, למקום שהיה בו מקודם ועזבו וברח משם. זהו שכתוב: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם. דבר אחר, הצבי ישן בעין אחת, והאחרת הוא נעור. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
שמע רבי חייא ואמר: הם העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שמע רבי שמעון, ואמר ודאי שהשכינה מבחוץ, עם רבי חייא. מי יצא ויכניסנו? אמר רבי אלעזר בנו, אם אשרף, ביציאתי דרך המסך של אש, לא אהיה נשרף, כי השכינה היא מחוץ ממנו, אצל רבי חייא. תיכנס השכינה ותהיה האש של המסך בשלמות. שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, ג' קווים, ועוד לא ניתקנו השערים, נ' שערי בינה, ומקטני הבשׂמים שבעדן הוא עתה. מקטני הנשמות, המכונות בשׂמים. כלומר, שעוד לא זכה רבי חייא למדרגות שבעולם התיקון, שהם תיקון ג' קווים ונ' שערי בינה. וע"כ אינו ראוי להיכנס מבפנים למסך. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניסו.
ישב רבי חייא בכה ונאנח. פתח ואמר: סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. ע"פ הפירוש ששמע מרבי שמעון, שאע"פ שבורח, הוא מחזיר ראשו לאחוריו, ואינו מתרחק, אז נפתח שער המסך (מפני שהתפלל על השכינה). אבל רבי חייא לא נכנס. נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למי שהוא מבחוץ, ואנחנו לפנים, ולא נכניסו? קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו עד מקומו של רבי חייא. אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר נתפשט לחוץ, לרבי חייא, ואני כאן מבפנים, ולא אכניסנו. נאלם פיו של רבי חייא, מחמת האש שנתפשט אליו. נבהל מהתפשטות השכינה אליו.
כיוון שנכנס רבי חייא לפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העביר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו, ואינו יודע לשית עצה בנפשו. קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו ואמר: עיני ראה, מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי הזדקף, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש זהב הטוב הבוער.
כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הנמשכים מקו שמאל בלי ימין. בסוד יציאת נקודת השורוק, בינה שחזרה לראש א"א. והראש דא"א, יש בו אור חכמה בלי חסדים. וחכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר ולא בזו"ן ובי"ע. וע"כ גם החכמה אינה מאירה בהם, בהיותם שמאל בלי ימין. ונבחנים משום זה למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין, אלא ביציאת קו אמצעי במסך דחיריק. שבכוח המסך וקומת החסדים, הוא מכניע את קו השמאל ומחברהו בימין. ומתלבשת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. ואז יכולה החכמה להאיר בשלמות (דהיינו גם לגוף).
וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ומוחין הללו, הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, נקראים מוחין (של קו אמצעי) דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל שאינה בקו אמצעי. כי הקו שמאל מושך חכמה מן הראש דא"א, ג"ר דג"ר, אע"פ שאינם מאירים בו. ויש מעלה בקו אמצעי שאינה בקו שמאל. כי קו אמצעי מאיר בכל השלמות, מחמת התלבשות החכמה בחסדים, אמנם אין בו אלא ו"ק דג"ר, כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר דג"ר. יתרון של קו שמאל שלמות ג"ר אך חסרונו שאינו יכול להאיר ממטה.
ורבי חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, הבאים מקו שמאל, מטרם הכרעת קו האמצעי. שהיה דרכו תמיד ללמוד, איך הולכים במדרגות מחיל אל חיל. שהרגיש ברבי שמעון את המסך דחיריק שבקו אמצעי, שממנו מקבל רבי שמעון המוחין דפנים שלו. אשר מסך זה פוסק את המוחין דחכמה, המכונה בית, שמסלק ממנו הג"ר דג"ר, ואינו מאיר אלא בו"ק דג"ר. ונדמה לרבי חייא, שהוא קטן ממנה. כי רבי חייא, אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר, כדרך קו שמאל. ורבי שמעון אין לו אלא ו"ק דג"ר, מסיבה שמשתמש בקו אמצעי. וע"כ חשב רבי חייא את המוחין של עצמו יותר פנימיים מן המוחין של רבי שמעון, ו"ק דג"ר.
תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים, שהוא מחזיר את ראשו לאחוריו. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל (חוכמה בלי חסדים – חושך), בורח הקב"ה מהם, ואינו מאיר להם. אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, חכמה. כך בגלות כשנראה שהשם בורח, ידע שכצבי מביט אחוריו ומשגיח, אלא משום שחסר להם חסדים, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים. ע"כ בורח מהם, עד שמקבלים המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי. ואז מאיר הראש שלו באחוריו, בקו שמאל, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, אלא בו"ק דג"ר. וזהו נבחן, שבורח כצבי, שמחזיר ראשו לאחוריו. וזהו שהתפללו ישראל, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו. משום שנאחזנו בקו שמאל, שהחכמה אינה מאירה מחמת חיסרון חסדים, וע"כ גרמנו שהקב"ה הסתלק מבינינו. יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, כן הבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו, הג"ר, למקום שהניח, קו שמאל, שמשם נסתלק.
אדם מתבלבל כאשר חושב הוא שאת האור מקבלים במקום ההשתוקקות. על האדם לוותר על ההשתוקקות שממילא לא יצא לו מזה כלום, הוויתור על האור הגדול הוא ויתור על דבר שממילא לא ניתן לקבל – ג"ר, אלא רק ו"ק דרך קו אמצעי. על האדם לפרוש מחוכמה מפני שבקו שמאל אין לו כלום.
מנועלא מגלה את המלכות של צמצום א', רצון שלא ניתן לקבלו.
וזה שכתוב, שהצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת והאחרת הוא נעור, כך אמרו ישראל. עיניים, חכמה, ויש בהם ע"ס, שהג"ר באחת, ובאחרת ז"ת. ושינה הוא הסתלקות המוחין. והתפללו ישראל, שהסתלקות זו לא תשלוט אלא בעין אחת, ג"ר דחכמה, ולא בשנייה, ו"ק דחכמה, שהם צריכים להתקיים אח"כ ע"י קו האמצעי. וכמ"ש: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא עינו פתוחה ומאירה חכמה לישראל.
יש הבדל בין מקום ההשתוקקות לבין מקום קבלת האור. אדם מרגיש בדברים החיצוניים הנאה גדולה ולהם הוא משתוקק, אך שם התענוג רגעי כמו שריפת חציר, שאינו מחזיק מעמד. במקומות הפנימיים נראה שהתענוג קטן יותר, אך הוא האני האמיתי ולכן מחזיק מעמד. הנאות פרטיות הולכות לאיבוד למרות שהן גדולות, אך הקבלה הנכונה בקו אמצעי – היא האמת.
הוויתור על התענוג החיצוני הגדול, נראה כירידה, אך נכון להפנות את ההשתוקקות פנימה, ליחד לקשר. בדומה לצבי, עין ימין של הקב"ה פתוחה ואין ה' נפרד מהאדם, ולמרות הרגשת הירידה.
כשהצבי ישן עין שמאל סגורה וימין פתוחה לשמור. עין שמאל היא עצם החוכמה, עץ הדעת שלא ניתן לקבל, עין ימין, ו"ק דחוכמה אותה ניתן לקבל. הכל תלוי בהתייחסות הנברא ובהרגשה שכאשר מסתלקת ההטבה, זה לטובתו, לצורך בניית הפרטיות אותה יוכל להקדיש לקשר.
רבי חייא מייצג את מקום ההשתוקקות בנפש, שלכאורה יש בו רצון גדול יותר מהקדושה. וכך כאשר אדם, אפילו נהנה ללמוד תורה, ורואה בחוץ הנאה גדולה וזמינה יותר – יוותר ויבחר בהנאה מהאמת.
השיטה היא להסתכל עם עיניים פקוחות ולשאול, במקום בו אני משתוקק, אם אקבל את הרצונות הגדולים, האם אוכל לשרוד אותם, האם זה יעשה לי טוב בסופו של תהליך. אם כך מה הטעם לקחת הנאות מזויפים. וכך כל אנוכי וגאוותן, נשאר בסוף ערירי, הרי אין לו אפשרות להגיע כך לאהבה.
רשב"י מסביר שתאוות ישראל שה' יברח בזמן הרגשת ההשתוקקות, דהיינו בריחה לשם התחברות גדולה, בריחה עם העיניים אחורה. המטרה בבריחה היא היחד.
ואיך אפשר לומר לקב"ה ברח, אלא אם האדם רוצה להגיע לאהבה עליו להגיע להרגש הפרטיות שלו, להיפרד, ירידה לצורך עליה. על האדם לחוש את ההשתוקקות שלו, שזהו מצב דין, ולמרות הסכנה שיש לו ברגשה שהוא יכול להסתדר לבד, ומעניין אותו הסיפוק האישי. בדבר האמיתי מקבלים פחות אך ההנאה שלמה, ביחד.
שאלות חזרה זהר שמות ע-עב
1. מה הדומה ומה השונה בין סיפור יעקב ומשה בעניין מציאת הנוקבא?
2. מה אתה לומד לעניין שידוכין מאות רכ"ט?
3. מדוע הרועים היו מגרשים את בנות יתרו?
4. מהו שאמרו בנות יתרו "איש מצרי הצילנו" מה זה מלמדנו על ראיית התורה הקדושה?
5. מדוע כנסת ישראל נקראת "שחורה ונאוה" שהם לכאורה ב' הפכים?
6. מהם המעשים הטובים שצדיקים עושים בגלות?
מה יעשה לי טוב אינה דרך לחפש שידוך, אלא לבדוק כיצד ניתן ליצור ביקוש פנימי לקבלת התענוג מהאמת, מעצם היחד, ולא מסיפוק אישי. ובעבודת הנפש כיצד מוצאים את הנקודה שבלב, את האני האמיתי של האדם הנק' באר. וכאשר אדם הולך לקראת השכינה, אז המים שהם בחינת החיוּת מצד היחד, מצד התורה עולים מעצמם ושם יוכל למצוא את בת זוגו.
קינאה בחומר היא שלילית, וקנאה בצורה טובה. דהיינו לא מקנאים במה שיש למישהו, אלא בתכונה הטובה שלו, שמקדיש את כל הכּישרון לדבקות בהשם. הצדיק בוחן מה רוצה, ואז מקיים עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ (אבות ב'), כלומר מעצב את רצון עצמו לפי רצון השם – להשפיע.
אמר רבי אלעזר: אשרי חלקם של הצדיקים. יעקב ברח מפני אחיו, ונזדמנה לו באר, הנוקבא. כיוון שהבאר ראתה אותו, המים הוכרו לבעליהם (לאחר שראו שיש לו שייכות למי התורה), ועלו אליו בסוד מ"ן, ושמחו עימו, ושם נתחברה עימו בת זוגו רחל. משה ברח מפני פרעה, ונזדמן לו באר. והמים ראו אותו, והוכרו לבעליהם ועלו אליו בסוד מ"ן, ושם נתחברה עימו בת זוגו צפורה.
מה בין משה ליעקב? יעקב, כתוב בו: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל וגו' וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. משה כתוב בו: וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. בודאי היה יודע משה, אחר שראה את המים עולים אליו, ששם תזדמן לו בת זוגו. ועוד, שהרי רוח הקודש לא פסק ממנו לעולם. ובו היה יודע, שצפורה תהיה בת זוגו. אמר משה, ודאי כשיעקב בא לכאן והמים עלו לקראתו, נזדמן לו אדם שאָסָפו לביתו, ונתן לו כל מה שצריך, גם לי יהיה כן. חוקים חוזרים על עצמם, וידע משה שאם בעליית המים מעצמם מצא יעקב את זיווגו, גם הוא עומד למצוא.
אם החוק הוא כזה שכאשר ישנה עליית מ"ן, מגיעים לסוד אחים בכורים, דהיינו עם עליית האח"פ יעלו גם גלגלתא ועיניים. ידע משה שמישהו יעלה אותו לביתו ויתן לו את בת זוגו.
אמר אותו האיש: יתרו כומר לעבודה זרה היה. כיוון שראה שאין ממש בעבודה זרה, נפרד מעבודתה, קם העם והחרים אותו. כיוון שראו שבנותיו באו להשקות את צאנו, היו מגרשים אותן. כי מתחילה היו הם עצמם רועים את צאנו, להיותו כומר שלהם. כיוון שראה משה ברוח הקודש, שעל דבר עבודה זרה היו עושים לו את זה, מיד: וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן, וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם. ונעשה הכל מחמת קנאה אל הקב"ה. רלא אמר לו רבי אלעזר: אתה אצלנו ואין אנו יודעים את שמך. אמר אני יועזר בן יעקב. באו החברים ונשקוהו, אמרו, ומה אתה אצלנו ולא היינו יודעים אותך, הלכו יחד כל אותו היום, למחר ליוו אות ג' מילין והלך לדרכו. כאן רואים איזו הכרת הטוב הגדולה יש לחכמים שמקבלים חידושי תורה.
וַתֹּאמַרְןָ אִישׁ מִצְרִי, הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים. אמר רבי חייא: הרי בארוהו החברים, שנצנץ בהן רוח הקודש. במה שאמרו, איש מצרי הצילנו, אמרו ולא ידעו מה שאמרו. משל לאדם, שהיה יושב במדבר, ועברו ימים שלא אכל בשר. יום אחד בא דוב לחטוף כבש אחד, וברח הכבש והדוב רדף אחריו, עד שהגיעו לאותו האדם שבמדבר. ראה את הכבש, והחזיק בו ושחטו, ואכל בשר. נמצא, שהדוב גרם שאותו אדם יאכל בשר. אף כאן, המצרי שנהרג ע"י משה, גרם שמשה יברח ויבוא למדיין אל הבאר. וע"כ אמרו, איש מצרי הצילנו ברוח הקודש. המצרי שמשה הרגו.
שחורה אני ונאוה
וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. הוקשה לו, הלא ישראל הוא שם הגדלות. א"כ, למה נזכר שם זה בבואם לגלות מצרים? ולמה חוזר אח"כ, את יעקב, שהוא שם הקטנות? רבי יהודה פתח: שְׁחוֹרָה אֲנִי וְנָאוָה, זו כנסת ישראל, השכינה. שהיא שחורה מן הגלות, ונאוה, שהיא נאוה בתורה ובמצוות ובמעשים טובים שישראל עושים. בְּנוֹת יְרוּשָׁלִָם הן הנשמות, שעוסקים בתורה ובמצוות, שבשביל כך הן זוכות לרשת את ירושלים של מעלה, שהיא השכינה. כְּאָהֳלֵי קֵדָר, אע"פ שהיא קודרת בגלות, עכ"ז במעשים היא כִּירִיעוֹת שְׁלֹמֹה, האורות של המלך שהשלום שלו, שהוא ז"א. כיוון שב' בחינות הן בגלות. שמצד עצם הגלות יש דינים וקטנות, ומצד המעשים טובים, שהצדיקים עושים בגלות, הם נאים ומעלים את השכינה ליריעות שלמה. וע"כ מבחינת המעשים טובים, נאמר, בני ישראל הבאים מצריימה, השם של גדלות. ומבחינת עצם הגלות, נאמר, את יעקב איש וּבֵיתוֹ באו, השם של קטנות.
מה יעשה לי טוב אינה דרך לחפש שידוך, אלא לבדוק כיצד ניתן ליצור ביקוש פנימי לקבלת התענוג מהאמת, מעצם היחד, ולא מסיפוק אישי. ובעבודת הנפש כיצד מוצאים את הנקודה שבלב, את האני האמיתי של האדם הנק' באר. וכאשר אדם הולך לקראת השכינה, אז המים שהם בחינת החיוּת מצד היחד, מצד התורה עולים מעצמם ושם יוכל למצוא את בת זוגו.
קינאה בחומר היא שלילית, וקנאה בצורה טובה. דהיינו לא מקנאים במה שיש למישהו, אלא בתכונה הטובה שלו, שמקדיש את כל הכּישרון לדבקות בהשם. הצדיק בוחן מה רוצה, ואז מקיים עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ (אבות ב'), כלומר מעצב את רצון עצמו לפי רצון השם – להשפיע.
שאלות חזרה זהר שמות סז-סט
1. מה ההבדל בין באר שעמד עליה יעקב לבאר שעמד עליה משה, שיעקב היה צריך לגול את האבן מעל פי הבאר ואילו בנות יתרו אינן צריכות כן?
2. מדוע אדם אינו יכול למשול על רוח העולם הזה?
3. מהם ד' רוחות של הכסא וכיצד הם קשורים לד' היסודות אש, מים, רוח ועפר?
4. ספר בקצרה את סיפור היהודי שסיפר ר"א לחבריו.
5. ספר את הנשמל של סיפור היהודי.
6. מדוע הכתבים שנתן היהודי לר"א – הצרור פרח מידיו?
מלמד כאן סוד שגם העולם הרוחני מורכב מ-ד' בחינות שאינם מתגלים, ויש בו חלוקה, סדר וחוקים. כאן עושים את העבודה כדי שבעולם הרוחני אליו נגיע, שֵם הויה יהיה בצירוף נכון, ומי שלא בא לכאן מוכן, יחזור בגלגול.
הבאר היא נקודת החיוּת הנצרכת לאדם, כאשר התורה היא המקשרת בין המקור העליון לעולם הזה. חיות אמיתית ניתן לקחת מהתורה למי שתיקן עצמו בביטול הגאווה, וקבלת עול מלכות שמים אשר מאפשרת הסרת האבן הגלולה על פי הבאר.
תפיסה הרוחנית לא ניתן לכבול בדבר הגשמי, ולכן ניתנה לנו תורת הסוד, היא החוכמה הנמצאת מעבר לאותיות, מעבר לחומר. לכן על האדם לפרש כל דבר במציאות מעבר לגדרים של זמן ומקום, זו ההכנה לעולם הרוחני בו אין נוהגים גדרים אלו. עולם הרוח אינו מיסטיקה נזילה ומתנדנדת, אלא מסגרת ברורה המורכבת נכון על פי חוקים עליונים.
וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה, וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים, לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן. שאל רבי יהודה: אם באר הזו היא באר של יעקב? הרי כתוב ביעקב, וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר. וכאן, בנות יתרו לא נצרכו לזה, אלא וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה בלי טרחה אחרת, לגול את האבן מעל פי הבאר. על הבאר של יעקב הייתה אבן וכאן לא. היינו מצפים שזו תהיה אותה באר/מלכות שמשה הוא פנימיות יעקב.
אמר רבי חייא: יעקב הסיר את האבן מן הבאר. כי כתוב, כשנאספו שם העדרים, והשיבו את האבן על פי הבאר. אבל ביעקב לא כתוב, ויָשֵב את האבן. כי לאחר (תיקון יעקב את יראת הרוממות, את צורת המלכות שהייתה בעל מנת לקבל, ועתה כבר יכולה הבאר לתת חוכמה והמים עולים מעליהם. עד תיקון יראת הרוממות, הייתה אבן סותמת את הבאר, כי יש קודם לקבל חסדים מכוסים) מכאן לא היו צריכים עוד אל האבן, כי מתחילה המים לא היו עולים. כיוון שבא יעקב, עלו לקראתו המים, כי נתרבו המים. וע"כ אבן ההוא לא היה על פי הבאר, שלא היו צריכים לשמירה. וע"כ נאמר בבנות יתרו, ותבאנה ותדלנה. בלי טרחה לגול את האבן. מכאן מוכיח שזו אותה באר, אלא כאן הבאר, מלכות, רחל שמחזה ולמטה – לפני התיקון וכאן לאחריו, ומעתה נק' ציפורה שבה אפשר לקבל חוכמה.
מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ
רבי אלעזר ורבי אבא (שהיו במדרגת חוכמה) היו הולכים מטבריה (טבורה של עיר – מקום יעקב) לציפורי (ציפורה של משה, מדרגת ג"ר. דהיינו ממדרגת יראה למדרגת חוכמה). בעוד שהיו הולכים פגש בהם יהודי אחד והתחבר עימהם. אמר רבי אלעזר: וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ; הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ. ממקרא הזה ידוע המקום שהרוח יוצא ממנו. כי איך היה יכול יחזקאל לנבא על הרוח? והרי כתוב: אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ, לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ. אלא, אדם אינו יכול למשול על הרוח , אבל הקב"ה הוא שולט על הכל. ועל פיו היה מתנבא יחזקאל. כי הרוח כבר היה בגוף בעולם הזה, כי מתים היו שם במערה, שהחיה אותם. וע"כ התנבא עליו, מארבע רוחות בואי הרוח, ממקום ההוא שנגבל בעמודיו בארבע רוחות העולם, כיסא התחתון, מלכות, כיסא לז"א. ויש לה ד' עמודים בסוד ד' רוחות העולם, חו"ג תו"מ. ששם עומד הרוח, מטרם שחוזר אל הגוף בעולם הזה. אדם אינו יכול לשלוט ברוח. הרוח הוא בחינת הצורה, מקום ההרגשה מקום הלב, שנשלט למעלה. כיצד יוכל לשלוט, הרי הרוח זה דבר נפשי.
קפץ לפניו אותו יהודי שנתחבר עמהם, אמר לו רבי אלעזר: מה ראית? אמר לו: הרוח של בני אדם, אם התלבש בגן עדן בלבוש צורת הגוף שבעולם הזה ונמצא שם, היה לו לכתוב, כה אמר ה' מגן עדן בואי הרוח. מהו מארבע רוחות? בגן עדן יש רוח אחד, אז למה אומר ארבע רוחות? כאשר אדם פועל בכמה צורות, אלו צורות המתראות אליו כנפרדות, למרות שהמקור אחד.
אמר לו: הרוח אינו יורד לעולם הזה, עד שעולה מגן עדן הארץ אל הכיסא, המלכות, העומד על ארבעה עמודים חו"ג תו"מ. כיוון שהרוח עלה שם, שואב לתוכו מתוך כיסא ההוא של המלך, ויורד לעולם הזה. הגוף לוקח מארבע רוחות העולם, שהם ד' יסודות אש רוח מים עפר. הרוח לוקח (בהתכללות) גם כן מארבע רוחות של הכיסא, שהם חו"ג תו"מ, שהוא מתתקן עליהם.
אמר לו האיש ההוא: יום אחד הייתי הולך במדבר, וראיתי אילן אחד נחמד למראה, ומערה אחת תחתיו. קרבתי אליו, וראיתי מערה ההיא שהיא מעלה ריחות מכל מיני ריחות שבעולם. התחזקתי ונכנסתי באותה המערה, וירדתי במדרגות ידועות במקום אחד, שהיו בו הרבה אילנות וריחות ובשמים, שלא יכולתי לסבול.
ושם ראיתי איש אחד ושרביט בידו, והיה עומד בפתח אחד. כיוון שראה אותי, תמה, ועמד אצלי. אמר לי: מה אתה עושה כאן, ומי אתה? אני פחדתי מאד. אמרתי לו, מורי, מן החברים אני, כך וכך ראיתי במדבר, ונכנסתי במערה הזו, וירדתי כאן.
אמר לי: מאחר שאתה מן החברים, קבל צרור הזה של כתבים, ותן אותו לחברים, לאותם שיודעים הסודות של רוחות הצדיקים. היכה אותי באותו השרביט שבידו, ונרדמתי. בתוך זה, ראיתי בשנתי, הרבה צבאות ומחנות שהיו באים בדרך למקום ההוא, ואותו האיש היכה בשרביט ואמר להם, בדרך האילנות לכו. בעוד שהיו הולכים, פרחו באוויר ועלו, ולא ידעתי לאיזה מקום. ושמעתי קולות של מחנות רבות, ולא ידעתי מי המה. הקיצותי ולא ראיתי כלום. ופחדתי במקום ההוא.
בינתיים ראיתי לאותו האיש, אמר לי, ראית משהו. אמרתי לו, ראיתי בשנתי כך וכך. אמר, בדרך ההוא הולכים רוחות הצדיקים אל גן העדן, להיכנס שם. ומה ששמעת מהם הקולות של מחנות רבות, הוא להיותם עומדים בגן בצורות שלהם מעולם הזה, והם שמחים ברוחות הצדיקים הבאים שם.
וכמו שהגוף נבנה בעולם הזה מקשר של ארבעה יסודות, אש רוח מים עפר, ומצטייר מהם בעולם הזה, כך הרוח מצטייר בגן העדן, מד' רוחות העומדים בגן, שהם חו"ג תו"מ. והרוח מתלבש שם ומצטייר מהם בצורת דמות הגוף שנצטייר בעולם הזה. ואלמלא ד' רוחות אלו, שהם אווירים שבגן, חו"ג תו"מ מאור החסדים שנקרא אוויר, לא היו מצטיירים בציור כלל, ולא התלבש שם הרוח. דווקא בעולם הזה הגוף וכל דבר גשמי נראה בעיוות של זמן ומקום. בלי פרטים לא ניתן לזהות ציור/כלל. דווקא בעולם הזה הגוף וכל דבר גשמי נראה בעיוות של זמן ומקום.
אלו ד' הרוחות קשורות זו בזו יחד. והרוח הצטייר והתלבש בהן, כמו שהגוף הצטייר בקשר של ד' יסודות העולם: ארמ"ע. ומשום זה אמר יחזקאל, מד' רוחות בואי הרוח, מאלו ד' רוחות שבגן עדן, שהתלבש והצטייר בהם. ועתה קבל צרור זה של כתבים, ולך לדרכך ותן אותו לחברים.
בא רבי אלעזר והחברים ונשקו אותו בראשו, אמר רבי אלעזר: ברוך הרחמן ששלחך כאן. זה הוא ודאי בירור של הדבר, והקב"ה הזמין לְפִי את מקרא הזה, מארבע רוחות, כדי שתגלה סודו. נתן האיש להם צרור הכתבים. כיוון שלְקָחו רבי אלעזר ופתח אותו (הביא אותו לתפיסת העולם הזה), יצא בית של אש וסבב אותו. ראה בצרור הכתבים מה שראה, והצרור פרח מידיו.נבכה רבי אלעזר ואמר: מי יכול לעמוד בסודות המלך כמ"ש, ה', מי יגור באוהלך, ישכון בהר קודשך. אשרי הדרך הזה, ואותה השעה שפגשנו בך. ומיום ההוא היה רבי אלעזר שמח, ולא אמר כלום לחברים. מה שראה בצרור הכתבים. בעוד שהיו הולכים, פגעו בבאר אחת של מים (תורה), עמדו עליו, ושתו מן המים.
מלמד כאן סוד שגם העולם הרוחני מורכב מ-ד' בחינות שאינם מתגלים, ויש בו חלוקה, סדר וחוקים. כאן עושים את העבודה כדי שבעולם הרוחני אליו נגיע, שֵם הויה יהיה בצירוף נכון, ומי שלא בא לכאן מוכן, יחזור בגלגול.
הבאר היא נקודת החיוּת הנצרכת לאדם, כאשר התורה היא המקשרת בין המקור העליון לעולם הזה. חיות אמיתית ניתן לקחת מהתורה למי שתיקן עצמו בביטול הגאווה, וקבלת עול מלכות שמים אשר מאפשרת הסרת האבן הגלולה על פי הבאר.
תפיסה הרוחנית לא ניתן לכבול בדבר הגשמי, ולכן ניתנה לנו תורת הסוד, היא החוכמה הנמצאת מעבר לאותיות, מעבר לחומר. לכן על האדם לפרש כל דבר במציאות מעבר לגדרים של זמן ומקום, זו ההכנה לעולם הרוחני בו אין נוהגים גדרים אלו. עולם הרוח אינו מיסטיקה נזילה
חיפש משה האם נקודת הרשעות שבנפש הנק' מצרי יכולה להתקיים או לא. כך צריך כל אחד לבדוק בנפשו, האם ברצון שלילי חזק יש פוטנציאל לתיקון או שיש להורגו, כפי שמשה לא ראה במצרי שבו – אמונה. יש ומשאירים רשע בעולם שעתיד לחזור בתשובה, או שעתיד לצאת ממנו בן צדיק, ויש בו עניין של רשע שיקבל כמעשי הצדיקים.
כאשר יוצא צדיק מצדיק דהיינו צורה של השפעה מהשפעה, זו בחינת רצון להשפיע על מנת להשפיע. וכאשר יש רשע שניתן לתיקון, שזה רצון לקבל בעל מנת להשפיע – הוא גדול יותר. לוּ היה רואה משה שברצון לקבל המצרי היה עתיד לצאת ממנו רצון להשפיע, בוודאי היה משאיר אותו. אך רצון שאין בו פוטנציאל להפוך להשפעה, יש להורגו כדי שיתגלגל שוב, או לפצל אותו למספר רצונות שניתן יהיה לעבוד עליו.
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, היא בדיקה נפשית המכוונת לקריאת שמע – בה על האדם לבדוק האם רצון כזה מאפשר לי לחזור בתשובה, ובדיקה נוספת האם ניתן יהיה בעתיד לתת לו צורה של השפעה.
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ; וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. (הסתכל משה על קריאת שמע – על האמונה) כי ראה באלו נ' אותיות שישראל מייחדים בכל יום, שמע ישראל, שיש בהם פעמים כ"ה, וכ"ה אותיות בב' פעמים. ולא ראה בו במצרי שיאמר אותם. ויפן כה וכה. כה ראשון הוא, שראה, אם היה בו מעשים טובים. וכה השני הוא, שראה, אם עתיד לצאת ממנו בן צדיק. מיד, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ. ראה ברוח הקודש שלא עתיד לצאת ממנו בן צדיק.
שאמר רבי אבא: כמה רשעים הם בעולם, שמולידים בנים טובים, יותר מהצדיקים. ואותו בן הטוב שיוצא מהרשע, הוא טוב ביותר, להיותו טהור מטמא, אור מתוך החושך, חכמה מתוך הטיפשות, וזה טוב יותר מכל.
וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר
וירא וירא. מהו רומז שתי פעמים וירא, שאומר וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ? הכל ברוח הקודש הסתכל וראה. ומשום זה הסתכל בו והרג אותו (זיווג דהכאה), כלומר שהרגו בהסתכלותו בו. וע"כ נאמר פעם שני, וירא. והקב"ה סבב הכל, כדי שמשה ילך אל אותו באר, כמו שהלך יעקב אל אותו הבאר, שכתוב, וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר. בלב מתפשט אור הרוח, והוא מלביש על המוחין,יעקב בחינת הלב ומשה הנשמה, שנמצאת בתוך הלב. לכן במקום הלב משה מבפנים ויעקב מבחוץ, ואצל משה זו כבר בחינת ישיבה – וישב על הבאר.
ביעקב כתוב: וירא והנה באר. במשה כתוב: וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל-הַבְּאֵר. וביעקב לא אמר, וישב, אלא, וירא? משום שאע"פ שמשה ויעקב היו במדרגה אחת, בקו אמצעי, מ"מ נתעלה משה בזה יותר ממנו. כי יעקב הוא בחינת ת"ת, ומשה היא בחינת הדעת שבפנימיות ת"ת. המלכות בת זוגו של הת"ת. וכיוון שמשה פנימיות ת"ת, ע"כ נאמר בו, וישב, וביעקב רק וירא בלבד.
רבי יוסי ורבי יצחק היו הולכים בדרך, אמר רבי יוסי: אותה הבאר שראה יעקב וראה משה, אם זו היא הבאר שחפרו אותה אברהם ויצחק, שהם ב' הקווים ימין ושמאל דז"א?
המלכות נקראת באר. ומתחילה, מקודם בריאת העולם, הייתה במידת הדין ולא הייתה ראויה לקבל שום אור, עד שחפרוה אברהם ויצחק. פירושו, שהעלוה לבינה, למידת הרחמים, ונתקנה שם. ותיקון זה נעשה בעת בריאת העולם, הוא החפירה, לעשותה בית קיבול כמ"ש באר חפרוה שרים. ואם זה הוא מצב הבאר, שראו יעקב ומשה, למה לא נאמר בהם, שחפרו אותו או תיקון אחר, אלא וישב על הבאר, בלי תיקון מוקדם?
אלא, אין הבאר של יעקב ומשה כמצב הבאר שחפרוה אברהם ויצחק. אלא משעה שנברא העולם, נבראה באר הזו. כלומר שכבר הייתה במצב שלאחר התיקון. ובערב שבת בין השמשות נברא פי הבאר, היסוד שלה, ע"י עלייתה אז לבינה. ובמצב הזה אינה צריכה עוד לתיקון. וזו היא הבאר שראו יעקב ומשה. וע"כ נאמר בו, וישב על הבאר בלי שום תיקון מוקדם.
תוספתא
אלו רודפי צדק. שרודפים לתיקון המלכות, שנקראת צדק, ע"י ג' קווים שבז"א. הם התובעים בזרוע סוד האמונה, שהיא המשכת קו שמאל למלכות, שנקראת אמונה. הם שהתדבקו בקשר האמונה, שהוא הקשר שבקו ימין. הם שיודעים דרכי מלך העליון, ז"א, קו האמצעי. קירבו שימעו, אותם הרודפים לתקן את המלכות ולהאירה בג' קווים, שימעו סדר הייחוד הזה, כיצד נעשה.
וירא והנה באר בשדה ושלושה עדרי צאן רובצים עליה. באר הוא שם המלכות. בעת שמקבלת ג"ר, וג"ר אלו אינה מקבלת מג"ר דג"ר, אלא מנה"י דג"ר. מטעם, שחו"ב דג"ר נעלמים עם הכרעת קו אמצעי ביניהם. ויורדים ונעשים לב' זרועות חסד וגבורה וקו אמצעי ת"ת, שהם מכונים ו"ק דג"ר. אמנם גם מחג"ת לא תוכל המלכות לקבל חכמה, כי בהם שולטים רק החסדים. אלא אחר שב' הקווים יורדים לנצח והוד, שבהם מקום גילוי החכמה, אז תוכל המלכות לקבל מהם הג"ר, שהיא רק נה"י דג"ר בלבד. ועל שם קבלת הג"ר מנה"י הללו, נקראת המלכות בשם באר כמ"ש והנה באר בשדה וג' עדרי צאן, שהם נה"י, רובצים עליה. ונקראת ג"כ, שדה תפוחים הקדושים, כי נה"י נקראת שדה תפוחים, והמוחין דחו"ב שבהם נקראים קדושים.
כשעולים ויוצאים שני הקווים חו"ב לקראת קו האחד האמצעי, הם מקבלים אותו בין שתי הזרועות, שהן חסד וגבורה. שמחמת קבלתם את קו האמצעי ירדו חו"ב ונעשו חסד וגבורה, כי נסתלקו מהם ג"ר דג"ר. אמנם עוד המלכות אינה יכולה לקבל חכמה מהם, כי שם שליטת אור החסדים, והחכמה מכוסה שמה. עד שהשניים חו"ג יורדים למטה, שנעשים נצח והוד. עיקר המוחין הם שניים ימין ושמאל, שנעשים לנצח והוד. ואחד ביניהם, שצריכים בהכרח לקו האמצעי, יסוד, שיכריע ביניהם. כי המכריע בין חו"ג נקרא ת"ת, והמכריע בין נו"ה נקרא יסוד.
שניים הללו שירדו למטה, הם מושב שהנביאים נצח והוד יונקים מהם. אחד שביניהם, יסוד, המתחבר בכל, הן בקו ימין והן בקו שמאל, לוקח מכולם חכמה וחסדים. כי להיותו קו האמצעי המקיים הארתם, ע"כ מקבל הארתם גם לעצמו. כי זה הכלל, כל האורות שהתחתון גורם להתקיים בעליונים, זוכה בהם בשלמותו גם הוא.
באר ההוא הקדוש, המלכות, במוחין דג"ר עומדת תחתיהם, תחת נצח הוד יסוד. והיא שדה תפוחים הקדושים. מבאר ההיא ישקו העדרים, שהם כל אלו המרכבות של מלאכים, וכל אלו המלאכים בעלי כנפיים. ג' נמצאים רובצים על באר הזו, שהם ג' ספירות נה"י. ובאר הזו מתמלא באור הג"ר, והיא נקראת אדנ"י.
על זה כתוב, אדוני ה' אתה הַחִילוֹתָ. וכתוב, והאר פניך על מקדשך השָמֵם למען אדוני, אדון כל הארץ. כי כשיש לה ג"ר נקראת בלשון זכר אדון כמ"ש, הנה ארון הברית אדון כל הארץ. בה גנוז מקור אחד קדוש, יסוד, הנובע בה תמיד וממלא אותה, שנקרא ה' צבאות.
חיפש משה האם נקודת הרשעות שבנפש הנק' מצרי יכולה להתקיים או לא. כך צריך כל אחד לבדוק בנפשו, האם ברצון שלילי חזק יש פוטנציאל לתיקון או שיש להורגו, כפי שמשה לא ראה במצרי שבו – אמונה. יש ומשאירים רשע בעולם שעתיד לחזור בתשובה, או שעתיד לצאת ממנו בן צדיק, ויש בו עניין של רשע שיקבל כמעשי הצדיקים.
כאשר יוצא צדיק מצדיק דהיינו צורה של השפעה מהשפעה, זו בחינת רצון להשפיע על מנת להשפיע. וכאשר יש רשע שניתן לתיקון, שזה רצון לקבל בעל מנת להשפיע – הוא גדול יותר. לוּ היה רואה משה שברצון לקבל המצרי היה עתיד לצאת ממנו רצון להשפיע, בוודאי היה משאיר אותו. אך רצון שאין בו פוטנציאל להפוך להשפעה, יש להורגו כדי שיתגלגל שוב, או לפצל אותו למספר רצונות שניתן יהיה לעבוד עליו.
וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, היא בדיקה נפשית המכוונת לקריאת שמע – בה על האדם לבדוק האם רצון כזה מאפשר לי לחזור בתשובה, ובדיקה נוספת האם ניתן יהיה בעתיד לתת לו צורה של השפעה.
לא ניתן להוליד אמונה, שהיא בחינת משה שבנפש, מתוך רצון לסיפוק אישי, אלא רק בשמחה מהיחד, מהשכינה. לכן הרוצה להיות צדיק צריך להרגיש טוב ולפעול מתוך שמחה ולא להתלונן, שהשמחה עצמה מוסיפה כוח לפעולה. וכך מלמד בעל הסולם: בָּהּ בָּמִידַה שׁאָדַם מַרְגִּישׁ לֹא טוֹב הוּא לְמָעֲשֶׂה כּוֹפֵר.
הבנה אמיתית טובה ומאירה, דהיינו יורדת ללב. זו הבנה אמונית המחוברת ל-ג' האמונות של ג' האבות, חסד מימין אברהם, גבורה שמאל יצחק, וקו אמצעי יעקב – הנאה מהאמת בלבד.
לכאורה אין לאדם מה להתאמץ שממילא כולם יגיעו לתכלית להטבה המלאה שהרי הקב"ה טוב ומטיב, אלא השאלה כיצד יגיעו – בדרך תורה או בדרך ייסורים? התורה אומרת: ובחרת בחיים.
גם אדם שלא הגיע לקדושה מחויב לקיים מצוות, אך אלו מצוות שהאור לא מופקד בהם. מלמד הזוהר שיש תרי"ג עיטין – עצות שיש לקיים, ורק לאחר שזוכים לרצון האמיתי, הם תרי"ג פיקודין, דהיינו שהאור מופקד במצווה. משה לכאורה כבר נולד מהול/מתוקן, אז למה בא לעולם? אלא עוד תיקון אחד של הכלל, שבא למען כלל ישראל.
ברגעי סכנה שהדין מתוח, על האדם לוותר על הגאווה ולהוריד את הראש, ואפילו צדיקים לא יוצאים לשוק.
וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן; וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. אמר רבי יוסי שנולד מהול. כי סוד הברית נקרא טוב, שכתוב, אִמְרוּ צַדִּיק, כִּי טוֹב, וצדיק הוא הברית.
רבי יוסי אמר: אור השכינה שהאיר בו, ראתה. שבשעה שנולד, נתמלא כל הבית אור, שכתוב: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. וכתוב: וירא אלקים את האור כי טוב. וכמו שטוב ההוא סובב על אור, כן הטוב שכאן סובב על אור. ועל זה כתוב כי טוב הוא. והכל היה בו, שהיה בו אור השכינה, וכן שנולד מהול
וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים
ותצפנהו שלושה ירחים. רומז, שלא הוכר מעלת משה בזוהר העליון עד ג' ירחים. כי אז ניתנה התורה על ידו, והשכינה נתגלתה ושרתה עליו לעיני כל. שכתוב, ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה'. וכמ"ש: ולא יכלה עוד הצפינו, כי עד אותה שעה לא נודע דיבורו עם הקב"ה. ואז כתוב, משה ידבר והאלקים יעננו בקול.
וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא. רמז על הארון, שלוחות הברית באו בתוכו. תיבת גומא, הוא ארון הברית. וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת, כי הארון היה מחופה מבפנים ומבחוץ. רבי יהודה אמר: זו התורה, שהחמירה (לשון חימר) הקב"ה במצוות עשה ובמצוות לא תעשה. מצוות עשה הם בחינת ימין ומצוות לא תעשה שמאל שהוא זפת שחור, החימר לבן, חסדים. בכל מדרגה ישנם כל הפרטים. כך בחינת משה רבינו שהוא תורה, יש לו ארון.
וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד. הוא ישראל, כמ"ש: כי נער ישראל ואהבהו. ותשם בסוף, שלא היה חיוב לעשות את מצוות התורה עד סוף, שבאו ישראל לארץ (לרצון לקדושה), לסוף ארבעים שנה. על שפת היאור, על פי הדיבור של המורים תורה וחוקה לישראל. ששפת הוא כמו שפה ודיבור, והיאור, הוא לשון מורה.
פירוש אחר, וילך איש זהו הקב"ה, שכתוב בו: יְהוָה, אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה, שְׁמוֹ. מבית לוי, זהו הקב"ה שהלך מן המקום ששם חכמה עליונה, אבא עילאה, ואותו הנהר שהיא אמא עילאה, מתחברים יחד ואינם נפרדים לעולם. שהלך ממקום היסוד דאו"א עילאין, מבית לוי, מלשון לוויתן, יסוד. שהשרה הלוויתן לשמחה בעולם, שהוא השכינה, כמ"ש: לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ. ויקח את בת לוי, זהו הקב"ה, המקום שאור הלבנה מאיר, שהוא השכינה.
על האדם לדעת שעבודת נפש מתגלית רק לאחר שפעל בהסתר בפנימיות.
דרך האדם חייבת להיות פנימית עד אשר תהיה ראויה לצאת מהכח אל הפועל.
וַתַּהַר הָאִשָּׁה, כלומר השכינה כמ"ש: לזאת יקרא אישה. וזאת, הוא שם השכינה. בתחילה הייתה בת לוי, שהוא יסוד דאו"א, הנקרא לוויתן. וכן הוא ודאי, כי או"א בָּנוּ את הנוקבא. ולפי זה שואל, וכי מתחילה היא בת לוי, ועתה אישה? כן הוא ודאי, אישה מטרם שנישאת נקראת בת פלוני, על שם אבא ואמא שלה. ואחר שנישאת נקראת אישה על שמה עצמה. בת, אישה וכלה מדרגה אחת היא, השכינה.
וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. אלו הם שלושה ירחים, שדין קשה שורה בעולם, תמוז אב וטבת, שאין בהם גילוי השכינה, מחמת הדינים שבעולם. שמטרם שירד משה לעולם, היה נמצא למעלה עם השכינה, וע"כ נתחברה עימו השכינה מיום שנולד. מכאן אמר רבי שמעון: הרוחות של הצדיקים נמצאים למעלה בגן עדן, מטרם שירדו לעולם.
מהו, וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא? שציפתה אותו בסימנים, שיהיה נשמר מאלו דגי הים השטים בים הגדול, הקליפות והמזיקים כמ"ש: שָׁם רֶמֶשׂ ואין מספר. והיא ציפתה אותו, להיות נשמר מהם, ע"י ציפוי יקר של שני צבעים, לבן ושחור. לבן ימין, והזפת שחור שמאל, המעורב במלכות דמידת הדין, שאז נהפך האדום שבו לשחור. והניחה את משה, הקו האמצעי, ביניהם, שיהיה נודע עימהם, בסוד הדעת, קו אמצעי, כי עתיד לעלות ביניהם בזמן אחר לקבל התורה. הציפוי ששומר על האדם היא התורה. החימר לבן, סוד קו ימין, והזפת שמאל, שמלכות עלתה לבינה והשחירה אותה. על האדם עוברים הדברים שממילא צריכים לעבור עליו, כל פעם בלבושים/מקרים אחרים.
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה (מצד הדין הקשה) לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל-יַד הַיְאֹר; וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת-אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. בת פרעה באה מצד שמאל של דין הקשה כמ"ש: לרחוץ על היאור, על היאור הוא בדיוק, ולא על הים. כי הים רומז על המלכות דקדושה, אבל היאור הוא דין הקשה שמצד שמאל, שהמצרים עשו אותו לעבודה זרה שלהם. וכיוון שבת פרעה רחצה שם, נמצאת גם היא מדין הקשה ההוא.
הרי כתוב: וּמַטְךָ אשר הכית בו את היאור. ומשה לא היכה רק את הים. והכתוב קוראו גם יאור? אלא יאור, הוא שהיכה אהרן על ידי משה, והשווה הכתוב כמו שהוא עצמו עשה זה. משה עשה זאת ע"י שליח.
קצז) וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים, אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה, אֶת הַיְאֹר. אע"פ שאהרון היכהו. אלא על שבא מצד הקב"ה, קראו הכתוב, אחרי הַכּוֹת ה'. אח"כ קראו על שם משה, משום שאהרון עשה על פיו. ונערותיה הולכות על יד היאור, הם שאר המחנות הבאים מצד ההוא של היאור.
וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד. כתוב ותראהו. ותֵרֶא, היה צריך לומר? אין לך דבר בתורה שאין בו סודות עליונים ויקרים. רושם של המלך והמלכה, ת"ת ומלכות, ו' ה', נמצא בו. וע"כ נאמר ותראהו, עם ה' ו' יתרות. ומיד שראתה את זה ותחמול עליו. עד כאן מדבר הכתוב למעלה בעולמות עליונים, מכאן והלאה מדבר למטה, חוץ מכתוב הזה.
כאן הייתה הצטרפות של תפארת ומלכות לעזור לה לראות. כך עוזרים לאדם מלמעלה לעשות מעשי קדושה, ולאחר מכן עליו לפעול בהתאם. כפי שבת שבע אמרה: כי מן המים משיתיהו, כך על האדם למשות את רצונותיו מהמים שהם בחינת התורה.
לא ניתן להוליד אמונה, שהיא בחינת משה שבנפש, מתוך רצון לסיפוק אישי, אלא רק בשמחה מהיחד, מהשכינה. לכן הרוצה להיות צדיק צריך להרגיש טוב ולפעול מתוך שמחה ולא להתלונן, שהשמחה עצמה מוסיפה כוח לפעולה. וכך מלמד בעל הסולם: בָּהּ בָּמִידַה שׁאָדַם מַרְגִּישׁ לֹא טוֹב הוּא לְמָעֲשֶׂה כּוֹפֵר.
הבנה אמיתית טובה ומאירה, דהיינו יורדת ללב. זו הבנה אמונית המחוברת ל-ג' האמונות של ג' האבות, חסד מימין אברהם, גבורה שמאל יצחק, וקו אמצעי יעקב – הנאה מהאמת בלבד.
לכאורה אין לאדם מה להתאמץ שממילא כולם יגיעו לתכלית להטבה המלאה שהרי הקב"ה טוב ומטיב, אלא השאלה כיצד יגיעו – בדרך תורה או בדרך ייסורים? התורה אומרת: ובחרת בחיים.
גם אדם שלא הגיע עדיין לקדושה מחויב לקיים מצוות, אך אלו מצוות שהאור לא מופקד בהם. מלמד הזוהר שיש תרי"ג עיטין – עצות שיש לקיים, ורק לאחר שזוכים לרצון האמיתי, הם תרי"ג פיקודין, דהיינו שהאור מופקד במצווה. משה לכאורה כבר נולד מהול/מתוקן, אז למה בא לעולם? אלא עוד תיקון אחד של הכלל, שבא למען כלל ישראל.
1. בכתוב ותתעצב אחותו מרחוק: מיהי האחות ומהו מרחוק, ואחותו של מי זה ועל מה צריך לשמור?
2. מה הטעות שיכולה לנבוע מידיעה שיש אב ואם לנשמה ושנשמת אדה"ר נולדה מהשכינה הקדושה והקב"ה?
3. מהו בפירוש השני באור ר"א ל-"ותתעצב אחותו מרחוק"?
4. עם מה מתרחצת בת פרעה שיורדת ליאור וכיצד נוצרה אפשרות זו?
5. מהו ילד לעומת גור? מהי לידה לעומת המלטה? ומהו ילד שעשועים?
6. הסבר את הכתוב באות ר"ג שכל הדברים שבעולם תלוים בתשובה ובתפילה.
7. מדוע ומה המובן שילדי העברים הם רכי לבב, ואילו ילדי עכו"ם הם קשי עורף וקשי לבב? מה הם הבחינות הללו באדם אחד?
8. מהו שכתוב שגאולת ישראל אינה תלוייה אלא בתפילה? אגב כך הסבר מהו בכי הדמעות שבכה עשיו שגרמה לגלות של ישראל, אם כך מה ההבדל בין בכי עשיו לבכי ישראל ו/או בכי של השכינה הקדושה?
על האדם לעזוב קצת את עצמו, לֶדָמֵּעָה, דהיינו לְעָרוֹת את הרצון בהשפעה, להתפלל ולבקש קשר וחיבור עם הכלל. הקטנה ומיעוט החשיבות העצמית יאפשרו לאדם לפעול בשמחה, שהיא הכוח לשמור על האמונה. כאשר מוכנים לפעול בחסדים ולוותר על הרצון לקבל, התענוג/החוכמה יגיעו אחר כך כלוואי, אך תחילה יש לפעול ביראה – ויתור שיביא לשמחה.
כאשר אדם מקבל אור לא אמיתי הוא נפגע, וכאשר יהודי חלילה חוטא, הוא מזין את הקליפות. לכן צריך לשוב בתשובה תמידית, דהיינו להכליל את הרצון במידת ההשפעה, לשם כך עליו להיות רך לבב, להסכים לשנות וליישר את הלב לפי החוקים העליונים.
במקום שיהודי חוטא, הס"א לוקחת ונהנית מהשמחה שבחטא, כמו חתולה השמחה מהזבל, לכן ראוי לו לאדם שיפסיק לילל, שהיללה באה על המצבים, היא בחינת עשיו שבוכה על מחסור הגוף בעולם הזה, ולאחר שיפסיק, יוכל לבכות, דהיינו להעלות ביקוש על הקשר האמיתי. לכן יבדוק האדם האם הדמעות שלו אמיתיות או דמעות של שקר. בכי של עשיו -בקשה של מילוי הרצון והתאוות העצמיים, לא יביא לגאולה.
נקודת (משה), האמונה שבנפש בסכנה מהס"א שרוצה לחמוס אותה, לכן יש להצפינה בארון, בתוך מסגרת ימין ושמאל, בציפוי חימר לבן וזפת שחור, ומשה קו אמצעי, כמו שאת ארון הברית ציפו מזהב מבית ומחוץ. וכעת את התורה, את משה, נקודת האמונה יש לשמור מרחוק בחסדים.
וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. אחותו של מי שקרא את כנסת ישראל, אחותי, ז"א כמ"ש: פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי. כלומר השכינה ניצבה על משה לשמרו, ומה שאומר מרחוק, הוא כמ"ש: מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי. כלומר, שאין השמירה בגלוי (מדרגת חוכמה), אלא בסתר מרחוק, בחינת חסדים. מרים היא בחינת מלכות/השכינה שלא עמדה במרחק ראיית עיניים, אלא שמירה בבחינת חסדים.
משמע שהצדיקים, מטרם ירידתם לעולם, הם נודעים למעלה. וזהו לכל הצדיקים. וכל שכן משה, שע"כ נאמר עליו, ותראה"ו עם ה"ו, שהוא הרושם של המלך והמטרונית. וכן משמע, שנשמות הצדיקים נמשכו ממקום עליון כמ"ש, וילך איש מבית לוי, יסוד דחו"ב, המקום העליון. ונשמע מכאן, שיש אב ואם לנשמה, שהם ז"א ונוקבא. כי איש זה ז"א. ובת לוי היא הנוקבא. כמו שיש אב ואם לגוף בארץ. ונשמע, שבכל הבחינות, בין למעלה ובין למטה, באים הכל ונמצאים מזכר ונקבה.
ותוֹצֵא הארץ נפש חיה. הארץ, כנסת ישראל, הנוקבא נפש חיה, הנפש של אדם הראשון. כי ז"א ונוקבא הם אב ואם של אדם הראשון. אשרי חלקו של משה נביא הנאמן, מכל שאר נביאי העולם.
וַתֵתַצַב אחותו. זו היא חכמה (על שם זה שמלכות מושכת חוכמה), הנוקבא, שנקראת חכמה התחתונה כמ"ש: אֱמֹר לַחָכְמָה, אֲחֹתִי אָתְּ. מעולם לא הוסרה גזרת הדין (של צמצום א') מן העולם. כי בכל שעה שהיו חוטאים ישראל, היה הדין מקטרג עליהם. ואז, ותתצב אחותו מרחוק, שנתרחקה השכינה מהם, כמ"ש, מרחוק ה' נראה לי. מרחוק מפני שעדיין לא ניתן לקבל את אור מטרת הבריאה, שמלכות נגנזה ברדל"א. ( פרט למעמד הר סיני שהתגלה אור ג"ר מלמעלה).
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת-הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. בשעה שפסקו ישראל מן התורה, מיד ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור. שמידת הדין, שנקראת בת פרעה, הייתה יורדת להתרחץ, מן הדם של ישראל, מפגם שלהם על עלבונה של התורה. כי יאור פירושו תורה. ונערותיה הולכות על יד היאור, הן האומות שהולכים ורודפים את ישראל, על יד היאור. על סיבת עלבונה של התורה, שאלו שלומדים בה הרפו את ידיהם ממנה. היאור הוא בחינת הס"א, שהמים נותנים את התענוג, והמצרים סגדו לאור זה, הפכו את התענוג לאלוה שלהם.
אמר רבי יהודה: כל הדברים שבעולם תלויים בתשובה ובתפילה שהאדם מתפלל להקב"ה. וכל שכן מי שמוריד דמעות בתפילתו, שאין לך שער שאלו הדמעות לא תבאנה בו. כתוב, וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, ותפתח, זו היא השכינה, העומדת על ישראל כאם על הבנים. והיא פותחת תמיד בזכותם של ישראל. שאול הרבי מקוצק: אם שערי דמעה לא ננעלו, מדוע בכלל צריך מנעולים? אלא המנעולים הם לטיפשים שמתפללים על שטויות. דמעות אמיתיות נועדו לבקשות אמיתיות של קשר דבקות, ותשובה.
כיוון שפתחה ותראהו את הילד, ילד שעשועים, ישראל, שמתחטאים לפני מלכם תמיד. ומיד שמתחננים לפני הקב"ה, חוזרים בתשובה ובוכים לפניו, כבן הבוכה לפני אביו. כתוב: וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה. כיוון שבכה הוסרו ממנו כל הגזרות הקשות שבעולם. כתוב: וַתַּחְמֹל עָלָיו, שנתעוררה עליו ברחמים, ותחמול עליו.
וַתֹּאמֶר, מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה (שעשו מעבר ממלכות לבינה), שהם רכי לב ולא מילדי העכו"ם, שהם קשי עורף וקשי לב (מפני שאין להם התכללות עם בינה, עם השפעה שמרככת את הלב). מילדי העברים, שהם רכי לב בזכותם של האבות והאימהות לשוב לפני אדונם. וַתִּקְרָא, אֶת-אֵם הַיָּלֶד, היינו רחל אימנו, שהייתה בוכה כמ"ש קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה. בוכה, ישראל, ואֵם הילד בוכה, רחל.
לעתיד לבוא, בבכי יבואו ובתחנונים בזכות בִכִיה של אם הילד, אימם של ישראל, רחל, יביאו ויתקבצו מהגלות. אמר רבי יצחק: גאולת ישראל אינה תלויה אלא בבכיה, כשתשלמנה ותכְלֶינה בכי הדמעות שבכה עֵשָו לפני אביו, אז יגאלו. שכתוב, וישא עֵשו את קולו וַיֵבְך. ואלו הדמעות הורידו את ישראל לגלות. לכן, כיוון שתכְלֵינה אלו הדמעות על ידי הבכיה של ישראל, יצאו מן הגלות כמ"ש, בבכי יבואו ובתחנונים אובילם.
על האדם לעזוב קצת את עצמו, לֶדָמֵּעָה, דהיינו לְעָרוֹת את הרצון בהשפעה, להתפלל ולבקש קשר וחיבור עם הכלל. הקטנה ומיעוט החשיבות העצמית יאפשרו לאדם לפעול בשמחה, שהיא הכוח לשמור על האמונה. כאשר מוכנים לפעול בחסדים ולוותר על הרצון לקבל, התענוג/החוכמה יגיעו אחר כך כלוואי, אך תחילה יש לפעול ביראה – ויתור שיביא לשמחה.
כאשר אדם מקבל אור לא אמיתי הוא נפגע, וכאשר יהודי חלילה חוטא, הוא מזין את הקליפות. לכן צריך לשוב בתשובה תמידית, דהיינו להכליל את הרצון במידת ההשפעה, לשם כך עליו להיות רך לבב, להסכים לשנות וליישר את הלב לפי החוקים העליונים.
במקום שיהודי חוטא, הס"א לוקחת ונהנית מהשמחה שבחטא, כמו חתולה השמחה מהזבל, לכן ראוי לו לאדם שיפסיק לילל, שהיללה באה על המצבים, היא בחינת עשיו שבוכה על מחסור הגוף בעולם הזה, ולאחר שיפסיק, יוכל לבכות, דהיינו להעלות ביקוש על הקשר האמיתי. לכן יבדוק האדם האם הדמעות שלו אמיתיות או דמעות של שקר. בכי של עשיו -בקשה של מילוי הרצון והתאוות העצמיים, לא יביא לגאולה.
לאחר שהחזיר את גרושתו, הוליד הזיווג בן עמרם ליוכבד את משה, הרועה הנאמן – נקודת האמונה שבנפש. עמרם ויוכבד שהקדישו את כל כוחם למען דבקות השכינה ולא לצורך הנאה לפרטיות, זכו שהפרי מזיווג כזה של קדושה – הוא האמונה.
מלמד הזוהר שכל מה שנולד בנשמה כחוויה פנימית, מהווה גוף והכלי למדרגה הבאה. לאחר שהגוף מסתלק, דהיינו המעשה, עולה הנשמה לגן עדן הארץ, מחסן הנשמות בו היא הופכת לגוף וכלי לחוויה גבוהה יותר. כלומר הפנימיות כאן הופכת לחיצוניות של המדרגה/הגלגול הבא. רק כוח גבורה הוא המוליד את בחינת האמונה.
בעולם האמת הרוח (לבושי אור) הוא בחינת חיצוניות, בחינת גוף. כאן בעולם הוא פנימי – ושם נעשה חיצוני. דומה הדבר ליצירת תבנית, כך שהרוח הפנימיות בא לתוך הגוף ומסגל צורתו כפי הרצון לקבל, וכשיוצא הרוח מהגוף ונפטר האדם, הרוח יוצא בתבנית הגוף, ומהווה חיצוניות לדרגה הרוחנית הבאה.
גם במהלך החיים עובר אדם "גלגולים" רוחניים, וכאשר עובר הוא חוויה המשאירה רושם פנימי חזק, לאחר מכן הופך הרושם מהחוויה להיות הסיבה והכלי החיצוני של הדרגה הבאה.
גבריאל הוא כוח הנפשי להתגבר על תאוות העולם הזה ולשומרו כצדיק. כוח אותו רכש כבר בגלגול קודם, וכעת יש לו עבודה נוספת.
מי שלוקח את כוח הגבורה לחוויות פנימיות, יכול להוליד אמונה המתפשטת ללב לבניית המדרגה הבאה. לכן יש לאסוף את החוויות הרוחניות הראויות.
רבי יוסי פתח: דּוֹדִי יָרַד לְגַנּוֹ, לַעֲרֻגוֹת הַבֹּשֶׂם. לגנו, זהו כנסת ישראל, הנוקבא, משום שהיא ערוגת הבושם, להיותה כלולה מכל מיני בשׂמים וריחות של עולם הבא, בינה. בשעה שהקב"ה יורד לגן זה, הנוקבא, כל נשמות הצדיקים מתעטרים שם, מקבלים מוחין והארות. כולם נותנים ריח, כמ"ש, וְרֵיחַ שְׁמָנַיִךְ מכל בשׂמים, שהם נשמות הצדיקים, המכונים בשמים. ועל שמם נקראת הנוקבא ערוגת הבושם. כל אלו נשמות הצדיקים, שהיו בעולם הזה, וכל אלו הנשמות, העתידות לרדת לעולם הזה, כולם עומדים בגן הזה, בנוקבא.
בגן עדן הארץ, כולם עומדים בדמות וצורה שהיו נמצאים בעולם הזה. והסתר והסוד הזה נמסר לחכמים. הרוח היורד לבני אדם שהוא מצד הנקבה, הוא תמיד נחקק בחקיקה כחותם הזה, שאותיותיו שקועות. כי ציור הגוף בעולם הזה בולט לחוץ, והרוח נחקק לפנימיותו. כשנתפשט הרוח מן הגוף ועולה לגן עדן הארץ, רוח ההוא בולט בגן עדן הארץ, בצורתו ודמותו של הגוף ממש שבעולם הזה, משום שהוא תמיד כחותם.
כי אור החסדים נבחן שהוא בולט לחוץ, כי בליטה יורה שני דברים:
א. שהשפע מרובה כל כך עד שבולט לחוץ,
ב. שהיא חיצוניות, כי נמשך מקומת קו אמצעי, היוצא על מסך דחיריק, הו"ק והחיצוניות. בולט לחוץ, זו היא בחינת ת"ת, קו אמצעי. והמלכות, להיותה נמשכת בעיקר מקו שמאל דבינה, חכמה בלי חסדים, שאז גם החכמה אינה יכולה להאיר, היא נבחנת שקועה וחקוקה לפנים. וגם זה מב' טעמים:
א. שהיא חסרה מאור, כי שקועה, אין האור יכול להאיר שם,
ב. שהיא בחינת פנימיות, כי הארת החכמה היא ג"ר ופנימיות, אלא שאינה יכולה להאיר מסיבת חיסרון חסדים. וכשהת"ת ומלכות מתחברים, נשלמים שניהם זה מזה, כי בחינת לחוץ של בליטת הת"ת, מתתקן בבחינת פְנים של המלכות. ובחינת השקוע שבמלכות מתתקנת בחסדים שבבליטת הת"ת, ונכללים שניהם מחכמה וחסדים. קו השמאל שורשו בבינה וגילויו במלכות. וע"כ נבחנות שתיהן שקועה לפנים. ות"ת נבחן בולט לחוץ, להיותו קו אמצעי וחיצוניות. וע"כ ג' עולמות בי"ע, שהם נמשכים מבינה ות"ת ומלכות, הם נחתמים זה מזה כבחותם, אחד שקוע ואחד בולט. עולם הבריאה הוא שקועה, והיצירה בולט, והעשייה שקועה. וע"כ נר"ן של צדיקים, שהם נמשכים מבי"ע, הנפש שבעשייה היא שקועה, הרוח שביצירה בולט, הנשמה שבבריאה שקועה.
אמנם בעולם הזה, הנפש והרוח של האדם המתלבשים בגופו, הארת הנפש קלושה ונכללת ברוח, שהרוח פנימיות אדם, והגוף חיצוניותו. ולפיכך הרוח שקוע כמו חותם, להיותו הפנימיות. והגוף בולט, להיותו החיצוניות. וכשאדם נפטר, הגוף נקבר והנפש לא תוכל לעלות לגן עדן, אלא נשארה חופפת על הקבר סמוך לגוף.
והרוח עולה לגן עדן הארץ, ששם יש ג"כ ג' מדרגות, בינה ת"ת ומלכות. והרוח מתלבש שם במדרגתו, שהוא במדרגת ת"ת אשר שם, הנקרא אוויר של גן עדן. ולפיכך חוזר הרוח להיות בולט כמו האוויר שבגן עדן, הת"ת.
הרוח המלובש בגופו של אדם בעולם הזה שקועה לפנים כאותיות השקועות שבחותם, משום שהיא פנימיות הגוף, הבולט לחוץ, להיותו בחינת חיצוניות, וע"כ אין בו אלא רק אור ו"ק. הרוח, פנימיות הגוף, שקוע, יש בו חכמה אבל אינה מאירה. כשנתפשט הרוח מן הגוף ועולה לגן עדן הארץ, רוח ההוא בולט בגן עדן הארץ, כי שם עולה לבחינת הרוח שבגן עדן הארץ, הת"ת אשר שם, שהיא חיצוניות בגן עדן, וע"כ נעשה בולט כמוהו. הרוחות העולים שמה, יש להם אותה הצורה כמו הגוף בעולם הזה, שבולט לחוץ. וע"כ בגוף שהוא בולט נעשה הוא שקוע, להיותו פנימיותו. ובגן עדן שנעשה לחיצוניות, חזר להיות בולט.
וע"כ היא אמרה: שִׂימֵנִי כחותם. מה חותם חקוק בחקיקה לפנים, והנחתם ממנו מצטייר בצורה בולטת לחוץ. כן הרוח, שהיא מצד שלה, הוא באותו אופן ממש בעולם הזה, שחקוק בחקיקה לפנים. וכשמתפשט מן הגוף ונכנס בגן עדן הארץ, באוויר אשר שם, שמתדבק שם במדרגת רוח שבגן עדן, בולט מחקיקה ההיא שבפנימיותו אשר שם, להצטייר לחוץ. ומצטייר בצורה בולטת לחוץ, כמו שהייתה צורת הגוף בעולם הזה.
הנשמה של האדם, שהיא נולדה מעץ החיים, מז"א, מצטיירת שם למעלה באותו צרור החיים, שהו המלכות, להתענג בנועם ה' כמ"ש: לַחֲזוֹת בְּנֹעַם יְהוָה וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ. ז"א הוא עץ החיים, מידת השפעה וכשהנשמה עולה למעלה למלכות דאצילות, אל בינה – נועם השם, תוכל לעשות פעולות ראויות של תענוג מעולם האמת.
וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי; וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. זהו גבריאל, כמ"ש: וְהָאִישׁ גַּבְרִיאֵל אֲשֶׁר רָאִיתִי בֶחָזוֹן. מבית לוי, כנסת ישראל, מלכות, הבאה מצד השמאל, כי גבריאל הוא מצד השמאל. ויקח את בת לוי, הנשמה.
קפא) בשעה שנולד גופו של צדיק בעולם הזה (שהיה כבר צדיק בגלגול קודם), קורא הקב"ה לגבריאל, שהוא לוקח נשמה ההיא אשר בגן, המלכות, ומורידה לגופו של הצדיק שנולד בעולם הזה. וגבריאל נפקד עליה ושומרה.
ואם תאמר הלוא אותו המלאך הממונה על רוחות הצדיקים, שמו לילה, ואתה אומר שהוא גבריאל? ודאי שמו לילה, משום שבא מצד שמאל, וכל הבא מצד שמאל נקרא לילה. אבל שמו בעצם הוא גבריאל. השורש שלו גבורה המתפרשת לכמה צורות כמו חוכמה ללא חסדים, כוח הלילה אשר בחצות יש כוח התגברות המלכות, הכוח של ההשתוקקות הגדולה לייצר אמונה להתחבר על בחינת אברהם, ועליו לחפש את האחווה ולהגיע לקו אמצעי.
וילך איש. זה עמרם. וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, זו היא יוכבד. ובת קול ירדה ואמרה לעמרם, שיזדווג בה, כי הזמן קרוב לגאולת ישראל ע"י הבן שייוולד מהם. מכוח הגבורה ויוכבד שהיא הנשמה צריכה להיוולד בחינת האמונה. עמרם כנגד כוח הגבורה מוליד את משה שהוא רועה האמונה. זמן הגאולה הוא מחצות לילה ואילך.
והקב"ה עזרו, שהשכינה שרתה על מיטתם, והכוונה שלהם בדבקותם יחד הייתה בשכינה. וע"כ לא הוסרה השכינה מאותו הבן שהולידו, לקיים מה שכתוב: וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים. שהאדם המקדש עצמו מלמטה, הקב"ה מקדש אותו מלמעלה. כמו שכוונתם הייתה בדבקות השכינה, כן נתדבקה השכינה באותו המעשה ממש שעשו. אמר רבי יצחק: אשריהם הצדיקים, שרצונם הוא בדבקות הקב"ה תמיד. וכמו שהם דבקים בו תמיד, כן הוא דבוק בהם, ואינו עוזב אותם לעולם. אוי לרשעים, שרצונם ודבקותם מתרחקים מהקב"ה. ולא די להם שמתרחקים ממנו, אלא עוד מתדבקים בצד הטומאה. עמרם שנתדבק בהקב"ה, יצא ממנו משה, שהקב"ה לא סר ממנו לעולם, והשכינה נתדבקה בו תמיד, אשרי חלקו. והרי רואים שמאברהם יצא ישמעאל, ודוגמאות אחרות, אלא הבנים אינם רק באחריות ההורים, והם נבדקים לאורך שנים כולל גלגולים קודמים. לא ניתן לבחון את הדברים בטווח זמן קצר.
לאחר שהחזיר את גרושתו, הוליד הזיווג בן עמרם ליוכבד את משה, הרועה הנאמן – נקודת האמונה שבנפש. עמרם ויוכבד שהקדישו את כל כוחם למען דבקות השכינה ולא לצורך הנאה לפרטיות, זכו שהפרי מזיווג כזה של קדושה – הוא האמונה.
מלמד הזוהר שכל מה שנולד בנשמה כחוויה פנימית, מהווה גוף והכלי למדרגה הבאה. לאחר שהגוף מסתלק, דהיינו המעשה, עולה הנשמה לגן עדן הארץ, מחסן הנשמות בו היא הופכת לגוף וכלי לחוויה גבוהה יותר. כלומר הפנימיות כאן הופכת לחיצוניות של המדרגה/הגלגול הבא. רק כוח גבורה הוא המוליד את בחינת האמונה.
בעולם האמת הרוח (לבושי אור) הוא בחינת חיצוניות, בחינת גוף. כאן בעולם הוא פנימי – ושם נעשה חיצוני. דומה הדבר ליצירת תבנית, כך שהרוח הפנימיות בא לתוך הגוף ומסגל צורתו כפי הרצון לקבל, וכשיוצא הרוח מהגוף ונפטר האדם, הרוח יוצא בתבנית הגוף, ומהווה חיצוניות לדרגה הרוחנית הבאה.
גם במהלך החיים עובר אדם "גלגולים" רוחניים, וכאשר עובר הוא חוויה המשאירה רושם פנימי חזק, לאחר מכן הופך הרושם מהחוויה להיות הסיבה והכלי החיצוני של הדרגה הבאה.
גבריאל הוא כוח הנפשי להתגבר על תאוות העולם הזה ולשומרו כצדיק. כוח אותו רכש כבר בגלגול קודם, וכעת יש לו עבודה נוספת.
מי שלוקח את כוח הגבורה לחוויות פנימיות, יכול להוליד אמונה המתפשטת ללב לבניית המדרגה הבאה. לכן יש לאסוף את החוויות הרוחניות הראויות
שאלות חזרה זהר שמות נב-נד
1. מהם הבלים ומדוע הם 7 וכיצד הם יוצאים מהפסוק': "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל"?
2. אלו 7 רקיעים יש כנגד ההבלים?
3. מדוע גם לנוקבא יש 7 רקיעים?
4. על אלו ב' דברים הצדיקים מסתלקים מהעולם מטרם שמגיע זמנם?
5. מה עונה ר' יוסי בן ר' יעקב לר' יוסי על שאלתו לגבי הייסורים של צדיקים כגון עשרת הרוגי מלכות?
6. מי הם הצדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים ועומדים על קיומם?
7. מי הם הרשעים אשר מגיע להם כמעשה הצדיקים?
8. מדוע מתכבד הקב"ה למעשה הרשעים שעושים מעשה טוב?
9. הסבר מהו יש צדיק אובד בצידקו ויש רשע מאריך ברעתו?
יש וצדיקים מסתלקים מהעולם בגין חטאי הדור, כשהם כחלק מהכלל, אין באפשרותם לתקן, ויש שהשם לוקח אותם כדי שלא יחטאו.
שאל רבי יוסי לגבי עשרת הרוגי מלכות, כיצד רואים דבר זה שתורה מבטיחה טוב לצדיקים? עונה לו רבי מאיר: יש רשעים שמגיע אֲליהם כמעשה הצדיקים, וכן להיפך. יש והשם מאריך אפו בכדי לאפשר לרשע לחזור בתשובה, או לבניהם.
רשעים רגילים לעשות עברות, וכשלצדיק מגיעה "הזדמנות" כזו, מתגבר ולא נופל, שהרי גיבור הוא הכובש את יצרו, כוח זה מחזיק אותו ואת העולם כולו.
הבל הוא כוח של אור חוזר, דהיינו התגברות בדחיית התגובה, ואפשרות לפעול כצדיק בשמירה על הברית. ישנם באדם צדדים של רשע וצדיק, ועליו להתמודד עם שני הכיוונים, לא להגיב באופן ספונטאני על כל מקרה, אלא לפעול כראוי בהתאם לברית – להתחייבות למסגרת ולחוקים העליונים.
פתח רבי אלעזר: יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, וְיֵשׁ רְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַצַּדִּיקִים. יש הבל, הוא כי שלמה המלך עשה את ספר הזה (קוהלת), ויסד אותו על שבעה הבלים, שהם ז"ס דז"א, אור הרוח המכונה הבלים. אשר העולם, הנוקבא, עומד עליהם. שז"ס שלה מתקיימות מן ז"ס חג"ת נהי"מ דז"א. כי הנוקבא, דיבור, ואין דיבור בלי הבל, המכה על ה' מוצאות הפה.
הדיבור יוצא למעשה מהכאה.
ואלו ז' הבלים הם נקראים שבעה עמודים הסומכים את העולם, הנוקבא. והם כנגד ז' רקיעים. רקיע, הפרסא דז"א, והוא כולל בתוכו ז' רקיעים, כנגד ז"ס חג"ת נהי"מ שבפרסא. ואלו הם: וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, עֲרָבוֹת.
וכנגדם, הבל הבלים, אמר קוהלת, הבל הבלים, הכל הבל. שיש כאן ז' הבלים. כי הבל הבלים הם ג', ועוד פעם, הבל הבלים הם שישה, והבל שבסוף הפסוק הם שבעה.
כמו שאלו הם ז' רקיעים, ויש רקיעים אחרים, הדבקים בהם ומתפשטים ויוצאים מהם, שהם ז' רקיעים שבנוקבא. כן יש הבלים אחרים של הנוקבא, המתפשטים ויוצאים מאלו ז' הבלים דז"א. וכולם אמר שלמה בקוהלת.
בכתוב, יש הבל, היסוד שבהבלים, שיש בו סוד החכמה, שיוצא מאלו הבלים עליונים, שהעולם, הנוקבא, עומד עליו. וכמ"ש: נַעֲשָׂה על הארץ, על הנוקבא. נעשה, שהיסוד מתקיים בקיומו, ומתחזק בתוקפו, בעובדי הארץ, הצדיקים. ובעליית מ"ן שלהם העולים מן הארץ, וזה, היסוד, נתמנה להשפיע אל הארץ. וכל תוקפו וקיומו הוא בנשמות הצדיקים, שנלקטו מן הארץ, שמתו טרם שחטאו, בעוד שנתנו ריח טוב. כגון חנוך, כמ"ש, ואיננו כי לקח אותו אלקים. שלְקָחוֹ מטרם שהגיע זמנו למות, והשתעשע בו. וכן שאר צדיקי העולם.
על שני דברים הצדיקים מסתלקים מן העולם מטרם שמגיע זמנם:
א. על חטאי הדור, כי כשמתרבים רשעים בעולם, הצדיקים הנמצאים ביניהם, נתפסים בעוונותיהם.
ב. כאשר גלוי לפני הקב"ה שיחטאו אח"כ, מעביר אותם מן העולם מטרם שיגיע זמנם כמ"ש, אשר יש צדיקים אשר מגיע אֲליהם כמעשה הרשעים, שמגיע אֲליהם הדין שלמעלה, כאילו עשו עבירות ומעשה הרשעים.
פעם אחת שאל רבי יוסי איש כפר אונו את רבי מאיר: בזמן שרבי עקיבא וחבריו נסתלקו מן העולם, שנהרגו ע"י המלכות. וכי כתוב בכל התורה, שיגיע לצדיקים ייסורים כאלו? לא כתוב כזה. והרי אמר שלמה, אשר יש צדיקים אשר מגיע אֲליהם כמעשה הרשעים, שמגיע אֲליהם הדין מלמעלה כאילו עשו עבירות ומעשים של רשעים. וכמ"ש: יש רשעים שמגיע אֲליהם כמעשה הצדיקים, שיושבים בשקט ושלום בעולם הזה, והדין לא הגיע אֲליהם, כאילו עשו מעשים של צדיקים.
למה מגיע להם כצדיקים? או משום שגלוי לפני הקב"ה, שישובו בתשובה. או שיֵצֵא מהם זרע, שיהיה צדיק בעולם. כמו תרח, שיצא ממנו זרע אמת, אברהם. ואחז, שיצא ממנו חזקיהו. וכן שאר הרשעים שבעולם. ומשום זה, בצד זה ובצד זה, הן בצדיקים והן ברשעים, נעשה הבל שאמרנו ומתחזק על הארץ כמו שאמרנו.
פתח רבי אלעזר: יֶשׁ הֶבֶל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה עַל-הָאָרֶץ. שהוא מתחזק בעולם במה? משום יֵשׁ צַדִּיקִים אֲשֶׁר מַגִּיעַ אֲלֵהֶם כְּמַעֲשֵׂה הָרְשָׁעִים, כמעשה של עוברי עבירה, בת עובד עבודה זרה, או מעשה אחר מאלו המעשים, שהם מעשים של רשעים. ועומדים על קיומם ואינם חוטאים, מפחד ריבונם, ואינם רוצים להטמא. כמו כמה צדיקי אמת, שהגיע לידיהם כמעשים האלו, והם גבורי כוח, שעשו רצונו של אדונם, ולא חטאו כמ"ש, הבל נעשה על הארץ, ונתחזק בתוקפו.
ויש רשעים שמגיע אֲליהם כמעשה הצדיקים. כשמגיע להם מצווה אחת, שהיא מעשה הצדיקים, וזוכים בה ועושים אותה. כמו שהיה ליסטים רוצח יהודי, נמצא בהרים עם ליסטים עובדי עבודה זרה, וכשיהודי היה עובר שם, היה מציל אותו ושומר אותו מהם. והיה רבי עקיבא קורא עליו, יש רשעים אשר מגיע אֲליהם כמעשה הצדיקים.
למרות שהוא בין הליסטים, ולכאורה בא המעשה לידיו, אך הוא מתגבר ומציל יהודים.
וכמו אותו רשע שהיה שכנו של רבי חייא, שלילה אחד פגש באישה שהייתה הולכת לבית בִתה. רצה לאנוס אותה, אמרה לו בבקשה ממך, תכבד את אדונך ואל תחטא עימי, עזָבָהּ ולא חטא בה. גם זה הבל, שכמו שהבל ההוא מתחזק אצל הצדיקים, שמגיע אֲליהם מעשה הרשעים, ואינם חוטאים. אף כן מתחזק אצל הרשעים, שמגיעים אֲליהם מעשים של צדיקים, ועושים אותם. לכתחילה מה פתאום בא לעשות עבירה, אך עצם זה שהתגבר – זה מעשה של צדיק.
עשה הקב"ה צדיקים ורשעים בעולם. וכמו שהוא מתכבד בעולם במעשה הצדיקים, כן הוא מתכבד ברשעים כשעושים מעשה טוב בעולם כמ"ש: אֶת-הַכֹּל עָשָׂה, יָפֶה בְעִתּוֹ. אוי לרשע, כשעושה רעה לעצמו ומתחזק בחטאיו.
פתח ואמר: אֶת-הַכֹּל רָאִיתִי, בִּימֵי הֶבְלִי, יש צדיק אובד בצדקו ויש רשע מאריך ברעתו. כשניתנה חכמה לשלמה, ראה הכל, בזמן ששלטה הלבנה, הנוקבא, בעת שהיא במילואה, מפני ששלמה היה מקבל ממנה. יש צדיק, זהו עמוד העולם, יסוד, שהעולם עומד עליו. אובד, כמ"ש, הצדיק אבד, שהוא בזמן הגלות, שאין לו למי להשפיע, ונחשב כנאבד. בצדקו, הנוקבא, שנקראת צדק, משום שהיא שוכבת לעפר, אז אין לצדיק למי להשפיע, וע"כ הוא אובד בצדקו. צדק זה, כל זמן שישראל בגלות, היא עימהם בגלות. ומשום זה, צדיק אובד בצדקו, כי הברכות העליונות אינן מגיעות אליו. המלכות נק' צדק כל זמן שישראל בגלות.
וְיֵשׁ רָשָׁע, מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. זהו ס"מ, שמאריך השקט והשלווה לאדום. ועושה זאת ע"י אשתו, כי הוא נק' רע, ואשתו נקראת רעה, שהיא נחש חזק. כי אינם מקבלים שקט ושלוה, אלא משום שסמאל נתדבק בנוקבא ההיא, והנוקבא שלו משפיע להם זה. כעין זה, הוא משפיע לשאר המלכים, שישראל אצלם בגלות. עד שהקב"ה יקים מעפר אותה, סוכת דוד הנופלת, שהיא הנוקבא הנופלת בזמן הגלות, כמ"ש, בַּיּוֹם הַהוּא, אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת.
יש וצדיקים מסתלקים מהעולם בגין חטאי הדור, כאשר הם כחלק מהכלל לא יכולים לתקן, ויש שהשם לוקח אותם כדי שלא יחטאו.
שאל רבי יוסי לגבי עשרת הרוגי מלכות, כיצד רואים דבר זה שתורה מבטיחה טוב לצדיקים? עונה לו רבי מאיר: יש רשעים שמגיע אֲליהם כמעשה הצדיקים, וכן להיפך. יש והשם מאריך אפו בכדי לאפשר לרשע לחזור בתשובה, או לבניהם.
רשעים רגילים לעשות עברות, וכשלצדיק מגיעה "הזדמנות" כזו, מתגבר ולא נופל, שהרי גיבור הוא הכובש את יצרו, כוח זה מחזיק אותו ואת העולם כולו.
הבל הוא כוח של אור חוזר, דהיינו התגברות בדחיית התגובה, ואפשרות לפעול כצדיק בשמירה על הברית. ישנם באדם צדדים של רשע וצדיק, ועליו להתמודד עם שני הכיוונים, לא להגיב באופן ספונטאני על כל מקרה, אלא לפעול כראוי בהתאם לברית – להתחייבות למסגרת ולחוקים העליונים.
שאלות חזרה זהר שמות מט-נא
1. מהו שכתוב "עושה מלאכיו רוחות" לא עשה בשלון עבר?
2. מהו ויקום מלך חדש?
3. מהו אשר לא ידע את יוסף, וכיצד זה קשור לשאול הנחבא אל הכלים?
4. מה הפירוש שכוכב אחד היה רץ מצד זה וכוכב אחר מצד זה במציאות של איילת השחר?
5. מהו אור שחור שיש בלילה? וכיצד משתמשים בו באופן הראוי כדי שיאיר ביום?
6. למי כיון דוד המלך את דברו: "אלי אלי למה עזבתני"?
7. לשם מה צריכים את התפילה בבוקר לפני שיוצאים לדרך?
שְׁמוֹת מט-נא
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ
הָיגִיעָה וֵהָירִידָה מַגִּיעִים לִפְנֵי גילוי הָאוֹר.
הכוח הפירוד בנפש שנק' פרעה, אינו מכיר את נקודת הצדיק שבאדם, שזו נקודת העוגן להצלה, ובה לא ניתן לפגוע. לכן בכוח הצדיק יכול האדם לזכות להצלה, וכך צריכים היו ישראל לקחת את עצמות יוסף שבכוחו יוכלו לצאת מהאנוכיות והגאווה.
בתחילת התהליך אדם נפרד מהבורא בכדי לגלות את הפרטיות ולהרגיש את עצמו, שהרי רק עם כוח עצמי ניתן לבוא כשותף לאהבה, וזו בחינת איילת השחר. העזיבה היא ירידה לצורך העליה, לצורך בניית הגעגוע וההשתוקקות, תהליך ריחוק שמחייב החשכה. לכן אין לפחד מ"אור" שחור, ירידה לפני הגאולה, להסתכל ולהאמין בפסגה הבאה שבוודאי בעזרת השם ניתן אליה להגיע, בחינת מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר: למנצח – קורא לה להתחבר לאידיאה שנק' נצח, לחבר את ההשתוקקות לקשר עם השם.
רבי יוסי אמר: בכל יום עושה הקב"ה מלאכים שליחים לעולם, כמ"ש: עושה מלאכיו רוחות. עשה, לא כתוב, אלא עושה, לשון הווה. משום שבכל יום ויום עושה. ובעת ההיא נתמנה מלאך ממונה אחד על מצרים כמ"ש: וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ. חדש ודאי, הוא הממונה, שהקב"ה עשהו עתה. עשייה היא חידוש, שהיא בחינה של למעלה מהדעת מצד הנברא. גם הכוחות/המלאכים דרכם מנהיג ה' את העולם הם מתחדשים תדיר.
אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף. כי הממונה (על מצרים) ממקום הפירוד היה כמ"ש: ומשם ייפרד, והיה לארבעה ראשים. והראשון מפירוד ההוא היה נהר מצרים כמ"ש, ושם האחד פישון (קליפה דחוכמה), שהוא נהר מצרים. ומשום זה לא ידע את יוסף, שהוא המקום שכל הייחוד שורה בו, שנקרא צדיק. כי יוסף הוא יסוד, שנקרא צדיק, שכל ייחודי ז"א ונוקבא נעשים עימו. והפירוד לא ירצה לֵידַע את הייחוד. יסוד הוא צר (מחסדים) ואריך, וכשאומר: שלא ידע את יוסף, אומר שלא גרם לשבירת הכלים מבחינת יוסף. עצמות יוסף, הם אלו שניצלו והצילו את עם ישראל ממצרים. אמנם ליוסף מלכות זמנית, אך אין הוא פגיע מפני שהחוכמה לא שולטת עליו. כמו בחינת שאול שנחבא אל הכלים, והאור לא שבר אותו בשבירת הכלים מפני שהוא צר בחסדים ולא רוצה להתעסק עם אור החוכמה. לכן שאול קיבל בהשאלה את המלוכה, שהוא צד השכל, עד אשר יבוא צד המלכות – הלב לשלוט.
אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר
רבי אלעזר ורבי יוסי היו הולכים בדרך (השם), והקדימו ללכת לפני אור היום (שֹמו את ההליכה כסיבה לאור). ראו כוכב אחד שהי רץ מצד זה וכוכב אחר שרץ מצד זה. אמר רבי אלעזר מתי יגיע הזמן הכוכבי בוקר לשבח לאדונם.
לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר מזמור לדוד. כי כשהאיר פני המזרח וחשכת הלילה התפשטה, יש ממונה אחד לצד מזרח, קו אמצעי, שמושך חוט אחד של אור מצד דרום, קו ימין, עד שבא ויוצא השמש, ובוקע באלו חלוני הרקיע, ומאיר העולם. ואותו החוט, שמושך מצד דרום, מעביר את חשכת הלילה כשהנוקבא בבחינת השמאל בלבד, אין החכמה שבה יכולה להאיר, מפאת חיסרון החסדים. ונמשך ממנה חשכת הלילה. ואז מתגבר הקו האמצעי, בכוח המסך דחיריק שבו, ומושך חוט אחד של אור החסדים מצד דרום, ימין. עד שמתלבשת החכמה שבנוקבא בחסדים, שאור השמש, הקו האמצעי, משפיע לה בעת שליטתו, ביום. ואז נשלמת הנוקבא בזיווג של יום. והממונה המושך החוט, הוא המ"ן ומסך דחיריק, העולים לקו אמצעי, ז"א. בשלב ראשון ההשתוקקות מושכת חושך, גילוי שמחשיך את הנוקבא.
ואז באה איילת השחר. שבא אור שחור (אור ע"ב ס"ג להשלמת כלים, שנותן את הכוח לכלי,לרצון, להשתוקקות) בחשכה, הנוקבא, איילת השחר, להתחבר ביום, בז"א, והיום מאיר. ואור היום כולל ושואב בתוכו את האיילה, הנוקבא. ועל האיילה הזאת, כשנפרדת מן היום אחר שכבר כלל אותה, אמר דוד שירה, כמ"ש, למנצח על איילת השחר.
ומה אמר לה דוד? אֵלִי אֵלִי, לָמָה עֲזַבְתָּנִי. כי נפרדה איילת השחר, הנוקבא, מאור היום, ז"א. וע"כ אין לה אז מה להשפיע, ועזבה אותו. בעוד שהיו הולכים הגיע זמן תפילה, אמר רבי אלעזר: נתפלל התפילה ונלך. תפילה היא ע"י דמעה, עירוב של מלכות בבינה.
הָיגִיעָה וֵהָירִידָה מַגִּיעִים לִפְנֵי גילוי הָאוֹר.
הכוח הפירוד בנפש שנק' פרעה, אינו מכיר את נקודת הצדיק שבאדם, שזו נקודת העוגן להצלה, ובה לא ניתן לפגוע. לכן בכוח הצדיק יכול האדם לזכות להצלה, וכך צריכים היו ישראל לקחת את עצמות יוסף שבכוחו יוכלו לצאת מהאנוכיות והגאווה.
בתחילת התהליך אדם נפרד מהבורא בכדי לגלות את הפרטיות ולהרגיש את עצמו, שהרי רק עם כוח עצמי ניתן לבוא כשותף לאהבה, וזו בחינת איילת השחר. העזיבה היא ירידה לצורך העליה, לצורך בניית הגעגוע וההשתוקקות, תהליך ריחוק שמחייב החשכה. לכן אין לפחד מ"אור" שחור, ירידה לפני הגאולה, להסתכל ולהאמין בפסגה הבאה שבוודאי בעזרת השם ניתן אליה להגיע, בחינת מדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. לַמְנַצֵּחַ עַל אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר: למנצח – קורא לה להתחבר לאידיאה שנק' נצח, לחבר את ההשתוקקות לקשר עם השם.
שאלות חזרה שמות מו-מח
1. מה היה המצב לאחר שהוסרה ממשלת בבל ומדוע לא היה תיקון שלם?
2. מדוע מבוע העליון שהוא י' דהוי"ה נסתלק עפ"י אות קמ"ה?
3. כיצד מתואר תיקון הנוקבה ומדוע המס' י"ב מופיע בתיקונה?
4. כיצד יראה גמה"ת ומתי הוא יקרה?
5. מהו עולם שכולו שבת? כיצד זה מתאר את התיקון של אחדות יראה ואהבה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שְׁמוֹת מו-מח
בִּיאַת מְשִׁיחַ
כאן רשב"י מגלה כיצד צריך להיראות גמר התיקון. השם השלם הוא חיבור באותיות הויה, לעומת הגלות שהיא נתק בין האות וו לאות ה אחרונה, וגאולה זה חיבור בניהם, בעקבות הטהרה של המלכות (ה אחרונה, הלב), דהיינו ביטול עבודה זרה וביטול הרצון לקבל, אז יכולה להתחבר עם המשפיע.
אך הבעיה היא שהַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, דהיינו האדישות בגין העוונות שהאדם כבר לא מרגיש את צער השכינה הגדול. עצם זה שלא כואב לו האובדן, כיצד יתקנו? לכן יש להתדבק בהשם להתאמץ ולחשוב במונחי אהבה ופלא שניתן להתגעגע לקשר וחיבור עם השם יתברך. כך נזכה לעולם שכולו שבת, גמר תיקון של יראה ואהבה. בזמן תיקון עובדים על הנפש ובגמר תיקון גם הגוף יתוקן.
כיוון שהוסרה ממשלת בבל (הגאווה שהייתה בעם), והתחילה אות ה תחתונה דהויה להאיר, ישראל כולם לא חזרו להיטהר, להיות סגולה שלמה כמקודם, אלא מעט מעט חזרו מגלות בבל לארץ ישראל. וכיוון שלא נמצא שלמות (שלא חזרו כולם וגם החוזרים לא היו ממש באחדות), אז י' העליונה דהויה, לא ירדה להאיר כל כך, כמו שהייתה מאירה לפנים, אלא מעט מעט בלי סדר, כי ישראל לא היו טהורים כראוי כמקודם. וע"כ מבוע העליון, י' דהויה, לא היה נובע ולא האיר, אלא שחזר להאיר מעט מעט מתוך הדחק של השם.
בתחילה התיקון לא היה שלם, ולכן חזרו לסורם, וירדו לגלות אדום וצריכים שוב לעשות את שני התיקונים בבחינת האות וו – זמן היגיעה.
וו הוא מדרגת 66 שצריך לגלות את בחינת הנוקבא, החיבור אל הבינה. היסוד צריך לחבר.
וע"כ יתגרו בישראל מלחמות רבות עד שהחושך יכסה ארץ, וה' תחתונה, הנוקבא, נחשכה ונפלה לארץ. ומבוע העליון, י' דהויה, נסתלק כמקודם, משום שמלכות אדום נתחזקה, וישראל חזרו לסורם. ה' נותן עוד ועוד הזדמנויות, ויש לנצל אותם לחיבור.
וע"כ אות ה תחתונה, בית שני, נחרבה. וכל י"ב שבטים של ה"ת, כמספר המחנות של ישראל, שהם י"ב שבטי יה, הם בגלות של מלכות אדום. ומבוע העליון, ו' דהויה, ז"א, נסתלק מאותו מבוע שמשפיע אליו, מיסוד דז"א, כמ"ש: הַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, זהו היסוד שאיבד אותה הנביעה של מקור העליון, שהיה נוזל ומושך מלמעלה.
ואז היה פירוד בה', בית שני, שנפרדה מן ו' דהויה, ז"א, והיא באה בגלות אדום, בכל אלו י"ב שבטים והמחנות של ישראל. י"ב שבטים, עולים למספר גדול. ומשום שסוד הה' היה בכל מספר הזה, ע"כ נמשך הגלות זמן רב. מלכות מתקנת לאט, מפני שכל תהליך מלמטה הוא על סדר המדרגה.
סוד הסודות לחכמי לב נמסר. י' שבטים הם אלף שנים, שני שבטים מאתיים שנה. כי י"ב אורות של הנוקבא, הנקראים שבטים, הם נמשכים מבינה, שספירותיה בסוד מאות, וע"כ הם י"ב מאות. התחילו דמעות לנפול פתח רבי שמעון: בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ. לסוף י"ב שבטים של הגלות, לסוף אלף ומאתיים, הלילה יחשך לישראל, עד שתתעורר הו' לזמן שישים ושש שנים. כי ו' במילואו, כפי שנשמע במבטא הוא וו, אשר ו ראשונה, הוא ת"ת שספירותיו בסוד עשיריות, והם שישים. וו' השנייה היא יסוד, ספירותיו בסוד יחידות, והם שש. ולכן הו' דהויה הם שישים ושש. שש הוא זמן יגיעה, 60 מצד ז"א, 600 מצד הבינה לקניית מדרגה רוחנית, 6000 מצד מטרת הבריאה.
לסוף י"ב שבטים, שהם אלף ומאתיים שנים של הגלות, ולסוף שישים ושש שנים בחשכת הלילה, שהיא הגלות, אז, וזכרתי את בריתי יעקב, שהוא ת"ת. זהו התעוררות אות הו', ת"ת, ו' דהויה, הנפש, הפנימיות של בית יעקב, הנוקבא, הנקראת בית של יעקב. וזה, כל הנפש הבאה ליעקב מצריימה שישים ושש, הו', הנפש של בית שני, ה"ת, וו' היא שישים ושש. שישים להתעוררותו של יעקב, תפארת. ושש להתעוררותו של יוסף, יסוד. וע"כ הוא במלואו ו"ו, שרומז על ת"ת ויסוד, שהם שניים בחיבור אחד, כי יסוד ות"ת נחשבים כאחד. וע"כ מרומזים בב' ווים שבמילוי הו', שהם אות אחת.
משם ולהלאה יעורר הקב"ה הניסים והאותות, ויתעוררו על ישראל הצרות. ואז נאמר, ואף את בריתי יצחק. כי יצחק גבורה ודין. ואח"כ, כשיערוך מלך המשיח מלחמות בכל העולם בימינו של הקב"ה, שהוא חסד, כמ"ש, ימינך ה' נאדרִי בכוח, אז נאמר, ואף את בריתי אברהם אזכור, כי אברהם, הוא חסד. ואח"כ, ואת הארץ אזכור, זו היא ה"ת דהויה, הנוקבא, שנקראת ארץ. בזמן ההוא כתוב, והיה ה' למלך על כל הארץ. רק כאשר מלכות מתחברת לבינה זהו חיבור שלם.
לסוף שישים ושש שנים אחרות, שהם ביחד עם השישים ושש, מאה ושלושים ושתיים שנים, יתראו האותיות בשם הקדוש מפותחות בשלמות השישים ושש, למעלה בת"ת, ולמטה בנוקבא, כראוי. וזה הוא ה"ה עליונה ותחתונה, שיש במילואה על ה"ת. כמו ו"ו, שיש במילוי ו', אשר ו' העליונה משפעת סוד שישים לה' העליונה, וו' התחתונה משפעת סוד שש לה' התחתונה. וכל אלו השבילים, שהם ל"ב שנים מן קל"ב, הכלולים באות ו"ה ו"ה, אשר ו"ה הראשונות הן ב' פעמים שישים, וו"ה השניות הן ב' פעמים שש, שהם יחד קל"ב. הנה מספר ל"ב שבהן רומז אל סוד השלמות של מאה ושלושים ושנים, שנעשה בהן הכנה לקבל ל"ב שבילים של החכמה מן הי' דהויה. קודם לא התקבלה החוכמה מל"ב שבילי חוכמה, אלא מל"ב נתיבות החוכמה.
ובסוף מאה ושלושים ושתיים שנים אחרות, כי אותן קל"ב שנשלמו בת"ת ונוקבא, שהם ו"ה דהויה, צריכים ג"כ שיאירו בחכמה ובינה, שהם י"ה דהויה, יקוים הכתוב, לאחוז בכנפי הארץ וינערו רשעים ממנו ויטוהר הארץ הקדושה, והקב"ה יחיה המתים שבארץ הקדושה, ויקומו מחנות מחנות בארץ הגליל.
ואז יתוקן הסתימה שבמבוע העליון של הויה, באות י', חכמה. ויתקיימו ל"ב שבילים שבחכמה בשלמות להשפיעם למטה, ויתקיימו כל האותיות של השם הקדוש י"ה ו"ה בשלמות.
עד הזמן שיהיה נוזל וימשוך מבוע העליון, הי' בחיבור האותיות ה"ו, שהם בינה ות"ת, תוך ה"ת דהויה, הנוקבא. וזה הוא להשלמת מאה וארבעים וארבע שנים אחרות, שהם קל"ב שלישיים עם י"ב שבטים שבנוקבא, שהם ביחד מאה וארבעים וארבע שנים. ויקוצו שאר המתים שבשאר הארצות, מתי חוץ לארץ.
קנה) שימצא כל זה במספר ח"ת, שהם ב' פעמים קל"ב ומאה וארבעים וארבע, שהם ביחד ת"ח. ויתיישב העולם ויבושם, ויעבור צד האחר מן העולם. וה"ת, הנוקבא, תתמלא מן מבוע העליון, הי' דהויה, החכמה. ותתעטר ותאיר בשלמות. וכמ"ש: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה, כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם, כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים.
עד שיהיה שבת לה' (שגם המקום וגם הזמן יתוקן והאדם יתוקן מצד הנפש ומצד הגוף), ללקוט נפשות בתענוג הקדושה, להמשיך נפשות יתֵרות בסוד הזיווג העליון, בכל אלף השביעי, שכולו שבת. וזה הוא התעוררות הרוחות הקדושים, של עם ישראל להתלבש אחר השבת, אחר אלף השביעי, בגופות אחרים קדושים, להיקרא קדושים כמ"ש: וְהָיָה הַנִּשְׁאָר בְּצִיּוֹן, וְהַנּוֹתָר בִּירוּשָׁלִַם קָדוֹשׁ יֵאָמֶר לו. אותם גופות אחרים קדושים הכוונה לכותנות אור כפי שהיה לאדם ראשון לפני החטא, יחזור התיקון של צמצום א'.
כאן רשב"י מגלה כיצד צריך להיראות גמר התיקון. השם השלם הוא חיבור באותיות הויה, לעומת הגלות שהיא נתק בין האות וו לאות ה אחרונה, וגאולה זה חיבור בניהם, בעקבות הטהרה של המלכות (ה אחרונה, הלב), דהיינו ביטול עבודה זרה וביטול הרצון לקבל, אז יכולה להתחבר עם המשפיע.
אך הבעיה היא שהַצַּדִּיק אָבָד, וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב, דהיינו האדישות בגין העוונות שהאדם כבר לא מרגיש את צער השכינה הגדול. עצם זה שלא כואב לו האובדן, כיצד יתקנו? לכן יש להתדבק בהשם להתאמץ ולחשוב במונחי אהבה ופלא שניתן להתגעגע לקשר וחיבור עם השם יתברך. כך נזכה לעולם שכולו שבת, גמר תיקון של יראה ואהבה. בזמן תיקון עובדים על הנפש ובגמר תיקון גם הגוף יתוקן.
שאלות חזרה שמות מג-מה
1. היכן נמצאים כל הסודות של גילוי משיח עפ"י דברי רשב"י לבנו אלעזר (אות קל"ג)?
2. מדוע אסור להעיר את האהבה "עד שתחפץ"?
3. מיהם "ה' אלוקינו" בפסוק "ה' אלוקינו בעלונו אדונים זולתך, לבד בך נזכיר שמך"?
4. למה גורמת ההפרדה בין הנוקבא לבעלה, הנקראת "שכינתא בעפרא"? מדוע זה כל כך חמור?
5. מהי בחינת גלות בבל בחורבן בית ראשון, מצד שם ה' ומצד ההארה שצריכה להתקיים?
6. האם מלכות בבל שלטה למעלה בז"ת דבינה, שהם סוד ע' שנים? הסבר ונמק.
בלי קיום השם הקדוש, גם אם אדם מרגיש אהבה בנפשו, זו אהבה מזויפת. יהודי חייב השליטה בתפיסת האלוקות שבו לשמות הויה אלוקים – בחינת החסד ההשפעה עם בחינת המסגרת והגבורה.
רכישת אהבה מחייבת חיבור לב למוח, גוף לנשמה, ולשם כך חייב לבוא ויתור על הגאווה שיאפשר שליטת חוכמה ובינה.
השאיפה האמיתית של האדם צריכה להיות שהתובנות שלו יפעלו רק לקשר להשם יתברך. השם הויה הוא כוח ההשפעה, הנתינה ההתפשטות ממעלה למטה, בשילוב השם אלוקים שהם הגבולות והמסגרת בתוכה ניתן לקבל את האור כראוי. דהיינו להסכים לקבל רק תענוג מהאמת, מהקשר לבורא.
עצם הרגשת הפירוד בנפש, היא הסימן שהאדם מרוחק מהשם. הלב הוא זה שמוביל את האדם, ויש לתקנו כדי שיהיה מחובר לשֵֹכל אמוני ויוביל למקומות הנכונים את כל הרצונות. אדם מרוכז דואג לעלות ביקוש שהלב יפעל לפי המחשבה הישרה. הערב רב מחפשים רק את רצונות הגוף, ללא חיבור לאמת, ומפילים את האדם. זהו בדיוק מצב הגלות – לב שאינו קשור למוח.
ללא ויתור על הגאווה ימצא עצמו בריב תמידי כאשר כל צד רואה רק את הפרטיות שלו ללא להתחשב בצד השני, תופעה שמתראה כהאשמות. על מצב זה כתוב: בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ – אלו רצונות אחרים שהופכים להיות אדונים על האדם הישראלי, וכאן עליו לעצור, להבין את תכליתו ותפקידו במארג הכללי, ולהסיר את הרצונות שאינם מקדמים.
אל לו להסכים לתענוג מזויף, אלא ילָמֶּד עַצְמְךָ לֶיהַנוֹת מֶהָאֶמת.
גדלות ההשגה בנפש היא מדרגה בה מרגיש האדם שכל הרצונות שהיו מפורדים, מתאחדים לרצון מרכזי אחד דרכו הוא מנהל את האני האמיתי שלו. לשם כך יש להשיג אמונה של ג' האבות, וכאשר האמונה מתפשטת ללב, זוכים לגדלות ההשגה. משה=345 + אהבה=13 סה"כ = משיח.
אמר רבי שמעון: בני אלעזר, כל אלו הדברים תמצא בסוד של שלושים ושניים ל"ב שבילי החכמה של השם הקדוש (מוחין – ל"ב נתיבות אהבה הנמשחים לגוף). וכל עוד שניסים אלו לא יתעוררו בעולם, לא יהיה נשלם השם הקדוש, ולא תתעורר האהבה כמ"ש: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ, בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה. בצבאות, זהו מלך המשיח, שנקרא צבאות. או באיילות השדה, אלו שאר הצבאות והמחנות שלמטה. אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה, זהו ימינו של הקב"ה, ספירת החסד, שנקראת אהבה. עַד שֶׁתֶּחְפָּץ, ששוכבת לעפר (בחינת הרצון לקבל על מנת לקבל), השכינה שבגלות, שיהיה רצון המלך בה. צדיק יהיה, מי שיזכה לאותו הדור. צדיק הוא בעולם הזה, צדיק הוא בעולם הבא.
רבי שמעון הרים ידיו בתפילה לפני הקב"ה והתפלל תפילתו, לאחר מכן באו רבי אלעזר בנו ורבי אבא וישבו לפניו, בעוד שהיו יושבים, ראו אור אחד של היום שנחשך, וצינור אחד של אש לוהט שנשקע בתוך הים של טבריה (הטבור של ישראל – מקום המלכות), וכל מקום ההוא נזדעזע.
אמר רבי שמעון: ודאי שעתה הוא הזמן שהקב"ה זוכר את בניו ומוריד שתי דמעות לתוך היום הגדול, וכשיורדות פוגעות בצינור הזה של אש לוהט וישקעו זה בזה ביחד בים. בכה רבי שמעון ובכו החברים. בכי זה העלאת מ"ן של מדרגת נה"י מצד מלכות שהתכללה בבינה, כאן מדובר על סוד צמצום ב' והשלמת כלים של חוכמה.
אמר רבי שמעון: הרי הערותי בסוד האותיות של השם הקדוש בסוד ההתעוררות שלו, של הקב"ה, אל בניו. אבל עתה יש לי לגלות, מה שלא ניתן רשות לאדם אחר לגלות, אלא זכות של דור הזה יקיים העולם עד שיבוא מלך המשיח. אמר רבי לרבי אלעזר בנו ולרבי אבא: קומו על רגליכם, בכה רבי שמעון פעם שנית ואמר: אוי מי יקום אז, במה שאני רואה שהגלות יהיה נמשך, מי יכול לסבול. רואה רבי שמעון שרק מעט חכמים יוכלו לסבול את מדרגת החוכמה העצומה בזמן משיח.
אף הוא רבי שמעון קם (גילה מקום הגדלות) ואמר: יְהוָה אֱלֹהֵינוּ בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ; לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ. במקרא הזה יש סוד עליון בסוד האמונה. ה' אלוקינו, זאת היא ההתחלה של סודות העליונים, (הויה) חכמה (אלוקים)בינה, שמשם כל האורה יוצאת להדליק את כל הנרות. כלומר, שכל המוחין דזו"ן ובי"ע יוצאים מחו"ב הללו, הנקראים הויה אלוקינו. ושם תלוי כל סוד האמונה, הנוקבא כמ"ש, ויִבן ה' אלקים, שהם חו"ב. את הצלע, הנוקבא, הנקראת אמונה.
בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ. כי אין מי שישלוט על עם ישראל רק שם העליון הזה, ה' אלוקינו. ועתה בגלות שולט עליו צד האחר.
לְבַד בְּךָ נַזְכִּיר שְׁמֶךָ. שהשם הקדוש, הנוקבא, היא כלל של כ"ב אותיות (חסרונות), וע"כ היא נקראת את, שרומז על כ"ב האותיות מא' עד ת'. וכנסת ישראל, הנוקבא, אינה מתברכת אלא מתוך שם הזה, בך, ז"א, שכולל בתוכו ג"כ כ"ב אותיות, כמספר בך, כמ"ש: אשר נשבעת להם בך. וכן, בך יברך ישראל. כי בך ארוץ גדוד. שכל אלו רומזים על ז"א. ובזמן שהשלמות נמצאת, לא היו נפרדים ז"א ונוקבא זה מזו, ואסור להפרידם זה מזו, אישה מבעלה, לא בהרהורים ולא בהזכרה, בשביל שלא להראות פירוד. ועתה, בגלות נמצא פירוד, כי מתוך הצרות הבאות עלינו בכל עת ועת, אנו עושים בזה פירוד, להזכיר שם הנוקבא לחוץ מבעלה, ז"א, משום שהיא שוכבת לעפר. הנהגת העולם היא תמיד ע"י הנוקבא. וכשמחוברת עם בעלה ז"א, יש לה ממנו כל עונג וכל טוב להשפיע לעולם. ואז נבחן שהתחתונים, הזכאים לשפע הזה, גורמים זיווג הנוקבא עם בעלה ז"א. אבל בזמן הגלות, כשאין התחתונים ראויים לשפע הגדול, אלא מקבלים מהנהגת הנוקבא צרות ועינויים קשים, נבחן שאנו התחתונים עושים פירוד בין ז"א לנוקבא, והנוקבא היא לבדה, לחוץ מז"א, והיא שוכבת לעפר. כי בהיותה בלי זיווג עימו, נמשכים ממנה כל הדינים הקשים לעולם, שמחמת זה היא שפלה ומשופלת עד עפר. וכמ"ש: והיינו לבד בך נזכיר שמך. אשר שמך, הנוקבא, תהיה מחוברת בך, ז"א. ואז יהיה בעולם כל השלמות והטוב.
כשהנוקבא לחוץ מבעלה, נבחן שאנו מזכירים את שם הזה בפירוד, משום שאנו רחוקים ממך, וגרמנו שאחרים שולטים בנו. ושמך, הנוקבא, בפירוד מן השם בך, ז"א. וזהו בימי הגלות.
משום שגלות הראשונה הייתה מבית ראשון, ובית ראשון הוא ה"ר של הויה, בינה. וכנגד ע' שנים שלה, שהם ז"ת חג"ת נהי"מ, הייתה הגלות של בית ראשון ע' שנים, שכל ספירה כוללת עשר, והם ע'. ואלו ע' שנים לא נמצא האֵם, ג"ר דבינה, רובצת עליהם. והיו נפרדים מן שם העליון, ה"ר דהויה. ואז יוד דהויה, העליון של הבינה, נסתלק למעלה לאין סוף. ובית ראשון העליון, הקדוש, הבינה, אינו נובע מַבוע מים חיים, כי המקור שלה, יוד דהויה, חכמה, נסתלק.
אות ה ראשונה דהויה, ע' שנים בגלות, משום שהיא נקראת ז' שנים, כמ"ש, ויבנהו שבע שנים. על בית ראשון, ה"ר, אם תאמר, שמלכות בבל שלטה למעלה בסוד הע' שנים, שהם בינה, ח"ו? אלא בזמן שהיה בית המקדש קיים, האור והנביעה של אמא עילאה, בינה, היה מאיר ויורד למטה. כיוון שחטאו ישראל ונחרב בית המקדש, ומלכות בבל הייתה מושלת, נתכסה ונחשך אור ההוא, והתחתונים הקדושים לא היו מאירים.
וכיוון שהתחתונים לא היו מאירים, משום ממשלת מלכות בבל, נסתלק אור ההוא של הבינה, ואותו מבוע העליון, שהיה נובע אל הבינה, שהיא יוד דהויה, חכמה, נסתלק למעלה באין סוף. אז אלו ע' שנים של הבינה לא היו מאירים, משום הארה ההיא של הי' שנמנעת להאיר אל הה'. וזה היה ודאי גלות של ע' שנים של הבינה, הבית ראשון.
בלי קיום השם הקדוש, גם אם אדם מרגיש אהבה בנפשו, זו אהבה מזויפת. יהודי חייב השליטה בתפיסת האלוקות שבו לשמות הויה אלוקים – בחינת החסד ההשפעה עם בחינת המסגרת והגבורה.
רכישת אהבה מחייבת חיבור לב למוח, גוף לנשמה, ולשם כך חייב לבוא ויתור על הגאווה שיאפשר שליטת חוכמה ובינה.
השאיפה האמיתית של האדם צריכה להיות שהתובנות שלו יפעלו רק לקשר להשם יתברך. השם הויה הוא כוח ההשפעה, הנתינה ההתפשטות ממעלה למטה, בשילוב השם אלוקים שהם הגבולות והמסגרת בתוכה ניתן לקבל את האור כראוי. דהיינו להסכים לקבל רק תענוג מהאמת, מהקשר לבורא.
עצם הרגשת הפירוד בנפש, היא הסימן שהאדם מרוחק מהשם. הלב הוא זה שמוביל את האדם, ויש לתקנו כדי שיהיה מחובר לשֵֹכל אמוני ויוביל למקומות הנכונים את כל הרצונות. אדם מרוכז דואג לעלות ביקוש שהלב יפעל לפי המחשבה הישרה. הערב רב מחפשים רק את רצונות הגוף, ללא חיבור לאמת, ומפילים את האדם. זהו בדיוק מצב הגלות – לב שאינו קשור למוח.
ללא ויתור על הגאווה ימצא עצמו בריב תמידי כאשר כל צד רואה רק את הפרטיות שלו ללא להתחשב בצד השני, תופעה שמתראה כהאשמות. על מצב זה כתוב: בְּעָלוּנוּ אֲדֹנִים זוּלָתֶךָ – אלו רצונות אחרים שהופכים להיות אדונים על האדם הישראלי, וכאן עליו לעצור, להבין את תכליתו ותפקידו במארג הכללי, ולהסיר את הרצונות שאינם מקדמים.
אל לך להסכים לתענוג מזויף, אלא לָמֶּד עַצְמְךָ לֶיהַנוֹת מֶהָאֶמת.
הקודם