האבות היו רועים שמצאו את שידוכם על הבאר, וכאן מלמד כיצד צריך אדם לרעות את רצונותיו, לאיזה מרעה טוב לקחת אותם, מה מותר ומה אסור לעשות עם רצונות אלו.
רועה הוא מנהיג. במילה רועה יש את האותיות רע ואותיות ו-ה המפרידות בניהם, שהאות וו מציינת תורה ואות ה מצווה, לבוא להגיע למרעה שהיא התורה קדושה, ע"י שמקטין ומבטל עצמו, בא להתחבר ולקבל על עצמו עול מלכות שמים, דהיינו להסכים שחוק עליון מכתיב לו את דרך ההשפעה לתכלית.
בכדי להצליח צריך לנַהֵג את הצאן בצדק, דהיינו שכל פרט צריך להיות מדוד לפני חלקו בכלל, ובנוסף להימנע מגזל, דהיינו אַל תָּנְהִיג אֶת רְצוֹנְךָ לַמָּקוֹם שֶׁאֵינוֹ שֶׁלְּךָ, אל לך לרצות מה שלא שייך לך, אין לנהוג בטפילות, ובוודאי שלא לרעות בשדות זרים.
מנהיג טוב מחפש אמת ולא רייטינג וכך ינהיג אדם את רצונותיו ליהנות רק מהאמת, מבלי להתייחס למה חושבים עלי הסביבה.
בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה
ברגע שרצון גשמי שמתמלא נגמר ונכבה הצורך והרצון. רצון לקבל על מנת להשפיע אינו נגמר לעולם, דהיינו גם הרצון וגם המילוי לא נגמרים. כוחות הנפש שמגלים את מידת ההשפעה, פועלים אחרת מהרצונות הגשמיים שמתכלים. כשמשה גילה רצון כזה, הבין שסלולה הדרך לגמר תיקון.
כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה: מכאן שמי שפועל בחסד ובהשפעה, מידת הגבורה אינה מכלה אותו, וכך העונש הוא בחינת תיקון.
זהו שמשה מלמד את האדם שאין יאוש כלל, גם אם הסנה בוער, וקשה – הוא לא אוכָּל, תוכל להתגבר באמונה.
עיקר ביטוי פנימיות האדם הוא הלב ולא המחשבה הנסתרת. לכן מעשה חיצוני בלי שיתוף כוונת הלב, אינו נחשב למועיל. כאשר אדם פועל מצד הדיבור – השָׁוְּעָה, תפקידו להוריד גם ללב, נדרש השילוב בחיבור: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, וצריך להפעיל לב אמיתי ולשם כך דרושים מחשבות ומעשים טובים.
צעקה בלב אומר הרגשת הלב, או שלילית של כאב, או חיובית של שמחה המביאה לאהבה. אם אדם לא מצטער על חורבן בית המקדש, לא ידע כיצד לתקן את הלב, לא יוכל לפעול את אותה אמת והחיסרון המורגשים בלב. האדם הוא לא ההשקפה שלו, סוג העתיד, אלא ההווה – הרגשת הלב. כל תפילה ובכייה באים בכדי להגיע לצעקה שתזיז את הלב. אין מדובר על כאב על חיסרון בדברים גשמיים, אלא בכי על הריחוק מהשם. בנוסף למחשבה, יש להוריד ללב גם את את הכוונה במעשה, בכדי שהלב יהיה כואב או שמח, שזו הצעקה שהשם שומע. בכדי להוריד גם את כוונת המעשה יש להשתמש בדמיון, שהוא כלי היודע לשקר את השקרן, כלומר לתת תחושה של ריחוק מהשם, למרות ש-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. ואחרי המעשים (למעלה מהדעת) נמשכים הלבבות. בכדי להגיע לאהבה הלב חייב להיות שותף, הפעולה לבד אינה מספיקה.
כנגד מעשה מחשבה ודיבור אלו צורות של התבטאות פנימיות האדם החוצה.
אמר רבי יצחק: שלושה עניינים כאן: אנחה, שַוועה, צעקה, ואינם דומים זה לזה. אנחה שכתוב: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. צעקה שכתוב: ויצעקו. שוועה שכתוב: ותעל שַוועתם אל ה'. וכל אחד מתפרש בפני עצמו. וכולם עשו ישראל. אמר רבי יהודה: צעקה ושוועה עשו ישראל, אנחה לא עשו, שזה משמע מהכתוב, ויאנחו ולא ויתאנחו, ולמעלה הייתה האנחה בשבילם.
צעקה ושוועה, במה הם נבדלים? אין לך שוועה אלא בתפילה, שנאמר, שִׁמְעָה תפילתי ה' האזינה. וכן, אליך ה' שוועתי. וכן, שוועתי אליך וַתִרְפָאֵני. הרי ששוועה, פירושו דיבורי תפילה. צעקה, פירושו, שצועק ואינו אומר כלום, בלי דיבורים (אין הגהים כלומר רק קול הבא מבפנים בלי חיתוך השפתים, בלי שיתוף המלכות). גדולה צעקה מכולן, שצעקה הוא בלב (בנקודה הפנימית), וקרובה להקב"ה יותר מתפילה ואנחה, שכתוב: אִם עַנֵּה תְעַנֶּה, אֹתוֹ כִּי אִם -צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. אנחה צעקה ושוועה, הן מחשבה קול דיבור, בינה ז"א מלכות. וע"כ צעקה שאין בו דיבור יותר מקובל לה' מתפילה בדיבור. משום שהדיבור הוא בהתגלות ויש בו אחיזה אבל צעקה, שאין בו התגלות רק בלב הצועק, אין בו אחיזה למקטרגים. וגם הוא מקובל יותר מאנחה, כי מגולה רק במחשבת הנאנח, בחינת בינה, ואין התחתון ביכולת להתדבק על ידה כראוי בה'. וע"כ צעקה יותר מקובלת.
בשעה שאמר הקב"ה לשמואל: ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך. מה כתוב: ויחר לשמואל, ויצעק (בפנימיותו) אל ה' כל הלילה, הניח הכל, אנחה ושוועה, ולקח צעקה, משום שהיא קרובה להקב"ה יותר מכולן כמ"ש: ועתה הנה צעקת בני ישראל, באה אלי.
זה מי שמתפלל ובוכה וצועק, עד שאינו יכול עוד לנענע בשפתיו, זו היא תפילה שלמה שהיא בלב, ולעולם אינה חוזרת ריקנית, אלא שמתקבלת. גדולה צעקה, שקורע גזר דינו של אדם מכל ימיו.
אמר רבי יצחק: גדולה צעקה שמושלת על מידת הדין של מעלה. גדולה צעקה, שמושלת בעולם הזה ובעולם הבא. בשביל צעקה נוחל האדם העולם הזה והעולם הבא. שכתוב, ויצעקו אל ה' בצר להם ממצוקותיהם יצילם.
השושנים הם נשמות ישראל, והדוד הוא הקב"ה, הָרֹעֶה שמנהיג את עם ישראל להטבה ושלמות ע"י שיתוף הלב באהבה.
ישנם חוקים ובתוכם פרטים שמקיימים אותם בהתאם לכלל העליון. הכלל הוא אחד, הביטוי שלו בא ע"י הפרטים, והחוקים גורמים להם לבטא את הכלל. דעת הפרט היא נפרדות, והחוק כופה אותו לבטא את הכלל אליו הוא שייך, למעלה מדעתו.
ומאחר והכלל הוא אחד, יוצא שכל החוקים הם אותם. ובכדי שיזכה אדם לתקן וליישר את הלב בניגוד לטיבו, צריך הוא לקבל את החוקים העליונים מעל טעם ודעת.
במילה רועה יש רע ואותיות ו-ה, שהאות וו מציינת תורה ואות ה מצווה, לבוא להגיע למרעה שהיא התורה קדושה, להתחבר אליה למרות הקוצים.
רבי שמעון פתח: דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים, אוי להם לבריות, שאינם משגיחים ואינם יודעים, בשעה שעולה במחשבה לפני הקב"ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו (של ההטבה השלמה) נבראו כולם כמ"ש: כולם בחכמה עשית. ובמחשבה זו, שהיא החכמה, נברא עולם הזה והעולם של מעלה.
נטה ימינו וברא העולם של מעלה, ז"א (משמע שהימין הוא העליון). נטה שמאלו וברא עולם הזה, מלכות כמ"ש: אף ידי יָסְדָה אֶרֶץ, מלכות, וימיני טִפְחָה שמים, ז"א, קורא אני אֲליהם יעמדו יחדיו. וכולם ברגע אחד נבראו. ועשה עולם הזה כנגד העולם של מעלה. וכל מה שיש למעלה יצא כדוגמתו למטה. שאין לך דבר למטה, שאין לו שורש בעולמות עליונים. וכל מה שיש למטה בארץ, יש כדוגמתו בים, והכל אחד. ברא בעולמות העליונים המלאכים, ברא בעולם הזה בני אדם, ברא בים לוויתן כמ"ש: לחבר את האוהל (הלב) להיות אחד.
כתוב באדם: כי בצלם אלקים עשה את האדם. וכתוב, ותחסרהו מעט מאלקים. אם בני אדם יקרים במעשיהם כל כך והם נאבדים מעפר הבאר, שנאבדים ע"י הקליפות, הנאחזות בעפר המלכות, שנקראת באר, איך יבואו לשאוב שפע מן הבאר? ובחר בעליונים, במלאכים, ובחר בישראל, לעליונים לא קרא בנים, לתחתונים קרא בנים כמ"ש: בנים אתם לה' אלוקיכם. הוא קרא להם בנים, והם קראו לו אב, שכתוב, כי אתה אבינו. וכתוב, דודי לי ואני לו. הוא בחר בי ואני בחרתי בו.
הרועה בשושנים. הוא רועה בשושנים אע"פ שהקוצים, הקליפות, סביב להם. ואין אחר יכול לרעות בשושנים כמוהו. הרועה בשושנים, שושן אדום ומימיו, שמוצקים ממנו, הם לבנים. כך הקב"ה מנהיג עולמו ממידת הדין, הרמוז באדום, למידת הרחמים, הרמוז בלבן. שכתוב: אם יהיו חטאיכם כַשָׂנִים (אדומים) כשלג ילבינו.
עיקר ביטוי פנימיות האדם הוא הלב ולא המחשבה הנסתרת. לכן מעשה חיצוני בלי שיתוף כוונת הלב, אינו נחשב למועיל. כאשר אדם פועל מצד הדיבור – השָׁוְּעָה, תפקידו להוריד גם ללב ונדרש השילוב בחיבור: וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ, כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים, וצריך להפעיל לב אמיתי ולשם כך דרושים מחשבות ומעשים טובים.
צעקה בלב אומר הרגשת הלב, או שלילית של כאב, או חיובית של שמחה המביאה לאהבה. אם אדם לא מצטער על חורבן בית המקדש, לא ידע כיצד לתקן את הלב, לא יוכל לפעול את אותה אמת והחיסרון המורגשים. האדם הוא לא ההשקפה שלו, סוג העתיד, אלא ההווה – הרגשת הלב. כל תפילה ובכייה באים בכדי להגיע לצעקה שתזיז את הלב. אין מדובר על כאב על חיסרון בדברים גשמיים, אלא בכי על הריחוק מהשם. בנוסף למחשבה, יש להוריד ללב גם את את הכוונה במעשה, בכדי שהלב יהיה כואב או שמח, שזו הצעקה שהשם שומע. לשם כך יש להשתמש בדמיון, שהוא כלי היודע לשקר את השקרן, כלומר לתת תחושה של ריחוק מהשם, למרות ש-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. ואחרי המעשים (למעלה מהדעת) נמשכים הלבבות. בכדי להגיע לאהבה הלב חייב להיות שותף, הפעולה לבד אינה מספיקה.
השושנים הם נשמות ישראל, והדוד הוא הקב"ה, הָרֹעֶה שמנהיג את עם ישראל להטבה ושלמות ע"י שיתוף הלב באהבה. ישנם חוקים ובתוכם פרטים שמקיימים אותם בהתאם לכלל העליון. הכלל הוא אחד, הביטוי שלו בא ע"י הפרטים, והחוקים גורמים להם לבטא את הכלל. דעת הפרט היא נפרדות, והחוק כופה אותו לבטא את הכלל אליו הוא שייך, למעלה מדעתו.
שאלות חזרה שמות קטו-קיז
1. כיצד הסתכל רבי יוסי על מעשיו של ר' אבא שקטף ורד ולאחר מכן הריח בו? מה הנך למד מכך על צורת ההתנהגות שלך כלפי גדולי ישראל?
2. מהו שאין העולם מתקיים אלא על הריח? הסבר זאת הן מצד ריח ההדס, הן מצד ריח השושן והן מצד קרבן על המזבח.
3. מה מוסיף לנו במה שמספר שגם את הקטורת מקריבים לבן ואדום? מדוע חייב את האדום כדי שיהיה לבן?
4. כיצד הצום דומה להקרבת קרבן שיכולה לעלות ממנו רוחניות אמיתית ומהי האזהרה החשובה בעניין התענית?
5. מהם ג' הפירושים האחרים שמלמדנו באות ש"ע, על הפסוק "דודי לי ואני לו הרועה בשושנים"?
שְׁמוֹת קטו-קיז
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
אין העולם מתקיים ללא רוחניות.
הריח – הרוחניות היא זו שמחברת את התחתון לעליון. דהיינו צורת ההתייחסות של האדם, המחשבה, הכוונה – הם המחברים בין המצב הגשמי, לעולם הרוחני. כמובן שאת הורד צריך כסימן שיפעים את הפנימיות שתעלה ריח. המצב, המקרה לא מקיימים את הקשר עם הבורא, ואפילו לא את האושר הפרטי.
ולכן במוצאי שבת, במעבר בין הרוחניות לגשמיות, הרחת ההדס מסמלת את ג' האמונות, ב – ג' האבות – שהאמונה היא הכוח להתחבר לרוחניות, וכאן רוצים להתחבר לכוח הנשמה היתרה שמסתלקת, לא לאבד לגמרי את הרוחניות.
וכך אמר הרשב"י: בחד קטיר היתקטרנא – בזכות ריח הקטורת קשורה פנימיות נפשי להשם יתברך.
החטא הוא לחשוב שהמצב קובע.
מחטיאים את המטרה בחשיבה שהחומריות, או בחיפוש מה אני אקבל בפרטיות – יביאו אושר אמיתי. מוזר המצב שאדם מחטיא שוב ושוב במקום לעזוב קצת את התפיסה העצמית, לכוון קצת ימינה לאמונה, ליחד, לרוחניות. החטא הוא המחשבה שהרוחניות תהפוך לשפחה לגשמיות טובה יותר.
מלמד כאן כיצד מייצרים אהבה בעולם, ואומר שליהודי יש צלם, דהיינו סוג של היגיון מחשבתי שעם ביטול הגאווה, ניתן להגיע לאמונה שכל דין, שכל מקרה, שכל פרט מבטא את רצון השם להטיב.
רבי אבא היה הולך בדרך (המדרגות להתפתחות אישית להידבק בהשם), והיה עימו רבי יצחק. בתוך שהיו הולכים, פגעו בוְרָדים. לקח רבי אבא ורד אחד בידיו והיה הולך. פגע בהם רבי יוסי, אמר: ודאי שהשכינה כאן, ואני רואה ורד בידיו של רבי אבא, שהוא (סימן) ללמוד ממנו חכמה רבה, כי אני יודע שרבי אבא לא לקח את זה אלא להראות חכמה. ורד, שושנה היא בחינה כנגד עם ישראל, שושנים נק' נשמות ישראל, וכפי שבא ללמד כאן כיצד דרך הורד מגיעים לאהבה, מסמל את עבודת הנשמה להגיע למטרה, לאהבת השם.
אמר רבי אבא: שב (תהיה מיושב בדעתך, את הדעה שהחזקת עד עכשיו תעזוב) בני. ישבו, הריח רבי אבא באותו ורד ואמר: אין העולם מתקיים אלא על הריח, המוחין דהארת חכמה, המאירים ממטה למעלה, כדרך הריח (הורד הוא החומר, המצב. והריח הוא הפעולה ממטה למעלה. כלומר הורד הוא מטה בחשיבות והרוחניות היא החשובה). כי אני רואה שאין הנפש מתקיימת אלא על הריח, וע"כ מריחים בהדס במוצאי שבת, כדי להמשיך המוחין דהארת חכמה, הריח.
פתח ואמר: דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מי גרם לי שאני לדודי ודודי לי? מפני שמנהיג עולמו בשושנים. מה שושן יש בו ריח, והוא אדום (דין), מוֹצְקִים אותו (מוציאים מהחובר את המיצוי שבו), והוא מתהפך ללבן (חסד, רוחניות, השפעה), ולעולם ריחו לא זז. כך הקב"ה מנהיג עולמו בדרך זה, שאם לא כן, לא היה מתקיים העולם, משום האדם החוטא. והחוטא נקרא אדום כמ"ש: אם יהיו חטאיכם כַּשָּׁנִים כשלג ילבינו. וכן החוטא מקריב קרבנו לאש שהוא אדום, זורק הדם שהוא אדום סביב למזבח, וכן הבשר מידת הדין הרמוז באדום. מוצקים אותו, כשנשרף הקרבן על המזבח, ועולה העשן כולו לבן. ואז האדום נהפך ללבן, הרומז שמידת הדין נהפך למידת הרחמים. המצב הוא דין, למשל מישהו כועס עליך ואתה מאשים אותו בזה, כעת עליך לשרוף את המצב, דהיינו לומר שהוא אינו קובע בכלל. כך עבודת הקורבנות בבית המקדש סימלה את הקרבה ושריפת הרצון לקבל, וקירבה להשם.
אמר רבי אבא: כל מידת הדין אינו צריך אל הריח שלו אלא מצד האודם. כי הריח, הארת חכמה, אינו נמשך מצד הלבן, קו ימין שכולו חסדים. אלא מצד האודם, קו שמאל, שמשם החכמה, בסוד נקודת השורוק. שכתוב, ויתגודדו כמשפטם, עד שפוך דם עליהם. אלא שהיו יודעים, שלא ישיגו ממידת הדין, מלכות, כרצונם, להמשיך החכמה ממעלה למטה, כרצון כל עובדי עבודה זרה. זולתי באודם, ע"י קו שמאל, אדום. וע"כ התגודדו בחרבות עד שפוך דם עליהם, כדי להמשיך האודם.
גם כאשר זוכים לעבור עולם הרוחני, יש ללמוד כיצד להתייחס ולנהוג בו.
ועוד, אודם ולבן, שמאל וימין, נקרב לעולם והריח עולה משניהם. כי אין החכמה שבשמאל תוכל להאיר בלי התלבשות באור החסדים שבימין. וע"כ, מה השושן אדום ולבן, כך ריח הקרבן והקרבן עצמו מאדום ולבן. מריח הקטורת, שהשְמָנים אדומים ולבנים. הלבונה, לבן, מר דרור, אדום, והריח עולה מאדום ולבן. וע"כ מנהיג עולמו בשושנים, שהם אדום ולבן. וכתוב, להקריב לי חֵלב ודם. שהחלב לבן והדם אדום.
כנגד זה, אדם מקריב חלבו ודמו ומתכפר לו, שזה אדום וזה לבן. מה השושן, שהוא אדום ולבן, אין מוצקים אותו להחזירו כולו לבן, אלא באש. כך הקרבן, אין מוצקים אותו להחזירו כולו לבן, אלא באש. עתה, מי שיושב בתעניתו ומקריב חלבו ודמו אינו נצמק לחזור כולו לבן, אלא באש. מתוך תעניתו של האדם, נחלשים אבריו וגוברת עליו האש, ובאותה שעה צריך להקריב חלבו ודמו באותו האש, והוא הנקרא מזבח כפרה.
צום מועיל רק אם מביא בכוונה לתוצאה של רצון רוחני לקשר, וכך ביום הכיפורים הצום הוא רק אמצעי לעזוב את כל הנקודות הגשמיות, להביא בכוונה לנקודת הקשר הפנימית ע"י התפילה, שהיא כנגד הקורבנות. ובכלל בזה נמדד האדם: למה הוא מתפלל.
רבי אלעזר, כשהיה יושב בתענית, היה מתפלל ואומר: גלוי וידוע לפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, שהקרבתי לפניך חלבי ודמי, והרתחתי אותם בחמימות חולשת גופי. יהי רצון מלפניך, שיהא הריח העולה מפי בשעה זו, כריח העולה מקרבן באש המזבח, ותרצני.
נמצא שהאדם מקריב בתעניתו החלב והדם, והריח שעולה מפיו, הוא מזבח כפרה. ולפיכך תיקנו התפילה במקום הקרבן. ובלבד שיתכוון למה שאמרנו. כל דבר אשר יבוא באש, תעבירו באש וטיהר. שע"י האש מוחזר להיות כולו לבן. אמר רבי יוסי כשהיה בית המקדש קיים, אדם מקריב קרבנו בעניין זה, בסוד האדום והלבן והריח העולה מהם, וחזרתו לכולו לבן ע"י האש. ומתכפר לו, עתה, תפילתו של אדם מכפר לו במקום הקרבן באותו הדרך של כוונת הקרבן.
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים. מה השושנים קוצים מצויים בתוכם, אף הקב"ה מנהיג עולמו בצדיקים ורשעים. מה השושנים, אלמלא הקוצים אין השושנים מתקיימים. כך אלמלא הרשעים, אין הצדיקים ניכרים. במה הצדיקים ניכרים? מתוך שיש רשעים. כי אלמלא רשעים אין הצדיקים ניכרים. הרועה בשושנים. המנהיג עולמו בשש שנים, כי שושנים אותיות, שש שנים. והשביעית שבת לה'. דבר אחר, בשושנים, פירושו באותם ששונים בתורה. כי שושנים הוא לשון שונה. שושנה אומר שאדם צריך זמן יגיעה, כמו שש שנים, זוהי ההתגברות ממטה למעלה, ויתור עצמי על מקומך – ללא זה אין רוחניות.
שְׁמוֹת קטו-קיז דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים אֵין קִיּוּם לְעוֹלָם לְלֹא רוּחָנִיּוּת
הריח – הרוחניות היא זו שמחברת את התחתון לעליון. דהיינו צורת ההתייחסות של האדם, המחשבה, הכוונה – הם המחברים בין המצב הגשמי, לעולם הרוחני. כמובן שאת הורד צריך כסימן שיפעים את הפנימיות שתעלה ריח. המצב, המקרה לא מקיימים את הקשר עם הבורא, ואפילו לא את האושר הפרטי.
ולכן במוצאי שבת, במעבר בין הרוחניות לגשמיות, הרחת ההדס מסמלת את ג' האמונות, ב- ג' האבות – שהאמונה היא הכוח להתחבר לרוחניות, וכאן רוצים להתחבר לכוח הנשמה היתרה שמסתלקת, לא לאבד לגמרי את הרוחניות. וכך אמר הרשב"י: בחד קטיר היתקטרנא – בזכות ריח הקטורת קשורה פנימיות נפשי להשם יתברך.
הַחֵטְא הוּא הָמַּחְשָׁבַה שֶׁהָמַצב קוֹבַע.
מחטיאים את המטרה בחשיבה שהחומריות, או החיפוש מה אני אקבל בפרטיות – יביאו אושר אמיתי. מוזר המצב שאדם מחטיא שוב ושוב במקום לעזוב קצת את התפיסה העצמית, לכוון קצת ימינה לאמונה, ליחד, לרוחניות. החטא הוא הרצון שהרוחניות תהפוך להיות השפחה לגשמיות טובה יותר.
מלמד כאן כיצד מייצרים אהבה בעולם, ואומר שליהודי יש צלם, דהיינו סוג של היגיון מחשבתי שעם ביטול הגאווה, ניתן להגיע לאמונה שכל דין, שכל מקרה, שכל פרט מבטא את רצון השם להטיב.
צום מועיל רק אם מביא בכוונה לתוצאה של רצון רוחני לקשר, וכך ביום הכיפורים הצום הוא רק אמצעי לעזוב את כל הנקודות הגשמיות, להביא בכוונה לנקודת הקשר הפנימית ע"י התפילה, שהיא כנגד הקורבנות. ובכלל בזה נמדד האדם: למה הוא מתפלל.
שְׁמוֹת קטו-קיז
דּוֹדִי לִי וַאֲנִי לוֹ הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים
אֵין קִיּוּם לְעוֹלָם לְלֹא רוּחָנִיּוּת
הריח – הרוחניות היא זו שמחברת את התחתון לעליון. דהיינו צורת ההתייחסות של האדם, המחשבה, הכוונה – הם המחברים בין המצב הגשמי, לעולם הרוחני. כמובן שאת הורד צריך כסימן שיפעים את הפנימיות שתעלה ריח. המצב, המקרה לא מקיימים את הקשר עם הבורא, ואפילו לא את האושר הפרטי.
ולכן במוצאי שבת, במעבר בין הרוחניות לגשמיות, הרחת ההדס מסמלת את ג' האמונות, ב- ג' האבות – שהאמונה היא הכוח להתחבר לרוחניות, וכאן רוצים להתחבר לכוח הנשמה היתרה שמסתלקת, לא לאבד לגמרי את הרוחניות. וכך אמר הרשב"י: בחד קטיר היתקטרנא – בזכות ריח הקטורת קשורה פנימיות נפשי להשם יתברך.
הַחֵטְא הוּא הָמַּחְשָׁבַה שֶׁהָמַצב קוֹבַע.
מחטיאים את המטרה בחשיבה שהחומריות, או החיפוש מה אני אקבל בפרטיות – יביאו אושר אמיתי. מוזר המצב שאדם מחטיא שוב ושוב במקום לעזוב קצת את התפיסה העצמית, לכוון קצת ימינה לאמונה, ליחד, לרוחניות. החטא הוא הרצון שהרוחניות תהפוך להיות השפחה לגשמיות טובה יותר.
מלמד כאן כיצד מייצרים אהבה בעולם, ואומר שליהודי יש צלם, דהיינו סוג של היגיון מחשבתי שעם ביטול הגאווה, ניתן להגיע לאמונה שכל דין, שכל מקרה, שכל פרט מבטא את רצון השם להטיב.
צום מועיל רק אם מביא בכוונה לתוצאה של רצון רוחני לקשר, וכך ביום הכיפורים הצום הוא רק אמצעי לעזוב את כל הנקודות הגשמיות, להביא בכוונה לנקודת הקשר הפנימית ע"י התפילה, שהיא כנגד הקורבנות. ובכלל בזה נמדד האדם: למה הוא מתפלל.
תפילת בני ישראל לא נענתה לפני שמת מלך מצרים. לפני שאדם ממית את המחשבה המצרית שהשתלטה על נפשו, לא תוכל להיענות תפילתו ברחמים. בכדי לצאת מהדינים של מצרים, יש לזהות את שקר העולם הזה, את שקר התפיסה שהמצב או המקרה קובעים. שלב ראשון יש להגיע ליראת הרוממות ע"י השיפלות, ואז ניתן להמתיק את הדין ברחמים.
יש ואדם לומד דברים פלאיים ונפלאים בתורה. לא כדאי ללמוד ראיות מתוך גשמיות כמו למשל, אם ימצאו שרידי תיבה על אררט. ההוכחה שלנו היא לפי השורשים, באמונה. כאשר חז"ל אומרים שצבע אור השמש ירוק, אין לנו צורך לבדוק במדע. ואם אומר שכל חסד שעושה הגוי עושה לטובתו, אין צורך לחקור ולבדוק הדבר, דברי רבי שמעון הם דברי אלוקים חיים.
בא ללמד כאן מהן שתי הדמעות שגורמות למידת הרחמים להתגבר על מידת הדין. ואומר שחווית השקר גורמת לכך שהרחמים יגברו. בפועלת הקב"ה נגד הדינים, מוריד 2 דמעות, של מלכות הכלולה בבינה, בדין שמראה שצד המצרי הוא שקר.
אמר רבי אלעזר: אין אנו הולכים אחר קליפת האוב. אין אנו מביאים רְאָיָה מקליפת האוב (אין הוא רוצה ללמוד מתוך השלילה בלבד). שמתוך שאנו מכחישים לפניו לומר, שאין בהם דין, ומרחיקים אותו, הוא ראיה שהדין שבשתי דמעות אינו ברור. אינו כך, אלא בירורו של הדבר הוא, כלומר, אלא שהדין שבשתי דמעות דבר ברור הוא.
בעשר ספירות של המלך יש ב' דמעות להקב"ה והן שתי מידות דין:
א. הנמשך מתערובת המלכות בבינה,
ב. הנמשך מתערובת הבינה במלכות.
שהדין בא משתיהן. הרי שהדין שבהם ברור הוא. וכשהקב"ה זוכר את בניו, הוא מוריד אותם לים הגדול, שהוא ים החכמה, המלכות, להמתיק אותם. שע"י זה יוצא קטנות הבינה במלכות. ואח"כ יכולה המלכות לקבל גם את הגדלות דאמא, בסוד אמא משאילה הכלים שלה לבִתה. ואז הופך מידת הדין שבמלכות למידת הרחמים, שמקבלת ג"ר. ומרחם עליהם, על ישראל שגם הם מקבלים ג"ר. הוא מראה שמידות אלו נותנות כוח של חיוב, השראה וגדלות. אין הוא לומד דרך שלילת הרע.
אמר רבי יהודה: שתי דמעות, שמהן באות הדמעות, מהם בא הדין (חולק על רבי אלעזר). שתי דמעות בשורשם בבינה המתהוות מחמת עליית המלכות אליה אינם דין ברור, אלא מהן נמשכות דמעות אחרות למקום המלכות, ומדַמעות האלו שבמלכות בא הדין. וכמ"ש שתי דמעות מהן באים הדמעות במלכות ומהן בא הדין. אומר שבבינה אינם דין, אלא כשבאות להתכלל במלכות הן דין.
אמר רבי יהודה: והנה מצרים נוסע אחריהם. זהו השר של מצרים. משמע שעוד היה בתקומתו בעת יציאת ישראל ממצרים. ואתה אומר, וימת מלך מצרים. זהו השר של מצרים. שזה היה עוד לפני יציאת ישראל ממצרים. זה אינו סתירה, אלא עוד מחזק הפירוש בכתוב שלמעלה, שהוא וימת מלך מצרים. כי כתוב כאן, והנה מצרים. וכתוב שם, וימת מלך מצרים. זה מלמד, שעתה, לאחר יציאת מצרים, לא היה מלך, כי כבר הורידוהו מגדולתו. ולפיכך כתוב, והנה מצרים. ולא כתוב, והנה מלך מצרים. ומה שאמר, וימת, אין הפירוש שנתבטל לגמרי, אלא שהורידוהו מגדולתו, ואינו יכול עוד להזיק כמ"ש: כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. שפירושו, שאינם יכולים עוד להזיק. אף כאן, וימות, פירושו, שאינו יכול עוד להזיק, מחמת שירד מגדולתו.
אמר רבי יהושע: כל מלכי מצרים פרעה שמם. וכאן לא נאמר אלא, וימת מלך מצרים סתם. ולא נאמר, פרעה מלך מצרים. מפני שהמדובר הוא בשׂרו של מצרים. ואם היה כתוב במקומו פרעה, הוא פרעה ממש ולא השׂר של מצרים. כל עוד שיש ממשלה למעלה, בשׂר של העם, יש ממשלה בעם שלמטה. הוסרה הממשלה שלמעלה מן השׂר של העם, הוסרה גם הממשלה שלמטה.
אמר רבי יוסי: הִנֵּה יוֹם-בָּא לַיהוָה וְחֻלַּק שְׁלָלֵךְ בְּקִרְבֵּךְ. וְהָיָה יוֹם אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. וכי שאר הימים אינם של ה'? זה מלמד ששאר הימים ניתנו לשרים, ויום ההוא אינו של השרים, אלא של הקב"ה, כדי לעשות דין בעכו"ם, מפני שביום ההוא יפלו כל השרים ממעלתם. וע"כ כתוב: ונשגב ה' לבדו ביום ההוא, כי ביום ההוא לא יהיה מעלה לשרים. שיקבלו את שליטת ישראל.
וְכִי חֶרֶב יֵשׁ לֶהָשֶׁם ?
אמר רבי אבא: כשהקב"ה עושה דין בשרים של מעלה, כתוב: כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי. וכי חרב יש לו לה'? אלא אמר רבי יצחק: יש לו חרב, שכתוב: חרב לה' מלאה דם. וכתוב, ובחרבו את כל בשר. חרב זו הבחינה שדרכה ה' מחריב את הבחינות שאינם הולכים בדרך השם. חרב=רדו, שאדם נמצא בירידה, דהיינו בחינת גלות.
אמר רבי אבא: החרב הזה הוא הדין שעושה שכתוב: וַיַרְא דוד את מלאך ה' עומד בין הארץ ובין השמים, וחרבו שלופה בידו. וכי חרב שלופה הייתה ביד המלאך? ומשיב שהייתה הרשות נתונה בידו לעשות דין. ורשות הזה מכונה חרב.
אמר רבי יהשוע בן לוי: אמר לי מלאך המוות, אם לא הייתי חס על כבוד הבריות, הייתי מגלה להם את בית השחיטה כבהמה. משמע, שיש חרב ממש בידי מלאך המוות. אמר רבי אבא: אלא בכל מקום שכתוב חרב בעליונים, פירושו, משום שניתנה הרשות בידו לעשות גמר הדין. ולא חרב ממש. וגילוי בית השחיטה הוא, שהיה מגלה הסיבה של המוות, העווֹן, שהוא כמו בית השחיטה, שהיא סיבה למות הבהמה. וכמ"ש: וחרבו שלופה בידו, שהרשות נתונה בידו לעשות דין. מהו שכתוב, וישב חרבו אל נדנה? שהוחזר הדין לבעל הדין, והרשות לפעול הדין, הוחזרה למי שהרשות שלו, לה' אין למלאכים רשות לעשות דין מעצם, וכך אין לאדם רשות לעשות דין, אלא במסגרת שמרשה התורה.
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל
וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה. לא כתוב, ויתאנחו, שנאנחו מחמת צרתם עצמם, אלא ויאנחו, שנאנחו בשביל צרות של אחרים. שהאנחה הייתה בשבילם למעלה, שהמלאכים נאנחו בשביל ישראל. מכאן שהאנחה הייתה של ישראל שלמעלה. לכל דבר שקורה כאן יש שורש קודם בעולמות העליונים. מאחר והאדם הוא עולם קטן, לכן כאשר קולט הוא דבר או בעיה בחוץ, עליו להפנים שישנה בפנימיותו תפיסה מחשבתית קודמת, ואותה יש לתקן. תחילת התיקון הנפשי היא טיפול שורש לכוחות המצריים שמוליכים את האדם לרדידות החיצונית. לאחר הגברות על המלך זקן וכסיל הפנימי, דהיינו כשמת מלך מצרים – ניתן לרכוש תפיסה אמונית של דבקות בהשם בדרך לתכלית.
רבי ברכיה אמר: וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל. בני ישראל שלמעלה, המלאכים. מִן הָעֲבֹדָה, מלמד שבני ישראל הנקראים בעלי עבודה, אותם, שהם מהעבודה של מעלה, מלאכי השרת. ותעל שוועתם אל האלקים, מלמד, שעד אותה שעה לא עלתה שוועתם לפניו. רק לאחר מיתת מלך מצרים, דהיינו שליטת התאווה הנפשית לדברים החיצוניים – יכולה התפילה לעלות.
שואל רבי יצחק: מהו הדין שעושה הקב"ה בחברת המשרתים של מעלה, במלאכי השרת ושרי ע' אומות? אמר רבי אלעזר: מעביר אותם בנהר דינור, ומסירם מממשלתם, וּמְמָנה שרים אחרים משאר העמים. אמר רבי יצחק: הרי כתוב משרתיו אש לוהט, וא"כ מה יִגָרע מהם, אם מעבירים אותם בנהר דינור? יש אש שהוא קשה מאש, ויש אש שדוחה אש. וע"כ אע"פ שהם אש, האש של נהר דינור קשה מהם, ונעשה שם הדין למלאכי אש. יש וניתן לתקן אש ע"י אש.
האדם הוא עולם קטן, וכאשר קולט הוא דבר או בעיה בחוץ, עליו להפנים שישנה בפנימיותו תפיסה מחשבתית קודמת, ואותה יש לתקן. תחילת התיקון הנפשי היא טיפול שורש לכוחות המצריים שמוליכים את האדם לרדידות חיצונית. לאחר התגברות על המלך זקן וכסיל הפנימי, דהיינו כשמת מלך מצרים – ניתן לרכוש תפיסה אמונית של דבקות בהשם בדרך לתכלית.
תפילת בני ישראל לא נענתה לפני שמת מלך מצרים. לפני שאדם ממית את המחשבה המצרית שהשתלטה על נפשו, לא תוכל להיענות תפילתו ברחמים. בכדי לצאת מהדינים של מצרים, יש לזהות את שקר העולם הזה, את שקר התפיסה שהמצב או המקרה קובעים. שלב ראשון יש להגיע ליראת הרוממות ע"י השִפלות, ואז ניתן להמתיק את הדין ברחמים.
יש ואדם לומד דברים פלאיים ונפלאים בתורה. טעות היא לנסות ללמוד ראיות מתוך גשמיות כמו למשל, אם ימצאו שרידי תיבה על אררט. ההוכחה שלנו היא לפי השורשים, באמונה. כאשר חז"ל אומרים שצבע אור השמש ירוק, אין לנו צורך לבדוק במדע. ואם מלמדים שכל חסד שעושה הגוי עושה לטובתו, אין צורך לחקור ולבדוק הדבר, דברי רבי שמעון הם דברי אלוקים חיים.
שואל כאן מה מוליד בנפש את האמונה, את הקשר עם השם שנק' טוב. דעה אחת היא מידת הגבורה דהיינו השִפלות ויכולת הוויתור העצמי שבנפש מולידה את תכונת משה, דהיינו האמונה. דעה שנייה היא שהשכינה, החזקת האידיאה והרצון ליחד שורה עליו.
מלמד האר"י הקדוש שפוטנציאל ההטבה לה נזכה לעתיד לבוא, תבוא לידי ביטוי בשם הקדוש: א-ה-ו-ה גימטרייה טוב. כלומר ראתה את העתיד כבר בהווה, את הגאולה כבר במשה.
הקב"ה ברא את הרצון לקבל בכדי שיעבוד את השם. אל לו לאדם להיות עבד לחומר, אלא לצורה המשותפת עם הקב"ה. כל עוד לא מת מלך מצרים בנפש האדם, כלומר כל עוד לא המית בתוכו את התכונה של הרצון לקבל, והיא שולטת עליו – אין אפשרות שוַתַּעַל שַׁוְעָתָו אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, שישמעו את בקשותיו. שליטת מלך מצרים בנפש פירושו שכואב לאדם שחסרים לו רצונות ודברים גשמיים וחיצוניים, בהם רוצה הוא לנסות למלא תאוותיו. רק כאשר ימית האדם את הרצונות הללו, דהיינו יבטל בנפשו את העבודה הזרה, יכול להתפלל בצורה אמיתית, אדם לא יכול לשפוך את ליבו להשם שייתן לו את היאכטה הכי יפה בעולם.
ג. מהו ותרא אותו כי טוב- מה היא הראיה שטוב הוא שמו של הקבה ולאיזה שם הכוונה?
ד. מהו השיעבוד למלך מצריים ומדוע אין התפילה עולה כאשר משועבדים לו?
ה. מה נחשב למיתה למלך מצרים ומהו בנפש האדם?
ו. מהיכן אנו לומדים שמידת הרחמים גדולה ממידת הדין?
ז. מה הם ב הדמעות לפי רבי יוסי הגורמים למידת הדין להתכופף למידת הרחמים ומדוע דעתו אינה שלמה מבחינתנו?
שְׁמוֹת קו-קח
וַיֵּלֶךְ אִישׁ
שואל כאן מה מוליד בנפש את האמונה, את הקשר עם השם שנק' טוב. דעה אחת היא מידת הגבורה דהיינו השִפלות ויכולת הוויתור העצמי שבנפש מולידה את תכונת משה, דהיינו האמונה. דעה שנייה היא שהשכינה, החזקת האידיאה והרצון ליחד שורה עליו.
מלמד האר"י הקדוש שפוטנציאל ההטבה לה נזכה לעתיד לבוא, תבוא לידי ביטוי בשם הקדוש: א-ה-ו-ה גימטרייה טוב. כלומר ראתה את העתיד כבר בהווה, את הגאולה כבר במשה.
רבי אבא אמר: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, זהו גבריאל, שהלך והחזירה לעמרם. רבי יהודה אמר: עמרם ממש היה, ולא נזכר שמו, מפני שהליכה זו להזדווג לאשתו, לא הייתה ממנו אלא מלמעלה. כי עצת הקב"ה הפעיל אותו (בעצה ללב) והלך.
רבי יצחק אמר: למה באהרון ומרים לא נאמר זיווג אבותם בתורה, ובמשה כתוב: וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי? להראות שהשכינה נקראת על שם לוי. ולא היה עמרם ראוי להוליד את משה, עד שלקח חלק בשכינה כמ"ש: וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, השכינה.
רבי אלעזר אמר: עמרם זכה, שיצא ממנו בן, שזכה לקול גדול, ז"א. שכתוב: והאלקים יעננו בקול. ועמרם זכה לבת קול, המלכות. שכתוב: וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, כלומר בת קול. ולפיכך כתוב, וילך. כלומר, שהלך למדרגה זו. כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו. שכתוב: ותרא אותו כי טוב. וטוב הוא שמו של הקב"ה. שכתוב, טוב ה' לכל. וכתוב, טעמו וראו כי טוב ה'. הרי שהקב"ה נקרא טוב.
הקב"ה ברא את הרצון לקבל בכדי שיעבוד את השם. אל לו לאדם להיות עבד לחומר, אלא לצורה המשותפת עם הקב"ה. כל עוד לא מת מלך מצרים בנפש האדם, כלומר כל עוד לא המית בתוכו את התכונה של הרצון לקבל, והיא שולטת עליו – אין אפשרות שוַתַּעַל שַׁוְעָתָו אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, שישמעו את בקשותיו. שליטת מלך מצרים בנפש פירושו שכואב לאדם שחסרים לו רצונות ודברים גשמיים וחיצוניים, בהם רוצה הוא לנסות למלא תאוותיו. רק כאשר ימית האדם את הרצונות הללו, דהיינו יבטל בנפשו את העבודה הזרה, יכול להתפלל בצורה אמיתית, אדם לא יכול לשפוך את ליבו להשם שייתן לו את היאכטה הכי יפה בעולם.
רבי יהודה מסכנין אמר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה (שהיו עבדים לעבד) וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. רבי יהושע בן סכנין אמר%3Q סוף גלותם היה, שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, שהגיע הקץ. וכיוון שנשלם קץ גלותם, כתוב, וימת מלך מצרים. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאוותו. וע"כ כתוב עליו, וימת מלך מצרים. כי הירידה נחשב לו כמיתה. וכיוון שנפל מלך מצרים, השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם.
כי כל זמן שניתנה לשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל. כיוון שנפל השר שלהם, כתוב, וימת מלך מצרים. ומיד, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלקים. אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם
שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל
בא ללמד כאן מהן שתי הדמעו%QA שגורמות למידת הרחמים להתגבר על מידת הדין. ואומר שחווית השקר גורמת לכך שהרחמים יגברו.
אמר רבי אלעזר: רחמנותו של הקב"ה, כשהוא מרחם על ישראל, כופה למידת הדין ומורידה ומרחם עליהם. הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול. בצ"ב עלתה המלכות לבינה, בסוד י' שנכנסה באור ונעשה אוויר, שאור הבינה נהפך לאוויר, מחמת הדינים שבמלכות שנכנסו בה, ואוויר פירושו ו"ק בלי ראש. ומעליית המלכות נעשו בבינה ב' מיני דינים: א. המלכות המעורבת בבינה. ונודע שלעת גדלות, ע"י הארה מע"ב ס"ג, חוזר ומוריד המלכות מן הבינה למקומה, ונמצא שהי' יצאה מן אוויר הבינה, וחזרה הבינה להיות אור, שפירושו ג"ר. וע"כ שנעשה הקטנות והגדלות בבינה, נעשה ג"כ במלכות, ויוצאים מוחין דג"ר ג5D7 במלכות.
וכמ"ש: כשהוא מרחם על ישראל, כופה למידת הדין, המלכות שעלתה לבינה. ומורידה למקומה עצמה (שלא תייצר קטנות – עוון), ומרחם עליהם. שאז יוצאים הג"ר בבינה ובמלכות ובנשמות ישראל למטה. כלומר, הקב"ה מוריד שתי דמעות, שהם ב' מיני דינים, המכונים בינה המעורבת במלכות ומלכות המעורבת בבינה, לים הגדול, למלכות. ולא ברור למה הן מכונות דמעות, שהדין שבהם אינו ברור שהוא דין, מטעם התערובת של בינה במלכות ומלכות בבינה.
דמעות יורה על תערובת, מלשון מעלים את המדוּמע. שהדין שבהם אינו ברור, כי אפילו בעת הקטנות, שאור הבינה נעשה לאוויר, וכן אור הזו"ן נעשה מחמתם לאוויר, וקליפת אוב רוצה להיאחז בדינים, שמכחישים אותו ואומרים על ב' דינים אלו, שאינם בחינת דין, ובזה מרחיקים אותו מלהיאחז בהם. הרי שאין הדין שבהם ברור כל כך, וע"כ נקרא דמעות, מלשון תערובת דין, שאינו ברור שהוא דין. ביטול הדין ע"י הכחשתו.
שירה אמיתית היא ביטוי של חיבור הפנימיות עם העליון, מעין מנגינה מוסתרת, בלי מילים שהם הגילוי. ורק לאחר ש"דבק" החסדים מחבר את האני לעליון בקשר רציף, ניתן להגיע לקדושה, ולצרף את המילים, שהרי מילה היא חיתוך של הברות.
אמנם שירה היא קו שמאל, היא בחינת תאווה ובה סכנה לאחיזת הטומאה, אך כאשר מקבלת דרגת נשמה באמונה, בהרמוניה של השפעה בקדושה – הופכת לשירה אמיתית היוצאת מצד שמאל של קו אמצעי, היא תפיק שמחה ועונג שיחזקו את האמונה. ההבחנה היא למה מכוונת השירה, האם חלילה לפרטיות או כפי שראוי לאהבת חברים כמ"ש: חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי.
יֵשׁ שְׂכַר גָּדוֹל בָּעֶזְרָה לָמִּסְכֵן.
כאשר בנפש האדם ישנה תכונה רחוקה מקדושה, ובאים ועוזרים לתכונה זו להצטרף לקדושה, אפילו לזמן מה, הכוח הזה גורם להמשכה וחיזוק כל הכוחות האחרים. אפילו תכונה כמו תאוות אכילה, כאשר מתגברים ומצרפים אותה לסעודת מצווה, או שבת – יש כאן סגולה שכל המדרגות והתכונות האחרות שבדרך מקבלים הארה.
כל ניסיון לימוד לפרטיות, לרצון לקבל, יחסמו את ההבנה – אין התפשטות חוכמה בלי חסדים, שהם הדבק המחבר ומביא להתפשטות הפרטים. החסד הוא התפשטות מהעצמי וניסיון להבנת החוכמה הנשגבה ללא עירוב העצמי.
שאלות לחזרה ושינון שמות קג-קה
1. מהי החלוקה לימין ושמאל של כל הבחינות המביא בשכ"ד ומה הקשר ביניהן?
2. מהיכן למדנו שלילה הוא דין? אגב כך מה מתקנה?
3. הסבר את הפסוק "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עימי"?
4. איזו מדרגה היא "שיר"? מדוע יש בה שמחה אבל יכולה להיות בה גם תאווה, ירידה לקליפות?
5. אם שירה היא קו שמאל, מדוע אין השירה מיוחסת לשמעון שהוא קו שמאל אלא ללוי שהוא קו אמצעי?
6. מדוע השכינה אומרת לז"א "מי יתנך כאח לי" והרי למדנו שהם כבעל ואשה? ועוד שאומרת לו "אמצאך בחוץת אשקך" מדוע במצב זה לא יבוזו לה?
7. למה נקראו השרים של מטה לוים?
8. כיצד ממעשה גירושה של יוכבד ע"י אמרם והתערבותה של מרים לומדים אנו שהגאולה מצד משה היתה לשמונים שנה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שירה אמיתית היא ביטוי של חיבור הפנימיות עם העליון, מעין מנגינה מוסתרת, בלי מילים שהם הגילוי. ורק לאחר ש"דבק" החסדים מחבר את האני לעליון בקשר רציף, ניתן להגיע לקדושה, ולצרף את המילים, שהרי מילה היא חיתוך של הברות.
אמנם שירה היא קו שמאל, היא בחינת תאווה ובה סכנה לאחיזת הטומאה, אך כאשר מקבלת דרגת נשמה באמונה, בהרמוניה של השפעה בקדושה – הופכת לשירה אמיתית היוצאת מצד שמאל של קו אמצעי, היא תפיק שמחה ועונג שיחזקו את האמונה. ההבחנה היא למה מכוונת השירה, האם חלילה לפרטיות או כפי שראוי לאהבת חברים כמ"ש: חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי.
יֵשׁ שְׂכַר גָּדוֹל בָּעֶזְרָה לָמִּסְכֵן.
כאשר בנפש האדם ישנה תכונה רחוקה מקדושה, ובאים ועוזרים לתכונה זו להצטרף לקדושה, אפילו לזמן מה, הכוח הזה גורם להמשכה וחיזוק כל הכוחות האחרים. אפילו תכונה כמו תאוות אכילה, כאשר מתגברים ומצרפים אותה לסעודת מצווה, או שבת – יש כאן סגולה שכל המדרגות והתכונות האחרות שבדרך מקבלים הארה.
כל ניסיון לימוד לפרטיות, לרצון לקבל, יחסמו את ההבנה – אין התפשטות חוכמה בלי חסדים, שהם הדבק המחבר ומביא להתפשטות הפרטים. החסד הוא התפשטות מהעצמי וניסיון להבנת החוכמה הנשגבה ללא עירוב העצמי.
שאלות לחזרה ושינון שמות ק-קב
1. מהו הבה נתחכמה לפי רבי יוסי ומהו לפי רבי יוחנן?
2. על מי כתוב "ויקוצו מפני בנ"י"?
3. מדוע רצו המצרים למנוע פריה ורביה מבנ"י?
4. מי היה אלוהה של מצרים ולמה הוא נתמנה? מה הוסיף על כך רבי יהודה?
5. מה התשובה הנפשית על שאלתו של רבי חנינא: כיצד אפשר לעשות שפטים באלוהה של כסף, זהב, עץ ואבן?
6. מהו בנפש האדם שדין קשה מכולם שעצמותיו מושלכים בשוק?
7. מהיכן אנו לומדים שאלוהיהם של מצרים מוכים תחילה ואח"כ האומה? מה זה מלמד אותנו מצד עבודת הנפש?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
מלחמה בחיצונית בלבד אינה מניבה תוצאות, שהרי כל התיקון הוא פנימי. כאשר אדם פועל בקדושה, בצדיקות, עם ברית אמונית – יש באפשרותו להתנגד לדין שנעשה בו, ואפילו לנצל את הדין ולפעול נגד הצד האחר, כך היה כאשר רצו מלאכי מצרים להתחכם בעליונים על ישראל, לגזול את כוחם ולהפנותו כנגדם. אדם חזק לוקח את הייסורים כאתגר להתקדמות, ואומר כֵן יִפְרֹץ – והצד המצרי אומר פֶּן-יִרְבֶּה.
רואים מקרים בהם נלקחת מאדם חיצוני קריירה, או תהילה מאומן, מאבד הם את הכבוד המזויף מהסביבה ואינם מסוגלים להתמודד. אך את הגאווה יש לבזות שכולם יראו את האבסורד שדבר חיצוני מקבל את השליטה.
קודם מקים במלאך הממונה למעלה, ולאחר מכן התוצאה ניכרת בארץ.
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה. רבי יוסי אומר: אין הבה, אלא לשון הזמנה לעשות דין, כמו שנאמר: הבה נרדה. אמר רבי יוחנן: הבה, לשון הסכמה והזמנה, כמו הבה נבנה לנו עיר. הבו לה' בני אלים.
רבי יצחק אמר: הבה נתחכמה לו. פירושו, נהיה אליו בהסכם הדין. פֶּן יִרְבֶּה. ורוח הקודש אומרת, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. ומלאכי השרת היו להם (למצרים) לְשִׂכִים וְלִצְנִינִם כמ"ש: וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שפירושו, בני ישראל של מעלה, שהם המלאכים, שהיו נעקצים ממלאכי השרת. כאותם הקוצים, שאנשים נעקצים מהם.
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים
אמר רבי יהודה אמר רבי יצחק: מה הייתה מחשבתם של המצרים, למנוע מישראל פרייה ורבייה (לכאורה היו רוצים יותר עבדים), ומחשבתו של השר הממונה עליהם, שהביא זאת בליבם? כי ויאמר אל עמו, השר שלהם, אמר להם שבן אחד עתיד לצאת מישראל, שיעשה דין על ידו באלוהיכם.
אמר רבי יוחנן: בשעה שאמר משה: וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, הלך דוּמה, שֹרו של מצרים, מרוב פחד ד' מאות פרסה. אמר לו הקב"ה, גזרה נגזרה לפני ואין להשיבה, שכתוב: יפקוד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השׂררה ממנו, ונתמנה דומה להיות שר של גיהינום, לדון שם נפשות הרשעים. רבי יהודה אומר נתמנה על המתים בגיהינום.
אמר רבי חנינא: ובאלׂהיהם עשה ה' שפטים. וכי באלוׂה של כסף או של זהב ושל עץ ושל אבן, יש שפטים? אלא של כסף ושל זהב היו ניתכים מאֲליהם, ושל עץ נרקבים. כאשר אדם עובד לכסף וזהב ולעץ, רואה הוא שאין בהם שום ממשות.
אמר רבי אלעזר: אלוׂה של מצרים שֶׂה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש כמ"ש פסילי אלׂהיהם תשרפון באש, כדי שיהיה ריחו נודף. ועוד, ראשו על כְּרָעָיו ועל קִרְבּוֹ, בדרך ביזיון. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת הייתה למצרים קשה מכולן כמ"ש: שפטים.
אמר רבי יוחנן: באלׂהיהם ממש עשה שפטים. וזהו השר שלהם, לקיים יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם. וכל שכן השר שלהם. ע"כ כתוב: הָבָה נִתְחַכְּמָה.
רבי יוחנן אמר: הרבה עבודות זרות הייתה במצרים (שעבודה זה היא מצד הפירוד, לכן ריבוי אלילים, ריבוי זמנים ומקומות). ונהר נילוס אלׂה שלהם היה, והוא היה בכלל אלׂהיהם. ובכולם עשה ה' שפטים. אלׂהיהם מוכים תחילה ואחר כך האומה. וכן נילוס הוכה בתחילה והעצים והאבנים, שעבדו אֲליהם כמ"ש, ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, שהיו להם אלוהות ממש. על צבא המרום במרום כתוב, ונילוס לא היה במרום אלא בארץ. לרוב מימיו של נילוס הם נדמים כמו שהיה הנהר במרום. השר שלהם מוכה בתחילה ואח"כ שאר אלׂהיהם.
הכאת האומה של מצרים ממש לא הייתה אלא בים. שכתוב: לא נשאר בהם עד אחד, ומקודם לכן נעשה שפטים באלׂהיהם. וע"כ כתוב: פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, שנבאו על העתיד, כפי מה שקרה להם. וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, נבאו על מחנות מלאכים העליונים שיהיו שרויים בתוכם. ונלחם בנו, נִבאו על מה שכתוב, ה' ילחם לכם. ועלה מן הארץ, כמ"ש: ובני ישראל יוצאים ביד רמה.
מלחמה בחיצונית בלבד אינה מניבה תוצאות, שהרי כל התיקון הוא פנימי. כאשר אדם פועל בקדושה, בצדיקות, עם ברית אמונית – יש באפשרותו להתנגד לדין שנעשה בו, ואפילו לנצל את הדין ולפעול נגד הצד האחר, כך היה כאשר רצו מלאכי מצרים להתחכם בעליונים על ישראל, לגזול את כוחם ולהפנותו כנגדם. אדם חזק לוקח את הייסורים כאתגר להתקדמות, ואומר כֵן יִפְרֹץ – והצד המצרי אומר פֶּן-יִרְבֶּה.
רואים מקרים בהם נלקחת מאדם חיצוני קריירה, או תהילה מאומן, מאבד הם את הכבוד המזויף מהסביבה ואינם מסוגלים להתמודד. אך את הגאווה יש לבזות שכולם יראו את האבסורד שדבר חיצוני מקבל את השליטה.
שאלות חזרה ושינון זהר שמות צז-צט
1. מהו חוסך שבטו שונא בנו, כיצד זה קשור ליחס בין הקב"ה ליעקב ועשיו?
2. מה אתה לומד מסיפורו של ר' יצחק שראה איש אחד בוכה תחת האילן באות ש"ט?
3. מהו עבד כי ימלוך בנפש האדם?
4. מהו אראלים צעקו חוצה?
5. האם יש מלאכים שאינם של שלום אם כן מי הם ומה תפקידם?
6. הסבר מהו אריה שאג מי לא ירא?
7. עד מתי תהיה מציאות של עבודה קשה ואתגר ליהודים ולאנשות בכלל ע"י המציאות הגשמית?
לא האני הכוזב, לא הגוף ולא החיצוניות אמורים לנהל את האדם. וכאשר נותן הוא את הממשלה ללב, לחיצוניות כתוב: תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ, דהיינו הרצון . לכן יבדוק האדם שלא יהיה נרעש ונמשך אחר החיצוניות, שאז הוא בחינת תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, דהיינו שהפך את היוצרות, את הרצונות. במקום להמליך את האמצעים החיצוניים, על האדם להשתמש בהם בכדי להפעים את פנימיותו לרכישת אמונה. וגם אם מופעל עליו לחץ גדול מחוץ, ממשיך לשמור על האמונה – זהו האימון של האדם. כל אתגר שמגיע לאדם הוא הזדמנות לתת לצד הבורא, לנשמה לשלוט, כלומר על האדם להגדיל את התפיסה הפנימית שעליו להנהיג הכל בדרך של אחדות ואהבה – למרות הקורה בחוץ.
עָלֶיךָ לִהְיוֹת אַרְיֵה שָׂמֵחַ וְלֹא חָתוּל מֶּיָילֶל. אריה גימטרייה גבורה, עליו להיות שמח מפני שיש בו כוח גבורה לוותר על עצמו, במקום להיות שתלטן מפגין מנהיגות. שמח יכול להיות מי שמסוגל להתגבר ולערב את מידת החסד עם הגבורה. שמחה באה מתוך כוח אמוני גדול – לערב שם אדנות עם שם הויה.
ישנו מתאם בין פנימיות לחיצוניות, בין עולם זה לעולמות עליונים. מאחר וישראל נבחר כחלוץ בתיקון העולם, ההשגחה עליו פרטית, העול והאחריות שלו גדולים ביותר. ומדרך ההשגחה גם להשתיל מחשבות בלב, בכדי לנווט בפנימיות את האדם.
שד) כתוב: חוֹשֵׂךְ שבטו שונא בנו. וכתוב: אהבתי אתכם, אמר ה'. וכתוב: ואת עֵשָו שנאתי. שנאתי הוא כמ"ש: חושֵׂך שבטו שונא בנו. שנאתי אותו, וע"כ חשַׂכתי שבט ממנו. כל שכן תלמידי חכמים, שאינו חוֹשֵׂךְ שבטו מהם, שהקב"ה אינו רוצה, שיפרדו מעץ החיים אפילו רגע אחת.
האם ניתן לחשוב שהשם יתברך שונא מישהו? אלא ששנאה פירושה פירוד, ריחוק בצורה – ואהבה זה איחוד בהשוואת צורה. הכל לפי תפיסת הבורא שבאדם, שמחובר לראש ולא לגופים. בגלל השנאה לעשיו, ההשגחה עליו כללית בלבד, הוא מקבל עושר גשמי וחושב שהוא מנהל את העולם.
שה) ויאמר אל עמו. נתן להם עצה, לעשות להם (לישראל) רע. אמר רבי תנחום, יודעים היו המצרים בחכמת הכוכבים שלהם, שסופם שיוכו בשביל ישראל. ולכן הקדים השר שלהם לעשות עימהם רעה.
שו) רבי יצחק פגע (פגש) בהר וראה איש אחד שהיה ישן תחת האילן. ישב שם רבי יצחק. בעוד שהיה יושב, ראה הארץ שמתנודדת, ואותו אילן נשבר ונפל, וראה בקעים חורים בארץ, והארץ הייתה עולה ויורדת.
שז) נעור אותו האיש, צעק לעומת רבי יצחק, ואמר לו, יהודי יהודי, בכה ונהם, כי עתה מקימים ברקיע שר אחד, ממונה, מושל עליון, והוא עתיד לעשות עימכם רעה רבה. ורעש זה של הארץ היה בשבילכם. כי כל זמן שהארץ רועשת, הוא בעת שקם ממונה ברקיע, שיעשה עימכם רעה.
שח) תמה רבי יצחק ואמר תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ, תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ. שפירושו, ממונה, שהיה מקודם משועבד תחת מושל אחר, ועתה מָלַךְ, ונתנו לו ממשלה, ורגזה הארץ. ומכל שכן כשממונה ההוא ימשול על ישראל, ודאי שהארץ רוגזת ורועשת.
שט) אמר חמא בר גוריא: כשהניח הקב"ה את ישראל תחת ממשלת האומות, ישב וגעה ובכה כמ"ש: במסתרים תבכה נפשי. אמר רבי יוסי במסתרים, בעולם אצילות.
הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה
שי) בא רבי יהודה אל רבי אלעזר שהיה יושב וידו בפיו, והיה עצב. שאלו במה עוסק אדוני? אמר לו: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ. אם האדון עצב, ומכל שכן אם הוא גועה ובוכה, מה עושים משמשיו? שכתוב אראלם צעקו חוּצה. מהו חוּצה? (מחוץ לתפיסת הבורא) שאדונם בפנים, כמ"ש במסתרים תבכה נפשי. והם חוּצה. אדונם בבתים הפנימיים, באצילות, והם בבתים החיצוניים, בבי"ע. בתים הפנימיים הם מעשרה כתרי המלך, מע"ס דז"א דאצילות (מדרגת הקב"ה – המוחין של האדם בחוץ ומצער אותו שאין לו תובנות להתגבר).
שיא) מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, מַר יִבְכָּיוּן. וכי יש מלאכים שאינם של שלום? יש מלאכים בעלי דין הקשה, הנמשכים מספירת הגבורה. ויש שהם בעלי הדין שאינו קשה, הנמשכים ממלכות. ויש שהם בעלי דין ורחמים, הנמשכים מת"ת. ויש בעלי רחמים, שאין בהם דין כלל, הנמשכים מבינה. והם נקראים מלאכי שלום. מלאך זה כוח, ומלאכה זו פעולתו. יש ומלמעלה באה הנהגה של דין, כאשר יהודי סר מהדרך ויש להחזירו לקו, ע"י כוח הגבורה. בסופו של דבר המטרה להגיע לשלום.
שיב) שואל אם כן, כל אלו השרים הממונים על העמים, כשרואים את אדונם עצוב, מחמת שעבוד ישראל, למה עובדים בפרך עם בניו? אינם עושים אלא מה שמוטל עליהם, רצון אדונם עושים. כאשר שֹם הקב"ה את בניו בגלות, הוא דואג שיהיה מי שיזכיר להם שהגלות אינה טובה. כמובן שאין הקב"ה באמת עצוב, אלא שמצטער שעדיין אינו יכול לתת לבניו את ההטבה.
שיג) רבי דוסתאי אמר: בשעה שבניו של הקב"ה נמסרו למושלי העמים, מתאספים י"ב בתי דינים, דהיינו המלכות, שיש לה י"ב צירופי אדני, אותיות דינא (גימטרייה מכה). וכיוון שנתבטל הזיווג הויה אדנ"י, שי"ב צירופי אדני היו מקבלים מי"ב צירופי הויה, ע"כ נאספו י"ב צירופי אדני. ומשתקעים בתוך תהום הגדול, הבינה. בכה האדון, הבינה, בכיות בהרמת קול, הנקרא געיות. שבינה ירדה מחמת עליית המלכות לקטנות, המכונה בכייה.
ורצות ויורדות שתי דמעות מן נקבי עיניים (עיניים בחינת חוכמה, נקבי – בינה שעלתה לחוכמה), בינה, לתהום הים הגדול, המלכות. שנעשה במלכות ב' מיני דינים: מבינה דמלכות וממלכות דבינה. ומתוך שנעשו ע"י עליית המלכות לבינה והתערבותם זו בזו, הן מכונות דמעות, מלשון מדומע. וגם משום שבינה זו נ"ע, וכל היורד ויוצא מנ"ע נקרא דמעות כמ"ש, משפטיך תהום רבה. שהוא מחמת שהדין שבמלכות עלה לבינה, שנקראת תהום רבה, ונעשה בה משפטים, דין. ומתגלגלים עליונים למטה, ונבקעו התחתונים, וירדו מאתיים וארבעים מדרגות כמ"ש: אריה שאג מי לא יירא.
זוהר מבאר כאן, איך נעשה ירידתם של זו"ן לו"ק בלי ראש, בזמן שנמסרו ישראל לגלות בין העמים. שאז עלתה המלכות לבינה (התודעה של האדם), הנקראת תהום רבה. ועל ידי זה באה הבינה לקטנות, ונעשה ב' מיני דינים במלכות, המכונים דמעות. וישסו"ת, שהיה מחובר עם או"א, ירדו עתה למטה, מחמת המסך דמלכות שנתעלה בחצי הבינה. כי מחמת זה נתחלקה הבינה לב' פרצופים:
א. ג"ר שבה נקראים או"א, שהם נשארו במעלתם, להיותם מחצי הבינה שלמעלה ממסך.
ב. ישסו"ת, שהם מחצי בינה שלמטה מהמסך דמלכות, ירדו למטה, ונמצא שישסו"ת שהיו עילאין נתגלגלו למטה.
ואח"כ נתבקעו גם כח"ב תו"מ של ישסו"ת, מחמת עליית המלכות לבינה. שכתר חכמה וחצי בינה נשארו למעלה ממסך דמלכות, וחצי בינה ת"ת ומלכות ירדו למטה ממסך המלכות העומד בחצי בינה.
וכמ"ש: נתבקעו התחתונים, שישסו"ת שכבר יצאו מאו"א למטה, נתבקעו גם הם, וירדו מאתיים וארבעים מדרגות, שהם חצי בינה ות"ת ומלכות, שהם מאתיים וחמישים, כי ספירת ישסו"ת הם בסוד מאות. אלא משום שהמלכות דמלכות עלתה ונשארה למעלה באו"א עילאין, ע"כ לא נשארו במלכות דישסו"ת, שהיא בסוד מאה, אלא צ' ספירות ראשונות שלה עד יסוד. ונמצא, שאין בה אלא צ' ספירות, וע"כ נבחנים שירדו רק ר"מ מדרגות ולא ר"נ. ואלו ב' מדרגות וחצי שירדו מישסו"ת, הם נתלבשו בזו"ן. והם ו"ק בלי ראש. כי הג"ר, הכתר החכמה וחצי הבינה העליונה, חסרות מהן. ומשום זה נשארו הזו"ן בלי זיווג ובו"ק חסר ראש. עד שיגאלו ישראל מן הגלות. ואע"פ שיש זמנים ומועדים, ועל ידי התפילות, שזו"ן חוזרים ומשיגים ג"ר גם בימי הגלות, אמנם אין זה בקביעות. אבל בזמן הגאולה, יחזרו לג"ר בקביעות, כמו או"א שבימי הגלות.
שיד) בשעה שמסר הקב"ה את ישראל לשר מצרים, גזר עליהם ז' גזירות, שישעבדו בהם מצרים כמ"ש: וימררו את חייהם, בעבודה קשה, בחומר, ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך. וכנגדן שבע לטוב: ובני ישראל פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאוד, מאוד, ותימלא הארץ אותם. כלומר נתן להם אפשרות לגדול, ומאחר ושמרו
לא האני הכוזב, לא הגוף ולא החיצוניות אמורים לנהל את האדם. וכאשר נותן הוא את הממשלה ללב, לחיצוניות כתוב: תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ, דהיינו הרצון . לכן יבדוק האדם שלא יהיה נרעש ונמשך אחר החיצוניות, שאז הוא בחינת תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, דהיינו שהפך את היוצרות, את הרצונות. במקום להמליך את האמצעים החיצוניים, על האדם להשתמש בהם בכדי להפעים את פנימיותו לרכישת אמונה. וגם אם מופעל עליו לחץ גדול מחוץ, ממשיך לשמור על האמונה – זהו האימון של האדם. כל אתגר שמגיע לאדם הוא הזדמנות לתת לצד הבורא, לנשמה לשלוט, כלומר על האדם להגדיל את התפיסה הפנימית שעליו להנהיג הכל בדרך של אחדות ואהבה – למרות הקורה בחוץ.
עָלֶיךָ לִהְיוֹת אַרְיֵה שָׂמֵחַ וְלֹא חָתוּל מֶּיָילֶל. אריה גימטרייה גבורה, עליו להיות שמח מפני שיש בו כוח גבורה לוותר על עצמו, במקום להיות שתלטן מפגין מנהיגות. שמח יכול להיות מי שמסוגל להתגבר ולערב את מידת החסד עם הגבורה. שמחה באה מתוך כוח אמוני גדול – לערב שם אדנות עם שם הויה.
שאלות חזרה ושינון בזהר שמות צד-צו
1. מה ההבדל בין המושגים "מלך מצרים" או "פרעה מלך מצרים"?
2. מה אתה למד על כך שיש הנהגה מיוחדת ושלמה על השרים הממונים על העמים?
3. עפ"י איזה חוק ישראל מושכים כוחותיהם מן הקב"ה ואילו אומות העולם מן השרים הממונים?
4. מדוע המכשפים מזכירים את שם האם ולא את שם האב? מהו שבלק אף את שם האם לא הזכיר אלא אמר "עם יצא ממצרים"?
5. מהן ב' הסיבות שאומות העולם נשמרים ועם הקב"ה לכאורה אינם נשמרים?
6. מה מלמד אותנו הסיפור של רבי יוסי ורבי אחא עם הנחש באות ש"ב?
שְׁמוֹת צד-צו
נוֹלַדְתָּ כִיהוּדִי? תְּחוּיָב לְהִתְנַהֵג כִיהוּדִי!
שם האב הוא רעיון רוחני, ושם האם ממשי. אימו הכוונה מלכות הכלולה בבינה, רצון לקבל בהשפעה – זוֹ הָמֶּסוּגָלוּת שֶׁל עִם סְגּוּלָה. אור הזכר אינו מתפשט לגוף, ואילו באודם של אימא, היא התכללות מלכות בבינה, ניכרת ההבחנה בין יהודי לגוי. לכן מי שנולד לאם יהודיה, זהו רק סימן שיש בו הפוטנציאל להיות יהודי, דהיינו להתנהג כיהודי.
התורה שומרת על האדם, ויש להרהר דרך התורה, לחשוב ולפרש את המציאות דרך תלמוד עשר ספירות. חוקי העולמות העליונים, להם אנו מחויבים, הם למעשה פנימיות האדם, שנשמתו היא חלק אלוקה. ובלי להבין את פנימיותנו – לא נבין כלום בחיים, ובוודאי לא את תפקידנו.
ישנם מספר מקרים בתנ"ך בהם כתוב: "אמר בליבו", מלמד שמדובר במחשבות שמושתלות מלמעלה בפנימיות האדם. עם ישראל הוא כלל כלפי אומות העולם, והקב"ה הוא הכלל שעם ישראל פרט כלפיו. לכן עם ישראל מוּשגח ישירות ע"י הקב"ה, ממנו מושכים את כוח ההנהגה והאמונה, ולאומות העולם ישנם שרים ממונים.
החשש של המצרים היה שאם הממונה כל כך גדול – השם יתברך, הם עלולים להפסיד לעם ישראל. למעשה החשש של המצרים היה שאמונה של בני ישראל תשתלט עליהם, חששו "מכפיה דתית".
בחיצוניות יכול אדם להרגיש עשיר בצבירת גשמיות, ואילו בפנימיות היגיעה היא בתהליך ארוך ודורש התמדה. לכן הרגש הנקודה הפנימית בנפש, היא הענייה כל זמן תיקון. ההשגחה הפרטית היא על עם ישראל, הדין שומר, ולא בכדי עם ישראל הוא היחד ששורד במהלך כל זמן התיקון, ואילו אומות העולם תחת ההשגחה כללית בלבד, לכאורה הם עולים ולאחר זמן יורדים ונעלמים.
רצה) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. אמר רבי שמעון: על כל פנים מלאך מושל ממונה על מצרים היה. מי שאמר אל עמו, הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו. וכן הוא ברובו של הפרשה, שלא נאמר אלא מלך מצרים סתם, השר הממונה על מצרים. ואם כתוב, פרעה מלך מצרים, הוא פרעה ממש.
רצו) אמר רבי שמעון: לפיכך כתוב: וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּו, אכניס מחשבה בליבם, שיהיו חושבים, הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. ממנו, מן הממונה שלהם. כי הם אמרו בליבם, שאלקים והעוצמה של ישראל, גדול וחזק מן הממונה המושל של מצרים.
רצז) כל אומות העולם מושכים חוזק מן השרים הממונים בשמים עליהם. וישראל מושכים כוחותיהם מן הקב"ה. והם נקראים, עם ה', ולא עם של מושל ממונה. כאן נקראים המצרים עמו של הממונה. ישראל נקראים עם ה', ושאר האומות נקראים עמו של המושל הממונה שלהם. שכתוב, כי כל העמים ילכו איש בשם אלוקיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו לעולם ועד.
רצח) אמר רבי אבא: וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּו הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. מהו עם בני? אלא עם בני ישראל ממש, עם בני ישראל שלמטה, ישראל הגשמי, הנמשך מישראל של מעלה, ז"א. אבל העם עצמו אינם מיוחסים לישראל של מעלה, וע"כ הוסיפו המילה עם. כי חשבו שעם בני ישראל שלמטה הם, ולא עם ה', ז"א. וכתוב: וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ולא כתוב, מפני עם בני ישראל ממש, שהוא ישראל של מטה. כי לבסוף הכירו, שהם בני ישראל של מעלה, עם ה'.
רצט) רבי יוחנן היה עוד לפני רבי יצחק, שאל: מה ראה בלק לומר, הנה עם יצא ממצרים. ולא אמר, הנה עם בני ישראל. אלא בלק מכשף גדול היה, וכן דרך המכשפים לקחת הדבר שאין בו חשד. וכן אין מזכירים לעולם שם אביו של אדם, אלא שם אימו, שהוא דבר שאין בו חשד. וע"כ לא הזכיר בלעם, בני ישראל, שם האב.
ש) שכן דרך השדים, שמעיינים בדבר ההוא, שנאמר להם מפי המכשפים. אם הוא שקר, מודיעים להם דברי שקר. ואם הוא אמת, כל מה שאומרים להם הוא עכ"פ אמת לזמן קצר. כל שכן אם המכשפים רוצים מהם, שיעשו מעשה, ודאי שהם מדקדקים לומר אמת בלי חשד. וע"כ אין מזכירים שם אביו של אדם. אלא בלק, דרך ביזיון אחז, הנה עם יצא ממצרים. כלומר, שאין אנו יודעים ממי הם (אומר לא שהם אפילו לא "שתוקים" – דהיינו שוּתקים שאין יודעים מי האב, אלא "אסוּפים" – דהיינו שנאספו בשוק ואפילו אין יודעים מי האם). המכשפים מפעילים הכישופים ע"י שדים, ואין להם עניין לומר לשד דבר שקר, שאז יקבלו תשובה שיקרית, לכן אין הם אומרים לשד את שם האב, מפני שאין ביטחון שהכן זה האב.
שא) אמר רבי יוחנן: מפני מה עם שהוא תחת הנהגת השרים, נשמרים, והעם של הקב"ה, אינם נשמרים (נראה שיש להם בעיות)? אמר רבי יצחק: העני אינו דומה לעשיר. העני צריך לשמור על שלו, מפני שבני אדם אינם יראים מלהתגרות בו. העשיר אינו שומר על שלו, משום שהכל יראים להתגרות בו (ישראל הוא עני מפני שעדיין לא הגיע לתיקונו, אומות העולם שמחים בילוי הרצון לקבל). ישראל, שהם בהנהגת המלך האוהב אמת ודין. ודין הראשון הוא עושה באנשי ביתו, כי רוצה שיהיו שמורים מן החטא יותר מכל האומות כמ"ש: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה.
שב) רבי יוסי ורבי אחא יצאו לדרך. רבי יוסי הרהר בדברי העולם ורבי אחא הרהר בדברי תורה. ראה רבי יוסי נחש (מחשבות חיצוניות) שהיה רץ אחריו. אמר לרבי אחא, אתה רואה את הנחש הזה הרודף אחרי. אמר רבי אחא, איני רואה אותו. רץ רבי יוסי והנחש אחריו. נפל רבי יוסי, והדם נוזל ויורד מחוטמו. שמע שהיו אומרים: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה; עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם. כלומר, שבזכות זה ניצל מן הנחש. אמר רבי יוסי, ומה על שעה אחת שחדלתי מדברי תורה ופניתי לדברי העולם, עלתה לי כך. מי שהזיח דעתו לגמרי מדברי תורה, על אחת כמה וכמה. ההקפדה על תלמיד חכם, גדולה יותר.
שג) פתח: כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ, אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה וכן כתוב: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב. נחש שָׂרָף, למה היה כאן במדבר? אלא לקחת על ידו עונש מישראל, בכל זמן שמתפרדים מן עץ החיים. שכתוב בו, כי הוא חייך ואורך ימיך.
כתוביות: יהודי, גוי, השגחה פרטית, השגחה כללית
שם האב הוא רעיון רוחני, ושם האם ממשי. אימו הכוונה מלכות הכלולה בבינה, רצון לקבל בהשפעה – זוֹ הָמֶּסוּגָלוּת שֶׁל עִם סְגּוּלָה. אור הזכר אינו מתפשט לגוף, ואילו באודם של אימא, היא התכללות מלכות בבינה, ניכרת ההבחנה בין יהודי לגוי. לכן מי שנולד לאם יהודיה, זהו רק סימן שיש בו הפוטנציאל להיות יהודי, דהיינו להתנהג כיהודי.
התורה שומרת על האדם, ויש להרהר דרך התורה, לחשוב ולפרש את המציאות דרך תלמוד עשר ספירות. חוקי העולמות העליונים, להם אנו מחויבים, הם למעשה פנימיות האדם, שנשמתו היא חלק אלוקה. ובלי להבין את פנימיותנו – לא נבין כלום בחיים, ובוודאי לא את תפקידנו.
ישנם מספר מקרים בתנ"ך בהם כתוב: "אמר בליבו", מלמד שמדובר במחשבות שמושתלות מלמעלה בפנימיות האדם. עם ישראל הוא כלל כלפי אומות העולם, והקב"ה הוא הכלל שעם ישראל פרט כלפיו. לכן עם ישראל מוּשגח ישירות ע"י הקב"ה, ממנו מושכים את כוח ההנהגה והאמונה, ולאומות העולם ישנם שרים ממונים.
החשש של המצרים היה שאם הממונה כל כך גדול – השם יתברך, הם עלולים להפסיד לעם ישראל. למעשה החשש של המצרים היה שאמונה של בני ישראל תשתלט עליהם, חששו "מכפיה דתית".
בחיצוניות יכול אדם להרגיש עשיר בצבירת גשמיות, ואילו בפנימיות היגיעה היא בתהליך ארוך ודורש התמדה. לכן הרגש הנקודה הפנימית בנפש, היא הענייה כל זמן תיקון. ההשגחה הפרטית היא על עם ישראל, הדין שומר, ולא בכדי עם ישראל הוא היחד ששורד במהלך כל זמן התיקון, ואילו אומות העולם תחת ההשגחה כללית בלבד, לכאורה הם עולים ולאחר זמן יורדים ונעלמים.
המלך מסובב הסיבות נותן ממשלה לגויים למען שכלול ישראל שישמרו את אמונתם.
רבי יצחק פתח: עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. עד שהמלך, זהו הקב"ה כמ"ש, כה אמר ה' מלך ישראל. וכתוב, ויהי בישורון מלך. במסיבו, בין כנפי הכרובים, שעל ארון העדות. נרדי נתן ריחו, שגרמו שיסתלק הקב"ה מביניהם. ונתן ריחו, פירושו ריחם הרע. ריח טוב זה ז"א, רוחניות המבוססת על אמונה בג' האבות, בחינת ההדס, זהו הריח שמקשר לנשמה.
בעוד שהקב"ה היה נותן התורה לישראל. שכתוב: וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה, בעוד שהיה כותב התורה לישראל, עזבו את ריחם הטוב (אותה רוחניות שכבר זכו לקנות במעמד ההר) ואמרו, אלה אלוהיך ישראל. נתן, פירושו, עזב.
עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. בעוד שהיה הקב"ה יורד על הר סיני, לתת תורה לישראל. נרדי נתן ריחו, נתן ריחו הטוב, שכתוב, שאמרו נעשה ונשמע.
סנהדרין קד: אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש. הגויים הם שליחים שגורמים ויוצרים לישראל צורה שבאה כדין, ולעיתים של רחמים כאשר הולכים ישראל בדרך תורה, בחינת אדם הכובש את יצרו, והכל בכדי להביאם בדרך אמונית לצורה של השפעה. ואם חלילה אינם רוכשים צורת השפעה, יביא להם מלך כהמן. אדם השולט על תכונת ישר-אל שבתוכו, הוא שולט על כל עולמו. לכן תפקיד האדם להיות יצרן, לצייר צורת בדמיון שיביאו אותו לרכישת אמונה. להפוך את כל הצורות שבעל מנת לקבל, להשפעה.
לכל אומה יש שר למעלה, וכשהקב"ה נותן ממשלה לזה, משפיל לזה. וכשנתן ממשלה לשר ההוא של מצרים, אין לו הממשלה אלא בשביל ישראל כמ"ש: היו צָרֶיהָ לראש.
ישראל הם כנגד כל שאר אומות העולם. מה שאר העמים הם שִבעים, אף ישראל הם שבעים כמ"ש, כל הנפש לבית יעקב הבאים מצריימה שבעים. ומי שמושל על ישראל, הוא כאילו מושל על כל העולם. שהם הכלל.
מכאן נשמע שישראל הם שבעים. שכתוב, ובני ישראל, פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאוד, מאוד. הרי כאן שבע מדרגות, וכל מדרגה כוללת
עשרה, הרי שבעים. כתוב אחר זה, ויקם מלך חדש על מצרים. שמחמת שליטתו על ישראל, שהם כנגד שבעים אומות, נבחן כמלך חדש.
שאל רב הונא: למה נשתעבדו ישראל בכל האומות? אלא כדי שיתעלה על ידם העולם. כי הם כנגד כל העולם. וכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומה הקב"ה הוא אחד, אף ישראל הם אחד, שכתוב, גוי אחד בארץ. מה שמו של הקב"ה הוא אחד ונתפרשׁ בשבעים שמות, אף ישראל אחד ונתפרשו בשבעים.
תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. אין לך אומה שפלה ונקלה ונִבְזֶה לפני הקב"ה, כמו המצרים. ונתן להם הקב"ה ממשלה בשביל ישראל. וְשִׁפְחָה, כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, זו הגר, שהולידה את ישמעאל. ישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ומשל בהם, ועינה אותם בכל מיני עינויים, וגזר עליהם כמה שְׂמָדות, ועד היום הם משתלטים עליהם, ואינם מניחים אותם לעמוד בדתם. ואין לך גלות קשה לישראל, כמו גלות ישמעאל (מפני שהוא דומה לישראל, והגלות אצלו קשה בגלל הקרבה, שבטעות אפשר לחשוב שהם בסדר, וחושבים שהם בני המלך).
רבי יהושע היה עולה לירושלים, ובדרך ראה ערבי אחד, שהיה הולך בדרך ובנו עימו. פגעו ביהודי אחד. אמר הערבי לבנו, יהודי מגואל זה שמאס בו אדונו. לַכְלֵך אותו וּרְקק בזקנו שבע פעמים, שהוא מזרע עליונים, מאברהם יצחק ויעקב. ואני יודע ששבעים אומות משועבדים בהם. הלך בנו ואחז בזקנו של היהודי. אמר רבי יהושע עליונים עליונים, דהיינו שהתפלל בזכות אבות, גוזר אני על העליונים, על הערבי ובנו, שמחזיקים עצמם עליונים על היהודים, שירדו למטה. עד לא גמר רבי יהושע דבריו, נבלעו במקומם בתוך האדמה. הזוהר מדבר רק מצד נשמת האדם, הכל בגוף אחד, וכאן מלמד שיש לקבור באדמה את בחינת הרצונות הערביים הכופרים הללו שבנפש, כפי שמשה קבר את הרצון המצרי בחול.
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים. עד שיפוח היום, נאמר על גלות ישראל, שהם יהיו משועבדים בגלות עד שיגמר יום ההיא של ממשלת האומות. למדנו, אלף שנים ממשלת כל האומות ביחד על ישראל. ואין לך אומה שלא תשתעבד בהם. ויום אחד (גמר תיקון), הוא כנגד מה שכתוב: והיה יום אחד הוא יודע לה'.
עד שיפוח היום. קודם שיפוח יום ההוא של האומות. ונסו הצללים, הם הממשלות ששלטו עליהם. אלך לי אל הר המור, אמר הקב"ה, אלך לי לנַעֵר האומות מירושלים, שהוא הר המור, כמ"ש, בהר המוריה אשר בירושלים. ואל גבעת הלבונה, זהו בית המקדש אשר בציון, שכתוב בו, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון. כדי לנַעֵר משם את הרשעים כמ"ש: לאחוז בכנפות הארץ, וְיִנָעֲרוּ רשעים ממנה, כמי שאוחז בשמלה לנער את הטינופת ממנה.
אמר רבי יוסי: עתיד הקב"ה להתגלות בירושלים של מטה ולטהר אותה מטינופת העמים, עד שלא נשלם יום ההוא של האומות. אין ממשלת האומות על ישראל, אלא יום אחד בלבד. והוא יומו של הקב"ה, שהוא אלף שנים (דהיינו שליטה על מדרגת החוכמה, וכאן נצרכת זהירות) כמ"ש, נְתָנַנִי שוממה כל היום דווה. יום אחד לבד, ולא יותר.
אמר רבי יוסי: אם ישתעבדו יותר מאלף שנים, הוא אינו על פי גזרת המלך, אלא על שאינם רוצים (ישראל) לשוב בתשובה לפניו. וכתוב: וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו', וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ. וכתוב: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָָ.
סנהדרין קד: אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש. הגויים הם שליחים שגורמים ויוצרים לישראל צורה שבאה כדין, ולעיתים של רחמים כאשר הולכים ישראל בדרך תורה, בחינת אדם הכובש את יצרו, והכל בכדי להביאם בדרך אמונית לצורה של השפעה. ואם חלילה אינם רוכשים צורת השפעה, יביא להם מלך כהמן. אדם השולט על תכונת ישר-אל שבתוכו, הוא שולט על כל עולמו. לכן תפקיד האדם להיות יצרן, לצייר צורת בדמיון שיביאו אותו לרכישת אמונה. להפוך את כל הצורות שבעל מנת לקבל, להשפעה.
בעולם זה האדם נמצא בחשכות, תחת שליטת הגוי שבנפשו כמו בגלות מצרים. הקליפה היא תפיסת עולם מדוּמה, שכובשות את האדם, ומעבידה אותו. כאן כל ההבנות שלו משתעבדות למצבים הכי קשים, לתפיסת העולם הזה.
הנשמות שיורדות לתודעת העולם הזה, מהתפיסה הרוחנית לגשמיות, נמצאות למעשה בגלות, וכאשר מתעורר אדם לעבודה רוחנית, הופכים הכוחות העליונים להיות זמינים עבורו.
חייב אדם לרדת למצרים, לתודעת העולם הזה בכדי ללקט את הניצוצות הקדושות. יש תנועה בעולם של עליה וירידה, גלות וגאולה שהן שתי תנועות שקורות כאן וגם בעולמות העליונים. וכך למשל מספר הזוהר על אותו מת שלא יכול להיכנס לגן עדן מפני שהוא בעצבות, כמו מצבו של עם ישראל היה בשעבוד.
הקשר עם הכוחות העליונים, היציבות ושמירת הברית. הם המאפשרים חיים לתחתונים וכוח להתמודד בתנודות.
רבי יוסי ורבי אלעזר אמרו, פרשה זו דברים עליונים יש בה. בשעה שירדו אלו המרכבות ומחנות הקדושים, שהם צורת י"ב השבטים החקוקים למעלה, בשכינה, כולם באו לגור עימהם כמ"ש: איש וביתו באו, שסובב על המלאכים שבאו לגור במצרים, עם בני ישראל. ראובן, שמעון, לוי וכל השאר, שרומזים על צורות י"ב השבטים שבשכינה.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, פתח, בבני ישראל, וסיים, באֵת יעקב. ואומר, שהוחזרה פרשה זו מבני ישראל אל יעקב, שבני ישראל ירדו למדרגת בני יעקב. והכל היה, כלומר שכל הפשטים הם אמת. מצד הסתכלות התחתון, במצב של גלות הירידה היא בחינת יעקב, ומצד הסתכלות העליון כבר רואים בירידה את העליה שתובא – ומופיע שם ישראל.
בשעה שהלכו ישראל בגלות, נתאספו כל הנשמות של השבטים למערת המכפלה. צעקו ואמרו: סבא סבא, הכאב של הבנים אין בעמל עולם הזה מָשְׂלוּ. בניך, כולם משתעבדים בעבודה קשה על ידי אחרים, עושים בהם כל נקמות שבעולם.
בשעה ההיא, נתעורר רוחו של סבא ההיא, יעקב, ביקש רשות וירד למצרים. קרא הקב"ה לכל מרכבותיו והמחנות שלו, ומלכם, והשכינה בראשם וירדו כולם עם יעקב ועם השבטים שלו. השבטים ירדו חיים עם אביהם למצרים. וכן ירדו מתים עם אביהם למצרים כמ"ש: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה. וכתוב, ראובן שמעון לוי. עתה מתים היו וירדו למצרים. וכתוב, ויוסף היה במצרים. כי רוחו לא נפרד ממצרים לאחר מיתתו, שיהיה צריך לחזור ולרדת, כמו שאר השבטים. יוסף, כרַחם אב על בנים, לא נפרד מהם גם לאחר פטירתו. יוסף הרגיש אחריות כלפיהם, הוא עצם הברית.
רעו רבי יהודה בר שלום היה הולך בדרך ורבי אבא היה עמו. נכנסו למקום אחד ללון שם, אכלו, וכשרצו לשכב, הניחו ראשם על תל של עפר, שהיה שם קבר. טרם ישנו, קרא קול אחד מן הקבר, אמר זרע שלי הולך לארץ, כלומר שהולך לאבוד. כבר שתים עשרה שנים שלא נערתי לבד עתה, שפני בני אדם אני רואה כאן.
שאל רבי יהודה: מי אתה? אמר לו יהודי אני ויושב בבדידות כמו מוחרם, כי איני יכול לכנוס לגן עדן בשביל צער מבני, שגנבו עכו"ם בעוד היותו קטן, ומכהו בכל יום, והצער שלו דוחה אותי מלהכנס במקומי, ובמקום הזה לא נערתי רק עתה.
אמר לו: ואתם יודעים בצער של החיים? אמר לו נשבע אני בשֹר של קברי, אם לא התפלה שלנו על החיים, לא היו מתקיימים בעולם אפילו חצי יום. ועתה נערתי כאן, שהיו אומרים לי כל יום שבני יבא כאן במהרה, ואיני יודע אם בחיו או לאחר מיתו.
שאל רבי יהודה: מה אתם עושים בעולם ההוא? נרעש הקבר ואמר לכו קומו, כי עתה מכים את בני. תמהו וברחו משם כחצי מיל. ישבו עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו אדם אחד שהיה רץ ובורח מפני רבו, כי ניצל ממנו בתפלת אביו המת, והיה נוזל דם מכתיפיו. אחזו בו וסיפר להם המעשה שהנכרי שגנבו בהיותו קטן, הכהו עד זוב דם. אמר לו מה שמך, אמר להם לחמא בר ליואי. אמרו ומה היה שמו של אותו המת, אנו יראים לדבר עמו יותר. לא חזרו אליו. אמר רבי אבא, זה שאמרו, שתפלות המתים מגינות על החיים. מאין לנו, כי כתוב ויעלו בנגב ויבא עד חברות, דהיינו להתפלל על קברם של האבות שיתפללו בעדם.
הַמֵּתִים יָדְעוּ בֶּצְעָרַם שֶׁל הַחַיִּים
אמר רבי יהודה: שני נדרים נדר הקב"ה ליעקב. שירד עימו לגור עימו בגלות, ושיעלה אותו מקברו, לראות השמחה של המחנה הקדושה של המרכבות והמלאכים, שגרו עם בניו בגלות, בשעת הגאולה כמ"ש, אנוכי ארד עמך מצרימה, בגלות, ואנוכי אעלך גם עלה בשעת הגאולה. כי עלייה לשון גאולה, כמ"ש: והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי. וכתוב, ששם עלו שבטים. יעקב צריך להיות בגאולה עם כל כוחות עם ישראל.
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף. ביום ההוא ניתנה רשות לשרו של מצרים, שיתחזק על כל שאר העמים. כי עד שלא מת יוסף, לא ניתנה שליטה לממשלת מצרים על ישראל. כיוון שמת יוסף, אז, ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם, כמי שהיה שפל וקם. כי ביום ההוא נתגדל שָרו של מצרים.
בעולם זה האדם נמצא בחשכות, תחת שליטת הגוי שבנפשו כמו בגלות מצרים. הקליפה היא תפיסת עולם מדוּמה, שכובשות את האדם, ומעבידה אותו. כאן כל ההבנות שלו משתעבדות למצבים הכי קשים, לתפיסת העולם הזה.
הנשמות שיורדות לתודעת העולם הזה, מהתפיסה הרוחנית לגשמיות, נמצאות למעשה בגלות, וכאשר מתעורר אדם לעבודה רוחנית, הופכים הכוחות העליונים להיות זמינים עבורו.
חייב אדם לרדת למצרים, לתודעת העולם הזה בכדי ללקט את הניצוצות הקדושות. יש תנועה בעולם של עליה וירידה, גלות וגאולה שהן שתי תנועות שקורות כאן וגם בעולמות העליונים. וכך למשל מספר הזוהר על אותו מת שלא יכול להיכנס לגן עדן מפני שהוא בעצבות, כמו מצבו של עם ישראל היה בשעבוד.
הקשר עם הכוחות העליונים, היציבות ושמירת הברית. הם המאפשרים חיים לתחתונים וכוח להתמודד בתנודות.
שאלות חזרה בזהר שמות פה-פז
1. מה היחס בין הכוחות העליונים לכוחות התחתונים ומדוע זה היחס?
2. מה הבדל בין אילן המראה על צדיק לאילן שמראה על הס"א? מהו האילן היוצא דופן בין האילנות?
3. מהו השיח הגדול לשיח הקטן שבין שיחי הסרק שיוצא דופן, דהיינו שמצביע על קדושה?
4. לשם מה צריך את עצי הסרק בעולם והאם מותר לגדוע אותם?
5. מה הבדל בין הירידה בויגש לבין הירידה המדוברת בפרשת שמות?
6. כיצד רואים בפסוק א' בפרשת שמות ב' בחינות: א. המשוייכת בירידה הראשונה (ויגש), והשני הירידה עצמו (שמות)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
חז"ל מלמדים שאֵין לְךָ עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין מֶמּוּנֶה עָלָיו מִלְמָעְלָה וְשׁוֹמֵר אוֹתוֹ וּמַכֵּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדָל. הקב"ה עשה הפרדה בין הממונים על כל סוג צמחיה, ודרכם הוא מנהל את העולם. אין אפשרות לחבר בין הפרטים אלא בנפשו של האדם. על האדם ללמוד להכיר את הכוחות המאחדים ואת הכוחות הנפרדים שבו, מפני שבלי הפרטים לא יוכל לתפוס את הכלל. ובכדי שיסכים לעבוד גם על הפרטים הלא מורגשים, עליו להחליט וליישם בברית אמונית לעבוד על הפרטים מצד הכלל אליהם הם שייכים.
למרות שבעולמות העליונים ישנו סדר מופתי בין כל הכוחות, כאן למטה ישנה הסתרה. פנימיות האדם היא כנגד העולמות העליונים, וגוף האדם כנגד העולם הזה. החיצוניות באה בכדי לגרות ולהפעים את התיקון הפנימי הנדרש. מכאן החשיבות ההכרחית בלימוד הקבלה, בהבנת הסדר העליון שלפיו יש ליישר את הלב.
במצב של גלות נפשית, שוכח האדם בכלל למה בא לו המקרה (עולם הזה) לפניו. אך כאשר פוגש הוא מציאות, תוך שהוא שומר על ההחלטה האמונית לשמירת הברית, להבנה שכל המקרה החיצוני אינו עומד כשלעצמו, אלא בהשגחה הוא חלק מהכלל – אזי כל ההתמודדות שלו תיצלח בזכות הכלל, בזכות השכינה הקדושה. ירידה למצרים כשלעצמה אינה גלות, כל עוד שומרים על הקשר עם השכינה. המדד לבדיקת טיב הירידה הוא השמחה. עצבות אומר שאדם נפל שבי ביד המקרה החיצוני. כל שיש לעשות זה לפקוח עינים ולראות שהיחד, השכינה נמצאים תמיד לעזור.
אמר רבי יהודה: גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹהִים, כעין שיש ברקיע, עשה הקב"ה בארץ (ישנה הקבלה אך עם השינויים הנדרשים). וכל מה שיש בארץ, כולם רומזים למה שיש למעלה ברקיע. כי כשראה רבי אבא אילן אחד, שפִרְיוֹ נעשה עוף הפורח ממנו, היה בוכה ואמר: אם אנשים היו יודעים למה הם רומזים, היו קורעים לבושיהם עד הטבור (אפילו במקום שכן נתקבל ההארה) שלהם, על מה שנשכחה החכמה מהם. כל שכן בשאר דברים, מה שעשה הקב"ה בארץ. אם כך למה לא מגלים לנו, ולמה אנו רואים את המציאות בעיוות תודעה של זמן ומקום, ונראה לכאורה כאוס בעולם? התשובה היא שגם אם יראו לנו נכוחה את הסדר העליון – לא נרצה אותו, לא נסכים כל כך מהר לוותר על הרצון לקבל. וכך רואים פער בין תפיסת השכל, לבין המימוש שתלוי בתאוות הלב.
כמו שאמר רבי יוסי: האילנות, חרוב, דקל ופיסטוק, שחכמה נראית מהם, הם מין עץ אגוז, כולם ברכב אחד נרכבו. כי כל אלו האילנות שעושים פירות, חוץ מתפוחים, שהם (מגלים את כוח הנה"י להגיע לגדלות, והם כנגד ג' האבות), אחד הם, שרומזים לת"ת. חוץ השבילים שבהם הם נפרדים, כי לכל אילן יש שביל מיוחד שמאיר בו.
כל אלו האילנות שאינם עושים פירות, והם גדולים, חוץ מערבי נחל, שיש להם סוד בפני עצמם כעין של מעלה, שהם נו"ה, מִיְניקה אחת הם יונקים. שיונקים מחיצוניות בסוד אל אחר, שאינו עושה פירות. וכל אחד מן האילנות הקטנים, חוץ מאזוב, הרומז על יסוד, מאם אחת נולדו, מנוקבא. אם כך מה תפקידם של עצי הסרק? אלא שהם מחזיקים את הסביבה שבה אפשר יהיה לגדל את עצי הפרי. הם נצרכים לעולם, שאף הוא חיצוני לאדם, אך ישנם הבאים ישירות לצד האדם והם מצד הקדושה, ואלו שבאים לצד העולם – באים מטומאה.
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי יַעֲקֹב
כל עשב הארץ, שנתמנו עליהם שרים חזקים בשמים. שאין לך כל עשב ועשב בארץ, שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. ולכל אחד יש לו סוד בפני עצמו. כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ואין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאיים, מעָרֵב שליטתם זה בזה כמ"ש: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ. וכתוב, לכולם בשם יקרא. ולכל מה שבעולם יש סוד בפני עצמו. ולא רצה הקב"ה לגלותו ממקומו ולערבו באחר. וקראם בשמות לכל אחד מבני יעקב, שהם שבטים קדושים, שהם קיומו של עולם, על אחת כמה וכמה כמ"ש: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
רבי יוסי אמר: אילו נאמר אֵלֶּה שְׁמוֹת, היה משמע שכן הוא. אשר, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוא על חשיבותם של השבטים מקיימי העולם. עתה שכתוב, ואלה שמות, עם ו' נוספת, משמע שעל הראשונים מוסיף.
כי השם ישראל יורה על עלייה וחשיבות. והשם יעקב יורה על ירידה. וכיוון שכתוב כאן, בני ישראל, נאמר על חשיבות השבטים. אבל מטעם תוספת הו', שנאמר, ואלה, זה יורה שמחובר לכתובים הקודמים. ועומד כבר אחר מיתת יעקב ויוסף והשבטים, שאז באו לירידת המדרגה, ונקראים בני יעקב. ואע"פ שהכתוב אומר, בני ישראל, אין זה משום חשיבות, כי מבחינת המדרגה כבר נפלו למדרגת בני יעקב. אלא מטעם אחר, לכבודו של יעקב.
אמר רבי יהודה: חס ושלום לומר שבשעה שאמר הקב"ה: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, היעלה על דעתך, שהשכינה ירדה עימו בשעה ההיא ממש, שמיד בבואם מצריימה, היו בבחינת בני יעקב, בירידה? אלא בשעה שהייתה ירידה לבניו, ירדה השכינה כמ"ש: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, שכל זמן שתהיה לך עלייה, יש גם לי עלייה. ובשעה שתהיה לך ירידה, אנוכי ארד עימך. ואחר שמת יוסף וכל אחיו, והייתה להם ירידה, עמדה השכינה וירדה עימהם, כמו שירדו בני ישראל, כך ירדו השכינה ומרכבותיה.
אמר רבי יוסי: וימות יוסף בן מאה ועשר שנים וג. באותה שעה שמת יוסף וכל השבטים, והייתה להם ירידה, ירדו בני ישראל בגלות, והשכינה ומלאכים העליונים ירדו עימהם. וכמ"ש: ואלה שמות בני ישראל, שהו' של ואלה, מוסיף על הראשונים. שלאחר מיתת יוסף ואחיו, לרדת בגלות. וע"כ הם בהכרח בני יעקב, בירידה.
רע) אמר לו רבי יהודה: אם כן, יעקב היה מת או לא? כתוב, הבאים מצריימה את יעקב. הוצא משם את יעקב, שהרי כבר מת. מטעם שהו' מוסיף על הראשונים. אלא לא אמר הכתוב, היורדים מצריימה את יעקב, כי עד עתה לא הייתה ירידה ליעקב, אלא כתוב: הבאים. ולמדנו שהשכינה וי"ב השבטים שבה באו עם יעקב למצרים. והלכו משם, עד שירדו לגלות, אחר מיתת יעקב והשבטים, ואז ירדו אלו עימהם, השכינה וי"ב השבטים שבה. וע"כ הכתוב, ואלה שמות בני ישראל, נאמר על גודל מעלתם וחשיבותם, להיותו סובב על ימי העלייה ולא על ימי הירידה.
בכל יום ויום היו באים השכינה וי"ב השבטים שבה והלכו להם. זהו שכתוב, הבאים מצריימה, לשון הווה. ולא כתוב, אשר באו, לשון עבר. שכתוב מתחילה, הבאים מצריימה את יעקב, שמדבר מטרם הירידה. ואח"כ כשהייתה להם ירידה, כתוב, איש וביתו באו. שהוא לשון עבר. בני יעקב כולם כבר מתו באותו זמן, וירדו אלו ואלו לגלות. מלמד שהיו שני שלבים: הכן באו יעקב ובניו כדי להעלות ניצוצות קדושים, ולאחר מכן שהייתה להם ירידה שהתנתקו מאותו כוח הכלל, השכינה שהיה להם, כתוב איש וביתו באו, כלומר באו ובהווה לא, שהם בגלות מאחר והתפיסה האמונית נחלשה.
חז"ל מלמדים שאֵין לְךָ עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין מֶמּוּנֶה עָלָיו מִלְמָעְלָה וְשׁוֹמֵר אוֹתוֹ וּמַכֵּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדָל. הקב"ה עשה הפרדה בין הממונים על כל סוג צמחיה, ודרכם הוא מנהל את העולם. אין אפשרות לחבר בין הפרטים אלא בנפשו של האדם. על האדם ללמוד להכיר את הכוחות המאחדים ואת הכוחות הנפרדים שבו, מפני שבלי הפרטים לא יוכל לתפוס את הכלל. ובכדי שיסכים לעבוד גם על הפרטים הלא מורגשים, עליו להחליט וליישם בברית אמונית לעבוד על הפרטים מצד הכלל אליהם הם שייכים.
למרות שבעולמות העליונים ישנו סדר מופתי בין כל הכוחות, כאן למטה ישנה הסתרה. פנימיות האדם היא כנגד העולמות העליונים, וגוף האדם כנגד העולם הזה. החיצוניות באה בכדי לגרות ולהפעים את התיקון הפנימי הנדרש. מכאן החשיבות ההכרחית בלימוד הקבלה, בהבנת הסדר העליון שלפיו יש ליישר את הלב.
במצב של גלות נפשית, שוכח האדם בכלל למה בא לו המקרה (עולם הזה) לפניו. אך כאשר פוגש הוא מציאות, תוך שהוא שומר על ההחלטה האמונית לשמירת הברית, להבנה שכל המקרה החיצוני אינו עומד כשלעצמו, אלא בהשגחה הוא חלק מהכלל – אזי כל ההתמודדות שלו תיצלח בזכות הכלל, בזכות השכינה הקדושה.
ירידה למצרים כשלעצמה אינה גלות, כל עוד שומרים על הקשר עם השכינה. המדד לבדיקת טיב הירידה הוא השמחה. עצבות אומר שאדם נפל שבי ביד המקרה החיצוני. כל שיש לעשות זה לפקוח עינים ולראות שהיחד, השכינה נמצאים תמיד לעזור.
הקודם