006- הדף היומי בזהר הסולם – צו יט-כא למתקדמים

צַו  יט – כא

אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ  

נ) אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה זהו קורבן התמיד וכנגדו תפילת שחרית ומנחה.  פירוש נוסף, זו היא התורה שנקראת אש, אשר נאמר בה, הלוא כה דבָרִי כאש נאום ה', שצריכה להאיר תמיד על המזבח, על המלכות השכינה הקדושה, או ליבו של האדם. לא תכבה, ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עברה אינה מכבה את התורה. אבל עברה מכבה מצווה, ומי שעושה עברה מכבה מצווה, שנקראת נר. כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, כלומר, את הנשמה, שנאמר בה, נר ה' נשמת אדם. שזהו כיבוי, כי הגוף נשאר בחושך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כיבוי וחושך לאותו מקום. ועברה היא חושך כמ"ש: ושפחה כי תירש גבירתה. כי העברה, שהיא שפחה וחושך, תירש מקום הגבירה, השכינה, שהסתלקה ממקומה שבה מצויה ההארה.

נא) והעלייה של מצווה מצד עם הארץ, שאין לו תורה, לו העברה מכבה מצווה עם הארץ הוא שאין לו תורה. לקיים בו את הכתוב: ורשעים בחושך יידָמו. אבל אצל בעלי תורה אין למצווה כבייה עולמית בהם, כי מאירים אל המצווה בכמה סודות התורה. כי אור נקרא ר"ז, שאור בגי' ר"ז. שרומז, שרזי התורה הם אורות. ומצוות התורה שחכמים מקיימים אותם, נחשבת אצלם כמו תורה. אשר כמ"ש: לילה ויומם לא תכבה עליהם. משום שמקיימים בה כמ"ש: והגיתָ בו יומם ולילה. ישנה הגנה אצל תלמיד חכם כנגד עבירות, וכמובן שאין לחטא. אך סביר להניח שאם תלמיד חכם עבר עברה, היה זה בשוגג, בפועל הוא כיוון לעשות מצווה.

מצווה היא אור חוזר שרק דרכו ניתן לקבל אור. תלמיד חכם, דהיינו שכל רצונותיו להיות משפיע ודבוק בבורא,

עָשָׁן הַמַּעֲרָכָה

נב) והעשן העולה מפיהם של בעלי התורה, בדברי תורה הוא כמו עשן המערכה, המלכות. ונקרא מערכה, משום שמסדרים אותה ועורכים אותה אל ז"א בעלה  כמ"ש: בהעלותך את הנרות, שנאמר על העלאת המלכות, נרות, אל ז"א, שנאמר בהם להעלות נר תמיד. המלכות נקראת נר. וזהו בעשן המערכה של מזבח החיצון, שהעשן נבחן למלכות. ובעשן המערכה וענן הקטורת מהסממנים שהוכנו, שהיא במזבח הפנימי, שהתורה, ז"א, הוא עשן שלה, יתעורר ז"א מהלב, בינה, ויעלה אל החכמה, שהוא כמוח, כי מוח ולב הם חו"ב, ועשן המערכה של מזבח הפנימי, ז"א, יעלה אֲליהם למ"ן, ויחבר חכמה ובינה זו בזו. כעין הענן, שהתעוררות הענן הוא מהלב  כמ"ש: ואֵד יעלה מן הארץ, ז"א שנקרא אֵד, עשן, יעלה מהבינה, ארץ עליונה. ואח"כ כתוב: והשקה את כל פני האדמה, כי אחר שז"א עלה למ"ן, וקיבל שפע מחכמה ובינה, הוא משקה את כל פני האדמה, המלכות.

התורה הנאמרת מפי תלמידי חכמים עולה כמו הקטורת, וזה גורם שיתעורר ז"א מן הלב.

נג) כך יתעורר עשן מבינה, שהוא בלב כמ"ש: הלב מבין. ועולה אל החכמה, מוח. עשן קו האמצעי, ז"א, העולה ומיחד חכמה ובינה, ונעשה אֲליהם דעת, לב מבין דעת, שמלב, בינה, עולה דעת, קו האמצעי, המיחד חו"ב. לב מבין עולה ויוצר זיווג בין חוכמה לבינה, זהו חיבור בין חוכמה שמביאה השראה עליונה, לבין בינה המגלה את הפרטים וזוכה לסוד הדעת המתפשט

נד) אחר שיורד העשן, הוא ז"א ודעת, מחכמה לבינה, זה לשמאל וזה לימין, שבינה משמאל לז"א, והחכמה מימינו, הוא יורד מלא משפע או"א, חכמה ובינה, מלא משפע י"ה, לשרוף העצים, תלמידי חכמים, שהם מצד עה"ח, ז"א. וע"כ מכונים עצים, שהם איברי הגוף, ששם ה' של העצים, איברי מלכות, הנקראת גוף. ונקראת ה', שנשמות תלמידי חכמים הם תולָדות מז"א ומלכות. ודאי שהכוונה היא לשרוף אותם בשלהבת התורה, שנאמר בה, כה דבָרִי כאש נאום ה'. ובשלהבת של נר מצווה באהבה, ברישפי אש האהבה של המצווה. איזו התלהבות יש לאדם הזוכה בסודות התורה, שאז הלב נפתח כשמגלה את החוקים בסודות התורה. הלב הוא המלכות, ולאחר שזובח במזבח החיצון, עשן הקטורת של המזבח הפנימי הוא הקו האמצעי כנגד התורה עולה הוא בחינת ז"א, ורק כאשר הלב הוא לב מבין, ניתן לחבר חוכמה ובינה. ההארה היורדת אליהם היא אש ההתלהבות, שלהבת התורה. וכך באדם בעל לב מבין, ההתלהבות שבו היא שכל רצונותיו בדבקות.

נה) מצווה להקריב בכל יום תמידים ואח"כ להדליק אש  כמ"ש: אש תמיד תוּקַד על המזבח לא תכבה. ואח"כ, תרומת הדשן. ואח"כ, קרבן נדר או נדבה. תנאים ואמוראים, כל אלו התמידים, הם מידותיו של הקב"ה, הספירות, שצריך שיהיה להם מנוחה. ואע"פ שכל הספירות כולם אחד, מ"מ כל ספירה וספירה ממונה על שבתות וזמנים וימים טובים. שבכל שבת ובכל יו"ט שולטת ספירה אחרת. ומידה ההיא השולטת באותו זמן, כל הספירות נכללות בה. כי בכל ספירה, כלולות כל ע"ס מחוק ההתכללות. ונקראות כולן ע"ש אותה ספירה השולטת. בחסד חסדים ובגבורה גבורות. אם ספירה השולטת היא חסד, נקראות כל ע"ס הנכללות בה, חסדים. ואם הספירה השולטת היא גבורה, נקראות כל ע"ס שבה, גבורות. וכך בכל מידה השולטת.

הָשְׁבָּתַת מְלָאכָה

נו) ויש השבתת מלאכה בשבת ויו"ט, לכל אחד לפי בחינתו. כמו שור, שנוהג בו עוֹל, וחמור, שנוהג בו משא. בין אותם שיש להם עוֹל מלכות שמים, כמו תפילין, שבשבת ויו"ט הם פטורים. ובין עול מלכות עכו"ם. כולם לפי מעשיהם, יש להם באלו ימים השבתת מלאכה ומנוחה. כי מי שאינו עוסק בתורה ומצוות, יש לו עול מלכות עכו"ם. ומי שעוסק בתורה ומצוות, יש לו עול מלכות שמים, שהיא ה"ת דהויה, הנקראת מלכות שמים. המצוות המתחלקות לכאלו שהם כהכנה כמו תפילין, אין צורך להניח ביום טוב ושבת, אך מצווה כמו ציצית צריך ללבוש כל הזמן.

נז) היא ודאי עול מצוות, משום שבה נבראו כל הבריות שבשמים וארץ. כי כל המציאות שבג' עולמות בי"ע יצאו מהמלכות כמ"ש: אלה תולדות השמים והארץ בהִבָּראם, שהוא אותיות בה' בראם. וכשבאים שבת ויו"ט, יורדת בינה, יה"ו, חב"ד דבינה, על ה', מלכות שמים, ואז היא נשמה יתרה, בינה, חָרות על הלוחות, הלוחות הם המלכות, והשראת הבינה עליה, עושה אותה חרות מכל הקליפות. והיא אנוכי שביציאת מצרים כמ"ש: אנוכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. שהבינה פרשה כנפיה על הבת, מלכות, ועל המחנות שלה, ויש להם מנוחה. ואז נאמר במחנות ס"מ והנחש, וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך, ויָראו ממך זה כאשר יש לו צלם אדם. אדם הראשון איבד את זה לאחר החטא. שם ה' אות תפילין. אות תפילין, ואות שבת, ואות של יו"ט, ואות ברית – כולם שווים. ועל כולם נאמר, וראו כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא עליך. אות התפילין הוא מקיף, ובשבת אין צורך מפני שהאור פנימי.  

נח) ויש אות של שם שד"י, שהוא המלאך מט"ט, שנקרא עבד. וכמה עבדים נמשכים ממנו, שהם ממונים על אותם, שעושים מצוות על מנת לקבל שכר. אשר מט"ט והמחנות שלו ממונים עליהם. עליהם נאמר, למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך. אבל אותם שעושים מצוות שלא על מנת לקבל שכר, הם בניהם של המלך והמלכה, ז"א ומלכות. ובימות החול הם כתרים ועטרות על ראשיהם של העבדים. ובשבילם אמרו, והמשתמש בכתר, ימות, שהמשמש עם הבנים, שהם עטרה לעבדים, חולף ועובר מן העולם. והזר הקרב לבנים יומת. כי הם, בימות החול, נקראים שבתות כלפי העבדים. אסור להשתמש בתלמידי חכמים שהוא כנגד ספר תורה וכנגד שבת. ישנה הבחנה האם האדם הוא כעבד המקיים מצוות על מנת לקבל שכר, או תלמיד חכם שפועל לשם שמיים.

אדם צריך לראות איזה סוג של מנוחה יש לו. העושים את המצוות שלא על מנת לקבל שכר, הם תלמידי חכמים הנחשבים גם ביום חול, כשבת.

הצד בנפש של כל אחד של בחינת התלמיד חכם, הנק' בן להשם, עליו לנצל את כל ימי החול למען השבת.