הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת בראשית קסג-קסה | מתקדמים| שיעור 55
בראשית זוהר חדש קסג - קסה שעור 55
תוצֵא הארץ נפש חיה
השחיטה הראויה מסמלת את הנכונות להקריב את הנפש החיה, הבהמית, לטובת צד נשמת האדם שבו. הגדלת צד הנשמה האלוקית אפשרית, כאשר מכוונים הפעולות לעשיית נחת רוח לבורא יתברך, ולא לשום סיבה אחרת.
נבחן האדם עד כמה מוכן הוא לשחוט את הנפש הבהמית, כדי לבוא ליחד, לקשר לכלל. כל יהודי עמד בהר סיני וקיבל על עצמו, נעשה ונשמע, נעשה את רצון השם.
יש לפעול את צד השוחט שבנפש, כדי להיבדל מעמי הארץ הפועלים את הנפש חיה, כדי להרוויח נפש אלוקית, אשר רק דרכה אפשר להתדבק במקור החיים.
בשחיטה יש לחתוך שני סימנים, קנה וושט. האדם צריך להיות חד כסכין לדעת את מה הוא חותך. הקנה הוא הרצון להשפיע, והוושט הרצון לקבל לעצמו. עשיית כל פעולה כהלכה, אינה מועילה אם לא עושים את הכוונה לשם שמים.
תסט. רבי יהודה הזמין את רבי יוסי ואת רבי חגי. והיה שוחט, והיו קוראים לו רבי אבא, ושחט תרנגולת, והתכוון לשחוט ב׳ סימנים, הקנה והוושט, ובדקו ומצאו, ששחט רק סימן אחד, והשני לא שחט.
תע. אמר לו רבי יוסי, על מה התכוונת לשחוט. אמר, רציתי לשחוט ב׳ סימנים. אמר, והרי אני מצאתי שרק סימן אחד נשחט. אלא הבשר הוא כשר, ואתה לא תהיה עוד שוחט מכאן והלאה. ואע"פ שאין צריכים כוונה בשחיטה. למרות שאין צורך בכוונה בשחיטה, פסל אותו מלהיות שוחט
תעא. אמר לו רבי יוסי, הכוונה בשחיטה, לא לזה אמרו, אלא הכוונה להקב"ה, שישחט לשמיים, ולא לשם דבר אחר. אבל אם התכוון לב׳ סימנים ושחט אחד, מותר הוא בדיעבד. כמו שלומדים, השוחט אחד בעוף, בדיעבד מותר, מלכתחילה אסור. רוצה ללמד כאן על ההבחנה בכוונה, האם מכוון לשם שמים, למרות שאין כוונה בשחיטה עצמה.
תעב כל מה שנברא מנפש חיה זו, התיר אותו הקב"ה לבני אדם, מפני שאין להם נשמה, לדעת ולהכיר בעבודת בוראם, שאם הייתה להם נשמה, לא הותרו. לו הייתה נשמה בבהמה אסור היה לשוחטה. מותר לשחוט את הנפש חיה, וכך באדם עצמו, מותר להקריב את הנפש הבהמית, הנפש חיה, לטובת צד האדם שבאדם.
תעג הנשמה אינה נכנסת באדם עד שיסתכל בעבודת בוראו, ואז תהיה לו נשמה. והנשמה היא קדושה ונעלה על הכול. א"כ מה זה שכתוב, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחָרָבה, מתו? למה מתו? כיוון שהייתה להם נשמה, האם לא היה להם להינצל?
תעד. הלכו ושאלו את אלעזר ברבי שמעון שאמר, כך הוא ודאי, שלא ניתנה נשמה אלא לעוסק בעבודת בוראו. כשבא המבול, לא היה אדם, שיעשה אותו הקב"ה בזכותו, חוץ מנוח ומבניו. וזכותם לא הייתה מספיקה אלא להגן על עצמם ועל בתיהם, וזכותם לא הייתה גדולה כל כך להגן על כל הדור.
תעה. ואלו שהיו צדיקים בתחילה, חנוך ויֶרֶד, שהייתה להם נשמה, והיו ראויים שהקב"ה יעשה בזכותם, מתו מקודם לכן. כמ"ש, כל אשר נשמת רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה ביבשה ולא במבול, מתו. כלומר, שסובב על חנוך וירד. על אלו שהייתה בהם נשמה קדושה. ואין הכתוב סובב על אלו, שהיו במבול. אומר שחנוך וירד נפטרו מהעולם לאחר שסיימו את תפקידם. אלו שמתו במבול, מתו מפני שלא עסקו בעבודת בוראם אלא כתוב, מכל אשר בחרבה מתו, שפירושו, שלא היו בימי דור המבול, ולא באותו זמן. אלא בחרבה מתו, חנוך וירד ועוד. שמתו ביבשה ולא במבול. שכבר הסתלקו מהעולם, ולא נשאר בעולם צדיק להגן על דורו. ואז נעשה דין ברשעים.
תעו א"ר ר חייא לרבי אבא, הלא אמרתי לך שראש הזהב, שהוא מבעלי המשנה, אשריכם בעלי המשנה, גדול חלקכם לעולם הבא.
תעז. עוד אמר רבי אלעזר, כתוב, הללוהו בתקע שופר, הללוהו בנבל וכינור, הללוהו בתוף ומחול, הללוהו במינים ועוגב. האם צריך הקב"ה לזה?
תעח. אלא אמר דוד, כל מה שתשבחו לפני הקב"ה באלו מיני זמר, אינו כלום. כאדם האומר לחברו, עתה עשה זה וזה. וכל מה שתעשה, אינו כלום עד שתעשה דבר פלוני. כך אמר דוד, הללוהו בצִלצלֵי שָׁמע, הללוהו בצלצלי תרועה. כלומר, אין זה הילול שלו, אלא הילולו הוא, כל הנשמה תהלל יה הללויה. והילול אחר אינו כלום, אלא הילול הנשמה. כמ"ש, כל הנשמה תהלל יה הלוליה כלומר שכל הלל שעושה האדם אינו כלום אם אינו פועל את צד הנשמה שבו. נפש חיה אינה יודעת להלל אלא את עצמה. וכך גם אדם מקיים תורה ומצוות ולומד בשביל עצמו, אינו כלום.
אל לו לאדם לחפש את עצמו כמה הוא מתקדם, אלא לחפש את הבורא, את הקשר, בלי לבדוק האם זכה כבר לפעול את מדרגת הנשמה.
