הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת בראשית רה-רז| מתקדמים | שיעור 69

בראשית זוהר חדש רה - רז שעור 69

יהי מאורות

המעשה של העליון, הוא הנשמה של התחתון. כשמנשקים יד של צדיק, זהו סימן, שהרי ידי העליון הם כוח הנשמה שבתחתון, סימן לומר שכל חַיּוּת באה בזכות הצדיק. לכן יום הילולה של צדיק, הוא תזכורת נפשית, לאור הגדול, לנשמה בה זכינו בזכות הצדיקים, שבמותם נקראים חיים.

עשה לך רב אומר שאדם בא בביטול ומקבל אמונת חכמים, עשיה שהיא בחינת מעל טעם ודעת, בלי לערב את שיכלו. כך עליו לפעול, ככל אשר יורוך, כמו למשל ההוראה ללמוד תורה בלילה.

תרמז בא רבי אבָּהו לנשק ידיו של רבי אלעזר. אמר, עתה ידעתי שבאמת מאֹרֹת הזה חסר השמש הוא אור חסר שרק משמש כשליח שלא עליון ממנו, וצריך להיות חסר יותר מזה. אוי לעולם כשתצא ממנו, כי עד היום הזה שאלתי את זה, ולא מצאתי עיקר הדבר אלא רק עתה. אותה הדרך שיצאת בה, יהיה לי סימן של ברכה, על שפגשתי אותך.

תרמח ישב עימו עם רבי אלעזר שלושים יום ולמד כל ספק ושאלה שהיה לו. ולימד אותו שישים טעמים בפרשת בראשית. והלך לדרכו. היכולת ללמוד לא תלויה רק ברב, אלא גם בגמישות מחשבתית והשקעה של הלומד. שלושים יום היא בחינת החידוש של הלבנה. כאשר אומר שלמד כל ספק ושאלה שהיה לו, מלמד שהתרת ספק היא רק ע"י הוודאי, שהוודאי הראשוני הוא הבורא יתברך.

תרמט מצא את רבי חייא. אמר לרבי אבהו, בבקשה ממך, שאטעם ממתיקות הדבש הזה, שינקת מגזרת הקדושים העליונים.

אמר לו, לולבים של ראש הדקל, וסובאות הדבש, אינם מתיישבים יחד. ואע"פ כן, לימד אותו. אתה מבקש לקבל חוכמה, שבכלל הכלי אצלך אינו מוכן, שלולב עדיין אינו בשלב שהוציא פרי.

פירוש. רבי חייא עוד לא היה תלמיד חכם, אלא היה דומה כחֲרויות של דקל, העתידים להוציא פירות. אמר לו רבי אבהו, שיש עוד מרחק רב, בין חרויות הדקל ובין הדבש, היוצא מהתמרים שיצמחו על ידו. ולפיכך, עוד אינו ראוי לשתיית הדבש. אומר לו שעדיין אינו ראוי להבין דברים אלו.

תרנ בכה רבי חייא ואמר, אני נודר ומקבל על עצמי, שמטרם שאלמד לפני בעלי הברייתא העליונה, לא אשוב מכאן. ישב שם 12 שנים. כשבא, קראו לו רבי חייא הגדול גדולה היא חסד, מדרגת אברהם אבינו. אור הגנוז לצדיקים לעת"ל. כמ"ש, אור זָרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. על התלמיד להיות עקשן בדרך השם, ולהיות מוכנים לשלם ולתת יגיעה עד שמשיגים. ​​ י"ב שנים הוא זמן החלוקה. כך נדר רבי חייא נדר שיקדיש י"ב שנים ללמוד על כל הספקות, וכך ישב רשב"י י"ב שנים במערה, במצב קטנות וביטול לעליון.

ד׳ חכמות:

א. חו"ס דא"א, שעליה כתוב, האור שורה עימו, כי נסתמה בא"א ואינה נגלית לתחתונים מעצמותה.

ב. הבינה שחזרה להיות חכמה, נהר היוצא מעדן, ונקראת ל"ב נתיבות החכמה. מקבלת הארת חכמה מחו"ס, בעת שחוזרת לראש א"א.

ג. החכמה שבז"א, הנקרא שמש, שמקבל ו"ק דחכמה מבינה. ד. המלכות, המקבלת הארת הו"ק דחכמה מהשמש, ז"א. והמלכות נקראת נרתיק של השמש. כי אין מגולה מהארת חכמה שבשמש, אלא רק לפי שיעור הארת הנרתיק, שזה המלכות. שרק בה מתגלה החכמה ולא במקום אחר. דרך ל"ב נתיבות החכמה מקבלים ו"ק דחכמה, ובז"א זה ו"ק דו"ק

ההפרש בין ד׳ החכמות. חו"ס דא"א אינה מאירה למטה ממקומה, אלא הארתה מגיעה לבינה בעת שחוזרת לראש א"א, שמקבלת כשהיא במקום החכמה דא"א, ורק הארתה. באופן שחו"ס היא עצם אור החכמה, והבינה היא בעצם חסדים, ורק כשהיא במקום חו"ס מקבלת ממנה חכמה. החכמה העליונה שקיימת נמצאת במקום אותו לא ניתן להשיג, לכן חייב האדם להקטין עצמו ולהסכים לקבל חכמה יותר קטנה, ולהסכים שיש דבר גדול מאיתנו.

אמנם במקום בינה עוד אין גילוי לחכמה, אלא היא משפיעה לז"א, שנקרא שמש. וז"א משפיע אותה למלכות, נרתיקו של השמש. באופן שכל גילויי החכמה, שהיו בג׳ החכמות הראשונות, לא היו אלא להשפיע אל המלכות, כי למעלה ממנה לא תוכל החכמה להתגלות.

גם נודע שהג"ר של חכמה ב', הוא או"א הפנימיים שנגנזו. וכל מה שמאיר בחכמה זו, הוא רק ו"ק דחכמה אור ג"ר דחכמה גרם לשבירת הכלים, והוא האור שפיתה הנחש את חווה לקבל. ולפיכך נבחן, שגם מה שחו"ס מאירה מהארתה אל הבינה הזו בעת שהיא במקומה, אינה יותר אלא מו"ק דחכמה. וזה מספר 60,000 מאה אלף זה כבר ג"ר, כי הו"ק, חג"ת נה"י, כל אחד כלול מעשר, שישים ספירות, וכל ספירה שבחכמה אלף. וגם הארת הפנים דא"א מתחלקת לג"ר ולו"ק, שהם 375 אורות, שהג"ר 300, והו"ק 75.

ואינו ראוי להיקרא שלם, אלא אותו האור שהוא חכמה א', חו"ס דא"א, שהאור שורה עימו במקומו, ואינו מאיר למטה ממנו, והוא חכמה השלמה, חכמה דאו"י. כי אותו האור שנגנז לצדיקים, החכמה ב', בינה שחזרה לראש א"א ונעשתה חכמה, הוא אחד מ-60,075 חלקים, מהאור השורה עם הקב"ה. שאפילו בינה החוזרת לראש א"א, אינה מקבלת מג"ר דחו"ס, אלא מהו"ק דחו"ס, שהם 60,075.

וגם הו"ק דחו"ס שמקבלת הבינה, אינה מקבלת כולם, כי הבינה אינה מקבלת החכמה בשביל עצמה, כי היא ח"ח, ומקבלת חכמה רק בשביל שיגיע לז"א ומז"א למלכות כמו אדם שמחפש רק להשפיע בלי לקבל לעצמו. אשר המלכות לבדה היא בית הקיבול לחכמה. ולפיכך הבינה לוקחת מהארת הו"ק דחו"ס רק חלק אחד, כשיעור הנצרך אל המלכות.

ואותו החלק של החכמה שהבינה מקבלת, מתפשט בכל ע"ס דבינה, והג"ר שבהם נגנזו, שהם או"א הפנימיים שנגנזו. והו"ק שבהם מאירים בה, שהם 60,075. שמהם מקבל ז"א, הנקרא שמש. ואור השמש, ז"א, הוא אחד מ-60,075 חלקים מהאור הגנוז לצדיקים לעוה"ב, שהשמש מקבל רק מהו"ק דבינה, שהוא 60,075, ולא כולם, אלא לפי שיעור המלכות, חלק אחד מהם. השמש הוא בחינת השכל של האדם, שעליו להיות עניו, שזה רק חלק קטן מהאור העליון.

ואותם ו"ק דחכמה שבבינה נבחנים לאור הגנוז, כי אינם מגולים אלא לצדיקים שזכו לעוה"ב, לבינה. אבל לאותם הצדיקים, שעוד לא זכו לבינה, מגולה רק חלק אחד מהם, חלק המלכות, המושפע משם אל השמש, ז"א. לכן השמש אינו מקבל את כולם, אלא רק מה שמגיע אל המלכות, שהוא חלק אחד מהם. היכולת של האדם לקבל היא לפי מה שמשער בליבו את גדלות הבורא. אדם כזה לא שואל מה אני רוצה, אלא מה השם רוצה, זה ענינו.

ולפיכך אמר הקב"ה, לא יקשה לכם, שכתוב מארת בלי ו׳, שאינו שלם, שהשמש אינו מקבל כל ה-60,075 החלקים, אלא רק חלק אחד מהם. כי אני לא עשיתיו יותר, אלא לְמה שכתוב, להאיר על הארץ, כי כל אור החכמה לא נמשך אלא לפי שיעור הקבלה של המלכות, הנקראת ארץ, להאיר על הארץ, וע"כ אין השמש מקבל אלא חלק אחד מהם, לפי שיעור בית הקיבול של המלכות.

אמר רבי יצחק, האור הגנוז לצדיקים, שגנוז ואינו מתגלה לצדיקים, גם בעוה"ב, אלא לעת"ל, בגמה"ת, הוא הג"ר דחכמה, הגנוז לגמרי באו"א הפנימיים שנגנזו, ואינם מאירים אף לצדיקים. וראיה מהכתוב, אור זרוע לצדיק, שמשמע, שגם בשביל הצדיק הוא אור זרוע, אור גנוז ואינו מגולה, הג"ר ממש, או"א פנימיים, המכונים, לעת"ל לעתיד לבוא זה ג"ר דבינה, אחר שזוכים לצמצום א, ומתבטל צמצום ב. עולם הבא זה ז"ת דבינה, גדלות של צמצום ב' זה האור שיש לאו"א. לעתיד לבוא זה האור שיש באריך אנפין. כאן שואלים איזה אור גנוז. רבי אבהו מדבר על לפני שבילע המוות לנצח, בזמן שנמצאים בעולם הבא, אך עדיין לפני גמר תיקון השלם. באלף השמיני נקבל גם ג"ר דבינה.

ישנם כמה סוגי חוכמות בעולם אצילות, זהו מקום ההשראה העליונה, המקום המתוקן של האדם. האני הכוזב של האדם, הוא כל עיוותי החשיבה הפרטית שלו. כדי לתקן עיוותים אלו, יש לבוא בביטול לרב, לתובנות גבוהות, וכל אחד מקבל לפי מדרגתו בלבד.

אל לו לאדם לעשות עניין מעצמו, כל האור שהוא מקבל הוא חלק זעיר ביותר מהחוכמה העליונה. עליו לבוא כקטן בפני גדול. מה חושב עצמו אדם כמבין, כאשר צדיק גדול זוכה לדעת רק חלק אחד מלמעלה משישים אלף חלקים.