הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת נח כב-כד | השקפה| שיעור 8

זוהר חדש נח כב – כד שעור 8

וירח ה' את ריח הניחוח

כשיצא נח מהתיבה פתח עיניו וראה את כל העולם כלו חרב, התחיל בוכה על העולם. אמר, רבש"ע אם בשביל חטאת האדם או בשביל השוטים תאבד עולמך, למה בראתם, מילא החוטאים לא בסדר, אך האם בגללם לאבד את כל העולם או זה או זה, או שלא תברא את החוטאים או שלא תכחיד את העולם. מה עשה, העלה עולות וקם והתפלל לפניו ואותו הריח עלה לפני הקב"ה וערב לו.

יש ואדם רואה דברים לא טובים קורים, אך כאשר הכלל לא נאבד, הפרטים פחות חשובים, ואת כלל העולם הקב"ה לא הטביע אלא השאיר את דרי התיבה, העולם הוא הכלל. במחלוקת בין הפרטים לכלל, הכלל קובע ואת הפרטים שמתנגדים לכלל אפשר להכחיד אם לא מתקנים עצמם.

נח שלח את העורב כדי לדעת האם כלו המים מהארץ, כלומר האם נעברו כבר השאלות מי ומה מהרצון. אמר רבש"ע ידעתי כי אתה רחום, ואתה לא ריחמת על עולמך. ונהפך רחמנותך לאכזרות, אתה לא ריחמת על בניך יצא זה שאינו מרחם על בניו ונהפך להם לאכזרי ולפיכך שלח את העורב רמז הוא דווקא רמז. קשה לנח להבין איך הבורא שהוא רחמן, טוב ומטיב, מעניש את האנושות. לא שלח את העורב כדי לנחש, אלא למד מדרך הקב"ה לפי הבנתו, שגם הוא ישלח את העורב האכזר. לכל דבר בעולם יש תפקיד ושליחות, העורב סירב לשליחות נוח מפני שהיה מתוקן לתפקיד של פרנסת אליהו שברח מאחאב, והעורבים הביאו לו לחחם ובשר למדבר .

ולא רצה העורב להלוך בשליחותו מפני שמתוקן הוא לשליחות אחרת לפרנס אליהו שנאמר והעורבים מביאים לו לחם ובשר, ולא רצה שראה נח שלא עשה כהוגן שלח את היונה.

היונה היא מסורה, יש בה אמונה וכח נאמנות כזוג יונים נאמנים המוכנים למות באמונתם, וגם צד של הונאה. זהו התיקון של נוח, שהבין שאין להתרעם על ההשגחה אלא לתקן במידת היונה ולא בעורב.

דרך העולם היא לדחוף את האדם לפעול רק את הרצון הפרטי שלו. כשאדם עוזב את דרכי העולם, עוזב את קו שמאל, ומה שמעניין אותו זה רק עסקי שמים, היינו מידת ההשפעה, ז"א. התורה לא נקנית בירושה, אלא במי שמשקיע ועוזב את עסקי העולם.

למעשה התורה היא מחשבת הבריאה, ובה מלובשים סיפורים בחיצוניותה, כדי לאפשר לאדם להתחבר למחשבת הבריאה.

זוהר חדש נח יט – כא שעור 7

אם אחפוץ במות המת

א"ר יצחק שבועה נשבע הקב"ה שאינו חפץ במיתתן של רשעים שנאמר, חי אני נאם ה' אלקים, אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה וכו' וחיה בשני עולמות העולם הזה והעוה"ב. כל פעולותיו של הקב"ה הם ברחמים, למרות שמלמטה נראה לפעמים כדין. רצונו של הקב"ה שכולם יחזרו בתשובה.

וא"ר אשרי הבנים שאומרים להם כך והשיבו וחיו. שובו מדרכיכם הרעים ולמה תמותו ב"י כי הוא אינו חפץ במיתתן של רשעים אלא שיחזרו בתשובה למען יחיו. הרי הבורא טוב ומטיב, ומאחר ותפיסת הנברא היא בשכר ועונש, מתנהג איתנו הבורא בשפה שאנחנו מבינים. הגשם הגשמיות יכול להיות לאדם לברכה, אך גם למבול.

רבי יוחנן פתח, וְעֵינֵי רְשָׁעִים, תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְהֶם; וְתִקְוָתָם, מַפַּח-נָפֶשׁ, למה הם לא בורחים ונסים מהמציאות שבה הם תקועים משל למה הדבר דומה, לכת לסטים שהיו שודדים בהרים. שמע המלך, ושלח עליהם גייסותיו ותופסם והניחום במגדל גבוה, והיו בהם פקחים, אמרו ידענו שעשינו מעשים רעים ולא יכלנו להינצל, מה עשו, חפרו חפירה אחת במגדל ויצאו וברחו להם מדרכם הרעה, ברחו מהתפיסה הגשמית האגואיסטית, טיפש אחד היה ביניהם וראה את החפירה ולא רצה לנוס להמלט.

למחר בא המלך לראות את המגדל ואת הלסטים, ראה את החפירה שעשו ונסו ונמלטו. אמר לזה, שוטה, חבריך ברכו בזו החפירה ונמלטו מדיני, וכי הקב"ה לא אפשר להם את החפירה כדי שיברחו ויעשו תשובה. מה אני יכול לעשות עוד להם, אבל אתה נשארת שראית את החפירה בעיניך ולא רצית להמלט כאשר אתה יודע שאני לא רוצה להעניש אלא מאפשר לך לחפור חפירה לברוח ולתקן, ינקרו עיניך ואח"כ יתלו אותך על עץ.

אמר הקב"ה ועיני רשעים תכלינה ומנוס אבד מהם שלא רצו לשוב ולנוס מדיני ותקוותם מפח נפש שלא יקומו ליום הדין, שלא יאמרו לעצמם שאין צורך בתשובה מאחר ולא ידח ממנו נדח, שנאמר הרפאים יחוללו מתחת מים ושוכניהם. הנשמה היא חלק אלוקה ממעל, כאבן הנחצבת מההר, כלומר נתנו לאדם הרגשה שהוא חלק מההר, וכאן תפקידו לפעול כחלק מהכלל. ואם אדם מרגיש לא טוב בשייכות לכלל, כלומר שלא טוב לו בעולמו של הקב"ה, אז הוא כופר בטובו של הקב"ה, גם הרצון לקבל צריך לשייך לכלל. עליו להתעורר ולראות את הפתח להימלט מבית הסוהר של התפיסה הגשמית.