הדף היומי בזוהר חדש הסולם – פרשת יתרו | שיעור 52 | השקפה | קנד-קנו
זוהר חדש יתרו קנד – קנו שיעור 52
קול ודבור
קול ודיבור הם דבר אחד, באים יחד כדי לבטא את הפנימיות. 2 הדברות הראשונות נאמרו בדיבור אחד.
למה רק אלו ולא כל התורה, אלא הם הכלל, שמור וזכור. דיבור זה כולל כל הקולות, זיווג בלחש ואז דיבור בקול.
אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים: לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים, עַל-פָּנָי. אנכי בחינת זכור, לא יהיה לך בחינת שמור, שהם כלל של זכר ונקבה, רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ביחד הם נקראים זכור, משום שזעיר אנפין לוקח את הנקבה וכולל אותה בתוכו.
כאשר הנקבה באה בקדושה והשתוקקות אל בעלה, ואז ז"א בא אליה. כאן היא זו שלוקחת את השם ונקראת שמור, וכל הבית עומד לראשותה. הזכר לא לבד, וגם היא לא לבד, ועליה להכין עצמה, לבוא ביראה אל קדושה, לזיווג עם ז"א.
יש והוא לוקח שליטה, ויש שהיא לקוחת שליטה כשעושה רצון בעלה. אות כ במילה אנכי היא כתר, וכתר דתחתון בא ממלכות דעליון. מצד העליון התחתון כבר נמצא בתוכו, במשפיע.
ישנם עיתים שהשמירה צריכה לשלוט, ויש עיתים שהזכירה צריכה לשלוט. הזכר הזכירה הוא בחינת חסדים מכוסים, כלומר השפעה. הוא מבחינת ז"א מחזה ולמעלה, והיא הבחינה שתחת החזה, שמור.
אין בעולם נקבה בלי זכר, זה כמו תוצאה בלי סיבה. גם הזכר בא מסיבה מוקדמת לו, הבורא הוא הסיבה לנברא, ולכן צריך בתוך מציאות הזכר, שהיא תוצאה, לראות שהזכר הוא נקבה כלפי העליון שלו.
התורה ניתנה בקול ודבור שה"ס יחוד ז"א ומלכות, שז"א נק קול והמלכות דבור.
את השמור פועלים בעקבות הזכר, כלומר פועלים שמירה כדי להשיג יכולת לבטא משהו מהזכור.
גבול לא בא למען עצמו, אלא כדי לבטא את בחינת הזכור.
כשבני אדם רוצים לנהוג בלי גבולות, במופקרות, אז אין להם יכולת לבטא את מי שהם. ואז הם מרגישים שהם כבולים. מי שבא לבטא עצמו בלי בחינת שמור, האור ילך לצד האחר.
אותה מלכות שרוצה לקבל את האור, את החסדים, שרוצה את ההשפעה, היא זו שעושה את הגבול.
לא לחשוב חלילה שיש למעלה את הבורא הטוב ומטיב, אבל השטן הוא זה שעושה לנו גבולות ודינים. זה לא כך.
יש שליט אחד, הקב"ה הוא המלך, אין עוד מלבדו טוב ומטיב, וממנו יש דרך צדדים גם דרך של חסדים, דרך של ו"ק דחכמה. משום שהמלכות הזו המשפעת חכמה, נכללה מכל הקולות שהם חסדים, אחרת היא לא הייתה מדברת אם לא היה בה נקודה פנימית.
אנשים פטפטנים המדברים בלי קשר לנקודה הפנימית, מדברים מהשפה לחוץ, בלי חיבור לפנימי, ואז הדיבור שלהם עקר, ולא מבטא את זה שהדיבור צריך להיות השלכה של החסדים.
זה כמו חיצוניות התורה ופנימיות התורה. אם התפיסה החיצונית של התורה אינה נובעת מפנימיות התורה, היא סתמית.
שרלטן אוחז ברוחניות שאינה נכונה ואומר, אני מרגיש קול פנימי אבל אני לא יכול להסביר ולהגיד אותו. אלו קליפות שיש גם בעולם הרוחני. חיבור לנקודה הפנימית מאפשר דיבור והשפעה.
התורה הקדושה נתנה בקול ודיבור, שהם ייחוד ז"א ומלכות ביחד. ז"א נקרא קול, שכתוב הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב וגו. המלכות נקראת דיבור, בה הארת חכמה, ומז"א השפעת חסדים, בלעדיהם אין גילוי לחכמה.
גם בתורה חלוקה של חסדים וחכמה, רמ"ח מצוות עשה, זכור, הם ג"ר, חסדים. ושס"ה מצוות לא תעשה בסוד שמור, כאשר בשמור, במלכות לא ניתן לקבל אורות חסדים כה גדולים, אלא באים ביראה וביטול לקבל רק החלק מהאור כדי לרסן את הרצון לקבל. שמור הוא בחינת הגבול לדעת מה לא לרצות לקבל.
כל העם רואים את הקולות אבל לא שומעים אותם מפני שהחסדים לא השתתפו בגילוי, בדיבור. כשיש דיבור, ולא יכולים לשים לו קול, אז שפתיה נעות וקולה אינו נשמע. תפילה צריכה להיות בדיבור, חיתוך שפתיים אך בלי להשמיע קול. מפני שאם הוא בא להתפלל בקול, הוא מושך ג"ר דחכמה, אז קולו לא נשמע. דיבור צריך להיות בחינת חכמה ממטה למעלה.
לעתיד לבוא אפשר יהיה לשמוע את הקולות הללו. בזמן תיקון לא ניתן לשמוע את הקולות הללו, ויש לומר את הדברים בלחישה, עבודת השם פנימית. השלמות יכולה להיות רק בחסדים בזמן התיקון, ועד גמר תיקון החכמה/השפע תמיד חסרה.