ברחוב אומרים שלכל אחד יש תחליף, אך ברוחניות אין זה כך. מהפועל השלם, הקב"ה, יוצאות רק פעולות שלמות. ומי שאינו פועל את הכישרון שקיבל כפיקדון, כתפקיד למעשה מועל באמון. זוהי הקמצנות בה חושב בטעות החולה שעליו לשמור את הכישרון לפרטיותו.
לכל אחד יש פוטנציאל אותו עליו להוציא לפועל כראוי, וישנם שבאופן קיצוני אינם מממשים את הפוטנציאל הפנימי שהקב"ה נתן להם. כאן הקמצנות הזו הולכת לקליפה. חולים אלו נקברים עם הכישרון במקום לממש אותו במקום הנכון.
מחלת קמצנות זו מתמקמת בנפשו של מי שחורש בשור וחמור, כנגד האמונה וכנגד האהבה, ואז העמלק שבתוכו יוצא כנגדו, מכניס בו ספיקות ומביאו להשתמש "בהנאות" קטנות ומזוייפות.
כך ניתנה לנו היום מתנה מבעל הסולם, בעזרתה יש למצות ולנצל ולכוון באמונה את כל הכישרון והעבודה הנפשית בהתאם, אחרת זו רעה חולה. סָפֵק בָּאֱמוּנָה הִיא רָעָה חוֹלָה בְּנֶפֶשׁ.
הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ
הָתְפִיסָה שׁהַפְּרָטִיוּת עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי עָצְמָה בְּלִי קֶשֶׁר לְעֶלְיוֹן – מוּטְעִית
הכול בא בשלמות מהבְּשַׁלַּח קיח-קכ
הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּבְּשַׁלַּח קיח-קכ
הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ
הָתְפִיסָה שׁהַפְּרָטִיוּת עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי עָצְמָה בְּלִי קֶשֶׁר לְעֶלְיוֹן – מוּטְעִית
הכול בא בשלמות מהבורא יתברך בשלמות, גם אם נראים המקרים כנפרדים. ראיה אמונית נכונה מאפשרת לראות את הקשר בין התחתון לעליון, בין השליח למשלח. לכן הַקַּב"הַ תוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים. השם מוחל על כבודו ולא על כבוד הצדיקים, לכן יש להיזהר מאד בכבודם של חכמים, הצדיקים שהם שליחיו עושי רצונו, שכָּל הפוגע בֵּתָּלְמִּיד חָכָם אֵין
הפרדת הצדיק מהבורא גוררת עונש, ואין אפשרות לפעול ישירות אלא דרך הצדיק, יש לקשור את אותיות ו-ה לאותיות י-ה, את הנבדלות אל השלם, הפרט לכלל.
צור עליון בינה וצור תחתון מלכות, הבינה יכולה להוציא מים והצור התחתון יכול אף הוא, רק כאשר הוא קשור לבינה. בחינת הצור מכילה דין ורחמים. את הצור העליון פועל עתיק ואת התחתון ז"א, ולמעשה שאלו איזו הנהגה פועלת עליהם. עונשם היה שבכלל חשבו שהצור התחתון עומד בפני עצמו ואינו בא מהעליון.
לכן אל הצור העליון, לסלע שהוא בחינת בינה ניתן לדבר בכדי להוציא מים ואין להכותו, שהכאה זו היא מעין הפרדה.
הָתְפִיסָה שׁהַפְּרָטִיוּת עוֹמֶדֶת בִּפְנֵי עָצְמָה בְּלִי קֶשֶׁר לְעֶלְיוֹן – מוּטְעִית
הכול בא בשלמות מהבורא יתברך בשלמות, גם אם נראים המקרים כנפרדים. ראיה אמונית נכונה מאפשרת לראות את הקשר בין התחתון לעליון, בין השליח למשלח. לכן הַקַּב"הַ תוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים. השם מוחל על כבודו ולא על כבוד הצדיקים, לכן יש להיזהר מאד בכבודם של חכמים, הצדיקים שהם שליחיו עושי רצונו, שכָּל הפוגע בֵּתָּלְמִּיד חָכָם אֵין
הפרדת הצדיק מהבורא גוררת עונש, ואין אפשרות לפעול ישירות אלא דרך הצדיק, יש לקשור את אותיות ו-ה לאותיות י-ה, את הנבדלות אל השלם, הפרט לכלל.
צור עליון בינה וצור תחתון מלכות, הבינה יכולה להוציא מים והצור התחתון יכול אף הוא, רק כאשר הוא קשור לבינה. בחינת הצור מכילה דין ורחמים. את הצור העליון פועל עתיק ואת התחתון ז"א, ולמעשה שאלו איזו הנהגה פועלת עליהם. עונשם היה שבכלל חשבו שהצור התחתון עומד בפני עצמו ואינו בא מהעליון.
לכן אל הצור העליון, לסלע שהוא בחינת בינה ניתן לדבר בכדי להוציא מים ואין להכותו, שהכאה זו היא מעין הפרדה.
בורא יתברך בשלמות, גם אם נראים המקרים כנפרדים. ראיה אמונית נכונה מאפשרת לראות את הקשר בין התחתון לעליון, בין השליח למשלח. לכן הַקַּב"הַ תוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים. השם מוחל על כבודו ולא על כבוד הצדיקים, לכן יש להיזהר מאד בכבודם של חכמים, הצדיקים שהם שליחיו עושי רצונו, שכָּל הפוגע בֵּתָּלְמִּיד חָכָם אֵין
הפרדת הצדיק מהבורא גוררת עונש, ואין אפשרות לפעול ישירות אלא דרך הצדיק, יש לקשור את אותיות ו-ה לאותיות י-ה, את הנבדלות אל השלם, הפרט לכלל.
צור עליון בינה וצור תחתון מלכות, הבינה יכולה להוציא מים והצור התחתון יכול אף הוא, רק כאשר הוא קשור לבינה. בחינת הצור מכילה דין ורחמים. את הצור העליון פועל עתיק ואת התחתון ז"א, ולמעשה שאלו איזו הנהגה פועלת עליהם. עונשם היה שבכלל חשבו שהצור התחתון עומד בפני עצמו ואינו בא מהעליון.
לכן אל הצור העליון, לסלע שהוא בחינת בינה ניתן לדבר בכדי להוציא מים ואין להכותו, שהכאה זו היא מעין הפרדה.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח קכא-קכג
1. מי הם שור וחמור ומתי עיקר השליטה שלהם?
2. כיצד נקראת הקליפה היוצאת מהשילוב של שור וחמור בבחינת לא תחרוש בשור וחמור יחדיו?
3. כיצד הכתוב "היש ה' בקרבנו אם אין" שאומרים עם ישראל לקליפה הרעה הנקראת כלב?
4. מדוע נקרא עמלק ראשית גוים והלא היו גוים עוד לפניו?
5. מה ההבדל בין תהומא זוטא לתהומה רבא? ומדוע אגב כך צריך להיכנס הס"א לתהומה רבא אם עיניינן היה צריך להיות תהומה זוטא?
כשמתחיל אדם לצאת ולהכיר בקליפה שהיא נגדו, מתעורר היצר כנגדו, שעד כה לא היה לו עניין להתעסק איתו.
עמלק הוא מושג נפשי המבטא את מקום האתגר של המתחיל להתקרב, מלווה וגדל איתו עד לגמר תיקונו. עיקר פעולת קליפה ראשית זו, באה לידי ביטוי כשאדם ברפיון מאמונה ביכולתו להגיע לשלמות ולדבקות. ללא אמונה אין אפשרות לחבר שמאל בימין ואז נשארות לכאורה ב' רשויות נפרדות של שור וחמור, שזו כפירה מאחר והכול בא מלמעלה באחדות שלמה. שור בחינת ראש וחמור לב מצד הקליפות, ומצד הקדושה חייבים לחברם ע"י אמונה. פנימיות שור – האות ו, פנימיות חמור – אותיות מו, סה"כ 52 גימטרייה כלב.
במקורם הקליפות רוצות את מידת הדין, שם הרצון לקבל. אך כאשר מידת דין מתכללת בבינה, בהשפעה שזו בחינת עם ישראל, באות הקליפות לצאת כנגד קו אמצעי זה, וכאן עליהן להתחזק ולשאוב כוח מהתהום הגדול כדי לבוא להילחם גם בצד הקדושה.
תלז) וַיָּבֹא עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם יִשְׂרָאֵל בִּרְפִידִם, רבי יוסי פתח: אשריכם זורעי על כל מים משלחֵי רגל השור והחמור. כמה מים נמצאים, כלומר שיש כמה מיני אורות (המים הוא סוג של הארה הנמצאת ב-ו"ק, והאור עצמו בג"ר). מים מתוקים דקדושה, ויש מים המרים ומים הזֵדונים. אשרי הם ישראל, שאין זרע להם אלא על המים (שהתענוג של הקדושה מכניע את התענוג המזויף של הס"א), להכניע כל מיני מים דס"א, כמ"ש: ויחנו שם על המים. על אלו המים שהיו תחת ענפי האילן של הקב"ה, שהם מים (חיים שמכניעים את המים ה)זדונים.
תלח) יש אילן להקב"ה, לבינה, והוא אילן גדול וחזק, ז"א, ובו נמצא מזונות לכל. והוא מוגבל בי"ב גבולים (י"ב מסכים), ג' קווים לכל אחד מחו"ג תו"מ, שהם י"ב. ומתחזק בד' רוחות העולם, שהם חו"ג תו"מ. וע' (70) ענפים אחוזים בו, שהם ע' (70) השרים של ע' (70) האומות. וישראל נמצאים בגוף של האילן הזה, וע' (70) ענפים הם מסביב להם, מסביב לישראל האחוזים בגוף האילן.
תלט) כתוב: וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ שָׁם, עַל הַמָּיִם. מה זה, ויחנו שם על המים? אלא באותו זמן שלטו ישראל על אלו המים, שהם תחת ענפי האילן, הנקראים המים הזדונים. ועל זה כתוב: אשריכם זורעי על כל מים. כלומר, להכניע כל מיני מים דס"א.
תמ) משלחֵי רגל השור והחמור. הם ב' כתרים של השמאל, שנאחזים בהם העמים עכו"ם, הנקראים שור וחמור שכתוב: עם לָבָן גרתי, ויהי לי שור וחמור. משום שלבן חכם היה בכשפים ובאלו כתרים התחתונים. ובאלו שור וחמור רצה לאבד את יעקב כמ"ש: ארמי אובד אבי. וכשישראל זוכים משלחים אותם, ואינם יכולים לשלוט עליהם כמ"ש: משלחי רגל השור והחמור. שאינם שולטים בהם.
תמא) כשמזדווגים יחד (ימין ושמאל בלי קו אמצעי), לא יכלו בני העולם לעמוד בהם וע"ז כתוב: לא תחרוש בשור וחמור יחדיו. לא יתן אדם מקום למינים הרעים. כי במעשה האדם מתעורר מה שלא צריך. וכשמזדווגים יחד, לא היה אפשר לעמוד בהם. מבֵּין הצד שלהם, יוצא מעצמותם קליפה אחת, וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֹא יֶחֱרַץ-כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ. אמר הקב"ה: אתם אמרתם, היש ה' בקרבנו אם אין? הרי אני מוסר אתכם לכלב. מיד, ויבוא עמלק וילחם עם ישראל.
תמב) כתוב: ראשית גויים עמלק ואחריתו עַדֵי אובֵד. והאם ראשית גויים עמלק? והלוא כמה לשונות ועמים ואומות היו בעולם מטרם שבא עמלק?
תמג) אלא, כשיצאו ישראל ממצרים, פחד ואימה של ישראל נפל על כל עמי העולם כמ"ש: שמעו עמים ירגזון. ולא היה עם שלא היה ירא מגבורות עליונות של הקב"ה. ועמלק לא היה ירא כמ"ש: ולא ירֵא אלקים. לא ירא להתקרב אליך, וע"כ הוא ראשית גויים.
תמד) הראשון שבא לעשות מלחמה בישראל היה עמלק. ומשום זה, ואחריתו עַדֵי אובד שכתוב: כי מָחֹה אמחה את זכר עמלק וכתוב: תמחה את זכר עמלק. למה כתוב: ואחריתו עדי אובד? (אבדון הוא המדור התחתון בגהינם) הלוא עדי אבדו, היה צריך לומר? אלא עד שיבוא הקב"ה ויאבד אותו כמ"ש: כי מחה אמחה. אמר רבי אלעזר: אע"פ שהצור תמים פָעולו, ועשה עימהם חסד להוציא להם מים, לא עזב את שלו. שהרי כתוב: ויבוא עמלק.
תמה) כתוב: יֵשׁ רָעָה חוֹלָה, רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. כמה בני אדם הם אטומי הלב, משום שאינם עוסקים בתורה. יש רעה חולה. והאם יש רעה, שהיא חולה, ויש רעה שאינו חולה? אלא ודאי יש רעה חולה, שמצד שמאל יוצאים כמה בעלי הדין, הבוקעים באוויר.
תמו) וכשרוצים לצאת, הולכים ונבלעים בנקב תהום הגדול. ואח"כ יוצאים ומתחברים יחד ובוקעים אווירים, ומשוטטים בעולם, ומתקרבים אל בני אדם, וכל אחד נקרא רעה כמ"ש: לא תאונה אליך רעה. משום שבאים בעלילה על בני אדם.
יש תהום הקטן, הנאחזת במלכות דמדה"ד. ויש תהום הגדול, הנאחזת במלכות דמדה"ר הממותקת בבינה. והנה בעלי הדין נמשכים ממלכות דמדה"ד, ומקורם בתהום הקטן. אלא שרוצים להיאחז בנשמות הבאים ממלכות הממותקת בבינה. ע"כ הם נבלעים תחילה ונשאבים בתהום הגדול.
כשרוצים לצאת ולהזיק, הולכים ונבלעים בנקב תהום הגדול, כדי שיוכלו להזיק לנשמות הבאים ממלכות הממותקת. ובוקעים אווירים ומשוטטים בעולם, שמכניסים י' באור של הנשמות ונעשה מן אור אויר, ומדרגת הנשמה נבקעת, שבינה ותו"מ שלה נופלים ממנו. וכל אחד נקרא רעה, כמ"ש: לא תאונה אליך רעה. משום שבאים בעלילה על בני אדם. כי מצד שורת הדין אינם יכולים להזיק אלא רק לנשמות הנמשכות ממלכות דמדה"ד. אלא מחמת שנשאבו בנקב תהום הגדול, מזיקים גם לנשמות דמלכות הממותקת, שזהו עלילה סתם.
כשמתחיל אדם לצאת ולהכיר בקליפה שהיא נגדו, מתעורר היצר כנגדו, שעד כה לא היה לו עניין להתעסק איתו.
עמלק הוא מושג נפשי המבטא את מקום האתגר של המתחיל להתקרב, מלווה וגדל איתו עד לגמר תיקונו. עיקר פעולת קליפה ראשית זו, באה לידי ביטוי כשאדם ברפיון מאמונה ביכולתו להגיע לשלמות ולדבקות. ללא אמונה אין אפשרות לחבר שמאל בימין ואז נשארות לכאורה ב' רשויות נפרדות של שור וחמור, שזו כפירה מאחר והכול בא מלמעלה באחדות שלמה. שור בחינת ראש וחמור לב מצד הקליפות, ומצד הקדושה חייבים לחברם ע"י אמונה. פנימיות שור – האות ו, פנימיות חמור – אותיות מו, סה"כ 52 גימטרייה כלב.
במקורם הקליפות רוצות את מידת הדין, שם הרצון לקבל. אך כאשר מידת דין מתכללת בבינה, בהשפעה שזו בחינת עם ישראל, באות הקליפות לצאת כנגד קו אמצעי זה, וכאן עליהן להתחזק ולשאוב כוח מהתהום הגדול כדי לבוא להילחם גם בצד הקדושה.
שאלות לחזרה ושינון זהר בשלח קיח-קכ
1. מהן ג' הדוגמאות שמאמתות לנו את הידיעה שהקב"ה תובע עלבונם של צדיקים יותר משלו?
2. מדוע משה היה צריך לקחת אתה המטה כדי לעשות את הניסים?
3. מהם ב' הפירושים לצור?
4. מהו צור ילדך תשי?
5. כיצד אפשרי שמצור שהוא גבורה יצאו מים? מתי זה פועל ומתי אינו?
6. על מי נאמר ההופכי הצור אגם מים ומדוע?
7. מהי שאלתם של העם 'היש הוי"ה בקרבנו אם אין'? ומדוע נענשו?
בְּשַׁלַּח קיח-קכ
הַקַּב"הַ תוֹבֵעַ עֶלְבּוֹנָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים
השם מוחל על כבודו ולא על כבוד הצדיקים, לכן יש להיזהר מאד בכבודם של חכמים, שכָּל הפוגע בֵּתָּלְמִּיד חָכָם אֵין רְפוּאָה לֶמָכַּתּוֹ.
ה' שומר על הצדיקים שהם שליחיו עושי רצונו,
תכ) רבי חייא פתח: חֹנֶה מַלְאַךְ יְהוָה סָבִיב לִירֵאָיו וַיְחַלְּצֵם. אשרי הם הצדיקים, שהקב"ה רוצה בכבודם יותר מעל שלו. כמה הם בני העולם, שמחרפים ומגדפים למעלה. סנחריב חֵירף וגידף ואמר: מי בכל אלוהי הארצות וגו', והקב"ה מחל ולא תבע ממנו. כיוון שהושיט ידו על חזקיה, כתוב: וייצא מלאך ה' ויַךְ במחנה אשור.
תכא) ירבעם בן נבט היה עובד עבודה זרה ומקטר לה, ומזבח לה, והקב"ה לא תבע ממנו. וכשבא עידוֹ הנביא והתנבא עליו, וירבעם הושיט ידו כנגדו, כתוב: וַתִּיבַשׁ יָדוֹ אֲשֶׁר שָׁלַח עָלָיו, וְלֹא יָכֹל לַהֲשִׁיבָהּ אֵלָיו.
תכב) פרעה חירף וגידף ואמר: מי ה' אשר אשמע בקולו. והקב"ה לא נָשָׁה ממנו, עד שמיאן לשלח את ישראלנכמ"ש: עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי, לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם וכתוב: הנה יד ה' הויה במקנך. וכן בכל מקום הקב"ה תובע בעד פגיעה בכבוד הצדיקים יותר מעל שלו.
תכג) כאן אמר משה, עוד מעט וּסְקָלוני. אמר לו הקב"ה, משה, אין עתה הזמן לתבוע פגיעה בכבודך, אלא עבור לפני העם, ונראה מי יושיט ידו כנגדך. וכי ברשותם אתה עומד או ברשותי.
תכד) ומטך, קח בידך והלכת. משום שחקוק בנסים היה, ושֵם הקדוש העליון היה רשום בו. בתחילה נהפך המטה לנחש, יסוד דז"א דקטנות כמ"ש: דֶרך נחש עלֵי צוּר. נחש, הרי נודע שמעורר הצור, שהוא מלכות. באיזה מקום נגלה הקב"ה? כאן נגלה, שכתוב: הנני עומד לפניך על הצור. ומי צור? הוא כמ"ש: הצור תמים פועלו, שהוא מלכות, ושם ידע משה, איך עומד הנחש עלי צור. השם אומר למשה לקחת את המטה בו חקוקים ניסים והשם הקדוש. מטה הוא לשון של דבר המטה לדרך, מעין מצפן, הוא כנגד הנחש.
צוּר וסלע
תכה) אמר רב יהודה: אם היה שותק (הכתוב) ולא אמר יותר יפה היה. שואל הרי כתוב: וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם. והאם זה נוהג אצל שם הקדוש? כך הוא, כי אין לך שם מהשמות הקדושים של הקב"ה, שלא יעשה נסים וגבורות, ומוציא כל מה שצריך לעולם. כש"כ כאן, להוציא מים. הצורה בה ה' מנהיג את העולם היא גם ע"י ניסים.
תכו) א"כ, הרי כתוב: הן היכה צור ויָזוּבו מים. מי מכה לשמו? פטיש מחודד ניכר בהכאותיו, כלומר איש חריף יודע להקשות. אלא בכל מקום צור הוא גבורה. כלומר, מלכות כשהיא בבחינת גבורה. וכשרוצה הקב"ה, ז"א, להכות או להעניש, מתעורר גבורה זו. וגבורה ההיא מכה ומעניש. שכתוב: הן היכה צור ויזובו מים. ואם לא התעורר הצור והיכה במקום שצריך, לא היו נובעים מים. צריך בהכאה שזו גם אחת הדרכים להנהיג את העולם בדין.
תכז) א"כ הרי כתוב: צור ילדך תֶשִׁי. תשי, החלשת אותו. שלא יתכן זה אצל שם. ודאי שכן הוא. כי אם היו יודעים הרשעים, כי הצור עתיד להתעורר כנגדם ולהענישם, היו מוּנעים מלחטוא לפניו. אלא חלשה היא בעיניהם, משום שאינם מסתכלים בה, והיא אינה מסתכלת בדרכיהם להענישם תיכף. ועל זה נאמר, צור ילדך תשי. החלישה את דעתם מראיית הדבר האמיתי.
תכח) רבי אבא אמר: יש צור ויש צור, מצד צור העליון יוצא צור אחר. צור העליון הוא צור של כל הצורים, היא שהולידה את ישראל, שהוא ז"א. שכתוב צור ילדך תשי. כלומר בינה, שהולידה את ישראל (ז"א). כי מצד צור העליון של מעלה, יוצא צור אחר. מצד אמא, בינה, יוצאת גבורה, המלכות. בינה מחולקת לבינה עליונה שהולידה את ישראל, ומישסו"ת – שהולידה את המלכות.
תכט) אמר רבי אלעזר כתוב: מי ימלל גבורות ה'. מהו גבורות ה'? הוא לכלול את אמא עילאה של הכל, בינה, שאע"פ שהיא עצמה אינה דין, מצידה נמצא הדין. כי מצידה נמצא גבורה, מלכות הממותקת בבינה. ומשום זה נקראת צור העליון וכתוב: ותשכח אל מחוללך, זהו אור אבא, חסד עליון.
תל) אמר רבי אבא: בכל מקום שכתוב מים, רומז על אור חסד. והקב"ה התעורר בצור הזה, שהוא דין, להשפיע מים, חסד, שהרי אין זה ראוי לצאת מים אלא מחסד. וזה הוא אות ונס של הקב"ה, שצור, דין, השפיע חסדים. וע"ז שיבח דוד ואמר: ההופכי הצור אגם מים. ומשמע ההופכי, שהפך אותו מדין לחסד. כי אין דרך צור בזה להשפיע חסד.
תלא) וע"ז בצור העליון, בינה, הוציא מים ממקום שלמטה, ממלכות. ומה שמו של ההוא של מטה? סלע כמ"ש: וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, ובמה הוציא סלע הזה מים? בכוח של צור העליון, בינה. ניתן להשתמש בכוח העליון להוציא חסד אפילו מהדין.
תלב) אמר רבי שמעון: הצור תמים פָעולו. שנהפך הצור לעשות פָעולו של תמים. ומי הוא? אברהם, חסד. שכתוב בו, התהלך לפניי והְיֵה תמים. וזהו, ההופכי הצור אגם מים, שנהפך ממעשה הדין למעשה החסד. ומשמע שתמים פעולו, חסד. וזה אברהם, שהוא חסד.
תלג) בשעה זו חזר הצור להיות תמים. בשעה אחרת, שנייה, כשרצה משה להוציא מים מצור הזה, בעוונותיהם של ישראל לא חזר לתמים כבתחילה. בו בזמן התרעם משה, ואמר, צור ילדך תשי. כלומר, החלשת אותו ממה שהיה בתחילה. שבשבילך לא נמצא תמים עתה, ונעשה דין, מה שלא היה כן בימי ילדך, כלומר, בימי נעוריך. לצור שני מצבים ולא תמיד ניתן להוציא ממנו את החסד. צור זה הוא טוב לרשעים ליישרם.
הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ
התפיסה שהפרטיות עומדת בפני עצמה בלי קשר לעליון – מוטעית.
הכל בא בשלמות מהבורא יתברך בשלמות, גם אם נראים המקרים כנפרדים. ראיה אמונית נכונה מאפשרת לראות את הקשר בין התחתון לעליון, בין השליח למשלח. לכן הפרדת הצדיק מהבורא גוררת עונש, ואין אפשרות לפעול ישירות אלא דרך הצדיק, אלא יש לקשור את אותיות ו-ה לאותיות י-ה, את הנבדלות אל השלם, הפרט לכלל.
צור עליון בינה וצור תחתון מלכות, הבינה יכולה להוציא מים והצור התחתון יכול אף הוא, רק כאשר הוא קשור לבינה. בחינת הצור מכילה דין ורחמים. את הצור העליון פועל עתיק ואת התחתון ז"א, ולמעשה שאלו איזו הנהגה פועלת עליהם. עונשם היה שבכלל חשבו שהצור התחתון עומד בפני עצמו ואינו בא מהעליון.
לכן לצור העליון, לסלע שהוא בחינת בינה ניתן לדבר בכדי להוציא מים ואין להכותו, שהכאה זו היא מעין הפרדה.
תלד) אמר רבי אבא: הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. האם שוטים היו ישראל, שלא ידעו דבר זה? והרי ראו השכינה לפניהם, וענני כבוד עליהם שסובבים אותם והם אמרו: הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן. אנשים שראו זיו יְקר מלכם על הים. כמו שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל. והם נמצאו שוטים, ואמרו, היש ה' בקרבנו אם אָין?
תלה) אלא רצו לדעת בין עתיקא הסתום מכל סתומים, שהוא כתר, שנקרא אָין, ובין ז"א, שנקרא הויה וע"כ לא כתוב: אם יש ה' בקרבנו, אם לא כמ"ש: אם ילך בתורתי, אם לא, אלא היש ה' בקרבנו, אם אין.
תלו) א"כ למה נענשו? אלא על שעשו פירוד בין עתיקא לז"א. ועשו בנסיון, כמ"ש: ועל נסותם את ה', אמרו ישראל, אם זה בקרבנו, נשאל באופן אחד. ואם זה, נשאל באופן אחר. וע"כ מיד כתוב: וַיָּבֹא עֲמָלֵק.
שאלות לחזרה ושינון בשלח קט-קיא
1. מהם המייחלים לחסדו שזה הפירוש ליראיו לפי רבי אבא?
2. מדוע מתפאר הקב"ה בתפילין שמניח היהודי?
3. מה הקשר עפ"י רבי ייסא בין תפילה לבין קניית האמונה?
4. הצורה שבה לקטו את המן היא דרך הבדיקה להיות האדם בן אמונה או שאינו, הסבר דרך בדיקה זו.
5. מדוע בטן רשעים תחסר?
6. מהו ההסבר לכך שבני אמונה יכולים לטעום כל טעם שרוצים לטעום ולא משנה מה טועמים ולעומת זאת הנחש כל דבר שהוא אוכל ולא משנה מה הוא טועם טעם של עפר?
7. מהו שכתוב על חלק מהעם "שטו העם ולקטו"? ומה מצביע על כך שטחנו ברחים או דכו במדוכה?
8. מה אתה למד מאות שצ"ט על אלו שרדופים אחרי מזון עולם הזה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הכלל קובע לכל הפרטים, ושום פרט לא קובע לחברו, כך השבת קובעת לכל יום, ואין יום אחד קובע ליום אחר, לכן כל הימים הולכים כתף אל כתף וכולם נשואים לשבת. לכן מי שרוצה להתגאות על האחר טועה וצריך את כל הפרטים שיפעלו למען הכלל באחדות.
יום השישי שהוא בחינת הצדיק, הוא המקשר בין כל הפרטים אל הכלל, לכן כתוב יום השישי – היום המיוחד בו נברא האדם, הוא הצדיק שכל הבריאה מקבלת השפע דרכו.
ביום השישי לאחר השעה החמישית הייתה עליית נשמה לאדם, ועליה שנייה בין הערביים – הוא זה המקשר את כולם, בחינת יסוד, בחינת כל. וזהו שורש המאבק בין יוסף לאחיו, שלפי החוקים העליונים חייבים להתכופף אליו, שהרי הוא המֹשביר והכל עובר דרכו.
האהבה בינינו לבין הבורא יתברך, שהוא בחינת הכלל כבר קיימת, אין העדר ברוחני. כל שאנו עושים זה להוריד את החסמים ולגלות אותה, כל פרט לפי תפקידו בכלל. היגיעה הזו המוטלת עלינו באה כדי שנוכל להעריך, לשלם ולהחשיב את המקום האהבה כשותפים. מִי שֶׁטּוֹרֶח בָּעֶרֶב שַׁבָּת, יוּכַל לְהוֹקִיר אֶת הַשַּׁבָּת.
דרך השתלשלות אור האהבה (דרך ימי החול) ללב (השבת) – מספירת החכמה אל המלכות (שהיא השבת- הלב המתוקן)
תיב) אמר רבי יהודה: בכל יום ויום מתברך העולם מיום ההוא העליון, כי כל שישה ימים מתברכים מיום השביעי, וכל יום נותן מברכה ההיא שקיבל ביום ההוא שלו. יום א' ניזונים מהחסד, יום ב' מהגבורה וכולם ניזונים מהשבת.
תיג) וע"כ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר. משום שאינו נותן ואינו שואל יום זה לחברו, אלא כל אחד ואחד שולט בלבדו ביום ההוא שלו, כי יום אינו שולט ביום של חברו.
תיד) משום זה, כל אלו חמישה הימים שולטים ביומם. ונמצא בהם מה שקיבלו. ויום השישי נמצא בו יותר. יום השישי עם ה', מה שלא כתוב כן בשאר הימים, מורה, שהתחברה בו המטרוניתא, הנקראת ה', שהיא מלכות, לתקן שולחן אל המלך. ומשום זה יש בו ב' חלקים, מעצמו ומתיקון שמחת המלך במטרוניתא.
תטו) ולילה ההוא, שמחת המטרוניתא במלך וזיווג שלהם, ומתברכים כל שישה ימים כל אחד ואחד בלבדו. משום זה צריך האדם לסדר שולחנו בליל שבת (זו טהרה), משום ששורה עליו ברכות מלמעלה. וברכה אינה נמצאת על שולחן ריק. משום זה, תלמידי חכמים, שיודעים סוד הזה, זיווגם הוא מערב שבת לערב שבת.
תטז) רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. שבת הוא יום, שבו נחים שאר הימים, והוא כלל של כל אלו שישה ימים האחרים, וממנו הם מתברכים. וכן גם כנ"י נקראת שבת, שהיא בת זוגו של שבת. וזו היא כלה (הצדיק המשפיע נק' כל, והיא נק' כלה). שכתוב: ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם. לכם, ולא לשאר העמים כמ"ש: ביני ובין בני ישראל. וזה הוא נחלת ירושת עולמים לישראל. וע"כ כתוב: אם תשיב משבת רגלך. שכל הרגליך לא יהיו בשבת, אז קראת לשבת עונג.
תיז) אל ייצא איש ממקומו (של הקב"ה – העיר, רשות היחיד המאגדת את כל הפרטים לכלל אחד). ממקום שראוי ללכת, מחוץ לכל העיר. שכתוב: ברוך כבוד ה' ממקומו, שהוא המלכות. וזהו מקום. שכתוב: כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש היא. הוא מקום ידוע, שקוראים לו מקום, שנודע בכבוד העליון, מלכות.
תיח) ומשום זה, אזהרה הוא לאדם, המתעטר בעיטור הקדוש שלמעלה, ביום השבת, שלא ייצא מפיו דיבור של חול. משום שאם ייצא ממנו דיבור של חול, הוא מחלל יום השבת. חילול שבת בידיו, הוא בעשיית מלאכה. ברגליו
שאלות לחזרה ושינון בזהר בשלח קטו-קיז
1 מה ההבדל המהותי בין כל ימי השבוע ליום השישי?
2. במה שבת גדולה מכל הימים? והרי היא באה אחרי כולם לכאורה?
3. מהו הקשר המיוחד בין יסוד למלכות? אגב כך הסבר את שמותיהם, דהיינו שהיסוד נקרא כל והשבת שהיא המלכות נקראת כלה.
4. מהו אל יצא איש ממקומו ולמה זה כל כך חשוב דווקא בשבת?
5. מהו חילול שבת בפה מהו בידיים ומהו ברגליים?
6. מדוע ביום חול מותר לצאת ממקומו וביום שבת אסור?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
הכלל קובע לכל הפרטים, ושום פרט לא קובע לחברו, כך השבת קובעת לכל יום, ואין יום אחד קובע ליום אחר, לכן כל הימים הולכים כתף אל כתף וכולם נשואים לשבת. לכן מי שרוצה להתגאות על האחר טועה וצריך את כל הפרטים שיפעלו למען הכלל באחדות.
יום השישי שהוא בחינת הצדיק, הוא המקשר בין כל הפרטים אל הכלל, לכן כתוב יום השישי – היום המיוחד בו נברא האדם, הוא הצדיק שכל הבריאה מקבלת השפע דרכו.
ביום השישי לאחר השעה החמישית הייתה עליית נשמה לאדם, ועליה שנייה בין הערביים – הוא זה המקשר את כולם, בחינת יסוד, בחינת כל. וזהו שורש המאבק בין יוסף לאחיו, שלפי החוקים העליונים חייבים להתכופף אליו, שהרי הוא המֹשביר והכל עובר דרכו.
האהבה בינינו לבין הבורא יתברך, שהוא בחינת הכלל כבר קיימת, אין העדר ברוחני. כל שאנו עושים זה להוריד את החסמים ולגלות אותה, כל פרט לפי תפקידו בכלל. היגיעה הזו המוטלת עלינו באה כדי שנוכל להעריך, לשלם ולהחשיב את המקום האהבה כשותפים. מִי שֶׁטּוֹרֶח בָּעֶרֶב שַׁבָּת, יוּכַל לְהוֹקִיר אֶת הַשַּׁבָּת.
תיב) אמר רבי יהודה: בכל יום ויום מתברך העולם מיום ההוא העליון, כי כל שישה ימים מתברכים מיום השביעי, וכל יום נותן מברכה ההיא שקיבל ביום ההוא שלו. יום א' ניזונים מהחסד, יום ב' מהגבורה וכולם ניזונים מהשבת.
תיג) וע"כ וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם: אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר. משום שאינו נותן ואינו שואל יום זה לחברו, אלא כל אחד ואחד שולט בלבדו ביום ההוא שלו, כי יום אינו שולט ביום של חברו.
תיד) משום זה, כל אלו חמישה הימים שולטים ביומם. ונמצא בהם מה שקיבלו. ויום השישי נמצא בו יותר. יום השישי עם ה', מה שלא כתוב כן בשאר הימים, מורה, שהתחברה בו המטרוניתא, הנקראת ה', שהיא מלכות, לתקן שולחן אל המלך. ומשום זה יש בו ב' חלקים, מעצמו ומתיקון שמחת המלך במטרוניתא.
תטו) ולילה ההוא, שמחת המטרוניתא במלך וזיווג שלהם, ומתברכים כל שישה ימים כל אחד ואחד בלבדו. משום זה צריך האדם לסדר שולחנו בליל שבת (זו טהרה), משום ששורה עליו ברכות מלמעלה. וברכה אינה נמצאת על שולחן ריק. משום זה, תלמידי חכמים, שיודעים סוד הזה, זיווגם הוא מערב שבת לערב שבת.
תטז) רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת. שבת הוא יום, שבו נחים שאר הימים, והוא כלל של כל אלו שישה ימים האחרים, וממנו הם מתברכים. וכן גם כנ"י נקראת שבת, שהיא בת זוגו של שבת. וזו היא כלה (הצדיק המשפיע נק' כל, והיא נק' כלה). שכתוב: ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם. לכם, ולא לשאר העמים כמ"ש: ביני ובין בני ישראל. וזה הוא נחלת ירושת עולמים לישראל. וע"כ כתוב: אם תשיב משבת רגלך. שכל הרגליך לא יהיו בשבת, אז קראת לשבת עונג.
תיז) אל ייצא איש ממקומו (של הקב"ה – העיר, רשות היחיד המאגדת את כל הפרטים לכלל אחד). ממקום שראוי ללכת, מחוץ לכל העיר. שכתוב: ברוך כבוד ה' ממקומו, שהוא המלכות. וזהו מקום. שכתוב: כי המקום אשר אתה עומד עליו, אדמת קודש היא. הוא מקום ידוע, שקוראים לו מקום, שנודע בכבוד העליון, מלכות.
תיח) ומשום זה, אזהרה הוא לאדם, המתעטר בעיטור הקדוש שלמעלה, ביום השבת, שלא ייצא מפיו דיבור של חול. משום שאם ייצא ממנו דיבור של חול, הוא מחלל יום השבת. חילול שבת בידיו, הוא בעשיית מלאכה. ברגליו, הוא ללכת חוץ מאלפיים אמה. תחת חזה דיצירה
תיט) אל ייצא איש ממקומו. זהו מקום מכובד של הקדושה. כי לחוץ ממנו, אלוהים אחרים הם. ברוך כבוד ה', זהו כבוד שלמעלה, מלכות שמחזה ולמעלה. ממקומו, זהו כבוד שלמטה, מלכות שמחזה ולמטה, העטרה של שבת, שנקרא מקום. משום זה, אל ייצא איש ממקומו. כי לחוץ ממנו אלוהים אחרים הוא. אשרי חלקו מי שזכה לייקר השבת. אשרי הוא בעוה"ז ובעוה"ב.
כל זמן שצריך לעבוד ביום חול בכדי להוציא את ניצוצות הקדושה, מותר לעבוד, אך כאשר כבר מופיעה השבת, היום של הקב"ה – אין מה לחפש את הקדושה, היא נמצאת. רק בן אמונה היודע לבקש בתפילה מעומק ליבו, יכול לקבל את ההטבה השלמה, היא השבת, השלמות, הכלל, מקור הברכה.
שאלות חזרה זהר בשלח קיב-קיד
1. מהם ג' הפירושים באות ת"א למושג לשד השמן?
2. מדוע כתוב איש כפי אוכלו ולא איש כפי אכילתו?
3. מה מלמדנו זה שכל אחד ליקט לפי האוכלים? ומה אנו לומדים מהמעשה שהביא על שפיטת משה?
4. כיצד לפי רבי ייסא יש את החלוקה של הדין והחסד בעולם? כיצד לפי רבי חייא? מה המחלוקת ומה אנו למדים מכך?
5. מה הפירוש ממעמקים קראתיך וכיצד הוא קשור לחכמה סתימאה?
לרשעים המתנהגים בעולם נגד הקו המוכתב מהעולמות העליונים, הקב"ה משנה את מנהגו והדברים הולכים ונעשים עבורם קשים יותר. כל הטרחה שלהם לשווא, תוספת המאמץ שלהם אינה מועילה. על האדם לתת רק יגיעה סבירה לפרנסתו הגשמית, ולהאמין שממילא התוצאה מגיעה מלמעלה. אך לפרנסת נפשו, ליו לתת יגיעה גדולה ככול האפשר. כך נוהג הצדיק ההולך בסדר נפשי התואם את החוקים העליונים, ובכך יוצר הרמוניה נפשית בתוכו, תוך מתאמץ לחדור למעמקי נפשו ולא לצוף ברדידות ובריחה מאחריות.
ת) אף כאן שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שטו בשטות של עצמם, ורצו להטריח עליו כמ"ש: וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. ואחר כל טרחה הזאת לא עלה בידם, אלא כמ"ש: וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. ולא יותר. מי גרם להם זה? משום שלא היו בני אמונה.
תא) רבי יוסי שואל: מהו לשד השמן? יש אומרים שנילוש בשמן. ויש אומרים. מה השד משתנה לכמה אופנים, אף המן משתנה לכמה טעמים. כל טעם שהיו רוצים, היו טועמים בו. לשד השמן פירושו יניקה של שמן.
תב) רבי יצחק אמר: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ, לָקָטוּ. והאם מי שאוכל מעט לקט מעט, ומי יותר לקט יותר? והרי כתוב: לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר? אלא לפי האוכלים לקטו. זה משמע משכתוב: אוכלו. כלומר, מי שאוכל אותו, ומשום זה לא כתוב: אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ.
תג) שואל מהו הטעם שכל אחד לקט לפי האוכלים? אם אחז בעבד או באמה, ואומר ששלו הוא, וחברו בא ואמר, שלי הוא, קרבו לפני משה לדין. אמר להם, כמה נפשות בביתך וכמה נפשות בביתו של זה? אמר כך וכך. ואותה שעה, אמר להם משה, לקטו מחר, וכל אחד יבוא אצלי. למחר יצאו ולקטו ובאו לפני משה. שמו לפניו כלי והיה מודד אותו. אם עבד ההוא של זה, נמצא העומר של העבד באותו כלי, כי היה עומר אחד לכל נפש ונפש מביתו. מדד לזה, ונמצא חסר האוכל של העבד בכלי שלו, והיה עומר, אחד לכל נפש ונפש מביתו, אז אמר העבד הוא, של זה. שכתוב: איש לפי אוכלו לקטו. וכתוב: עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם.
תד) כתוב עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד יְהוָה. ערב וידעתם, במה ידעו? אלא בכל יום ויום נמצאו מנהגי הקב"ה. בבוקר נעור החסד בעולם, ובזמן ההוא שנקרא ערב תלוי הדין בעולם. וכן העמדנוהו, שיצחק תיקן תפילת המנחה. ויצחק הוא גבורה. וע"כ, ערב וידעתם. כשיתעורר הדין בעולם, תדעו, שבדין הזה הוציא ה' אתכם ממצרים. ובוקר, וראיתם את כבוד ה', כי בזמן ההוא החסד נעור בעולם, וייתן לכם לאכול.
תה) רבי חייא אמר: להיפך כתוב: מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע: כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לְהָמִית אֶת-כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. בו בשעה התעורר הערב, הדין. ובזמן ההוא שהתעורר הדין, התעורר גם החסד בעולם כמ"ש: עֶרֶב וִידַעְתֶּם, כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. תדעו את החסד ההוא, שעשה עימכם בזמן הדין, והוציא אתכם מארץ מצרים. וּבֹקֶר, וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד יְהוָה, שהיא המלכות. וכ"כ למה? בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם.
תו) אמר רבי ייסא: לא שינה הקב"ה מנהגיו, שיאיר החסד בערב, חוץ שאלו רשעי עולם משנים אותו, ומהפכים הרחמים לדין.
תז) ממן ההוא, עתידים הצדיקים לאכול לעוה"ב. והאם באופן ההוא שאכלו ישראל במדבר? לא, אלא יותר מהם, שלא היה בשלמות ההוא לעולם. מה הוא? הוא כמ"ש: לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. וכתוב: עין לא ראתה אלקים זולתך.
תח) מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ יְהוָה, אֲדֹנָי שִׁמְעָה בְקוֹלִי. למה כתוב שיר המעלות סתם, ואינו מפרש מי אמרו? אלא שיר המעלות, פירושו, שעתידים כל בני העולם לומר זה, כי שיר הזה עתיד לאומרו לדורות עולם.
תט) ממעמקים קראתיך. כל מי שמתפלל תפילתו לפני המלך הקדוש, צריך לבקש בקשותיו ולהתפלל מעומק הלב, כדי שיימצא ליבו שלם בהקב"ה, ויכוון ליבו ורצונו כמ"ש: ממעמקים קראתיך (ממעמקים – מאריך אנפין מהחוכמה דרך בינה) והרי כתוב: בכל ליבי דרשתיך? ומקרא זה די להתפלל בכל לב, ולמה צריך ממעמקים?
תי) אלא כל אדם שמבקש בקשתו לפני המלך, צריך שיכוון דעתו ורצונו לשורש השורשים, להמשיך ברכות מעומק הבור, כדי שייזלו ברכות ממעיין של כל. המקום, שיוצא ממנו אותו הנהר, שהוא חו"ס כמ"ש: ונהר יוצא מעדן. עדן חכמה. נהר בינה, שיצאה לחוץ מראש א"א, שהוא חו"ס. וכתוב: נָהָר פְּלָגָיו, יְשַׂמְּחוּ עִיר אֱלֹהִים. וזהו נקרא, ממעמקים. עומק כל, עומק הבור, שמעיינות יוצאים ונמשכים ממנו לברך כל. וזהו ההתחלה להמשיך ברכות מלמעלה למטה.
תיא) אמר רבי חזקיה: כשעתיקא הסתום מכל סתומים רוצה לזמן ברכות לעולם, הִשרה הכל (הרצונות) והכליל הכל בעומק העליון ההוא, שהוא חו"ס דא"א, מבחינת מה שהבינה יוצאת ממנו לחוץ. ומכאן שואב ונמשך נהר, שהוא בינה. שנחלים ומעיינות יוצאים ממנו, שהם המוחין. ומושקים הכל ממנו, שכל המוחין של זו"ן ובי"ע נמשכים משם. ומי שמתפלל תפילתו, צריך לכוון ליבו ורצונו להמשיך ברכות מעומק של הכל הזה, כדי שתתקבל תפילתו וייעשה רצונו.
לרשעים המתנהגים בעולם נגד הקו המוכתב מהעולמות העליונים, הקב"ה משנה את מנהגו והדברים הולכים ונעשים עבורם קשים יותר. כל הטרחה שלהם לשווא, תוספת המאמץ שלהם אינה מועילה. על האדם לתת רק יגיעה סבירה לפרנסתו הגשמית, ולהאמין שממילא התוצאה מגיעה מלמעלה. אך לפרנסת נפשו, ליו לתת יגיעה גדולה ככול האפשר. כך נוהג הצדיק ההולך בסדר נפשי התואם את החוקים העליונים, ובכך יוצר הרמוניה נפשית בתוכו, תוך מתאמץ לחדור למעמקי נפשו ולא לצוף ברדידות ובריחה מאחריות.
שאלות לחזרה ושינון בשלח קט-קיא
1. מהם המייחלים לחסדו שזה הפירוש ליראיו לפי רבי אבא?
2. מדוע מתפאר הקב"ה בתפילין שמניח היהודי?
3. מה הקשר עפ"י רבי ייסא בין תפילה לבין קניית האמונה?
4. הצורה שבה לקטו את המן היא דרך הבדיקה להיות האדם בן אמונה או שאינו, הסבר דרך בדיקה זו.
5. מדוע בטן רשעים תחסר?
6. מהו ההסבר לכך שבני אמונה יכולים לטעום כל טעם שרוצים לטעום ולא משנה מה טועמים ולעומת זאת הנחש כל דבר שהוא אוכל ולא משנה מה הוא טועם טעם של עפר?
7. מהו שכתוב על חלק מהעם "שטו העם ולקטו"? ומה מצביע על כך שטחנו ברחים או דכו במדוכה?
8. מה אתה למד מאות שצ"ט על אלו שרדופים אחרי מזון עולם הזה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
כאמור האוכל המשובח לנשמה הוא החוכמה כפי שכתוב: החוכמה תחייה בעליה. לכן כשבא אדם לבקש בתפילה פותח את ידך, שיבקש רצון אמוני שהוא הכלי בעזרתו ניתן לקבל את הלחם של העוסקים בתורה.
כאן הצדיק לא מתפלל על המזון הגשמי אלא על ההזדמנות שיש לו, אלא דרך המזון להתקשר עם נותן המתנה, ולכן עסוק הוא בהכנה הנפשית לפני הסעודה, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.
כמה חופש יש בלהיות בעל אמונה ולא עבד לתאוות.
שפז) רבי אבא פתח: רוֹצֶה יְהוָה אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. כמה יש לבני אדם ללכת בדרכיו של המלך הקדוש, וללכת בדרכיה של התורה, כדי שימצאו ברכות לכולם לעליונים ולתחתונים. על הרוצה לזכות בברכות דהיינו ברצון האמיתי, ללכת בדרכי התורה.
שפח) כתוב: יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. משום שבשביל ישראל למטה, שמעלים מ"ן, הקב"ה מתפאר למעלה. ומה פאר שלו? שמניח תפילין, ע"י המן, שישראל מעלים. יוצאים מוחין לז"א, שנקראים תפילין, שמתחבר בהם צבעים להתפאר. כי ד' פרשיות הם ג' צבעים לבן אדום ירוק, המתחברים לג' קווים להאיר בכל השלמות. הנחת תפילין אומרת שאדם רוצה להתנהג כמו אריך אנפין שמקבל באור מקיף אור מעתיק אקדישה, ומאחור בא לקדמת המצח, ואז חיבור לאור המקיף וישר לבורא. לכן בשבת ויום טוב כבר נמצא האור המקיף ואין מניחים.
שפט) רוֹצֶה יְהוָה אֶת יְרֵאָיו. הלוא רוצה ה' ביראיו, היה צריך לומר? אלא, הוציא רצון הזה ורצה בו את יראיו היראים ממנו. ומי הם היראים, שהוציא להם הרצון הזה? אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ כלומר, אלו המצפים ומחכים בכל יום ויום לבקש מזונם מן הקב"ה. זה משמע מהכתוב: המייחלים לחסדו. מי לא מייחל לחסדי השם? אלא המייחלים לחסדו הם אלו המבינים שכל מה שהבורא נותן זה חסד, ובאים אליו ביראת הרוממות, בכבוד שקטן מתבטל בפני גדול ולא חלילה ביראת המפחד שלא יקבלו מבוקשם.
שצ) רבי ייסא לא יתקין סעודתו בכל יום עד שיתפלל תפילתו לפני הקב"ה על מזונות. לא נתקנת הסעודה עד שתהיה נתונה מבית המלך. אחר שיתפלל תפילתו לפני הקב"ה, יחכה שעה אחת, ויאמר, כבר הזמן שניתנה מבית המלך. מכאן ולהלאה יתקינו הסעודה. וזהו הדרך של יראי הקב"ה יראי חטא.
שצא) אלו הרשעים ההולכים עקלקלות בדרכי התורה, כתוב בהם: הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר, שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף, יַיִן יַדְלִיקֵם. וע"ז כתוב: רוֹצֶה יְהוָה אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ. ובזה ניכרים אלו בני האמונה בכל יום ויום כמ"ש: וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ. יום ביומו כתוב: ולא דבר יום ליום אחר.
שצב) וכ"כ למה? לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. באכילה ניכרים אלו בני האמונה, שבכל יום ויום הם הולכים בדרך הישר בתורה. מכאן, צדיק אוכל לשובע נפשו. אחר שהשביע נפשו בתפילה ובקריאה בתורה, הוא אוכל.
שצג) רבי שמעון אמר: עד שלא נתן הקב"ה התורה לישראל, הבחין בין אלו בני האמונה ובין הרשעים שאינם בני אמונה, ואינם רוצים בתורה. ובמה הבחין אותם? במן. כמו שנאמר, אנסֶנו. וכל אלו הנמצאים, שהם בני אמונה, רשם אותו הקב"ה ברושם של ספירת החסד כמ"ש: המייחלים לחסדו. וע"כ למען אנסנו. וכל אלו שאינם נמצאים בני אמונה, הסיר מהם ספירה עליונה הזו. והמן הכריז ואמר, ובטן רשעים תחסר. ועם כל זה לא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר.
שצד) בשעה ההוא נשלמו ישראל למטה כעין של מעלה, כמ"ש: וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם, וְשִׁבְעִים תְּמָרִים; וַיַּחֲנוּ-שָׁם, עַל-הַמָּיִם. שהתחזק האילן הקדוש, ז"א, בי"ב גבולים, בד' צדדי העולם, חו"ג תו"מ, בג' קווים בכל צד מד' צדדי העולם חו"ג תו"מ, והם י"ב גבולים, שהם שתים עשרה עינות מים. והתחזק בע' (70) ענפים, שהם ע' (70) שרים, ע' (70) תמרים, והכל כעין של מעלה. הגבול הוא החומר המאפשר להרגיש את הצורה.
שצה) בשעה ההיא נוטף טל הקדוש. כלומר, שפע, המכונה טל, מעתיקא הסתום, שהוא כתר. וממלא את ראשו של ז"א, המקום שנקרא שמים. ומטל ההוא של אור העליון הקדוש, היה נמשך ויורד המן למטה. וכשהיה יורד, היה מתפזר כמו קרומים קרומים ונקרש למטה כמ"ש: דַּק כַּכְּפֹר עַל-הָאָרֶץ.
שצו) כל אלו בני האמונה יוצאים ולוקטים ומברכים עליו את השם הקדוש. ומן ההוא היה מעלה ריחות של כל הבשמים שבגן עדן, כי בו נמשך ויורד למטה. כששׂם אותו, כל טעם שהיה רוצה לטעום, טעם אותו. ומברך למלך הקדוש העליון.
שצז) ואז המן מתברך במעיו, והיה מסתכל וידע למעלה וצפה בחכמה עליונה. וע"ז הם נקראים דור דעה. ואלו היו בני אמונה. ולהם ניתנה התורה להסתכל בה, ולדעת דרכיה.
שצח) ואלו שלא נמצאו בני אמונה, כתוב בהם: שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ. מהו שטו, שטות היו לוקחים לעצמם, משום שלא היו בני אמונה. כתוב בהם, וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה. מי הטריח אותם כל כך? אלא שהם לא היו בני אמונה. ובמקום אמונה ותיקון נפשי מחפשים עוד הלכות ומעשים חיצוניים להרבות בהם בכדי לצאת לידי חובה.
שצט) כעין זה אלו שאינם מאמינים בהקב"ה, אינם רוצים להסתכל בדרכיו. והם רוצים להטריח עצמם כל יום אחר מזון. ימים ולילות. מפחד, אולי לא יעלה בידם פת לחם. מי גרם להם זה? משום שאינם בני אמונה.
ת) אף כאן שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, שטו בשטות של עצמם, ורצו להטריח עליו כמ"ש: וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם. ואחר כל טרחה הזאת לא עלה בידם, אלא כמ"ש: וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. ולא יותר. מי גרם להם זה? משום שלא היו בני אמונה.
שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ, דהיינו שטות היו לוקחים לעצמם, משום שלא היו בני אמונה וכתוב בהם: וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם, אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה. הם אלו שבמקום אמונה ותיקון נפשי מחפשים עוד הלכות ומעשים חיצוניים להרבות בהם בכדי לצאת לידי חובה.
כאמור האוכל המשובח לנשמה הוא החוכמה כפי שכתוב: החוכמה תחייה בעליה. לכן כשבא אדם לבקש בתפילה פותח את ידך, שיבקש רצון אמוני שהוא הכלי בעזרתו ניתן לקבל את הלחם של העוסקים בתורה.
כאן הצדיק לא מתפלל על המזון הגשמי אלא על ההזדמנות שיש לו, אלא דרך המזון להתקשר עם נותן המתנה, ולכן עסוק הוא בהכנה הנפשית לפני הסעודה, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל-כָּל מוֹצָא פִי יְהוָה, יִחְיֶה הָאָדָם.
זהו המזון הרוחני של החברים העוסקים בתורה, ובכך מתחזקים מבחינה נפשית.
חוכמת הקבלה מלמדת את הכללים, את החוקים בעולמות העליונים המתאימים בדיוק לנשמה, הוא מקור המזון הנשמתי המשובח ביותר.
הנשמה של כל אחד משוועת לקבל מהקב"ה רצון אמיתי לרוחניות, עֵינֵי-כֹל, אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ וְאַתָּה נוֹתֵן לָהֶם אֶת אָכְלָם בְּעִתּוֹ לפי דרגתם, ומזה הם ניזונים. כולם רוצים רצון אמוני, רצון אמיתי שיאפשר קבלת האור המתאים לנשמה. לכן יש לפתח רעב לרוחניות אמיתית וממנה לקבל את החיות. ואז פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן – מה שמשביע לכל חי זה לא מזון גשמי אלא רצון, רצון לדבקות בהשם, הוא המחייה את האדם.
נדמה לאנשים ברחוב שנפש בריאה בגוף בריא פירושו שמי שרוחני בריא יותר בגופו. זו תפיסה מיסטית השייכת לאנשים גשמיים גופניים. יש להבחין בין מזון הגוף לבין המזון הבא לנשמה, ולא תמיד ישנה הלימה בין החיצוניות לבין הפנימיות.
המזון הטוב ביותר לנשמה הוא פנימיות התורה, ועל כל אחד להתרגל לעכל אותו. עד אשר יהיה אדם מסוגל לכך לאחר יגיעה גדולה, עליו לשלב מזון גשמי.
אדם האוכל בשר פרה איך יחשוב שדבר מת יתן בו חיות, שהרי אין נותן מה שאין בו, אלא הנשמה נותנת את החיים ע"י הגירוי שקבלה מהבשר. אם הנשמה מגורה ע"י החוכמה העליונה, היא ניזונה מרמה גבוה הרבה יותר. כך ניתן לראות אדם שיוצא משעור תורה פנימי חזק, מרגיש שמחה ומקבל חיות דווקא ממקור עליון.
על האדם להכריח עצמו להתעסק בדבר האמיתי, להחשיב את הדבר, לפרסם ולהיות מוכן לשלם על כך, ואז יוכל להיות ניזון גם ממקור גבוה שיגרה את הנשמה לתת לו חיות.
1. מה עוזר לאדם ללמד עליו זכות לפני המלך כאשר מגיע ליום הדין?
2. מדוע עפ"י דברי רשב"י שומע ה' אל אביונים יותר מאשר לאדם אחר?
3. השווה בין הסיפור על ר' יסא לסיפור על ר' יצחק, והראה את הקשר בין מה שמספר לנו על אשרי משכיל אל דל וגו".
4. מהם ג' סוגי הלחם, ומה הדרך לקבל כל אחד מהם?
בְּשַׁלַּח קג-קה
פרשת המן
שְׁלוֹשָׁה סוּגֵי לֶחֶם –רַק תִּבְחַר
המן הוא לחם הבא מן השמים דהיינו רצון להשפיע, אך כאן אין עדיין את השיתוף של הנברא, והרי את החיוּת מקבל האדם מהיותו משפיע, ואור גדול עוד יותר, מרצון לקבל בעל מנת להשפיע, ובכדי לפתח תכונה נפשית זו, חייב הוא לעזור לעני.
חולי הוא מצב נפשי בו נחלש אדם באמונתו, והוא מרגיש כבול בשלשלאות.
שסד) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם. רבי יהודה אמר: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל-דָּל בְּיוֹם רָעָה, יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה, בשעה שאדם שוכב בבית חוליו, הוא נתפש לשליטים של המלך, ראשו בשלשלת, רגליו באזיקים, כמה חיילים שומרים אותו מצד זה ומצד זה שלא יברח, איבריו כולם במיצר, ולוחמים אלו באלו, אכילה הוסרה ממנו.
שסה) בזמן ההוא פוקדים עליו מֵליץ, ללמד עליו זכות לפני המלך כמ"ש: אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף. בשעה ההיא, אשרי חלקו של אדם, שנכנס אליו ומלמדו דרך להצילו מן הדין כמ"ש: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל.
משכיל אל דל דהיינו נותן שֹכל ישר לאדם במצוקה ודרך להימלט מאחר והוא עצמו עזר לדל, לרצון להשפיע הבלתי מורגש שבתוכו, ובכך קונה לו סנגור בשמים, שיצילהו ויחזקהו באמונה ביום רעה.
כאשר הדין הקשה תופס את האדם, רואה הוא שהוא כועס, במתח, עצבות – כאן עליו לעזור לעני, שזו הבחינה הנפשית שאינה מקבלת מזון בעולם הזה, כאן עליו להתגבר על הגאווה, לוותר על הרצונות המקולקלים שגואים בתוכו, ולהתחיל לחפש ולהחשיב את העני שבנפשו, ואותו ברצון לפרנס.
שסו) אמר רבי חייא, ואיך יכול להציל את החולה? שילמד אותו דרך החיים, לשוב לפני אדונו. אז נעשה מליץ עליו למעלה, והוא ניצול. מה שכרו? הוא כמ"ש: בְּיוֹם רָעָה, יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה. פירוש אחר כמ"ש: אשרי משכיל אל דל. מפני שגדול מאוד הוא השכר של העוזר לדל לפני הקב"ה.
שסז) כתוב: כי שומע אֶל אביונים ה'. ולמה אל אביונים שומע ולא לאחר? משום שהם קרובים יותר אל המלך, כמ"ש: לב נשבר ונִדְכֶּה אלקים לא תִבְזֶה. ואין לך בעולם לב שבור, כמו אביון. כל בני העולם נראים לפני הקב"ה בגוף ונפש. ועני אינו נראה לפני הקב"ה, אלא בנפש לבד, כי גופו שבור. והקב"ה קרוב לנפש יותר מלגוף.
שסח עני אחד היה בשכנות של רבי ייסא ולא היה מי שישגיח עליו. והוא היה מתבייש, ולא התקיף (לא דרש עזרה מ) בני אדם. יום אחד היה חולה ונכנס אליו רבי ייסא, שמע קול אחד שאמר צדק צדק, היינו שמסר דין לשמים. הנפש פורחת ממני ועוד לא הגיע הזמן, אוי לבני העיר שלא נמצא בהם מי שישיב נפשו אליו. קם רבי ייסא נתן בפיו מי תאנים ומדה של יין מרוקח. בקע זיעה בפניו ושב רוחו אליו.
שסט אחר כך בא ושאלו לו. אמר חייך רבי הנפש יצאה ממני והגיעה לפני כסא המלך ורצתה להשאר שם, אלא שרצה הקב"ה לזכותך והכריזו עליך: עתיד הוא רבי ייסא להעלות רוחו, ולהתקשר באדרא (כינוס) קדושה אחת, שעתידים החברים להעיר בארץ. והתיקנו שלשה כסאות העומדים לך ולחבריך, רבי יוסי ברבי יעקב ורבי חזקיה שיצאו נשמתם באדרא זו. מיום ההוא והלאה היו משגיחים עליו בני עירו.
שע עוד עני אחד עבר לפני רבי יצחק והיה בידו חצי מעה כסף. אמר לו לרבי יצחק: השלם לי ובני ולבנותי את נפשינו. אמר לו ואיך אשלים את נפשכם, שהרי אין אצלי רק חצי מעה? אמר לו בזה אשלים אני (מסופק) בחצי מעה אחרת שיש אצלי – הוציאה ונתן לו.
שעא הראו לו בחלומו שהיה עובר בשפת ים גדול (זו המלכות, מידת הדין), ורצו להשליכו בתוכו. ראה את רבי שמעון שהושיט ידו כנגדו, ובא עני ההוא (שנתן לו צדקה), והוציאו ונתנו בידיו של רבי שמעון וניצל. כשהקיץ נפל בפיו מקרא זה: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל בְּיוֹם רָעָה, יְמַלְּטֵהוּ יְהוָה.
הרגשתי שזורקים אותי ובזכות הצדקה ניצלתי
לחם עוני זו בחינה נפשית של מי שמוכן לוותר על גאוותו ולאכול מצה, כלומר מוותר על רצונות ותאוות שאינן מקרבות אותו למטרה, ומזין את הרצונות העניים, דהיינו שלא מרגישים בהם חיות וחשיבות , אך הם האמיתיים, כמו למשל קיום המצוות שלעיתים אינו מרגיש בהם חשיבות. רק כך יכול אדם לצאת ממצרים, ממייצרי הנפש. וכאשר פועל כך באמונה, אז גם כאשר נמצא הוא במדבר רוחני ומרגיש שאין לו כלום, יכול לזכות בטל מן השמים, בלחם שהוא רצון להשפיע הנק' שמים.
דרגה גבוהה מזו של ההשפעה נמצאת אצל החברים העוסקים בתורה ממקום עליון. כאן לא רק שמוותרים על רצון לקבל שהוא צד שמאל, אלא עובדים בקו אמצעי ומקבלים ישירות מעתיקה קדישה – קשר ישיר לקב"ה.
שעב) בכל יום ויום נוטף טל של עתיקא קדישא לז"א, ומתברכת כל שדה התפוחים הקדושים, מלכות, ומטל ההוא נמשך לאלו שלמטה. ומלאכים הקדושים ניזונים ממנו, כל אחד לפי אוכלו. וכתוב: לחם אבירים אכל איש. כלומר, הטל הוא לחם מלאכים. וממזון ההוא, שהוא המן, אכלו בני ישראל במדבר. יש כבר לחם מוכן מהשמים לאלו שזכאים.
שעג) אמר רבי שמעון: כמה בני אדם ניזונים בזמן הזה ממנו, ומי המה? אלו הם החברים העוסקים בתורה ימים ולילות. וכי יעלה על דעתך ממזון ההוא ממש, שישראל אכלו במדבר, לא אלא כעין מזון ההוא ממש, ששקול פי שניים, על המן שאכלו ישראל במדבר. יש לחם עוני, מצה. יש לחם משמים, טל. ולחם גבוה יותר משניהם, הלחם של לומדי הפנימיות בלילות.
שעד) ישראל, כשבאו והתדבקו במלך הקדוש, בשביל הגילוי של הרושם הקדוש, של המילה, זכו אז לאכול לחם אחר עליון יותר, ממה שהיה בתחילה. היות ועשו ברית ושמרו עליה, באו במדבר וזכו למן. בתחילה, כשיצאו ישראל ממצרים, באו בלחם שנקרא מצה, שהוא מלכות. ועתה זכו ונכנסו לאכול לחם אחר, עליון יותר, ממקום עליון כמ"ש: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, שהוא ז"א. ובזמן ההוא נמצא לישראל ממקום הזה. זכו לטל בזכות שקיבלו ביראה לחם עוני, מצה
המבטל את האגו ועוזר לעני, זוכה ללחם מן השמים.
החברים העוסקים בתורה, ממקום אחר עליון יותר ניזונים כמ"ש: החכמה תחייה בעליהָ, שהוא מקום עליון יותר, מז"א.
תגיות: עזרה לעני, עזרה לרצון אמיתי.
שאלות:
מה עוזר לאדם ללמד עליו זכות לפני המלך כשמגיע יום הדין ?
מדוע על פי דברי רבי שמעון, שומע ה' אל אביונים יותר מאשר לאדם אחר?
השווה בין הסיפור לרבי ייסא לרבי יצחק והראה את הקשר על הכתוב אשרי משכיל אל דל?
לחם עוני זו בחינה נפשית במי שמוכן לוותר על גאוותו ולאכול מצה, כלומר מוותר על רצונות ותאוות שאינן מקרבות אותו למטרה, ומזין את רצון האמת – העני שלא מרגישים בו חיוּת וחשיבות. רק כך יכול אדם לצאת ממצרים, ממייצרי הנפש. וכאשר פועל באמונה, אז גם כאשר נמצא במדבר רוחני, ומרגיש שאין לו כלום, יכול הוא לזכות בטל מן השמים, בלחם שנקרא רצון להשפיע. אך כאן אין עדיין את שיתוף הנברא, והרי את החיוּת מקבל האדם מהיותו משפיע.
דרגת לחם גבוהה מזו נמצאת אצל החברים העוסקים בפנימיות התורה בלילות. כאן לא רק שמוותרים על רצון לקבל שהוא צד שמאל, אלא עובדים בקו אמצעי ומקבלים ישירות מעתיקה קדישה – קשר ישיר לקב"ה. מלחם זה מפיקים אור גדול עוד יותר, ומוכנים לקבל בעל מנת להשפיע.
כאשר הדין הקשה מתוח ומרגיש האדם כעס, לחץ עצבות – כאן עליו לעזור לעני, שזו הבחינה הנפשית שאינה מקבלת מזון בעולם הזה, כאן עליו להתגבר על הגאווה, לוותר על הרצונות המקולקלים שגואים בתוכו, ולהתחיל לחפש ולהחשיב את העני שבנפשו, ואותו לפרנס.
מַשְׂכִּיל אֶל דָּל דהיינו נותן שֹכל ישר לאדם במצוקה ודרך להימלט מאחר והוא עצמו עזר לדל, לרצון להשפיע הבלתי מורגש שבתוכו, ובכך קונה לו סנגור בשמים, שיצילהו ויחזקהו באמונה ביום רעה.
שאלות לחזרה ושינון בשלח ק-קב
1. מהו ויאמר בכתוב "ויאמר אם שמוע" מי אמר ולמי? וממה לומדים זאת? הן לפי רבי חזקיה והן לפי רבי יוסי.
2. מדוע אומר רבי אבא שכאשר פועל מילה ופריעה זוכה גם ב-ב' החלקים של נצח והוד?
3. כיצד שמירה על בחינת המילה והפריעה מביאה את האדם עד למלך הקדוש?
4. כנגד אילו ד' יש שמירה למלך הקדוש, דהיינו לברית?
5. מדוע ומהו שאסור לקרב אל אשה בנדת טומאתה לגלות ערותה?
6. מהם ב' הפירושים ל"חגור חרבך על ירך"?
7. כיצד קשור רפואה של כל מחלות במצרים לשמירה על הברית?
8. מהיכן אנו למדים שהקרבה של ישראל להר סיני תלויה בשמירה על הברית?
"
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה – ולא בעינך. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר – לא לומר אני חי את הרגע, אלא לחיות את הנצח, את התכלית בכל רגע. בשמירת הברית אין הכוונה סתם לשבת בשיעור ולשמוע את הדברים מבחוץ, אלא לתת יגיעה בכדי להגיע לשמירת המחויבות והמסגרת ברצון רציף לדבקות. הסגולה לחיבור זה מחייבת אמונה בכלל העליון המשפיע דרך היסוד שזוכה מנצח והוד.
אדם השומר על הברית מילה ופריעה, יכול להגיע לקשר עד המלך הקדוש. לשם כך צריך הוא לנהוג בזהירות באיזה רצון מותר לו להשתמש ובאילו רצונות אוסרת התורה לפעול. וגם כאן עליו להתגבר בכבישת היצר, לזרז עצמו בתחבולות כדי לתת את היגיעה הדרושה, שהרי כל עבודה אחרת היא זרה. הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ – עליך לעשות את העבודה ובעצמך חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ, הרי לא ילבישו אותך מבחוץ.
ואם תשמור כך את הברית תוכל לזכות ל: אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ. ה' ירפה אותך מהרצון לקבל לעצמך.
שנ) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. מי אמר, אם שמוע תשמע? הקב"ה אמר כמ"ש: ואל משה אמר עלה אל ה', המלכות. אם היה אומר הקב"ה, היה צריך לומר, עלה אלי. אף כאן פירושו המלכות. יש לעלות למלכות, לשכינה הקדושה, דהיינו למקום הנפשי המשותף.
שנא) משמע משכתוב מקודם לכן: וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ. מכאן שפירושו של ויאמר, שהקב"ה אמר מילה זו. וכתוב: לקול ה' אלקיך. הלוא לקולי היה צריך לומר? פירושו לקול הזה שנכנסו בו ע"י המילה, שהוא קול המלכות, וע"כ לא נאמר לקולי. קול זה צורה דהיינו ז"א. קול של המלכות זו המילה, הוצאת העורלה.
שנב) אחר שנגלה בישראל רושם הקדוש, נכנסו בב' חלקים הקדושים, יסוד ומלכות. ע"י מילה זכו למלכות, וע"י פריעה ליסוד. וכיוון שנכנסו באלו השניים, נכנסו גם בנו"ה, כי כשיתעלו בנו"ה, יתחברו ביסוד ומלכות. ולא ימנעו ברכות, שיסוד ישפיע למלכות. ומשום זה יגיעו באלו עד המלך הקדוש, ז"א בחינת חג"ת, וכאן צריכים תמיכה של ב' רגלים.
שנג) וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע. ויאמר, זה המלך הקדוש. ומהו אמר, אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך. כי ה' אלקיך אש אוכְלה הוא, כנ"י, המלכות. וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, זהו צדיק, שנקרא ישר. וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, זהו נצח. וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, זהו הוד. כיוון שנכנסו באלו מלכות ויסוד ונו"ה. הרי הגיעו למלך הקדוש, ת"ת, שמקומו אחר נצח. וע"כ אח"כ כתוב: כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם, לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ. כי אני ה', זהו המלך הקדוש, ת"ת.
שנד) נשמע, שכל מי ששומר הרושם הקדוש הזה, מילה, עולה ממנו עד המלך הקדוש העליון (תפארת). משמע, שנו"ה, שמתקבץ בהם הזרע לברכה, ושמן משחת קודש שיורים אותו בפי האַמה, יסוד, התקשרו יחד. והמלך העליון, ת"ת, עליהם, ונקשרו בו. ועל כך מי שנכנס ביסוד ומלכות ע"י מילה ופריעה, ושומר אותם, נקשר בנו"ה, ונכנס בהם, ואז מגיע למלך קדוש, ת"ת. צריך להיקשר לדעת שזו בחינת משה שהוא הפנמיות ליעקב ת"ת, ויוסף היסוד לתת לבחינת המלכות.
שנה) ודאי מי שזכה בצדיק, יסוד, זכה בנו"ה, מפני שיסוד כולל בתוכו נו"ה. והם שלושה שהתברכה בהם כנ"י, מלכות. ומי שזכה בהם, זכה במלך הקדוש, ת"ת, ונכנס בכל הארבע ספירות, נצח הוד יסוד מלכות.
וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה – ולא בעינך. וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל, לֹא יְשַׁקֵּר – לא לומר אני חי את הרגע, אלא לחיות את הנצח, את התכלית בכל רגע. בשמירת הברית אין הכוונה סתם לשבת בשיעור ולשמוע את הדברים מבחוץ, אלא לתת יגיעה בכדי להגיע לשמירת המחויבות והמסגרת ברצון רציף לדבקות. הסגולה לחיבור זה מחייבת אמונה בכלל העליון המשפיע דרך היסוד שזוכה מנצח והוד.
אדם השומר על הברית מילה ופריעה, יכול להגיע לקשר עד המלך הקדוש. לשם כך צריך הוא לנהוג בזהירות באיזה רצון מותר לו להשתמש ובאילו רצונות אוסרת התורה לפעול. וגם כאן עליו להתגבר בכבישת היצר, לזרז עצמו בתחבולות כדי לתת את היגיעה הדרושה, שהרי כל עבודה אחרת היא זרה. הוֹד וְהָדָר לָבָשְׁתָּ – עליך לעשות את העבודה ובעצמך חֲגוֹר חַרְבְּךָ עַל יָרֵךְ, הרי לא ילבישו אותך מבחוץ.
ואם תשמור כך את הברית תוכל לזכות ל: אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ. ה' ירפה אותך מהרצון לקבל לעצמך.
שאלות לחזרה ושינון בשלח צז-צט
1. מה היה מעמדם ולאיזה מדרגה הגיעו בנ"י בשירת הים?
2. מהו ההסבר לכך שכל אחד בנפרד אמר שירה, וכולם אמרו את אותה שירה באותו זמן ובאותו ניגון?
3. מה הכוונה שגם העוברים אמרו את אותה שירה – מה זה אומר מבחינה נפשית?
4. מה מלמדנו הענין שבנ"י לא רצו לעזוב את המקום שבו התגלה הקב"ה וזיוו הגדול לעם ישראל?
5. מה שכנע את עם ישראל כן להמשיך במסע?
6. מדוע לא יכלו לשתות ממרתה? מה הכוונה כי מרים הם? והרי לא מדובר בגשמיות.
7. מדוע הורה הקב"ה למשה לזרוק עץ למים למרות שכבר זיו שכינתו של הקב"ה התגלה?
בְּשַׁלַּח צז-צט
לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַטֵּה
שלט) אמר רבי אבא: אשרי חלקם של הזוכים לומר שירה זו בעוה"ז וזוכים לאומרה בעוה"ב. ושירה זו נבנה בכ"ב (22) אותיות קדושות חקוקות, ובעשרה מאמרות, והכל נרשם בשם הקדוש, והכל שלמות השם הקדוש. כ"ב + 10, ייתכן ורומז ל-ל"ב נתיבות חוכמה.
שמ) בשעה שהיו עומדים ישראל על הים, והיו אומרים שירה, נגלה עליהם הקב"ה וכל מרכבותיו וצבאיו, כדי שידעו את מלכם, שעשה להם כל אלו הנסים והגבורות, וכל אחד ואחד ידע והסתכל מה שלא ידעו והסתכלו שאר נביאי העולם. למה אין מראים לנו ניסים כל יום, שלכאורה זה היה מגביר את האמונה? אלא ה' מתגלה מפעם לפעם, שזה אור הבא ממעלה למטה, ולאחר מכן עלינו להיות נאמנים לאותו גילוי. יש ואדם מקבל החלטה, ואז נבחן הוא האם הוא עומד בה, גם בדרכי חדרים. נאמנות נבחנת בעיקר בחדרי חדרים.
שמא) כי אם לא היו יודעים ולא השיגו חכמה עליונה משירה זו, איך אמרו כולם מילות אחדוֹת, שלא נטו אלו מאלו, ומה שאמר זה אמר זה, ולא הקדים מילה זו למילה זו, אלא כולם אמרו במשקל אחד, ורוח הקודש היה בפי כל אחד ואחד, והמילים נאמרו כולם כאילו יצאו מפה אחד? אלא ודאי כולם בחכמה עליונה הסתכלו, וידעו דברים עליונים, ורוח הקודש בפי כל אחד ואחד. לאחר שראו שהמצרים טבעו בים, ולאחר מכן הים פלט אותם ליבשה, וכל אחד ראה את גודל הנס – ולראיה כולם כאחד פתחו בשירה אחידה בפי כולם. דבר זה מעיד שזכו כולם לרוח הקודש, ופעל שם כלל מלמעלה כשכולם מחוברים לאותו מקור, אף אחד לא עומד לבחינה הפרטית שלו. שירה באה ממדרגת חוכמה מקו שמאל, לכן מסתבר שהיו במעמד גבוה מנבואה, שהרי חכם עדיף מנביא.
שמב) ואפילו אלו שבמעי אימם, היו אומרים שירה כולם כאחד. והיו רואים כולם, מה שלא ראה יחזקאל הנביא. ועל כך היו כולם מסתכלים, כאילו ראו עין בעין. וכשגמרו הדברים, כולם מתבשמים בעצמם, וחושקים לראות ולהסתכל ולא היו רוצים לנסוע משם מרוב השתוקקות.
שמג) בשעה ההיא אמר משה להקב"ה, בניך מרוב השתוקקות להסתכל בך אינם רוצים לנסוע מהים. מה עשה הקב"ה, סתם כבודו בחוץ במדבר, ושם נגלה ואינו נגלה. אמר משה לישראל, כמה פעמים אמרתי שתסעו משם ולא רציתם, עד שהראיתי לכם זיו כבוד הקב"ה במדבר. ומיד היו חושקים.
שמד) ולא נסעו עד שאחז בהם משה, והראה להם זיו כבוד הקב"ה במדבר, אז מרוב השתוקקות ורצון להסתכל, הסיע אותם משה כמ"ש: וייסע משה את ישראל מים סוף, ויצאו אל מדבר שׁוּר. הוא מדבר, שהיו רוצים שם להסתכל בו בזיו כבוד המלך הקדוש, וע"כ נקרא מדבר שור. שפירושו, הסתכלות שם.
חייב אדם לבנות את המשכן בליבו בדיוק בתבנית בעולמות העליונים, ולכן עליו להוקיר את בית הכנסת יותר מאשר את ביתו. דבר נוסף נלמד ממעמד זה, שגם כאשר אדם משיג מדרגה רוחנית, אל לו לעצור אלא להמשיך ולהתקדם. כאן עליו לוותר על מדרגתו בכדי לטפס למקום גבוה יותר.
וְלֹא מָצְאוּ מָיִם
שמה) וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר, וְלֹא מָצְאוּ מָיִם. אין מים אלא תורה. שנאמר: הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם. אמר רבי ייסא: ומי נתן להם התורה כאן? והרי עד עתה לא ניתנה להם התורה.
שמו) אמר רבי אלעזר: הם יצאו למדבר להסתכל, והקב"ה לקח זיו הכבוד משם, והם הלכו להסתכל בו, ולא מצאו אותו. הקב"ה נקרא תורה, וע"כ אין מים אלא תורה, ואין תורה אלא הקב"ה.
שמז) בעוד שהיו הולכים במדבר, נגלה עליהם רשות אחר של שאר העמים. אותו שהוא שולט במדבר ופגע בהם שם. ראו ישראל שלא היה ההוא זיו כבוד מלכם כמ"ש: וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה, כִּי מָרִים הֵם, לא התבשם נפשם כבתחילה. ולא עוד אלא שבא לקטרג עליהם.
נפש מתבשמת הכוונה לנפש הזוכה למידת השפעה. כאן פגשו במי תורה שלא סיפקו אותם, דהיינו לימוד תורה שלא מביא את האדם לתכליתו. לכן על האדם לבדוק עצמו לאן ולאיזו תוצאה התורה אותה הוא לומד לוקחת אותו, אפילו אם הוא נהנה מהלימוד. המושג מר זה הרצון לקבל, ומתוק רצון להשפיעה, וכאן העניין של מי תורה מרים הכוונה שבאים לתענוג פרטי, ואל לו לאדם להסכים לקבל תענוג, אלא מהאמת.
שמח) כתוב: וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה, וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם, וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם. ואין עץ אלא תורה, כמ"ש: עץ חיים היא למחזיקים בה. ואין תורה אלא הקב"ה. אין עץ אלא הקב"ה כמ"ש: כי האדם עץ השדה. עץ השדה ודאי, זהו עץ שדה תפוחים קדושים. שדה זו היא מלכות. עץ השדה זה ז"א בעלה. וכשנגלה זיו כבוד המלך עליהם, אז, וישלך אל המים וימתקו המים. וימתקו המים, כלומר שהקטגור נעשה סנגור.
כיוון שיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ, היינו הקב"ה, וחזר עליהם זיו כבודו, א"כ למה לו עוד להשליך אותו אל המים? הרי מים ג"כ הקב"ה. וזה, שקטגור נעשה סנגור. כיוון שהס"א שהייתה במים קטרג עליהם. ועתה נעשה סנגור.
שמט) בתחילה, כשנכנסו ישראל בברית הקב"ה, לא נכנסו כראוי. משום שמָלו ולא פרעו. ולא נגלה הרושם הקדוש. כיוון שהגיעו כאן למרה, כתוב: שָׁם שָׂם לו חוק ומשפט ושם ניסהוּ. שפירושו, שם נכנסו ישראל בשני חלקים הקדושים, מלכות ויסוד, שזכו בהם ע"י מילה ופריעה. בגילוי, שנגלה הרושם שלהם, ונקראו חוק ומשפט. חוק זה מלכות ורומז על מילה. משפט זה יסוד, רומז למוחין המתגלים ע"י הפריעה, הנקרא משפט. שמפני היותו חוק, שייך ניסיון כמ"ש: כי חוק לישראל הוא.
לו היה הקב"ה מראה לנו ניסים כל יום, לכאורה היה זה מגביר את האמונה? אלא ה' מתגלה מפעם לפעם, שזה אור הבא ממעלה למטה, ולאחר מכן עלינו להתמיד ולהיות נאמנים לאותו גילוי. יש ואדם מקבל החלטה, ואז נבחן הוא האם הוא עומד בה, גם בדרכי חדרים.
לאחר שראו שהמצרים טבעו בים, והים פלט אותם ליבשה, כל אחד ראה את גודל הנס – ולראיה כולם כאחד פתחו בשירה אחידה. דבר זה מעיד שזכו כולם לרוח הקודש, ופעל שם כלל מלמעלה כשכולם מחוברים לאותו מקור, אף אחד לא עמד לבחינה הפרטית שלו. שירה באה ממדרגת חוכמה מקו שמאל, לכן מסתבר שהיו במעמד גבוה מנבואה, שהרי חכם עדיף מנביא.
חייב אדם לבנות את המשכן בליבו בדיוק בתבנית בעולמות העליונים, ולכן עליו להוקיר את בית הכנסת יותר מאשר את ביתו. דבר נוסף נלמד ממעמד זה, שגם כאשר אדם משיג מדרגה רוחנית, אל לו לעצור אלא להמשיך ולהתקדם. כאן עליו לוותר על מדרגתו בכדי לטפס למקום גבוה יותר.
שאלות לחזרה ושינון בשלח צד-צו
1. מה דעתו רבי יצחק בשונה מרבי אלעזר על הכתוב "נטית ימינך" ועל פי זה מהו "תבלעמו ארץ"? אגב כך הסבר מה הטעם לקבור המת בארץ ולא להשליכו לים?
2. מדוע כתוב אימתה בפסוק "תפול עליהם אימתה ופחד" ולא אימה?
3. מדוע כתוב "תביאמו ותטעמו" ולא תביאם ותטעם?
4. מה היחס בין כריתת ברית לבין שמירת הברית היכן אתה מוצא זאת בנפשך?
5. מהו היחס בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים? מדוע אגב כך נכון שלא להתפלל בשדה אלא בבית הכנסת בתוך הבית?
שכז) נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ. הלוא הימין פועל חסד? פירושו כמ"ש: הרימותָ ימינך ונשאר השמאל לבדו, ועשה דין. אמר רבי יצחק: הרי העירו בה החברים, כשהוציא הקב"ה את המצרים מתים מתחת המים, אמר לארץ, אסוף אותם בתוכך. ולא רצתה עד שהושיט הקב"ה את הימין כנגדה, והשביע אותה, אז בלעה אותם הארץ כמ"ש: תבלעמו ארץ. נטית ימינך, פירושו, להפריד אותה מן השמאל, ואז נעשה הדין בשמאל. מלמד כאן שקבורה בארץ היא רחמים. האם זה דין לקחת את הרצון שמת ולשים אותו בארץ כדי שיגדל ממנו שוב? עצם הלוז תצמיח, והים אינו מצמיח. קוברים בארץ לומר שאנו מאמינים בתחיית המתים. גאולת מצרים אינה הגאולה האחרונה, ויש לחזור ולהחיות רצונות שעדיין לא תוקנו. העבודה הנפשית מתקדמת בהדרגה, לכן זה דין שמגיעים עוד גלויות, ורחמים שמאפשרים לאדם להתאמן.
שכח) נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ, עַם זוּ גָּאָלְתָּ, נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ כמ"ש: כי ימינך וזרועך ואור פניך כי רציתם. כי ימינך, גדולה, חסד. ניהלת בעוזך, זהו, וזרועך, גבורה. אל נווה קודשך, זהו, ואור פניך כי רציתם, צדיק, יסוד. וכל שש הספירות כולם נמצאים בכתוב. כי חו"ג כוללים ת"ת. ויסוד כולל נו"ה.
שכט) תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד. אמר רבי שמעון: אימתה, כלומר, אימת השכינה, כמו, אימת ה', שהיא השכינה.
של) תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ. תְּבִאֵמוֹ, רוח הקודש אמר, על הדור האחרון שמל יהושע, ונגלה בהם הגילוי של הרשימה הקדושה משמו של הקב"ה. והם אחוזים בו. שז"א והם ראויים לרשת הארץ כמ"ש: ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו אָרץ. כי כל מי שנימול, ונגלה בו הרשימה הקדושה, ושומר אותו, נקרא צדיק, ומשום זה לעולם יירשו ארץ. הצדיקים הם אלו שנמלו ושמרו על הברית. המילה היא כריתת הברית והשמירה היא ההתחייבות שאין להפר, וכך גם מילה היוצאת מהפה שחייב אדם לעמוד בדיבורו. גם כלפי עצמו חייב אדם להיות נאמן דהיינו לחיות בפועל כפי הערכים אליהם התחייב. במקרים רבים אנשים אינם נאמנים לעצמם מפני שלא נעים להם מהסביבה, ואז פועלים אחרת ממה שמאמינים, כדי להראות לכאורה טוב.
תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ – את מי ה' יביא ויתן לו את הטעם האמיתי? למי ששומר את הברית, האות וו, מי שמחבר את הלב לראש, וחי את המחויבות של הברית, יזכה לבוא לישר-אל.
שלא) ע"כ תְּבִאֵמוֹ, עם ו' יתירה, פירושו, תְּבִאֵמוֹ לאלו שאחוזים בו', שהוא ז"א. ולאלו האחרונים שבימי יהושע. ואין לך מילה או אות קטן בתורה, שאין בה סודות עליונים וטעמים קדושים. אשרי חלקם של היודעים בהם.
לִבְנוֹת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁל מַטֵּה
שלב) מצווה לבנות ביהמ"ק של מטה, כעין ביהמ"ק של מעלה. כמ"ש מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה. כי צריך לבנות ביהמ"ק למטה, ולהתפלל בתוכו תפילה בכל יום, לעבוד את הקב"ה, כי תפילה נקרא עבודה.
שלג) ובית הכנסת ההוא צריכים לבנותו ביופי גדול ולתקן אותו בכל התיקונים. כי בית הכנסת למטה עומד כנגד בית הכנסת שלמעלה. מכאן חשיבות עצומה להקדיש חשיבות למקום התכנסות החברים לעשות את העבודה שבלב, התפילה. בכדי להגביר את הנאמנות לערכים, יש להשקיע בהם, לפרסם. ערך פנימי שכלי אינו מספיק, יש להשיבם ללב ולעמוד באתגרים, ולפרוע כל התחייבות תוך התרכזות בתכלית. ישנה חשיבות לעשות את המעשים החיצוניים בכוונה פנימית, במסגרות נכונות כפי שהם בתבנית עולמות העליונים. את הפעולה החיצונית יש לפרש לפני האידיאה העליונה, פעולה שמפעימה את הפנימיות בהתאם. וכך כשמגלה לנו התורה על מבנה בית המקדש העליון עם מזבח הקטורת הפנימי – עלינו לבנות את המשכן הפנימי עם אותה תבנית רוחנית שתתגבר על היצר הרע. וגם אותם סדרים ומסגרות הלכתיות פועלות בנפש, אפילו כשאין ממש הבנה, אלא מספיקה יגיעה ורצון להבין.
שלד) ביהמ"ק למטה עומד כעין ביהמ"ק שלמעלה. שעומדים זה כנגד זה. וביהמ"ק ההוא, כל תיקוניו, וכל עבודותיו, וכל אלו הכלים, והמשמשים, כולם הם כעין של מעלה. המשכן שעשה משה במדבר, היה הכל כעין של מעלה.
שלה) ביהמ"ק שבנה שלמה המלך, הוא בית מנוחה (מדרגת פנים בפנים). כעין העליון הוא בכל התיקונים שבו, להיות בתיקון העליון בית מנוחה ונחלה. כך בית הכנסת צריך להיות בכל תיקוני היופי כעין העליון, להיות בית תפילה, לתקן תיקונים בתפילה. להביא את ההרגשה למקום הראוי והנכון.
שלו) וביהמ"ק ההוא צריך שיהיה בו חלונות, שכתוב: וְכַוִין פְּתִיחָן [וחלונות פתוחים]. כעין של מעלה. וע"ז כתוב: משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים. ואין לומר, שאפילו בשדה יש להתפלל. משום שעולה שם רוח. כי אנו צריכים בית. ואינו. שצריך להימצא בית למטה כעין בית דעליון, המלכות, להוריד דייר העליון, השכינה, לדייר התחתון, לבני אדם.
שלז) תפילה ההיא ורוח ההוא, צריך לעלות ולצאת מן המֵצַר בדרך ישר כנגד ירושלים (שהיא המלכות והשכינה הקדושה) וע"ז כתוב: מן המצר קראתי יה. שצריך מקום צר בצרה, לשלוח בתוכו רוח ההוא, שלא ייטה לימין ולשמאל. ובשדה אין הקול יכול לשלוח לו כך. כי כעין זה הוא קול שופר, שנדחה לחוץ בדרך ישר מתוך מקום צר, והולך ובוקע רקיעים, ועולה בעלייה לעורר רוח שלמעלה. הבית ובית הכנסת הם מסגרת לצורה של הרצון ולא טוב להתפלל בחוץ.
שלח) הרי כתוב: וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה. הרי שמתפללים בשדה. אלא דבר אחר היה בו, מה שלא היה בכל העולם. שהיה אחד מן האבות. ועוד, שמקרא זה אינו בא לכך להתיר להתפלל בשדה, כי ודאי שבשדה אחר לא היה מתפלל. יצחק שונה משאר העולם, שהוא בחינת קו שמאל, כלומר הוא עצמו מסגרת ומשמעת מוצקים, ויכול להתפלל בשדה ולהשיג את צורת הכוונה הראויה, אף ללא חומר.
בְּשַׁלַּח צד-צו
נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ
הַאִם לְהֵרָאוֹת טוֹב כְּלַפֵּי הַסְבִיבָה זֶה עֵרֶך גָּבוֹהַּ יִוָּתֶר מֶהָעַרכִים הַפְּנִימִיים?
הצדיקים הם אלו שנמלו ושמרו על הברית. המילה היא כריתת הברית והשמירה היא ההתחייבות שאין להפר, וכך גם מילה היוצאת מהפה שחייב אדם לעמוד בדיבורו. גם כלפי עצמו חייב אדם להיות נאמן דהיינו לחיות בפועל כפי הערכים אליהם התחייב. במקרים רבים אנשים אינם נאמנים לעצמם מפני שלא נעים להם מהסביבה, ואז פועלים אחרת ממה שמאמינים, כדי להראות לכאורה טוב.
תְּבִאֵמוֹ, וְתִטָּעֵמוֹ – את מי ה' יביא ויתן לו את הטעם האמיתי? למי ששומר את הברית, האות וו, מי שמחבר את הלב לראש, וחי את המחויבות של הברית, יזכה לבוא לישר-אל.
יש להקדיש חשיבות בית הכנסת למקום התכנסות החברים לעשות את העבודה שבלב, התפילה. בכדי להגביר את הנאמנות לערכים, יש להשקיע בהם, לפרסם. ערך פנימי שֹכלי אינו מספיק, יש להשיבם ללב, לעמוד באתגרים, ולפרוע כל התחייבות תוך התרכזות בתכלית. יש לעשות את המעשים החיצוניים בכוונה פנימית, במסגרות נכונות כפי שהם בתבנית עולמות העליונים. את הפעולה החיצונית יש לפרש לפי האידיאה העליונה, פעולה שמפעימה את הפנימיות בהתאם. וכך כשמגלה לנו התורה על מבנה בית המקדש העליון עם מזבח הקטורת הפנימי – עלינו לבנות את המשכן הפנימי עם אותה תבנית רוחנית שתתגבר על היצר הרע. וגם אותם סדרים ומסגרות הלכתיות פועלות בנפש, אפילו כשאין ממש הבנה, אלא מספיקה יגיעה ורצון להבין.
הָעוֹלָם הַזֶּה לֹא בָּא בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, אֶלָּא לְגָרוֹת וּלֶהָפעִים אֶת הַפְּנִימִיּוֹת.
שאלות לחזרה ושינון בשלח צא-צג
1. מיהו האילן החזק שבו ניזונים עליונים ותחתונים?
2. מה קורה כשמגיע עת הממשלה לכל ענף וענף? מה קורה כשמגיעה הממשלה של גוף האילן?
3. כיצד מתיישבת הסתירה שמצד אחד כתוב שכל המעשים הם מהבל ורעות רוח ומאידך "והיה מעשה הצדקה שלום"?
4. מה ההבדל בין הבל המאביד את העולם לבין הבל ורעות רוח והיכן עומדים?
5. מה ההבדל עפ"י רשב"י בין בית המקדש שיבנה לעתיד לבוא לבין המקדש שנחרב?
השם יתברך פּוֹתֵחַ אֶת-ידיו וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל-חַי רָצוֹן, השאלה היא מתי וכמה מותר לקחת. בכל רצון לקבלת תענוג יש שורש חבוי עמוק, אפילו המבקש סמים, בתוך תוכו מנסה הוא להשתחרר ממגבלות זמן ומקום של עולם זה, ולהגיע יותר קרוב לרוחניות. אך שוב כאשר הטוב נסתר לגמרי, כמובן שיש להימנע מלפעול רצונות כאלה.
אומות העולם שבנפש מנסים לכלות את צד ישראל, וכך למשל חושש מי שרוצה לחזור בתשובה, שיאלץ להפסיד ולוותר על חלק מתאוותיו. אך כאשר דבק אדם בדרך האמת, רואה הוא שכל הרצונות האחרים מתיישרים בהתאם, למרות שהוא הרגיש שהם נגדו. אֵין הֲנָאָה שְׁלֹמֹה,אֶלָּא מֶהָאֶמת, מֶהָקְדוּשָׁה. וכך גם בחיצוניות, בקשר של עם ישראל לאומות העולם, יש להשפיע להם טוב, וכך להביאם לתוך מסגרת האמונה לטובתם הם. כך נעשה בעולמות העליונים, דהיינו זו מציאות מוכרחת בעולם זה.
עד גמר תיקון זהו מאבק נפשי וחיצוני מתמשך, שהרי זה שורש התיקון, להביא את כל הרצונות לאחדות, את כל הפרטים לצרף לכלל, כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים, שָׂפָה בְרוּרָה, לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה, לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.
כאשר הרצונות שנפלו לקליפות באים לבקש שפע, אז גם הקליפה ניזונה מכך. לכן תפקיד האדם להסיר עד כמה שניתן את הקליפות והדברים המזיקים. אמנם בזמן תיקון אי אפשר לוותר לגמרי על הקבלה, דהיינו פועלים בהכרח גם שלא לשמה, אך לא כשהקליפה כה גסה עד שהטוב אינו נראה כלל.
כל פעולה שאדם עושה משאירה רושם ומשפיעה על הנפש, זהו הבל שאינו הולך לאיבוד. מעשה שאינו קשור לעבודת הבורא, הוא עבודה זרה. עבודת הקב"ה היא הבחינה של מעל מהשמש. השמש מאירה את הטבע שהוא רצון לקבל, ואלו שמשכילים לפעול מעל הטבע, מעל השמש – הם כזורעים זרע הצדקה לזכות אותם לעוה"ב. וכאשר עושה צדקה, הוא למעשה זורע אוכל לקיום ובניית נפשו. לכן אם ברצונך להיכלל בצרור החיים, עליך לעשות מעשים טובים.
וַ
הקודם