אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

וַיַּקְהֵל  קס-קסב

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

מתן שליטה לגוף הוא מתן שליטה לנחש

בחוסר ברירה יש לשלם לס"א מפני שהיא שולטת. כדי לזכות ולקבל את האור/השפע חייב האדם למעט, לוותר על עצמו ולפעול בחסדים, שהם צורת ההשפעה, צורת הזכר, ולכן צד הזכר שולט בצד הנקבה באדם מתוקן. המיעוט הנדרש מהאדם הוא מתן שליטה לאמונה ולא לרצון העצמי שמורגש כה חזק.

לאחר חטא עץ הדעת בכדי להגיע גמר תיקון, צריכים היו להיוולד גופים רבים וזאת בעזרת הנחש, הרובץ לפתח החטאת. לכן בזמן תיקון יש להאכיל גם אותו, אל אף שתפקידו זמני. אמנם אנו שואפים לאושר שלם, אך אין אפשרות בלי שהטומאה תינק מזה, ובכל פעם שמתקדמים מזינים גם את הטומאה שתאפשר להתקדם.

הנקודה הפנימית מולידה את הצורה שהיא הנשמה. הצד החיצוני, בחינת הנחש מוליד את הגוף שבזמן התיקון מאפשר התפשטות הנשמה. בזמן הקלקול הם נפרדו והתיקון לחבר אותם שוב. כל פעם שנולד גוף בעולם, עליו להיות בתחילה מנשיכת הנחש. כל תאווה שנולדת היא נולדת מהנחש, וכל פעם שנולדת צורה היא מהנשמה.

אי אפשר להתקדם בלי תאווה, המצב מחזיק את הצורה עד גמר תיקון, השלמות היא במצב של עולם הבא, בחינת כותנות אור.

וַיַּקְהֵל  קס- קסב

בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים

לעיתים יש לשלם לס"א מפני שהיא שולטת

כדי לזכות ולקבל את האור/השפע חייב האדם למעט, לוותר על עצמו ולפעול בחסדים, שהם צורת ההשפעה, צורת הזכר, ולכן צד הזכר שולט בצד הנקבה באדם מתוקן.  המיעוט הנדרש מהאדם הוא מתן שליטה לאמונה ולא לרצון העצמי שמורגש כה חזק.

לאחר חטא עץ הדעת בכדי להגיע גמר תיקון, צריכים היו להיוולד גופים רבים וזאת בעזרת הנחש, הרובץ לפתח החטאת. לכן בזמן תיקון יש להאכיל גם אותו, אל אף שתפקידו זמני.

תפה) רבי שמעון ורבי אלעזר בנו היו יושבים לילה אחד ועוסקים בתורה. אמר רבי אלעזר לאביו: הרי כתוב אֶל-הָאִשָּׁה אָמַר, הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים; וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. זה נוהג למעלה במלכות ונכון גם למטה, באישה הגשמית. שלאישה עליונה, המלכות, נאמר, בעצב תלדי בנים. כאשר מדבר על האשה הגשמית, מדבר על ההרגש הפרטי של כל אחד, על העולם הזה.

תפו) פתח רבי שמעון: כְּאַיָּל, תַּעֲרֹג עַל-אֲפִיקֵי-מָיִם. חיה אחת יש בעולם, המלכות, והיא שולטת בשליטה על אלף מדרגת חוכמה מפתחות בכל יום. הארת חכמה המכונה אלף. והיא נקבה. ותשוקתה תמיד על אפיקי מים, לחסדים דז"א, שהחכמה שבה תתלבש בהם, לשתות ולהתרוות מצמא. כי החכמה שבה אינה יכולה להאיר בלי חסדים, וע"כ היא חושך וצמאה אחר אור החסדים, שנקראים מים.

תפז) בתחילה כתוב אייל, זכר. תערוג, לשון נקבה, כי לשון זכר, יערוג. אבל זה זכר ונוקבא יחד, שלא להפריד אותם, ואחד הוא, שלא צריך להעלות אותם זה מזה, אלא שניהם הם ביחד. ונוקבא ההיא תערוג על אפיקי מים, והיא מתעברת מהזכר, וקשה לה, כי הוא עומד על דין. כשהמלכות מתעברת מז"א, כשמקבלת ממנו מ"ד של הנשמות, המתחברים עם מ"ן שלה לנשמה אחת, אז היא מקבלת חכמה בשביל הנשמה מקו שמאל היא מקבלת אור ע"ב ס"ג להשלמת כלים. ונודע, בעת שהנוקבא באה תחת שליטת קו שמאל, היא קופאת, ונסתמים כל פתחיה ושעריה. כך גם בגשמיות כשאשה מתעברת נסתמים כל הפתחים כדי לאפשר התפתחות הולד, וכשאדם צריך להפיק משהו מעצמו, עליו לבנות הדבר בפנימיותו ואז וכשהושלם ניתן להוציאו החוצה

תפח) וכשמולידה, הקב"ה מזמין לה נחש אחד עליון וגדול, ונושך למקום ההוא, ומולידה וכמ"ש: הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ. משום שהיא מתחלחלת בכל יום, והיא בעצבות על מעשה העולם. בעצב תלדי בנים. הנחש העציב פניהם של העולם, שהביא עליהם המוות, ע"י הפיתוי של עצה"ד. כשיש שליטה של קו שמאל הרחם נסגר, ויש להכניע את קו שמאל זה ונזקקת אליו שיפתח הפתח שתוכל להוליד. סתימת הרחם באה משליטת קו שמאל, שאינו מתייחד בקו ימין, וע"י קו אמצעי, המסך דחיריק, הממעט את קו שמאל מג"ר, נכנע השמאל ומתייחד עם הימין. אמנם בשביל מיעוט ג"ר של הנוקבא, נופלים תנה"י שלה לבריאה, והנחש יונק מיסוד שלה, שנפל לבריאה. באופן, שפתיחת הרחם באה ע"י נתינת רשות לנחש, לינוק מיסוד שלה. וע"כ נבחן, כמו שהנחש נושך ערוותה. והוא כדי לפתוח את רחם המלכות, ע"י החיבור שלה עם החסדים שבימין. ותיפתח מסתימתה, ותוליד את הנשמה. וכמ"ש: בעצב, ע"י יניקת הנחש מפתיחת הפתח, תלדי בנים כלומר יש לשלם משהו לנחש כדי לרדת לו"ק במקום ג"ר דחכמה. אמנם אנו שואפים לאושר שלם, אך אין אפשרות בלי שהטומאה תינק מזה, ובכל פעם שמתקדמים מזינים גם את הטומאה שתאפשר להתקדם.

תפט) וְאֶל-אִישֵׁךְ, תְּשׁוּקָתֵךְ, וְהוּא, יִמְשָׁל-בָּךְ. שמשתוקקת לז"א, שישפיע לה חסדים ותרווה מצימאונה שלא ניתן לקבל חוכמה בלי חסדים, לכן עליה לקבל כוח זה מהזכר. והוא ימשול בך, ז"א ישלוט על המלכות, משום שבתחילה הייתה גדולה כמו ז"א, והוא לא שלט עליה. ומשום שאמרה הלבנה, המלכות, אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד, ונאמר לה, לכי ומעטי את עצמך, ומשום זה מיעטה האור שלה, והקטינה הממשלה שלה. ואין לה רשות מעצמה, חוץ אם ז"א נותן לה כוח. ונמצא שהוא מושל עליה, כמ"ש: והוא ימשול בך. השורש הוא בצמצום בו רצתה המלכות יתר דבקות, דהיינו שהצורה תישלוט, וכעת כשישנה תשוקה של הלבנה, היא צריכה את החסדים שהם הצורה בעל מנת להשפיע. זהו העצב, שעליה לוותר על מקומה, על האגו, לוותר על מה שרוצים

תצ) בעצב תלדי בנים. שבעצב הוא עניין הנחש. וצריכים נחש לזה, שפָּתח דרך, שיירדו כל אלו הנשמות לעולם, ואם לא היה פותח דרכים, שיירדו הנשמות למטה, לא היו שורות הנשמות בתוך האדם כתוב: לפֶּתח חטאת רובץ. לפתח של המלכות, הנועד להוליד ולהוציא נשמות לעולם. והנחש עומד לפתח ההוא. הנחש פותח את התאווה, ועדיין יש לתת שליטה לזכר

תצא) וכל אלו הנשמות, שצריכות לרדת בגופים קדושים, נשמות הנמשכות מקו ימין, אין הנחש עומד לפתח ההוא. כי אז אין המלכות צריכה למשוך חכמה משליטת השמאל, ואין שעריה נסתמים, שתהיה צריכה לפתיחת הנחש. ואין לנחש רשות בנשמה ההוא. ואם לא, הרי הנחש נושך, ונטמא המקום ההוא, ואין זו נשמה שנטהרה. ועליהן כתוב: בעצב תלדי בנים, זהו הנחש, שעימו מולידה נשמות ע"י פתיחתו. כי הנחש הוא על הגוף. כי הגוף נולד מזוהמת הנחש. והמלכות היא על הנשמה, שממנה נולדות נשמות. ושניהם מתלבשים זה בזה. זה אוחז בנשמה, וזה אוחז בגוף.

הנקודה הפנימית מולידה את הצורה שהיא הנשמה. הצד החיצוני, בחינת הנחש מוליד את הגוף שבזמן התיקון מאפשר התפשטות הנשמה. בזמן הקלקול הם נפרדו והתיקון לחבר אותם שוב. כל פעם שנולד גוף בעולם, עליו להיות בתחילה מנשיכת הנחש. כל תאווה שנולדת היא נולדת מהנחש, וכל פעם שנולדת צורה היא מהנשמה. מתן שליטה לגוף הוא מתן שליטה לנחש. אי אפשר להתקדם בלי תאווה, המצב מחזיק את הצורה עד גמר תיקון, השלמות היא במצב של עולם הבא, בחינת כותנות אור.

תצב) ועתיד הנחש הזה להוליד כל אלו הגופים, מטרם שיבוא הזמן שלו. כמ"ש: בטרם תָחִיל, יָלָדה. כי זמן של הנחש להוליד, הוא בשבע שנים, וכאן מוליד בשש שנים, מה שאין זה זמנו. ובזמן ההוא שיוליד אותם, ימות מלידה ההיא, כמ"ש: בילע המוות לנצח. וכתוב: יחיו מֵתיך נְבֵלָתי יקוּמוּן.

בשבירת הכלים ואח"כ ע"י חטא של עצה"ד ע"י פיתוי הנחש, התפזרו ש"כ (320) ניצוצי קדושה ונפלו לקליפות. וכל העבודה שלנו בתורה ומצוות לברר ש"כ ניצוצי קדושה אלו, ולהחזיר אותם לקדושה. ואז יהיה גמה"ת, כמ"ש: בילע המוות לנצח. אמנם רק רפ"ח (288) ניצוצי קדושה בלבד מוטל עלינו לברר. אבל ל"ב (32) ניצוצי קדושה אחרונים, אין אנו צריכים לברר, כי עם בירור רפ"ח ניצוצין הם נבררים מאליהם.

כי שמונה מלכים נשברו, דעת וחג"ת נהי"מ. ובכל מלך יש מ' (40) בחינות: ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, שבכל ספירה ד' בחינות חו"ב תו"מ. ושמונה פעם מ', הרי ש"כ בחינות. ונקראים ש"כ ניצוצין. ואם נחלק אותם עשר פעמים ע"ס שבהם, נמצא שיש ע"ס כח"ב חג"ת נהי"מ, שבכל ספירה ל"ב בחינות. שיש בכל ספירה שמונה מלכים שבכל אחד ד' בחינות חו"ב תו"מ, שהם ל"ב. ועשר פעמים ל"ב הם ש"כ.

ואין לנו כוח לברר אלא ט"ר, שהם תשע פעמים ל"ב, שהם רפ"ח ניצוצין. אבל אותם ל"ב ניצוצין שבספירת המלכות, אין לנו כוח לברר. וגם אין צורך כלל לברר אותם. כי בהתברר הרפ"ח ניצוצין בשלמות, נבררים ל"ב ניצוצי המלכות מאליהם. באופן, שאין התיקון תלוי אלא בבירור רפ"ח ניצוצין, עד ספירת היסוד. ול"ב דמלכות נבררים עימהם מאליהם.

והגאולה וגמה"ת יהיו באלף השישי, ספירת היסוד. כי אחר שנשלם בירור היסוד, נשלמו בירורים של הרפ"ח ניצוצין, ותכף תהיה הגאולה וגמה"ת. ואין צריך לחכות עד אלף השביעי, המלכות, לברר גם ל"ב ניצוצי המלכות. כי הם מבוררים עם הרפ"ח שבאלף השישי.

והנה הגופים נחשבים לתולדות הנחש, מטעם שהם נולדו מחמת פיתוי הנחש לעצה"ד. ואם לא חטא אדם בעצה"ד, לא היה מוליד גופים. כי כדי לברר ולהחזיר כל רפ"ח ניצוצי הקדושה, שנפלו ע"י חטא עצה"ד, צריכים לגופים הרבה, ואחר שייוולדו כל הגופים ויעשו מה שצריכים, תכף יהיה גמה"ת.

ונאמר, ועתיד נחש הזה להוליד כל אלו הגופים, מטרם שיבוא הזמן שלו. כמ"ש: בטרם תָחִיל, יָלָדה. כי זמן של הנחש להוליד, הוא בשבע שנים, וכאן מוליד בשש שנים. כי לידת כל הגופים, שהם יבררו כל הניצוצין שנפלו לקליפות מחמת חטא עצה"ד, שהם ש"כ ניצוצין, וא"כ יהיה זמן הולדה שלה בשבע שנים, בספירת המלכות שבאלף השביעי, שבה נגמרים הש"כ ניצוצין. אבל, כאן מוליד בשש שנים, כלומר, באלף השישי, ספירת היסוד, מה שאין זה זמנו, שהרי בו נגמר בירור רפ"ח ניצוצין בלבד. ולא כל הש"כ. אז ייוולדו כל הגופים, ויהיה גמה"ת, שבירור ניצוצי אלף השביעי אין צורך לברר אותם כלל, כי הם מבוררים עם רפ"ח ניצוצין מאליהם. וכיוון שיגמרו רפ"ח ניצוצין לשוב לקדושה בשלמות, תכף יהיה גמה"ת.

ובזמן ההוא שיוליד אותם, ימות מלידה ההיא, כמ"ש: בילע המוות לנצח. כי כיוון שיהיה גמה"ת, הרי יתבטל וימות הנחש ומלאך המוות, שהנחש ומלאך המוות היינו הך. ונמצא שהוא מת, מחמת שהוליד כל הגופים, כמ"ש: בילע המוות לנצח. ואז יהיה תחיית המתים. כמ"ש: יחיו מתיך נבלתי יקומון.

וכיוון שלידת כל הגופים, מורה גמה"ת, א"כ איך נייחס זה לנחש, שהוא ההיפך מתיקון, והוא מלאך המוות? כתוב: והנה טוב מאוד. שמאוד מורה על מלאך המוות, שהוא טוב מאוד. כי אדה"ר, אע"פ שהיה כולו קודש מטרם החטא, מ"מ היה מחוסר שלמות. וכמו שלומדים על חטא עצה"ד, שבעלילה באת עליו. כי ע"י חטא עצה"ד, הוליד גופים הרבה, והם השלימו הכול. וע"כ מיוחס זה אל הנחש, כי לולא הנחש שפיתה אותו לעצה"ד, לא היו נולדים גופים מאדה"ר, ולא היה נשלם התיקון, הרי שיש לו יחס ישר אל גמה"ת, אלא מהלידה ההיא ימות אפשר לתקן גם בלי לחטוא, אך אפשר גם להשתמש בחטא כדי לתקן.

וַיַּקְהֵל  קנז- קנט

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת

תעו) במקום שלא נזכר, אלו שאינם אומרים, בכל יום מעשה הקטורת, שורים עליו דינים שלמעלה, ומגיפות רבות בו, ועמים אחרים שולטים עליו. כמ"ש: קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם. תמיד היא עומדת לפני ה', יותר מכל עבודות אחרות. מעשה הקטורת מכובד וחביב לפני הקב"ה יותר מכל עבודות ורצונות שבעולם. ואע"פ שהתפילה היא חשובה מכל, מעשה הקטורת יותר מכובד וחשוב לפני הקב"ה.

תעז) מה בין תפילה למעשה הקטורת? תפילה התקינו במקום הקורבנות, שהיו עושים ישראל. וכל אלו הקורבנות, שהיו עושים ישראל, אינם חשובים כקטורת. ועוד, מה בין זה לזה? כי התפילה היא תיקון, לתקן מה שצריך. קטורת עושה יותר, שמתקן וקושר קשרים, ייחודים, ועושה אורה יותר מהכול, שמעביר הזוהמה ומטהר המשכן והכול מאיר ומיתקן ומתקשר יחד. קורבנות היו מקריבים על המזבח החיצון והקטורת על מזבח הזהב הפנימי. קטורת באה לטהרה, טיהור הלב קודם התפילה. הקב"ה רוצה את הטהרה הזו עבורנו כשבאים בתפילה לפניו.

תעח) וע"כ צריכים להקדים מעשה הקטורת לתפילה בכל יום, להעביר הזוהמה מהעולם, שהוא תיקון הכול בכל יום ויום. כמו קורבן חביב, שהקב"ה רוצה בו.

תעט) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים, נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה, סַמִּים, וּלְבֹנָה זַכָּה: בַּד בְּבַד יִהְיֶה. מה השינוי שכאן, שנאמר קח לך, מכל מה שאמר לו ולא אמר לו, קח לך. אלא, קח לך, פירושו להנאתך ולתועלתך. משום שכאשר אישה נטהרת הוא הנאת בעלה. כי הקטורת מטהר המשכן, שהיא מלכות כלת משה, כי משה היה מרכבה לז"א. וכמ"ש: קח לך סמים, להעביר הזוהמה, שיתקדש האישה, מלכות, בבעלה, ז"א.

תפ) כעין זה כתוב: קח לך עגל בן בקר, שנאמר לאהרון. פירושו ג"כ, להנאתך ולתועלתך, לכפר על חטאו, על עגל שגרם לישראל. וע"כ כתוב במשה, קח לך, להנאתך ולתועלתך.

תפא) קטורת, קושר קשר. שמייחד, מאיר אורה, ומעביר זוהמה, והאות ד' נעשה אות ה', כי מטרם הזיווג עם ז"א, המלכות היא דל"ת, כי להיותה בלי חסדים אינה מאירה, והיא דלה. וכשז"א מזדווג עימה, מתלבשת החכמה שבה בחסדים, ומאירה בכל השלמות, ונעשית אות ה'.

והקטורת מייחדת ייחוד ז"א עם המלכות, ע"כ גורם שד' נעשית ה'. ה' מתחברת על ידה עם ו', ז"א. ו' עולה ומתעטרת בה"ר, בינה, כדי לקבל שפע בשביל המלכות. וה"ר, בינה, זוהרת באות י', חכמה, כדי להשפיע לז"א. והכול מעלים רצון לא"ס ונעשו כולם, חכמה בינה ז"א ומלכות, י"ה ו"ה, קשר אחד עליון. וכל זה נעשה ע"י הקטורת. לבינה חסדים שלמים בשונה מחסדים שיש לז"א של חוסר שלמות. עד כה הייתה באחוריים לאבא, וברגע שעולה אליה מפנה פניה ה ראשונה ליוד כדי לקבל חוכמה להעבירה לז"א לתת למלכות. יוצא שבזכות הקטורת נעשו כולם קשר אחד, שהקטורת גרם לזיווג.

תפב) מכאן והלאה, כיוון שהכול נקשר בקשר ההוא, התעטר הכול בא"ס, והשם הקדוש הזהיר והתעטר מכל הצדדים, והעולמות כולם בשמחה, והאירו הנרות, ומזון וברכות נמצאים בכל העולמות. והכול הגיע בקטורת. כי אם לא עובר הזוהמה ע"י הקטורת, הכול לא היה נעשה, כי הכול תלוי בזה הקטורת גורמת לטהרה ויש לראות שהרוחניות היא הטהרה, והתעסקות רק בגשמיות לא תועיל. אמנם יש לעשות את הפעולה חיצונית אך יש לכוון לפנימיות, ואי אפשר תפילה בלי קטורת.

תפג) קטורת הוא ראשונה תמיד, קודם הכול. ומשום זה צריכים להקדים מעשה הקטורת לתפילה, שירות ותשבחות. משום שכל זה אינו עולה, ואינו מיתקן, ואינו מתקשר, עד שעובר הזוהמה ע"י הקטורת. בתחילה כתוב: וכיפר על הקודש מטומאת בני ישראל, ואח"כ כתוב: ומפשעיהם לכל חַטאותם. וע"כ צריכים לכפר על הקודש, ולהעביר הזוהמה, ולטהר הקודש ע"י הקטורת, ואח"כ, שירות, תשבחות ותפילה.

תפד) אשריהם ישראל בעוה"ז ובעוה"ב, כי הם יודעים לתקן תיקון של מעלה ושל מטה, כמו שצריכים לתקן התיקון מלמטה למעלה, עד שנקשר הכול יחד בקשר אחד, בקשר ההוא העליון, הקטורת, כשצריכים לתקן בתיקון של אותיות הרשומות, שהקב"ה נקרא בהן.

וַיַּקְהֵל  קנא- קנג

וַיִּיטַב לִבּוֹ

אדם שמברך על מזונו, הוא מיטיב את ליבו

פעולת ההודיה מוסיפה כוח ומרחיבה את לצד ההשפעה שבלב, חיזוק מדרגת הבינה שבנפש, הנקודה הקשורה לכלל, ליחד. הכלל הוא זה שמקבל את האור, והקשר עם הכלל הוא אמוני, לכן האמונה מביאה שמחה.  

תנו) רבי יוסי פתח: וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ, וַיִּיטַב לִבּוֹ, וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה. וייטב ליבו, שבירך על מזונו. שמי שמברך על מזונו הוא מטיב לליבו. הוא, כמ"ש: לך אמר ליבי וכתוב: צור לבבי, שפירושו המלכות, שנקראת לב. מה קשור ברכה ללב, אלא כשהלב במידת השפעה, הוא יכול לקבל את המוחין דחכמה, אור האהבה. ניסיון לקבל את אור התענוג לסיפוק האישי במקום ליחד, שזו חוכמה בלי חסדים שאינה יכולה להתקבל, אלא "שמחה" זמנית שאחריה יבואו דיכאון וריקנות.

תנז) ומשום שברכת המזון חביבה לפני הקב"ה, כל מי שמברך על השובע, מטיב ומשמח למקום אחר, למלכות. כמו בסעודות השבת, שמקום אחר, המלכות, נהנה מברכת השובע ההיא והשמחה. וכאן, נהנתה המלכות מברכת השובע ההוא של הצדיק בועז. וזהו, כמ"ש: וייטב ליבו. לכאורה נראה שכאשר אדם אוכל לשובע אז הוא הכן נהנה, וכאן מלמד שבועז ברך והמלכות נהנתה, היא השכינה הקדושה היא הכלל. תענוג אמיתי מגיע לאדם רק דרך הכלל. יש ברוחניות מעין שיתוף כזה שהכלל מקבל את התענוג האמיתי, והפרט מקבל את מה שהוא צריך. מי שהוא עז פנים, בגאוותו אינו יודע להודות, וכמה שנותנים לו מרגיש שמגיע לו יותר. לכן הגאוותן אינו מוכן להסתכל על הציץ, על האמת שתראה לו את דרך הישר, ומיד הוא קופץ על כל ביקורת ותוכחת ובכך מונע עצמו מבניית לב טוב. רק ענווה מביאה אדם להודות באמת על מה שמקבל.

תנח) המלכות נהנית מברכת המזון, משום שמזון של אדם קשה לפני הקב"ה, שהוא מקום המלכות. וכיוון שהאדם אכל ושתה ומברך ברכת המזון, ברכה ההיא עולה, ונהנית המלכות מאלו דברים, הנאמרים על השובע שעולים, ונמצא שנהנה מהמזון למטה, האדם, ולמעלה, המלכות. היות ונתינת המזון באה על הרצון לקבל, לכן קשה לו לכאורה לקב"ה לתת את המזון שיוצר הפרדה, כפי שכתוב וישמן ישורון ויבעט.

תנט) בחול אין המקום ההוא נהנה, אלא מאלו הדיבורים העולים מתוך השובע, מברכת המזון, וכל המילים מתעטרות ורוות ושבעות בשמחה, והמקום ההוא נהנה מהם. ובשבת הוא עניין אחר. שבמזון ממש ובשמחה ההיא של המזון של מצוות שבת, נהנית המלכות, ונמצא המזון עצמו כלול לגמרי מלמעלה ומלמטה. כמ"ש: כי ממךָ הכול ומידךָ נָתַנוּ לָך. שהמלכות נהנית מהנאתו הזו של האדם, ובשמחה זו שבמזון של מצוות שבת.

תס) מי שמברך להקב"ה מתוך השובע, צריך לכוון ליבו ולשים רצונו בשמחה, ולא יהיה עצוב. אלא שיברך בשמחה, וישים רצונו, שנותן עתה לאחר, בשמחה ובעין טובה. וכמו שמברך בשמחה בעין טובה, כך ייתנו לו בשמחה ובעין טובה. וע"כ לא יהיה עצוב כלל, אלא בשמחה ובדברי תורה. וישים ליבו ורצונו לתת ברכה במקום שצריך, למלכות. הברכה צריכה להיות מתוך שמחה ורצון אמיתי לקשר עם נותן המתנה. כמובן שיש לומר דברי תורה על השולחן.

תסא) ארבע מרכבות השולטות בארבע רוחות של המלכות. ומחנות המלאכים ניזונים מהברכה שעל השובע, ובמילים, ברוך אתה, שבברכת המזון, נהנה וגדל ומתעטר בו, המלכות, ומי שמברך, הרצון צריך להיות בשמחה ובעין טובה המלאכים הם כוחות הנפש שבאדם, שגם הם גדלים עם הברכה הראויה. וע"כ כתוב: טוֹב-עַיִן, הוּא יְבֹרָךְ כִּי-נָתַן מִלַּחְמוֹ לַדָּל

תסב) טוב עין הוא יבורך, כי נתן מלַחמו לדל. ואם תחילת הכתוב לא מדבר בברכת המזון, אין ראש הכתוב סופו, ואין סופו ראשו, כלומר, שאין להם קשר זה בזה. אלא, טוב עין, שיברך בעין טובה בשמחה, ולא לחינם מברך בשמחה, כי מברכה ומשמחה ההיא נתן מלחמו לדל שהמלכות נק' דלה ועניה. כלומר, המקום שצריך להיות ניזון מכל הצדדים, מימין ומשמאל. מקום שאין לו מעצמו כלום, מקום הנהנה מכל הצדדים ונכלל מכל הצדדים, המלכות. וע"כ היא נקראת דל. ועליה כתוב: כי נתן מלחמו לדל. דברים אלו אינם נמסרים אלא לחכמים, היודעים סודות עליונים ודרכי התורה. כשאדם מברך הוא נותן מהכוח שלו לאני האמיתי שבנפשו, שזו השכינה הקדושה שבתוכו, המקום המשותף שלו עם כלל נשמות ישראל, כעין אווירה משותפת שיש לקבוצה בעלת מטרה משותפת. נקודה משותפת זו, היחד היא דלה שאין לה אלא מה שנותן לה העליון, ורק לכלל הזה ניתן האור/השפע האמיתי. זהו שכתוב במגילת רות: ותלכנה שתיהם, האני האמיתי עם כוח ההשפעה.

תסג) בועז היה טוב עין. עזות מצח לא הייתה בו לעולם כתוב: וַיָּבֹא, לִשְׁכַּב בִּקְצֵה הָעֲרֵמָה כמ"ש: בטנך ערימת חיטים, הנאמר על המלכות. אף, בקצה הערימה, היא המלכות. כל מי שמברך ברכת המזון כראוי בשמחה, ברצון הלב, כשעולה מעוה"ז, מקום מיתקן לו תוך סודות עליונים בהיכלות הקדושים של המלכות, הנקראת ערימה, שע"ז רומז הכתוב: ויבוא לשכב, אחר שייפטר מן העולם, בקצה הערימה, במלכות.

אשרי הוא האדם, השומר מצוות אדונו, ויודע הסודות שלהן, שאין לנו מצווה בתורה, שאין תלויות בה סודות עליונים ואורות וזיוים עליונים. ובני אדם אינם יודעים ואינם מתחשבים בכבוד אדונם. אשרי חלקם של הצדיקים, אותם העוסקים בתורה. אשריהם בעוה"ז ובעוה"ב שהוא פנימיות האדם.

תסד) כל אלו עזי מצח, שאין להם בושה, אין להם חלק בעוה"ז ובעוה"ב. כל אלו עזי מצח, שהיו בישראל, כשהיו מסתכלים בציץ ההוא, היה נשבר ליבם ומסתכלים במעשיהם. משום שהציץ היה מגלה מיהו עז פנים עומד על אות, שהיה נחרת עליו קודש להוי"ה. וכל מי שמסתכל בו, היה בוש ממעשיו. וע"כ הציץ מכפר על עזי פנים ועזי מצח.

תסה) אותיות של השם הקדוש שהיו חקוקות על הציץ, היו מאירות באור בולט ונוצץ. כל מי שהיה מסתכל בהתנוצצות ההיא של האותיות, פניו נופלים מאימה, והיה נשבר ליבו. ואז הציץ מכפר עליהם, כאופן הזה, כיוון שהוא גרם שישבור ליבו ושייכנע לפני אדונו.

וַיַּקְהֵל  קנא- קנג

וַיִּיטַב לִבּוֹ

אדם שמברך על מזונו – מיטיב את ליבו

פעולת ההודיה מוסיפה כוח ומרחיבה את צד ההשפעה שבלב, חיזוק מדרגת הבינה שבנפש, הנקודה הקשורה לכלל, ליחד. הכלל הוא זה שמקבל את האור, והקשר עם הכלל הוא אמוני, לכן האמונה מביאה לשמחה.

כשאדם מברך הוא נותן מהכוח שלו לאני האמיתי שבנפשו, שזו השכינה הקדושה שבתוכו, המקום המשותף שלו עם כלל נשמות ישראל, כעין אווירה משותפת שיש לקבוצה בעלת מטרה משותפת. נקודה משותפת זו, היחד, היא דלה שאין לה אלא מה שנותן לה העליון, ורק לכלל הזה ניתן האור/השפע האמיתי. זהו שכתוב במגילת רות: ותלכנה שתיהם, האני האמיתי עם כוח ההשפעה.

כשהלב פועל במידת השפעה, הוא יכול לקבל את אור האהבה. ניסיון לקבל את אור התענוג לסיפוק האישי, במקום ליחד, שזו חוכמה בלי חסדים שאינה יכולה להתקבל, יחווה "שמחה" זמנית שאחריה יבואו דיכאון וריקנות.

לכאורה נראה שכאשר אדם אוכל לשובע אז הוא הכן נהנה, וכאן מלמד שבועז ברך, והמלכות נהנתה, היא השכינה הקדושה היא הכלל. תענוג אמיתי מגיע לאדם רק דרך הכלל. יש ברוחניות מעין שיתוף כזה שהכלל מקבל את התענוג האמיתי, והפרט מקבל את מה שהוא צריך. מי שהוא עז פנים, בגאוותו אינו יודע להודות, וכמה שנותנים לו מרגיש שמגיע לו יותר. לכן הגאוותן אינו מוכן להסתכל על הציץ, על האמת שתראה לו את דרך הישר, ומיד הוא קופץ על כל ביקורת ותוכחת ובכך מונע עצמו מבניית לב טוב. רק ענווה מביאה אדם להודות באמת על מה שמקבל.

ההודיה והברכה צריכים להיות מתוך שמחה ורצון אמיתי לקשר עם נותן המתנה. כמובן שיש לומר דברי תורה על השולחן.

וַיַּקְהֵל  קנד- קנו

הַקְטֹרֶת

אין שבירה לס"א אלא בעזרת הקטורת

תסו) כעין זה קטורת. כל מי שהריח בעשן ההוא, כשעלה עמוד העשן ההוא מאותו מעלה עשן, היה מברר ליבו בבירור לעבוד לאדונו, ומעביר ממנו הזוהמה של היצה"ר. ולא היה לו אלא לב אחד כלפי אביו שבשמיים. משום שקטורת הוא שבירת היצה"ר ודאי בכל הצדדים. וכמו שהציץ היה קם על נס, כך קטורת, שאין לך דבר בעולם לשבור את הס"א חוץ מקטורת. ישנם הנוהגים לעשות תיקון לבית ע"י קטורת לטהר הבית ממזיקים ורוחות. קטורת הולכת על צמצום א כנגד יצר י"א יריעות עיזים כנגד יצר הרע, שרק הקטורת שוברת אותו.  

תסז) כתוב: קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת, וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל-הָעֵדָה, וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם. שכתוב: כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי יְהוָה, הֵחֵל הַנָּגֶף. כי אין שבירה לצד ההוא חוץ ע"י קטורת. שאין לך דבר חביב לפני הקב"ה כקטורת. ועומדת לבטל כישוף ודברים רעים מבית. ריח ועשן של קטורת שעושים בני אדם, הוא מבטל כשפים במעשה ההוא. כש"כ קטורת.

תסח) גזרה עומדת לפני הקב"ה, שכל מי שמסתכל וקורא בכל יום מעשה הקטורת, ינצל מכל הדברים הרעים והכשפים שבעולם. ומכל פגעים רעים, ומהרהור רע, ומדין רע, ומוות, ולא יינזק כל יום ההוא, כי אין ס"א יכולה לשלוט עליו. וצריך שיכוון בו. התנאי הוא שיש לכוון את הלב בעליית הקטורת.

תסט) אמר רבי שמעון: אם בני אדם היו יודעים, כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם, ככתר של זהב. ומי שמשתדל במעשה הקטורת, צריך להסתכל בו. ואם יכוון בו בכל יום, יש לו חלק בעוה"ז ובעוה"ב, ויסתלק מיתה ממנו ומעולם, ויינצל מכל דינים שבעוה"ז, מצדדים רעים, ומדין של גיהינום, ומדינה של מלכות האחרת.

תע) בקטורת ההיא, כשהיה עולה העשן כעמוד, היה רואה הכוהן אותיות של השם הקדוש פורחות באוויר ועולות למעלה כעמוד. ואח"כ, כמה מרכבות קדושות מסבבות אותה מכל הצדדים. עד שעולה באורה ובשמחה ומשמח למי שמשמח. וקושרת קשרים, שמייחדת ייחודים, למעלה ולמטה, לייחד הכול. וזה מכפר על יצה"ר ועל עכו"ם, הס"א.

וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת

תעא) יש שני מזבחות. מזבח לעולות ומזבח לקטורת הסמים. זה בחוץ וזה בפנים. מזבח הקטורת, פנימי, ולמה נקרא מזבח, הרי אין מקריבים עליו זבחים?

תעב) אומר מה שיש בחוץ יש גם בפנים רק שאינו נראה, אלא משום שביטל ואסר כמה צדדים רעים, ומשום שס"א אסור אינו יכול לשלוט ולא להיות קטגור. וע"כ נקרא מזבח, משום שהס"א נאסר ונעקד עליו כמו קורבן. כשהס"א רואה את עשן הקטורת עולה, הוא נכנע ובורח, ואינו יכול להתקרב כלל למשכן. ומשום זה נטהר, ולא התערב אחר בשמחה ההיא שלמעלה חוץ מהקב"ה לבדו. ומשום שחביב כל כך, אינו עומד מזבח ההוא אלא בפנים, כי הוא מזבח שברכות נמצאות בו, וע"כ הוא מכוסה מעין, שעומד בפנים. כשאדם פועל את המזבח החיצון, דהיינו עושה פעולה או מעשה, ויכול להיות שכאן חלילה כוונה לא טובה תפסול את הקורבן, שכאן הס"א מפריע שאלו הם מחשבות הזרות הרעות שיש לאדם. מזבח הקטורת מתקן אותם, דהיינו מקריבים את המחשבות הפסולות בעבודה פנימית.

תעג) כתוב באהרון: וַיַּעֲמֹד בֵּין-הַמֵּתִים, וּבֵין הַחַיִּים; וַתֵּעָצַר, הַמַּגֵּפָה. כי אסר את מלאך המוות, עד שלא יכול לשלוט כלל, ולא לעשות דין. ובכל מקום שאומרים בכוונה וברצון הלב מעשה הקטורת, אינו שולט המוות במקום ההוא, ולא יינזק, ולא יכלו שאר העמים לשלוט על המקום ההוא.

תעד) כתוב: וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת. כיוון שכתוב מזבח, למה נקרא מקטר קטורת? אלא משום שלוקחים אש ממקום זה להקטיר קטורת, כמו שעשה אהרון, שכתוב: קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח. ועוד, משום שהמזבח צריכים להקטיר ולקדש אותו בקטורת. כי אסור להקטיר קטורת במקום אחר, חוץ מבמחתה הכלי לערבוב הגחלים ולהעברתם למזבח הפנימי.

תעה) מי שדין רודף אחריו, הוא צריך לקטורת הזו, ולשוב לפני אדוניו. כי הקטורת היא עזרה, שיסתלקו הדינים ממנו. ובזה ודאי מסתלקים הדינים ממנו, אם דרכו בזה, להזכיר פעמיים ביום, בבוקר ובערב. שכתוב: קטורת סמים בבוקר בבוקר. וכתוב: בין הערבּיים יקטירנה. וזהו קיום העולם תמיד, כמ"ש: קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי יְהוָה, לְדֹרֹתֵיכֶם. ודאי היא קיום העולם למטה, וקיום העולם למעלה.

וַיַּקְהֵל  קנד- קנו

הַקְטֹרֶת

אין שבירה לס"א אלא בעזרת הקטורת.

כעין זה קטורת, כל מי שהריח בעשן ההוא, כשעלה עמוד העשן ההוא מאותו מעלה עשן, היה מברר ליבו בבירור לעבוד לאדונו, ומעביר ממנו הזוהמה של היצה"ר. ולא היה לו אלא לב אחד כלפי אביו שבשמיים. משום שקטורת הוא שבירת היצה"ר, שאין לך דבר בעולם לשבור את הס"א חוץ מקטורת. ישנם הנוהגים לעשות תיקון לבית ע"י קטורת לטהר הבית ממזיקים ורוחות.

ריח ועשן של קטורת שעושים בני אדם, הוא מבטל כשפים במעשה ההוא. וכל מי שמסתכל וקורא בכל יום מעשה הקטורת, ינצל מכל הדברים הרעים והכשפים שבעולם. ומכל פגעים רעים, ומהרהור רע, ומדין רע, ומוות, ולא יינזק כל יום ההוא, כי אין ס"א יכולה לשלוט עליו. וצריך שיכוון בו. התנאי הוא שיש לכוון את הלב בעליית הקטורת.

אמר רבי שמעון: אם בני אדם היו יודעים, כמה עליון מעשה הקטורת לפני הקב"ה, היו לוקחים כל מילה ומילה ממנו, והיו מעלים אותה עטרה על ראשם, ככתר של זהב.

וַיַּקְהֵל  קמח- קנ

וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ

בעזות פנים אין הארה.

עזות מצח היא הגאווה שחושב שמגיע לו הכל, ואינו משכיל לבוא בשפלות ומחפש רק לקבל לעצמו.

הציץ, אחד מבגדי הכהן הגדול היה מראה האם יש על האדם אהרה, מאחר והארה על המתבונן בציץ הייתה יורדת רק אם היה צדיק. על הציץ היו חקוקות האותיות והיו מאירות בסדר מסוים וכך יכול היה הכהן לקרא ולדעת, ואם לא הייתה מגיעה הארה, היה יודע הכהן שהאדם שלפניו עז פנים. הציץ מסמל את התורה הקדושה, ובה ניכר אם האדם צדיק או לא. אדם שיש לו עין טובה והולך בדרך תורה, הדרך מאירה לו.

האדם הוא ככלי המונח על הכירה, וצריך להכין עצמו בקצב ראוי כדי להיות כלי ראוי לשמש את השם יתברך. לכן אמר בועז לרות: וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים של הצדיקים ולא אחרי הנערים שהם מנוערים ממצוות. בועז ראה ברות שהיא בחינת המלכות כלומר עניה שאין לא אלא מה שייתן לה בעלה, וראה שהיא אינה מחפשת אלא חסדים להשלים את דעתה לקדושה. לכן אומר לה בועז: עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, שמותר לה ללכת אחרי העיניים, אחרי הרצון לחוכמה ושפע, מפני שאין היא מחפשת את השכר לעצמה. העין הטובה של המשפיע אינה מחפשת אלא להשפיע ולעשות נחת רוח לבורא.

תמו) וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ, זָהָב טָהוֹר. נקרא ציץ לשון מציץ, משום שהוא נמצא להסתכלות בן אדם. וכל מי שמסתכל בו, ניכר, אם הוא צדיק או לא כלומר ניתן לאבחן את המתבונן כפי שהארת הציץ הייתה מופיע על פניו.

תמז) בציץ היו אותיות השם הקדוש מפותחות בפיתוח וחקוקות בו. ואם צדיק הוא, מי שעומד לפניו, אלו האותיות החקוקות תוך הזהב, היו הארתן בולטות ועולות מלמטה למעלה מחקיקה ההיא, והיו מאירות בפניו של אדם ההוא.

תמח) פעם הייתה נוצצת ההתנוצצות בו, ופעם לא היו מתנוצצות. בפעם הראשונה שהכוהן הסתכל בו, היה רואה הארות האותיות כולן בפנים. וכשהיה מסתכל לעיין בו, לא היה רואה כלום, אלא הארת פניו היה מאיר, כמו שניצוץ היוצא מזהב התנוצץ בו, ולא יותר. רק הכוהן היה יודע המראֶה של הסתכלות הראשון, שהיה רואה בשעתו, וכן כל אדם. משום שרצון הקב"ה היה באדם ההוא המסתכל בציץ, וידע שהוא מזומן לעוה"ב, כי מראה הזו שהאירה מאותיות הציץ, האירו עליו מלמעלה, שהקב"ה היה רוצה בו. וכאשר מסתכלים בו לאח"כ לעיין בו, לא ראו כלום, משום שהמראה שלמעלה אינו מתגלה אלא לפי שעה. לכן הכהן היה יודע, מפני שלאחר מכן הארה זו נעלמה מפני המציץ

תמט) ואם אדם עומד לפני ציץ ההוא ופניו אינם מראים, גם לפי שעה, המראה הקדוש. אז ידע הכוהן, שהוא עז מצח, וצריך לכפר עליו, ולבקש עליו רחמים הכהן שהוא מידת החסד לא אומר שיש להענישו על זה שהוא עז פנים, אלא שיש לתקנו.

עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן

תנ) רבי יהודה שואל על הפסוק ברות : עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ וגו' מקרא זה למה נצרך? אמר לו רבי יצחק יש כמה מקראות בתורה שנראה שאינם צריכים להכתב, ואנו רואים שכולם הם סודות עליונים. אמר רבי יהודה: מקרא זה מי שראוה אותו ואינו מסתכל בו דומה למי שלא טעם תבשיל מעולם תבשיל הוא מושג של משהו שאינו מוכן מאליו אלא צריך להתחמם על הכירה, בגחלתן של צדיקים.

תנא) אלא יש כאן סוד, הנאמר ברוח הקודש. משום שראה בעז, הדיין של ישראל את העניות של צדקת ההיא, שאינה מגבהת עיניה לראות במקום אחר, אלא מול פניה, וראה כל מה שראתה בעין טובה, ולא היתה בה עזות מצח – שיבח עיניה. רות היא בחינת הרצון לצדיקות שבנפש המבקשת לבוא לידי גילוי חדש של האמת

תנב) משום שיש עינים שבשבילם אינה שולטת ברכה חסדים שיכולים להלביש את אור החוכמה במקום ההוא, ובעז עין טובה ראה בה, שכל מה שהסתכלה היתה בעין טובה, ועוד שראה שהיתה הצלחה בידיה, שכל מה שהיתה לוקטת נתוסף בשדה שזו המידה של הרצון להשפיע, שככול שלוקחים מזה לא חסר. ובעז הסתכל שרוח הקודש שורה עליה, אז פתח ואמר: בשביל שהיו לוקטים אלו האחרים, ואמר לרות עיניך בשדה אשר יקצרון והלכת אחריהן מותר לך לקצור בסודות התורה. עיניה היו גורמות ברכות מרובות. כל בני העולם אין להם רשות ללכת אחרי עיניהם,ואת תלכי אחרי עינך כי עיניך גורמות ברכות מרובות (טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ)

תנג) בעז ראה ברוח הקדש שעתיד לצאת ממנה מלכים עליונים ושליטים שהם עינים של הכל. כמו שהיתה תמר שכתוב בה: וַתֵּשֶׁב בְּפֶתַח עֵינַיִם, שנתיישבה בפתח, שיצאו ממנה מלכים שליטים עליונים. כי כמו שכל אברי הגוף אינם הולכים אלא אחרי העינים, והעינים מנהיגים לכל הגוף, אף כך, מלכים וסנדרין וכל אלו השליטים, הכל הולכים אחריהם. ומשם זה אמר לה עיניך.

תנד) שואל מי הוא שדה? ומשיב זהו ציון וירושלים שכתוב: ציון שדה תחרש. וכתוב: כריח שדה אשר ברכו ה' שזו ירושלים. וע"כ כתוב עיניך בשדה. כי משדה ההוא היו לוקחים כל בני עולם תורה ואור המאיר, שכתוב: כי מציון תצא תורה.

תנה) והלכת אחריהן: היינו באלו מעשים טובים שאני רואה בך. הֲלוֹא צִוִּיתִי אֶת-הַנְּעָרִים, לְבִלְתִּי נָגְעֵךְ; וְצָמִת, וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים, וְשָׁתִית, מֵאֲשֶׁר יִשְׁאֲבוּן הַנְּעָרִים דהיינו כי האשה דעתה קלה, שהיא מחפשת את החסדים כדי שישלימו את דעתה, ויש לה שאיפה גדולה לקבל חסדים אלו, וע"כ הזהיר הנערים שלא יגעו בה. וצמית – השתמש בלשון נקיה, שאומר שאם חשקך להתדבר באדם לקיים זרע בעולם שהם החסדים שישלימו אותך, והלכת אל הכלים, אלו הם הצדיקים שנק' כלי ה' שעתידים הצדיקים שיביאו אותם כל העולם מתנה למלך המשיח. והם כלי ה' כלים שהקב"ה נהנה מהם. אלו הם כלים שבורים בעולם הזה, כדי לקיים התורה, והשימוש שהקב"ה משתמש בהם אינו אלא מתוך כלים ההם, וכאשר תתדבק בהם ושתית וגו אומר.

שאלות חזרה זהר ויקהל קמח-קנ
1. למה נקרא "ציץ"?
2. כיצד מזהה הכהן אם צדיק או עז מצח?
3. מדוע אמר בעז לרות "עיניך בשדה אשר יקצרון" ?
4. באילו עינים שולטת ברכה? וכיצד מפורש זה ברות שהסתכלה בעין טובה?
5. מהן ב' הפירושים שביגנם לרות ישנה רשות ללכת אחר עיניה ולכל בני העולם אין רשות ללכת אחרי עיניהם?
6. במה דומות עיניה של רות לעיניה של תמר שעליה כתוב "ותשב בפתח עינים"?
7. מיהו השדה שעליו כתוב "בשדה אשר יקצורון"?
8. מהו שאמר בעז לרות "והלכת אל הכלים"? מיהם הכלים? ומה אתה לומד על כך בדרכי עבודה?

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

וַיַּקְהֵל  קמח- קנ

וַיַּעֲשׂוּ אֶת צִיץ

בעזות פנים אין הארה.

עזות מצח היא הגאווה שחושב שמגיע לו הכל, ואינו משכיל לבוא בשפלות ומחפש רק לקבל לעצמו.

הציץ, אחד מבגדי הכהן הגדול היה מראה האם יש על האדם אהרה, מאחר והארה על המתבונן בציץ הייתה יורדת רק אם היה צדיק. על הציץ היו חקוקות האותיות והיו מאירות בסדר מסוים וכך יכול היה הכהן לקרא ולדעת, ואם לא הייתה מגיעה הארה, היה יודע הכהן שהאדם שלפניו עז פנים. הציץ מסמל את התורה הקדושה, ובה ניכר אם האדם צדיק או לא. אדם שיש לו עין טובה והולך בדרך תורה, הדרך מאירה לו.

האדם הוא ככלי המונח על הכירה, וצריך להכין עצמו בקצב ראוי כדי להיות כלי ראוי לשמש את השם יתברך. לכן אמר בועז לרות: וְהָלַכְתְּ אֶל-הַכֵּלִים של הצדיקים ולא אחרי הנערים שהם מנוערים ממצוות. בועז ראה ברות שהיא בחינת המלכות כלומר עניה שאין לא אלא מה שייתן לה בעלה, וראה שהיא אינה מחפשת אלא חסדים להשלים את דעתה לקדושה. לכן אומר לה בועז: עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר-יִקְצֹרוּן, וְהָלַכְתְּ אַחֲרֵיהֶן, שמותר לה ללכת אחרי העיניים, אחרי הרצון לחוכמה ושפע, מפני שאין היא מחפשת את השכר לעצמה. העין הטובה של המשפיע אינה מחפשת אלא להשפיע ולעשות נחת רוח לבורא.

ואם אדם עומד לפני ציץ ההוא ופניו אינם מראים, גם לפי שעה, המראה הקדוש. אז ידע הכוהן, שהוא עז מצח, וצריך לכפר עליו, ולבקש עליו רחמים הכהן שהוא מידת החסד לא אומר שיש להענישו על זה שהוא עז פנים, אלא שיש לתקנו.

וַיַּקְהֵל  קמה- קמז

אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי יְהוָה

יש הבדל בין בחירה להכרעה.

למעלה כבר הוכרע ונקבע שכל מי שהוא אדם – יעשה תשובה. הבחירה שניתנה לאדם היא כיצד יגיע לכך, בדרך תורה או בדרך ייסורים, האם יבחר במה שממילא צפוי, דהיינו שיהיה בעל תשובה ויבחר בצורת אדם ע"י התורה, או חלילה יאלץ בכוח להגיע למטרה. ואל לו לאדם להתייאש אם תיקן דבר מסוים ואחר כך נפל שוב מהמדרגה, מפני שהתיקון שעשה רשום ועומד לזכותו בעולמות העליונים.

מברר כאן הזוהר סתירה לכאורה, במקרא אחד כתוב: אֲמַרְתֶּם, שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים; וּמַה-בֶּצַע, כִּי שָׁמַרְנוּ מִשְׁמַרְתּוֹ, וְכִי הָלַכְנוּ קְדֹרַנִּית, מִפְּנֵי יְהוָה צְבָאוֹת שאלו ממש דברי כפירה. וע"ז מסיים הכתוב: אז נדברו יראי ה', איש אל רעהו, ויקשב ה', וישמע וייכתב ספר זיכרון לפניו, ליראי ה' ולחושבי שמו, וחמלתי עליהם, כאשר יחמול איש על בנו העובד אותו.

אלא הכתוב מדבר באותם הצדיקים, שזכו לתשובה מאהבה, אשר אז הזדונות נהפכו לזכויות, וככל שהעבירה הייתה יותר גדולה, נהפכה לזכות יותר גדולה.

—————-

שאלות חזרה זהר ויקהל קמה-קמז
1)מדוע כתוב "אז נדברו יראי ה'"ולא דברו יראי ה'?
2)מה קורה עם המילים שאומרים במילים הקדושות שאומרים הצבאות הקדושים לפני הקב"ה?
3) כיצד מסתדר שבאותו עת שאמרו איש אל רעהו דברי כפירה דייהנו שוא עבוד ה' וגו' יאמר עליהם אז נדברו וגו' שהם דברי שבח?
4)מדוע כתוב פעמיים יראי ה' שכתוב נדברו יראי ה' ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי ה'?
5) מהו ולחשבי שמו?
6)מהו ממעל לרקיע ומהו אבן ספיר הנמצאת שם?
7)מדוע כתוב דמות כסא ולא הכסא?
8)כוון שאמר דמות למה כתוב עוד כמראה שהיה לו די לכאורה לכתוב דמות אדם?
9)כיצד תיקן רבי יוסי את האות החסרה בו ומה הטעם בכך בדרך עבודה?

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

וַיַּקְהֵל  קמב- קמד

סוֹד הַמִּילָה שָׁמַע  [רזא דשמע]

תכו) וזהו הייחוד של רב המנונא סבא שלמד מאביו ואביו מרבו עד פיו של אליהו. ויפה הוא  היחוד בתיקון. ואע"פ שאנו העמדנו את יחוד זה בכמה סודות, כולם עולים לאחד. זהו ייחוד שמע ישראל שבא לחבר את כל האברים, שמע הוא המלכות וישראל הוא ז"א וייחוד זה מורה שכאן נכללו אשה בבעלה ולאחר מכן יש לחבר המשכן העליון שהוא י"ה עם ו"ה כדי שיהיה הכל אחד והכל יש לעשות ברצון הלב ובדבקות.

תכז) ומי שרוצה לכלול כל סודות הייחוד במילה, אחד, הוא יותר טוב. וע"כ אנו מאריכים במילה, אחד, להעלות הרצון להמשיך מלמעלה למטה ולהעלות מלמטה למעלה, שיהיה הכול אחד יש להאריך באות ד ולא באות ח שבמילה אחד שזהו עוון פלילי.

תכח) המילה אחד, הוא מעלה ומטה וארבע רוחות העולם. שצריכים לייחד מעלה ומטה, או"א וזו"ן. וארבע רוחות העולם אלו הם מרכבה עליונה, חגת"מ דז"א שלמעלה מחזה לכלול הכול יחד, בקשר אחד, בייחוד אחד עד א"ס

לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם  [לאדכרא יציאת מצרים]

יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי אלא שורש שנצרב בכל יהודי כפוטנציאל בעזרתו יכול הוא לחזור לדבקות עם הקב"ה. ביציאה זו נוצר קשר של שלמות בין הנברא לבורא, קשר שלא שייך בו גירושין.

תכט) לאחר כוונת שמע, צריכים להזכיר יציאת מצרים, משום שהייתה השכינה בגלות, ובזמן שהיא בגלות, אין חיבור שיתחברו עולם העליון, ז"א, בעולם התחתון, המלכות בגלל הגלות, וצריכים להראות חירות של גאולה של מצרים, שהייתה בכמה אותות, בכמה ניסים, שעשה הקב"ה. וגאולה זו צריכה להיזכר ולהיראות, שאע"פ שהייתה בגלות, עתה יש לה חירות, מהיום שנפתחו הקשרים שבמצרים. ואלו אותות וניסים שנעשו אין זו עדיין גאולה שלמה אלא שורש. האותות והניסים היו לפתיחת הקשרים של נשמות ישראל בע.ז ומאחר והשתחררו מכבלים אלו נק' עם שחרות חקוקה בישותו. לכן צריכים לזכור ולהזכיר שאנו עם שיצא מעבדות לחרות, זהו שורש שקיים כפוטנציאל בכל יהודי

תל) וצריכים להראות החירות של המלכות, משום שהתחברה בבעלה, ז"א, וכדי להסמיך גאולה, יסוד, לתפילה, מלכות, שיהיה הכול אחד בלי פירוד, ולא להראות גירושים, לומר שהמלכות גרושה בגלות מהאיש שלה, ז"א. כמ"ש: ואישה גרושה מאישהּ לא ייקָחוּ מדבר כאן על הכוהנים.

תלא) והלוא היא בגלות, ומגורשת מהאיש שלה, ז"א? אלא ודאי היא בגלות לדור עם ישראל, כי בכל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם, כדי להגן עליהם. אבל לא גורשה מז"א. והרי השכינה לא נראתה בבית ראשון ובבית שני בזמן שחטאו ישראל, ועכ"ז לא היה נחשב זה לגלות, מכ"ש לגירושים. אלא עד שלא גלו ישראל, אם חטאו, הסתלקה השכינה למעלה. ולאח"כ, שגלו, לא עלתה למעלה, אלא עשתה דירתה עם ישראל. אבל גירושים לא היו מעולם אמנם נכון שבקשר ישנן עליות וירידות אבל גירושין לא היו מעולם בין השכינה לעם ישראל או לקב"ה.

תלב) ומשום זה צריכים להראות גאולה, שיש בה ארבע גאולות. כי בשעה שיצאה השכינה מגלות מצרים, ביקשה מהקב"ה, שיגאל אותה עתה ד"פ, שהם ארבע גאולות, כנגד ארבע גלויות, כדי שתהיה בת חירות ולא תהיה עוד גרושה. וע"כ בשעה של גאולת מצרים, עמדה ונגאלה ארבע גאולות ביציאת מצרים, כלומר, עם קבלת המוחין דיציאת מצרים, נגאלה השכינה מכל ד' מלכויות, מכל הגלויות עד ביאת המשיח. באופן שלא תהיה נחשבת עוד לגרושה מהאיש שלה, ז"א. ועתה, שהשכינה צריכה תיקון, להתחבר בבעלה, ז"א, צריכים להראות גאולת מצרים ההיא, שיש בה ארבע גאולות. ועם התעוררות המוחין דיציאת מצרים, היא מתוקנת להתחבר בבעלה, כי נעשית חירות מכל ד' מלכויות הגלויות אינן גירושין מאחר ובעצם ביציאת מצרים כבר הגיעו לגאולה, והגלויות הן ריחוק אך לא ניתוק. לכן יש לעורר את יציאת מצרים כל הזמן, מאחר ומה שניתן ברוחניות ניתן בצורה שלמה ואין להשיב. מזכירים בגאולת מצרים ארבע פעמים את המילה אמת להראות שהיא כוללת את כל ארבע הגלויות

תלג) וע"כ יש להזכיר בגאולה ההיא ד"פ: אמת אמת אמת אמת, עד עזרת אבותינו. שהם כנגד ד' גאולות, שהם עזרה וסֶמך לכל ישראל. ומעזרת אבותינו והלאה, יש ד"פ אחרות, אמת אמת אמת אמת, והם הוכפלו, כדי שתהיינה ד' גאולות אלו בקיום חזק בחותם חזק של טבעת המלך. וע"כ ד' גאולות כפולים בקיום.

תלד) וכל ד' הגאולות הן ביציאת מצרים ההיא, כי אילו לא נמצאו אלו ד' גאולות ביציאת מצרים ההיא, לא הייתה מתחברת בתיקוניה עם ז"א, בכל פעם שתהיה גלות, שהשם הקדוש יתייחד. וע"כ יש להזכיר גאולת מצרים תמיד, בכל הקדושות של הקב"ה. ברוך שמו לעולם ולעולמי עולמים.

תלה) הסוד של הקדושה, קדוש קדוש קדוש, שאנו אומרים, שבקדושה מתקדשים כולם למעלה ולמטה, המלאכים וישראל, וכל המדרגות וכל המרכבות עליונות ותחתונות, כולם מתקדשים בקדושה זו. ובקדושה זו סודות עליונים לאלו בעלי הסוד, המסתכלים בקדושת ריבונם.

תלו) למסור נפשו לאדונו, יפה הוא. חברים, אשרי חלקכם, ואשרי עיניי שראו כך, שזכיתי בחיי, שיתעוררו דברים קדושים אלו בעוה"ז. וכולם כתובים למעלה לפני המלך הקדוש.

שאלות חזרה קמב-קמד
1. היכן טוב יותר לכלול כל סודות הייחוד, מה הסימן שאנו נותנים לכך בקריאת שמע?
2. מה היה התפקיד של האותות והניסים שעשה הק"בה בגאולת מצרים?
3. מהיכן אנו לומדים שלאחר גאולת מצרים לא הייתה יותר מגורשת השכינה מאישה ז"א? אגב כך הסבר מה תפקיד הגלויות לאחר יציאת מצרים.
4. מדוע יש להזכיר בגאולת מצרים ד פעמים אמת עד עזרת אבותינו, ולאחר מכן לאמר שוב ד פעמים אחרות אמת?
5. מהו הסוד של הקדושה במה שאנו אומרים קדוש קדוש קדוש?

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

וַיַּקְהֵל  קמב- קמד

סוֹד הַמִּילָה שָׁמַע  

יחוד שמע ישראל בא לחבר את כל האברים, בין נברא לבורא, חיבור המשכן העליון שהוא י"ה עם ו"ה כדי שיהיה הכל אחד והכל יש לעשות ברצון הלב ובדבקות. בקריאת שמע יש להאריך באות ד ולא באות ח שבמילה אחד שזהו עוון פלילי.

לאחר כוונת שמע, צריכים להזכיר יציאת מצרים, משום שהייתה השכינה בגלות, ובזמן שהיא בגלות, אין חיבור שיתחברו עולם העליון, בעולם התחתון.

אמנם אין יציאת מצרים נחשבת עדיין גאולה שלמה אלא שורש. האותות והניסים היו לפתיחת הקשרים של נשמות ישראל בע.ז ומאחר והשתחררו מכבלים אלו נק' עם שחרות חקוקה בישותו. לכן צריכים לזכור ולהזכיר שאנו עם שיצא מעבדות לחרות.

אמנם נכון שבקשר ישנן עליות וירידות אבל גירושין לא היו מעולם בין השכינה לעם ישראל או לקב"ה. הגלויות אינן גירושין מאחר ובעצם ביציאת מצרים כבר הגיעו לגאולה, והגלויות הן ריחוק אך לא ניתוק. לכן יש לעורר את יציאת מצרים כל הזמן, מאחר ומה שניתן ברוחניות ניתן בצורה שלמה ואין להשיב. מזכירים בגאולת מצרים ארבע פעמים את המילה אמת להראות שהיא כוללת את כל ארבע הגלויות

יציאת מצרים אינה אירוע היסטורי אלא שורש שנצרב בכל יהודי כפוטנציאל בעזרתו יכול הוא לחזור לדבקות עם הקב"ה. ביציאה זו נוצר קשר של שלמות בין הנברא לבורא, קשר שלא שייך בו גירושין.

וַיַּקְהֵל  קלט- קמא

וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ

על האדם לבחור בדרך האהבה, וכדי להגיע לכך חייב להיות ביראה, דהיינו בביטול הגאווה ובחסדים של צד ימין. ביראה אין הכוונה מעונש העולם הזה, שזו יראה פסולה הנק' יראה ממלך האמורי, אלא מהעולם הבא, שכאן עליו לחשוש שלא ילך בדרך התיקון, הוא העונש. שבחירה בדרך האהבה תביא אותו לדבקות בבינה.

תיד) ישנם ארבעה צבעי אש, לבן אדום ירוק שחור, הם אחד, שכל אחד נכלל מארבעה צבעים, חו"ג תו"מ. אבל כאן באש ההיא שאמרנו לא באנו אלא המקום ששורה שם יראת הדין שעל כן הוכרחנו לפרט ג סוגי אש ועל כן כתוב ויראת מאלקיך שפירושו מעונש ההוא שלו ועל כן כתוב מאלוקיך עם האות מ. אומר הבעל שם טוב שעונש הוא תיקון, אם כך אז למה לירא מעונש, אלא הבורא מבקש מאתנו לעשות את דרך הדבקות בשמחה, באהבה, ורק אם לא מצליחים יהיה בדרך ייסורים. ואם יאמר לעצמו אדם ממילא אגיע לתכלית שהרי לא ידח ממנו נידח, אלא הבורא רוצה שנבחר בדרך תורה. ואין זה נכון לומר לא אכפת לי מפני שאין אדם שרוצה לסבול. צריך לירא מאפשרות ההליכה בדרך העונש.

תטו) וביראה ההיא צריך לשים רצונו ביראה ואהבה ביחד אין אהבה אמיתית בלי יראה. גם לאחר שמגיעים לאהבה שלמה יש לשמור על היראה בתוכה, לירוא בצד זה הנמשך משמאל, ולאהוב בצד זה, הנמשך מימין, ובאלו הצבעים, שגם במלכות יש ארבעה צבעים חו"ג תו"מ. ויראה ההיא תהיה לירוא מעונש, יראה תחתונה, שמי שעובר על מצוות התורה, נענש משמאל. כי כשמתחיל צד ההוא להכות אינו נשקט, עד שמכלה אותו מעוה"ז ומעוה"ב. וע"כ צריך לירוא מאש הזה, שהיראה שורה בו.

תטז) מאש השלישית מתפשטת אש לחוץ של אלוהים אחרים. וע"ז כתוב: לא תיראו את אלוהי האֱמורי. כי אסור לירוא ממנו. ואש הזה של היראה, אש שלישית, היא קודש ומשתתפת בקדושה. וזו היא שמסבבת לנוגה. שלולא אש הזאת, לא היה מתייחד הימין עם השמאל. וע"כ היא קדושה, אע"פ שמגבילה את הנוגה, שלא תאיר אלא מלמטה למעלה.

אבל אש אחרת שמבחוץ, שמתחברת לפעמים באש הזאת של היראה, ולפעמים עוברת ממנה, ואינה מתחברת עימה. וכשהעוונות גורמים שאש החיצונית מתחברת באש הזו של היראה, אז היא אש החשכה ומחשיכה ומכסה האורות של אלו האחרים שבנוגה, כמ"ש: ואש מתלקחת, ואינה עומדת תמיד בקביעות.

תיז) אהבה שורה לאחר שזכה ביראה. כיוון ששורה יראה על ראשו של אדם, שהוא משמאל, מתעורר אח"כ אהבה, ימין, ז"א מבחינת החסד שבו. שמי שעובד מתוך אהבה, מתדבק במקום עליון למעלה, ומתדבק בקדושה של עוה"ב, בינה, משום שעולה להתעטר ולהתדבק בצד ימין, חסד דז"א, שעליו שורה הבינה.

תיח) עבודה מצד היראה היא מכובדת, אבל אינה עולה להתדבק למעלה בז"א. וכשעובד מאהבה, עולה ומתעטר למעלה ומתדבק בעוה"ב. וזהו אדם המזומן לעוה"ב. אשרי חלקו. כי הוא שולט על מקום היראה, כי אין מי ששולט על מדרגת היראה אלא אהבה, הימין, הייחוד דז"א ומלכות. אהבה זה ימין, רצון להשפיע בחינת חולם אז לא יכול להאיר אור האהבה שהיא אור חוכמה הבא משמאל. מצד שני אם ירצה לקבל את אור האהבה בקו שמאל, עלול לנסות לקבל בלי חסדים, ולא תאיר. מכאן שלאהבה צריך גם את הימין שיהיה חזק ומשמעותי יותר וגם את השמאל.

תיט) וצריך לאותו שראוי לעוה"ב, לייחד שם הקב"ה, ולייחד איברים, זו"ן, ומדרגות עליונות או"א, העליונים ותחתונים לכלול אותם כולם, ולהכניס כולם בא"ס, לקשור קשרים כמ"ש: שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד.

סוֹד הַמִּילָה שָׁמַע  [רזא דשמע]

שמע ישראל הוא הייחוד ההכרחי בין עליון לתחתון, בין ז"א למלכות, כדי לקיים את בחינת האהבה.

תכ) שמע, הוא שם, המלכות, העולה לע' (70) שמות, שהוא השם ע"ב שבמרכבה העליונה, חגת"מ דז"א שלמעלה מחזה. וזה כלל אחד, שהמלכות, הנקראת שֵם, נכללת בז"א שלמעלה מחזה, שזה ע' גדולה.

ישראל, הוא ישראל סבא, ו"ק דבינה. משום שיש ישראל קטן, ז"א, שכתוב: נער ישראל ואוהבֵהו. ז"א ומלכות, הנרמזים בשמע, הם בכלל אחד עם ישראל סבא, שעולים אליו ומתייחדים בו.

שמע ישראל, מורה שבישראל סבא נכללו אישה בבעלה, מלכות בז"א.

תכא) לאחר שנכללו ז"א ומלכות זה בזה בכלל אחד בישראל סבא, אז צריכים לייחד האיברים, ו"ק דז"א ומלכות, ולחבר ב' משכנות יחד בכל האיברים, שמשכן העליון י"ה, ומשכן התחתון ו"ה. ברצון הלב לעלות בדבקות דא"ס, שמתדבק שם הכול להיות רצון אחד, העליונים והתחתונים.

תכב) וזהו יהי"ה כמ"ש: יהיה ה' אחד. אחד בעניין יהי"ה. אות י' של יהי"ה, חכמה, לייחד ולדבוק באות ה' של יהי"ה, שהיא היכל פנימי, בינה, למקום גניזה של נקודה עליונה, י', חכמה. וזהו הוי"ה אלקינו. אלו ב' שמות הם י"ה חו"ב, שהוי"ה חכמה, ואלקינו בינה.

תכג) ולכלול כל האיברים, ו"ק דז"א ומלכות, במקום שיצאו ממנו, מהיכל הפנימי, בינה, להשיב הדברים למקומו, אל העיקר והיסוד והשורש שלהם, עד שורש הברית, אבא.

תכד) אח"כ ב' אותיות של יהי"ה לייחד ולדבק אות י' באות ה'. י', ברית קודש, יסוד דז"א. ה', היכל ומקום גניזה של ברית קודש, י', המלכות, היכל ליסוד, כמו בינה שהיא היכל לחכמה. היסוד הוא ו' שנייה של ו"ו במילואו, שו' ראשונה הוא ת"ת, וו' השנייה הוא יסוד. ונאמר כאן שהוא י', לייחד אותם כאחד. בייחוד עם המלכות, נקרא היסוד י'.

תכה) הכוונה של המילה, אחד, לייחד ממלכות ולמעלה הכול יחד, ולהעלות הרצון לקשור את הכול בקשר אחד, להעלות הרצון ביראה ובאהבה עד א"ס. ולא יעזוב רצון העלייה לא"ס, מכל אלו מדרגות ואיברים, אלא בכולם יעלה רצונו, אף אחד מהם לא יחסר, להדביק אותם, ושיהיו כולם קשר אחד, בא"ס.

וַיַּקְהֵל  קלט- קמא

וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ

אין אהבה אמיתית בלי יראה.

גם לאחר שמגיעים לאהבה שלמה יש לשמור על היראה בתוכה.

אהבה זה ימין, רצון להשפיע שאז לא יכול להאיר אור האהבה שהיא אור חוכמה הבא משמאל. מצד שני אם ירצה לקבל את אור האהבה בקו שמאל, עלול לנסות לקבל בלי חסדים, ולא יוכל. מכאן שלאהבה צריך גם את הימין שיהיה חזק ומשמעותי יותר וגם את השמאל.

על האדם לבחור בדרך האהבה, וכדי להגיע לכך חייב להיות ביראה, דהיינו בביטול הגאווה ובחסדים של צד ימין. ביראה אין הכוונה מעונש העולם הזה, שזו יראה פסולה הנק' יראה ממלך האמורי, אלא מהעולם הבא, שכאן עליו לחשוש שלא ילך בדרך התיקון, הוא העונש. שבחירה בדרך האהבה תביא אותו לדבקות בבינה.

אומר הבעל שם טוב שעונש הוא תיקון, אם כך אז למה לירא מעונש, אלא הבורא מבקש מאתנו לעשות את דרך הדבקות בשמחה, באהבה, ורק אם לא מצליחים יהיה בדרך ייסורים. ואם יאמר לעצמו אדם ממילא אגיע לתכלית שהרי לא ידח ממנו נידח, אלא הבורא רוצה שנבחר בדרך תורה. ואין זה נכון לומר לא אכפת לי מפני שאין אדם שרוצה לסבול. צריך לירא מאפשרות ההליכה בדרך העונש.

אתר הבית- http://hasulam.co.il
אתר ספר הרב: http://parasha.pw
פייס הרב: http://adamsinay.net
הזוהר היומי: http://zoharyomi.net
אתר התע"ס: http://kab.li
חנות ספרי קבלה: http://kabbala.co
קורסים נבחרים: http://moodle.hasulam.co.il
קבלה למתחיל: http://goo.gl/zGAtcv
טיפ זוגי קבלי: https://goo.gl/cg1T8Y
ניוזלטר שבועי: http://goo.gl/uQl5qR
אפליקציית הסולם: http://www.hasulam.co.il/ap
הרב אדם סיני: http://goo.gl/B4Pfwl

צור קשר: http://goo.gl/81NR6h

פייסבוק –
http://facebook.com/hasulams

וַיַּקְהֵל  קלו- קלח

מִי שאוכל בְּלִי תְּפִילָּה  

חיוּת אמיתית נותנת התפילה ולא האוכל.

לא ראוי לו לאדם לאכול לפני שהתפלל, כדי שרק לאחר התפילה יוכל לתת  דמו שהוא האוכל לתפילה.

כתוב: לא תאכלו על הדָם, לא תנחשו, ולא תעוֹננו. מי שאוכל בלי תפילה, שיתפלל על דמו, הוא שקול כמנחֵש ומעוֹנן. משום שבלילה הנשמה עולה ונשאר האדם בכוח ההוא שמתפשט בתוך הדם לקיים הגוף, נשאר כח הנפש שהוא הדם. וע"כ הוא טועם טעם המוות. וע"כ כשמתעורר האדם משנתו, אין זה מספיק שיטהר עצמו במקווה, ואע"פ שהאדם עסק בתורה, נשמה אינה מתקיימת במקומה ואינה שולטת באדם, אלא רק כוח הדם בלבד. וכשמתפלל האדם תפילה לעבודת ריבונו, אז מתיישב כוח הדם במקומו, ומתגבר כוח הנשמה, ומגיע לאיזון הראוי, כלומר האכילה מחזירה את הדם והתפילה מתקנת הדם כראוי.

אדם, שאכל קודם תפילתו, נקרא מנחש, משום שהשתדל בנחש דקליפות, להגדיל כוחו ולהתגבר. וזהו כמי שעובד לאלוהים אחרים.

וַיַּקְהֵל  קלג- קלה

וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ

שצא) כשהגיעו לרבי שמעון סידרו הדברים לפניו, הוא פתח: וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר, עַד-נְכוֹן הַיּוֹם. האורח, שצדיקים הולכים בו הוא דרך אמת, דרך, שהקב"ה רוצה בו, שהקב"ה הולך לפניהם. וכל המרכבות באות לשמוע הדברים, שהם מדברים ואומרים בפיהם. כאור נוגה, שמאיר והולך, ואינו נחשך כדרך הרשעים, שהדרך שלהם נחשך תמיד הרשע הולך בדרך הגוף שהוא דבר חשוך. כשהגוף מייצג את הנשמה הוא יכול להאיר. הנשמה כמו החכמים הולכת ומשתבחת עם הזמן, והגוף הולך ודואך.

שצב) מה ההפרש בין אורח לדרך? אורח, שנפתח ונגלה ונעשה במקום ההוא אורח משהו חדש, שלא דרכו בו רגלים מקודם לכן. דרך, כדורך בגַת, שדרכו עליו רגלי כל מי שרוצה כדבר קבוע.

שצג) וע"כ לצדיקים קורא לדֶרך אורח, שהם היו פורצי דרך ראשונים לפתוח מקום ההוא. ולא על המקום נאמר שפתחו אותו, אלא אע"פ שאחרים בני העולם הולכים באותו מקום, עתה שהלכו בו צדיקים, הוא מקום חדש, כמו שנפתח עתה, שמקום ההוא הוא חדש עתה, כמו שלא הלך בו אדם אחר לעולם. משום שהצדיקים מחדשים את כל המקום ההוא בכמה דברים חדשים עליונים, שהקב"ה רוצה בהם כמו למשל אנשים הלכו בדרכי התורה, בא רש"י הקדוש ופירש והביא חידושים, מכאן הדרך כבר כחדשה, כלומר דרך זו הפכה להיות אורח לאחר שרש"י הילך בה. וכך כל הליכה בגאווה היא בדרך, והליכה בשיפלות בדרך הצדיק היא אורח. הצדיק הוא פורץ דרך לבאים אחריו.

שצד) ועוד, שהשכינה הולכת במקום ההוא, מה שלא היה מקודם לכן. וע"כ נקרא אורח צדיקים, משום שמתארח בו אורֵח עליון קדוש, השכינה. דרך הוא פתוח לכל, ודורכים עליו כל מי שרוצה, ואפילו הרשעים. דרך כמ"ש: הנותן בים דרך, שהדרך בו אינו בטוח, משום שדורך בו הס"א שאינו צריך, ושולט לטמא המשכן. וע"כ הצדיקים בלבד עומדים ושולטים באותו מקום שנקרא אורח. כי דרך פתוח לכל צד, לקדושה ולטומאה.

שצה) וקדושים עליונים, אורח קדוש עליון הזדמן להם והתארחו בו, ודברים משובחים עליונים נסדרו לפני עתיק.

שצו) פתח רבי שמעון: וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן, מָלֵא רוּחַ חָכְמָה כִּי-סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת-יָדָיו, עָלָיו. משה פניו כפני השמש, ז"א. ויהושע כפני הלבנה, המלכות, שאין אור ללבנה אלא מאור השמש, מז"א. וכשהיא מתמלאת, אז עומדת בשלמות שלמות הלבנה תלויה בהארת השמש וכידוע הז"א נותן חסדים ללבנה וכשהיא לא מאירה סימן שאין היא בקשר של קבלת חסדים מז"א. וכך גם הגוף מאיר כאשר הוא קשור ומבטא את הנשמה.

שצז) התמלאות הלבנה, שהדמות, המלכות, שנקראת בשם העליון, הוי"ה, אינה עומדת בשם זה אלא בשם א-ד-נ-י, אלא בזמן שנמצאת במילואה. השמות שיורשת, ונקראת בהם, כפי שעומדת כך היא נקראת בשם ההוא. וכשהיא עומדת במילואה, ונשלמת מכל הצדדים, אז נקראת הוי"ה. כי ההשלמה שלה, כהשלמה של מעלה, ז"א, הוי"ה. וע"כ נקראת גם המלכות בשם הוי"ה. שקיבלה כל המוחין מאמא, בינה, ע"י ז"א. אדם נולד בצלם ודמות כאשר הצלם הוא ז"א והדמות צד המלכות.

וַיַּקְהֵל  קלג- קלה

וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ

הצדיק הוא פורץ דרך לבאים אחריו.

וְאֹרַח צַדִּיקִים כְּאוֹר נֹגַהּ הוֹלֵךְ וָאוֹר, עַד-נְכוֹן הַיּוֹם. האורח, שצדיקים הולכים בו הוא דרך אמת, דרך, שהקב"ה רוצה בו, שהקב"ה הולך לפניהם. ואינו נחשך כדרך הרשעים, שהדרך שלהם נחשך תמיד. הרשע הולך בדרך הגוף שהוא דבר חשוך. כשהגוף מייצג את הנשמה הוא יכול להאיר. הנשמה כמו החכמים הולכת ומשתבחת עם הזמן, והגוף הולך ודועך.

אורח משהו חדש, שלא דרכו בו רגלים מקודם לכן וע"כ לצדיקים קורא לדֶרך אורח, שהם היו פורצי דרך ראשונים לפתוח מקום ההוא כמו שנפתח עתה, שמקום ההוא הוא חדש עתה, כמו שלא הלך בו אדם אחר לעולם. משום שהצדיקים מחדשים את כל המקום ההוא בכמה דברים חדשים עליונים, שהקב"ה רוצה בהם כמו למשל אנשים הלכו בדרכי התורה, בא רש"י הקדוש ופירש והביא חידושים, מכאן הדרך כבר כחדשה, כלומר דרך זו הפכה להיות אורח לאחר שרש"י הילך בה. וכך כל הליכה בגאווה היא בדרך, והליכה בשפלות בדרך הצדיק היא אורח.

וַיַּקְהֵל  קל- קלב

אֵינוֹ צָרִיך לְהִכָּנֵס בָּאָרוֹן  

מי שאינו מקבל על עצמו ברית, מוציא עצמו מכלל אדם.

לארון הברית הוכנסה התורה הקדושה, אשר בה יש להכניס צורת אדם ולכן צדיקים גמורים ניתן לקבור בארון.

כתוב ביוסף, ויִישֶׂם בארון. ויישם, עם שתי אותיות י', שמתחבר ברית בברית, שי' רומזת על ברית, יסוד. וכתוב שתי אותיות י' כנגד שתי בריתות, ברית שלמטה, יוסף, ברית שלמעלה, ארון הברית. ונכנס בארון, משום ששמר ברית קודש, והוא התקיים בו. ע"כ היה ראוי להיכנס בארון שהרי הצדיק הוא כמו ספר תורה מהלך, שהוא בחינת ז"א תורה שבכתב, ועליו להיות בארון. לכאורה היה צריך גם לקבור צדיקים בארון, אך לאחר חטא עץ הדעת אין צדיק בארץ שלא יחטא. ארון מייצג את שש הקצוות של המלכות והצדיק מייצג את ספר התורה.

וַיַּקְהֵל  קל- קלב

אֵינוֹ צָרִיך לְהִכָּנֵס בָּאָרוֹן  [דלא אצטריך למיעל בארונא]

שפד) כתוב ביוסף, ויִישֶׂם בארון. ויישם, עם שתי אותיות י', שמתחבר ברית בברית, שי' רומזת על ברית, יסוד. וכתוב שתי אותיות י' כנגד שתי בריתות, ברית שלמטה, יוסף, ברית שלמעלה, ארון הברית. ונכנס בארון, משום ששמר ברית קודש, והוא התקיים בו. ע"כ היה ראוי להיכנס בארון שהרי הצדיק הוא כמו ספר תורה מהלך, שהוא בחינת ז"א תורה שבכתב, ועליו להיות בארון. לכאורה היה צריך גם לקבור צדיקים בארון, אך לאחר חטא עץ הדעת אין צדיק בארץ שלא יחטא. ארון מייצג את שש הקצוות של המלכות והצדיק מייצג את ספר התורה.

שפה) בכה רבי אבא ואמר: אוי לבני העולם, שאינם יודעים ביזיון ההוא, אוי לעונש ההוא שנענשים, שכל מי שרוצה נכנס בארון לאחר מיתתו, כי אינו צריך להיכנס בארון חוץ מצדיק, שיודע בנפשו ומכיר בעצמו שלא חטא בברית ההוא, אות ברית קודש מעודו, ושמר אותו כראוי. ואם לא, אינו צריך להיכנס בארון אחר מותו, ולפגום בזה את הארון. שהפגם מגיע עד ארון הברית. לכן על האדם להיזהר של יתפס בו פגם.

שפו) האדם צריך להתחבר באות ברית קודש, ליסוד ז"א, ולא לס"א, כי הארון הרומז על מלכות, אינו מתחבר אלא בצדיק השומר אות ברית קודש. ומי שפוגם בברית ונכנס בארון, אוי לו, שפגם אותו בחייו, אוי לו, שפגם אותו במיתתו. אוי לו מעונש זה, אוי לו שפגם אות ברית, וארון הברית הקדוש. אוי לו לאותו ביזיון, שנוקמים ממנו נקמת עולם, נקמת עוה"ז ונקמת פגם ההוא. כמ"ש: כי לא ינוח שבט הרֶשע על גורל הצדיקים.

שפז) בשעה שדנים אותו בעולם ההוא, מסתכלים במעשיו, אם היה פוגם ברית קודש, החתום בבשרו, ועתה פוגם הארון שלו, לזה, אין לו חלק בצדיקים, מסתכלים בו ודנים אותו, ומוציאים אותו מחוץ מכלל אדם. כיוון שהוציאו אותו מכלל אדם, הוציאו אותו מכלל כל האחרים, הנועדים לחיי עולם, ונותנים אותו לצד ההוא שלא נכלל באדם, לס"א, כיוון שנמסר לצד ההוא, אוי לו שמכניסים אותו בגיהינום, ואינו יוצא ממנו לעולם. כמ"ש: ויצאו וראו בפִגרי האנשים הפושעים בי. הם שנשארו ולא נכללו בכלל אדם מי שאינו מקבל על עצמו ברית, מוציא עצמו מכלל אדם. לארון הברית הוכנסה התורה הקדושה, אשר בה יש להכניס צורת אדם ולכן צדיקים גמורים ניתן לקבור בארון.

שפח) והדברים אמורים רק כשלא עשה תשובה שלמה, שראויה לכסות על כל מעשיו. ועכ"ז, טוב לו שלא ייכנס בארון, כי כל זמן שהגוף קיים נידונה הנשמה ואינה נכנסת למקומה, חוץ מאלו חסידים העליונים הקדושים הראויים לעלות למעלה בגופם. אשרי חלקם בעוה"ז ובעוה"ב שזכו לתקן גם את צד המלכות שבם ולא רק את הט' ראשונות.

שפט) משום שאין עבירה שקשה לפני הקב"ה, כמי שמשקר ופוגם אות ברית קודש. וזה אינו רואה פני השכינה. על עוון זה כתוב: ויהי עֵר בכוֹר יהודה רע בעיני ה'. וכתוב: לא יְגוּרך רָע. כי עוון זה נקרא רע.

שצ) כתוב: ויעש בצלאל את הארון. למה אלו חכמים שעשו את המשכן, לא עשו את הארון? אלא בצלאל היה במדרגת סיום הגוף, ברית קודש, ושמר אותו. וע"כ הוא עומד בנחלת חלקו, שהיא הארון שעשה, המלכות. הוא השתדל במעשה שלו ולא אחר. באו כל החברים ונשקו לרבי אבא.