שואל כאן מה מוליד בנפש את האמונה, את הקשר עם השם שנק' טוב. דעה אחת היא מידת הגבורה דהיינו השִפלות ויכולת הוויתור העצמי שבנפש מולידה את תכונת משה, דהיינו האמונה. דעה שנייה היא שהשכינה, החזקת האידיאה והרצון ליחד שורה עליו.
מלמד האר"י הקדוש שפוטנציאל ההטבה לה נזכה לעתיד לבוא, תבוא לידי ביטוי בשם הקדוש: א-ה-ו-ה גימטרייה טוב. כלומר ראתה את העתיד כבר בהווה, את הגאולה כבר במשה.
הקב"ה ברא את הרצון לקבל בכדי שיעבוד את השם. אל לו לאדם להיות עבד לחומר, אלא לצורה המשותפת עם הקב"ה. כל עוד לא מת מלך מצרים בנפש האדם, כלומר כל עוד לא המית בתוכו את התכונה של הרצון לקבל, והיא שולטת עליו – אין אפשרות שוַתַּעַל שַׁוְעָתָו אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, שישמעו את בקשותיו. שליטת מלך מצרים בנפש פירושו שכואב לאדם שחסרים לו רצונות ודברים גשמיים וחיצוניים, בהם רוצה הוא לנסות למלא תאוותיו. רק כאשר ימית האדם את הרצונות הללו, דהיינו יבטל בנפשו את העבודה הזרה, יכול להתפלל בצורה אמיתית, אדם לא יכול לשפוך את ליבו להשם שייתן לו את היאכטה הכי יפה בעולם.
ג. מהו ותרא אותו כי טוב- מה היא הראיה שטוב הוא שמו של הקבה ולאיזה שם הכוונה?
ד. מהו השיעבוד למלך מצריים ומדוע אין התפילה עולה כאשר משועבדים לו?
ה. מה נחשב למיתה למלך מצרים ומהו בנפש האדם?
ו. מהיכן אנו לומדים שמידת הרחמים גדולה ממידת הדין?
ז. מה הם ב הדמעות לפי רבי יוסי הגורמים למידת הדין להתכופף למידת הרחמים ומדוע דעתו אינה שלמה מבחינתנו?
שְׁמוֹת קו-קח
וַיֵּלֶךְ אִישׁ
שואל כאן מה מוליד בנפש את האמונה, את הקשר עם השם שנק' טוב. דעה אחת היא מידת הגבורה דהיינו השִפלות ויכולת הוויתור העצמי שבנפש מולידה את תכונת משה, דהיינו האמונה. דעה שנייה היא שהשכינה, החזקת האידיאה והרצון ליחד שורה עליו.
מלמד האר"י הקדוש שפוטנציאל ההטבה לה נזכה לעתיד לבוא, תבוא לידי ביטוי בשם הקדוש: א-ה-ו-ה גימטרייה טוב. כלומר ראתה את העתיד כבר בהווה, את הגאולה כבר במשה.
רבי אבא אמר: וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, זהו גבריאל, שהלך והחזירה לעמרם. רבי יהודה אמר: עמרם ממש היה, ולא נזכר שמו, מפני שהליכה זו להזדווג לאשתו, לא הייתה ממנו אלא מלמעלה. כי עצת הקב"ה הפעיל אותו (בעצה ללב) והלך.
רבי יצחק אמר: למה באהרון ומרים לא נאמר זיווג אבותם בתורה, ובמשה כתוב: וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי? להראות שהשכינה נקראת על שם לוי. ולא היה עמרם ראוי להוליד את משה, עד שלקח חלק בשכינה כמ"ש: וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, השכינה.
רבי אלעזר אמר: עמרם זכה, שיצא ממנו בן, שזכה לקול גדול, ז"א. שכתוב: והאלקים יעננו בקול. ועמרם זכה לבת קול, המלכות. שכתוב: וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי, כלומר בת קול. ולפיכך כתוב, וילך. כלומר, שהלך למדרגה זו. כשנולד משה ייחד הקב"ה שמו עליו. שכתוב: ותרא אותו כי טוב. וטוב הוא שמו של הקב"ה. שכתוב, טוב ה' לכל. וכתוב, טעמו וראו כי טוב ה'. הרי שהקב"ה נקרא טוב.
הקב"ה ברא את הרצון לקבל בכדי שיעבוד את השם. אל לו לאדם להיות עבד לחומר, אלא לצורה המשותפת עם הקב"ה. כל עוד לא מת מלך מצרים בנפש האדם, כלומר כל עוד לא המית בתוכו את התכונה של הרצון לקבל, והיא שולטת עליו – אין אפשרות שוַתַּעַל שַׁוְעָתָו אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה, שישמעו את בקשותיו. שליטת מלך מצרים בנפש פירושו שכואב לאדם שחסרים לו רצונות ודברים גשמיים וחיצוניים, בהם רוצה הוא לנסות למלא תאוותיו. רק כאשר ימית האדם את הרצונות הללו, דהיינו יבטל בנפשו את העבודה הזרה, יכול להתפלל בצורה אמיתית, אדם לא יכול לשפוך את ליבו להשם שייתן לו את היאכטה הכי יפה בעולם.
רבי יהודה מסכנין אמר: וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה (שהיו עבדים לעבד) וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה. רבי יהושע בן סכנין אמר%3Q סוף גלותם היה, שהיו ישראל משועבדים בכל עבודה. בימים הרבים ההם, שהיו רבים לשהיית ישראל במצרים, שהגיע הקץ. וכיוון שנשלם קץ גלותם, כתוב, וימת מלך מצרים. שהורד שר מצרים ממעלתו ונפל מגאוותו. וע"כ כתוב עליו, וימת מלך מצרים. כי הירידה נחשב לו כמיתה. וכיוון שנפל מלך מצרים, השר שלהם, זכר הקב"ה את ישראל ושמע תפילתם.
כי כל זמן שניתנה לשר שלהם שררה על ישראל, לא נשמע צעקתם של ישראל. כיוון שנפל השר שלהם, כתוב, וימת מלך מצרים. ומיד, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלקים. אבל עד אותה שעה לא נענו בצעקתם
שְׁתֵּי דְּמָעוֹת לַיָּם הַגָּדוֹל
בא ללמד כאן מהן שתי הדמעו%QA שגורמות למידת הרחמים להתגבר על מידת הדין. ואומר שחווית השקר גורמת לכך שהרחמים יגברו.
אמר רבי אלעזר: רחמנותו של הקב"ה, כשהוא מרחם על ישראל, כופה למידת הדין ומורידה ומרחם עליהם. הקב"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול. בצ"ב עלתה המלכות לבינה, בסוד י' שנכנסה באור ונעשה אוויר, שאור הבינה נהפך לאוויר, מחמת הדינים שבמלכות שנכנסו בה, ואוויר פירושו ו"ק בלי ראש. ומעליית המלכות נעשו בבינה ב' מיני דינים: א. המלכות המעורבת בבינה. ונודע שלעת גדלות, ע"י הארה מע"ב ס"ג, חוזר ומוריד המלכות מן הבינה למקומה, ונמצא שהי' יצאה מן אוויר הבינה, וחזרה הבינה להיות אור, שפירושו ג"ר. וע"כ שנעשה הקטנות והגדלות בבינה, נעשה ג"כ במלכות, ויוצאים מוחין דג"ר ג5D7 במלכות.
וכמ"ש: כשהוא מרחם על ישראל, כופה למידת הדין, המלכות שעלתה לבינה. ומורידה למקומה עצמה (שלא תייצר קטנות – עוון), ומרחם עליהם. שאז יוצאים הג"ר בבינה ובמלכות ובנשמות ישראל למטה. כלומר, הקב"ה מוריד שתי דמעות, שהם ב' מיני דינים, המכונים בינה המעורבת במלכות ומלכות המעורבת בבינה, לים הגדול, למלכות. ולא ברור למה הן מכונות דמעות, שהדין שבהם אינו ברור שהוא דין, מטעם התערובת של בינה במלכות ומלכות בבינה.
דמעות יורה על תערובת, מלשון מעלים את המדוּמע. שהדין שבהם אינו ברור, כי אפילו בעת הקטנות, שאור הבינה נעשה לאוויר, וכן אור הזו"ן נעשה מחמתם לאוויר, וקליפת אוב רוצה להיאחז בדינים, שמכחישים אותו ואומרים על ב' דינים אלו, שאינם בחינת דין, ובזה מרחיקים אותו מלהיאחז בהם. הרי שאין הדין שבהם ברור כל כך, וע"כ נקרא דמעות, מלשון תערובת דין, שאינו ברור שהוא דין. ביטול הדין ע"י הכחשתו.
שירה אמיתית היא ביטוי של חיבור הפנימיות עם העליון, מעין מנגינה מוסתרת, בלי מילים שהם הגילוי. ורק לאחר ש"דבק" החסדים מחבר את האני לעליון בקשר רציף, ניתן להגיע לקדושה, ולצרף את המילים, שהרי מילה היא חיתוך של הברות.
אמנם שירה היא קו שמאל, היא בחינת תאווה ובה סכנה לאחיזת הטומאה, אך כאשר מקבלת דרגת נשמה באמונה, בהרמוניה של השפעה בקדושה – הופכת לשירה אמיתית היוצאת מצד שמאל של קו אמצעי, היא תפיק שמחה ועונג שיחזקו את האמונה. ההבחנה היא למה מכוונת השירה, האם חלילה לפרטיות או כפי שראוי לאהבת חברים כמ"ש: חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי.
יֵשׁ שְׂכַר גָּדוֹל בָּעֶזְרָה לָמִּסְכֵן.
כאשר בנפש האדם ישנה תכונה רחוקה מקדושה, ובאים ועוזרים לתכונה זו להצטרף לקדושה, אפילו לזמן מה, הכוח הזה גורם להמשכה וחיזוק כל הכוחות האחרים. אפילו תכונה כמו תאוות אכילה, כאשר מתגברים ומצרפים אותה לסעודת מצווה, או שבת – יש כאן סגולה שכל המדרגות והתכונות האחרות שבדרך מקבלים הארה.
כל ניסיון לימוד לפרטיות, לרצון לקבל, יחסמו את ההבנה – אין התפשטות חוכמה בלי חסדים, שהם הדבק המחבר ומביא להתפשטות הפרטים. החסד הוא התפשטות מהעצמי וניסיון להבנת החוכמה הנשגבה ללא עירוב העצמי.
שאלות לחזרה ושינון שמות קג-קה
1. מהי החלוקה לימין ושמאל של כל הבחינות המביא בשכ"ד ומה הקשר ביניהן?
2. מהיכן למדנו שלילה הוא דין? אגב כך מה מתקנה?
3. הסבר את הפסוק "יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירו עימי"?
4. איזו מדרגה היא "שיר"? מדוע יש בה שמחה אבל יכולה להיות בה גם תאווה, ירידה לקליפות?
5. אם שירה היא קו שמאל, מדוע אין השירה מיוחסת לשמעון שהוא קו שמאל אלא ללוי שהוא קו אמצעי?
6. מדוע השכינה אומרת לז"א "מי יתנך כאח לי" והרי למדנו שהם כבעל ואשה? ועוד שאומרת לו "אמצאך בחוץת אשקך" מדוע במצב זה לא יבוזו לה?
7. למה נקראו השרים של מטה לוים?
8. כיצד ממעשה גירושה של יוכבד ע"י אמרם והתערבותה של מרים לומדים אנו שהגאולה מצד משה היתה לשמונים שנה?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
שירה אמיתית היא ביטוי של חיבור הפנימיות עם העליון, מעין מנגינה מוסתרת, בלי מילים שהם הגילוי. ורק לאחר ש"דבק" החסדים מחבר את האני לעליון בקשר רציף, ניתן להגיע לקדושה, ולצרף את המילים, שהרי מילה היא חיתוך של הברות.
אמנם שירה היא קו שמאל, היא בחינת תאווה ובה סכנה לאחיזת הטומאה, אך כאשר מקבלת דרגת נשמה באמונה, בהרמוניה של השפעה בקדושה – הופכת לשירה אמיתית היוצאת מצד שמאל של קו אמצעי, היא תפיק שמחה ועונג שיחזקו את האמונה. ההבחנה היא למה מכוונת השירה, האם חלילה לפרטיות או כפי שראוי לאהבת חברים כמ"ש: חֲבֵרִים מַקְשִׁיבִים לְקוֹלֵךְ הַשְׁמִיעִנִי.
יֵשׁ שְׂכַר גָּדוֹל בָּעֶזְרָה לָמִּסְכֵן.
כאשר בנפש האדם ישנה תכונה רחוקה מקדושה, ובאים ועוזרים לתכונה זו להצטרף לקדושה, אפילו לזמן מה, הכוח הזה גורם להמשכה וחיזוק כל הכוחות האחרים. אפילו תכונה כמו תאוות אכילה, כאשר מתגברים ומצרפים אותה לסעודת מצווה, או שבת – יש כאן סגולה שכל המדרגות והתכונות האחרות שבדרך מקבלים הארה.
כל ניסיון לימוד לפרטיות, לרצון לקבל, יחסמו את ההבנה – אין התפשטות חוכמה בלי חסדים, שהם הדבק המחבר ומביא להתפשטות הפרטים. החסד הוא התפשטות מהעצמי וניסיון להבנת החוכמה הנשגבה ללא עירוב העצמי.
שאלות לחזרה ושינון שמות ק-קב
1. מהו הבה נתחכמה לפי רבי יוסי ומהו לפי רבי יוחנן?
2. על מי כתוב "ויקוצו מפני בנ"י"?
3. מדוע רצו המצרים למנוע פריה ורביה מבנ"י?
4. מי היה אלוהה של מצרים ולמה הוא נתמנה? מה הוסיף על כך רבי יהודה?
5. מה התשובה הנפשית על שאלתו של רבי חנינא: כיצד אפשר לעשות שפטים באלוהה של כסף, זהב, עץ ואבן?
6. מהו בנפש האדם שדין קשה מכולם שעצמותיו מושלכים בשוק?
7. מהיכן אנו לומדים שאלוהיהם של מצרים מוכים תחילה ואח"כ האומה? מה זה מלמד אותנו מצד עבודת הנפש?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
מלחמה בחיצונית בלבד אינה מניבה תוצאות, שהרי כל התיקון הוא פנימי. כאשר אדם פועל בקדושה, בצדיקות, עם ברית אמונית – יש באפשרותו להתנגד לדין שנעשה בו, ואפילו לנצל את הדין ולפעול נגד הצד האחר, כך היה כאשר רצו מלאכי מצרים להתחכם בעליונים על ישראל, לגזול את כוחם ולהפנותו כנגדם. אדם חזק לוקח את הייסורים כאתגר להתקדמות, ואומר כֵן יִפְרֹץ – והצד המצרי אומר פֶּן-יִרְבֶּה.
רואים מקרים בהם נלקחת מאדם חיצוני קריירה, או תהילה מאומן, מאבד הם את הכבוד המזויף מהסביבה ואינם מסוגלים להתמודד. אך את הגאווה יש לבזות שכולם יראו את האבסורד שדבר חיצוני מקבל את השליטה.
קודם מקים במלאך הממונה למעלה, ולאחר מכן התוצאה ניכרת בארץ.
הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן-יִרְבֶּה. רבי יוסי אומר: אין הבה, אלא לשון הזמנה לעשות דין, כמו שנאמר: הבה נרדה. אמר רבי יוחנן: הבה, לשון הסכמה והזמנה, כמו הבה נבנה לנו עיר. הבו לה' בני אלים.
רבי יצחק אמר: הבה נתחכמה לו. פירושו, נהיה אליו בהסכם הדין. פֶּן יִרְבֶּה. ורוח הקודש אומרת, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. ומלאכי השרת היו להם (למצרים) לְשִׂכִים וְלִצְנִינִם כמ"ש: וַיָּקֻצוּ, מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שפירושו, בני ישראל של מעלה, שהם המלאכים, שהיו נעקצים ממלאכי השרת. כאותם הקוצים, שאנשים נעקצים מהם.
וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים
אמר רבי יהודה אמר רבי יצחק: מה הייתה מחשבתם של המצרים, למנוע מישראל פרייה ורבייה (לכאורה היו רוצים יותר עבדים), ומחשבתו של השר הממונה עליהם, שהביא זאת בליבם? כי ויאמר אל עמו, השר שלהם, אמר להם שבן אחד עתיד לצאת מישראל, שיעשה דין על ידו באלוהיכם.
אמר רבי יוחנן: בשעה שאמר משה: וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, הלך דוּמה, שֹרו של מצרים, מרוב פחד ד' מאות פרסה. אמר לו הקב"ה, גזרה נגזרה לפני ואין להשיבה, שכתוב: יפקוד ה' על צבא המרום במרום. באותה שעה הוסרה השׂררה ממנו, ונתמנה דומה להיות שר של גיהינום, לדון שם נפשות הרשעים. רבי יהודה אומר נתמנה על המתים בגיהינום.
אמר רבי חנינא: ובאלׂהיהם עשה ה' שפטים. וכי באלוׂה של כסף או של זהב ושל עץ ושל אבן, יש שפטים? אלא של כסף ושל זהב היו ניתכים מאֲליהם, ושל עץ נרקבים. כאשר אדם עובד לכסף וזהב ולעץ, רואה הוא שאין בהם שום ממשות.
אמר רבי אלעזר: אלוׂה של מצרים שֶׂה היה. וציווה הקב"ה לעשות בו שפטים, לשרוף אותו באש כמ"ש פסילי אלׂהיהם תשרפון באש, כדי שיהיה ריחו נודף. ועוד, ראשו על כְּרָעָיו ועל קִרְבּוֹ, בדרך ביזיון. ועוד, שעצמותיו מושלכים בשוק. וזאת הייתה למצרים קשה מכולן כמ"ש: שפטים.
אמר רבי יוחנן: באלׂהיהם ממש עשה שפטים. וזהו השר שלהם, לקיים יפקוד ה' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה על האדמה. וכל זה היו יודעים החכמים שבהם. וכל שכן השר שלהם. ע"כ כתוב: הָבָה נִתְחַכְּמָה.
רבי יוחנן אמר: הרבה עבודות זרות הייתה במצרים (שעבודה זה היא מצד הפירוד, לכן ריבוי אלילים, ריבוי זמנים ומקומות). ונהר נילוס אלׂה שלהם היה, והוא היה בכלל אלׂהיהם. ובכולם עשה ה' שפטים. אלׂהיהם מוכים תחילה ואחר כך האומה. וכן נילוס הוכה בתחילה והעצים והאבנים, שעבדו אֲליהם כמ"ש, ויהי הדם בכל ארץ מצרים ובעצים ובאבנים, שהיו להם אלוהות ממש. על צבא המרום במרום כתוב, ונילוס לא היה במרום אלא בארץ. לרוב מימיו של נילוס הם נדמים כמו שהיה הנהר במרום. השר שלהם מוכה בתחילה ואח"כ שאר אלׂהיהם.
הכאת האומה של מצרים ממש לא הייתה אלא בים. שכתוב: לא נשאר בהם עד אחד, ומקודם לכן נעשה שפטים באלׂהיהם. וע"כ כתוב: פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה, שנבאו על העתיד, כפי מה שקרה להם. וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל-שֹׂנְאֵינוּ, נבאו על מחנות מלאכים העליונים שיהיו שרויים בתוכם. ונלחם בנו, נִבאו על מה שכתוב, ה' ילחם לכם. ועלה מן הארץ, כמ"ש: ובני ישראל יוצאים ביד רמה.
מלחמה בחיצונית בלבד אינה מניבה תוצאות, שהרי כל התיקון הוא פנימי. כאשר אדם פועל בקדושה, בצדיקות, עם ברית אמונית – יש באפשרותו להתנגד לדין שנעשה בו, ואפילו לנצל את הדין ולפעול נגד הצד האחר, כך היה כאשר רצו מלאכי מצרים להתחכם בעליונים על ישראל, לגזול את כוחם ולהפנותו כנגדם. אדם חזק לוקח את הייסורים כאתגר להתקדמות, ואומר כֵן יִפְרֹץ – והצד המצרי אומר פֶּן-יִרְבֶּה.
רואים מקרים בהם נלקחת מאדם חיצוני קריירה, או תהילה מאומן, מאבד הם את הכבוד המזויף מהסביבה ואינם מסוגלים להתמודד. אך את הגאווה יש לבזות שכולם יראו את האבסורד שדבר חיצוני מקבל את השליטה.
שאלות חזרה ושינון זהר שמות צז-צט
1. מהו חוסך שבטו שונא בנו, כיצד זה קשור ליחס בין הקב"ה ליעקב ועשיו?
2. מה אתה לומד מסיפורו של ר' יצחק שראה איש אחד בוכה תחת האילן באות ש"ט?
3. מהו עבד כי ימלוך בנפש האדם?
4. מהו אראלים צעקו חוצה?
5. האם יש מלאכים שאינם של שלום אם כן מי הם ומה תפקידם?
6. הסבר מהו אריה שאג מי לא ירא?
7. עד מתי תהיה מציאות של עבודה קשה ואתגר ליהודים ולאנשות בכלל ע"י המציאות הגשמית?
לא האני הכוזב, לא הגוף ולא החיצוניות אמורים לנהל את האדם. וכאשר נותן הוא את הממשלה ללב, לחיצוניות כתוב: תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ, דהיינו הרצון . לכן יבדוק האדם שלא יהיה נרעש ונמשך אחר החיצוניות, שאז הוא בחינת תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, דהיינו שהפך את היוצרות, את הרצונות. במקום להמליך את האמצעים החיצוניים, על האדם להשתמש בהם בכדי להפעים את פנימיותו לרכישת אמונה. וגם אם מופעל עליו לחץ גדול מחוץ, ממשיך לשמור על האמונה – זהו האימון של האדם. כל אתגר שמגיע לאדם הוא הזדמנות לתת לצד הבורא, לנשמה לשלוט, כלומר על האדם להגדיל את התפיסה הפנימית שעליו להנהיג הכל בדרך של אחדות ואהבה – למרות הקורה בחוץ.
עָלֶיךָ לִהְיוֹת אַרְיֵה שָׂמֵחַ וְלֹא חָתוּל מֶּיָילֶל. אריה גימטרייה גבורה, עליו להיות שמח מפני שיש בו כוח גבורה לוותר על עצמו, במקום להיות שתלטן מפגין מנהיגות. שמח יכול להיות מי שמסוגל להתגבר ולערב את מידת החסד עם הגבורה. שמחה באה מתוך כוח אמוני גדול – לערב שם אדנות עם שם הויה.
ישנו מתאם בין פנימיות לחיצוניות, בין עולם זה לעולמות עליונים. מאחר וישראל נבחר כחלוץ בתיקון העולם, ההשגחה עליו פרטית, העול והאחריות שלו גדולים ביותר. ומדרך ההשגחה גם להשתיל מחשבות בלב, בכדי לנווט בפנימיות את האדם.
שד) כתוב: חוֹשֵׂךְ שבטו שונא בנו. וכתוב: אהבתי אתכם, אמר ה'. וכתוב: ואת עֵשָו שנאתי. שנאתי הוא כמ"ש: חושֵׂך שבטו שונא בנו. שנאתי אותו, וע"כ חשַׂכתי שבט ממנו. כל שכן תלמידי חכמים, שאינו חוֹשֵׂךְ שבטו מהם, שהקב"ה אינו רוצה, שיפרדו מעץ החיים אפילו רגע אחת.
האם ניתן לחשוב שהשם יתברך שונא מישהו? אלא ששנאה פירושה פירוד, ריחוק בצורה – ואהבה זה איחוד בהשוואת צורה. הכל לפי תפיסת הבורא שבאדם, שמחובר לראש ולא לגופים. בגלל השנאה לעשיו, ההשגחה עליו כללית בלבד, הוא מקבל עושר גשמי וחושב שהוא מנהל את העולם.
שה) ויאמר אל עמו. נתן להם עצה, לעשות להם (לישראל) רע. אמר רבי תנחום, יודעים היו המצרים בחכמת הכוכבים שלהם, שסופם שיוכו בשביל ישראל. ולכן הקדים השר שלהם לעשות עימהם רעה.
שו) רבי יצחק פגע (פגש) בהר וראה איש אחד שהיה ישן תחת האילן. ישב שם רבי יצחק. בעוד שהיה יושב, ראה הארץ שמתנודדת, ואותו אילן נשבר ונפל, וראה בקעים חורים בארץ, והארץ הייתה עולה ויורדת.
שז) נעור אותו האיש, צעק לעומת רבי יצחק, ואמר לו, יהודי יהודי, בכה ונהם, כי עתה מקימים ברקיע שר אחד, ממונה, מושל עליון, והוא עתיד לעשות עימכם רעה רבה. ורעש זה של הארץ היה בשבילכם. כי כל זמן שהארץ רועשת, הוא בעת שקם ממונה ברקיע, שיעשה עימכם רעה.
שח) תמה רבי יצחק ואמר תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ, תַּחַת-עֶבֶד, כִּי יִמְלוֹךְ. שפירושו, ממונה, שהיה מקודם משועבד תחת מושל אחר, ועתה מָלַךְ, ונתנו לו ממשלה, ורגזה הארץ. ומכל שכן כשממונה ההוא ימשול על ישראל, ודאי שהארץ רוגזת ורועשת.
שט) אמר חמא בר גוריא: כשהניח הקב"ה את ישראל תחת ממשלת האומות, ישב וגעה ובכה כמ"ש: במסתרים תבכה נפשי. אמר רבי יוסי במסתרים, בעולם אצילות.
הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה
שי) בא רבי יהודה אל רבי אלעזר שהיה יושב וידו בפיו, והיה עצב. שאלו במה עוסק אדוני? אמר לו: בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנוֹ כְּעָב מַלְקוֹשׁ. אם האדון עצב, ומכל שכן אם הוא גועה ובוכה, מה עושים משמשיו? שכתוב אראלם צעקו חוּצה. מהו חוּצה? (מחוץ לתפיסת הבורא) שאדונם בפנים, כמ"ש במסתרים תבכה נפשי. והם חוּצה. אדונם בבתים הפנימיים, באצילות, והם בבתים החיצוניים, בבי"ע. בתים הפנימיים הם מעשרה כתרי המלך, מע"ס דז"א דאצילות (מדרגת הקב"ה – המוחין של האדם בחוץ ומצער אותו שאין לו תובנות להתגבר).
שיא) מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם, מַר יִבְכָּיוּן. וכי יש מלאכים שאינם של שלום? יש מלאכים בעלי דין הקשה, הנמשכים מספירת הגבורה. ויש שהם בעלי הדין שאינו קשה, הנמשכים ממלכות. ויש שהם בעלי דין ורחמים, הנמשכים מת"ת. ויש בעלי רחמים, שאין בהם דין כלל, הנמשכים מבינה. והם נקראים מלאכי שלום. מלאך זה כוח, ומלאכה זו פעולתו. יש ומלמעלה באה הנהגה של דין, כאשר יהודי סר מהדרך ויש להחזירו לקו, ע"י כוח הגבורה. בסופו של דבר המטרה להגיע לשלום.
שיב) שואל אם כן, כל אלו השרים הממונים על העמים, כשרואים את אדונם עצוב, מחמת שעבוד ישראל, למה עובדים בפרך עם בניו? אינם עושים אלא מה שמוטל עליהם, רצון אדונם עושים. כאשר שֹם הקב"ה את בניו בגלות, הוא דואג שיהיה מי שיזכיר להם שהגלות אינה טובה. כמובן שאין הקב"ה באמת עצוב, אלא שמצטער שעדיין אינו יכול לתת לבניו את ההטבה.
שיג) רבי דוסתאי אמר: בשעה שבניו של הקב"ה נמסרו למושלי העמים, מתאספים י"ב בתי דינים, דהיינו המלכות, שיש לה י"ב צירופי אדני, אותיות דינא (גימטרייה מכה). וכיוון שנתבטל הזיווג הויה אדנ"י, שי"ב צירופי אדני היו מקבלים מי"ב צירופי הויה, ע"כ נאספו י"ב צירופי אדני. ומשתקעים בתוך תהום הגדול, הבינה. בכה האדון, הבינה, בכיות בהרמת קול, הנקרא געיות. שבינה ירדה מחמת עליית המלכות לקטנות, המכונה בכייה.
ורצות ויורדות שתי דמעות מן נקבי עיניים (עיניים בחינת חוכמה, נקבי – בינה שעלתה לחוכמה), בינה, לתהום הים הגדול, המלכות. שנעשה במלכות ב' מיני דינים: מבינה דמלכות וממלכות דבינה. ומתוך שנעשו ע"י עליית המלכות לבינה והתערבותם זו בזו, הן מכונות דמעות, מלשון מדומע. וגם משום שבינה זו נ"ע, וכל היורד ויוצא מנ"ע נקרא דמעות כמ"ש, משפטיך תהום רבה. שהוא מחמת שהדין שבמלכות עלה לבינה, שנקראת תהום רבה, ונעשה בה משפטים, דין. ומתגלגלים עליונים למטה, ונבקעו התחתונים, וירדו מאתיים וארבעים מדרגות כמ"ש: אריה שאג מי לא יירא.
זוהר מבאר כאן, איך נעשה ירידתם של זו"ן לו"ק בלי ראש, בזמן שנמסרו ישראל לגלות בין העמים. שאז עלתה המלכות לבינה (התודעה של האדם), הנקראת תהום רבה. ועל ידי זה באה הבינה לקטנות, ונעשה ב' מיני דינים במלכות, המכונים דמעות. וישסו"ת, שהיה מחובר עם או"א, ירדו עתה למטה, מחמת המסך דמלכות שנתעלה בחצי הבינה. כי מחמת זה נתחלקה הבינה לב' פרצופים:
א. ג"ר שבה נקראים או"א, שהם נשארו במעלתם, להיותם מחצי הבינה שלמעלה ממסך.
ב. ישסו"ת, שהם מחצי בינה שלמטה מהמסך דמלכות, ירדו למטה, ונמצא שישסו"ת שהיו עילאין נתגלגלו למטה.
ואח"כ נתבקעו גם כח"ב תו"מ של ישסו"ת, מחמת עליית המלכות לבינה. שכתר חכמה וחצי בינה נשארו למעלה ממסך דמלכות, וחצי בינה ת"ת ומלכות ירדו למטה ממסך המלכות העומד בחצי בינה.
וכמ"ש: נתבקעו התחתונים, שישסו"ת שכבר יצאו מאו"א למטה, נתבקעו גם הם, וירדו מאתיים וארבעים מדרגות, שהם חצי בינה ות"ת ומלכות, שהם מאתיים וחמישים, כי ספירת ישסו"ת הם בסוד מאות. אלא משום שהמלכות דמלכות עלתה ונשארה למעלה באו"א עילאין, ע"כ לא נשארו במלכות דישסו"ת, שהיא בסוד מאה, אלא צ' ספירות ראשונות שלה עד יסוד. ונמצא, שאין בה אלא צ' ספירות, וע"כ נבחנים שירדו רק ר"מ מדרגות ולא ר"נ. ואלו ב' מדרגות וחצי שירדו מישסו"ת, הם נתלבשו בזו"ן. והם ו"ק בלי ראש. כי הג"ר, הכתר החכמה וחצי הבינה העליונה, חסרות מהן. ומשום זה נשארו הזו"ן בלי זיווג ובו"ק חסר ראש. עד שיגאלו ישראל מן הגלות. ואע"פ שיש זמנים ומועדים, ועל ידי התפילות, שזו"ן חוזרים ומשיגים ג"ר גם בימי הגלות, אמנם אין זה בקביעות. אבל בזמן הגאולה, יחזרו לג"ר בקביעות, כמו או"א שבימי הגלות.
שיד) בשעה שמסר הקב"ה את ישראל לשר מצרים, גזר עליהם ז' גזירות, שישעבדו בהם מצרים כמ"ש: וימררו את חייהם, בעבודה קשה, בחומר, ובלבנים, ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם, אשר עבדו בהם בפרך. וכנגדן שבע לטוב: ובני ישראל פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאוד, מאוד, ותימלא הארץ אותם. כלומר נתן להם אפשרות לגדול, ומאחר ושמרו
לא האני הכוזב, לא הגוף ולא החיצוניות אמורים לנהל את האדם. וכאשר נותן הוא את הממשלה ללב, לחיצוניות כתוב: תַּחַת שָׁלוֹשׁ, רָגְזָה אֶרֶץ, דהיינו הרצון . לכן יבדוק האדם שלא יהיה נרעש ונמשך אחר החיצוניות, שאז הוא בחינת תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ, וְשִׁפְחָה כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, דהיינו שהפך את היוצרות, את הרצונות. במקום להמליך את האמצעים החיצוניים, על האדם להשתמש בהם בכדי להפעים את פנימיותו לרכישת אמונה. וגם אם מופעל עליו לחץ גדול מחוץ, ממשיך לשמור על האמונה – זהו האימון של האדם. כל אתגר שמגיע לאדם הוא הזדמנות לתת לצד הבורא, לנשמה לשלוט, כלומר על האדם להגדיל את התפיסה הפנימית שעליו להנהיג הכל בדרך של אחדות ואהבה – למרות הקורה בחוץ.
עָלֶיךָ לִהְיוֹת אַרְיֵה שָׂמֵחַ וְלֹא חָתוּל מֶּיָילֶל. אריה גימטרייה גבורה, עליו להיות שמח מפני שיש בו כוח גבורה לוותר על עצמו, במקום להיות שתלטן מפגין מנהיגות. שמח יכול להיות מי שמסוגל להתגבר ולערב את מידת החסד עם הגבורה. שמחה באה מתוך כוח אמוני גדול – לערב שם אדנות עם שם הויה.
שאלות חזרה ושינון בזהר שמות צד-צו
1. מה ההבדל בין המושגים "מלך מצרים" או "פרעה מלך מצרים"?
2. מה אתה למד על כך שיש הנהגה מיוחדת ושלמה על השרים הממונים על העמים?
3. עפ"י איזה חוק ישראל מושכים כוחותיהם מן הקב"ה ואילו אומות העולם מן השרים הממונים?
4. מדוע המכשפים מזכירים את שם האם ולא את שם האב? מהו שבלק אף את שם האם לא הזכיר אלא אמר "עם יצא ממצרים"?
5. מהן ב' הסיבות שאומות העולם נשמרים ועם הקב"ה לכאורה אינם נשמרים?
6. מה מלמד אותנו הסיפור של רבי יוסי ורבי אחא עם הנחש באות ש"ב?
שְׁמוֹת צד-צו
נוֹלַדְתָּ כִיהוּדִי? תְּחוּיָב לְהִתְנַהֵג כִיהוּדִי!
שם האב הוא רעיון רוחני, ושם האם ממשי. אימו הכוונה מלכות הכלולה בבינה, רצון לקבל בהשפעה – זוֹ הָמֶּסוּגָלוּת שֶׁל עִם סְגּוּלָה. אור הזכר אינו מתפשט לגוף, ואילו באודם של אימא, היא התכללות מלכות בבינה, ניכרת ההבחנה בין יהודי לגוי. לכן מי שנולד לאם יהודיה, זהו רק סימן שיש בו הפוטנציאל להיות יהודי, דהיינו להתנהג כיהודי.
התורה שומרת על האדם, ויש להרהר דרך התורה, לחשוב ולפרש את המציאות דרך תלמוד עשר ספירות. חוקי העולמות העליונים, להם אנו מחויבים, הם למעשה פנימיות האדם, שנשמתו היא חלק אלוקה. ובלי להבין את פנימיותנו – לא נבין כלום בחיים, ובוודאי לא את תפקידנו.
ישנם מספר מקרים בתנ"ך בהם כתוב: "אמר בליבו", מלמד שמדובר במחשבות שמושתלות מלמעלה בפנימיות האדם. עם ישראל הוא כלל כלפי אומות העולם, והקב"ה הוא הכלל שעם ישראל פרט כלפיו. לכן עם ישראל מוּשגח ישירות ע"י הקב"ה, ממנו מושכים את כוח ההנהגה והאמונה, ולאומות העולם ישנם שרים ממונים.
החשש של המצרים היה שאם הממונה כל כך גדול – השם יתברך, הם עלולים להפסיד לעם ישראל. למעשה החשש של המצרים היה שאמונה של בני ישראל תשתלט עליהם, חששו "מכפיה דתית".
בחיצוניות יכול אדם להרגיש עשיר בצבירת גשמיות, ואילו בפנימיות היגיעה היא בתהליך ארוך ודורש התמדה. לכן הרגש הנקודה הפנימית בנפש, היא הענייה כל זמן תיקון. ההשגחה הפרטית היא על עם ישראל, הדין שומר, ולא בכדי עם ישראל הוא היחד ששורד במהלך כל זמן התיקון, ואילו אומות העולם תחת ההשגחה כללית בלבד, לכאורה הם עולים ולאחר זמן יורדים ונעלמים.
רצה) וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם, מִמֶּנּוּ. אמר רבי שמעון: על כל פנים מלאך מושל ממונה על מצרים היה. מי שאמר אל עמו, הנה עַם בני ישראל רב ועצום ממנו. וכן הוא ברובו של הפרשה, שלא נאמר אלא מלך מצרים סתם, השר הממונה על מצרים. ואם כתוב, פרעה מלך מצרים, הוא פרעה ממש.
רצו) אמר רבי שמעון: לפיכך כתוב: וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּו, אכניס מחשבה בליבם, שיהיו חושבים, הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. ממנו, מן הממונה שלהם. כי הם אמרו בליבם, שאלקים והעוצמה של ישראל, גדול וחזק מן הממונה המושל של מצרים.
רצז) כל אומות העולם מושכים חוזק מן השרים הממונים בשמים עליהם. וישראל מושכים כוחותיהם מן הקב"ה. והם נקראים, עם ה', ולא עם של מושל ממונה. כאן נקראים המצרים עמו של הממונה. ישראל נקראים עם ה', ושאר האומות נקראים עמו של המושל הממונה שלהם. שכתוב, כי כל העמים ילכו איש בשם אלוקיו, ואנחנו נלך בשם ה' אלוקינו לעולם ועד.
רצח) אמר רבי אבא: וַיֹּאמֶר אֶל-עַמּו הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. מהו עם בני? אלא עם בני ישראל ממש, עם בני ישראל שלמטה, ישראל הגשמי, הנמשך מישראל של מעלה, ז"א. אבל העם עצמו אינם מיוחסים לישראל של מעלה, וע"כ הוסיפו המילה עם. כי חשבו שעם בני ישראל שלמטה הם, ולא עם ה', ז"א. וכתוב: וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ולא כתוב, מפני עם בני ישראל ממש, שהוא ישראל של מטה. כי לבסוף הכירו, שהם בני ישראל של מעלה, עם ה'.
רצט) רבי יוחנן היה עוד לפני רבי יצחק, שאל: מה ראה בלק לומר, הנה עם יצא ממצרים. ולא אמר, הנה עם בני ישראל. אלא בלק מכשף גדול היה, וכן דרך המכשפים לקחת הדבר שאין בו חשד. וכן אין מזכירים לעולם שם אביו של אדם, אלא שם אימו, שהוא דבר שאין בו חשד. וע"כ לא הזכיר בלעם, בני ישראל, שם האב.
ש) שכן דרך השדים, שמעיינים בדבר ההוא, שנאמר להם מפי המכשפים. אם הוא שקר, מודיעים להם דברי שקר. ואם הוא אמת, כל מה שאומרים להם הוא עכ"פ אמת לזמן קצר. כל שכן אם המכשפים רוצים מהם, שיעשו מעשה, ודאי שהם מדקדקים לומר אמת בלי חשד. וע"כ אין מזכירים שם אביו של אדם. אלא בלק, דרך ביזיון אחז, הנה עם יצא ממצרים. כלומר, שאין אנו יודעים ממי הם (אומר לא שהם אפילו לא "שתוקים" – דהיינו שוּתקים שאין יודעים מי האב, אלא "אסוּפים" – דהיינו שנאספו בשוק ואפילו אין יודעים מי האם). המכשפים מפעילים הכישופים ע"י שדים, ואין להם עניין לומר לשד דבר שקר, שאז יקבלו תשובה שיקרית, לכן אין הם אומרים לשד את שם האב, מפני שאין ביטחון שהכן זה האב.
שא) אמר רבי יוחנן: מפני מה עם שהוא תחת הנהגת השרים, נשמרים, והעם של הקב"ה, אינם נשמרים (נראה שיש להם בעיות)? אמר רבי יצחק: העני אינו דומה לעשיר. העני צריך לשמור על שלו, מפני שבני אדם אינם יראים מלהתגרות בו. העשיר אינו שומר על שלו, משום שהכל יראים להתגרות בו (ישראל הוא עני מפני שעדיין לא הגיע לתיקונו, אומות העולם שמחים בילוי הרצון לקבל). ישראל, שהם בהנהגת המלך האוהב אמת ודין. ודין הראשון הוא עושה באנשי ביתו, כי רוצה שיהיו שמורים מן החטא יותר מכל האומות כמ"ש: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה.
שב) רבי יוסי ורבי אחא יצאו לדרך. רבי יוסי הרהר בדברי העולם ורבי אחא הרהר בדברי תורה. ראה רבי יוסי נחש (מחשבות חיצוניות) שהיה רץ אחריו. אמר לרבי אחא, אתה רואה את הנחש הזה הרודף אחרי. אמר רבי אחא, איני רואה אותו. רץ רבי יוסי והנחש אחריו. נפל רבי יוסי, והדם נוזל ויורד מחוטמו. שמע שהיו אומרים: רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה; עַל-כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם, אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם. כלומר, שבזכות זה ניצל מן הנחש. אמר רבי יוסי, ומה על שעה אחת שחדלתי מדברי תורה ופניתי לדברי העולם, עלתה לי כך. מי שהזיח דעתו לגמרי מדברי תורה, על אחת כמה וכמה. ההקפדה על תלמיד חכם, גדולה יותר.
שג) פתח: כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ, בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ יָדַע לֶכְתְּךָ, אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה וכן כתוב: הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב. נחש שָׂרָף, למה היה כאן במדבר? אלא לקחת על ידו עונש מישראל, בכל זמן שמתפרדים מן עץ החיים. שכתוב בו, כי הוא חייך ואורך ימיך.
כתוביות: יהודי, גוי, השגחה פרטית, השגחה כללית
שם האב הוא רעיון רוחני, ושם האם ממשי. אימו הכוונה מלכות הכלולה בבינה, רצון לקבל בהשפעה – זוֹ הָמֶּסוּגָלוּת שֶׁל עִם סְגּוּלָה. אור הזכר אינו מתפשט לגוף, ואילו באודם של אימא, היא התכללות מלכות בבינה, ניכרת ההבחנה בין יהודי לגוי. לכן מי שנולד לאם יהודיה, זהו רק סימן שיש בו הפוטנציאל להיות יהודי, דהיינו להתנהג כיהודי.
התורה שומרת על האדם, ויש להרהר דרך התורה, לחשוב ולפרש את המציאות דרך תלמוד עשר ספירות. חוקי העולמות העליונים, להם אנו מחויבים, הם למעשה פנימיות האדם, שנשמתו היא חלק אלוקה. ובלי להבין את פנימיותנו – לא נבין כלום בחיים, ובוודאי לא את תפקידנו.
ישנם מספר מקרים בתנ"ך בהם כתוב: "אמר בליבו", מלמד שמדובר במחשבות שמושתלות מלמעלה בפנימיות האדם. עם ישראל הוא כלל כלפי אומות העולם, והקב"ה הוא הכלל שעם ישראל פרט כלפיו. לכן עם ישראל מוּשגח ישירות ע"י הקב"ה, ממנו מושכים את כוח ההנהגה והאמונה, ולאומות העולם ישנם שרים ממונים.
החשש של המצרים היה שאם הממונה כל כך גדול – השם יתברך, הם עלולים להפסיד לעם ישראל. למעשה החשש של המצרים היה שאמונה של בני ישראל תשתלט עליהם, חששו "מכפיה דתית".
בחיצוניות יכול אדם להרגיש עשיר בצבירת גשמיות, ואילו בפנימיות היגיעה היא בתהליך ארוך ודורש התמדה. לכן הרגש הנקודה הפנימית בנפש, היא הענייה כל זמן תיקון. ההשגחה הפרטית היא על עם ישראל, הדין שומר, ולא בכדי עם ישראל הוא היחד ששורד במהלך כל זמן התיקון, ואילו אומות העולם תחת ההשגחה כללית בלבד, לכאורה הם עולים ולאחר זמן יורדים ונעלמים.
המלך מסובב הסיבות נותן ממשלה לגויים למען שכלול ישראל שישמרו את אמונתם.
רבי יצחק פתח: עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ נִרְדִּי נָתַן רֵיחוֹ. עד שהמלך, זהו הקב"ה כמ"ש, כה אמר ה' מלך ישראל. וכתוב, ויהי בישורון מלך. במסיבו, בין כנפי הכרובים, שעל ארון העדות. נרדי נתן ריחו, שגרמו שיסתלק הקב"ה מביניהם. ונתן ריחו, פירושו ריחם הרע. ריח טוב זה ז"א, רוחניות המבוססת על אמונה בג' האבות, בחינת ההדס, זהו הריח שמקשר לנשמה.
בעוד שהקב"ה היה נותן התורה לישראל. שכתוב: וַיְהִי-שָׁם עִם-יְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה, בעוד שהיה כותב התורה לישראל, עזבו את ריחם הטוב (אותה רוחניות שכבר זכו לקנות במעמד ההר) ואמרו, אלה אלוהיך ישראל. נתן, פירושו, עזב.
עַד שֶׁהַמֶּלֶךְ בִּמְסִבּוֹ. בעוד שהיה הקב"ה יורד על הר סיני, לתת תורה לישראל. נרדי נתן ריחו, נתן ריחו הטוב, שכתוב, שאמרו נעשה ונשמע.
סנהדרין קד: אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש. הגויים הם שליחים שגורמים ויוצרים לישראל צורה שבאה כדין, ולעיתים של רחמים כאשר הולכים ישראל בדרך תורה, בחינת אדם הכובש את יצרו, והכל בכדי להביאם בדרך אמונית לצורה של השפעה. ואם חלילה אינם רוכשים צורת השפעה, יביא להם מלך כהמן. אדם השולט על תכונת ישר-אל שבתוכו, הוא שולט על כל עולמו. לכן תפקיד האדם להיות יצרן, לצייר צורת בדמיון שיביאו אותו לרכישת אמונה. להפוך את כל הצורות שבעל מנת לקבל, להשפעה.
לכל אומה יש שר למעלה, וכשהקב"ה נותן ממשלה לזה, משפיל לזה. וכשנתן ממשלה לשר ההוא של מצרים, אין לו הממשלה אלא בשביל ישראל כמ"ש: היו צָרֶיהָ לראש.
ישראל הם כנגד כל שאר אומות העולם. מה שאר העמים הם שִבעים, אף ישראל הם שבעים כמ"ש, כל הנפש לבית יעקב הבאים מצריימה שבעים. ומי שמושל על ישראל, הוא כאילו מושל על כל העולם. שהם הכלל.
מכאן נשמע שישראל הם שבעים. שכתוב, ובני ישראל, פרו, וישרצו, וירבו, ויעצמו, במאוד, מאוד. הרי כאן שבע מדרגות, וכל מדרגה כוללת
עשרה, הרי שבעים. כתוב אחר זה, ויקם מלך חדש על מצרים. שמחמת שליטתו על ישראל, שהם כנגד שבעים אומות, נבחן כמלך חדש.
שאל רב הונא: למה נשתעבדו ישראל בכל האומות? אלא כדי שיתעלה על ידם העולם. כי הם כנגד כל העולם. וכתוב, ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. ומה הקב"ה הוא אחד, אף ישראל הם אחד, שכתוב, גוי אחד בארץ. מה שמו של הקב"ה הוא אחד ונתפרשׁ בשבעים שמות, אף ישראל אחד ונתפרשו בשבעים.
תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ
תַּחַת שָׁלוֹשׁ רָגְזָה אֶרֶץ… תַּחַת עֶבֶד כִּי יִמְלוֹךְ. אין לך אומה שפלה ונקלה ונִבְזֶה לפני הקב"ה, כמו המצרים. ונתן להם הקב"ה ממשלה בשביל ישראל. וְשִׁפְחָה, כִּי תִירַשׁ גְּבִרְתָּהּ, זו הגר, שהולידה את ישמעאל. ישמעאל, שעשה כמה רעות לישראל, ומשל בהם, ועינה אותם בכל מיני עינויים, וגזר עליהם כמה שְׂמָדות, ועד היום הם משתלטים עליהם, ואינם מניחים אותם לעמוד בדתם. ואין לך גלות קשה לישראל, כמו גלות ישמעאל (מפני שהוא דומה לישראל, והגלות אצלו קשה בגלל הקרבה, שבטעות אפשר לחשוב שהם בסדר, וחושבים שהם בני המלך).
רבי יהושע היה עולה לירושלים, ובדרך ראה ערבי אחד, שהיה הולך בדרך ובנו עימו. פגעו ביהודי אחד. אמר הערבי לבנו, יהודי מגואל זה שמאס בו אדונו. לַכְלֵך אותו וּרְקק בזקנו שבע פעמים, שהוא מזרע עליונים, מאברהם יצחק ויעקב. ואני יודע ששבעים אומות משועבדים בהם. הלך בנו ואחז בזקנו של היהודי. אמר רבי יהושע עליונים עליונים, דהיינו שהתפלל בזכות אבות, גוזר אני על העליונים, על הערבי ובנו, שמחזיקים עצמם עליונים על היהודים, שירדו למטה. עד לא גמר רבי יהושע דבריו, נבלעו במקומם בתוך האדמה. הזוהר מדבר רק מצד נשמת האדם, הכל בגוף אחד, וכאן מלמד שיש לקבור באדמה את בחינת הרצונות הערביים הכופרים הללו שבנפש, כפי שמשה קבר את הרצון המצרי בחול.
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם
עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיּוֹם וְנָסוּ הַצְּלָלִים. עד שיפוח היום, נאמר על גלות ישראל, שהם יהיו משועבדים בגלות עד שיגמר יום ההיא של ממשלת האומות. למדנו, אלף שנים ממשלת כל האומות ביחד על ישראל. ואין לך אומה שלא תשתעבד בהם. ויום אחד (גמר תיקון), הוא כנגד מה שכתוב: והיה יום אחד הוא יודע לה'.
עד שיפוח היום. קודם שיפוח יום ההוא של האומות. ונסו הצללים, הם הממשלות ששלטו עליהם. אלך לי אל הר המור, אמר הקב"ה, אלך לי לנַעֵר האומות מירושלים, שהוא הר המור, כמ"ש, בהר המוריה אשר בירושלים. ואל גבעת הלבונה, זהו בית המקדש אשר בציון, שכתוב בו, יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון. כדי לנַעֵר משם את הרשעים כמ"ש: לאחוז בכנפות הארץ, וְיִנָעֲרוּ רשעים ממנה, כמי שאוחז בשמלה לנער את הטינופת ממנה.
אמר רבי יוסי: עתיד הקב"ה להתגלות בירושלים של מטה ולטהר אותה מטינופת העמים, עד שלא נשלם יום ההוא של האומות. אין ממשלת האומות על ישראל, אלא יום אחד בלבד. והוא יומו של הקב"ה, שהוא אלף שנים (דהיינו שליטה על מדרגת החוכמה, וכאן נצרכת זהירות) כמ"ש, נְתָנַנִי שוממה כל היום דווה. יום אחד לבד, ולא יותר.
אמר רבי יוסי: אם ישתעבדו יותר מאלף שנים, הוא אינו על פי גזרת המלך, אלא על שאינם רוצים (ישראל) לשוב בתשובה לפניו. וכתוב: וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וגו', וְשַׁבְתָּ עַד יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ. וכתוב: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ, בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם, יְקַבֶּצְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָָ.
סנהדרין קד: אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש. הגויים הם שליחים שגורמים ויוצרים לישראל צורה שבאה כדין, ולעיתים של רחמים כאשר הולכים ישראל בדרך תורה, בחינת אדם הכובש את יצרו, והכל בכדי להביאם בדרך אמונית לצורה של השפעה. ואם חלילה אינם רוכשים צורת השפעה, יביא להם מלך כהמן. אדם השולט על תכונת ישר-אל שבתוכו, הוא שולט על כל עולמו. לכן תפקיד האדם להיות יצרן, לצייר צורת בדמיון שיביאו אותו לרכישת אמונה. להפוך את כל הצורות שבעל מנת לקבל, להשפעה.
בעולם זה האדם נמצא בחשכות, תחת שליטת הגוי שבנפשו כמו בגלות מצרים. הקליפה היא תפיסת עולם מדוּמה, שכובשות את האדם, ומעבידה אותו. כאן כל ההבנות שלו משתעבדות למצבים הכי קשים, לתפיסת העולם הזה.
הנשמות שיורדות לתודעת העולם הזה, מהתפיסה הרוחנית לגשמיות, נמצאות למעשה בגלות, וכאשר מתעורר אדם לעבודה רוחנית, הופכים הכוחות העליונים להיות זמינים עבורו.
חייב אדם לרדת למצרים, לתודעת העולם הזה בכדי ללקט את הניצוצות הקדושות. יש תנועה בעולם של עליה וירידה, גלות וגאולה שהן שתי תנועות שקורות כאן וגם בעולמות העליונים. וכך למשל מספר הזוהר על אותו מת שלא יכול להיכנס לגן עדן מפני שהוא בעצבות, כמו מצבו של עם ישראל היה בשעבוד.
הקשר עם הכוחות העליונים, היציבות ושמירת הברית. הם המאפשרים חיים לתחתונים וכוח להתמודד בתנודות.
רבי יוסי ורבי אלעזר אמרו, פרשה זו דברים עליונים יש בה. בשעה שירדו אלו המרכבות ומחנות הקדושים, שהם צורת י"ב השבטים החקוקים למעלה, בשכינה, כולם באו לגור עימהם כמ"ש: איש וביתו באו, שסובב על המלאכים שבאו לגור במצרים, עם בני ישראל. ראובן, שמעון, לוי וכל השאר, שרומזים על צורות י"ב השבטים שבשכינה.
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים מִצְרָיְמָה: אֵת יַעֲקֹב, פתח, בבני ישראל, וסיים, באֵת יעקב. ואומר, שהוחזרה פרשה זו מבני ישראל אל יעקב, שבני ישראל ירדו למדרגת בני יעקב. והכל היה, כלומר שכל הפשטים הם אמת. מצד הסתכלות התחתון, במצב של גלות הירידה היא בחינת יעקב, ומצד הסתכלות העליון כבר רואים בירידה את העליה שתובא – ומופיע שם ישראל.
בשעה שהלכו ישראל בגלות, נתאספו כל הנשמות של השבטים למערת המכפלה. צעקו ואמרו: סבא סבא, הכאב של הבנים אין בעמל עולם הזה מָשְׂלוּ. בניך, כולם משתעבדים בעבודה קשה על ידי אחרים, עושים בהם כל נקמות שבעולם.
בשעה ההיא, נתעורר רוחו של סבא ההיא, יעקב, ביקש רשות וירד למצרים. קרא הקב"ה לכל מרכבותיו והמחנות שלו, ומלכם, והשכינה בראשם וירדו כולם עם יעקב ועם השבטים שלו. השבטים ירדו חיים עם אביהם למצרים. וכן ירדו מתים עם אביהם למצרים כמ"ש: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצריימה. וכתוב, ראובן שמעון לוי. עתה מתים היו וירדו למצרים. וכתוב, ויוסף היה במצרים. כי רוחו לא נפרד ממצרים לאחר מיתתו, שיהיה צריך לחזור ולרדת, כמו שאר השבטים. יוסף, כרַחם אב על בנים, לא נפרד מהם גם לאחר פטירתו. יוסף הרגיש אחריות כלפיהם, הוא עצם הברית.
רעו רבי יהודה בר שלום היה הולך בדרך ורבי אבא היה עמו. נכנסו למקום אחד ללון שם, אכלו, וכשרצו לשכב, הניחו ראשם על תל של עפר, שהיה שם קבר. טרם ישנו, קרא קול אחד מן הקבר, אמר זרע שלי הולך לארץ, כלומר שהולך לאבוד. כבר שתים עשרה שנים שלא נערתי לבד עתה, שפני בני אדם אני רואה כאן.
שאל רבי יהודה: מי אתה? אמר לו יהודי אני ויושב בבדידות כמו מוחרם, כי איני יכול לכנוס לגן עדן בשביל צער מבני, שגנבו עכו"ם בעוד היותו קטן, ומכהו בכל יום, והצער שלו דוחה אותי מלהכנס במקומי, ובמקום הזה לא נערתי רק עתה.
אמר לו: ואתם יודעים בצער של החיים? אמר לו נשבע אני בשֹר של קברי, אם לא התפלה שלנו על החיים, לא היו מתקיימים בעולם אפילו חצי יום. ועתה נערתי כאן, שהיו אומרים לי כל יום שבני יבא כאן במהרה, ואיני יודע אם בחיו או לאחר מיתו.
שאל רבי יהודה: מה אתם עושים בעולם ההוא? נרעש הקבר ואמר לכו קומו, כי עתה מכים את בני. תמהו וברחו משם כחצי מיל. ישבו עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו אדם אחד שהיה רץ ובורח מפני רבו, כי ניצל ממנו בתפלת אביו המת, והיה נוזל דם מכתיפיו. אחזו בו וסיפר להם המעשה שהנכרי שגנבו בהיותו קטן, הכהו עד זוב דם. אמר לו מה שמך, אמר להם לחמא בר ליואי. אמרו ומה היה שמו של אותו המת, אנו יראים לדבר עמו יותר. לא חזרו אליו. אמר רבי אבא, זה שאמרו, שתפלות המתים מגינות על החיים. מאין לנו, כי כתוב ויעלו בנגב ויבא עד חברות, דהיינו להתפלל על קברם של האבות שיתפללו בעדם.
הַמֵּתִים יָדְעוּ בֶּצְעָרַם שֶׁל הַחַיִּים
אמר רבי יהודה: שני נדרים נדר הקב"ה ליעקב. שירד עימו לגור עימו בגלות, ושיעלה אותו מקברו, לראות השמחה של המחנה הקדושה של המרכבות והמלאכים, שגרו עם בניו בגלות, בשעת הגאולה כמ"ש, אנוכי ארד עמך מצרימה, בגלות, ואנוכי אעלך גם עלה בשעת הגאולה. כי עלייה לשון גאולה, כמ"ש: והעליתי אתכם מקברותיכם עַמי. וכתוב, ששם עלו שבטים. יעקב צריך להיות בגאולה עם כל כוחות עם ישראל.
וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ, עַל מִצְרָיִם, אֲשֶׁר לֹא יָדַע, אֶת יוֹסֵף. ביום ההוא ניתנה רשות לשרו של מצרים, שיתחזק על כל שאר העמים. כי עד שלא מת יוסף, לא ניתנה שליטה לממשלת מצרים על ישראל. כיוון שמת יוסף, אז, ויקם מלך חדש על מצרים. ויקם, כמי שהיה שפל וקם. כי ביום ההוא נתגדל שָרו של מצרים.
בעולם זה האדם נמצא בחשכות, תחת שליטת הגוי שבנפשו כמו בגלות מצרים. הקליפה היא תפיסת עולם מדוּמה, שכובשות את האדם, ומעבידה אותו. כאן כל ההבנות שלו משתעבדות למצבים הכי קשים, לתפיסת העולם הזה.
הנשמות שיורדות לתודעת העולם הזה, מהתפיסה הרוחנית לגשמיות, נמצאות למעשה בגלות, וכאשר מתעורר אדם לעבודה רוחנית, הופכים הכוחות העליונים להיות זמינים עבורו.
חייב אדם לרדת למצרים, לתודעת העולם הזה בכדי ללקט את הניצוצות הקדושות. יש תנועה בעולם של עליה וירידה, גלות וגאולה שהן שתי תנועות שקורות כאן וגם בעולמות העליונים. וכך למשל מספר הזוהר על אותו מת שלא יכול להיכנס לגן עדן מפני שהוא בעצבות, כמו מצבו של עם ישראל היה בשעבוד.
הקשר עם הכוחות העליונים, היציבות ושמירת הברית. הם המאפשרים חיים לתחתונים וכוח להתמודד בתנודות.
שאלות חזרה בזהר שמות פה-פז
1. מה היחס בין הכוחות העליונים לכוחות התחתונים ומדוע זה היחס?
2. מה הבדל בין אילן המראה על צדיק לאילן שמראה על הס"א? מהו האילן היוצא דופן בין האילנות?
3. מהו השיח הגדול לשיח הקטן שבין שיחי הסרק שיוצא דופן, דהיינו שמצביע על קדושה?
4. לשם מה צריך את עצי הסרק בעולם והאם מותר לגדוע אותם?
5. מה הבדל בין הירידה בויגש לבין הירידה המדוברת בפרשת שמות?
6. כיצד רואים בפסוק א' בפרשת שמות ב' בחינות: א. המשוייכת בירידה הראשונה (ויגש), והשני הירידה עצמו (שמות)?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
חז"ל מלמדים שאֵין לְךָ עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין מֶמּוּנֶה עָלָיו מִלְמָעְלָה וְשׁוֹמֵר אוֹתוֹ וּמַכֵּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדָל. הקב"ה עשה הפרדה בין הממונים על כל סוג צמחיה, ודרכם הוא מנהל את העולם. אין אפשרות לחבר בין הפרטים אלא בנפשו של האדם. על האדם ללמוד להכיר את הכוחות המאחדים ואת הכוחות הנפרדים שבו, מפני שבלי הפרטים לא יוכל לתפוס את הכלל. ובכדי שיסכים לעבוד גם על הפרטים הלא מורגשים, עליו להחליט וליישם בברית אמונית לעבוד על הפרטים מצד הכלל אליהם הם שייכים.
למרות שבעולמות העליונים ישנו סדר מופתי בין כל הכוחות, כאן למטה ישנה הסתרה. פנימיות האדם היא כנגד העולמות העליונים, וגוף האדם כנגד העולם הזה. החיצוניות באה בכדי לגרות ולהפעים את התיקון הפנימי הנדרש. מכאן החשיבות ההכרחית בלימוד הקבלה, בהבנת הסדר העליון שלפיו יש ליישר את הלב.
במצב של גלות נפשית, שוכח האדם בכלל למה בא לו המקרה (עולם הזה) לפניו. אך כאשר פוגש הוא מציאות, תוך שהוא שומר על ההחלטה האמונית לשמירת הברית, להבנה שכל המקרה החיצוני אינו עומד כשלעצמו, אלא בהשגחה הוא חלק מהכלל – אזי כל ההתמודדות שלו תיצלח בזכות הכלל, בזכות השכינה הקדושה. ירידה למצרים כשלעצמה אינה גלות, כל עוד שומרים על הקשר עם השכינה. המדד לבדיקת טיב הירידה הוא השמחה. עצבות אומר שאדם נפל שבי ביד המקרה החיצוני. כל שיש לעשות זה לפקוח עינים ולראות שהיחד, השכינה נמצאים תמיד לעזור.
אמר רבי יהודה: גַּם אֶת-זֶה לְעֻמַּת-זֶה, עָשָׂה הָאֱלֹהִים, כעין שיש ברקיע, עשה הקב"ה בארץ (ישנה הקבלה אך עם השינויים הנדרשים). וכל מה שיש בארץ, כולם רומזים למה שיש למעלה ברקיע. כי כשראה רבי אבא אילן אחד, שפִרְיוֹ נעשה עוף הפורח ממנו, היה בוכה ואמר: אם אנשים היו יודעים למה הם רומזים, היו קורעים לבושיהם עד הטבור (אפילו במקום שכן נתקבל ההארה) שלהם, על מה שנשכחה החכמה מהם. כל שכן בשאר דברים, מה שעשה הקב"ה בארץ. אם כך למה לא מגלים לנו, ולמה אנו רואים את המציאות בעיוות תודעה של זמן ומקום, ונראה לכאורה כאוס בעולם? התשובה היא שגם אם יראו לנו נכוחה את הסדר העליון – לא נרצה אותו, לא נסכים כל כך מהר לוותר על הרצון לקבל. וכך רואים פער בין תפיסת השכל, לבין המימוש שתלוי בתאוות הלב.
כמו שאמר רבי יוסי: האילנות, חרוב, דקל ופיסטוק, שחכמה נראית מהם, הם מין עץ אגוז, כולם ברכב אחד נרכבו. כי כל אלו האילנות שעושים פירות, חוץ מתפוחים, שהם (מגלים את כוח הנה"י להגיע לגדלות, והם כנגד ג' האבות), אחד הם, שרומזים לת"ת. חוץ השבילים שבהם הם נפרדים, כי לכל אילן יש שביל מיוחד שמאיר בו.
כל אלו האילנות שאינם עושים פירות, והם גדולים, חוץ מערבי נחל, שיש להם סוד בפני עצמם כעין של מעלה, שהם נו"ה, מִיְניקה אחת הם יונקים. שיונקים מחיצוניות בסוד אל אחר, שאינו עושה פירות. וכל אחד מן האילנות הקטנים, חוץ מאזוב, הרומז על יסוד, מאם אחת נולדו, מנוקבא. אם כך מה תפקידם של עצי הסרק? אלא שהם מחזיקים את הסביבה שבה אפשר יהיה לגדל את עצי הפרי. הם נצרכים לעולם, שאף הוא חיצוני לאדם, אך ישנם הבאים ישירות לצד האדם והם מצד הקדושה, ואלו שבאים לצד העולם – באים מטומאה.
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּנֵי יַעֲקֹב
כל עשב הארץ, שנתמנו עליהם שרים חזקים בשמים. שאין לך כל עשב ועשב בארץ, שאין לו כוכב ומזל ברקיע, שמכה אותו ואומר לו גדל. ולכל אחד יש לו סוד בפני עצמו. כמו שיש להם למעלה ממונים מיוחדים, ואין ממונה מתערב בחברו, והזורע כלאיים, מעָרֵב שליטתם זה בזה כמ"ש: הידעת חוקות שמים אם תשים משטרו בארץ. וכתוב, לכולם בשם יקרא. ולכל מה שבעולם יש סוד בפני עצמו. ולא רצה הקב"ה לגלותו ממקומו ולערבו באחר. וקראם בשמות לכל אחד מבני יעקב, שהם שבטים קדושים, שהם קיומו של עולם, על אחת כמה וכמה כמ"ש: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
רבי יוסי אמר: אילו נאמר אֵלֶּה שְׁמוֹת, היה משמע שכן הוא. אשר, וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הוא על חשיבותם של השבטים מקיימי העולם. עתה שכתוב, ואלה שמות, עם ו' נוספת, משמע שעל הראשונים מוסיף.
כי השם ישראל יורה על עלייה וחשיבות. והשם יעקב יורה על ירידה. וכיוון שכתוב כאן, בני ישראל, נאמר על חשיבות השבטים. אבל מטעם תוספת הו', שנאמר, ואלה, זה יורה שמחובר לכתובים הקודמים. ועומד כבר אחר מיתת יעקב ויוסף והשבטים, שאז באו לירידת המדרגה, ונקראים בני יעקב. ואע"פ שהכתוב אומר, בני ישראל, אין זה משום חשיבות, כי מבחינת המדרגה כבר נפלו למדרגת בני יעקב. אלא מטעם אחר, לכבודו של יעקב.
אמר רבי יהודה: חס ושלום לומר שבשעה שאמר הקב"ה: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, היעלה על דעתך, שהשכינה ירדה עימו בשעה ההיא ממש, שמיד בבואם מצריימה, היו בבחינת בני יעקב, בירידה? אלא בשעה שהייתה ירידה לבניו, ירדה השכינה כמ"ש: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי, אַעַלְךָ גַם-עָלֹה, שכל זמן שתהיה לך עלייה, יש גם לי עלייה. ובשעה שתהיה לך ירידה, אנוכי ארד עימך. ואחר שמת יוסף וכל אחיו, והייתה להם ירידה, עמדה השכינה וירדה עימהם, כמו שירדו בני ישראל, כך ירדו השכינה ומרכבותיה.
אמר רבי יוסי: וימות יוסף בן מאה ועשר שנים וג. באותה שעה שמת יוסף וכל השבטים, והייתה להם ירידה, ירדו בני ישראל בגלות, והשכינה ומלאכים העליונים ירדו עימהם. וכמ"ש: ואלה שמות בני ישראל, שהו' של ואלה, מוסיף על הראשונים. שלאחר מיתת יוסף ואחיו, לרדת בגלות. וע"כ הם בהכרח בני יעקב, בירידה.
רע) אמר לו רבי יהודה: אם כן, יעקב היה מת או לא? כתוב, הבאים מצריימה את יעקב. הוצא משם את יעקב, שהרי כבר מת. מטעם שהו' מוסיף על הראשונים. אלא לא אמר הכתוב, היורדים מצריימה את יעקב, כי עד עתה לא הייתה ירידה ליעקב, אלא כתוב: הבאים. ולמדנו שהשכינה וי"ב השבטים שבה באו עם יעקב למצרים. והלכו משם, עד שירדו לגלות, אחר מיתת יעקב והשבטים, ואז ירדו אלו עימהם, השכינה וי"ב השבטים שבה. וע"כ הכתוב, ואלה שמות בני ישראל, נאמר על גודל מעלתם וחשיבותם, להיותו סובב על ימי העלייה ולא על ימי הירידה.
בכל יום ויום היו באים השכינה וי"ב השבטים שבה והלכו להם. זהו שכתוב, הבאים מצריימה, לשון הווה. ולא כתוב, אשר באו, לשון עבר. שכתוב מתחילה, הבאים מצריימה את יעקב, שמדבר מטרם הירידה. ואח"כ כשהייתה להם ירידה, כתוב, איש וביתו באו. שהוא לשון עבר. בני יעקב כולם כבר מתו באותו זמן, וירדו אלו ואלו לגלות. מלמד שהיו שני שלבים: הכן באו יעקב ובניו כדי להעלות ניצוצות קדושים, ולאחר מכן שהייתה להם ירידה שהתנתקו מאותו כוח הכלל, השכינה שהיה להם, כתוב איש וביתו באו, כלומר באו ובהווה לא, שהם בגלות מאחר והתפיסה האמונית נחלשה.
חז"ל מלמדים שאֵין לְךָ עֵשֶׂב וְעֵשֶׂב מִלְּמַטָּה שֶׁאֵין מֶמּוּנֶה עָלָיו מִלְמָעְלָה וְשׁוֹמֵר אוֹתוֹ וּמַכֵּה אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ גְּדָל. הקב"ה עשה הפרדה בין הממונים על כל סוג צמחיה, ודרכם הוא מנהל את העולם. אין אפשרות לחבר בין הפרטים אלא בנפשו של האדם. על האדם ללמוד להכיר את הכוחות המאחדים ואת הכוחות הנפרדים שבו, מפני שבלי הפרטים לא יוכל לתפוס את הכלל. ובכדי שיסכים לעבוד גם על הפרטים הלא מורגשים, עליו להחליט וליישם בברית אמונית לעבוד על הפרטים מצד הכלל אליהם הם שייכים.
למרות שבעולמות העליונים ישנו סדר מופתי בין כל הכוחות, כאן למטה ישנה הסתרה. פנימיות האדם היא כנגד העולמות העליונים, וגוף האדם כנגד העולם הזה. החיצוניות באה בכדי לגרות ולהפעים את התיקון הפנימי הנדרש. מכאן החשיבות ההכרחית בלימוד הקבלה, בהבנת הסדר העליון שלפיו יש ליישר את הלב.
במצב של גלות נפשית, שוכח האדם בכלל למה בא לו המקרה (עולם הזה) לפניו. אך כאשר פוגש הוא מציאות, תוך שהוא שומר על ההחלטה האמונית לשמירת הברית, להבנה שכל המקרה החיצוני אינו עומד כשלעצמו, אלא בהשגחה הוא חלק מהכלל – אזי כל ההתמודדות שלו תיצלח בזכות הכלל, בזכות השכינה הקדושה.
ירידה למצרים כשלעצמה אינה גלות, כל עוד שומרים על הקשר עם השכינה. המדד לבדיקת טיב הירידה הוא השמחה. עצבות אומר שאדם נפל שבי ביד המקרה החיצוני. כל שיש לעשות זה לפקוח עינים ולראות שהיחד, השכינה נמצאים תמיד לעזור.
שאלות חזרה זהר שמות פב-פד
1. מדוע רבי אליעזר מתעקש להסביר לרבי עקיבא את העובדה שהוא גדול ממנו? וודאי שלא לכבדו עושה זה.
2. כיצד ניתן להבין את חלומו של רבי אליעזר כהסבר מצד השורשים לגדולת רבי אליעזר על רבי עקיבא? ומה שרש העבודה בכך?
3. מהו אגוז ומדוע כתוב אל גנת אגוז ירדתי ולא רק אל אגוז ירדתי?
4. מדוע באגוז מדברים מצד הטוב ובשקד מדברים דווקא מצד השלילה? והרי יש גם שקדים מתוקים והרי יש גם קליפות לאגוז.
5. מה הוסיף רבי אלעזר בסוף אות רס"ב לכל ענין ר' אליעזר ורבי עקיבא שהוא בכלל לא היה בפלוגתא הזאת?
אין זה מחייב שהדבר המגולה חשוב יותר מהנסתר, או הדבר שגורם להנאה גדולה יותר חשוב מדבר בו נהנים פחות, ואל לו לאדם לחשוב שמקום השכר גדול יותר, או לחשוב שרבי עקיבא גדול מרבו.
לאדם יש הבחנה שלכאורה במקום גבוה יותר יוכל להתפלל ולקבל אור גדול יותר. אך יש להבחין שמקום הבקשה, ההשתוקקות אינו מקום קבלת האור, ולא הגילוי מוכיח על גודל המדרגה.
גם לאחר המעשה בו לא הצליח רבי אליעזר הגדול להוריד גשמים בתפילה, ורבי עקיבא הצליח, חלשה דעתו של רבי אליעזר, אי אפשר בכלל לחשוב שרבי אליעזר חושש על כבוד עצמו, אלא חושש על תפיסת החיצוניות בעם וחס הוא על כבוד התורה. יש ומונעים דווקא מהצדיק לבקש עבור העם בגין העוונות שלהם, וישנה סכנה שתלמיד יחשוב שהוא גדול מרבו – בניגוד למה שמלמד האר"י הקדוש: כְּלָל גָּדוֹל שְׁתָּבִין בּוֹ הַכֹּל: כָּל תַּחְתּוֹן הוּא מַחֲצִית מֶהָעֶלְיוֹן.
אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בוא ואמור לך דבר, שנראה לי בחלום פסוק הזה שכתוב: וְאַתָּה אַל-תִּתְפַּלֵּל בְּעַד הָעָם הַזֶּה, וְאַל-תִּשָּׂא בַעֲדָם רִנָּה וּתְפִלָּה- וְאַל-תִּפְגַּע-בִּי: כִּי אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, אֹתָךְ. הרי, שמסיבת עוונם של הדור, אין התפילה מתקבלת בעדם. ומ"מ נאמר, ואתה אל תתפלל עליהם, שמשמע שאחרים יכולים להתפלל. וע"כ אני לא נעניתי, ואתה נענית. ויותר מזה, יש בחינות שאין צדיק בעולם, שיוכל להתפלל עליהן.
בוא וראה, י"ב הרי אפרסמון (בינה), שהם חגת"ם דבינה, הנקראת אפרסמון, הכלולים זה מזה, שכל אחד מהם כלול מן חג"ת, והם י"ב. אבל המלכות, אינה מאירה אפילו במלכות. מטרם גמר התיקון, נכנס והעלה מ"ן אותו הלובש חושן ואפוד (גימטרייה פה), ז"א, שת"ת שלו נקרא חושן (עניין נחש) והמלכות נקראת אפוד. שי"ב אבנים שבחושן מקבלים מי"ב אורות דבינה. וי"ב של האפוד מקבלים מי"ב של החושן. וגם בהם אין עצם המלכות מאירה כמו בבינה.
והתפלל אל הקב"ה, העלה מ"ן לבינה, לרחם על העולם, לגמור התיקון גם במלכות עצמה, שתהא מאירה כמו חג"ת. ועד עתה עדיין תפילתו לא נתקבלה, הרי שיש בחינות, שאין התפילה נשמעת עליהן. אם כן, למה חלשה דעתו של רבי אליעזר? כיוון שראה בחלומו, ואתה אל תתפלל, שמתוכו נשמע, שאחר יכול להתפלל? משום האנשים שאינם יודעים מזה. וחשבו שמעלתו קטנה ממעלת רבי עקיבא.
י"ח הָרֵי אֲפַרְסְמוֹן [י"ח טורי אפרסמונא]
אמר רבי אליעזר: שמונה עשר הרי אפרסמון עליון, יסוד דבינה, שיש בו ט"ס של אור ישר וט"ס של אור חוזר, י"ח הרים. נכנסים, מעלים מ"ן, נשמות הצדיקים, המרכבה ליסוד. וארבעים ותשעה ריחות, נ' שערי בינה חסר אחד, עולים בכל יום מבינה עד מקום שנקרא עדן, חכמה. שכנגד זה ניתנה התורה במ"ט פנים טמא ובמ"ט פנים טהור. שמחמת חיסרון שער הנ', יצאו מ"ט פנים טמא, כמ"ש, זה לעומת זה עשה האלקים, וכן מ"ט אותיות שבשמות השבטים. וכן מ"ט ימים של הספירה כדי לקבל התורה, שבהם מ"ט הימים העליונים של זו"ן, עומדים לקבל רשות, להתתקן בכל יום ממ"ט ימים אלו, מאבנים המזהירים הממולאים בחקיקות של אותו החושן. שי"ב הללו מקבלים מי"ב הרים של אפרסמון, שבזה מתוקנות ז"ת של זו"ן, הכלולים מז', ע"י ספירות העומר.
ואותו הלובש את החושן, ז"א, במוחין דגדלות, יושב בכיסא הקדוש היקר, שמאיר במלכות, הנקראת כיסא. ד' עמודים של כיסא, מיכאל גבריאל אוריאל רפאל, עומדים ומסתכלים בחושן, שמקבלים מי"ב אבנים מאירים בו. על פיו של לובש החושן, יבואו ועל פיו יצאו. שכל האורות והתיקונים נמשכים מי"ב האורות שבחושן, הנמשכים מי"ב אורות שבבינה. נושאים עיניהם ומסתכלים למעלה, רואים את הציץ שלוהט בשש מאות ועשרים צדדים. רומז לכתר, בגי' תר"כ, כי הוא קשור על המצח ועל הגלגלת. ושם הקדוש העליון חקוק עליו. והם מזדעזעים ומתחלחלים, קשורים העמודים בצד ימין, ז"א. והשמאל, המלכות, לוקחת בידיה עמודי השמים, ג' קווים שבז"א, מברר אותם ומגלה אותם כמ"ש, ונגולו כספר השמים. ז"א יושב על הכיסא של ד' עמודים, על המלכות, שיש לה ד' עמודים חו"ג תו"מ. ואלו ד' עמודים קשורים בז"א, שהוא נוטה לימין, שמאיר להם בחסדים מכוסים, שאינם מגולים בהארת החכמה. אמנם המלכות, השמאל, מבררת אותם ע"י המשכת החכמה, ומגלית אותם ע"י התלבשות החכמה בחסדים. ואז נעשים ד' העמודים חו"ג תו"מ, לד' עמודים שבכל אחת חג"ת, המאירים בחסדים מגולים כמ"ש, ונגולו כספר השמים. ועל שם זה נקראת המלכות, עולם הנגלה.
רבי אלעזר מלמד שבמדרגת מחזה ולמעלה, חסדים מכוסים שלא ניתן להבין בהם את הסודות. אך הכוהן הגדול (כפי שמביא רבי אליעזר עצמו כדוגמא) הוא רק בחסדים מכוסים שבהם ניתן לקבל רק באמונה, ואין הדבר גלוי לתחתונים. לכן בשלב זה לא ניתן לרבי אליעזר לגלות, אלא רק באמונת התלמיד, מעל טעם ודעת, שהכן רבו גדול ואצלו החוכמה מכוסה.
אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי
אמר רבי עקיבא: אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי. גינה זו יוצאת מעדן, וזו היא השכינה. אגוז, היא מרכבה העליונה הקדושה, ד' ראשים של הנהרות הנפרדים מן הגן, ד' הפנים, פני אריה שור נשר אדם. כאגוז הזה, שיש לו ד' ראשים קדושים בפנים, בהפרי שלו, ויש לו ג"כ ד' קליפות החופפים על הפרי, הרומזים על ד' קליפות, רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת ונוגה, כמו המרכבה העליונה. ומה שאמר ירדתי, אל גינת אגוז ירדתי, הוא כמו, ירד פלוני למרכבה.
אם כן, היה לו לומר, לאגוז ירדתי, שהיא המרכבה. מהו שאומר, אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי? משום שהגינה, המלכות, היא כל השבח שבאגוז, שצומחים ויוצאים מן הגינה הזו, וע"כ מזכיר את הגינה בעיקר. ולמה נרמזה המרכבה באגוז? מה אגוז צפון וסתום מכל צדדיו בתוך קליפתו, אף המרכבה היוצאת מן הגן, מהמלכות, סתומה מכל צדדיה (החסדים מכוסים ולא מגולים). מה אלו ארבעה ראשים שבאגוז מתחברים במרכזם, ומתפרדים כלפי חוץ, כך ד' פנים של המרכבה מתחברים באחדות בחדווה ובשלמות, ונפרדים כל אחד לבחינתו, על מה שנתמנה. במרכזם נמצאים ד' הפנים, מיוחדים זה בזה. והארת ג' הקווים, האחדות שמקו ימין, והשמחה שבקו שמאל (שבימין), והשלמות שבקו אמצעי, נמצאים בכל אחד ואחד מהם בלי הפרש משהו. ומבחינה זו הם מחוברים. אבל מבחינת תפקידם להשפיע לתחתונים, הם נפרדים. שכל אחד מגביר את בחינתו. פני אריה, ימין, משפיע חסדים. פני שור, שמאל, משפיע חכמה. פני נשר, אמצעי, משפיע שפע ממוזג. פני אדם, תפקידו לגלות החסדים בהארת החכמה. ומבחינה זו, כל אחד נפרד מחברו.
האגוז בא מצד המחשבה, שעליה להיות מאוחדת כולה על כל פרטיה. אך כאשר באים להסביר את העניין לתחתון, חייבים לפרוט לו את הרעיון. לכן תפיסת התחתון היא מהפרטים לכלל, כאשר העליון רואה דבר שלם באחדות גמורה, תמונה שלמה.
שאל רבי עקיבא: לכלוך זה בקליפת האגוז, בד' קליפות הסובבים עליו, למה הם רומזים? אמר לו: אע"פ שהתורה לא גילתה אותו, כי מדברת רק בבחינת הטוב שבאגוז. גילתה אותו בשקדים, שהתורה מדברת מד' קליפות שבשקדים, דווקא הרומזות על דין (על הלב) ולא מטוב שבהם. מוח מצד החסדים שבימין, ושקד מצד הדין.
שקדים, יש מהם מרים מחמת קליפותיהם, ויש מהם מתוקים. רמז, שיש בעלי דין הקשה, שעליהם רומזים שקדים המרים. ויש בעלי שׂרות, המשרתים לקדושה, שעליהם רומזים שקדים המתוקים. אבל כל רמז המגולה עליהם בתורה, אנו רואים שהוא דין, ואינה מדברת מהטוב שבהם, שהם המתוקים. וכן הוא בירמיהו, שהראו לו הדין שבהם, שכתוב מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה.
מהו שקד? שקדים ממש. ונאמר לו, כִּי-שֹׁקֵד אֲנִי עַל-דְּבָרִי, לַעֲשֹׂתוֹ, לנטוש ולנתוץ ולהאביד. וכן במטה אהרון כתוב, ויגמול שקדים, שנעשה לאות לבני מרי. הרי שהתורה מדברת מבחינת הדין שבהם בלבד. ומהמילה עצמה, שנקראים שקדים, נשמע, שהוא דין קשה, שכתוב, וישקוד ה' על הרעה. וכן, שוקד אני על דברי. הרי שהמילה שקד יורה על דין קשה. משמע שכל מה שעושה הקב"ה, הוא ללמוד ממנו חכמה רבה. שכתוב, כל פעל ה' למענהו. וכתוב, וירא אלקים את כל אשר עשה, והנה טוב מאוד. מאוד הוא, שטוב ללמוד ממנו חכמה עליונה.
אין זה מחייב שהדבר המגולה חשוב יותר מהנסתר, או הדבר שגורם להנאה גדולה יותר חשוב מדבר בו נהנים פחות, ואל לו לאדם לחשוב שמקום השכר גדול יותר, או לחשוב שרבי עקיבא גדול מרבו.
לאדם יש הבחנה שלכאורה במקום גבוה יותר יוכל להתפלל ולקבל אור גדול יותר. אך יש להבחין שמקום הבקשה, ההשתוקקות אינו מקום קבלת האור, ולא הגילוי מוכיח על גודל המדרגה.
גם לאחר המעשה בו לא הצליח רבי אליעזר הגדול להוריד גשמים בתפילה, ורבי עקיבא הצליח, חלשה דעתו של רבי אליעזר, אי אפשר בכלל לחשוב שרבי אליעזר חושש על כבוד עצמו, אלא חושש על תפיסת החיצוניות בעם, וחס הוא על כבוד התורה. יש ומונעים דווקא מהצדיק לבקש עבור העם בגין העוונות שלהם, וישנה סכנה שתלמיד יחשוב שהוא גדול מרבו – בניגוד למה שמלמד האר"י הקדוש: כְּלָל גָּדוֹל שְׁתָּבִין בּוֹ הַכֹּל: כָּל תַּחְתּוֹן הוּא מַחֲצִית מֶהָעֶלְיוֹן.
שאלות חזרה זהר שמות עט-פא
1. אילו ב' שאלות שאל ר' אלעזר את אביו ומה ענה לו אביו?
2. מה התועלת בכך שהאדם מגה סודות בעולם מבחינתו שלו ומה הדרך האמצעית בכך שמגלה סודות דרך רבו?
3. מהו היחס בין עם ישראל לאומות העולם בקרה לה', העזר בפסוק "שישים מלאכות וגו"?
4. מהו שהעולם נברא רק בששביל ישראל, הרי גם אומות העולם באו מאד"ר?
5. מהו התיקון כדי לייצר נבדלות שכל אחד יקבל את תפקידו בכלל, וכיצד זה עונה על ב' שאלותיו של ר' אלעזר?
6. על מה אמר רשב"ג על רשב"י ור' אלעזר שהם אריות?
7. מדוע הקב"ה מתאווה לתפילתם של צדיקים?
8. מה ענה רבי עקיבא לר' אליעזר על כך שתפילתו שלו נעתנה במהרה בעוד שתענית של ר' אליעזר לא נענתה מדוע תשובה זו פייסה דעתו?
שְׁמוֹת עט-פא
גָּלוּת לָמָּה, וְלַמִּצְרִים לָמָּה?
בכדי להגיע לתכלית, על כל פרט למלא תפקידו ביחס לכלל. עם ישראל נבחר להוביל את האנושות, ולשם כך עליו להבדיל עצמו כדי להגיע לבסוף לאחדות.
כאשר לוחצים עליך מלמעלה, נעשה הדבר בכדי שתשמור על הנבדלות שלך וכך תגלה את תפקידך. ההשגחה החיצוניות לוחצת על האדם להיכנס לשינוי בפנימיות, וכך לוחצים אומות העולם את ישראל למלא תפקידם. אתה חייב להיות אתה!
אומות העולם מגלים את החלק שלא לשמה, את הפרטים שהם רק בחינת סיוע – פילגשים. אך כוח גילוי השכינה, היחד שבא לגלות את השם הוא יעקב. מבחינה נפשית מלמד ישנם כוחות של זריזות, נקיות, דמיון מפותח וכדומה, אבל אחת שכולן יְאַשְּׁרוּה – היא האהבה, ואת עלית על כוּלָנה.
בכדי למנוע התערבבות ישראל בעמים, יצר השם פירוד כדי שישראל יתמקדו בכלל, באהבה ולא יתפסו ויחשיבו רק את הפרטים. עשה בכוונה שישנאו ולא ירצו אותנו כדי שלא נתכלל איתם. שנאת הגויים הזו, מכריחה את ישראל לקבל עצמו כעם נפרד המהווה חלוץ לכולם למען התכלית. לכן הגלה אותם למצרים שהיו בעלי גאווה, ומאסו בישראל.
שואל רבי אלעזר את אביו, שעונה לו לומר בעצמו את התשובה כפי שהיא מובנת במדרגתו של רבי אלעזר.
בעוד שהיו יושבים שאל רבי אלעזר לאביו: מה ראה הקב"ה להוריד את ישראל למצרים בגלות? הגלות למה? ולמה דווקא למצרים? אמר לו: שאלה אחת אתה שואל או שתי שאלות? אמר לו שתים, הגלות למה דווקא מצרים? אמר לו רבי שמעון: קום בקיום שלך, דהיינו במדרגתך, בשבילך יתקיים הדבר למעלה על שמך – אמור בני אמור. יש ואדם זוכה לתשובה מהעולמות העליונים, תשובה הנרשמת על שמו, ואם זוכה לקיים בעצמו את הלימוד, קונה הוא את המדרגה. כאשר החידוש בא מאדם בעצמו, נקודת החידוש היא קניין שלו לעולם הבא.
פתח: שִׁשִּׁים הֵמָּה מְלָכוֹת, וּשְׁמֹנִים פִּילַגְשִׁים; וַעֲלָמוֹת, אֵין מִסְפָּר. הם גיבורים של מעלה שמצד הגבורה, הנאחזים בחקיקות, בחיצוניות של החיה הקדושה של ישראל, המלכות. וע"כ נקראים על שמה שישים מְלָכוֹת. והם מלאכים הממונים על האומות (מצד היגיעה). שמונים פילגשים, הם המלאכים הממונים בחקיקות המלכות, שמתחתיהן של השישים מְלכות. וע"כ נקראים פילגשים ולא מְלָכוֹת כמ"ש ועלָמות אין מספר, הוא כמ"ש: היש מספר לגדודיו ועכ"ז כתוב: אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ, בָּרָה הִיא לְיוֹלַדְתָּהּ, זו היא השכינה הקדושה, היוצאת משנים עשר אורות והיא זוהר המאיר לכל, וע"כ היא נקראת אמא, כמ"ש: אחת היא לאימָה. (לחסדים אין מספר, הם ברצף בלי גבול)
כעין זה עשה הקב"ה בארץ. זרק כל העמים לכל צד, ומינה עליהם ממונים כמ"ש, אשר חלק ה' אלוקיך אותם לכל העמים. והקב"ה לקח לחלקו את כנסת ישראל כמ"ש: כי חֵלֶק ה' עמו יעקב חבל נחלתו (אותו חלק שיכול לגלות את שם השם בעולם). וקרא לה, אַחַת הִיא יוֹנָתִי תַמָּתִי אַחַת הִיא לְאִמָּהּ. זו היא שכינת כבודו, שהשרה ביניהם, אחת היא ומיוחדת לו. רָאוּהָ בָנוֹת וַיְאַשְּׁרוּהָ כמ"ש, רבּות בנות עשו חיל ואת עלית על כוּלָנה. מְלָכוֹת וּפִילַגְשִׁים וַיְהַלְלוּהָ, אלו הם שרי העמים שנתמנו עליהם.
בעשרה מאמרות נברא העולם. וכשתסתכל, הם רק שלושה, שהעולם נברא בהם: בחכמה, בתבונה ודעת. והעולם לא נברא אלא בשביל ישראל. וכשרצה הקב"ה לקיים את העולם, עשה לאברהם (שהעלה אותו למדרגת החסד) בחכמה, ליצחק בתבונה (העלה אותו מגבורה לבינה), ליעקב (מתפארת) בדעת, שבזה נקרא, ובדעת חדרים ימלאו. שחג"ת, שהם אברהם יצחק ויעקב, עלו ונעשו חב"ד. ובאותה שעה נשתכלל כל העולם. וכשנולדו ליעקב י"ב שבטים, י"ב גבולי אלכסון, נשתכלל הכל בעולם הזה, כעין של מעלה באצילות. מכאן ניתן לעבוד עם כל אחד מהפרטים, שהם כבר כלולים בקדושה, בכלל.
כשראה הקב"ה את השמחה הגדולה של עולם הזה, כשנשתכלל כעין של מעלה (ונוצר חשש שבן האמה שמצחק יתכלל עם עם ישראל), אמר: פן ח"ו יתערבו י"ב השבטים בשאר העמים, וישאר פגם בכל העולמות. מה עשה הקב"ה? טלטל את כולם מכאן לכאן, עד שירדו למצרים לשבת בדירותיהם בתוך עם קשי עורף, המבזים מנהגיהם ומבזים אותם מלהתחתן בהם, ומלהתערב עימהם, וחשבו אותם לעבדים. הזכרים מאסו בהם והנקבות מאסו בהם, עד שנשתכלל הכל בזרע קדוש בלי תערובת עם נכר. ובינתיים נִשלם עוונם של העמים, כמ"ש: כי לא שלם עוון האמורי עד הנה. וכאשר יצאו, יצאו צדיקים קדושים, שכתוב, שבטי יה עדות לישראל. ובזה מיושבות ב' השאלות ששאל: למה נגלו ישראל? ולמה למצרים דווקא? כי מפחד שלא יתערבו השבטים בשאר האומות, שהיו מוקירים את ישראל, הגלה אותם למצרים, שהיו בעלי גאווה ומבזים ומואסים בישראל. והיו שם עד ששָׁלֵם עוון אמורי, ובאו לארצם הם, שאין עוד פחד מפני תערובות בשאר העמים. בא רבי שמעון נשקו ואמר לו: עמוד בני על קיומך.
לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה
ישב רבי שמעון. ורבי אלעזר בנו עומד ומפרש דברי סודות החכמה, והיו פניו מאירות כשמש, והמילות מתפזרות ומעופפות ברקיע. ישבו שני ימים, שלא אכלו, ולא שתו, ולא היו יודעים אם היה יום או לילה. כשיצאו, ידעו שכבר חלפו שני ימים שלא אכלו כלום. קרא על זה רבי שמעון (שהוא גלגול של משה רבינו): וַיְהִי שָׁם עִם ְהוָה, אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה; וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת, אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת, הַדְּבָרִים. ומה אם אנו, שזכינו לדבקות עם ה' שעה אחת, היה כך, שחלפו עלינו באור ה' ב' ימים, שלא ידענו היכן אנו. משה, שהכתוב מעיד עליו, ויהי שם עם ה' ארבעים יום.
כשרבי חייא סיפר המעשה לאביו, רבי שמעון בן גמליאל, תמה ואמר, רבי שמעון בן יוחאי הוא אריה (עולם אצילות), ורבי אלעזר בנו אריה. ואין רבי שמעון כשאר אריות. עליו כתוב, אריה שאג מי לא יירא? ומה העולמות של מעלה מזדעזעים ממנו, אנו על אחת כמה וכמה. הוא איש, שלא גזר תענית מעולם על מה ששאל והתפלל, אלא הוא גוזר והקב"ה מקיים. הקב"ה גוזר, והוא מבטל כמ"ש, מושל באדם צדיק מושל יראת אלקים. כי הקב"ה מושל באדם, וצדיק מושל בהקב"ה. שהוא גוזר גזרה, והצדיק מבטלה.
י"ב הָרֵי אֲפַרְסְמוֹן [י"ב טורי אפרסמונא]
אמר רבי יהודה: אין לך דבר שיהיה אהוב לפני הקב"ה, כמו תפילתם של צדיקים (מפני שתפילה מחברת, וכאשר צדיק מבקש,ממילא מעורר הוא את ההשתוקקות לקשר ודבקות) . ואע"פ שרצוי לו, פעם עושה בקשתם ופעם אינו עושה.
תנו רבנן: פעם אחת היה העולם צריך מָטר. בא רבי אליעזר וגזר ארבעים תעניות, ומטר לא בא. התפלל תפילה ולא בא מטר. בא רבי עקיבא, עמד והתפלל. אמר: משיב הרוח, ונשב רוח עז וקשה. אמר, ומוריד הגשם, ובא מטר. חלש דעתו של רבי אליעזר. הסתכל רבי עקיבא בפניו והרגיש חולשת דעתו (נחלש הקשר עם ה').
עמד רבי עקיבא לפני העם ואמר, אמשול לכם משל, למה הדבר דומה. רבי אליעזר דומה לאוהבו של מלך, שאוהב אותו ביותר. וכשבא לפני המלך, הוא רצוי לו, ואינו רוצה לתת לו בקשתו במהרה, כדי שלא ייפרד ממנו, כי רצוי לו שידבר עימו. ואני דומה לעבדו של המלך, שמבקש לפניו בקשה, והמלך אינו רוצה שיכנס לשערי ההיכל, ומכל שכן לדבר עימו. אמר המלך, תנו לו בקשתו מיד ולא יכנס כאן. כך רבי אליעזר הוא אוהבו של המלך, ואני עבד, ורוצה המלך לדבר עימו כל יום ולא ייפרד ממנו. ואני, אין המלך רוצה, שאבוא לשערי ההיכל. ע"כ נתן לי בקשתי מיד. נח דעתו של רבי אליעזר. רבי עקיבא הרגיש את המצב שלעיתים אדם הנמצא במדרגה נמוכה יותר, מרגיש את הקשר להשם חזק יותר. בזמן תיקון החשבון והמדרגה הרוחנית איננה עוצמה וקבלת האור, אלא בניית הכלים.
בכדי להגיע לתכלית, על כל פרט למלא תפקידו ביחס לכלל. עם ישראל נבחר להוביל את האנושות, ולשם כך עליו להבדיל עצמו כדי להגיע לבסוף לאחדות.
כאשר לוחצים עליך מלמעלה, נעשה הדבר בכדי שתשמור על הנבדלות שלך וכך תגלה את תפקידך. ההשגחה החיצוניות לוחצת על האדם להיכנס לשינוי בפנימיות, וכך לוחצים אומות העולם את ישראל למלא תפקידם. אתה חייב להיות אתה!
אומות העולם מגלים את החלק שלא לשמה, את הפרטים שהם רק בחינת סיוע – פילגשים. אך כוח גילוי השכינה, היחד שבא לגלות את השם הוא יעקב. מבחינה נפשית מלמד ישנם כוחות של זריזות, נקיות, דמיון מפותח וכדומה, אבל אחת שכולן יְאַשְּׁרוּה – היא האהבה, ואת עלית על כוּלָנה.
בכדי למנוע התערבבות ישראל בעמים, יצר השם פירוד כדי שישראל יתמקדו בכלל, באהבה ולא יתפסו ויחשיבו רק את הפרטים. עשה בכוונה שישנאו ולא ירצו אותנו כדי שלא נתכלל איתם. שנאת הגויים הזו, מכריחה את ישראל לקבל עצמו כעם נפרד המהווה חלוץ לכולם למען התכלית. לכן הגלה אותם למצרים שהיו בעלי גאווה, ומאסו בישראל.
שאלות חזרה שמות עו-עח
1. מדוע חשש או לא רצה ר"א לצאת לרבי חייא?
2. מהי המדרגה הראשונה שמקבל רבי חייא ומדוע אין היא מספיקה והיא נראית על פניו לכאורה שהיא קטנה ממה שהיה לו קודם?
3. ברגע שהמדרגה מקבלת מסך דחירק נמצא למרות זאת שאינה יכולה לקבל את האור, מדוע?
4. מהו אלם מאלוקים והיכן זה נוהג?
5. מדוע שמח כל כך רבי חייא לקבל הארה קטנה מאד ממסך דחירק לעומת האור העצום והגדול שהיה לו קודם?
6. לפי איזה חשבון אור הקליטה בכל ניצוץ וניצוץ עולה בחשבון 370 מרכבות. אגב כך הסבר מה זה 400 והיכן פוגשים זה?
7. תאר את דמות של רשב"י עפ"י הכתוב באות רמ"א והלאה.
עדיף אור ושפע המתקבלים ויורדים ללב, מאשר חיפוש אור גדול שלא ניתן לקבל כלל, לכן יש להיכנס לנקודה הפנימית, גם אם נראה שמקבלים בה מעט. אדם שלא מיואש מהחיצוניות לא יוכל לגדול ברוחניות. יש לעזוב את המצבים החיצוניים, לדחות את האור הנראה גדול, מאחר ואת השינוי יש לעשות בפנימיות.
כאן יש שני שלבים: מי שהולך בקדושה מבין שאסור לו, ומפסיק לרצות את האסור, את ההשתוקקות יש לנווט לקשר, לנקודה הפנימית, שזו בחינת העולם הבא. שלב ראשון מנעולא – נועל את השערים שממילא לא ניתן בה לקבל, ביטול עצמי מוחלט. וממדרגה זו מקבלים חסדים שסומכים את האדם שלא יפול. לאחר מכן יוכל להגיע לדרגת מפתחא, קבלת תענוג מהאמת בלבד.
חוויית דבר אמיתי בפנימיות גדולה בהרבה מכל החיצוניות הנוצצת, כלומר יחד קטן טוב מלבד גדול. לכן צריך לכוון שכל השתוקקות תהיה לכיוון הקשר עם השם יתברך.
להודיע לרבי חייא מעלת רבי שמעון, שאעפ"י שמשתמש בקו האמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה. אלא מבחינת ו"ק דחכמה. אבל רבי חייא, הגם שנאחז בקו שמאל בלי מסך, שהוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה, בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה היא בהסתלקות מן השכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.
שעתה הכיר רבי חייא, שהעליונים, רבי שמעון וחבריו, הם בבית, שהוא חכמה. והוא יושב בחיצוניות החכמה, כי אינה מאירה לו. וע"כ בכה. שמע רבי שמעון ואמר, שרבי חייא מרגיש כבר, שהשכינה בחיצוניות מסיבתו. וע"כ ניתן להמשיך לו מוחין דפנים. אמר רבי אלעזר בנו, להשמיע לרבי חייא, שע"י המסך דחיריק שבקו אמצעי, שנסתלקו ממני הג"ר דג"ר. איני מחשיב את זה לשריפה, שהרי השכינה הייתה מחוץ ממנו, שהייתה בחיצוניות. אלא לפנים בפנים עם ז"א, ע"י שקיבלתי את המסך דחיריק שבקו אמצעי. ותהיה האש של המסך שלמה, מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו חשב רבי אלעזר לפעול אצל רבי חייא, שיפרוש מקו שמאל, ויקבל את קו אמצעי.
עוד לא נסמכו אצל רבי חייא הקווים דימין ושמאל עם המסך דחיריק, ושערים עוד לא נתקנו במסך דצ"א. ומשום זה לא יקבל רבי חייא ממנו. כי הבין שרבי חייא לא יוכל לקבל דבריו. יציאה פירושו, להתדבק במדרגתו של רבי חייא, שהיא חיצוניות, כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם ירד ישתווה עם מדרגתו. וע"כ היה רבי אלעזר צריך לצאת מפנימיות לחיצוניות.
רבי חייא הרבה בתפילה לזכות למוחין של פנימיות. פתח ואמר, סוב דְּמֵה לך דודי לצבי. זה רומז שזכה להשיג את מסך דחיריק, הממעט את הג"ר דקו שמאל, ונשאר בו"ק בלי ראש. וע"כ ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי. שעוד לא זכה למסך עצמו, שעליו יוצא קו האמצעי, אלא שזכה רק לשער שלו בלבד. כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצ"א, שבכוחו מכניע הקו שמאל תחת קו הימין (מנעולא יוצא תחילה). ובבחינה זו עוד אינו ראוי לזיווג עליון להמשיך אור הפנים. כי המסך דצ"א אינו מקבל לתוכו אור (ויש לקבל חסדים בקו אמצעי). ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצ"ב. ואז ראוי להמשיך ולקבל אור הפנים. וע"כ המסך דצ"א אינו נחשב למסך ממש, אלא לשער המסך (כי מי שהולך בקדושה, ופועל בצמצום א' הוא פשוט מפסיק לרצות, נעילה עצמית). כלומר, שהוא סיבה למסך הממותק דצ"ב. וזולתו לא היה נכנע הקו שמאל. משום שמסך דצ"א אינו ראוי להמשיך אור הפנימית, וע"כ עוד לא יכול להיכנס לפנימיות.
רבי שמעון הרגיש בו שכבר זכה במסך דחיריק מצ"א (במנעולא), שהוא רק שער המסך, ונחשב לנתינת רשות לכנוס לפנים (המנעולא רק נותנים רשות להיכנס למדרגת הפנים, שאפשר כבר לשבת בשער המלך). ולא נעזור לו להיכנס. קם רבי שמעון, והלך אש המסך, ממקומו של רבי שמעון, שהוא מסך הממותק דצ"ב, וקיבל רבי חייא בזה מרבי שמעון את המתקת המסך דצ"ב. וניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל רבי חייא, שכבר קיבל קטנות דמוחין, ע"י זיווג על המסך דצ"ב, שאע"פ שהיא עוד בקטנות כמו ניצוץ, אמנם היא אור הקליטה, שכבר הפנימיות קולט אותו ויכול לכנוס לשם. והוא ראוי לקלוט אח"כ המוחין דגדלות. כי קטנות זה בהיותה מאמא, מכשירתו לקבל הגדלות דאמא. רשאי למפתחא
כי קטנות שקיבל, מכונה אילם דאלקים, הרומז שחסר לו י"ה דאלקים, ג"ר. שכמ"ש מי שָׂם פֶּה לאדם. שהבינה, הנקראת מי, משים פה לאדם, שהוא גילוי ג"ר ע"י שמאפשר לו לא לקבל אור. או מי יָשׂוּם אילם. מ"י, בינה, משפעת מוחין דקטנות, שהפה מתאלם בסוד אילם דאלקים, שחסר ג"ר, י"ה דאלקים. משום שהיה לו משם רק מוחין דקטנות, והיה חסר ראש. יד, פירושו כוח וחיל. ואמר רבי שמעון לרבי אלעזר שיעביר ידו על פיו של רבי חייא, ויעזור לו להעלות מ"ן להמשכת הג"ר, ויתגלה לו המוחין דג"ר, שגילויים מכונה פה.
קם רבי אלעזר העביר ידו ופתח פיו של רבי חייא. שהשיג המוחין דג"ר של פנימיות, שגילויים מכונה פתיחת פה. ראייה, שפע החכמה, כי עיניים, הם חכמה. ועתה שהשיג המוחין דג"ר של פנימיות, הוא ראה, שעתה השיג אור החכמה, מה שלא ראה. כי מקודם לכן היה בחיצוניות (וחשב שהוא גדול יותר מהפנימיות). ואע"פ שהיה יונק מג"ר דג"ר שבקו שמאל, אכן החכמה זו לא האירה לו כלל, מטעם חיסרון לבוש החסדים. אבל אלו ג"ר של הפנימיות שהשיג עתה, מאירה בהם החכמה בשלמות (בפנימיות עם חסדים), כי יש לה חסדים להתלבשות, אלא שמאירה בו"ק דג"ר. שהשיג ג"ר, הנקראים ראש שלא חשבתי שעוד אשיגם פעם. הסתלקות ג"ר דג"ר מחמת המסך דחיריק שקיבל, מכונה מיתה. בינה מכונה זהב טוב. ואמר שכדי להשיג הג"ר של זהב הטוב, הבוער, מחמת המסך דחיריק, כדאי למות, להפסיד הג"ר דג"ר. למרות שזה נראה אור גדול מאד בכדי לזכות בפינמיות
במקום של רבי שמעון, שזורק ניצוצין לכל צד, המוחין דקטנות, שהוא ניצוץ אור הקליטה. וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות (לא אומר 400 מפני שבחוכמה אין את הג"ר שהם 30). שכל ניצוץ מקבל הגדלות מבינה שספירותיה בסוד מאות, וד' הספירות חו"ב תו"מ עולות ארבע מאות. ומשום שחסרים מג"ר דג"ר, חסרים שלושים ספירות מן החכמה, והם רק ש"ע מרכבות. וחסר שלושים לארבע מאות. ואח"כ כשזוכים יותר, עולים לאו"א עילאין ולא"א, שספירותיו בסוד מאה אלף, וע"ס שלו הם אלף אלפים. ואז כל מרכבה ומרכבה מפורשת לאלף אלפים, מצד שכל אחת מהן משגת מוחין דא"א. ולעתיק יומין ספירותיו בסוד רבבות והן ריבוא רבבן, שהוא יושב על כיסא, ז"ת דעתיק, שהג"ר יושבות עליהם. והכיסא מזדעזע ממנו למאתיים ושישים עולמות. שהכיסא מזדעזע מלקבל מג"ר עשר הויות, שהם בגי' ר"ס, שהוא ס"ר לראות. וכל מדרגות האלו ישנן ברבי שמעון (שהשיג מדרגת יחידה).
עד שרבי שמעון מגיע למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רבי שמעון. וכל העליונים ותחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים, הזה הוא רבי שמעון בן יוחאי, שהכל היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו. זה הוא רבי שמעון, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכיסאות (מלכות, כל מדרגות הבינה), וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו שמשבחים לאדונם.
אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו (כולם שותקים). כלומר אותם שעומדים באמצע השירה, אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים, להקשיב לקולו של רבי שמעון. עד שלא נשמע בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה. כשגמר רבי שמעון לעסוק בתורה, מי ראה שירים, מי ראה שמחה, של המשבחים לאדונם, ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים. ובשביל רבי שמעון, באים כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן, הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל רבי שמעון. אז למה ניתקן העולם בזמנו? אלא ניתן לעשות רק תיקון של קיום בזכות הצדיק, ושיכלול צריך לעשות כל אחד בעצמו.
פתח רבי שמעון פיו ואמר, שש מדרגות ירדו עם יעקב למצרים, חג"ת נה"י, וכל אחת ואחת מתפשטת עד עשרה, כשהם בהארת ז"א לבד. ואז הן שישים. והן אלף כשמקבלות הארת חכמה, שהיא בסוד אלפים. והן שישים אלף. ועד ריבוא כשמקבלות הארת החסדים מעתיק, והן שישים ריבוא. וכנגדן שש מדרגות לישראל. כי מישראל יורדות ליעקב. וכנגדן שש מדרגות לכיסא העליון, חג"ת דז"א הכלול מנה"י. וכנגדן שש מדרגות לכיסא התחתון, המלכות, חג"ת נה"י, שש מעלות לכיסא.
רבבה כצמח השדה נתתיך מדרגה א'. ותרבי היא ב'. ותגדלי היא ג'. ותבואי בעדי עדיים היא ד'. שדַיים נכונו היא ה'. ושערך צימח היא ו'. וכנגדן כתוב, ובני ישראל פרו היא א'. וישרצו היא ב'. וירבו היא ג'. ויעצמו היא ד'. במאוד היא ה'. מאוד היא ו'.
כל אחת שבו"ק עולה לעשרה מהארת ז"א עצמו, שספירותיו בסוד עשרות, ונעשו הו"ק שישים. ואז הם שישים גיבורים שמסביב השכינה כמ"ש, הנה מיטתו שלשלמה, שהיא השכינה, הנקראת מיטה. שישים גיבורים סביב לה מגיבורי ישראל. והם שישים ריבוא, כשמקבלת הארת החסדים מעתיק, שיצאו עם ישראל מן הגלות, ושבאו עם יעקב אל הגלות.
והרי שבעה הם, חג"ת נהי"מ. וכשכל אחת נעשית לעשרה, הן עולות לשבעים, ולא שישים. שבעים אינם שייכים לכאן. כי כאן המדובר ממדרגות המאירות, ומדרגת המלכות אינה מאירה מעצמה. כתוב, ושישה קנים יוצאים מצידיה שלושה קני מנורה, שהם כנגד חג"ת נה"י. וקנה האחד האמצעי, המלכות, אינה באה בחשבון, שכתוב אל מול פני המנורה יאירו. כי המלכות אינה מאירה מעצמה, רק מקבלת מששת הנרות.
לכן צריך לכוון שכל האורות יהיו לכיוון הקשר עם השם יתברך.
עדיף אור ושפע המתקבלים ויורדים ללב, מאשר חיפוש אור גדול שלא ניתן לקבל כלל, לכן יש להיכנס לנקודה הפנימית, גם אם נראה שמקבלים בה מעט. אדם שלא מיואש מהחיצוניות לא יוכל לגדול ברוחניות. יש לעזוב את המצבים החיצוניים, לדחות את האור הנראה גדול, מאחר ואת השינוי יש לעשות בפנימיות.
כאן יש שני שלבים: מי שהולך בקדושה מבין שאסור לו, ומפסיק לרצות את האסור, את ההשתוקקות יש לנווט לקשר, לנקודה הפנימית, שזו בחינת העולם הבא. שלב ראשון מנעולא – נועל את השערים שממילא לא ניתן בה לקבל, ביטול עצמי מוחלט. וממדרגה זו מקבלים חסדים שסומכים את האדם שלא יפול. לאחר מכן יוכל להגיע לדרגת מפתחא, קבלת תענוג מהאמת בלבד.
חוויית דבר אמיתי בפנימיות גדולה בהרבה מכל החיצוניות הנוצצת, כלומר יחד קטן טוב מלבד גדול. לכן צריך לכוון שכל השתוקקות תהיה לכיוון הקשר עם השם יתברך.
יש הבדל בין מקום ההשתוקקות לבין מקום קבלת האור. אדם מרגיש בדברים החיצוניים הנאה גדולה ולהם הוא משתוקק, אך שם התענוג רגעי כמו שריפת חציר, שאינו מחזיק מעמד. במקומות הפנימיים נראה שהתענוג קטן יותר, אך הוא האני האמיתי ולכן מחזיק מעמד. הנאות פרטיות הולכות לאיבוד למרות שהן גדולות, אך הקבלה הנכונה בקו אמצעי – היא האמת.
הוויתור על התענוג החיצוני הגדול, נראה כירידה, אך נכון להפנות את ההשתוקקות פנימה, ליחד לקשר. בדומה לצבי, עין ימין של הקב"ה פתוחה ואין ה' נפרד מהאדם, ולמרות הרגשת הירידה.
כשהצבי ישן עין שמאל סגורה וימין פתוחה לשמור. עין שמאל היא עצם החוכמה, עץ הדעת שלא ניתן לקבל, עין ימין, ו"ק דחוכמה אותה ניתן לקבל. הכל תלוי בהתייחסות הנברא ובהרגשה שכאשר מסתלקת ההטבה, זה לטובתו, לצורך בניית הפרטיות אותה יוכל להקדיש לקשר.
רבי חייא מייצג את מקום ההשתוקקות בנפש, שלכאורה יש בו רצון גדול יותר מהקדושה. וכך כאשר אדם, אפילו נהנה ללמוד תורה, ורואה בחוץ הנאה גדולה וזמינה יותר – יוותר ויבחר בהנאה מהאמת.
השיטה היא להסתכל עם עיניים פקוחות ולשאול, במקום בו אני משתוקק, אם אקבל את הרצונות הגדולים, האם אוכל לשרוד אותם, האם זה יעשה לי טוב בסופו של תהליך. אם כך מה הטעם לקחת הנאות מזויפים. וכך כל אנוכי וגאוותן, נשאר בסוף ערירי, הרי אין לו אפשרות להגיע כך לאהבה.
רשב"י מסביר שתאוות ישראל שה' יברח בזמן הרגשת ההשתוקקות, דהיינו בריחה לשם התחברות גדולה, בריחה עם העיניים אחורה. המטרה בבריחה היא היחד.
ואיך אפשר לומר לקב"ה ברח, אלא אם האדם רוצה להגיע לאהבה עליו להגיע להרגש הפרטיות שלו, להיפרד, ירידה לצורך עליה. על האדם לחוש את ההשתוקקות שלו, שזהו מצב דין, ולמרות הסכנה שיש לו ברגשה שהוא יכול להסתדר לבד, ומעניין אותו הסיפוק האישי. בדבר האמיתי מקבלים פחות אך ההנאה שלמה, ביחד.
רבי חייא הגדול היה הולך לבעלי המשנה ללמוד מהם. הלך לרבי שמעון בן יוחאי וראה מסך של אש שהיה פוסק בבית, ורבי שמעון ותלמידיו היו מהמסך ולפנים. תמה רבי חייא ואמר: אשמע דבר מפיו מכאן מאחורי מסך האש.
שמע קול של אחד מהתלמידים של רבי שמעון שהיה אומר: בְּרַח דּוֹדִי וּדְמֵה לְךָ לִצְבִי אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל, הָרֵי בְשָׂמִים. כל ההשתוקקות שהשתוקקו ישראל אל הקב"ה, הוא תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעֹפֶר הָאַיָּלִים. הצבי בורח כאשר ראשו מופנה לאחור לעקוב על הרודף.
אמר רבי שמעון: אין חיה בעולם שעושה כמו הצבי או עופר האיילים, שבזמן שהוא בורח, הולך מעט מעט ומחזיר את ראשו למקום שיצא ממנו. ולעולם תמיד, הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. כך אמרו ישראל, ריבונו של עולם, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כעֹפֶר הָאַיָּלִים. שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שעזב אותו, למקום שהיה בו מקודם ועזבו וברח משם. זהו שכתוב: וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי, אִתָּם. דבר אחר, הצבי ישן בעין אחת, והאחרת הוא נעור. כך אמרו ישראל אל הקב"ה, עשה כמו הצבי, כי הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל.
שמע רבי חייא ואמר: הם העליונים עוסקים בתורה בפנים הבית, ואני יושב מבחוץ. בכה. שמע רבי שמעון, ואמר ודאי שהשכינה מבחוץ, עם רבי חייא. מי יצא ויכניסנו? אמר רבי אלעזר בנו, אם אשרף, ביציאתי דרך המסך של אש, לא אהיה נשרף, כי השכינה היא מחוץ ממנו, אצל רבי חייא. תיכנס השכינה ותהיה האש של המסך בשלמות. שמע רבי אלעזר קול שאמר, עוד לא נסמכו העמודים, ג' קווים, ועוד לא ניתקנו השערים, נ' שערי בינה, ומקטני הבשׂמים שבעדן הוא עתה. מקטני הנשמות, המכונות בשׂמים. כלומר, שעוד לא זכה רבי חייא למדרגות שבעולם התיקון, שהם תיקון ג' קווים ונ' שערי בינה. וע"כ אינו ראוי להיכנס מבפנים למסך. וע"כ לא יצא רבי אלעזר להכניסו.
ישב רבי חייא בכה ונאנח. פתח ואמר: סֹב דְּמֵה לְךָ דוֹדִי לִצְבִי, אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים. ע"פ הפירוש ששמע מרבי שמעון, שאע"פ שבורח, הוא מחזיר ראשו לאחוריו, ואינו מתרחק, אז נפתח שער המסך (מפני שהתפלל על השכינה). אבל רבי חייא לא נכנס. נשא רבי שמעון עיניו וראה שנפתח שער המסך. אמר, משמע שניתן רשות למי שהוא מבחוץ, ואנחנו לפנים, ולא נכניסו? קם רבי שמעון, הלך האש ממקומו עד מקומו של רבי חייא. אמר רבי שמעון, ניצוץ אור הקליטה כבר נתפשט לחוץ, לרבי חייא, ואני כאן מבפנים, ולא אכניסנו. נאלם פיו של רבי חייא, מחמת האש שנתפשט אליו. נבהל מהתפשטות השכינה אליו.
כיוון שנכנס רבי חייא לפנים, השפיל עיניו ולא הרים ראשו. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בנו, העביר ידך על פיו של רבי חייא, שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו, ואינו יודע לשית עצה בנפשו. קם רבי אלעזר, והעביר ידו על פיו של רבי חייא. פתח רבי חייא את פיו ואמר: עיני ראה, מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי הזדקף, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש זהב הטוב הבוער.
כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הנמשכים מקו שמאל בלי ימין. בסוד יציאת נקודת השורוק, בינה שחזרה לראש א"א. והראש דא"א, יש בו אור חכמה בלי חסדים. וחכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר ולא בזו"ן ובי"ע. וע"כ גם החכמה אינה מאירה בהם, בהיותם שמאל בלי ימין. ונבחנים משום זה למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין, אלא ביציאת קו אמצעי במסך דחיריק. שבכוח המסך וקומת החסדים, הוא מכניע את קו השמאל ומחברהו בימין. ומתלבשת החכמה שבשמאל בחסדים שבימין. ואז יכולה החכמה להאיר בשלמות (דהיינו גם לגוף).
וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. ומוחין הללו, הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, נקראים מוחין (של קו אמצעי) דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל שאינה בקו אמצעי. כי הקו שמאל מושך חכמה מן הראש דא"א, ג"ר דג"ר, אע"פ שאינם מאירים בו. ויש מעלה בקו אמצעי שאינה בקו שמאל. כי קו אמצעי מאיר בכל השלמות, מחמת התלבשות החכמה בחסדים, אמנם אין בו אלא ו"ק דג"ר, כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר דג"ר. יתרון של קו שמאל שלמות ג"ר אך חסרונו שאינו יכול להאיר ממטה.
ורבי חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, הבאים מקו שמאל, מטרם הכרעת קו האמצעי. שהיה דרכו תמיד ללמוד, איך הולכים במדרגות מחיל אל חיל. שהרגיש ברבי שמעון את המסך דחיריק שבקו אמצעי, שממנו מקבל רבי שמעון המוחין דפנים שלו. אשר מסך זה פוסק את המוחין דחכמה, המכונה בית, שמסלק ממנו הג"ר דג"ר, ואינו מאיר אלא בו"ק דג"ר. ונדמה לרבי חייא, שהוא קטן ממנה. כי רבי חייא, אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר, כדרך קו שמאל. ורבי שמעון אין לו אלא ו"ק דג"ר, מסיבה שמשתמש בקו אמצעי. וע"כ חשב רבי חייא את המוחין של עצמו יותר פנימיים מן המוחין של רבי שמעון, ו"ק דג"ר.
תאוותם של ישראל, שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק, אלא בורח כצבי או כעופר האיילים, שהוא מחזיר את ראשו לאחוריו. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל (חוכמה בלי חסדים – חושך), בורח הקב"ה מהם, ואינו מאיר להם. אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, חכמה. כך בגלות כשנראה שהשם בורח, ידע שכצבי מביט אחוריו ומשגיח, אלא משום שחסר להם חסדים, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים. ע"כ בורח מהם, עד שמקבלים המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי. ואז מאיר הראש שלו באחוריו, בקו שמאל, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, אלא בו"ק דג"ר. וזהו נבחן, שבורח כצבי, שמחזיר ראשו לאחוריו. וזהו שהתפללו ישראל, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו. משום שנאחזנו בקו שמאל, שהחכמה אינה מאירה מחמת חיסרון חסדים, וע"כ גרמנו שהקב"ה הסתלק מבינינו. יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האיילים, שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, כן הבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו, הג"ר, למקום שהניח, קו שמאל, שמשם נסתלק.
אדם מתבלבל כאשר חושב הוא שאת האור מקבלים במקום ההשתוקקות. על האדם לוותר על ההשתוקקות שממילא לא יצא לו מזה כלום, הוויתור על האור הגדול הוא ויתור על דבר שממילא לא ניתן לקבל – ג"ר, אלא רק ו"ק דרך קו אמצעי. על האדם לפרוש מחוכמה מפני שבקו שמאל אין לו כלום.
מנועלא מגלה את המלכות של צמצום א', רצון שלא ניתן לקבלו.
וזה שכתוב, שהצבי כשהוא ישן, הוא ישן בעין אחת והאחרת הוא נעור, כך אמרו ישראל. עיניים, חכמה, ויש בהם ע"ס, שהג"ר באחת, ובאחרת ז"ת. ושינה הוא הסתלקות המוחין. והתפללו ישראל, שהסתלקות זו לא תשלוט אלא בעין אחת, ג"ר דחכמה, ולא בשנייה, ו"ק דחכמה, שהם צריכים להתקיים אח"כ ע"י קו האמצעי. וכמ"ש: הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. אלא עינו פתוחה ומאירה חכמה לישראל.
הקודם