• ומשום שנכלל ימין ושמאל דדעת בסוד שם אחד בק"ש היי בהויה אחרונה בדרך כלל הוא צריך אח"כ להוציאם בדרך פרט היי ואהבת בפני עצמו והיה אם שמוע בפני עצמו, אבל לא בדרך היחוד, כי היחוד כבר נעשה בפסוקים הראשונים בשמע ובבשכמל"ו שהיה הויה אחד תפילין של ראש שהוא היחוד דשמע ישראל ושיהיה שמו אחד בתפלין של יד שהוא היחוד דבשכמל"ו ונעשה הכל אחד. כיון שהיחוד הסתדר הכל בכלל מראש נקודה עליונה צרים אח"כ לעטר מראש של אור הראשון שהוא ראש הכל היי כתר. ע"י התחתון יש לעטר לפי מה שהיה בכלל.

• חקק ותקן משה כ"ה אותיות בסוד יחוד הפסוק שכתוב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד והן כ"ה אותיות חקוקות בסוד של מעלה היי בסוד ז"א כי כ"ה רומז על כ"ב אותיות התורה ותנ"ך שה"ס ג קווים כמ"ש לפנינו. יעקב רצה לתקן למטה במלכות ביסוד היחוד ותקן בכ"ד אותיות והם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שיעקב תקן אותו שיש בו כ"ד אותיות ולא השלים לכ"ה אותיות והוא משום שעוד לא התקן בזמנו המשכן שהוא כנגד מלכות, כיון שהתקן המשכן ונשלם הדבר שהמשכן נמשך ממנו, לא דיבר עמו אחר שנשלם, אלא בכ"ה אותיות להראות שזו המלכות, נשלמה כעין שלמעלה כמו ז"א שיש לו כ"ה אותיות שכתוב וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר, הרי יש בו כ"ה אותיות.

• וע"כ יש כ"ה מינים להשלים תקון המשכן שהם י"ג מינים זהב וכסף וגו' וי"ב אבנים שבחשן וכל אלו האותיות למדנו באלו אותיות חקוקות שלמדנו מאדוני. ומשם שהמשכן נשלם בסודות אלו כ"ה אותיות ע"כ נק' המשכן היי המלות בשם כה, שמורה על יחוד השלמות שבמשכן שהוא המלכות וע"כ כתוב וחסידך יברכוכה שהוא אותיות יברכו ​​ כה שה"ס שלימות כל המשכן התקון שלו. הייחוד של כה הוא דבר שלם שצריך להיות בק"ש וגם בבשכמל"ו. המשכן הוא גילוי המלכות, לכן לעתיד לבוא מוסיפים לגמטרייה את הכולל.

• כ"ה הוא כנגד כ"ב אותיות ותורה נביאים וכתובים שג' וכ"ב הם כ"ה שהם כלל אחד וסוד אחד. בשעה שישראל מיחדים היחוד בסוד כ"ה אותיות שבמקרא הזה שהם שמע ישראל הויה אלקינו הויה אחד. והיחוד של ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שהם כ"ב אותיות ומכוין בכל אחד מהם כל האותיות מתחברות יחד ועולות לחבור אחד שהם מ"ט אותיות כנגד מ"ט שערים שבסוד היובל שהוא בינה ואז צריך להעלות היחוד עד המלה ועד ולא יותר, כי במלה ועד נגמר החשבון מ"ט ואז נפחים מ"ט שערי בינה, ומחשיב הקב"ה אותו האדם כאלו קיים התורה כולה הבה בכולה במ"ט פנים. מצד הפרטים הם רק מ"ט ושער החמישים הוא בחינת הכלל שבא ללא ספירה, כמו בספירת העומר.

• וע"כ צריך לכוון הרצון בכ"ה אותיות דשמע ובכ"ד של ברוך שם להעלותם ברצון הלב במ"ט שערי בינה שאמרנו. אחר שהתכוון בזה יכוון באותו היחוד שאמר אדוני אשר שמע ישראל וגו' וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הם כלל של כל התורה כולה. אשרי חלקו מי שיתכוון בהם, ודאי הוא כלל של כל התורה שלמעלה שהוא ז"א תורה שבכתב ושלמטה תורה שבעל פה שהיא מלכות, וזה הוא סוד אדם שהוא שלמות זכר ונקבה, היי השלמות של ז"א ומלכות ויחוד זה הוא סוד כל האמונה זהו סוד של כל הקשר שנבנה על אמון בין הנברא לבורא.

• רבי אבא שלח לרבי שמעו ואמר לו, זה שהעמיד אדוני בתפלין דרבון עולם ד פרשיות שהם קדש קדשים היי חו"ב ותו"מ דדעת יפה הוא. העור שעל התפילין והרצועות שנק' קדושה סמך על זה מאין לנו. שלח לו ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וגו' עור הוא בדיוק, היי מלכות הנק' עור וכך העמיד רב המנונא סבא ואלו הם ​​ של ראש שד' פרשיות הם ד מוחין דז"א והעור הוא מלכות דז"א ותפלין שעל הזרוע כתוב ידכה עם ה ללמד שד' פרשיות הן המוחין של אות ה שהיא מלכות. העור מראה על המלכות. יש את ייחוד המלכות שמתאחדת עם ז"א ויש את הביטוי החיצוני שהוא עור.

• אמר רבי שמעון, יש מי שלומד באפן זה אשר והיה אם שמוע, הוא זרוע שמאל של הקב"ה ונק' ספירת הגבורה, אם כן הרי לא נשאר בראש היי במוחין אלא ג פרשיות קדש והיה כי יביאך, שמע שהם חכמה ובינה וימין דחסד וחסר מוח ד שהוא שמאל דדעת שאת אומר אשר והיה אם שמוע הוא בספירת הגבורה שבוא בגו והרי הם בראש ארבעה מוין, אלא ב מרכבות קדושות הם של חו"ב תו"מ זה בתפילין של יד שנקשר בלב, שהוא מלכות וזה בתפילין של ראש, נקשר במוח שהוא ז"א. ונמצא שגם פרשה ד בתפילין של ראש היא ג"כ במוח דהיינו שמאל דדעת ולא בגוף והלב ומוח שהם ז"א ומלכות נקשרים זהה בזה וזווג אאחד להם. ויפה אמרו החברים והיה לאות על ידכה סובב על המלכות כמו שלמדנו שלא נק' המלכות אלא אות כי תפלין של יד הם מוחין דמלכות. מלמד כאן שגבורה זו אינה גוף אלא נמצאת בראש.

• אמר רבי שמעון, בשעה שאדם מקדים עצמו בחצות לילה וקם ועוסק בתורה עד שמאיר הבוקר. ובבוקר מניח תפילין בראש ותפילין ברושם הקדוש דהיינו תפילין של המלכות, בזרוע והתעטף בעטוף של מצוה. ובא לצאת מפתח ביתו הוא פוגש במזוזה שהיא רושם של השם הקדוש שהוא מלכות בשער ביתו. הנה אז ארבעה מלאכים קדושים מתחברים עמו ויוצאים ​​ עמו מפתח ביתו ומלוים אותו לבית הכנסת ומכריזים לפניו, תנו כבוד לצורה המלך הקדוש, תנו כבוד לבן המלך לצורה הנים של המלך ורוח קדוש שורה עליו ומכריז ואומר ישראל אשר בך אתפאר.

• אז אותו רוח הקדוש עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, עולה למעלה ומעיד עליו לפני המלך הקדוש, אז מצוה המלך העליון לכתוב לפניו כל אלו בני היכלו, כל אלו הנודעים לפניו, ז"ש ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו יראת הרוממות הוא כש"א וחושבי מחשבות שהם מחשבות אומנות, אף כאן אלו שעושים לשמו אומנות בכל דבר אומנות התפילין בבתים ​​ שלהם ברצועותיהם ובכתיבה שלהם, אומנות הציצית בחוטים שלהם בחוט התכלת אומנות המזוזה ואלו הם חושבי שמו כמ"ש וחושבי מחשבות זו האומנות, להביא לידי ביטוי את האמונה שהיא מופשטת.

• ולא עוד, אלא שהקב"ה משתבח בו ומכריז עליו בכל העולמות, ראו מה בני עובד בעולמי, ומי ​​ שנכנס לפניו לבית הכנסת, וכשיוצא מפתחו בלא תפילין בראשו וציצית בלבושו ואומר אשתחווה אל היכל קדשך ויראתך, אומר הקב"ה איפה הוא מוראי, הרי מעיד עדות שקר מפני שלא מביא לידי ביטוי את האומנות של יראי שמו.

• אמר רבי יוסי אשרי חלקו של משה שאמר כאן בשמע ישראל אלקינו, כי אמר ר"ש משה נאחז במדרגה עליונה יותר על שאר נביאים הנאמנים וא"ר שמעון, אם היו ידועים בני אדם דברי תורה היו יודעים שאין מלה בתורה או אות בתורה שאין בה סודות עליונים ויקרים.

• משה ידבר אל והאלקים יעננו בקול. ולמדנו מהו בקול, היי בקולו של משה ופה הוא בקולו של משה הוא בדיוק, היי באותו קול שהוא אוחז בו שהוא ז"א שהוא עולה בו על כל שאר הנביאים שאינם נאחזים אלא במלכות ולא בז"א. ומשום שהוא נאחז בקול הזה שההוא ז"א יותר מכולם, הנה בקול הזה שהוא מדרגה עליונה היה אמר לישראל ה' אלקיך שהיא המדרגה הנק' שכינה השורה בתוך ישראל שהיא למטה ממדרגת ז"א שנאחז בו משה, אשרי חלקו. הגה הוא מלכות, וקול הוא מה שבא מבפנים ומקבל ביטוי דרך ההגה. קולו של משה בא ממדרגת זעיר אנפין ושאר הנביאים מדברים ממדרגת המלכות. משה קנה מדרגה גבוהה מאדם הראשון, ומשה הוא שמוריד לנו את התורה. וקשה שאומרים חז"ל שמשנה תורה אמר משה מפי עצמו, אלא בדרגת משה, התורה עוברת דרכו. ​​ 

• אמר רבי שמעון, למדנו, קללות שבתורת כהנים בחומש ויקרא, משה אמרם מפי הגבורה קו שמאל וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.

• ​​ וקללות במשנה תורה, חומש דברים, משה מפי עצמו אמרם. שואל, וכי יעלה על הדעת שאפילו אות קטנה בתורה היה משה אומר מעצמו.

• אלא יפה הוא, לא מעצמו אלא מפי עצמו, הוא אותו הקול שמשה אחוז בו דהיינו ז"א וע"כ הללו שבתורת כהנים מפי הגבורה שהיא בינה הנק' גבורה עליונה, והללו במשנה תורה מפי עצמו היינו מפי מדרגה ההיא שנאחז בה משה יותר מכל נביאים הנאמנים שהיא מדרגת ז"א. ועל כן בכל מקום נאמר אלקיך, משום שרומז על מלכות היא למטה מז"א וכאן בשמע ישראל נאמר אלקינו משום שרומז על בינה שהיא למעלה מז"א, שמשה נאחז בו.

• כמה יש לבני אדם לשמור דרכיהם כדי שיעסקו בעבודת ריבונם ויזכו לחי עולם. תחת הכסא של המלך הקדוש שהוא המלכות יש מדורים עליונים. ובמקום ההוא של הכסא שהוא המלכות נקשרת המזוזה להציל האדם מכמה מיני דינים המוכנים לעורר בהם בני אדם בעולם ההוא. כעין זה עשה הקב"ה לישראל ונתן להם מצוות התורה כדי שיעסקו בהן ויהיו נצולים בעולם הזה מכמה בעלי הדין מכמה מקטרגים הפוגשים בבני אדם בכל יום. המצווה היא כעין מזוזה שעומדת בין הפנים לחוץ, וכך הפעולה החיצונית של המצווה שומרת על האדם כשיש בה שם הויה ושם שדי. חייב אדם את המצוות כדי לבטא עצמו כראוי בחיים. בפנימיות כל אחד ישנה נקודה שלמה, וכשזוכים לגעת בנקודה זו בהשראה, יש ענין לקליפות להאחז בדבר. כמו המזוזה השומרת, כך ניתן ע"י שמירת המצוות להנצל מהקליפות. היציאה החוצה מביאה עוד פרטים ומציאות כדי לעבוד בפנים בכוח האני האמיתי, ובכך להביא עצמו למימוש תכליתו. המצוות מצוותות ומקשרות בין החוץ לפנים.

מים ששופכים לפני הפתח

• רבי חייא אמר, כל מי שרוצה להשמר בדרכיו לא יעבור על מים ששופכים לפני הפתח משום ששם שורה שד אחד והוא בין ב דלתות הפתח, ופניו כנגד הפתח ורואה כל מה שעושים בבית. וע"כ אין אדם צריך לשפוך מים בין ב שערי הפתח השער בין הבית לשער החצר. רבי יצחק אמר, מים צלולים אין איסור בהם, אלא שלא ישפוך אותם דרך בזיון, מהטעם שיש לו לשד רשות להזיק. ולא עוד אלא שמחזיר ראשו כנגד הבית, ובכל מה שמסתכל נעשה מקולל. כל דבר שעושה אדם בדרך ביזיון, מעורר הוא שד. מים מסמלים חכמה, תענוג, וכאשר שופכים אותם בביזיון, נותנים כח לשד ומעוררים אותו. מפגש עם תענוג של זוהמה שבחוץ מסוכן, שכן עלול האדם לקחת אותו לפרטיותו, לכן הפתח בו רובץ החטאת בו נמצאת נקודת הבחירה המאתגרת לאדם, להביאו מהחוץ לפנים בדרך קדושה.

• שס"ה כחשבון ימות השנה, יש לו לדש משמשים שהוא שולט עליהם, וכולם יוצאים עם האדם כשיוצא מפתח ביתו, אמר רבי אלעזר, כל זה כי רצה הקב"ה לשמור את ישראל והתקין שמו הקדוש למעלה שהוא התורה וכל התורה היא שם קדוש אחד, ומי שעוסק בתורה עוסק בשמו.

• אדם צריך לרשום בפתח ביתו את השם הקדוש שהוא אמונת כל. כי בכל מקום שהשם הקדוש נמצא, מינים רעים אינם נמצאים שם, ואינם יכולים לקטרג על האדם, כמ"ש לא תאונה אליך רעה. כשאדם נמצא בתוך הכלל של מצוות התורה, אז הוא נשמר מפני שהכלל קובע, ואינו נסמך על עצמו כפרט.

• המקום שפתח הבית שורה שם הוא כעין שלמעלה המקום שפתח הבית העליון שורה, נק' מזוזה שהוא תקון הבית, ופתח הבית. מזוזה ההיא בורחים בעלי חוק ובעלי הדין אינם נמצאים לפניו. וכנגד זה למטה, כשהאדם מתקן מזוזה לפתח ביתו, וזה השם הקדוש שדי, רשום באותיותיו, הרי אותו האדם מעוטר בעטרותיו של אדונו, ומינים הרעים אינם קרבים לפתח ביתו, ואינם נמצאים שם. חייב אדם לפעול לפי החוקים העליונים, ולא משנה מה הוא חושב או מרגיש.

• רבי אבא בא מלראות את רבי שמעון, פגש בו רבי יצחק אמר לו, מאין אתה בא בעל האור. איש המתדבק באש אוכלה כל יום, הרי האור שורה עמו ואינו צריך לבקש ממני. אמר לו, למדנו שחוב מוטל על אדם לקבל פני השכינה בכל ראש חודש ושבת. ומי הוא זה, זה רבו, וכל שכן מאור עליון קדוש שהוא ר"ש שכל העולם צריכים לקבל פניו, אמר רבי יצחק, אחזור עמך לר"ש ואקבל פני השכינה ואטעם אלו דברים העליונים שטעמת לפניו.

האמונה בהשם, היא השמירה על האדם.

• צווה ליראה את הקב"ה בדרך כלל ובדרך פרט. והרי היראה העמדנו שפירושו משום שיש לו לאדם להתירא מפני הקב"ה תמיד. כש"א ליראת את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, ומשום יראה שהיא אמצעי זו ישמור דרכיו. ויראה היא מקום שנק' יראה דהיינו מלכות, משום ששם שורה יראת הקב"ה, היא נק' יראת הויה שצריכים לירא מפניו וזה הוא סוד הכתוב, וממקדשי תיראו. כי ביראה זו שהיא מלכות, שורה שבט של אש להכות את הרשעים שאינם שומרים מצות התורה כי העונשים באים ממלכות וע"כ יש לפחד בדרך כלל דהיינו יראת העונש. יראת הפחד אינה הדרך המובחרת, אלא יראת הרוממות, בגין דהיו רב ושליט. יראת העונש היא השלא לשמה, יעילה לרשעים כדי להתקדם, אך אין היא מביאה לאהבת השם.

• ואחר כך יש לפחד מפניו בדרך פרט באחריות אישית בידיעה שהוא עולם קטן, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהינו כשמשיג מדת המלכות עצמה, שזו היא יראה מחמת אהבה שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה. יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן לקב"ה. יראת הפחד היא רק אמצעי בתחילת הדרך, אך מסוכנת מפני שברגע שירגיש בגאוותו שאינו מפחד, יפרוק עול. יראה ראויה באה ממקום החסד, ובה יש סיכוי להגיע לאהבה.

האהבה

• מצות לאהבה והרי העמדנו שאהבת הקב"ה פירושה שהאדם צריך לאהוב אותו אהבה רבה כאברהם שאהב את הקב"ה באהבה רבה, ומסר גופו ונפשו אליו. מכאן למדנו מי שאוהב את הקב"ה מקיים עשרה מאמרות דהיינו עשר ספירות למעלה ולמטה, וע"כ כל אלו עשרה ניסיונות שהתנסה בהם אברהם ועמד בכולם הם כנגד עשרה מאמרות, כי כל ניסיון הוא מאמר אחד דהיינו ספירה אחת שהתנסה במאמר ההוא ועמד בו.

• ע"כ הם עשרה ניסיונות כנגד ע"ס ובכולם עמד אברהם, משום שנקשר והתדבק בימינו של הקב"ה שנק' אהבה רבה דהיינו חסד דז"א. נק' אהבה רבה משום שמי שעומד באהבה זו נקשר בעולם העליון שהוא ז"א, אהבת עולם הוא סוד עולם התחתון דהיינו מלכות, שאהבת הקב"ה נקשרת בה, והכל אהבה רבה ואהבת עולם, הוא סוד אחד בלי פירוד ביניהם. למדנו סוד האהבה, שאהבה עולה על כל עבודות שבעולם, באהבה מתייקר שמו של הקב"ה יותר מכל, ומתברך, ברוך הוא לעולם ולעולמי עולמים. האהבה נובעת מטעם הקשר לקב"ה.

• מצוה לקרוא קריאת שמע ב פעמים בכל יום, אחת כנגד מדרגת היום שהוא ז"א ואחת כנגד מדרגת הלילה שהיא המלכות, לכלול ביום מדרגת לילה ולכלול בלילה מדרגת יום, וכבר למדנו, ע"כ צריכים ב פעמים בכל יום אחד ביום ואחד בלילה. יש חוזק בעבודה בזמן הסתרה, בו ניתן לרכוש אמונה, וכשמאיר היום לוותר על האור כסיבה לרצון בקשר.

המזוזה

• מצוה שהאדם יקבע מזוזה לפתחו שיהיה כל אדם נשמר ע"י הקב"ה כשיוצא מהבית וכשיבוא אל הבית, ​​ וזה סוד, ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם. כי סוד המזוזה הוא נמצא תמיד על הפתח בליבו של האדם וזה הוא הפתח של מעלה שהוא המלכות שהיא פתח לז"א בסוד זה השער לה' וזה הוא מדרגה שנק' שומר להמצא בשמירה.

• כי האדם אינו שומר נשמר חוץ משמירה של הקב"ה שהוא שומר תמיד, ונמצא בפתח הבית, והאדם בפנים הבית, ועוד טעם למזוזה, כדי שלא ישכח האדם זכרון הקב"ה לעולם, וטעם זה הוא כמו ציצית, כש"א וראיתם אותו וזכרתם את וגו'. כיון שהאדם רואה זכרון ההוא, נזכר בעצמו לעשות מצות אדונו וסוד האמונה היא שמזוזה כוללת זכר ונקבה יחד שם הויה מבפנים ומבחוץ שם שד"י.

• בספרו של שלמה כתוב, סמוך לפתח, כנגד ב מדרגות מזדמן שד אחד שיש לו רשות להזיק. הוא עומד בצד שמאל של הפתח, נושא אדם את עיניו ורואה סוד השם של אדונו שבמזוזה שבימין המפתח ונזכר בו, אין השד יכול להזיק. ואם תאמר אם כן זה נכון כשהאדם בא אל הבית, אבל כשיוצא הפתח לחוץ, הרי השד שנמצא בצד שמאל של הפתח עומד אז לימינו צד האמונה של האדם, והמזוזה בשמאלו, איך נשמר האדם אם המזוזה שורה לשמאלו.

• משיב, אלא כל מה שעשה הקב"ה כל דבר ודבר הולך אר מינו. באדם נמצאים ב מדרגות אחת מימינו ואחת משמאלו, אותה שבימין נק' יצר הטוב ואותה שבשמאל נק' יצר הרע. כיון שיוצא האדם מפתח ביתו, אותו השד נושא עיניו ורואה את יצר הרע כשהוא שורה לשמאל, הוא נמשך לאותו הצד שהיצר הרע נמצא דהיינו לשמאל, והוסר מימין, ואז באותו צד שמאל עומד ז השם של אדונו, דהיינו המזוזה ואינו יכול לקבר אליו להזיק לו. והאדם יוצא וניצל ממנו. וכשנכנס אל הבית, נמצא השם הקדוש שבמזוזה עומד לימינו וע"ז שולט הימין על השמאל ואינו יכול לקטרג עליו. כאשר נכנס מהפתח, המזוזה מימינו ובכוח זה נשמר. כאשר יוצא המזוזה לשמאלו, אך היצר הרע תמיד הולך לשמאלו, כלומר בא למקום המזוזה, מקום האמונה של הקב"ה.

• ליכלוך וטינופת הם מקום לס"א וע"כ צריך האדם להזהר שלא יעשה טנוף ולכלוך בשער ביתו ולא ישפוך שם מים עכורים מב' טעמים. א שלא יעשה בזיון אצל שם אדונו שבמזוזה ב שאז יש רשות לאותו המחבל דהיינו השד לחבל. ומשום זה יזהר האדם בזה ויזהר האדם שלא ידחה מפתח ביתו את השם של אדונו. וכן מבחינה פנימית, אל לו לאדם לשים בשערי ליבו, במקום שמשער בליבו, תבנית התודעה שלו, לא ישים בו אשפה, דהיינו ספקות באמונה ורצונות לקבל לפרטיות.

• שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, מצווה זו היא ליחד שמו של הקב"ה בכל יום כמו שמיחדים שמו של הקב"ה למטה, כך מתיחד שמו למעלה ונמצא הקב"ה יחיד למעלה ולמטה. מי שמיחד שמו של הקב"ה ישום לבו ורצונו ביחוד הלב הוא כוונת הרצון, כלומר צריך גם את הלב וגם את ההשתוקקות ההוא שאמרנו דהיינו שייחד שמו למטה ויחבר כל אבריו דהיינו הספירות באותו היחוד שיהיו כולם אחד. כי כמו שמשים כל אבריו של השם סוד אחד למטה כך למעלה מחבר כל אברים העליונים באותו היחוד שיהיו כולם אחד. פעולת התחתון מגרה את המקום הפנימי, וכך מגלה את המקום העליון. מצוות צריכות כוונה, ולפי כל הפוסקים ישנן מצוות החייבות כוונה, כמו כוונת הייחוד, אחרת לא יצא ידי חובה. הייחוד הוא חיבור כל האברים למטרה שמעידה שהוא יתברך יחיד.

• בשעה שהאדם בא ליחד שם הקב"ה, כל צבאות השמים כולם עומדים שורות שורות כדי להתקן ושיתכללו כולם באותו היחוד לעמוד בסוד אאחד ביחוד אחד. כולם מתקנים בתקונם ע"י יחוד הזה כראוי. בשעה זו עומד ממונה ושמש אחד העומד תחת רמ"ח עולמות שכולם נק' אברי הגוף ושמש הזה נק' הלנ"ו ועומד ומחכה ליחוד ההוא וזה הוא מלקט שושנים כש"א וללקט שושנים שהם אברי הגוף. ליחד שם הקב"ה אומר שהוא יתברך אחד יחיד ומיוחד. אחד הוא באחדות בעצם ולא שייך בו שינוי, מצד יחיד אומר שכל פעולותיו מיוחדות להטבה, מיוחד אומר שמושא הפעולות שלו אחד, גם פעולת ההטבה וגם מי שמקבל את ההטבה. כדי להגיע לכך צריך חדות של פרט מסוים כדי להיכנס לכלל, ואז דרכו לתקן פרטים רבים.

השכינה נק השושנה הקדושה. כדי להגדיל את השושנה יש ללקט את כל הפרטים, את אברי הגוף שהם נשמות ישראל. פעולה זו נעשית ע"י אהבת הכלל

• אברים העליונים לוקט אותם השם העליון הויה בסוד היחוד שמתיחד בסוד מ"ב שמות והוא לוקט כל אלו שושנים העליונים. ושמש זה לוקט כל אלו התחתונים שכולם ממונים בכלל ע"ב שמות ונלקטים כולם ע"י יחוד ההוא ונעשו כולם גוף אחד בסוד אחד. ויחוד ההוא עולה ומיחד הכל בב' צדדים ביחוד אחד. בשעה ההיא מתלקטים כל האברים ותחברים בחבור אחד שיהיו כולם בסוד אחד למעלה ולמטה בסוד הויה אחד ושמו אחד.

• ועל כן מאריכים באחד בב' אותיות ח ובאות ד ללקוט שושנים להתיחד בסוד אחד ביחוד שלם. כיון שהתיחדו כל האברי בסוד אחד דיחוד אחד אז נק' הכל קרבן שלם. על סוד זה הכניס הקב"ה את אדם הראשון בגן עדן לעבדה ולשמרה ולמדנו שאלו ב קרבנות בסוד הויה אחד ושמו אחד, שעל אלו הקרבנות כתוב וללקוט שושנים, אלו הם האברים של ב צדדים שהם אחד.

• שושנים הוא סוד כאשר מתחברים כל אלו האברים יחד שיהיו כולם ביחוד אחד בסוד הקרבן, אז מתעטר הקב"ה בראשו בעטרה בכתם פז שיהיה מתעטר ביקרו וזה סוד שכתוב שושנים שהם סוד כל אלו האברים שלמעלה ושלמטה וסוד פז ההוא שהוא עטרה המתעטרת ועלה מבניהם והכל הוא בהם בשושנים.

• בשושנים אלו יש בהם תרי"ג מצות שהם האברים של ב צדדים בסוד הויה אחד ושמו אחד, ויש בהם העליה של הפז ההוא העולה מבניהם ובכל מקום שהם נמצאים דהיינו יחוד האברים של ב הצדדים עליה ההיא העליונה דעטרת פז נמצאת עולה מבניהם וזה סוד תפוח בעצי היער ושושנה בין החוחים שזה וזה צריך לעלות כאחד ביחוד השלם. אשרי הוא מי שמקריב אלו הקרבנות דהיינו שמיחד אלו היחודים שהוא ודאי לרצון לו בעולם הזה ובעולם הבא. החג"ת נק תפוח, בחינת אמונה דרכה ניתן לתפוס את הקשר לעליון.

הבתים שבתפילין הם כנגד הכלים, פרשיות כנגד האורות המלובשים בכלים. כלומר התפילין מייצגים את צורת המחשבה הנכונה שצריך האדם לאמץ. מחשבה הנובעת מאמונה, יכולת ביטול מכבלי היצר כדי לאפשר בחירה חופשית, ודעת לחיבור של אהבה בין הפרטיות לבין העליון. דעת זו מורכבת מאהבה, צד החסד, ומצד הגבורה שהוא שכר ועונש, כלומר פעמים שצריך לקבל שכר, ופעמים שיש לעשות תיקון.

• ואלו ארבע פרשיות שהן חכמה בינה ימין דדעת ושמאל דדעת, לוקח אותם ו שהיא ז"א ומתעטר בהם ונעשו לו מוחין, דהיינו שנעשו לו מוחין. ואלו הם התפילין שמניח הקב"ה ואנו רוצים להתדמות לו יתברך. רואים כאן שז"א דאצילות מניח תפילין ולא המלכות, כך על הזכר להניח תפילין. האישה אינה מחוייבת להניח תפילין, אך בהחלט עליה לפתח את צורת המחשבה הראויה כפי סדר הפרשיות, דהיינו אמונה, ביטול, השפעה ואהבה. למדנו ו זו שהיא ז"א עולה אל הבינה ומתעטרת בעטרותיו ואוחז לזה ולזה, דהיינו לקו ימין שהוא חכמה שלה, ולקו שמאל שהוא בינה שלה. ומתעטרת בכולם שמשום שיחד קו ימין ושמאל שבבינה ויצא שם ג קווים שהם חכמה בינה דעת, זכה גם ז"א באותם ג מוחין חב"ד ומתעטר בהם. כיוון דתלת מחד נפקי חד בתלת קיימא שהיא ז"א היא אמצע הל למעלה ולמטה בין ימן ושמאל דבינה והוא קו אמצעי למטה בימין ושמאל של המוחין שלו עצמו, להראות שלמות החכמה מכל צדדיה כי הכרעת קו אמצעי משלים החכמה מכל צדדיה. ז"א שעלה לבינה, גרם ל ג' קווים בדעת, ובכך זוכה גם הוא בתפיסה של ג קווים.

• למד רבי אבא, כתוב רק באבותך חשק ה' מכאן אמר ר"ש האבות הן המרכבה הקדושה העליונה. כמו שיש מרכבה קדושה למטה במלכות שהיא מחזה ולמטה דז"א, כך יש מרכבה קדושה למעלה דהיינו מחזה ולמעלה דז"א, ומי הם, היינו זה שאמרנו שהם האבות הנק' חג"ת והכל נק' המרכבה הקדושה כי הכל נקשר זה בזה ונעשו הכל אחד.

• שואל, כתוב, רק באבותיך חשק ה' שאמרת שהאבות הם המרכבה אינם אלא שלשה, והמרכבה היא ארבעה, ומאין לנו ​​ הרביעי, ומשיב שהכתוב הזה בא לכלול באבות את דוד המלך שהוא הריעי להתקן במרכבה הקדושה. כי למדנו, האבות הם תקון ושלמות הכל בתיקון האמונה, והם גוף דהיינו חג"ת דז"א הנק' גוף ובהם השתכלל הגוף ונבנה ובהם התאחד. כלומר שעיקר הגוף שהוא ז"א הוא רק החג"ת שבו שהם למעלה מחזה הנק' אבות. בא דוד המלך ושכלל הכל והתקין הגוף והשלימו בהם כי נעשה להם רביעי שה"ס המלכות המשלמת את ז"א שנק' גוף. אמר רבי יצחק, כמו שזכו האבות להתעטר במרכבה הקדושה כך זכה דוד להתקן בעמוד הרביעי של המרכבה. אמנם משה כולל את כל ג האבות בפנימיות, אך מייחס השכלול לדוד שהוא צד הגוף, צד האישה שבנפש, ולכן ישנו בתפילין של ראש גם צד של האות ש עם 4 קווים.

• אמר רבי יהודה, כתוב בו בדוד, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי. מהו הטעם שנק' אדמוני, הוא משום שחלק גורלו גרם לו, כי להיותו מרכבה למלכות היה בבחינת דין כמו המלכות. אדמוני הוא ודאי דין. עם יפה עינים היינו שהדין היה כלול ברחמים כמ"ש חסד דוד הנאמנים. אין מדובר שדוד היה ג'ינג'י אלא נק אדמוני על שם הדין שבמלכות, ויפה עיניים אומר שהיה כלול בו חסד

• ​​ אמר רבי יצחק, חסדי דוד הנאמנים אינם רומזים על התכללות הדין בחסד, אלא והוא אדמוני פירושו כמו שאמרנו שהוא דין, עם יפה עינים הם האבות שהם חג"ת שמאירים בג' גוונים שבעין. ירושלים וציון הם דין ורחמים ירושלים מלכות היא דין וציון בחינת רחמים ואע"פ כן כתוב עיר דוד היא ציון ללמד שהדין כלול ברחמים, וכתוב בקרבך קדוש ולא אבוא בעיר, שאמרו שזה רומז שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנסו ישראל לירושלים של מטה. שואל מתי יהיה זה, אמר רבי יהודה כשתחזור מלכות בית דוד למקומה למטה אז יכנס הקב"ה בירושלים של מעלה. מלכות בית דוד אומר שליטה חזרה של המלכות, אלו ימות המשיח כשהעבודה נעשית גם על המלכות ולא רק על ט ספירות ראשונות. כך עיקר עבודת החסידות באה להפגיש את העבודה הרוחנית עם המלכות, עם חלקים הפשוטים במציאות.

• רבי יצחק אמר ש הרשומה בג' קשרים דהיינו ג ראשים ו ש של ארבעה קשרים דהיינו ד ראשים רומזת לג' אבות חג"ת, ארבעה כוללת גם המלכות שיהיו מרכבה קדושה ביחד. כי מלכות משלמת את ז"א ומכאן מפרשים ונמשכים המדרגות התחתונות בדרכיהן ברצועותיהן כלומר שב' ש הרשומים בצדי התפלין הם ש דשדי שאחת מורה על חג"ת לבד ואחת מורה חג"ת ומלכות. ד י דשדי נמשכים ברצועות התפילין שקשר של ראש הוא ד וקשר של יד הו י והן תלויות בשערות הראש שתלויות בהן ונמשכות מהן כל אלו מדרגות האחרות שהם ד י דשדי עד שנקשרים במקומם כי אחר שהן מקבלות שפע משערות ראש הם נקשרים ב ש דשדי ונשלם השם שדי וענין שערות ראש.

• ו שהיא ז"א לוקח אלו המוחין העליונים חב"ד שאמרנו והם התפילין שמניח הקב"ה. משום זה צריך האדם להתפאר בהם, כי התפילין נק' פאר, עליהם כתוב וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נק' עליך. שם הויה ממש שהם המוחין חכמה ובינה שהם י"ה וימין ושאל דדעת שהם ו"ה ואלו הם תפלין של ראש. תפלין של הזרוע היא שמאל הנק' עז בסו"ה נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, שימינו זה תורה וזרוע עזו הוא תפלין והמלכות יורשת מעז שה"ס קו השמאל, ז"ש היה לאות על ידכה הם ה יתרה והיא ה שהעמדנו דהיינו המלכות, אשרי חלקם של ישראל וע"כ ה אחרונה שהיא המלכות לוקחת התפילין שהיא שמאל כי המלכות נבנית מקו שמאל, ע"כ לוקחת התפילין שבזרוע השמאלית באים לחזק את הצד שמאל שנקרא חלש, שהרי הימין הוא השפעה, צד הקב"ה.

• ​​ שואל, למי הם אלו ארבע הפרשיות שהן גוף אחד שע"כ כלולים בבית אחד ומי הם, משיב הם ת"ת נצח הוד יסוד דהיינו ד הספירות שמחזה ולמטה דז"א והם ה של ידכה שהיא המלכות שכולם כל ד הספירות תנה"י שמחזה ולמטה אחוזים במלכות כדי שתתברך מהם וע"כ היא כלולה מכל ד הספירות שמחזה ולמטה דז"א.

• אמר רבי חייא, אם כן כתוב וראית את אחורי ולמדנו שזה קשר של תפילין, וכיון שכתוב בה ראיה משמע שהיא מלכות, ואתה אומר שתפילין של יד הם מלכות יש ובחינת אחוריים נראית שלילית, כמו שאלות מי ומה, אך יש גם שאלות אלו ראויות. אמר לו, הרי כבר העמדנו שתפלין של יד ה"ס המלכות המתקשרת ב י שהו יסוד דז"א והקשר של ד היא המלכות דאחורים שמבחינת מחזה ולמעלה דז"א מטרם שקבלה החסדים דיסוד דז"א שאז היתה דלה וריקה מאור מחמת שהחכמה שבה אינה מאירה בלי חסדים כמ"ש בסולם, ופירוש הזה יפה היא וכולו בירורו של הדבר וע"כ מזו מתפילין של יד תלויה רצועה אחת למטה שזה מורה שממנה תלוים התחתונים ונזונים ממנה וע"כ נק' אות ע"ש שהיא דבוקה ביסוד כש"א זאת אות הברית וכתוב, והיה לאות על ידכה ה יתרה. וכבר העמידוהו, משא"כ ממלכות דאחורים שהיא קשר של ד אין התחתונים יכולים לקבל ממנה להיותה חכמה בלי חסדים, וע"כ היא נק' ג"כ יבשה בסוד ד דאחד.

• שמע ישראל, אמר רבי ייסא שהוא ישראל סבא, כלומר שכל היחוד של ה' אלקינו ה' הוא בישסו"ת רבי יצחק אמר, ע גדולה שבשמע כוללת ע שמות שה"ס השם ע"ב שעקרו ע שמות וב' עדים שהוא עדות הכל עדות מפני שעיקר הקשר הוא אמוני, דהיינו המשכת הארת החכמה מעדן העליון הנק' עדות. שמע ישראל, שמעו שמים וכתוב האזינו השמים, שפירושם שהיו עדים אף כן שמע ישראל, מורה על מוחין דעדות והכל ענין אחד.

• הויה היינו ראש הכל שבהארת עתיקא קדישא שהוא חכמה וזה שנק' אב דהיינו אבא. אלקינו הוא עמקות הנחלים והמבועים שמשם יוצאים ונמשכים לכל דהיינו בינה שזו"ן וכל התחתונים מקבלים ממנה שנק' אמא. הויה השני הוא גוף האילן דהיינו ז"א שהוא שלמות השרשים משום שהוא קו אמצעי הכולל חכמה ובינה שהם הויה אלקינו. אחד הוא כנסת ישראל דהיינו מלכות, וכל הספירות הם שלמות אחת ונקשרים זה בזה ולא נמצא ביניהם פרוד אלא הכל אחד. האמון הוא המאפשר להגיע לאהבה.

• ​​ רבי יצחק למד, מרכבה הקדושה העליונה שה"ס חו"ב תו"מ הם ארבע בתים של התפילין שמניח ו שהיא ז"א. מרכבה קדושה אחרת שהם ת"ת נצח הוד יסוד הם ארבע פרשות אחרות הכלולות בבית אחד שהם התפילין שמנחת ה אחרונה דהויה שהיא מלכות.

המחשבה צריכה להיות בנויה על אמונה, בחירה, חסד, ויכולת כפייה עצמית. ​​ 

• למדנו בסוד העליון בספרא דצניעותא, ג חללים של אותיות רשומות שהם יה"ו דהויה מתגלים בגלגלתא ראש דז"א. ולמדנו ג מוחין הם שהם חכמה בינה דעת, הסתומים באלו החללים, הם כלים והמוחין הם האורות המתלבשים בהם. ומתחילת מוח העליון הסתוס דעתיקא קדישא, כלומר מהתפשטות הראשון של מוחא סתימאה דא"א שהתפשטות זו נק' או"א עלאין, שנמשך במוחין של ז"א ההוא, נמצאים ד מוחים, חכמה בינה וימין דדעת שה"ס ת"ת, ושמאל דדעת שה"ס מלכות. ואלו ד מוחין נמצאים בראש ז"א ומתפשטים בכל הגוף, והם ד פרשות שבד' בתים של התפילין שהקב"ה ז"א דאצילות מניחם. המוחין של ז"א נובעים משורשם, מהתיקון שנעשה באריך אנפין מעתיק, שורש מחשבה זה מצוי כבר באריך אנפין. התפילין הם אור מקיף, שצריך בעת עליה לקבל את האור. ז"א בקביעות בקטנות, וכדי לקבל המוחין עליו לעלות.

• ומשום זה צריך האדם להניח תפילין בכל יום כדי להשוות צורה ולהתדמות למעשי הקב"ה משום שהם השם הקדוש העליון באותיות רשומות שהן י"ה ו"ה דהיינו ד מוחין. כתוב, וראו כל עמי הארץ כי שם הויה נק' עליך, ולמדנו שם הויה ממש, אלו הם תפילין שבראש.

• רבי יצחק אמר, היינו שכתוב קדש לי כל בכור פרשייה ראשונה בתפילין, זו היא ספירה הכוללת וסותמת כל אלו האחרות, דהיינו ספירת החכמה שכוללת בתוכה כל הספירות, המשכת אור שלמעלה סתומה בה, וזו נק' פטר כל רחם שהיא פתיחת כל המשכת הרחמים ואור העליון.

• ​​ אמר רבי שמעון, ספירת החכמה הזו סתומה ב י של שם הקדוש הויה וזו היא בית אחד של התפילין שהוא קדש לי כל בכור, בכור סתם הוא מוח העליון חכמה.

• הבית השני של התפילין הוא, והיה כי יביאך ה', אמר רבי יהודה, הו מוח ששעריו יוצאים לחמשים שערים דהיינו בינה המתפשטת לחמישים שערי בינה, שערים רבים הם כנגד הרבה פעמים שכתוב אשר הוצאתיך מארץ מצרים, הוציאך ה' ממצרים. וכמה פעמים נזכר זכר יציאת מצרים והם חמישים פעמים כנגד חמישים שערי בינה, כי יציאת מצרים היתה בהארת הבינה וע"כ הם חמישים כנגד מחמישים שעריה.

• למדנו בספרו של רב המנונא סבא שאמר, שערים רבים שלמעלה ולמטה שהיו סתומים וקשורים בשלשלאות, שיבר הקב"ה כדי להוציא את ישראל ממצרים, כי מאלו שערים של מוח בינה ההוא, נפתחו והותרו כל שאר השערים הסתומים. ולולא שהתעוררו ונפתחו השערים של מוח בינה הזה, לא היו נפתחים שערים אחרים הסתומים לעשות דין במצרים ולהוציא את ישראל מהעבדות, משום זה נזכרו חמישים פעמים יציאת מצרים שהיו ע"י חמישים שערי בינה. ​​ כח הבחירה שבאדם, בינה, מאפשר לצאת מהאנוכיות. ​​ 

• והכל סתום במח בינה הזה, הנק' אמא עלאה שממנה התעורר כח לאמא תתאה שהיא מלכות, ומה היא, היינו שכתוב בה ולאמי אלי האזינו, אל תקרי לאומי אלא לאמי כי לא זז הקב"ה מחבבה לכנסת ישראל, שהיא הלכות עד שקראה אמי, דהיינו עד שהמלכות קיבלה אורות דאמא עליונה, כי אורות אלו יוצאי מאמא עליונה, שהוא הבית השני של התפלין שנק' ה של השם הקדוש הויה שנפתחה לחמישים שערים וממוח זה יוצא רוח לנקב אחד של חלון החוטם דז"א.

• ולמדנו שנת יובל שבו יוצאים העבדים לחירות, מתאחד במוח בינה הזה. וחמישים שערי בינה הם חמישים שנה של יובל ואלו חמישים ימים של ספירת העומר מתאחדים במוח בינה שבו נחים הרוחות של העבדים, ורוחם יוצא לחירות למנוחה, כמו שכתוב, ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך ומהעבודה. משום זה ה ראשונה דהויה שהיא בינה, היא מנוחת הרוח ומוציא הרוח לחירות. והבית השני הזה של התפילין תלויה בו יציאת מצרים ובאות ה ראשונה של השם הקדוש. עד כאן דהיינו בב' בתים ראשונים דתפילין הם כלל י"ה של השם הקדוש. רואים כאן שיש קשר בין מקום לזמן, ומה שמקשר ביניהם היא תנועה.

• מצד אבא שהוא חוכמה יוצא חסד, ומצד אמא שהיא בינה יוצאת גבורה והכל אוחז הקב"ה שהוא ז"א ומתעטר בהם, שהוא אות ו כי ז"א הוא קו האמצעי הכולל לימין ושמאל שהם אבא וחסד שבימין ואמא גבורה שבשמאל.

• הבית השלישי של התפילין הוא שמע ישראל, שהוא ישראל סבא, עם ואהבת את ה' אלקיך. תנא רבי שמעון, זה הוא סוד עליון שישראל העליון שהוא ז"א, נתעטר מצד אבא, הוא אברהם, ונתעטר מצד אמא הוא יצחק. קו אמצעי המכריע ומיחד את או"א ה"ס ז"א שעלה ונעשה לדעת בין או"א, וז"ש שמע ישראל, ישראל סבא, שפירושו ישראל העליון שעלה להיות דעת לאו"א, וכיון שמייחד או"א ע"כ הוא כלול משניהם. התכללותו מאבא ה"ס הימין דדעת ונק' חסד שהוא אברהם. התכללותו מצד אמא, גבורה נק' יצחק, וז"ש אתעטר בסטרא דאבא, היינו מה שהדעת נכללת מצד אבא שהוא חחסד דדעת, וה"ס רשת שמע עם ואהבת. התעטר בצד אמא דהיינו מה שהדעת כלולה מאמא הוא יצחק, גבורה שבדעת, וה"ס פרשת והיה אם שמוע.

• ואהבת, מי שאוהב את המלך עושה חסד ביותר, שעושה חסד עם הכל, וחסד יותר ההוא נק' חסד של אמת, שאינו רוצה שכר בעד מעשיו, אלא עושה משום אהבת המלך שאוהב אותו ביותר ועושה בשמחה רצון המלך וע"כ נק' אברהם אוהבי שמשום שאהב אותו ביותר הרבה חסד בעולם. וע"כ כתוב כאן בבית ג' דתפילין שהוא חסד, ואהבת משו שבאהבה תלוי חסד וזה הוא בית שלישי בתפילין.

• הבית הרביעי של התפילין הוא והיה אם שמוע וג' השמרו לכם וג' וחרה אף ה' וג' שכל זה מורה על דין חזק ודין קשה הוא שיוצא מצד אמא עלאה כלומר שהיא בחינת השמאל שבדעת הכלולה מאמא עלאה שהיא גבורה המוחין מורכבים מחב"ד קדש לי חוכמה, יציאת בינה, דעת מורכבת מחסד וגבורה, חסד אהבה, הדין הגבורה שבחסד. ולמדנו אע"פ שאמא אינה דין, הדין יוצא מצדה שהיא גבורה עלאה, כלומר קו השמאל שבבינה שהוא שורש כל הדינים משמאל. ואם תאמר, והיה אם שמוע אינו דין, שהרי כתוב גם כן ונתתי מטר ארצכם וג' ואכלת ושבעת. משיב, אין ספירה בכל ספירות המלך שלא תהיה כלולה מדין ורחמים, כל שכן גבורה שנכללים בה טוב ורע, וע"כ כתוב בוהיה אם שמוע גם טוב אבל בכלל היא דין קשה

• ואתה עמוד פה עמדי מכאן נשמע שנפרד מכל וכל מאשתו מעולם הנוקבא ונתדבק ונתעלה במקום אחר של עולם הזכר ולא בנוקבא. אשרי חלקו של משה הנביא הנאמן שזכה למדרגות עליונות מה שלא זכה אדם אחר לעולם. על זה כתוב, טוב לפני האלקים ימלט ממנה. מהו טוב, זה משה שכתוב בו כי טוב הוא. ומשום שהיה טוב עלה למדרגה אחרת עליונה שהיא מדרגת ז"א מדרגת הזכר וע"כ כתוב, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. עומד עליו בדיוק, עמידה משום כי טוב הוא וטוב הוא זכר, יסוד ז"א ובזכר נוהג עמידה.

• ואם תאמר הרי אמר רבי יהודה שדוד כתוב בו טוב, כמש"א וטוב רואי וא"כ למה לא עלה יותר דהיינו למדרגת ז"א כמו משה. אמר לו, וטוב רואי כתבו היינו אשר המראה להסתכל שה"ס המלכות הנק' מראה הייתה טוב, כך היה דוד טוב רואי שהמראה שלו היה טוב דוד שיקף את הטוב, הטוב נראה ממנו, אצל משה כתוב טוב הוא. ובמשה כתוב טוב הוא, דהינו הוא ממש, וכאן נאמר רק וטוב רואי, ועם כל זה היה אחוז דוד בשניהם, דהיינו ביסוד שנק' טוב, ובמלכו שנק' מראה, כי זה אחוז בזה, כי יסוד ומלכות הם תמיד אחוזים זה בזה, אלא שעיקרו היה בבחינת מלכות ובה נשאר. משה אחר שהיה טוב שהוא יסוד דז"א, עלה להיות בבחינת גוף שהוא ז"א עצמו, הנק' איש, שכתוב איש האלקים והאיש משה ענו מאד. בצמצום ב מלכות נגנזה ברדלא והיסוד שבו רק ב שלישים מטעם שהוא צר ואריך, וחסרה בו מדרגת בינה, מקבל השלמתו מהמלכות שנמצאת בשליש התחתון שלו, בחינת וקול בשליש ועפר הארץ. לכאורה דוד המלך שהוא בחינת משיח הגיע לפסגה הרוחנית האפשרית, אך בלי משה אין אפשרות להגיע למדרגה זו. משה 245 + אהבה = משיח

• אמר רבי יהודה, בכל מעשיו צריך האדם לשום כנגדו את הקב"ה. רבי יהודה הולך לטעמו ואמר, כל מי שהולך בדרך, שמתירא מפני לסטים יכוון לג' דברים, דורון תפילה ומלמה כמו יעקב בשעה ההיא שהיה מתירא מפני עשו. החשוב מהם היא תפלה ואע"פ שהתפלה חשובה יותר. שני חברים או שלשה שעוסקים בדברי תורה, הוא עוד יותר חשוב מכל, כי אינם מתיראים פני לסטים, משום שהשכינה מחוברת עמהם מחמת שעוסקים בתורה. התורה היא שמירת הנפש, היא שומרת מפני הליסטים, הם כוחות היצר הרע שבא להסיט האדם לדברים אחרים

כותנות עור

• רבי אלעזר ורבי חייא ​​ היו הולכים בדרך. אמר רבי אלעזר, כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור, כי עד עתה היו מופשטים מעור ההוא, ומשיב, שעד עתה לא היו להם כותנות עור כי כלי לבושי יקר היו. אמר לו רבי חייא, אם כן לא היו להם אפילו כותנות אור, ​​ מאחר שחטאו בעץ הדעת. ואם תאמר שמטרם שחטאו הלביש אותם כותנות עור אינו כן, אלא לאחר שחטאו כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם.

• אמר לו כך הוא ודאי שלאחר החטא היה, אלא בתחילה היו מלובשים כעין של מעלה דהיינו בזהר העליון של ז"א והיו מופשטים מהגוונים שלמטה, של עולם זה הלבושים הם לבושי התודעה, ולהם לא הייתה תודעה של זמן ומקום, והיה אור העליון מסבב אותם ואחר שחטאו החזיר אותם בגוונים של עולם הזה, והעביר מהם הגוונים של מעלה, שהיה להם מז"א. כתוב ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, כעין עולם הזה, ואת אהרן ואת בנין תקריב והלבשתם כתנות. שם היה כעין של מעלה, דהיינו מבחינת אור ז"א וכאן בכותנות עור של אדם הראשון, היו כעין של מטה, לפיכך שם נק' כותנות שש הרומז על ז"א שהוא נק' שש ע"ש ו"ק וכאן כותנות עור שהם מבחינת המלכות הנק' עור שהיא בחינת עולם הזה, ואע"פ שהוא כך, היופי שלו אלו הלבושים, היה עולה על הכל. ובעזרת לבושים אלו ידעו הכל. אדם הראשון לקח את הלבושים שקיבל לצורך תיקון, הצליח להשתמש בעולם הזה לצורך תיקון, ע"י שעוסקים בתורה.

• ותפקחנה עיני שניהם היינו שנפקחו עינים בטופס של עולם הזה, בציור הרגיל בעולם הזה, מה שלא היה מקודם שהיו משגיחים ופקחים למעלה בעולם העליון מכאן שקודם החטא לא הייתה תפיסה של העולם הגשמי. לעתיד לבא כתוב, והולכתי עורים בדרך לא ידעו. כי עתיד הקב"ה לפקוח עיניים שלא היו חכמות שיסתכלו בחכמה עליונה ולהשיג מה שלא השיגו בעולם הזה, כדי שיכירו את רבונם. אשריהם הצדיקים שיזכו לחכמה ההיא שאין חכמה כאותה החוכמה, ואין ידיעה כאותה הידיעה, ואין דבקות כאותה הדבקות. בתפיסה חיצונית לא ניתן אפילו להכיר את הבורא בבחינת ממעשיך הכרנוך, אלא רק ע"י תפיסה פנימית. מלמד הרב"ש על הכתוב ותפקחנה עיניהם לראות, שרק לאחר שזוכה אדם להשיג פנימיות התורה, מבין הוא שקודם היה עיוור וחרש, שאומר הנביא וְהוֹלַכְתִּי עִוְרִים, בְּדֶרֶךְ לֹא יָדָעוּ בִּנְתִיבוֹת לֹא-יָדְעוּ, אַדְרִיכֵם; אָשִׂים מַחְשָׁךְ לִפְנֵיהֶם לָאוֹר, וּמַעֲקַשִּׁים לְמִישׁוֹר--אֵלֶּה הַדְּבָרִים, עֲשִׂיתִם וְלֹא עֲזַבְתִּים.

• בעוד שהיו הולכים ראו אשר לסטים הולכי אחריהם לשדוד אותם. הסתכל בהם רבי אלעזר, באו ב' חיות השדה והרגו אותם. אמר רבי אלעזר ברוך הרחמן שהצילנו. קרא עליהם, בלכתך לא יצר צעדך ואם תרוץ לא תכשל, כתוב כי מלאכיו יצווה לך, וכתוב כי בי חשק ואפלטהו.

ואתחנן ז - ט שעור 3

קול דברים

• וידבר ה' אליכם מתוך האש. אמר רבי אלעזר, מקרא זהה יש להסתכל בו, אמר קול דברים, מהו קול דברים, ומשיב, אלא שפירושו קול הנק' דבור, שכל הדבור תלוי בו, קול הוא ז"א ודבור היינו המלכות כאשר יש זיווג מלכות ז"א, ההגאים באים לבטא קול פנימי אלא כיון שהדבור תלוי בקול, ע"כ נק' המלכות קול דברים. וע"כ כתוב וידבר ה' אליכם מתוך האש, כי דבור תלוי במקום ​​ זה במלכות הנק' אש וזו המלכות הנק' דברים.

• אתם שומעים כי שמיעה אינה תלויה אלא בזו במלכות משום ששמיעה תלויה בדיבור ומשום זה כתוב אתם שומעים. וכבר העמידהו, ורצע אדוניו את אזנו במרצע שגם אחרי שש שנים רוצה להמשיך להיות עבד שהוא משום שפגם המקום שנק' שמיעה והיינו דבור והיינו שמיעה. למה את אוזנו שהיא מדרגת בינה, אלא גם באוזן יש נקב שנוצר מעליית המלכות לבינה. היהודי עמד במעמד הר סיני, שמע בקול פנימי שאין לו להיות עבד לאף אחד, אפילו לא לתאוותיו, אלא להשם יתברך בלבד. בזמן תיקון, אין ברירה אלא לעבוד גם שלא לשמה לצורך הקיום, אך כל פעולה כזו צריכה להיות אגב המטרה והתכלית, שהיא דבקות בהשם.

• קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים, שואל מהו ותמונה, ומשיב, הוא כש"א ותמונת ה' יביט שהיא המלכות שזה נאמר רק בשבחו של משה שהיה מסתכל באספקלריא המאירה שהוא ז"א וע"כ ותמונת ה' יביט שהיא המלכות המגלה את הויה. פירוש אחר, ותמונה זה הוא קול פנימי דהיינו בינה שלא היה נראית כלל אפילו למשה זולתי קול, זה קול אחר חיצון שאמרנו דהיינו המלכות הנק' קול דברים. ותמונה למה נק' הבינה תמונה, ומשיב, משום שכל תקון הגוף שהוא ז"א המכונה גוף, דהיינו ציור ו"ק וי"ב גבולים וע' ענפים, יוצא ממנה מהבינה.

• ואם תאמר אחר, דהיינו המלכות הנ' גם כן תמונה שהיא נותנת את ההארה לגוף, ולמה נק' תמונה, משום שהקונים שלמטה דהיינו תקוני בי"ע ממנו יוצאים ומשום זה נק' הבינה והמלכות ה עלאה ה תתאה משום ששוין זו לזו. ה עליונה הסו"ה קול גדול ולא יסף, כי המבועים שלה אינם פוסקים לעולם. כי היא עם אבא שהוא חכמה בזווג דלא פסיק לעלמין. וכל אלו הקולות נמצאו שמה בעת שניתנה התורה לישראל שה"ס ז קולות דז"א כולם יצאו מהקול ההוא הפנימי של הכל שהוא בינה משום שבו תלוי הדבר, כי הם נאצלו מבינה. הקול שהוא חסדים בא מהבינה שהיא מקור החסדים

• זו שנק' משנה תורה, משה מפני עמו אמרם. וכבר העמידו הדבר. שואל, למה הוא כך, ומשיב אלא חכמה עלאה נק' כלל התורה וממנה יוצא הכל אל הקול הפנימי ההוא שהוא הבינה. אח"כ מתישב הכל ונאחז במקום שנק' עץ החיים שהוא ז"א שנק' משה ובו תלוי כלל ופרט, דהיינו תורה שבכתב שהוא ז"א שנק' כלל ותורה שבעל פה שהיא המלכות שנק' פרט אחרי שהבינה מאירה את החכמה לתחתונים אז נראה אותו קול פנימי בז"א שנק משה. וכן הם נק' תורה ומשנה תודה. שז"א נק' תורה והמלכות נק' משנה תורה. וע"כ אמרו שמשנה תורה שהיא מלכות משה שהוא ז"א מפני עצמו אמרם, דהיינו שנאצלה ע"י משה שהוא ז"א. בתחילה עשרת הדברות הראשונות הם יצאו מגבורה דלא פסיק דהיינו מבינה שעליה נאמר קול גדול ולא יסף, ועתה דהיינו עשרת הדברות שבמשנה תורה יצאו הכל ביחד, דהיינו מז"א ומלכות בסוד שמש שהוא ז"א מפי עצמו אמרם, משום זה כאן בעשרת הדברות אלו רשומים כולם ב ו ולא תנאף ולא תגנוב ולא תענה ולא תחמוד ולא תתאווה ו רומזת על ז"א. מה שנראה בתורה שבכתב, היא הכלל, ז"א והתורה שבע"פ היא פרטים.

• שואל רבי יוסי את רבי אלעזר, מהו ולא תתאוה, כיון שכתוב ולא תחמוד, הרי די בזה. אמר לו אשרי הם צדיקי אמת, החמדה היא מדרגה אחת, התאווה מדרגה אחרת. חמדה פירושה שאם יכול ילך לקחת אותה משום אות החמדה שאחזה אותו, ילך לעשות מעשה. תאוה אינו כך, אלא אפילו שלא יקח דרך ללכת אחריה, נחשב גם כן לתאווה וכבר העמידו החברים. תאווה אינה דבר פסול, כאשר היא חומר גלם לרצון להגיע לקדושה, כמו סעודת שבת או סעודת חברים. אך כאשר התאווה היא המטרה, אז אסורה.

• א"ל רבי יוסי, לא כתוב ולא תרצח עם ו תחילה כמו אלו האחרים, אמר לו משום שהמדרגה של רציחה היא דין ותלויה בגבורה בקו שמאל, ולא במקום הרחמים שהוא ז"א שנק' ו וע"כ בלא תרצח לא כתובה בו ו ומשום שצריכים ה ווין כנגד חג"ת נ"ה התווסף ו אצל ולא תתאווה כי בלא תרצח לא צריכה ו לשרות בו משום שהוא בגבורה ע"כ התווספה ה כאן. רציחה היא התנתקות גמורה מהחיות, ואינה יכולה לקבל חסד.

• שמע רבי פנחס שישב אחרי רבי אלעזר ונשקו, בכה וצחק. אמר על רבי אלעזר גור אריה אין מי שיעמוד לפניהם, מי יוכל לעמוד לפני אביו בעולם, אשר חלקם של הצדיקים ואשרי חלקי בעולם הזה ובעולם הבא, שזכיתי לזה שחתנו רבי שמעון, ונכדו רבי אלעזר על זה כתוב, יראו צדיקים וישמחו.

• רבי אלעזר פתח, קרב אתה ושמה, בוא וראה בשעה שנתנה התורה לישראל כל הקולות נמצאו דהיינו מבינה ומז"א וממלכות שבינה נק' קול פנימי וז"א חיצוני, והמלכות קול דברים. הקב"ה ישב על הכסא שהוא מלכות וזה מתוך זה נראה, שהז"א נראה מתוך המלכות והדיבור של זה של המלכות יצא מתוך העליון שעליו שהוא ז"א וזהו סוד שכתוב פנים בפנים דבר ה' עמכם מתוך האש. שז"א והמלכות היו פב"פ והדבור יוצא ודיבר מתוך האשם והשלהבת שהוא קו שמאל, שדחה הדבור לחוץ מז"א על ידי הדפיקה של רוח ומים שהם קו אמצעי וקו ימין הנותנים כל אל השמאל ונמצא הדבור שהוא המלכות יוצא מכל ג הקווים דז"א. כי אש רוח ומים שהם ג קווים דז"א כי אש רוח ומים שהם ג קווים יצאו מהשופר שהוא בינה כולל את כולם. וישראל התרחקו מתוך היראה הזו. אדם יכול לשמוע את הדיבורים העליונים רק כאשר נשמתו מצליחה לעלות, שאז שומע דברים הבאים מז"א, קול פנימי שבא מבינה.

• ומשום זה היראה כנ"ל אמרו ישראל למשה ואת תדבר אלנו. שאמרו אין אנו רוצים בתוקף העליון שלמעל דהיינו מז"א אלא ממקום הנוקבא שהיא המלכות ולא יותר. וז"ש ואת תדבר אלינו אשר את רומז על הנוקבה, אמר להם משה, ודאי החלשתם הכח שלי והחלשתם כח אחר של המלכות, כי לולא לא התרחקו ישראל והיו שומעים כל אלו הדברים מז"א כבתחילה, לא היה העולם יכול אחר כך להחרב וישראל היו חיים לדורי דורות. ישראל עזבו את תורה החיים מפני ששמעו למלכות במקום לז"א.

• כי בשעה הראשונה אחר ששמעו דבור הראשון מתו משום שכך צריך, כי אילן המוות שהיא המלכות גרם להם ואח"כ חזרו לתחיה וקמו והתגדלו דהיינו שהשיגו המוחין דגדלות. ורצה הקב"ה להכניסם לעץ החיים שהוא ז"א העומד למעלה מאילן המות הוא כדי שיהיו חיים לעולם, הם בחרו בגשמיות התרחקו ולא רצו, אז נחלש כחו של משה שעליהם ונחלש כח אחר של המלכות. אמר הקב"ה, אני רוצה לקיים אתכם במקום עליון שתתדבקו בחיים ואתם רוצים את המקום שהנוקבא שורה בו. ומשום זה לא אמור להם שובו לאהליכם כל אחד ילך לנוקבה ויתיחד ה, כיון שירדו לעלמה דנוקבא.

• ועם כל זה כיון שישראל לא עשו זה אלא מחמת יראה עליונה שהיתה עליהם, לא נאמר עליהם אלא מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו' מכאן למדנו שכל מי שעושה דבר ואינו משים לבו ורצונו לצד הרע, אע"פ שהדבר רע, כיוון שלא עשה ברצון אין עונש שורה עליו ואינו כאדם אחר העושה ברצון, והקב"ה אינו דן אותו לרע. אין הקב"ה דן את האדם כאשר כוונתו טובה, בתנאי שאינו פועל נגד חוקי התורה שהוא מכיר. כוונת לב אינה מספיק, צריך המעשה להביע את הכוונה.