נָשֹׂא מג - מה
וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים
בא ללמד כאן על מהות הקלקול כדי שנוכל לתקן, דברים נשגבים מעבר להשגת השכל. נושא המלכים מסביר תהליך בבריאת העולמות, עוד לפני בריאת עולם אצילות שהוא עולם התיקון, היתה תכלית לקבל על מנת להשפיע אך לא היה מספיק כוח לתקן את הרצון לקבל, ובא התיקון לעבודה בשלבים, להתחיל ברצון להשפיע על מנת להשפיע, ובגמר תיקון להגיע לתכלית לקבל בעל מנת להשפיע. בכדי להגיע לתיקון זה בא סדר חדש של עבודה בג' קווים ימין שמאל ואמצע, וע"י דחייה האור כולו וקבלה רק חלק מהאור הנק ו"ק אפשר לתקן בהדרגה, וזאת במסגרת של אמונה. בעבודת היום יום, כשמגיע שפע לפרטיות של האדם עליו לדחות אותו ולבקש רק לשתף ולהשפיע לכלל. המלכים שמתו הם בחינת קבלת האור בדרך הלא ראויה. התיקון נעשה ע"י עתיק שהוא שורש האמונה, עבור אריך אנפין שהוא שורש המחשבה, עבור השורש של ישראל. לעיתים הס"א גורם לאדם לחשוב על דברים לא טובים, ולכן יש להיזהר, מכאן יש להעלות את הרצון לקבל למקום ההשפעה, לבינה, וכאן מותר ליהנות אך רק מהאמת, תוך שימוש רק ברצון איתו ניתן להשפיע לכלל
י ) גילה בסוד ופתח ואמר, כתוב וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר מָלְכוּ, בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אשריכם הצדיקים שנתגלו לכם סודי הסודות של התורה, שאינם מתגלים לקדושים העליונים היי למלאכים. מי ישגיח בזה ובי יזכה בזה, בזה הכתוב ואלה המלכים וגו' שהוא עדות על האמונה של הכל. התפלה תהיה לרצון שלא יהיה נחשב לחטא לגלות זה, ומה יאמרו החברים שהרי מקרא זה קשה הוא שהרי לא היה צריך לכתוב כך, כי אנו רואים כמה מלכים שהיו לאדום מטרם שבאו בני ישראל, ומטרם שהיה מלך לבני ישראל. ובני אדם אינם יכולים לדעת ולהתוודע ולעיין בדעתם בזה מפני שזה מעל הסדר של השכל האנושי, ויש לקבל הכל באמונה, להיותו מרמז לעולמות עליונים כמ"ש לפנינו.
יא ) עתיק של כל העתיקים הצפון מכל צפון מטרם שהכין תקוניו ועטורי עטרות, הכנת הכלים והכשרתם לקבל האורות נק' תקונים. והאורות עצמם נק עטרות מלשון הכתוב בעטרה שעטרה לו אמו. עוד לא היה ראשית וסיום שהם חכמה עלאה שהיא ראשית הגילוי, וחכמה תתאה שהיא סוף הגילוי.
באדרא זוטא, והיה מחוקק ומשער בה היי בגילוי הראש והסיום, ופרש לפניו גבול אחד ובו חקק ושיער מלכים. פרסא פירושו מסך וגבול מלשון פורסר דדמא כל ל יום שפירושו גבו הזמן. אולי רוצה לרמז כאן על צמצום ב שהעלה המלכות לבינה ומשם התחיל הסדר של הגילוי שגרם לשבירה בתחילה ולאחר מכן איפשר תיקון בג' קווים
יב ) ותקוניו לא נתקימו ז"ש וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים, אֲשֶׁר מָלְכוּ, בְּאֶרֶץ אֱדוֹם--לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל שפירושו לפני מלך הראשון שמלך לבני ישראל הראשון וכולם שנחקקו נק בשמותיהם, ולא נתקיימו עד שעזב אותם והצניע אותם ולאחר כך היה מתעלה בגול ההוא נותתקן בתקוניו. סדר של קטנות וגדלות לא התקיים וכשס"ג בא להוליד את עולם הנקודים והייתה התפשטות של אורות לז"ת דנקודים הייתה שבירה אשר גרמה לכך שצריך לעשות תיקון. את בני ישראל מייצג ז"א דאצילות שבא לאחר השבירה בנקודים. היו מלכים שנשברו וגרמו לכך שצריך לתקן, צריך היה להצניע את השורשים, ובתיקונים במלכות שנגנזה ברדלא, כדי להוציא את ז"ת דאצילות בצורה מתוקנת
נודע שתחילה היי סיבה שהיא מידת הדין ותוצאה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין, היי במלכות שהיא מידת הדין ונסתיימו האורות במקום המלכות שהצטמצמה שלא לקבל אור, וזה נק צמצום א היא המלכות, ההשתוקקות באין סוף, בחינה ד, ובחינת גבול הזה דצמצום א יצאו ג פרצופי אדם קדמון הנק גלגלתא ע"ס ס"ג דא"ק וראה המאציל הרצון לדבקות באין סוף שהעולם זו"ן לא יכול להתקיים במידת הדין הזו של המלכות, שיתף עמה מדת הרחמים שהעלה המלכות וערב אותה בבינה שנק מדת הרחמים. ונסתיימו מחמת זה האורות במקום בינה וזה נק צמצום ב וגבול חדש הזה שבמקום בינה נק פרסא
ופרסא זו נעשתה בפרצוף שני דס"ג דא"ק הנק נקודות דס"ג דא"ק או עולם הנקודים ולפיכך מגלגתא ע"ב ס"ג דא"ק אין לנו מושג כלל, להיותם מבחינת המלכות דבמצום א. והזהר אינו מדבר מהם אלא ברמזים דקים מן הדקים האר"י הקדוש כתב ובעל הסולם הרחיב על עולם אדם קדמון ותחילת הדבור של חכמי הזוהר ורשב"י הוא מעולם הנקודים הנזכר שכבר נתתקן שם הפרסא שה"ס מיתוק של המלכות בבינה שהעולם מתקיים על ידה. כשבאים לתקן רואים את הקלקול, כך עד שאדם לא בא לרצון להשפיע אין הוא רואה שהוא אנוכי
ופרסא זו היא סבה לתקון ג קווים כי עם תקון הפרסא היי עם עליית המלכות לבינה יצאה נקודת החולם שה"ס קו ימין הנעשה ע"י ביאת י באור החכמה ונעשה אויר אור חוכמה ואוויר חסדים, ואח"כ ע"י הארת ע"ב ס"ג דא"ק שאין בהם פרסא מורידים המלכות ממקום בינה למקומה ויוצאת נקודת השורוק שה"ס קו שמאל הנעשה ע"י יציאת י מאויר וחזר להיות אור החכמה, ואח"כ ע"י עליית ז"א המיחד ימין ושמאל יוצאת נקודת החיריק שה"ס קו אמצעי. הימין נק חולם, שמאל שורוק ואמצע חיריק
ובעניין קו האמצעי המיחד ימין ושמאל זה בזה יש ב מיני יחודים א הוא בג"ר דבינה כי מתוך שג"ר דבינה הם בסוד חפץ חסד הוא, ואינם חפצים חכמה, ע"כ אינם רוצים לקבל חכמה מא"א רק בשעה שז"א עולה להם למ"ן והטעם הוא כי מתוך הקשר שיש לבינה דאור ישר אל ז"א דאור ישר להשפיע שיעור אור אף בפרצופים כן הוא, שבעת שז"א עולה לג"ר דבינה שה"ס או"א עילאין אז עולים או"א עלאין ומקבלים חכמה מא"א ומשפיעים לישסו"ת ומישסו"ת לז"א. וזה נבחן לתקון קווים דג"ר כלומר נתינת חוכמה לז"א ע"י בינה. יחוד ב הוא תקון קווים דו"ק דבינה היי אחר שאו"א שקבלו חכמה מא"א השפיעו אותה לו"ק דבינה שיש שם חוסר שלמות, וכשקורא ז"ת דבינה מדבר על התפקיד של העברת אורות לז"א ויצאה שם נקודת השורוק אז נעשתה מחלוקת בין קו ימין לקו שמאל ואור החכמה שבקו שמאל נסתם מחמת חסרון חסדים ונעשה לחשך יאמא דקפא, יש חוכמה ואי אפשר לקבל. ואז בא ז"א בסוד המסך דחיריק שבו ויחד ימין ושמאל זב"ז וקיים הארת שניהם באופן שהחסדים שבקו ימין יאירו ממעלה למטה בניגוד לטבעם והחכמה שבשמאל ממטה למעלה, ומכח זה אין הפרסא מתבטלת לעולם ואע"פ שהמלכות יוצאת מהפרסא ובאה למקומה בעת הארת נקודת השורוק, שאז כל בינה ותו"מ שנפלו לתחתון מחמת גבול החדש שבבינה, חוזרים למדרגתם.
הפירוש הוא שבינה ותו"מ אלו עולים למעלה מפרסא אח"פ דעליה השייך לעולם התיקון מה שלא היה בנקודים ששם הייתה שבירה היות ולא היה התיקון של אח"פ דעליה ושם למעלה מפרסא מתחברים למדרגתם ומתתקנים שם בבחינת שמאל לכתר ולחכמה שנשארו במדרגה, ולפיכך אין הפרסא נפגעת כלום מחמת יציאת י מאויר שה"ס הארת השורוק. רואים כאן ייחוד אחד בג"ר דבינה שנתקיים בעולם הנקודים וגרם לשבירה ואחד בז"ת דבינה
והנה בעולם הנקודים אע"פ שכבר היה שם תקון הפרסא עכ"ז עוד לא היה שם יחוד הב' קווים שהוא תקון קווים דו"ק דבינה, אלא יחוד א שהוא תקון קוים בג"ר דבינה, וע"י אחר שיצאה המלכות מהפרסא שהיא במקום בינה, וחזרה למקומה, התבטל הפרסא מחמת זה כי חזרה הפרסא להיות בינה ממש, אחר שכבר יצאה ממנה המלכות ואז נמשכה אור החכמה שבשמאל ממעלה למטה, היי מפרסא העומדת בסיום האצילות למטה לבי"ע ואז נשברו כל הכלים והאורות הסתלקו ועלו לשורשם, שזה נבחן למיתת המלכים, כי מי שיוצא מעולם לעולם נבחן שמת, כן אלו ח מלכים דעולם הנקודים יצאו מאצילות לבי"ע שיצאה זו היא יצאת נשמתם. כי האורות לא נמשכו עם הכלים וע"כ נבחן שמתו.
וזה אמרו עתיקא דעתיקין טמירא דטמירין, שהוא פרצוף נקודות דס"ג דא"ק היי עולם הנוקים שלא תתבטל הפרסא עוד לא היו הג"ר דחסדים המעטרים את החכמה, החכמה נק עטרין והחסדים עיטורי אותם העטורין דחכמה.
כי אחר התקון דקו אמצעי בו"ק דבינה שהחכמה לא תאיר אלא ממטה למעלה נמצא שהג"ר דבינה שה"ס או"א עלאין מקבלים החכמה מא"א ע"י יחוד א דקו אמצעי.
ואו"א נק משום זה חכמה עלאה ונק שירותא, כי בהם מתחיל גילוי החכמה, אבל בהם עצמם אין החכמה מקובלת כלל אלא הם משפיעים לו"ק דבינה שה"ס ישסו"ת ושם נעשה יחוד הב' דקו אמצעי המתקן את החכמה שלא תשפיע ממעלה למטה אלא ממטה למעלה, באופן שאחר שהחכמה מקובלת במלכות היא נעשית סיום על החכמה שממנה ולמטה אין החכמה מושפעת, וע"כ נק המלכות חכמה תתאה שאחריה אין החכמה נמצאת. וכל זה עוד לא היה בעולם הנקודים כי שם היה חסר יחוד קו אמצעי השני שבו"ק דבינה וע"כ לא היה התיקון הזה שהחכמה תאיר בסוד שירותא וסיומא, אלא שהייתה נמשכת ממלכות דאצילות ולמטה לבי"ע.
וזה אמרו והוה מגליף ומשער ביה ופריס קמיה חד פרסא דהיינו אחר שכבר היה נפרש לפניו הפרסא היה מגליף ומשער להמשיך אור החוכמה ובה גליף ושיער מלכין, הקטנות ה"ס גליף והגדלות ה"ס שיער.
ואומר שהן הקטנות והן הגדולות היו נבחנות אז בגופא של הפרסא, שבקטנות נפרס הפרסא ובגדלות התבטלה, וחזר אל הגבול הישן של צמצום א וע"כ ותקונוי לא אתקיימו, אלא שז' המלכים וגו, שז' מלכים אלו נאמר בהם וימלוך וימת שהם רומזים על ז מלכים הנ"ל דנקודים, ולפי שיצאו מבחינת השמאל הם נק מלכי אדום, היי בינה שנק כן בהיותה בבחינת השמאל שלה.
לִפְנֵי מְלָךְ-מֶלֶךְ, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בני ישראל הם הספירות של ז"א שבעולם התיקון היי אחר שנתתקן היחוד דקו האמצעי בו"ק דבינה שז"ס שלו חג"ת נהי"מ הם בני ישראל והמלך הראשון שלו הוא חסד וז"ש וכלהו דגליפו בשמהן אתקורון, הגדלות ה"ס קריאת שם ואומר שכולם נחקקו בקטנות ע"י הפרסא חזרו וקבלו הגדלות ונקראו בשמות. ולא התקיימו עד דאנח להו ואצנע להו היי שנשברו ומתו כמ"ש בהם וימלוך וימת ועזב את הכלים שנפלו לבי"ע והצניע את האורות אור הזך של הרשימה.
ולאחר כך היה מתעלה בפרסא ההיא ונתתקן בתקוניו כלומר שנתתקן האור יהיה מתעלה מפרסא ולמעלה ולא ירד לבי"ע היי ע"י יחוד ב דקו אמצעי שבו"ק דבינה ונתתקן בכל התקונים שיתבארו לפנינו שכל אלו נעשו בתקון פרצופי אצילות ובי"ע הנק עולם התקון.
כשהתחיל תיקון העולמות, נבנה כך שמידת הדין קדמה למידת הרחמים, היי צמצום א ואי אפשר היה לתקן את ז"א ונוקבא. יצאו הפרצופים העליונים למעלה מטבור. וכשבאו לתקן ז"א ונוקבא, מלכות עלתה לבינה היי שהקדים מידת הדין למידת הרחמים התחיל תיקון ק קווים, קודם קבלה בגדלות, ודרך נוספת כשיש חילוק בין גדלות לקטנות, מעלים את הכלים דאח"פ להעלותם למעלה.
יג) כשעלה ברצונו של המאציל לברוא תורה נסתרת שני אלפים שנה והוציאה היי שבראה מיד אמרה לפניו מי שרוצה לתקן ולעשות יתקן תחילה תיקוניו אי אפשר ללמוד תורה רק על פי צמצום א, לא ניתן לקבל האח"פ במקומו אלא להעלותו בהסתרה ז"א שהוא קו אמצעי נק תורה ומקומו הוא לאחר חכמה ובינה הנק ב אלפים שנה. אמנם מתוך שכל ספירה נכללת מע"ס יש בחינת ז"א הנק תורה גם בכתר, ונק שם אורייתא טמירא ב אלפי שנין כי להיותו שם קודם ב אלפי שני שהם חכמה ובינה נמצא שהוא טמיר ונסתר מהם.
וז"ש ואפקה מיד אמרה קמיה דהיינו שאמרה ועשתה מאן דבעי לאתקנא היי הפרסא שבה רצה המאציל לשתף מדת הרחמים בדין ולתקן שהעולם יוכל להתקיים, היי שיתקן תחילה תקונים בשביל הפרסא שלא תתבטל בעת יציאת הארת השורוק ומיד יצאת הארת השורק ומיד עשתה התורה שהוא קו אמצעי היחוד דימין ושמאל שבו"ק הבינה שהוא התקון העקרי שהפרסא לא נתבטלה ומ"ש שאמרה תורה היי אומר ועושה כי האמירה מספקת למעשה ממש כדי ללמוד תורה יש לחשוב במונחים של עולם אצילות, בלי אמונה לא ניתן ללמוד תורה ולא קבלה
הקודם