בראשית זוהר חדש קט - קיא שעור 37
גן עדן, עץ החיים ועץ הדעת
כל הכוחות בשם אלוקים הם שליחים של השם הויה ברוך הוא. מוחרם כל אחד שמקדיש את עצמו לכוחות זרים ולא לשם הויה בלבד. שם הויה כולל עליונים ותחתונים.
את הארץ שהוא עולם שפל, ברא השם ע"י החכמה, שכתוב ה' בחכמה יסד ארץ, ודווקא את השמים שהם גבוהים יותר, הם התכלית, ברא ע"י תבונה שהיא קטנה מהחכמה.
כסימן להבנת מדרגת חכמה ומדרגת תבונה, אדם חכם רואה, מפני שהוא נמצא במדרגת החכמה, ובדרגת תבונה ניתן להבין דבר מתוך דבר.
הרצון לקבל הוא בריאה יש מאין. את השמים ברא מתוך הכוח של היצירה. האור יורד בתהליך יש מיש, הרצון לקבל הוא בריאה חדשה, שיצאה לבר, מחוץ לבורא, שהרי אצלו לא שייך חיסרון.
האדם עולם קטן וברצון לקבל שלו שני צדדים. צד רצון לקבל וצד רצון להשפיע שהוא אור חסדים, וקטן לעומת אור החכמה שבא על הרצון לקבל שהוא גדול ומשמעותי יותר אצל האדם.
מאחר והקליפות נאחזים ברצון לקבל, כך שלא ניתן לקבל את האור, צריך האדם לבחור ולוותר על הרצון לפרטיות, למעט עצמו ולעבוד עם הרצון להשפיע, ובהדרגה לעבוד על חלקיקים מהרצון לקבל.
השמים נבראו באור המלאכים, אור של חסדים מאחר ואין למלאכים רצון לקבל כלל. האדם צריך להגיע לתכליתו ולקבל את אור החכמה, אור מטרת הבריאה, לכן הוא מחזיק ברצון לקבל.
האדם גבוה מהמלאכים, נזר הבריאה שבא לקבל את אור החכמה. המלאכים הם כוחות נפשיים שבאים לעזור לאדם לכוון אותו למטרה.
רסא אדם אחד הקדיש את בנו, ואמר, הבן הזה שנולד, יהיה מקודש לאלקים. שמע רבי חייא, והטיל עליו חרם לכאורה עשה דבר גדול וחיובי. אמר לו אותו האיש, האם משום שהקדשתי את בני להקב"ה, יהיה אותו האיש בחרם?
אמר, לא משום זה עשיתי זאת, אלא משום שהקדשת אותו אל השם הנקרא אלקים, והתורה אמרה, זובח לאלקים יוחרם. יש להתמסר לשם הויה ולא לשם אלקים.
אמר לו, ואיך היה לי לומר?
אמר לו, היית צריך לומר, הבן הזה הנולד לי, יהיה קדוש להוי"ה. ולא לשם אחר. ומאין לנו זה, מֵחנה, שכתוב, ונתתיו להוי"ה. ולא אמרה, לאלקים. על האדם לומר למה הוא מתכוון, שיש לכך חשיבות, לכן רבי חייא עשה עליו חרם
רסב. אמר רבי שלום, הרי שבשם אלקים נברא העולם. וא"כ היה אדם יכול לומר כאופן הזה, שמלאכים היו, או גדולי הדור היו, או דיינים היו אם כך למה לא כתוב בראשית ברא הויה את השמים. אמר רבי אַבָּהוּ, הרי העולם נברא מטרם שבאו בני אדם, ומטרם שבאו דייני הדור וגדולי הדור, ואין לטעות בזה.
רסג. ומה שבשם אלקים נברא העולם, כמ"ש, מי כמוך באלים ה', שיוכל לברוא את העולם. משמע שאלים אינם יכולים לברוא את העולם, עד שלקח הקב"ה אות אחת משמו. והיא אות ה׳, ובה נברא העולם, ונעשה מן אלים אלקים, ונבנה שמו אלקים. וע"ז לומדים, באות ה בראם. הבורא נתן לשם אלקים את הכוח לבריאה
רסד. א"ר יוסי, הרי רואים שאין כתר ומלכות אלא בשמו הקדוש, שלא השאיל אותו לאחר. והוא השם יו"ד ה"א וא"ו ה"א. בו נכללו העליונים והתחתונים, השמיים והארץ וכל צבאם, כיסא הכבוד וחיות הקודש, וכולם לנגדו כאין וכאפס נחשבים, והוא היה, והוא הווה, והוא יהיה. למעט האדם, השם אלקים שייך לכל הבריאה, האדם הוא זה שצריך לקבל את עבודת השם, וכל השאר אינם יכולים לתפוס את שם הרחמים, והם בשליטת שם אלקים.
למה נבראו השמיים בתבונה והארץ בחכמה
רסה. אמר רבי יהודה, יתברך ויתעלה שמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא ראשון והוא אחרון ומבלעדיו אין אלקים, וברא את העולם בשלושה עניינים גדולים וטובים: דעת, חכמה, ובינה. כמ"ש, ה׳ בחכמה יָסד ארץ, כונן שמיים בתבונה, בדעתו תהומות נבקָעו.
רסו. למה ברא הקב"ה את הארץ, שהוא העולם השפל, בסוד החכמה, ואילו השמיים, שהוא עולם גדול ממנו, ברא בתבונה, שהוא דבר קטן מהחכמה? והרי לומדים, שהאדם נקרא חכם בחכמה, כששואלים אותו בכל דבר ועונה ומשיב כעניין, וידו בכל. אז נקרא חכם בחכמה, שהיא גדולה על התבונה ועל הדעת. וע"כ האם לא היה לו לעשות השמיים בחכמה, והארץ השפלה מהם, לעשות אותה בתבונה?
רסז. משיב, החכמה גדולה מכולם, וע"כ נקרא אדם חכם, מפני שהוא חכם בכל החכמות. והתבונה, קטנה מהחכמה, וע"כ נקרא אדם מבין, מבין דבר מתוך דבר, מעצמו ומליבו יודע מעצמו כמו שיודע את המציאות לפי מה שרואה, מבין דבר מתוך דבר אחר. כלומר, בראותו יסוד, בונה בניין עליו. וכן הוא המבין, בראותו דבר אחד או קצתו, משלים העניין עליו. כדי להיות נבון, צריך להיות מסוגל להבין ברמז, ולהבין דבר מתוך דבר, כאשר הוא אוחז ביסודות אמוניים מוצקים.
רסח. הקב"ה יתברך שמו ברא השמיים בתבונה מתוך היסוד, שהם המלאכים. ובראשית כל הנבראים ברא צורת המלאכים הקדושים, שהם תחילת כל הנבראים הנאצלים מזיו אור הדרו.
רסט. עשרה שמות נקראו בסודם, ובתוך שמותיהם נקראו ג"כ אלקים. ועל כך בא להורות, בראשית ברא אלקים, כלומר, שבראשית ברא צורת המלאכים, הנקראים אלקים. והם היסוד מכל הנבראים האחרים.
ומתוך היסוד נבראו השמיים בתבונה. וכמו התבונה שהיא דבר מתוך דבר, כך נבראו השמיים דבר מתוך דבר, שהם מֵאור צורת המלאכים אור הוא מה שמתראה מהשם יתברך לנבראים, כפי המציאות שהם רואים. כלומר, השמיים הם בניין מתוך היסוד. וע"כ, כונן שמיים בתבונה.
רע. אבל הארץ נהייתה מתוך יסוד אחר, אלא שהיא תלויה על המים. והקב"ה יסד לה יסוד עשוי בחכמה. וע"כ כתוב, ה׳ בחכמה יסד ארץ. כונן שמיים בתבונה, דבר מתוך דבר.
כל המאמר הזה מדבר בענפים התחתונים של אנשים ומלאכים ושמיים וארץ דעוה"ז לפי תפיסתם בגשמיות, ורומז לשורשים העליונים. ולמה ז"א, שנקרא שמיים, נאצל ע"י הבינה, ואילו המלכות, שנקראת ארץ, נאצלה ע"י החכמה, כמ"ש, ה׳ בחכמה יסד ארץ, כונן שמיים בתבונה? ולמה ברא הקב"ה את הארץ, העולם השפל, בחכמה, ואילו השמיים, שהוא עולם גדול ממנו, ברא בתבונה? רואים באצילות שז"א נברא ע"י תבונה, והארץ ע"י החכמה, והיא נק חכמה תתאה וכדי לתרץ את זה, מבאר תחילה ההפרש בין חכמה לבינה, ובדרך הרמז מאדם התחתון. האדם נקרא חכם בחכמה, כששואלים אותו בכל דבר ועונה ומשיב כעניין, וידו בכל. וע"כ נקרא אדם מבין, מבין דבר מתוך דבר, בראותו יסוד בונה בניין עליו. כללות כל האור שהמאציל השפיע לנאצל ברצון לקבל שלו, נקראת חכמה. האור שניתן לרצון לקבל הוא חכמה, אור מטרת הבריאה, אור אצילות ואחר שנאצלה החכמה ונגמרה, התעורר הנאצל להשוות צורתו אל המאציל ברצון להשפיע, והמשיך אור החסדים מהכתר. ואור החסדים של הכתר, הנמשך ברצון להשפיע של הנאצל, נקרא בינה.
וע"כ, אור החכמה, שהוא כללות האור שהמאציל השפיע לנאצל, ויצא מכלל מאציל לנאצל, היא כולה התחדשות לבחינת הנאצל. אבל אור הבינה, אין כולו חדש, שהרי המשיך אותו האור שיש במאציל, בכתר, שלא השתנה כלום בנאצל, משום שקיבל אותו ברצון להשפיע, שהוא ג"כ בחינת מאציל. הנאצל בנוי מצד הנאצל שבו הוא הרצון לקבל, ומצד המאציל שבו, שהוא הרצון להשפיע. עצם גדול מהתכללות, לכן הרצון לקבל הוא עצם ועליו מקבלים אור גדול יותר, ויש להשתמש בו כראוי.
ולפיכך נבחנה בינה, שבראותו יסוד בונה בניין עליו. כי אחר שקיבל יסוד, בנה בניין עליו, שהתפשט בכל הדרכים של הבינה. באופן, שיסוד האור אינו חידוש האור, שאין בו שום שינוי מאור המאציל כלל, אלא ההתפשטות היא החידוש ולא עצם האור. וע"כ נבחן זה, מבין דבר מתוך דבר אחר. שאינו חידוש בעצם, אלא הוא מבין ומתפשט באור של אחר.
וכן, בראותו דבר אחד או קצתו, משלים העניין עליו. כי אור החסדים שבבינה לקחה מהמוכן בכתר, ולא הוסיפה עליו, אלא דרכי ההתפשטות. ואור החסדים מכונה אור המלאכים, או אור עולם היצירה, ששם המלאכים. על היסוד של המלאכים, הרצון להשפיע, ט"ר ממנו ברא את האדם. לכן על האדם לבנות עצמו על יסוד השפעה
ובראשית כל הנבראים ברא צורת המלאכים הקדושים, אור החסדים. כמ"ש, בראשית ברא אלקים, כלומר, שבראשית ברא צורת המלאכים, הנקראים אלקים. והם היסוד מכל הנבראים האחרים, כי אור המלאכים, אור החסדים, היסוד לכל הנבראים, כמ"ש, עולם חסד ייבנה.
ומתוך היסוד, אור החסדים, נבראו השמיים בתבונה. השמיים, ז"א, נאצל באור החסדים מהבינה. וכמו התבונה שהיא דבר מתוך דבר, אור החסדים שלקחה מהכתר, כך השמיים, ז"א, נבראו מאור החסדים דבינה, הנבחן לדבר מתוך דבר. והוא אור צורת המלאכים, אור החסדים, שממנו נבראו המלאכים.
הארץ, המלכות, נבנית בעיקרה מאור החכמה, ולא מאור החסדים. אלא כיוון שאין החכמה מאירה בלי חסדים, היא לוקחת ג"כ אור החסדים. ולכן הארץ, המלכות, נהייתה מתוך יסוד אחר, אור החכמה, אלא שהיא תלויה על המים, שתלויה על אור החסדים, המכונה מים, משום שאין החכמה מאירה בלי חסדים. אבל העצם שלה היא חכמה והחסדים הם תוספת.
והקב"ה יסד לה יסוד עשוי בחכמה, שיסד אותה באור החכמה. וע"כ כתוב, ה׳ בחכמה יסד ארץ, שהיא אור שכולה חידוש. כונן שמיים בתבונה, דבר מתוך דבר, שיסוד האור אינו חידוש, ורק התפשטותה של הבינה היא חידוש ההתפשטות.
ובזה מיושבת השאלה, למה ברא הקב"ה הארץ, שהיא עולם שפל, בחכמה, והשמיים בבינה. כי אין כאן עניין של חשיבות וגריעות, אלא הבחנות של עצם המדרגות. כי מדרגת ז"א בעצם היא אור החסדים, וע"כ הוא מקבל זה מהבינה, כמ"ש, כונן שמיים בתבונה. ומדרגת המלכות בעצמה היא חכמה, ע"כ היא מקבלת זאת מחכמה, כמ"ש, ה׳ בחכמה יסד ארץ.
הקודם