מעשי המצוות אינם מספיקים, יש צורך גם בכוונה, ברוח חדשה.
מסביר כאן כיצד דברי תורה עַרֶבים כקול התור שכתוב: וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ, והתורה נמשלה ליונה שקוֹלה ערב וגם דברי התורה שמחברים בין האדם לבורא. מלמד כאן על דרך תפיסת התורה, ומחדד את השאלה מהי צורת ההבנה והסדר אותו מקבל האדם מלמעלה, האם בחינת זכר, יראה – השפעה, או בחינת קבלה, אהבה. לבחינת האהבה נגיע דרך לימוד הפנימיות בדרך הסולם. פנמיות התורה היא המרכבה המחברת לקב"ה. בזה בודקים את האדם, האם הקול הפנימי של התורה נמצא בתוכו, אז אפשר שיקבל את הברכה.
רבי אבא פתח: מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם, וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן, זה תור (שתי המילים) שווים כביכול, כלומר שמתחברים יחד. האות ז מ-זה מתחברת לאות ר של תור, ויוצא צירוף זרת. וו מתור מתחברת ל-ה מזה, שהם ז"א ונוקבא.
וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם – כיוון שהם עוסקים בדברי תורה, שאמר אשר נתן לי אלקים בזה, שהיא התורה. ויש מידה של זה ביניהם, ואברכם.
אומר על התורה זה ולא זאת מאחר וחסר צד הנקבה. זהו מצב בזמן תיקון בו רק צד הזכר, ההשקפה מופיע בלי הגוף, בלי האות ה אחרונה.
וזה סוד וַיֹּאמֶר אֵלָיו, מַה-שְּׁמֶךָ; וַיֹּאמֶר, יַעֲקֹב, שהשם יעקב פירושו בחינת קטנות ומסתפק להיות בלי מוחין ואח"כ כתוב: וַיֹּאמֶר, לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי דהיינו שאמר לו מה עניין זה שאתה שואל לשמי אשר שם פירושו השגה לעניין הזה הקודם. שאמר לו שאינו עתיד לברך אותם אלא זכות של זה, וע"כ אמר לָמָּה זֶּה.
התורה נק' זה וכן כתוב: זֶה סִינַי מִפְּנֵי אֱלֹהִים, אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וסיני הוא תורה, ונאמר זה משה האיש. וכן כתוב, זה אלי ואנוֵוהו, שפירושו שהתורה, הנקראת זה, הייתה יורדת מלפני אלקי ישראל. ואז אמרו, זה אלי ואנוֵוהו. כאשר מחוברת ויכולה לעשות זיווג עם הנקבה נק' התורה זאת.
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן
וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֶן, לֹא יוּכַל לִרְאוֹת; וַיַּגֵּשׁ אֹתָם אֵלָיו, וַיִּשַּׁק לָהֶם וַיְחַבֵּק לָהֶם. רבי חזקיה למד, זהו ישראל למטה ומשום זה אין אתה מוצא כלשון הזה בכל התורה. כי כשישראל יהיו בגלות כל ימי החורבן הזה, נזדקנו, לא יכלו לראות פני השכינה עד שיבא רוח אחר בהם. כדי שיוכלו לראות צריכה לבוא רוח של התחדשות, ע"י משיח בן יוסף, או הארי הקדוש, או בעל הסולם שיראו את פנימיות התורה.
מקודם לכן (לפני שקול התורה נשמע) נטמאו בארץ העמים בגלותם, ולא היו הולכים בחוקי התורה כמו שצריך, וישבו זמן רב בין הנכרים דור אחר דור, ולמדו מדרכיהם כמ"ש וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם וַיִּלְמְדוּ, מַעֲשֵׂיהֶם. כאשר ישובו לארצם, בתחילה לא יכלו לראות פני השכינה עד שנתן להם הקב"ה רוחו בהם. אנו מבקשים: ורוח נכון חדש בקרבי.
כמ"ש: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ, וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. ואח"כ, ועשיתי את אשר בחוקי תלֵכו ומשפטיי תשמרו ועשיתם. כי לאחר שאתן רוחי בכם וקדושה, תלכו בחוקי ותתהלכו בהם.
רבי אבא פתח: בְּאוֹר-פְּנֵי-מֶלֶךְ חַיִּים וּרְצוֹנו כְּעָב מַלְקוֹשׁ. כי כאשר יקבלו פני שכינת הקב"ה ויעסקו באלו המרכבות שמהן חיות העולם, עליהם נאמר באור פני מלך חיים. דהיינו כאשר יעסקו בפנמיות התורה, שזו המרכבה להתחבר לעליון.
לא תמצא בלשון המקראות הללו כולם, שבפרשת ויחי עד כאן, שידברו בהקב"ה. שאע"פ שהם עוסקים בגאולה, וכשכתוב יעקב, פירושו יעקב העליון או ישראל העליון, הקב"ה, למה מדבר הכתוב בלשון ושמות בני אדם?
משום שכאשר ישובו לארצם, וייתן להם הקב"ה רוח חכמה, אז תהיה הלשון שלהם תמיד בהקב"ה. כמ"ש, גם לשוני כל היום תֶהגֶה צדקתך. כי המקראות עד כאן מדברים בביאת הארץ, בטרם שהקב"ה נתן בהם רוח חכמה. וע"כ מדברים בשמות בני אדם, ולא נזכר בפירוש שמו של הקב"ה.
כל זמן שלא הגיעו לגדלות, מדבר איתם ברמז, וכשאומר יעקב העליון מתכוון לקב"ה. כל זמן שעדיין אין רוח חדשה של חוכמה, לא ניתן להבין דרך המקראות את הדבר האמיתי.
היות ואדם מצוי בזמן תיקון בתודעה גשמית, יש לתת לו את הדברים בלשון בני אדם, מסגרת של סיפורים שהוא מסוגל להחזיק, בלי ליצור סתירה עם מהלך החיים המורגש.
שאלות חזרה ויחי לא-לג
1. כיצד מפרש הזהר הקדוש את המהלך הרוחני המתבאר בפסוק "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה"?
2. מדוע נחשבים הגרים שיבואו בגמה"ת כספחת לישראל?
3. הגדר את בחינת ישראל ובחינת העמים עפ"י ההגדרה בעמוד ל"א טור א'.
4. מהו המעבר ממ"ה לע"ב בתיקון האדם ומדוע אז צריך לחזק את היתדות מפחד לפריצת האהל? כיצד זה קשור לגרים?
5. מה ההבדל בין "זה" ל"זאת" לפי רבי שמעון מה ההבדל עפ"י רבי נחמן?
6. הסבר את הפ' "הניצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו".
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
על המתחבר עם חילוני, ולו גם בכדי לקרבו – להתחזק ביתדות האמונה.
כשאתה בא להתספח עם גרים, עם הרצונות זרים שבך, עליך להתחזק באמונה. נקודות הגירוי של האדם באות מבחוץ, ולעיתים בתוכו אין הוא יכול לגדול, ללא הגירוי החיצוני, אך עליו להישמר. דהיינו כאשר אתה בא להתרחב, זכור היטב את המטרה, את היחד.
הגרים הם כספחת מפני רצונם לפרוץ את גבול הקו האמצעי, שרגילים הם לפעול בקו שמאל של הרצון הפרטי לקבל, כי כל ההבדל בין 599שראל לעמים, הוא בסוד אחיזת ישראל בקו אמצעי המגביל הרצון לקבל ומייחד אותו עם השפעה – זה סוד גבול ישראל. הסכנה היא בגר החילוני שבאדם, שאינו רוצה גבול, חופש הפרט לטעמו הוא חופש ההפקרות.
וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-בְּנֵי יוֹסֵף וַיֹּאמֶר מִי-אֵלֶּה, רבי אבא פתח: וְאָמַרְתְּ בִּלְבָבֵךְ, מִי יָלַד לִי אֶת-אֵלֶּה (מהיכן הגיעו כל הרצונות הללו שלי) – שואל מה רוצה הכתוב לומר? ומשיב ישראל למטה ראה שיבואו בני ישראל לפניו, בעת שיבואו מעילם ומשנער, ומחמת מאיי העם, ויתקבצו כולם (כל הרצונות הנוכריים של האדם) ויהיו עם רב. תאמר השכינה (נקודת הנפש של האהבה, של היחד) מי המה כולם, האם אין בהם פסול מבנים נכרים עמנו, כי יתפרשו זה מן זה, שהערב רב יתפרדו מישראל, וימולו יחד ויתגיירו, וישובו הגרים עם ישראל ויהיו ביחד.
קָשִׁים גֵרִים לְיִשְׂרָאֵל כסָפַחַת בְּעוֹר הַחַי, וכתוב: כִּי יְרַחֵם יְהוָה אֶת יַעֲקֹב, וּבָחַר עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל, וְהִנִּיחָם, עַל-אַדְמָתָם, כשישובו הבנים לארצם ותהיה בהם אהבה, יהיה ה' אחד ושמו אחד, ואז יתחברו גרים עם ישראל ויהיו להם כספחת בבשרם.
ושואל למה הם כספחת? אמר רבי שמעון על גבולי הארץ הוא המדובר, כי כל אחד יהיה חפצו לדור בארץ ישראל ויראו הדירים מחוץ לגבול. ותסתער פירושו ויתראה. כי לראות את העדים. אומר שיש לראות מהם גבולי הרצון, רוצה לומר היתדות שהיו עמך מקודם לכן בעת הגלות (בעת שרכשת אמונה), חזק אותם ותקן אותם יותר מכל שאר העמים, כביכול כמו שראית לחזק אותם כשהיית בכל העמים האחרים, והגרים יהיו רבים. כי כל ההבדל בין ישראל לעמים, הוא בסוד אחיזת ישראל בקו אמצעי המגביל קומת השמאל ומייחד אותו עם קו ימין, וז"ס גבול ישראל. אבל שאר העמים אחוזים בקו שמאל ואינם רוצים בגבול הקו האמצעי ובגמר תקון יתרחב גבול המסך הזה מקומת מ"ה לקומת ע"ב.
הגויים שיתגיירו וידורו בארץ ישראל, ומשום ששורשם הוא שלא מזרע ישראל, ע"כ יש לחשוש מהם, שלא יפרצו את הגבול לגמרי, כלומר שלא ירצו לקבל על עליהם גם המסך דע"ב הגדול, ולפיכך צריכים חיזוק היתדות, דהיינו הגבולות, כי יתד האהל עושה גבול לרוחב האהל.
שכל אחד יהיה חפצו לגור בארץ ישראל הסו"כ כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול, תִּפְרֹצִי; וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ, וְעָרִים נְשַׁמּוֹת יוֹשִׁיבוּ.
שכל הגֵרים מכל הגויים יבואו ויתיישבו בא"י, כמ"ש, כי ימין ושמאל תפרצי וזרעך גויים יירש. וע"כ שהגֵרים יפרצו הגבול של הארץ ויתראו מחוץ לגבול, מכוח שורש אבותיהם, שאינם חפצים בשום גבול. ולכן כתוב ויתדותיך חזקי. רוצה לומר שהיתדות, שהיו עימך מקודם לכן, מעת הגלות, חזֵק אותם ותקֵן אותם, יותר מכל שאר העמים, שיחזקו הגבול שיהיה חזק, ששאר העמים לא יפרצו אותו. ומה שאומר שהיתדות, שהיו עימך מקודם לכן, הוא משום שבעת גמה"ת, לא יהיה להם אז עוביות, שיוכלו להעלות מ"ן למסך וגבול, וע"כ צריכים אז להשתמש בעוביות שהיה להם מקודם לכן, כדי להעלות מ"ן למסך וגבול, שכביכול צריכים כל כך לחזק את היתדות, המסכים, כבעת שהיו בגלות בעמים אחרים, כי אחר גמה"ת לא יהיה עוביות מספיק למסך וצריכים להשתמש בעוביות שהיה להם בזמן הגלות.
אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה
וַיֹּאמֶר יוֹסֵף, אֶל-אָבִיו בָּנַי הֵם אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וַיֹּאמַר קָחֶם-נָא אֵלַי וַאֲבָרְכֵם. רבי שמעון באר התור אשר שם משה וגו, ואמר ישראל למטה המכונים יוסף, כאשר ישראל העליון עליהם מלמעלה. בני הם שנתן לי הקב"ה את התורה שנקראת זה.
כמה הם ישראל וחוקיהם אמתיים בחוקי התורה שנתנה להם. כשיהיו ישראל תחת כנפי השכינה הנק' התורה – זה. וז"ש זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וכתוב: אֲשֶׁר נָתַן לִי אֱלֹהִים בָּזֶה וכל זמן שלא היה דוד תחת כנפי השכינה, אלא שניבא מה שיהיה בעתיד נק' התורה זאת – נקבה בגמר תיקון, תחילה יראה ולבסוף אהבה. התורה נק' לפעמים זה ולפעמים זאת, פעם זכר הפועל ומשפיע וזאת הנק' מקבלת הפעולה והיא עצמה אינה פועלת כלום, בסוד שאמרו אסתר קרקע עולם הייתה.
מבאר רבי שמעון: בזמן הגלות שהם חוסים תחת כנפי השכינה, שהם נק' תמכין דאורייתא, שהם פועלים ועושים את התורה, כי אז נבחנת התורה שלהם בחינת זכר. בזמן התגלות התורה וגילוי הסודות שבה, ואין בה שום פעולה נבחנת התורה אז בבחינת נקבה, כי אז מגולה רק השכר שבה והיא כקרקע עולם.
רב נחמן אמר: מכאן נשמע ההפרש בין זה אל זאת שכתוב: אִם-תַּחֲנֶה עָלַי, מַחֲנֶה לֹא-יִירָא לִבִּי אִם-תָּקוּם עָלַי, מִלְחָמָה בְּזֹאת, אֲנִי בוֹטֵחַ, זאת היא התורה שתהיה לכשיבא המשיח, דהיינו בעת שתתגלה (סודות) התורה, שאז נק' זאת. ועל כן כתוב: וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ (משיח) שהוא לשון זכר, ולא כתוב: תורה. תור הוא שם היונה שנמשלה התורה ליונה, כי מה יונה קולה ערב, כך דברי תורה קולה ערב. וקול זה יהיה לכשיבא המשיח ביום הדין מטרם הגאולה, שאז המשיח עושה דינים ומלחמות בעמים המשעבדים את ישראל, ועוד לא הגיע הזמן לגילוי התורה, ע"כ נק' תור ונק' זה.
הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ, עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר, נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הנצנים אלו האבות מן המרכבה שיקומו בעולם ויתראו בארץ.
עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ הינו השירה שישוררו הלויים כשישובו לעבודתם כבתחילה (התעוררות קו שמאל, שזמיר עשה צמצום ב'). וקול התור הוא סוד הכתוב: אֲשֶׁר-נָתַן-לִי אֱלֹהִים בָּזֶה כלומר שהתורה בחינת זכר. שנקראת זה, שעליו סובב הכתוב, אשר נתן לי אלקים בזה. דברי תורה שערֵבים כקול התור, שהוא זה.
שואל מה רוצה לומר? ומשיב סוד הדבר הוא זמן שישראל לא יחוסו תחת כנפי 594שכינה, האות א של זאת יורדת מתחת כל המדרגות ומסתלקת האות ה של זה אלי ואנוהו, כי משנחרב הבית, האות ה לא יכלה לדור ולהיות בין העמים עכו"ם, ה קדושה נפרדה מן השם. כאשר ישובו ישראל לארצם, האות ה הקדושה תשוב אל ז"ה, ותצא יום הדין, והאות א תקבל תקונה ותשוב אל זאת. האות א מסמלת את הצמצום, לכן שואל פה מה ישוב, ההמתקה או הרצון. הרצון ה נגנזה ברדלא – התשובה ששניהם ישובו יחד. בזמן חיסרון אי אפשר בלי א. בגמר תיקון תשוב ה אחרונה ותהיה א – ונזכה לדרגת אדם – שם הויה במילוי אלפין.
לאדם מטרה להגיע לאושר המלא, אך בדרך, בזמן תיקון מרגיש הוא שאינו יכול לממש רצון גדול זה, ושוקע בבינוניות, היא בחינת מוות. בדרך לקדושה, הרצון הפנימי החזק להגיע לדבקות רדום. הקב"ה מבטיח שיש שכר לפעולה, להליכה בדרך אֶפְרָתָה, לרצונות שהם ישר-אל דבקות ואהבה עם השם. אז יבין האדם שהבנות הקטנות שהיו לו בדרך, חשובות ומצטרפות, ושכרם רב. ניתן להוציא הבנות נשגבות כאשר מפרשים נכון את המציאות ושמים לנגד עינינו את המטרה, את התכלית. לכן כל מי שנלחם על האמת נראה תחילה כמובס, אך האמת מנצחת.
בזמן תיקון יש דין על הפרטיות ולא ניתן לממש הרצונות, זו בחינת עקרה.
וכאשר דיבר לשון עבר – וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם, דיבר על הפוטנציאל העתידי בו תוכל ללדת הבנות ורצונות לקדושה. ובמצב זה, כשאדם בא לרצון הקדושה של ישר-אל הוא כבר לא מת, שהמוות נגרם מהסיגים של הרצון לקבל לעצמו.
להשלים את שמו של הקב"ה, פירושו להרגיש את השפע לאחר שבונים כלי אמיתי ראוי ונקי מסיגים. זו המלחמה עם העמלק שבאדם, שמתנגד לאמונה, זו המלחמה בפרטיות, אותה ניתן לתקן בדרך בהדרגה בניסיונות מתמשכים, ובגמר תיקון, אותם רצונות שהם בחינת לב האבן, יתוקנו במלואם. לכן רחל מתה בדרך, שלא יכלה לתקן הכול, ובגמר תיקון ישובו בנים לגבולם, לגבול הקדושה.
וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם. רבי אבא פתח: כֹּה אָמַר יְהוָה, קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ, ואחריו כֹּה אָמַר יְהוָה, מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי, וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב וְיֵשׁ-תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם. שואל למה אינו אומר לשון עתיד, אלא ושבו, הלא הבטחה היא לעתיד והיה לו לומר וישובו?
משיב רבי אלעזר: בשעה שיהיה הדין על ההר, והסוד הוא: רָנִּי עֲקָרָה, לֹא יָלָדָה; פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה, (על מה לשמוח כשאינה מולידה – המלכות, רחל) רבים יהיו בני הכסא שכתוב: כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה אָמַר יְהוָה. ואז תשוב השכינה לבעלה, בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד. בזמן הגלות המלכות אינה יולדת בנים אלא בגמר תיקון. בשלב הראשון יש לה חוכמה אך אין חסדים, וכאשר ממעטת עצמה תוכל לקבל ו"ק מז"א.
ובגמה"ת, שתתוקן עצם המלכות לגמרי, ולא תצרך עוד לקבל מִתוקים מהבינה, אז נאמר: רׂני עקרה, כי רבים יהיו בני הכיסא מבניה עצמה. כי כל אלו שקיבלו ממנו במצב הא' במדרגת כיסא אל הבינה, שנאבדו מהעולם מרוב הדינים שבה, חזרו (בגמר תיקון) כולם לתחייה, ומה שחשבה השכינה שהיא עקרה בלא בנים במצב הא', ותראה שהבנים ממצב הכיסא מרובים מבנים שלה עצמה, מבנים ממצב הב', שמטרם התיקון רק היא הייתה בעלת בנים. כמ"ש: כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה, בני הכיסא הם רבים, מבני בְּעוּלה, מבני מצב הב', שרק היא הייתה בעולה ובת בנים. ואז תשוב השכינה לבעלה, כמ"ש: בַּיּוֹם הַהוּא, יִהְיֶה יְהוָה אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד
מקודם לכן תאמר השכינה לבעלה הבנים שלי (ממצב ה-א') היכן הם, ויאמר לה שהם בדין, והיא חושבת שנאבדו בדין, והיא מבכה על בניה שנאבדו בדין, והוא יאמר לה מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי – כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, כי הרבה שכר יש לך לקבל ממני משום שהיית עמהם, וכבר שבו הבנים מארץ השנואה, כי כבר נגאלו. בזה מתרץ שאמר וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם לשון עבר.
ושואל, וכי לא ידע יוסף שאמו מתה, הלא היה עמה שם כשמתה, ולמה היה צריך יעקב לספר לו זה? ומשיב, אלא יאמר ישראל העליון, כשתבוא גאולת ישראל, תתעורר השכינה, ותתעורר כנסת ישראל ותערוך מלחמה עם העמים, וימותו מהם מישראל במלחמה זו, ויתקרבו לאט לאט לבא אל הארץ. יאמר לה ה' כשהיא בוכה על בניה שמתו, אל תפחדי שכר יש להם לבנים שמתו במלחמה על שמי, אחרים שלא מתו כבר שבו, והם שמתו ישובו ויחיו בתחית המתים.
מֵתָה עָלַי רָחֵל, מתה על ייחוד שמו של הקב"ה, דהיינו בניה שנהרגו על קדוש השם, ועל זה נאמר: מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה, דהיינו שמתו על יחוד שמו של הקב"ה בחוץ לארץ, במלחמה לביאת הארץ ולאחר שבאים לארץ ישראל אינם מתים עוד.
אמר רבי אבא: עתידים ישראל לערוך מלחמה בדרך לאפרת (ישראל) וימותו עם רב מהם, ואחר כן יקומו לתחית המתים, וממשלה יתרה תהיה לאותם שמתו בדרך לאפרת, מכל אלו שיהיו כבר לפניהם בירושלים, כלומר יותר מכל אלו שלא מתו במלחמה.
ולמה נקרא שם המקום הקדוש של המקום הזה לחם, שהכתוב אומר: אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם? משום שהוא משמו של הקב"ה, כי ימותו שם במלחמה על שמו, כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק, שפירושו, שימותו שם, כדי להשלים את השם י"ה, כי אין השם שלם בהויה, עד שימחה זכר עמלק, וע"כ המלחמה הוא להשלים את השם י"ה עם ו"ה. וע"כ נקרא המקום לחם, מלשון מלחמה, כי לָחם בגלות, משום שהוא בא להשלים את שמו של הקב"ה.
הברכה ניתנת לארץ (לרצון) הקדוש, ואין לחפש אותה בחוץ לארץ.
השראת הברכה ללב, עוברת מההכרה העליונה, דרך התובנות של האדם ללב. אך כאשר התובנות משובשות, הברכה לא מתקבלת, ונראה לאדם כאילו קללה. יש בבינה עליונה ברכה, זאת אותה בינה יציבה שעלינו לקנות, והיא נותנת ברכה ומשרה את השכינה בינינו – את היחד.
הכול תלוי בהסתכלות של האדם, וכשאינו מבין, אין הוא יכול לראות זאת. אם אדם רוצה לחנך את בנו, הוא מסבב לו עונשים שהם למעשה תיקון. חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. זה נחשב לקללה בגלל ההסתכלות הלא מבינה של המקבל שהברכה תגיע כאשר יתקן. כלומר לא העונש הוא הברכה, כמו למשל הפיגועים שנראים לאחרונה, אלא העונש בא לסובב סיבה שתיאלץ את האדם לשמור על הברית שתאפשר קבלת הברכות, דהיינו שיגרום ליהודי לתקן, שהרי מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.
רבי אבא אמר: לוז זו ירושלים העליונה, דהיינו בינה, (ירושלים התחתונה היא מלכות) שמשרה השכינה בינו. אמר יעקב העליון שהוא ז"א ליעקב שלמטה, הבינה נתנה לי ברכה, שהוא רוצה להרבות אתכם ולתת את הארץ לבניכם. לארץ אחרת לא יהיה הברכה.
רבי אלעזר פתח: מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים: קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. הקב"ה קרא את ישראל אחים ורעים. ושיעור הכתוב: מברך רעהו, היינו הקב"ה מברך את ישראל. הברכה שנתן להם שעם הזה יהיה טהור תחת ידיו ושיהיה שומר עליהם. שמחמת ברכה זו מסבב על ישראל סבות הנראות כמו עונשים, וע"כ מסיים הכתוב: קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. כי אינם מבינים שהן לטובתם כדי שתתקיים הברכה.
אשרי חלקם של עם הזה הטהור שהוא שומר עליהם, שנק' בנים חביבים יותר מעליונים, משום שנשלם השם שד"י בחותם שלהם, שהם נמולים. בפני האדם יש את צורת האות שין של שתי העיניים וחותם שלושה קווים, והפה הוא הקו שלמטה. הזרוע בצורת האות ד, וההשלמה של האות יוד – ברית מילה.
בפניו של אדם יש השם של הקב"ה, דהיינו ש' וחסר ממנו יוד ולא נשלם. אברהם חבב את הקב"ה ואמר לו הקב"ה בך ישתלם השם. ונמול ונשלם השם באות יוד של המילה. כי בפניו של האדם, האות ש מהשם שדי הם ב' עיניים וחוטם באמצע, ובזרוע יש ד חסר יוד ונשלם ביוד דמילה.
וכאשר מטמאים לברית קדוש, ומכניס אותו לרשות אחר, שעובר בו עבירה, ונסתלק ממנו קדושת החותם, והוא כמו שמחריב העולם, כי טימא החותם שנשלם בו השם של הקב"ה ומחריב העולם. כי מפסיק השפעת הקב"ה אל העולם. מי שפוגם בברית מחריב את העולם, מפני שהוא מפסיק את הברכות מלמעלה. המקור לכל המלחמות שלא שומרים על הברית, שהרי הברכה באה בזכות שמירת הברית.
רבי אבה הלך מקפוטקיא והיה הולך עמו רבי יוסי, עד שראו אדם אחד שהייתה רשימה אחת בפניו. אוי להם לחייבים שימותו בלא תשובה, שלא תהיה מהם רשימה בעולם הזה ובבא.
הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. רבי אבא פתח: לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. וכי אדם המבטיח טוב לאדם כמהו, ואם לא יקיים מה שאמר, הרי פניו מתביישים על אחת כמה וכמה. הבטחה הבאה מעליונים לבן אדם, אם אינו מביא כל הטוב שאמר על בניו, הרי פניו מתיבשים. שאינו שומר ברית הלשון של "ולא יחל דברו". מאחר והקב"ה הבטיח את הברכות לישראל, הוא מאלץ אותם לקבלם.
אמר לו הקב"ה ליעקב: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ. בברכה זו שנתן לי הבינה, ואתן את הארץ הזאת לבניכם, ובניו אינם בארץ, והקב"ה אינו עימהם, שזאת בושה כביכול שמבטיח ואינו מקיים, וכאשר יבא הקץ של המשיח ותתקיים הבטחתו, אמר הקב"ה: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב (ז"א) עתה פניו של יעקב של מעלה, לא יתביישו מחמת שאר להם ונתתי את הארץ הזאת לזרעך, כי עד עתה לא היה בידו לתת להם, ועתה הבטחה שלו נתקיימה מלפני אדון השמים וארץ (בינה).
מלחמת עמלק כשיושלם הקץ, לא יהיה אלא בחוזק יד, כמו שהוא ביום קרב שכתוב: וְיָצָא יְהוָה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב, הוא עצמו ולא אחר.
הקב"ה מקיים מה שמבטיח, וכך כשאדם אינו שומר הברית הוא כאילו מבייש פנים של העליון.
הברכה ניתנת לארץ (לרצון) הקדוש, ואין לחפש אותה בחוץ לארץ.
השראת הברכה ללב, עוברת מההכרה העליונה, דרך התובנות של האדם ללב. אך כאשר התובנות משובשות, הברכה לא מתקבלת, ונראה לאדם כאילו קללה. יש בבינה עליונה ברכה, זאת אותה בינה יציבה שעלינו לקנות, והיא נותנת ברכה ומשרה את השכינה בינינו – את היחד.
הכול תלוי בהסתכלות של האדם, וכשאינו מבין, אין הוא יכול לראות זאת. אם אדם רוצה לחנך את בנו, הוא מסבב לו עונשים שהם למעשה תיקון. חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. זה נחשב לקללה בגלל ההסתכלות הלא מבינה של המקבל שהברכה תגיע כאשר יתקן. כלומר לא העונש הוא הברכה, כמו למשל הפיגועים שנראים לאחרונה, אלא העונש בא לסובב סיבה שתיאלץ את האדם לשמור על הברית שתאפשר קבלת הברכות, דהיינו שיגרום ליהודי לתקן, שהרי מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.
רבי אבא אמר: לוז זו ירושלים העליונה, דהיינו בינה, (ירושלים התחתונה היא מלכות) שמשרה השכינה בינו. אמר יעקב העליון שהוא ז"א ליעקב שלמטה, הבינה נתנה לי ברכה, שהוא רוצה להרבות אתכם ולתת את הארץ לבניכם. לארץ אחרת לא יהיה הברכה.
רבי אלעזר פתח: מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים: קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. הקב"ה קרא את ישראל אחים ורעים. ושיעור הכתוב: מברך רעהו, היינו הקב"ה מברך את ישראל. הברכה שנתן להם שעם הזה יהיה טהור תחת ידיו ושיהיה שומר עליהם. שמחמת ברכה זו מסבב על ישראל סבות הנראות כמו עונשים, וע"כ מסיים הכתוב: קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. כי אינם מבינים שהן לטובתם כדי שתתקיים הברכה.
אשרי חלקם של עם הזה הטהור שהוא שומר עליהם, שנק' בנים חביבים יותר מעליונים, משום שנשלם השם שד"י בחותם שלהם, שהם נמולים. בפני האדם יש את צורת האות שין של שתי העיניים וחותם שלושה קווים, והפה הוא הקו שלמטה. הזרוע בצורת האות ד, וההשלמה של האות יוד – ברית מילה.
בפניו של אדם יש השם של הקב"ה, דהיינו ש' וחסר ממנו יוד ולא נשלם. אברהם חבב את הקב"ה ואמר לו הקב"ה בך ישתלם השם. ונמול ונשלם השם באות יוד של המילה. כי בפניו של האדם, האות ש מהשם שדי הם ב' עיניים וחוטם באמצע, ובזרוע יש ד חסר יוד ונשלם ביוד דמילה.
וכאשר מטמאים לברית קדוש, ומכניס אותו לרשות אחר, שעובר בו עבירה, ונסתלק ממנו קדושת החותם, והוא כמו שמחריב העולם, כי טימא החותם שנשלם בו השם של הקב"ה ומחריב העולם. כי מפסיק השפעת הקב"ה אל העולם. מי שפוגם בברית מחריב את העולם, מפני שהוא מפסיק את הברכות מלמעלה. המקור לכל המלחמות שלא שומרים על הברית, שהרי הברכה באה בזכות שמירת הברית.
רבי אבה הלך מקפוטקיא והיה הולך עמו רבי יוסי, עד שראו אדם אחד שהייתה רשימה אחת בפניו. אוי להם לחייבים שימותו בלא תשובה, שלא תהיה מהם רשימה בעולם הזה ובבא.
הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. רבי אבא פתח: לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. וכי אדם המבטיח טוב לאדם כמהו, ואם לא יקיים מה שאמר, הרי פניו מתביישים על אחת כמה וכמה. הבטחה הבאה מעליונים לבן אדם, אם אינו מביא כל הטוב שאמר על בניו, הרי פניו מתיבשים. שאינו שומר ברית הלשון של "ולא יחל דברו". מאחר והקב"ה הבטיח את הברכות לישראל, הוא מאלץ אותם לקבלם.
אמר לו הקב"ה ליעקב: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ. בברכה זו שנתן לי הבינה, ואתן את הארץ הזאת לבניכם, ובניו אינם בארץ, והקב"ה אינו עימהם, שזאת בושה כביכול שמבטיח ואינו מקיים, וכאשר יבא הקץ של המשיח ותתקיים הבטחתו, אמר הקב"ה: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב (ז"א) עתה פניו של יעקב של מעלה, לא יתביישו מחמת שאר להם ונתתי את הארץ הזאת לזרעך, כי עד עתה לא היה בידו לתת להם, ועתה הבטחה שלו נתקיימה מלפני אדון השמים וארץ (בינה).
מלחמת עמלק כשיושלם הקץ, לא יהיה אלא בחוזק יד, כמו שהוא ביום קרב שכתוב: וְיָצָא יְהוָה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב, הוא עצמו ולא אחר.
הקב"ה מקיים מה שמבטיח, וכך כשאדם אינו שומר הברית הוא כאילו מבייש פנים של העליון.
הברכה ניתנת לארץ (לרצון) הקדוש, ואין לחפש אותה בחוץ לארץ.
השראת הברכה ללב, עוברת מההכרה העליונה, דרך התובנות של האדם ללב. אך כאשר התובנות משובשות, הברכה לא מתקבלת, ונראה לאדם כאילו קללה. יש בבינה עליונה ברכה, זאת אותה בינה יציבה שעלינו לקנות, והיא נותנת ברכה ומשרה את השכינה בינינו – את היחד.
הכול תלוי בהסתכלות של האדם, וכשאינו מבין, אין הוא יכול לראות זאת. אם אדם רוצה לחנך את בנו, הוא מסבב לו עונשים שהם למעשה תיקון. חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ, שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר. זה נחשב לקללה בגלל ההסתכלות הלא מבינה של המקבל שהברכה תגיע כאשר יתקן. כלומר לא העונש הוא הברכה, כמו למשל הפיגועים שנראים לאחרונה, אלא העונש בא לסובב סיבה שתיאלץ את האדם לשמור על הברית שתאפשר קבלת הברכות, דהיינו שיגרום ליהודי לתקן, שהרי מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא, הָרָעוֹת וְהַטּוֹב.
רבי אבא אמר: לוז זו ירושלים העליונה, דהיינו בינה, (ירושלים התחתונה היא מלכות) שמשרה השכינה בינו. אמר יעקב העליון שהוא ז"א ליעקב שלמטה, הבינה נתנה לי ברכה, שהוא רוצה להרבות אתכם ולתת את הארץ לבניכם. לארץ אחרת לא יהיה הברכה.
רבי אלעזר פתח: מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ, בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים: קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. הקב"ה קרא את ישראל אחים ורעים. ושיעור הכתוב: מברך רעהו, היינו הקב"ה מברך את ישראל. הברכה שנתן להם שעם הזה יהיה טהור תחת ידיו ושיהיה שומר עליהם. שמחמת ברכה זו מסבב על ישראל סבות הנראות כמו עונשים, וע"כ מסיים הכתוב: קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ. כי אינם מבינים שהן לטובתם כדי שתתקיים הברכה.
אשרי חלקם של עם הזה הטהור שהוא שומר עליהם, שנק' בנים חביבים יותר מעליונים, משום שנשלם השם שד"י בחותם שלהם, שהם נמולים. בפני האדם יש את צורת האות שין של שתי העיניים וחותם שלושה קווים, והפה הוא הקו שלמטה. הזרוע בצורת האות ד, וההשלמה של האות יוד – ברית מילה.
בפניו של אדם יש השם של הקב"ה, דהיינו ש' וחסר ממנו יוד ולא נשלם. אברהם חבב את הקב"ה ואמר לו הקב"ה בך ישתלם השם. ונמול ונשלם השם באות יוד של המילה. כי בפניו של האדם, האות ש מהשם שדי הם ב' עיניים וחוטם באמצע, ובזרוע יש ד חסר יוד ונשלם ביוד דמילה.
וכאשר מטמאים לברית קדוש, ומכניס אותו לרשות אחר, שעובר בו עבירה, ונסתלק ממנו קדושת החותם, והוא כמו שמחריב העולם, כי טימא החותם שנשלם בו השם של הקב"ה ומחריב העולם. כי מפסיק השפעת הקב"ה אל העולם. מי שפוגם בברית מחריב את העולם, מפני שהוא מפסיק את הברכות מלמעלה. המקור לכל המלחמות שלא שומרים על הברית, שהרי הברכה באה בזכות שמירת הברית.
רבי אבה הלך מקפוטקיא והיה הולך עמו רבי יוסי, עד שראו אדם אחד שהייתה רשימה אחת בפניו. אוי להם לחייבים שימותו בלא תשובה, שלא תהיה מהם רשימה בעולם הזה ובבא.
הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ
וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲחֻזַּת עוֹלָם. רבי אבא פתח: לֹא-עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב, וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ. וכי אדם המבטיח טוב לאדם כמהו, ואם לא יקיים מה שאמר, הרי פניו מתביישים על אחת כמה וכמה. הבטחה הבאה מעליונים לבן אדם, אם אינו מביא כל הטוב שאמר על בניו, הרי פניו מתיבשים. שאינו שומר ברית הלשון של "ולא יחל דברו". מאחר והקב"ה הבטיח את הברכות לישראל, הוא מאלץ אותם לקבלם.
אמר לו הקב"ה ליעקב: הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ. בברכה זו שנתן לי הבינה, ואתן את הארץ הזאת לבניכם, ובניו אינם בארץ, והקב"ה אינו עימהם, שזאת בושה כביכול שמבטיח ואינו מקיים, וכאשר יבא הקץ של המשיח ותתקיים הבטחתו, אמר הקב"ה: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב (ז"א) עתה פניו של יעקב של מעלה, לא יתביישו מחמת שאר להם ונתתי את הארץ הזאת לזרעך, כי עד עתה לא היה בידו לתת להם, ועתה הבטחה שלו נתקיימה מלפני אדון השמים וארץ (בינה).
מלחמת עמלק כשיושלם הקץ, לא יהיה אלא בחוזק יד, כמו שהוא ביום קרב שכתוב: וְיָצָא יְהוָה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב, הוא עצמו ולא אחר.
הקב"ה מקיים מה שמבטיח, וכך כשאדם אינו שומר הברית הוא כאילו מבייש פנים של העליון.
הגם שהזוהר הקדוש לוקח פסוקים בפשט, ההתייחסות היא רחבה ביותר ונוגעת בעיקר לנפש האדם מעבר לזמן ומקום, בכדי ללמד כיצד לתקן את הלב לקבלת מלוא ההטבה. וכך למשל ארץ מצרים אומר רצונות במקום הצר שבנפש – בגלות, שבאים לביטוי בנפש כאשר כועסים וכדומה. שורש כל הגאווה והאנוכיות – מצרים, לעומת רצונות של גאולה הנק' ישר-אל.
לכאורה מספר על שני בני יוסף, אך למעשה מדובר בכלל בני ישראל שנמצאים במצרים, ועל ביאת המשיח. גם אלו שנולדו בגלות, לשון פריה ורביה – אפרים, וגם אלו שנשכחו בגלות, לשון נשיה – מנשה, כולם בניו של הקב"ה ועליהם הוא יתברך שומר. מרגיע השם יתברך את יעקב שבנפש האדם, שהוא יגאל את כל הרצונות החבויים ומעיקים, ויביאם לגאולה.
וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי-הֵם אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי. זהו ישראל למטה שמקומם בגלות, והם בניו של הקב"ה הנולדים בין העמים. כי ארץ מצרים כולל לכל הגלויות. אמר רבי יוסי: ישראל שהיו בארץ הקדושה, יושבים באר בעת שיבא המשיח, יהיו עם אחיהם במקומם, כי לא נקרא גלות אלא למי שהוא יושב בארץ נכריה והם נקראים גולים. אבל אלו שיושבים בארץ ישראל אינם נק' גולים אפילו מטרם שיבא המשיח.
וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב: האות וו של יעקב יתירה וזה יורה שתבוא האות וו שנסתלקה כשנחרב הבית ותהיה עזרה ליעקב בעת הגאולה, ותהיה לבן הקדוש יעקב, ארץ אחוזת עולם, ויהיו בניו בארצם שגרו בה מקודם לכן, אשרי חלקם.
עתה בנים, שהוגלו לחוץ לארץ ונשכחו, בחינת מנשה (שכחה, נשיה), ופרו ורבו, בחינת אפרים, ויאמר יעקב העליון, ז"א, לזה שלמטה, הבנים שלך, שבחוץ לארץ, שנולדו בגלות בכל ארץ וארץ, מטרם שבאתי למצרים ועשיתי בהם דין על עוונותיהם, אין אני מחשיב לבניך כל אותם הנבראים בגלות בחוץ לארץ בארץ נוכריה. ואע"פ שהם רבים, בחינת אפרים, ונשכחו, בחינת מנשה, בנים שלי הם, וכשראיתי גלות הזה שלהם, ריפאתי את מכאוביהם ושמעתי תפילתם כמ"ש: עד בואי אליך מצרימה לי הם, אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. ראובן, כי ראה ה' את עוֹני. שמעון, כי שמע ה' כי שׂנואה אנוכי. אפרים ומנשה, שפָרוּ בגלות ונשכחו בגלות, כראובן ושמעון יהיו לי, שיראה את עוניָם, וישמע את תפילתם ויגאלם, כהוראת השמות ראובן ושמעון. וחשוב בליבך כאילו הם לפני, וכשנחזור ממצרים, הכוללת כל הגלויות, אחר שיעשה בהם הדין, נוציא אותם מארץ גלותם. גם את אותם רצונות נשכחים, יוציא הקב"ה.
רבי אבא אמר: מכאן נשמע שאחר שיעשה דין במצרים, הכולל כל הגוים, יגאלו ישראל מגלות. שנאמר וְהֵבִיאוּ אֶת כָּל אֲחֵיכֶם מִכָּל הַגּוֹיִם מִנְחָה לַיהוָה. הכתוב: רוצה לומר כשיהיה הקב"ה בדין במצרים דהיינו בכל האומות, בעת ההוא יביאו כל העמים מנחה, כאשר שמעו שמועה של הקב"ה, ונהרו אליו כל הגויים.
אמר רבי שמעון: עתיד הקב"ה לעשות לכל צדיק וצדיק חופה בירושלים (בנקודת השלמות) כמ"ש: קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה, קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה, שזה יהיה כאשר תשוב השכינה אל המלך ויעשה לה אירוסין. וזהו שכתוב: צְאֶנָה וּרְאֶינָה בְּנוֹת צִיּוֹן, בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּעֲטָרָה שֶׁעִטְּרָה לּוֹ אִמּוֹ בְּיוֹם חֲתֻנָּתוֹ (מתן תורה) וּבְיוֹם שִׂמְחַת לִבּוֹ (בניית בית הקדש). ביום חתונתו זה מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימנו. חתן הוא בחינת הזכר לימוד תורה, ובית צד הנקבה – לב, בית המקדש.
וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ, בְּנַחֲלָתָם זה ישראל למטה שיולדו לאחר הגאולה אל האבות שהם מרכבות, יהיו שמותיהם בסוד שנולדו לאחר הגאולה. ע"ש אחיהם יקָראו בנחלתם.
אמר רבי שמעון וּמוֹלַדְתְּךָ זהו ירושלים של מטה דהיינו מולדת שלך. כי הכתוב: מולדת בית בפרשת עריות הוא ירושלים של מטה ושיעור הכתוב: הוא האנשים אשר יולדו בירושלים הזו לאחר מכאן שישובו (יתגיירו) העולם לאדון השמים, כי יתגיירו לאחר הגאולה, לא יקראו על שם אבותיהם, כגון גר מקפוטקיא, אלא בשם ישראל.
לְךָ יִהְיוּ רוצה לומר על שמותם של ישראל יקראו, עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ, בְּנַחֲלָתָם, וכאשר ישובו ינחלו עם ישראל בארץ, ויקח כל שבט את שלו, גם בשביל אנשים משלהם, מהגרים, וכל אחד ינחל מן הארץ לפי מניניו. כולל גרי צדק.
רשע מת וחצי תאוותו בידו, אינו מתמלא לעולם, דהינו בחינת המלכות, האני של האדם אינו מלא. כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם (האני של האדם), וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא.
הכוח הנדרש בברית מאדם, הוא לכוונן שישנה תקווה והכן תגיע הגאולה, לנקודה נפשית זו היה יעקב משתחווה. כאשר האור מסתלק והעם יצא לגלות ועמם השכינה, דרושה הייתה שמירה אותה קיבלו מבינה, אך מאחר והם גרמו שז"א – הקב"ה נותן את הכוח לעם אחר, באים המלאכים (כוח באדם) שממלאים את חוסר ההתלהבות לקדושה, ומונעים מהטומאה לפגוע. לכן מביא רבי שמעון את הפסוק לִינִי הַלַּיְלָה – הסכימי שאת בגלות, התכופפי לפני מידת הגואל החסד הגדול, ובכוח ההתכללות של הרצון עם השפעה תזכי, שכתוב: וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל.
החושך נצרך לעבודת האדם, שישתמש בו לחיבור לאמונה. וכאשר רוצה הוא לצאת מגלות לגאולה, צריך הוא ב' מיני מלחמות: גם עם צד ימין האמונה, וגם עם כוח מידת האכזריות הגבורה, כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. דהיינו בכדי להגיע לגאולה יש לפעול את היד הגדולה (חסד אברהם) עם היד החזקה (יצחק). פעמיים יד = 28 – כח.
סוד החיבור של שתי הידיים מגיע ב – ג' שלבים, בדרגת כתר, חוכמה ובינה. כתר צד המופשט הפנימי בו יש את עיקר החיבור, לאחריו צד המילוי של שם הויה – בו כבר יש קצת דין באותו עיגול והוא מורגש יותר, ובשלב האחרון החיבור בדין (מילוי דמילוי).
חיבור הגאולה מתחיל קודם בצד המופשט – השקפה, לאחר הרגש קטן של הדין ופעולה במידת ההשפעה, ובשלב אחרון בכוח רב במלחמה פנימית, לבטל את האני הכוזב – הרצון לקבל.
שר השני שתחת כיסא הקדוש, השורה באוצר ההיכל, הוא נוריאל. כי השר של ישראל, שנתמנה עליהם, השר הא' שמתחת כיסא הקדוש, שהוא מט"ט. בכל עת שהייתה השכינה עם המלך, היה יוצא ונכנס לפניהם, הוא מט"ט. והשר השני נוריאל מקבל עבודתם של ישראל להקב"ה כאש. וכאשר נתבטל האש (ההשתוקקות שבאה מלמטה), כי הוגלו ישראל ואינם מעלים מ"ן בעבודתם, נסתלק אורה של השכינה, ונסתלקה השכינה מן המלך. ואז לכאורה למט"ט אין תפקיד, בא נוריאל ובא לקבל ביקוש עם ישראל בקו אמצעי. מפני שכאשר אין התלהבות והשתוקקות של העם, הם ישנים בגלות, והמלאך ׁ(כוח פנימי) נוריאל מביא את ההתלהבות.
רבי שמעון פתח: לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל. אמר רבי יוסי: הרחמים שולטים על הדין, כי רות ה"ס המלכות (דין), וטוב הוא רחמים כמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב. הרי טוב ואור שווים, שהוא המקור של הנחלים, שהים והנחלים שבעולם באים מהם. ולפיכך מה שכתוב על רות, אם יגאלך טוב, שהרחמים, שנקרא טוב, יגאל וישלוט על רות, שהיא דין. טוב שהרחמים ישלטו על הדין, על צד הטבע. שצד נעמי, שם הויה האהבה ישלטו על הגוף.
אמר רבי שמעון: פעם אחת עליתי וירדתי להאיר במקור הנחלים, שהעלה מ"ן והוריד מ"ד אל המלכות, ממקור הנחלים, בינה. ועלה אחרי רבי אבא שאמר לי במה אתם עוסקים, אמרתי בכתוב: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. מאורו דבינה נבראו כל השרים שבעולם, ומאורו נובעים כל הנחלים, שכָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. שלא מלא הים, המלכות, בגלות הזה, כי החושך והאפילה שבגלות, אהבת אמא, בינה, עשתה אותם. ואם לא היה החושך, לא היה נעשה הנחל, המאיר אל הבת, המלכות. והים לא יהיה מלא ושלם עד שיבוא צד האחר, שלא היה בגלות, צד הימין, ששום קליפה אינה שולטת עליו. ואז יתמלא הים, המלכות.
שמהן דאתקריאו יד
שאל רבי אלעזר את רבי שמעון אביו: גלה לי סוד זה של השם יד, אבי מורי. אמר לו במקרא הזה יתגלה לך: וַיֹּאמֶר כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק מִדֹּר, דֹּר בשביל הויה שהוא רחמים, ששולט הרחמים על הדין, הכתוב: רוצה לומר יהי רצון שיהיה לעולם במקום גבורה, יד הגדולה שהיתה במצרים, שהוא רחמים, ואם לא היתה יד הגדולה, היתה המלחמה בדין בלי רחמים. אומר לו ששולט הרחמים על הדין, כלומר שהיד החזקה הגבורה, תבוא ממקור היד הגדולה, מידת אברהם הימין הרחמים.
כשיבוא המשיח יבא בהתחדשות ביד הגדולה ויערך מלחמה בעמלק ויתגבר הרחמים על הדין כמו ביציאת מצרים, וכתוב: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. וכשיבא השם יד לבד ולא יד הויה, או יד הגדולה הוא בדין, דהיינו שיערך מלחמה בדין בעמלק ויבא המשיח. פירוש שיעשה עם עמלק ב' מלחמות: א' בהתגברות הרחמים על הדין, ב' בדין לבד, ואז תבא הגאולה. רבי אלעזר מביא ראיה לדבריו שכתוב: וְיָצָא יְהוָה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב. פירושו כי מחצית הכתוב: הראשונה הוא בסיוע הרחמים, הכתוב: ויצא הויה ונלחם שהוא רחמים, ומחציתו האחרונה הוא בדין לבד בלי רחמים.
בכדי שיהיה חיבור אין צורך בזהות שלמה, אלא מספיקה נקודה משותפת.
כאשר רוצים להגיע לגאולה, יש לחבר ימין ושמאל בקו אמצעי ע"י דברים שיש בניהם השוואת צורה. חיבור פנימי (כתר) וחיבור קצת יותר חיצוני, וככול שהחיבור פנימי יותר, הוא חזק יותר, אך פחות מורגש. לכן צריך גם את צד האדם החיצוני, שדרך הנפרדות תבוא מלחמה פנימית ואחריה גאולה.
שאלות חזרה זהר ויחי יט כא
1. מיהו נוריאל, מה יחס שלו לעם ישראל, והמה הוא שונה מט"ט?
2. הסבר את הגאולה עפ"י מה שמסביר ר"ש עפ הפסוק: "ליני הלילה…"
3. מהו כל הנחלים הולכים אל הים והים אינו מלא: כיצד מסביר את הגלות וכיצד תהיה הגאולה?
4. מי היד הגדולה ומי היד החזקה?
5. כיצד תיערך המלחמה בעמלק בשני השלבים של הגאולה?
6. מה התועלת של חיבור ב' הידיים: יד הגדולה ויד החזקה?
7. כיצד אפשרי שהיד הגדולה והיד החזקה השונות זו מזו תתחברנה יחד?
8. הסבר את ג' עיגולי החיבור בין ב' הידיים. ואת היחס ביניהם.
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
רשע מת וחצי תאוותו בידו, אינו מתמלא לעולם, דהינו בחינת המלכות, האני של האדם אינו מלא. כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם (האני של האדם), וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא.
הכוח הנדרש בברית מאדם, הוא לכוונן שישנה תקווה והכן תגיע הגאולה, לנקודה נפשית זו היה יעקב משתחווה. כאשר האור מסתלק והעם יצא לגלות ועמם השכינה, דרושה הייתה שמירה אותה קיבלו מבינה, אך מאחר והם גרמו שז"א – הקב"ה נותן את הכוח לעם אחר, באים המלאכים (כוח באדם) שממלאים את חוסר ההתלהבות לקדושה, ומונעים מהטומאה לפגוע. לכן מביא רבי שמעון את הפסוק לִינִי הַלַּיְלָה – הסכימי שאת בגלות, התכופפי לפני מידת הגואל החסד הגדול, ובכוח ההתכללות של הרצון עם השפעה תזכי, שכתוב: וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל.
החושך נצרך לעבודת האדם, שישתמש בו לחיבור לאמונה. וכאשר רוצה הוא לצאת מגלות לגאולה, צריך הוא ב' מיני מלחמות: גם עם צד ימין האמונה, וגם עם כוח מידת האכזריות הגבורה, כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. דהיינו בכדי להגיע לגאולה יש לפעול את היד הגדולה (חסד אברהם) עם היד החזקה (יצחק). פעמיים יד = 28 – כח.
סוד החיבור של שתי הידיים מגיע ב – ג' שלבים, בדרגת כתר, חוכמה ובינה. כתר צד המופשט הפנימי בו יש את עיקר החיבור, לאחריו צד המילוי של שם הויה – בו כבר יש קצת דין באותו עיגול והוא מורגש יותר, ובשלב האחרון החיבור בדין (מילוי דמילוי).
חיבור הגאולה מתחיל קודם בצד המופשט – השקפה, לאחר הרגש קטן של הדין ופעולה במידת ההשפעה, ובשלב אחרון בכוח רב במלחמה פנימית, לבטל את האני הכוזב – הרצון לקבל.
שר השני שתחת כיסא הקדוש, השורה באוצר ההיכל, הוא נוריאל. כי השר של ישראל, שנתמנה עליהם, השר הא' שמתחת כיסא הקדוש, שהוא מט"ט. בכל עת שהייתה השכינה עם המלך, היה יוצא ונכנס לפניהם, הוא מט"ט. והשר השני נוריאל מקבל עבודתם של ישראל להקב"ה כאש. וכאשר נתבטל האש (ההשתוקקות שבאה מלמטה), כי הוגלו ישראל ואינם מעלים מ"ן בעבודתם, נסתלק אורה של השכינה, ונסתלקה השכינה מן המלך. ואז לכאורה למט"ט אין תפקיד, בא נוריאל ובא לקבל ביקוש עם ישראל בקו אמצעי. מפני שכאשר אין התלהבות והשתוקקות של העם, הם ישנים בגלות, והמלאך ׁ(כוח פנימי) נוריאל מביא את ההתלהבות.
רבי שמעון פתח: לִינִי הַלַּיְלָה, וְהָיָה בַבֹּקֶר אִם-יִגְאָלֵךְ טוֹב יִגְאָל. אמר רבי יוסי: הרחמים שולטים על הדין, כי רות ה"ס המלכות (דין), וטוב הוא רחמים כמ"ש וירא אלקים את האור כי טוב. הרי טוב ואור שווים, שהוא המקור של הנחלים, שהים והנחלים שבעולם באים מהם. ולפיכך מה שכתוב על רות, אם יגאלך טוב, שהרחמים, שנקרא טוב, יגאל וישלוט על רות, שהיא דין. טוב שהרחמים ישלטו על הדין, על צד הטבע. שצד נעמי, שם הויה האהבה ישלטו על הגוף.
אמר רבי שמעון: פעם אחת עליתי וירדתי להאיר במקור הנחלים, שהעלה מ"ן והוריד מ"ד אל המלכות, ממקור הנחלים, בינה. ועלה אחרי רבי אבא שאמר לי במה אתם עוסקים, אמרתי בכתוב: כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. מאורו דבינה נבראו כל השרים שבעולם, ומאורו נובעים כל הנחלים, שכָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, וְהַיָּם אֵינֶנּוּ מָלֵא. שלא מלא הים, המלכות, בגלות הזה, כי החושך והאפילה שבגלות, אהבת אמא, בינה, עשתה אותם. ואם לא היה החושך, לא היה נעשה הנחל, המאיר אל הבת, המלכות. והים לא יהיה מלא ושלם עד שיבוא צד האחר, שלא היה בגלות, צד הימין, ששום קליפה אינה שולטת עליו. ואז יתמלא הים, המלכות.
שמהן דאתקריאו יד
שאל רבי אלעזר את רבי שמעון אביו: גלה לי סוד זה של השם יד, אבי מורי. אמר לו במקרא הזה יתגלה לך: וַיֹּאמֶר כִּי-יָד עַל-כֵּס יָהּ, מִלְחָמָה לַיהוָה, בַּעֲמָלֵק מִדֹּר, דֹּר בשביל הויה שהוא רחמים, ששולט הרחמים על הדין, הכתוב: רוצה לומר יהי רצון שיהיה לעולם במקום גבורה, יד הגדולה שהיתה במצרים, שהוא רחמים, ואם לא היתה יד הגדולה, היתה המלחמה בדין בלי רחמים. אומר לו ששולט הרחמים על הדין, כלומר שהיד החזקה הגבורה, תבוא ממקור היד הגדולה, מידת אברהם הימין הרחמים.
כשיבוא המשיח יבא בהתחדשות ביד הגדולה ויערך מלחמה בעמלק ויתגבר הרחמים על הדין כמו ביציאת מצרים, וכתוב: כִּי בְּיָד חֲזָקָה, הוֹצִאֲךָ יְהוָה מִמִּצְרָיִם. וכשיבא השם יד לבד ולא יד הויה, או יד הגדולה הוא בדין, דהיינו שיערך מלחמה בדין בעמלק ויבא המשיח. פירוש שיעשה עם עמלק ב' מלחמות: א' בהתגברות הרחמים על הדין, ב' בדין לבד, ואז תבא הגאולה. רבי אלעזר מביא ראיה לדבריו שכתוב: וְיָצָא יְהוָה, וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם, כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ, בְּיוֹם קְרָב. פירושו כי מחצית הכתוב: הראשונה הוא בסיוע הרחמים, הכתוב: ויצא הויה ונלחם שהוא רחמים, ומחציתו האחרונה הוא בדין לבד בלי רחמים.
בכדי שיהיה חיבור אין צורך בזהות שלמה, אלא מספיקה נקודה משותפת.
כאשר רוצים להגיע לגאולה, יש לחבר ימין ושמאל בקו אמצעי ע"י דברים שיש בניהם השוואת צורה. חיבור פנימי (כתר) וחיבור קצת יותר חיצוני, וככול שהחיבור פנימי יותר, הוא חזק יותר, אך פחות מורגש. לכן צריך גם את צד האדם החיצוני, שדרך הנפרדות תבוא מלחמה פנימית ואחריה גאולה.
שאלות חזרה ויחי טז-יח
1. מהיכן לומד שישראל נקראים בנים לה'?
2. מנין שקרא הקב"ה ליעקב א-ל?
3. במה נחשב יצחק ספירה עליונה וחשובה מכל הספירות של האבות?
4. מהו "ויתחזק ישראל וישב על המטה"? למי היה משתחוה?
5. מהו פירוש של "ובעל בת-אל נכר"?
6. מהיכן נמשך כח השמירה של האדם?
7. מיהו עוג מלך הבשן ומיהו כנגדו בקדושה ומה תפקידו?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
אַשְׁרֵי אָדָם, מְפַחֵד תָּמִיד. פחד טוב הוא פחד יצחק שאומר יראת הרוממות, שפוחד להשתמש ברצון לקבל לעצמו, שלא ימשוך אור לפרטיות. הפחד פגום כשאין בטחון בהשם ש-מַקְשֶׁה לִבּוֹ, יִפּוֹל בְּרָעָה. בכדי לרכוש ביטחון אמיתי על האדם לקחת משענת קבועה, וודאי ראשוני נצחי שאינו משתנה. יראת השם היא המשענת, עליה יש להוסיף את הברית והמחויבות לקשר, שאין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמים.
בא ללמד מה יקרה בגמר תיקון, וכיצד להתגבר בדרך שהיא גלות, שישנו מלאך השומר עלינו, בחינת שורש שניטע כבר אצל האבות. הכוח הבינה העליונה, ההשפעה, מיוצג ע"י הקב"ה – שהוא כוח הדמיון והיכולת לצאת מעבר למקרה. לכן כאשר תפיסת הבורא שבנברא, תפיסת הבינה מופיעה כיציבה – יצליח האדם להביא את השמירה שבדרך. הבינה שולחת את השכינה לשמור על העם שבדרך, שהרי כָּל הַדְּרָכִים בחזקת סַכָּנָה.
כאשר ניטע שורש באבות, כוח זה נצחי לכל הדורות. כשעת צרה ליעקב, יש להתחזק על המיטה, שזו גבורה של מיכאל שבא מקו ימין – כלומר גם כאשר מבין האדם למעלה מהדעת שיש את כוח הגאולה – כפי שמבטיח מלאך מיכאל ליעקב – יש להתחזק מעל המיטה, ולא להקשיב לעוג המסית את האדם לישון ולהירדם ברוחניות. מיכאל מביא תקווה עתידית, שהשכינה הקדושה תאפשר להתגבר.
בכדי לדעת מה יקרה, יש לקבל את האמונה מעל טעם ודעת, ועדיין חייב לבוא בשמירה על הברית, השומרת בזמן ירידה,וגם כשנראה שהשם נותן בגלות את האור לגויים, וגם כאן, למרות הצרות שנראות בדרך, יש למשוך כוח מבינה. כוח של בינה יציבה, הסתכלות מעבר למקרה –כוח בברית, לשמירה על היחד.
********************************
הבינה היציבה שמעל הגוף, מעל המקרה, היא נותנת את כוח האמונה. וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה רבי יוסי אמר מלאך היה המגיד ליעקב, שהוא עתיד לומר טוב על ישראל בעת שישובו אל הקב"ה בכל צרתם כשיגיע הקץ של המשיח ויגאלו מכל הצרות שבאו עליהם.
אשריהם חלקם של ישראל שהם כמלאכים שכתוב עליהם: וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים וכן ישראל שנאמר: בָּנִים אַתֶּם, לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
האבות הם המרכבה לכוחות השם, והמרכבה נק' על שם הרוכב, לכן נק' האבות בשם אל. מנין שקרא הקב"ה ליעקב אל, שאמר לו אתה תהיה בתחתונים, ואני אהיה אלקים בעליונים שכתוב: וַיַּעַל אֱלֹהִים, מֵעַל אַבְרָהָם, הרי שהאבות הם מרכבה של הקב"ה. למדנו תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, הרי שתי ספירות: חסד ואמת שהוא ת"ת, בשתי מרכבות גדולות עליונות, אברהם ויעקב.
השלישי הוא יצחק שנעשה מרכבה לספירת הגבורה שכתוב: וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק ומשום פחד יצחק שהוא ספירה של הקב"ה הגבורה הנק' פחד. הספירה של יצחק הוא נעשה כיסא הכבוד מרכבה עליונה אליה. והספירה של יצחק, גבורה, חשובה ומפורשת יותר מכל ספירות האבות חסד ות"ת, כמ"ש: וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק, בספירת הגבורה, שנקראת פחד, חשובה מכולן, מפני שהארת החכמה באה רק מספירת הגבורה, מקו שמאל, והארת החכמה מבטלת כל הקליפות.
הארת החוכמה שבאה בקדושה במסגרת חסדים, עם אמונה,למען שמו – היא מבטלת את כל הקליפות, שזה האור הכי גבוה.
רבי אבא פתח: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וֵאלֹהֵי נָחוֹר, יִשְׁפְּטוּ בֵינֵינוּ אֱלֹהֵי, אֲבִיהֶם; וַיִּשָּׁבַע יַעֲקֹב, בְּפַחַד אָבִיו יִצְחָק. ממקרא זה אתה יכול לדעת שזו הספירה החשובה מכולן, שהרי לא נשבע באלקי אברהם אלא בפחד יצחק.
אפשר היה לחשוב שאם לבן אומר אלוקי אברהם ואלוקי נחור גם יעקב יאמר אברהם, אך מבחינתו יצחק גדול יותר. הרצון לקבל חשוב יותר מהרצון להשפיע, מפני שהוא מטרת הבריאה.
וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה
וַיִּתְחַזֵּק יִשְׂרָאֵל וַיֵּשֶׁב עַל-הַמִּטָּה וסוד הכתוב: בעת ההיא יעמד מיכאל, רבי שמעון אמר: זהו גבורת יד של מיכאל הגדול שיעמוד לישראל בעת הגאולה, שיהיה אז עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד עת ההוא, ועל עת ההוא נאמת וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל.
וַיֵּשֶׁב עַל הַמִּטָּה כמו שהיה משתחווה לה מקודם לכן, שנאמר וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה כן עתה ישב עליה. וישב על המטה היינו שהשפיע אליה.
שואל למי היה משתחווה יעקב? אם השתחווה אל המיטה, המלכות, הרי המיטה הייתה פתוחה לקבל ממנו, ואין המשפיע משתחווה אל המקבל ממנו? אלא, אל המילה, יסוד, היה משתחווה, כי הייתה חביבה לו. המיטה היא מלכות. ראש המיטה, יסוד, ראש של המלכות. השתחווה אל מידת היסוד, החביבה מכל הספירות. דווקא מידת היסוד הנ' כל, כולל את הכול הוא החביב.
כִּי חִלֵּל יְהוּדָה, קֹדֶשׁ יְהוָה אֲשֶׁר אָהֵב, וּבָעַל, בַּת-אֵל נֵכָר. הוקשה לו מה פירושו ובעל בת אל נכר, ואומר כשנסתלק האור ממנו מז"א, מחמת עונותיהם של ישראל, לא היה לה לשכינה לעמוד לפניו. משום שלא יכלו לעזוב את בניה בין העמים שיהרגו אותם, והיה הוא ז"א בארץ הקדושה, ובזה שיהיה עמים נכרים עמו, נאמר ובעל בת אל נכר. ברגע שהקב"ה, ז"א פועל בגלות, הם מקבלים את האור ולא ישראל.
אמר רבי יוסי: שני שרים דהיינו מלאכים היו תחת כסא הכבוד הקדוש, ושם אחד מהם מטה שהיא שורה באוצר ההיכל. ובגלות לא נשאר בינינו אלא זה, שהוא מטבע של הקב"ה, וחתום משמו של הקב"ה, המלאך מט"ט, ששמו כשם רבו. כמ"ש: כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.
השכינה אמרה לישראל: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ, לְפָנֶיךָ, לִשְׁמָרְךָ, בַּדָּרֶךְ; וְלַהֲבִיאֲךָ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי, לא ראוי לדבר כך, אלא עולם הבא שהיא בינה, והיא השמירה בדרך. והיא תשמור אתכם עד שתביא אתכם לארצכם כמו שהייתם מקודם לכן, וזהו שכתוב: אשר הכינותי, שהארץ כבר היתה מושב שלהם מקודם לכן. השכינה היא בחינת היחד. את הארץ הכנתי, והשכינה תשמור עליכם בכדי שאחרי הגלות תוכלו לבוא ולרשת את הארץ.
המלאך שבכתוב: הוא השכינה המתלבשת ופועלת על ידי מטטרון. כי בגלות המכונה דרך, הגלתה השכינה מן המלך. כי רק עוג מלך הבשן נשאר מיתר הרפאים, הנה ערשו עשר ברזל הלא הוא ברבת בני עמון.
כי עוג מלך הבשן הוא הקליפה שלעומת מטטרון, וע"כ רמוז גם בשם מטטרון מטה. (עוג – עג עוגה, לשון עיגולים)
ודרך שהוא משל על הגלות, תשמור אתכם השכינה בגלות, מכל הצרות שתבואנה עליכם, עד שיבוא ויכנֵס אתכם לארץ, אשר נשבע לאבותיכם, שנשמרה לכם. כאשר אדם עדיין לא מגיע לעיר, אז הדרך היא בחינת גלות, ונצרכת שמירה מיוחדת. כל מה שיעקב השתחווה על המיטה, כיוון ליסוד, כדי שעם ישראל יוכל להישמר ולהתקדם לגאולה.
שאלות חזרה ויחי יג-טו
1. מי הם מנשה ואפרים?
2. אילו ד' בחינות אנו רואים במנשה ואפרים וכיצד זה קשור להתכללות מלכות ובינה?
3. מהי הבחינה החמישית שאין בצ"ב? מדוע בחינה זו תתגלה רק בגמה"ת?
4. מה שאל ר"א את אביו ומה ענה לו אביו שעל כך נשק ידיו?
5. מהו חושך שפועל אצל הגוי ובגמה"ת לא פועל אצל ישראל בבחינת אשרי העם שככה לו ומדוע כך בישראל?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
טעות גדולה היא לנסות להקדים את מטרת הבריאה לתיקונה.
מטרת הבריאה היא כן להשתמש בפרטיות, ברצון לקבל הגדול את כל ההטבה – אך יש להקדים ולתקן את כלי הקבלה. בזמן תיקון "חופש הפרט" הוא הפקרות המרחיקה את האדם מתכליתו. מבחינה רוחנית האנשים הפועלים את פרטיותם לעצמם, אינם בדרגת אדם הראוי לגאולה.
בגמר התיקון שהמלכות יורדת למקומה לְעֵת-עֶרֶב אל הרצון המופרז לקבל, בו עדיין לא נעשה שימוש במהלך התיקון, וכאן ניתן יהיה להשתמש בפרטיות שבזמן התהליך היה החושך הוּא יִוָּדַע לַיהוָה ולא לנברא, שהביא לפירוד מהבורא. וּלְעֵת-עֶרֶב ניתן יהיה לפעול את עצם הרצון העצמי ולהיות מחובר לבורא יתברך – יִהְיֶה-אוֹר. כאן הרצון הכי גדול יהיה לשם שמים.
זו ההבחנה בין זמן תיקון בו אכילה מעץ הדעת, דהיינו ניסיון להשתמש ברצון המופרז לקבל, ניסיון לקבל אור המביא להחשכה, ובגמר תיקון אותו חושך – הפרטיות תהפוך לאור, דהיינו מלכות מתוקנת. ואז כש-בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח, וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל-פָּנִים; וְחֶרְפַּת עַמּוֹ, יָסִיר מֵעַל כָּל-הָאָרֶץ כִּי יְהוָה דִּבֵּר – ידעו כולם שהצרות והגלות הם חלק מהגאולה, שהשם יתברך תמיד טוב ומטיב.
תפיסת הנברא היא מהפרטים לכלל, כלומר שבזמן תיקון הוא רואה בנפרד את השמאל ואת הימין. הפיתרון שדורש יעקב, שכבר זכה טרם מיתתו לדרגת ישראל – להפנים שאת החושך מתקנים ע"י אמונה, ועליהם להישבע בברית מעל טעם ודעת, בלי שֹכל – שבכל מצב יש בורא טוב ומטיב, ורק כאשר זוכים באחדות עם הכלל, זוכים לממש את הפוטנציאל לקבלת ההטבה המלאה.
רבי יוסי פתח: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. מוסיף רבי יוסי את הכתוב: וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו, עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה, וְאֶת-אֶפְרָיִם רוצה לומר שני מקרים רעים יבואו לבניו של יעקב א. שיהיו בגלות בארץ אויביהם ב. שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, וכה ישכח אותם בארץ אויביהם, שזו היא בחינת אפרים ומנשה. ולבסוף יוליך אותם לארץ הטובה.
שר אחד מבחינת אפרים מדתו להחזיק את ישראל בגלות ושיפרו וירבו שמה, שר שני בחינת מנשה מדתו להשכיחם בגלות. בשתי בחינות אלו יש מידות טובות ורעות. מנשה לשון נשייה, שכחה – ישכחו העוונות, אך הצד השלילי הוא כיצד יתקן אדם השוכח? ובחינת אפרים טובה שהיא פריה ורביה וגדילה, אך הרע שבא מופיע כאשר מגדלים את צד הטומאה. פרייה ורביה היא טובה בארץ ישר-אל, אך ברצונות נוכריים היא עוון. השכחה מביאה אדם לחשוב שאין השגחה ושכר ועונש, מפני שאינו משלם מייד על עוונותיו. הרחמים על הרשעים משכיחים מהם את הצורך בתיקון, כאן הרחמים הם עונש.
והיו שני שרים גדולים וחשובים, שהיו דופקים תחת כיסא הכבוד של המשגיח על ישראל, המידה החמישית, בעבור, שיהיו בגלות כל הזמן שצריכים, שהיא בחינת אפרים. וגרוע מזה, שישכח אותם בארץ אויביהם, שהיא בחינת מנשה. שר אחד הוא מבחינת אפרים, וע"כ מידתו להחזיק את ישראל בגלות, ושיפְרוּ וירְבּוּ שמה. ושר השני הוא מבחינת מנשה, וע"כ מידתו להשכיחם בגלות.
ב' שרים אלו הם שתי מידות שבכל אחת ב' דעות. יצאה מידה אחת ודיברה בפני ריבון העולם. וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה. וראתה בישראל מצד אחד, שיש לגזור על ישראל, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם. ומצד אחר ראתה, שיש לגזור עליהם להישאר בגלות, בעבור עוונותיהם, שאמרו המקטרגים עליהם רעות גדולות. הרי הם ארבע מידות. כי כל אחד מהשרים, שהם ב' מידות, היו לו ב' לשונות, פעם לזכות ופעם לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המשגיח של ישראל, ודיברו כל מה שרצו. שפעם דיברו ב' השרים לזכות, ופעם דיברו לחובה. ולא הייתה בהן מידה החמישית, המחזירה הכל לזכות.
המלכות מצד עצמה נבחנת למדת הדין, ואינה ראויה לקבל אור העליון, מחמת הצמצום והמסך שעליה. וכל תיקונה לקבל אור הוא ע"י עלייתה והתכללותה עם הבינה, מדת הרחמים. והן ב' מידות שבב' השרים, מדה"ד ומדה"ר, הכלולות זו בזו, בינה ומלכות. והן נעשות לארבע מלכויות, כי הבינה נכללה מבינה ומלכות, וכן המלכות נכללה מבינה ומלכות, וע"כ הן מתהפכות מרחמים לדין ומדין לרחמים. לעיתים זכרים ולעיתים נקבות. כי חלקי הבינה שבהן הם זכרים ורחמים, וחלקי המלכות שבהן הן נקבות ודין.
והם שתי מידות, מדה"ר בינה, ומדה"ד מלכות, אחר שנכללו זו בזו:
שׂר הא', שמידתו להחזיק את ישראל בגלות ולהפרותם ולהרבותם, זהו ממידת המלכות, שהיא מדה"ד. כמ"ש: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ, כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ. שׂר הב', המשכיח אותם בארץ אויביהם, שלא יסתכל בהם שנים רבות על עוונותיהם באמת, שאינו דן אותם על עוונותיהם, שמחמת זה באה השִכחה, מבינה, מדה"ר. וע"כ אינו מסתכל על עוונותיהם.
ושכתוב, שהם שתי מידות שבכל אחת ב' לשונות, הרי הם ארבע מידות, כי אחר שנכללו זו מזו נעשו ד' מלכויות, שנעשה בבינה רחמים ודין, ובמלכות רחמים ודין, זכות וחובה שבכל אחת מהמלכויות, ומתהפכות פעם לזכות, שיצאו מהגלות בזכות אבותיהם, ופעם לחובה, שיישארו בגלות בעבור עוונותיהם. ושכתוב, וניתן לה רשות, שתדבר כל מה שתרצה, מפני שהמלכות בפני עצמה מדה"ד גמור, לכן אפילו אחר שהשתתפה במדה"ר, גורמת דין וחוב בכל מקום שנראתה שם.
אמנם בגמר התיקון, כשהמלכות תקבל תיקונה השלם, ויתבטל הדין שבה, ותהיה ראויה לקבלת האורות כמו הבינה, תתבטל גם התהפכות מרחמים לדין גם במלכות משותפת עם הבינה. ומלכות זו נקראת מידה החמישית. שלא תהא עוד משותפת עם הבינה, כמו ד' המלכויות, אלא שתהיה מתוקנת בפני עצמה.
וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. פתח רבי יוסי: עד שהגיעה להם מידה החמישית, שתתגלה בגמה"ת, שהמלכות בפני עצמה בלי שיתוף הבינה (דהיינו ירדה למקומה לגדלות כלי הקבלה, לרצון הגדול לקבל), תתתקן לכיסא הכבוד כמו הבינה, ותאמר על ישראל טוב, כי יתבטלו ממנה כל הדינים, ולא היו מפחדים עוד ב' מידות הראשונות, שהן בינה דבינה ובינה דמלכות, לדבר לפניו זכות על ישראל, כמו שהיו מפחדים מקודם לכן, שב' המידות האחרות, מלכות דבינה ומלכות דמלכות, תהפוכנה אותן לחובה, משום שמידה החמישית, שעד כאן הייתה נמשלת ללילה, מחמת הדינים שבה, יצאה עתה להאיר להם, שנהפכה לאור ורחמים, ונתבטלו כל הדינים שבב' מידות, שהיו מלמדים חובה על ישראל.
כמ"ש: וְהָיָה יוֹם-אֶחָד, הוּא יִוָּדַע לַיהוָה לֹא-יוֹם וְלֹא-לָיְלָה וְהָיָה לְעֵת-עֶרֶב, יִהְיֶה-אוֹר. כי כל עוד שהמלכות אינה מתוקנת בפני עצמה, אלא ע"י שיתוף עם הבינה, נקראת בחינת הבינה יום ובחינת המלכות לילה, שלילה מאירה ע"י הלבנה והכוכבים, המקבלים מהשמש, אור יום. אבל בגמה"ת, והיה יום אחד לא יום ולא לילה, שלא תצטרך המלכות החשוכה לתיקון יום ולילה, אלא והיה לעת ערב, בזמן שתגלה עצמות המלכות (אשר גנוזה ברדל"א בזמן התיקון), הנקראת ערב, יהיה אור, כי החושך עצמה של המלכות ייהפך לאור, ולא תצרך עוד ללבנה וכוכבים, המקבלים מאור יום, שהיא המידה החמישית. וע"כ כתוב, וייקח עימו את מנשה ואת אפרים, ב' מידות, בינה ומלכות, שזהו רומז על זמן הגאולה שתתגלה המידה החמישית, שאז, יהיה ב' מידות הללו כולן רחמים ולא יתהפכו לחובה עוד.
וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה פירושו שהנוקבא דז"א נק' חשך המקבלת מהיום שהוא ז"א. ושם נאמר וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם, משמע שהחשך היא קליפה ולא קדושה. שאל רבי אלעזר את אביו על הסתירה. אמר לו רבי שמעון, מבראשית עד שישה דורות, חג"ת נה"י דז"א, ברא הויה אחד, בינה. ו' דהויה, ז"א, שהבינה נתנה בו רוח חכמה, ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כי המוחין דחכמה מבטלים כל הקליפות. ואחר שז"א קיבל חכמה מבינה, והשפיע חג"ת נה"י אל הנוקבא, נתבטל מהם החושך. ע"כ עד כאן לא היה נודע מהו חושך. כמ"ש, ולחושך קרא לילה.
אבל מתחת ו' דורות חג"ת נה"י דז"א, למטה מעולם אצילות, שם יש חושך, קליפה, ועל זה נאמר, וחושך על פני תהום.
קם רבי אבא ושאל, מהו חושך? עמלו ולא השיגו החברים להשיבו על מה ששאל. עשו מעשה, כלומר איזה ייחוד, והגיע קול מלפני ריבון העולם במקרא הזה: אֶרֶץ עֵפָתָה, כְּמוֹ אֹפֶל צַלְמָוֶת, וְלֹא סְדָרִים; וַתֹּפַע כְּמוֹ-אֹפֶל, שעוד מקודם שנברא העולם נגנז לרשעים. ומכאן, שחושך הוא גיהינום.
אוֹי להם לרשעים, שיהיו בחושך הזה. אשרי חלקם של ישראל, שהקב"ה לא ברא בעדם זה החושך, אַשְׁרֵי הָעָם, שֶׁכָּכָה לּוֹ: אַשְׁרֵי הָעָם, שֱׁיְהוָה אֱלֹהָיו. שנתן להם את הכוח להתגבר על ידי כך שהמלכות, הרצון התכללו עם השפעה בזמן התיקון.
שאלות חזרה ויחי י-יב
1. ממה אנו לומדים שכשקרא יעקב ליוסף הכוונה היא לכל אחיו?
2. מה אמר יעקב לבניו כשבאו אליו?
3. מהם ג' התנאים למצוא רחמים על כל הצרות הרבות והרעות של העתיד?
4. מהי השבועה שנשבע יוסף ליעקב? מהיכן אנו לומדים שניתן לפרש זה גם על הקב"ה?
5. מהו הכלל לגבי הטוב שה' ית' גוזר על אנשים?
6. במה יפה רוח האב על רוח הבן ומדוע יש סכנה שרוח הבן תטמא ברוח של ס"א?
7. מה הברכה שברך ס"ם ליעקב כאשר אמר לו "לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל"?
8. מתי יגיע המשיח לפי אות ל"ה?
9. מה הפירוש ואביך חולה?
10. מה הפירוש אפרים ומנשה לגבי הגאולה העתידה?
בזמן שגואה הרצון הפרטי, נצרכת שבועה שלא לשכוח את הבורא.
השם ישראל כלל דין ורחמים, גלות וגאולה – ישראל = 541 = אור וחושך, הברכה היאהחיבור של שניהם, שאין הוא רק יעקב הקטן, אלא גם יכול להגיע לגדלות, לישראל. ברכה שאין ייאוש בזמן הירידה, ניתן לפעול ולהגיע לגאולה.
וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. חקר יעקב את בניו כולם ואמר להם, צרות רבות וגדולות אני רואה שעתיד לבא לבניכם וצריכים למצוא רחמים עליונים. חייבת להיות גלות לפני גאולה, גלות בה יש לעבוד עם הפרטים המכילים גם את השמאל, שהם ירידות וייסורים, והפיתרון הוא מציאת רחמים.
ואם אתם רוצים לצאת מכל הצרות, הישבעו לי וניתן בינינו לעד את ריבון העולם, שתעשו אמת ודין ותהיו כאבותיכם, ותצוו זה בכל דור ודור שיבוא אחריכם, ואם אתם רוצים לעשות כן, תצאו מכל הצרות שיבואו. כלומר המתכון הוא קבלה שיש את היסוד הראשון, שהוא נבדל לגמרי מהבריאה, שברא יש מאין.
רבי שמעון אמר: וכדי שלא יקשה לך, הרי הכתוב אומר שקרא רק לבנו יוסף לבדו ולא לכל השבטים, מביא על זה את הכתוב: שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְהַצִּיגוּ בַשַּׁעַר מִשְׁפָּט; אוּלַי יֶחֱנַן יְהוָה אֱלֹהֵי-צְבָאוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף, שכל בני ישראל כולם נקראים יוסף אף כאן השם יוסף כולל לכל השבטים שקראם והזהירם ואמר להשביעם. יוסף הוא יסוד הנק' כל – שכולל ואוסף את כולם.
אחר שהזֹהר הביא דברי רבי שמעון, חוזר לסיים דבריו שיעקב אמר: ואם תעשו כן לא תקברו אף אחד מבני במצרים, אלא תשובו אתי לארצכם בשלום. אומר להם הכן תהיו בגלות, אך לא תמותו מזה, בתנאי שתשמרו על שלושת הדברים: צריך שבועה, עשיית אמת ודין, ולימוד הדורות הבאים. תורה ניתנת במסורת, שנמסרת מדור לדור.
שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי. שואל מהו ידך? חֲגוֹר-חַרְבְּךָ עַל-יָרֵךְ גִּבּוֹר הוֹדְךָ, וַהֲדָרֶךָ. וגם ידך תחת ירכי פירושו חרב שיש בה חסד ואמת, דהיינו יסוד שיש בו אור החסדים ואור החכמה שנק' אמת, ונק' אור הפנים, וע"ז אומר חסד ואמת יקדמו פניך, פני ה' חלקם.
ואם היו בניו טובים ועשו מה שקבלו עליהם, לא היה מת אף אחד מבניהם במצרים, כי כל טוב וטוב שהשם יתברך גוזר על אנשים, אינו אלא בתנאי שיהיו טובים כמו שאמר דוד: לְמַעַן יָקִים יְהוָה אֶת-דְּבָרוֹ, אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר, אִם-יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת-דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל-לְבָבָם וּבְכָל-נַפְשָׁם: לֵאמֹר לֹא-יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ, מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל, ואם לא, לא.
וַיֹּאמֶר, הִשָּׁבְעָה לִי וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל-רֹאשׁ הַמִּטָּה רבי חזקיה אמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו, נשבע שיוציא את ישראל מן הגלות שלהם. וזהו שנשבע להם. ויישבע לו, סובב ג"כ על הקב"ה, שנשבע, שלא יעזוב אותם בארץ אויביהם.
וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי, כִּי עָלָה הַשָּׁחַר; וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי, שואל מהו ברכתני? ומשיב שנותן להם גלות ונשבע להם שיוציאם ממנו. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל אשר השם ישראל כולל דין ורחמים שהוא גלות וגאולה, והגלות הוא סבה ישרה לגאולה, וכאן אומר שהברכה היא כלות וגאולה.
עתיד הקב"ה לעשות בשביל בניו של ישראל, שיהיה כל אחד תחת כסאו, ויהיו חשובים מכל מלאכים עליונים. משום זה תמצא אות וו ארוכה בתורה, כגון כל הולך על גחון, הרומזת שהקב"ה נשבע על שלמות של וו דורות מאברהם יצחק יעקב משה אהרון יוסף. ומשום שש הללו וַיִּשְׁתַּחוּ יִשְׂרָאֵל, עַל רֹאשׁ הַמִּטָּה כי ישראל ה"ס ז"א הכולל חג"ת נה"י. השתחווה ישראל רומז שיבא המשיח בסוף מנין זה, דהיינו בסוף ששה אלפים שנה. הגאולה תהיה אחר האלף השישי.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם. אמר רבי חזקיה לא בא הכתוב: להשמיענו מה שעשה יוסף, אלא להביא מה שיהיה בסוף הגלות. וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף, הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה שיבא משיח שה"ס יוסף, ויאמר לו, אביך שבשמיםנחפז לקבל פניך הצופים על הקץ של המשיח. אָבִיךָ חֹלֶה פירושו דואג ונחפז. וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת-מְנַשֶּׁה וְאֶת-אֶפְרָיִם לומר יהי רצון מן האלקים שבשמים שיקבל את בניו, שפרו ורבו בגלות, סוד אפרים, ושנשכחו עונותיהם מכח הגלות סוד מנשה, כי שכח הקב"ה את עוונותיהם באמת. אפרים בחינת פרייה ורבייה, ומנשה לשון נשייה – שכחה.
רבי אבא אמר שבא לפרש את סוד הכתוב: יֹסֵף יְהוָה לִי, בֵּן אַחֵר כמו שפרשנו את השם הקדוש ביוסף, דהיינו ה"ס השם בן שלוש אותיות יה"ו (השפעה), עד"ז כתוב, ויאמֶר ליוסף, הנה אביך, בעל עוה"ב, ז"א במוחין דבינה עילאה, שנקראת עוה"ב, יאמר לו הנה אביך, בעל עולם הבא, רוצה לעשות טוב לבניו שיצאו מן הגלות שלהם. ואם לא תרצה באמתיותך, שלא תמצא אותם זכאים לזה, הנה השם בן ארבע – הויה אחד, יתקן אותך ויצרה שתשוב השכינה למקומה. אם אינם כדאים לגאולה מצד עצמם יתקן אותם ז"א מצד העלאתם לעולם הבא.
כי האבות הם מרכבה של מעלה של השם הקדוש, שכתוב: וַיַּעַל אֱלֹהִים, מֵעַל אַבְרָהָם, הרי שהיה רוכב עליו. וכתוב: תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. הרי שיעקב היה מרכבה לת"ת שנק' אמת ואברהם מרכבה לחסד, שע"י ייחוד שם הויה יבא משיח.
שאלות חזרה ויחי ז-ט
1. כיצד מחושבים 400 שנה של הגלות ומדוע?
2. מדוע נפטר יוסף בגיל 110 שנים? מה זה מורה לנו בעבודה?
3. מה ההבדל בין הריון המוקדם ללידת הגלות ולבין הגלות עצמה? כיצד זה מרומז לנו במילה "ארץ"?
4. מה הכוונה לא לעורר את האהבה עד שתחפץ?
5. מה הכוונה שאהבה הגדולה אינה מתגלה זולת ע"י הגלות?
6. כיצד מס' חייו של יעקב מרמזים על הגלויות?
7. מהיכן למדנו שהקב"ה נמצא עם ישראל בגלות וכן השכינה רק שאין ביניהם זיווג?
"הסולם"- http://hasulam.co.il. בפייסבוק – http://facebook.com/hasulams
יש להאמין שניתן לצאת מכל גלות – ירידה נפשית או רוחנית.
אותיות א ר"ץ הן בארץ הנעצבת ובאה בגלות בגזירת ספר התורה, דהיינו בארבע מאות שנה שבזירת בין הבתרים והן מתחלקים בארץ רצ=290 מילוי האות אלף 110 שהם 400.
כִּי-גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת, שָׁנָה – כלומר בזמן זה הם ירכשו כלי אמונה, שיאפשרו קבל האור, וזו התשובה לשאלת אברהם בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה. התשובה אומרת שם יוכלו ע"י התכללות עם רצונות אומות העולם, מהם יפדו את הרצונות שבשבי וכך יוכלו לקבל את הרצון לקבל, שבא לידי ביטוי במילוי האותיות, וכן במילוי דמילוי. מרגע שיוסף הפך למלך עד סוף הגלות עברו 290 שנה.
פירוש שחושב התחלת ימי הגאולה מזמן מכירת יוסף שהיה בן 17 ועד שנעשה למלך עוד 13 שנה ועד שאו יעקב ובניו כבר היה יוסף בן 39, שעברו 7 שנות השובע ושנתיים של רעב, ויוסף חי לאחר שבא יעקב עוד שבעים ואחד שנה, וכל זמן שיוסף היה חי לא התחיל השעבוד. ומהגלות יצאו אחרי 210 שנה. לפני תחילת הגלות ישנה הכנה לירידה (הריון מוקדם).
וַיָּמָת יוֹסֵף, בֶּן-מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים, רבי שמעון פתח: הִנֵּה הָעַלְמָה, הָרָה וְיֹלֶדֶת בֵּן, וְקָרָאת שְׁמוֹ, עִמָּנוּ אֵל, ונמצא במקרא הזה הריון ולידה שנתמלאו לגליות וצרות רבות וזמנים רעים, כמו שמסיים כִּי בְּטֶרֶם יֵדַע הַנַּעַר, מָאֹס בָּרָע וּבָחֹר בַּטּוֹב יָמִים אֲשֶׁר לֹא-בָאוּ, לְמִיּוֹם סוּר-אֶפְרַיִם מֵעַל יְהוּדָה: אֵת, מֶלֶךְ אַשּׁוּר ואע"פ שהקב"ה יהיה עמנו באלו השנים, כי כן יורה שם הילד שהוא שם השכינה, אמנם השכינה נזדעזעה ונתרחקה מבעלה ונמצאת עמנו בגלות, עם זה היא בצער הגלות ובלי זווג. נתבאר שיש הריון מוקדם לגלות בן מאה ועשר היא החקיקה הנוספת הנבחנת להריון אל מציאות הגלות, ירצה לומר שכבר עבר מן גלות מצרים מאה ועשר שנים, אשר עם מאתים ותשעים שהיו בגלות ממש, הם 400.
שאמר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים, ולא נמנה הגלות של יעקב אלא כשמת יוסף, ועל מאה ועשר שנים אלו של הריון הגלות, מרמז המילוי ל"ף של האלף דארץ, שהוא בגי' מאה ועשר. ועל מאתיים ותשעים, שהיו בגלות ממש, מרמזות ר"ץ דארץ. וכל זה כמ"ש: וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד, וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם יָמִים, אֶלֶף מָאתַיִם וְתִשְׁעִים. אשר הכתוב אומר אלף על גבי מאתיים ותשעים. והוא כמבואר, שהגלות מתחלקת להריון וגלות ממש. ואלף הוא הריון, שבגי' של מילוי ל"ף שלו ק"י (110), ומאתיים ותשעים הם גלות ממש. והם אותיות ארץ, אָלף-רץ. הרצון השלם לגדלות כלי ההשגה, צריך 110 שנה הריון בחינת השפעה, ו 290 הוצאה לפועל של הגלות. 400 זה הרצון הגדול, בחינת האהבה.
וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה כאן 147 שנה של חיי יעקב סוד המספר לתיקוני הגלות, שהיו לבָּנים שגלו במדת הדין בשלוש גלויות, תקון ראשון הוא למצרים שנמשל בשבע שנים. רבי חייא פתח ואמר: הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם, בִּצְבָאוֹת, אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה: אִם-תָּעִירוּ וְאִם-תְּעוֹרְרוּ אֶת-הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ. אף כאן מספר שבע של חיי יעקב הוא לשון שבועה שיורה שלא לעורר את האהבה, דהיינו הגאולה עד שתחפץ. עד שיהיה חפץ חסד.
רבי שמעון מבאר מהכתוב: מֵרָחוֹק (בגלות), יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. והיה זה מפני האהבה הגדולה שאינה מתגלה זולת ע"י הגלות (שצריך השלמה, חיסרון אמיתי ליחד). כאן סוד שהגלות הוא התיקון שהיו בני ישראל משתחררים מן הגלות ויתגלה אהבתו יתברך אלינו. ובמספר שבע שבחיי יעקב מלמד שהבנים הקדושים שגלו על עוונותיהם יהיו בדין שנים רבות עד שיהיו שבע כחטאיכם, כמו שאומר שבעתים יוקם קין. שמספר הזמן מתקן הקלקולים שעשו ומגלה את אור הגאולה. וזהו בגלות ראשון של מצרים, שהוא הקטן שבג' גלויות.
גלות שניה הוא בבל שנמשל ל – וְאַרְבָּעִים שנה שבחיי יעקב ביחס השבע של מרצים שהם גדולים מהם. כי לגלות מצרים באו כהדיוטות ולא היה ערב רב, אל לגלות בבל באו כמו בני מלכים שנשבו, כי כבר היה להם תורה וארץ ובית מקדש, ונבחן לארבעים שנה בערך השבע של מצרים.
גלות השלישית הארוכה בה אנו נמצאים נמשלה ל – וּמְאַת שָׁנָה, שבחיי יעקב ביחס אל הארבעים שבגלות בבל.
וַיִּקְרְבוּ – וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף
וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף, רבי חזקיה אמר: ראה צרה זו של הגלות שתקרה לבניו וקרבה לנפשו, ותקצר נפשו למות והוא לא נשאר חי, כשירד ממדרגותיו בשביל חטאיהם של ישראל, ולא ירד ישראל שהוא ז"א עימהם בגלות. אשרי חלקם של ישראל, כי אם לא ירד עימהם ז"א בגלות, היו נשארים בין העמים, ולא יכלו לצאת מהם. וכתוב: מַדּוּעַ בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, קָרָאתִי וְאֵין עוֹנֶה הֲקָצוֹר קָצְרָה יָדִי מִפְּדוּת, וְאִם-אֵין-בִּי כֹחַ לְהַצִּיל; הֵן בְּגַעֲרָתִי אַחֲרִיב יָם, אָשִׂים נְהָרוֹת מִדְבָּר, תִּבְאַשׁ דְּגָתָם מֵאֵין מַיִם, וְתָמֹת בַּצָּמָא. וְאֵין עוֹנֶה, זה ישראל, ז"א. בָּאתִי וְאֵין אִישׁ, זה השכינה, הֲקָצוֹר קָצְרה. הרי שגם ז"א ירד עימהם בגלות.
אלא הקב"ה נתן חלק לישראל, שלא ישלוט שר אחר בהם, וע"כ נמצא עימהם בגלות. וכן כשירדו לגלות, השכינה עימהם. אבל ז"א רחוק מהשכינה. שבאמת נמצא גם ז"א עם ישראל בגלות. וכן השכינה. אבל הוא רחוק מהשכינה ואין ביניהם זיווג. וע"כ אמר מקודם, שז"א לא ירד לגלות.
שאלות חזרה זוהר ויחי עמודים ד'-ו':
1. מיהו "לב נדכאים" לפי רשב"י? ומדוע?
2. מהו הכלל המסביר למי ניתנת הנבואה? הסבר זאת לפי הרבי מקוצק, וכן עפ"י נפשך.
3. מיהו יעקב לדברי רבי יוסי, ומה תפקידו?
4. מהו ההבדל בין יעקב לישראל? כיצד נוהג הבדל זה במצרים?
5. הסבר את הפסוק "כה אמר ה', מלך ישראל וגאלו, ה' צבאות".
6. מהו ההבדל בין האותיות הפשוטות שבשם לבין אותיות המילוי? כיצד זה נוגע לפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"?
7. מהי התקנה לגלות ולעוונות שבאו מצד הדין והאמת?
וַיְחִי ד-ו לצפיה בשיעור לחץ כאן אדם ההופך כראוי לב שבור, לאתגר נפשי לביטול הגאווה – יצליח. לב הפועל בגאווה לעצמו מביא לפירוד מהשם, לכן לגאוותן לא ניתנת נבואה, ממילא הוא רואה רק בתוך עצמו. במצב קטנות – יעקב דרושה עבודה נפשית ובגדלות – בחינת ישראל לא, לכן כותב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל. מלמד כאן שלא ניתנה נבואה אלא לנשברי לב, דהיינו לביטול האני. הנבואה באה מטעם שברון הלב, שאדם מוכן לוותר על ליבו, שאין לו ברירה, אלא לשבור ליבו לבוא בביטול להקב"ה. לב האדם מזויף, רע מנעוריו ועליו לתקנו. ירידה למצרים מביאה אדם לראות את הרע, וכאשר רואה כמה מצרים וגאווה יש בליבו, אז נשבר. בכדי שבחינת יעקב תגיע לגדלות עליה לצרף אליה את בחינת הספיר. ספיר זו בחינה א הממעטת החוכמה ומביאה אותה לו"ק, דין טוב שעושה גבול שבא לבטא דבר חיובי. עדיף לקבל רק חלק מהאור שבא להועיל, מאשר לנסות לקבל את כל האור – ג"ר, ולהינזק. כאשר הצמצום – הדין, בא לידי רחמים – יתרון, אז גם הוא יתרון, כפי שירידה בזמן קפיצה למעלה, הירידה עצמה היא חלק מהיתרון. כמו גבול שלכאורה מצמצם ומגביל, אך בא הוא לטוב, לאפשר חופש בתוך הגבול. וכך בחינת הגלות היא רחמים כשמביאה לגאולה, שהרי כל העומד להיגבות כגבוי דמה. רק שעל האדם לפעול כך שהדין לא יישאר רק כדממה, אלא להופכו לרחמים. רבי שמעון פתח: וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לב נדכאים זהו יעקב, כי ויחי יעקב מתחת המדרגה דהיינו מאחוריים ירדו עליו נבואות וברכות במצרים. ועל כן היה ליבו נדכא כמו שיתבאר לפנינו. אמר רבי אבא: הלב רואה שיעקב שהיה במצרים לא הייתה נבואתו נעלה כי הארץ הייתה שנואה. לא זכה לברך אף אחד מבניו ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים כאשר ברך אותם לכל אחד ואחד על פי סוד. והסוד הוא וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. שלא נתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמש"כ רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם. ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, הוא מטעם, ופני לא ייראו. לכן לא היה לו רוח לברך את בניו, אלא במצרים, ששם בחינת אחוריים. שמשום זה היה לו ליעקב לב נדכאים. וע"כ מביא ע"ז ראָיה מהכתוב: וירְא יעקב, כי יש שבר במצרים, הרומז על שבירת הלב, שיהיה לו במצרים. ותכף נתעורר לשלוח בניו שמה, מטעם שידע, שלא ניתנה נבואה זו אלא לנשברי לב. וכן הוא אומר, רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ, הרומז ג"כ על שבירת הלב. אמר רבי יוסי: תחת כיסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהספיר מדת הדין של בחינתו (בחינה א). בא הכתוב ואמר יֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ויעקב ראה לבחינתו מדה"ד, שכתוב, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. והוא הדבר, אוֹי לָנוּ כִּי-פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי-עָרֶב. רבי שמעון אמר: כשגלו מן ירושלים והוסר התמיד, והאויב טמא את ההיכל, בעת ההוא לא יכלה המלכות לסבול עוונותיהם של בני ישראל, אלא מדרגת השם ישראל סבל אותם משום שהיא בשני צדדים, רחמים ודין שהוא סיבה לגילוי הרחמים, וע"כ גם הדין נחשב לרחמים. ישראל מכיל דין ורחמים ויכול לסבול העוונות. וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. מתבאר בהבנה נמצא ישראל יעקב עליון זה מן זה, שישראל חשוב יותר מיעקב ולכן ברכו בשם ישראל. ועל הוראתם היה מטה משה חקוק משני צדדיו שמו הקדוש, אחד רחמים בדין שהיא מדרגת ישראל, ואחד דין בדין שהיא מדרגת יעקב. דין שבא אף הוא לרחמים. וזה סוד לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, משמע שביעקב לא ראה און, אבל אמר ראה, מה שאין כן בישראל אפילו עמל לא ראה, משום שהדין נחשב בו ג"כ לרחמים. כי דוחק הגלות בין האויבים נעשה זה סיבה שלבסוף ישרה שכינה בינינו ויגאל אותנו (שכל העומד להיגבות כגבוי דמה). כי הדוחק מביאנו לתשובה והתשובה לגאולה. לפיכך גם הדין שבמדרגת ישראל נהפך לרחמים, לא ראה עמל בישראל, אלא כולו רחמים, אבל במדרגת יעקב אינו כן, וע"כ נמצא בו עמל. ולפיכך ברכו המלאך וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל, שיש בו דין ורחמים דהיינו גלות וגאולה – וכולו רחמים. וזה סוד כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת, ויחי חי פירושו כי מלך, ה"ס הדין שבשם ישראל וגואלו, ה"ס הרחמים שבשם ישראל ושנים נכללים בצבאות שהו נצח והוד. אשר הנצח הוא הרחמים שבו והוד הוא הדין שבו, ומכונים ויחי, חי. כי נצח רגל ימין מאיר רק ממטה למעלה ע"כ מכונה ויחי לשון עבר, וההוד רגל שמאל מאיר גם ממעלה למה ומכונה חי לשום הווה. למטה ממדרגת ישראל כתוב: כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, שתי רגלי חי. הדום רגלי שהוא לשון דממה היפך החיים. ועל כן מתחברות יחד: חלוקה ב' רומזת על הגלות עם חלוקה א' הרומזת על תחייה וגאולה. בֵּית, יַעֲקֹב–לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר יְהוָה, האותיות הרומזות על הגלות שנגזר עליהם על עוונותיהם באמת ומדין יש להם תקנה בתורה, שבקיומה תצאו מן הטיט והפרש שהיא הגלות, ותלכו לאור ה', ועל ידי שתתחזקו שם בתורה תזכו ונלכה באור ה' שהיא התחייה והגאולה, ונמצא שהגלות היא סבה לגאולה. מכאן שכל הירידה למצרים הייתה לצורך הגאולה, ונבואת יעקב במצרים מלמדת על כך.
אדם ההופך כראוי לב שבור, לאתגר נפשי לביטול הגאווה – יצליח.
לב הפועל בגאווה לעצמו מביא לפירוד מהשם, לכן לגאוותן לא ניתנת נבואה, ממילא הוא רואה רק בתוך עצמו. במצב קטנות – יעקב דרושה עבודה נפשית ובגדלות – בחינת ישראל לא, לכן כותב וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל.
מלמד כאן שלא ניתנה נבואה אלא לנשברי לב, דהיינו לביטול האני. הנבואה באה מטעם שברון הלב, שאדם מוכן לוותר על ליבו, שאין לו ברירה, אלא לשבור ליבו לבוא בביטול להקב"ה. לב האדם מזויף, רע מנעוריו ועליו לתקנו. ירידה למצרים מביאה אדם לראות את הרע, וכאשר רואה כמה מצרים וגאווה יש בליבו, אז נשבר.
בכדי שבחינת יעקב תגיע לגדלות עליה לצרף אליה את בחינת הספיר. ספיר זו בחינה א הממעטת החוכמה ומביאה אותה לו"ק, דין טוב שעושה גבול שבא לבטא דבר חיובי. עדיף לקבל רק חלק מהאור שבא להועיל, מאשר לנסות לקבל את כל האור – ג"ר, ולהינזק. כאשר הצמצום – הדין, בא לידי רחמים – יתרון, אז גם הוא יתרון, כפי שירידה בזמן קפיצה למעלה, הירידה עצמה היא חלק מהיתרון. כמו גבול שלכאורה מצמצם ומגביל, אך בא הוא לטוב, לאפשר חופש בתוך הגבול. וכך בחינת הגלות היא רחמים כשמביאה לגאולה, שהרי כל העומד להיגבות כגבוי דמה.
רק שעל האדם לפעול כך שהדין לא יישאר רק כדממה, אלא להופכו לרחמים.
רבי שמעון פתח: וְאֶת-דַּכָּא, וּשְׁפַל-רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים, וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. לב נדכאים זהו יעקב, כי ויחי יעקב מתחת המדרגה דהיינו מאחוריים ירדו עליו נבואות וברכות במצרים. ועל כן היה ליבו נדכא כמו שיתבאר לפנינו.
אמר רבי אבא: הלב רואה שיעקב שהיה במצרים לא הייתה נבואתו נעלה כי הארץ הייתה שנואה. לא זכה לברך אף אחד מבניו ולא היה בידו רוח לברך, אלא במצרים כאשר ברך אותם לכל אחד ואחד על פי סוד. והסוד הוא וַיַּרְא יַעֲקֹב, כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם; וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו, לָמָּה תִּתְרָאוּ. שלא נתנה נבואה אלא לנשברי לב, כמש"כ רְדוּ שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ לָנוּ מִשָּׁם.
ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, הוא מטעם, ופני לא ייראו. לכן לא היה לו רוח לברך את בניו, אלא במצרים, ששם בחינת אחוריים. שמשום זה היה לו ליעקב לב נדכאים. וע"כ מביא ע"ז ראָיה מהכתוב: וירְא יעקב, כי יש שבר במצרים, הרומז על שבירת הלב, שיהיה לו במצרים. ותכף נתעורר לשלוח בניו שמה, מטעם שידע, שלא ניתנה נבואה זו אלא לנשברי לב. וכן הוא אומר, רְדוּ-שָׁמָּה וְשִׁבְרוּ, הרומז ג"כ על שבירת הלב.
אמר רבי יוסי: תחת כיסא הכבוד הקדוש יש יעקב ספיר, שהספיר מדת הדין של בחינתו (בחינה א). בא הכתוב ואמר יֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. ויעקב ראה לבחינתו מדה"ד, שכתוב, וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ. והוא הדבר, אוֹי לָנוּ כִּי-פָנָה הַיּוֹם, כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי-עָרֶב.
רבי שמעון אמר: כשגלו מן ירושלים והוסר התמיד, והאויב טמא את ההיכל, בעת ההוא לא יכלה המלכות לסבול עוונותיהם של בני ישראל, אלא מדרגת השם ישראל סבל אותם משום שהיא בשני צדדים, רחמים ודין שהוא סיבה לגילוי הרחמים, וע"כ גם הדין נחשב לרחמים. ישראל מכיל דין ורחמים ויכול לסבול העוונות.
וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹהִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. מתבאר בהבנה נמצא ישראל יעקב עליון זה מן זה, שישראל חשוב יותר מיעקב ולכן ברכו בשם ישראל. ועל הוראתם היה מטה משה חקוק משני צדדיו שמו הקדוש, אחד רחמים בדין שהיא מדרגת ישראל, ואחד דין בדין שהיא מדרגת יעקב. דין שבא אף הוא לרחמים.
וזה סוד לֹא-הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, וְלֹא-רָאָה עָמָל בְּיִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ, וּתְרוּעַת מֶלֶךְ בּוֹ, משמע שביעקב לא ראה און, אבל אמר ראה, מה שאין כן בישראל אפילו עמל לא ראה, משום שהדין נחשב בו ג"כ לרחמים. כי דוחק הגלות בין האויבים נעשה זה סיבה שלבסוף ישרה שכינה בינינו ויגאל אותנו (שכל העומד להיגבות כגבוי דמה). כי הדוחק מביאנו לתשובה והתשובה לגאולה. לפיכך גם הדין שבמדרגת ישראל נהפך לרחמים, לא ראה עמל בישראל, אלא כולו רחמים, אבל במדרגת יעקב אינו כן, וע"כ נמצא בו עמל. ולפיכך ברכו המלאך וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי, אִם-יִשְׂרָאֵל, שיש בו דין ורחמים דהיינו גלות וגאולה – וכולו רחמים.
וזה סוד כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת, ויחי חי פירושו כי מלך, ה"ס הדין שבשם ישראל וגואלו, ה"ס הרחמים שבשם ישראל ושנים נכללים בצבאות שהו נצח והוד. אשר הנצח הוא הרחמים שבו והוד הוא הדין שבו, ומכונים ויחי, חי. כי נצח רגל ימין מאיר רק ממטה למעלה ע"כ מכונה ויחי לשון עבר, וההוד רגל שמאל מאיר גם ממעלה למה ומכונה חי לשום הווה. למטה ממדרגת ישראל כתוב: כֹּה אָמַר יְהוָה הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי וְהָאָרֶץ הֲדֹם רַגְלָי, שתי רגלי חי. הדום רגלי שהוא לשון דממה היפך החיים.
ועל כן מתחברות יחד: חלוקה ב' רומזת על הגלות עם חלוקה א' הרומזת על תחייה וגאולה. בֵּית, יַעֲקֹב–לְכוּ וְנֵלְכָה, בְּאוֹר יְהוָה, האותיות הרומזות על הגלות שנגזר עליהם על עוונותיהם באמת ומדין יש להם תקנה בתורה, שבקיומה תצאו מן הטיט והפרש שהיא הגלות, ותלכו לאור ה', ועל ידי שתתחזקו שם בתורה תזכו ונלכה באור ה' שהיא התחייה והגאולה, ונמצא שהגלות היא סבה לגאולה.
מכאן שכל הירידה למצרים הייתה לצורך הגאולה, ונבואת יעקב במצרים מלמדת על כך.
צריך אדם להרגיש את מצרים, את הגאווה שבתוכו, בכדי לצאת לחופשי.
הגאווה מביא לעבודה זרה, ולכן שורש בניית העם היהודי, הוא יציאה מעבודה זרה. הגאווה אומרת הרצון הפרטי שלי מפריד אותי מהכלל, מהקשר. ראה יעקב שגלות מצרים היא שורש לכל הגלויות, שמצרים היא בחינת העבודה הזרה, הנובעת משורש הגאווה. לכן בכל ברכה ותפילה מזכירים את יציאת מצרים – שורש היהדות, יציאה מעבודה זרה. יציאה זו אינה חיצונית, אלא תנועת נפש פנימית, עם בחינת משה שבאדם, פנימיות התפארת.
גם במצב של גלות קשה, יש תקווה, שאז לפחות אור אחוריים מאיר, אור גדול שמציל מגלויות – כוח להליכה באמונה, כוח של דחייה, של אי קבלת האור בסביבת הקליפות.
ויחי פירושו שהחיים באים בזכות הקשר לבורא. המושג יעקב מצביע על קטנות וישראל גדלות. בכדי לזכות בגדלות דרושה אחדות, השתתפות והצטרפות עם הכלל.
לא ניתן לפדות שבוי מבחוץ, אלא יש לרדת אליו, וכך בכדי להוציא הניצוצות (הרצונות) שבשבי, יש לשמור על חבל, קשר למקור. לכל אחד צריכה להיות השקפה ברורה בבואו לחקור רעיונות חדשים, זהו החבל שישמור על האיזון והמיקום המחשבתי הנכון. וכך אלו שלא נזהרו בתקופת ההשכלה, לא החזיקו את חבל בדת, ואיבדו עצמם.
חסדים זה הכוח שעל הנברא לתת מעצמו, בחינת כל שיש בכוחך לעשות – עשה. מי שרוצה לפעול בחסד, צריך ללמוד גם להיות אכזרי. גבול הוא דבר הכרחי לאו דווקא למניעה, אלא למתן תחום פעילות מותר וראוי.
פחד בא כתוצאה ממעשים לא טובים. התמימות והשלמות הפנימית מונעים את הפחד, שנוצר בעיקר מספקות ואי שליטה במצב. כאן יש להבחין שאין מדובר על שליטה על המצב, אלא על ההתייחסות של האדם למצב, והתייחסות אמונית נכונה מסירה כל פחד. בני אדם הרוצים שליטה חיצונית פוחדים על גופם, מפני שאין להם שליטה על המצבים החיצוניים. על האדם לפתח כוח פנימי להתגבר על פחד ממצבים חיצוניים. אין לחפש לשנות מצב עליו אין שליטה, אלא לארגן היגיון אמוני להתייחסות נכונה והתמודדות. המצב לא קובע – היחד קובע.
השכינה היא היחד, וגם במצבים קשים, שמירה על היחד, על האמונה, על הכלל יאפשרו ניצחון. העיקר לא לפחד כלל, שעולם זה הוא רק גשר צר – מצב חיצוני ולא הטרקלין – עולם הנצח.
וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה, אמר רבי יוסי: ליבו של יעקב ראה בנבואה במצרים שבניו יהיו בכמה גלויות עד הקץ וזמן ביאת המשיח.
ולא הגיע יעקב אל הנבואה של ויחי, אלא במצרים, והיא נבואה חשובה שלא התנבאו כמותה, ולא הגיע לשום איש מבני הנביאים, אלא לו ולמשה בלבד. במשה כתוב: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי. וביעקב כתוב: וַיְחִי יַעֲקֹב, פירושו נבואה היורדת מן מראה המאירה, שהוא תפארת.
כי הארת החכמה ה"ס חיים כמ"ש: והחכמה תחיה בעליה, וה"ס הנבואה של ויחי. ויש הפרש גדול בין נבואת יעקב ומשה לשאר הנביאים. כי שאר הנביאים קבלו נבואתם מנצח והוד דז"א, שהוא מטבורו ולמטה, ששם בחינת נוקבא הנק' אספקלריא שאינה מאירה וע"כ התנבאו במלת כה – אבל יעקב ומשה קבלו ממלכות שעלתה לתפארת שנק' אספקלריא שמהירה, שהוא מטבור ולמעלה דז"א, אלא מבחינת אחוריים אשר שם, ע"כ נאמר למשה וראית את אחורי ופני (באמונה) לא יראו. וליעקב לא הגיע הנבואה אלא במצרים שהיא בחינת אחוריים. ויש הפרש בין יעקב למשה כי יעקב מתפארת ומשה מפנימיות התפארת שה"ס דעת. חיוּת ניתן לקבל גם מאמונה, שזו בחינת צדיק באמונתו יחיה, שהאמונה מחייה בעליה, מכוח החסדים המכוסים.
רצה יעקב לומר נבואות על הגלויות שיקרו לבניו בארץ כנען ובכל ארץ אשר גרו בה, שהם מארץ מצרים, כלומר שכל הגלויות נכללות בארץ מצרים, והיה לבו נשבר שכתוב: כִּי יֶשׁ-שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם.
ועל כן הגיע ויחי יעקב במצרים, ולא היה שמח כי בארץ ההיא קשרם (הזוהמה) של העמים, כלומר שכל זוהמת העמים כלולה שם, וגם הספירים של כסא הכבוד שה"ס הניצוצים של החכמה השבוים ביניהם שמכונים ספירים. והוא בסו"ה וּמִמַּעַל, לָרָקִיעַ אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁם, כְּמַרְאֵה אֶבֶן-סַפִּיר דְּמוּת כִּסֵּא. (יחזקאל) ולא הגיע אליהם לבררם שום איש לא מן העליונים ולא מן התחתונים אלא ח"י וזה סד, כי לא יראני האדם וחי.
מפאת חטאו של אדה"ר נפלו הכלים והניצוצים של מדרגת החכמה לקליפת מצרים שהיא קליפה קשה שזוהמת כל העמים קשורים בה, משום זה לא היה שם בשמחה.
ואין מדרגת החכמה יכולה להאיר, אלא רק בהתכללות עם אור החסדים, שאז נק' או החכמה בשם אור החיה, בסו"ה החכמה תחייה בעליה. אלא ח"י ששום אדם לא יוכל לזכות לחוכמה אלא המקבלים בהתכללות החסדים, שהמקבל נק' אז ח"י, בסו"כ וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל-יוֹסֵף, אָמוּתָה הַפָּעַם, אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת-פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי, ומדרגת יסוד דגדלות שנק' יוסף הוא סוד אור החיה, כי אור החיה אינו מאיר בפרצוף מטרם שיש שם בחינת יוסף, יסוד דכלים.
ועל ויחי שנזכר עמו יעקב, היה לו לומר ישראל, דהיינו ויחי ישראל כי השם יעקב יורה על קטנות והמלה ויחי רומז על מוחין דגדלות. ישראל מורה על גדלות שכתוב: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַיהוָה, רֵאשִׁית תְּבוּאָתֹה, וכן כתוב: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל ובכור רומז על גדלות. רבי אלעזר ברבי שמעון אמר: וכי לא אמר הכתוב וַיִּמְכֹּר אֶת-בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב, הרי שעם בכורה שהיא גדלות נזכר גם כן השם יעקב, וע"כ לא יקשה לך. אין קדושה בלי גדלות – שם ישראל, וכך גם אין קטן יכול לקדש אישה. ועדיין לאחר שקנה את הבכורה עדיין נק' יעקב, וניתן לומר שבכורה זהו פוטנציאל שיש לממש.
אמר רבי שמעון: בזמן שהיו ישראל אנשי אמת וצדיקים ועושים צדקה, לא היו מפחדים ישראל, אלא יעקב בלבד כתוב: בו שהיה מפחד, שנאמר כִּי-יָרֵא אָנֹכִי, אֹתוֹ פֶּן-יָבוֹא וְהִכַּנִי, אֵם עַל-בָּנִים.
משחטאו והגלו מחמת עונותיהם ומעשיהם הרעים, לא יכלו לסבול מפחד, שלא יישארו באמת בגלות לעולם על עוונותיהם. ועל זה באו מדת הרחמים והדין ביחד, שהוא הוראת השם ישראל ונתנו אותם בארץ גלותם. פירוש שהשכינה גלתה עימהם, שעליה יורה השם ישראל וע"כ היו בטוחים שיגאלו יחד עם השכינה, ועי"ז סבלו הגלות ולא פחדו.
אמר לו יפה שאלת בני, כי בכורה הוא מוחין דגדלות, אבל האיש המסתכל ידע אותו, שיעקב המחובר עם ויחי, הוא קדוש. ועל סוד זה אמרו, יעקב בחר בו הקב"ה להיות ספיר בכסא הכבוד, ואל אמרו ישראל, משום שמפורש הגדלות. כלומר יעקב עם "ויחי" – זה ישראל, מצב הגדלות. בחרו ביעקב להיות מאבני הספיר של כיסא הכבוד, ובתוספת זו קטנות השם יעקב הופכת לבחינת ישראל. יעקב בתוספת ויחי איפשר לעם ישראל קיום מחוץ לקליפות, אך לגאולה ממש צריכים את בחינת פנימיות יעקב, הוא משה רבנו – האמונה.